מסגרת פעולה קשיחה במאבקים ציבוריים- על חוק הקופאיות

דפנה רובינשטיין

בשבוע שעבר פרסמה רותי סיני ידיעה אופטימית ב"הארץ" לפיה מעתה כל הקופאיות יקבלו כסאות בעקבות חקיקת חוק הקופאיות. הייתי רוצה לחלוק עם קוראי האתר כמה תובנות בעקבות מאבק זה שהוכתר כהצלחה בתקשורת. ייתכן כי ניתן יהיה להשתמש בהם במאבקים חברתיים אחרים. חוק הקופאיות נולד כחלק ממאבק חברתי שאני ודר` אורלי בנימין יזמנו למניעת העסקה פוגענית.

במאמר שלהם על מאבק נגד אפליה אתנית בקרקע טוענים נטע זיו ורונן שמיר בעקבות אולריך בק כי מאבקים לשינוי חברתי-משפטי מאופיינים ע"י תת-פוליטיקה שאינה מדווחת בעיתונים. מרבית העיתונים מדווחים על "הפוליטי" הנמצא במוסדות המדינה ומונע על ידי נציגי המדינה או ככזה הנמצא ומונע על ידי מחאות המוניות והפגנות. הפוליטיקה לטענתם משנה את אופייה את מיקומה ואת כיוון פעולתה ועל כן עלינו לעדכן בהתאם את הכלים המושגיים המשמשים לניתוח פעולה פוליטית של שינוי חברתי. בפוליטיקה זו אותה מקדמים אזרחים מן השורה טמונה סוכנות לקידום שינוי חברתי למען אוכלוסיות מוחלשות. באמצעות חקר המקרה של קציר-קעדאן הדגימו זיו ושמיר כיצד תת פוליטיקה עשויה לפעול בשתי אסטרטגיות המשלימות זו את זו – אסטרטגיה המכוונת למדינה על ידי שימוש בתביעות משפטיות נגד המדינה ואסטרטגיה המכוונת לקהילה על ידי חתרנות של בודדים ואי ציות לכללי המשחק ההגמונים של המדינה. בגרסה מאוחרת של המאמר כתבו זיו ושמיר כי בעקבות ההתפתחויות בפרשה קציר-קעדאן הם סבורים כי הם חטאו בחגיגת כוחם של יחידים לאתגר מדיניות שלא בדרך תקיפה חזיתית של המדינה כי בסופו של דבר גם האסטרטגיה המכוונת לקהילה הגיעה לבית המשפט. מאמרם נחתם בטענה כי אפשרויות הפעולה התת – פוליטיות בישראל שבירות ומוגבלות לפחות בכל הנוגע למעמדה של האוכלוסייה הערבית. 

מאפיין נוסף של התת פוליטיקה בישראל הוא מעורבותם הפוליטית העצמאית של אזרחים שאינם רשומים באופן פורמאלי לארגון לשינוי חברתי אלא מגיעים לפעילות פוליטית כשהם יכולים. דוגמא אחת לכך ניתן לראות במאבק של אנרכיסטים נגד הגדר בבילעין וגם בהפגנות נגד מלחמת לבנון השנייה. אזרחים רבים הגיעו להפגנות בבילעין ובזמן המלחמה כאשר הם לא מזוהים עם מפלגה או ארגון חברתי מסוים. הם הגיעו מתוך מחויבות פוליטית ומוסרית. לכך לא היה כמעט תיעוד בתקשורת (הצילומים שפורסמו בעיתונים הדגישו את הדגלים האדומים בהפגנות). במקרה זה האזרחים המעורבים לא קראו תיגר על מסגרת הפעולה הקולקטיבית אותם יזמו הארגונים החברתיים והמפלגות; הסיסמאות היצירתיות היוו מוכנות מראש והושמעו ברמקולים כבר מספר פעמים בעבר בהפגנות קודמות וגם הדגלים.

המאמר של זיו ושמיר הזכיר כי במאבקים מסוג אלו מתעוררות דילמות ומתחים סביב האסטרטגיות שיש להניע אל מול המדינה. אך בסך הכול האזרחים ועורכי הדין מארגונים חברתיים הוצגו כסוכנים המשלימים זה את זה. אך מה קורה כאשר אזרחים ועורכי דין בארגונים חברתיים אינם משלימים זה את זה?

מהניסיון במאבק למדתי כי תת-פוליטיקה מעוצבת על ידי מאבקים על מסגרת פעולה הקולקטיבית בין פעילי זכויות אדם: מתנדבים ואזרחים פעילים מן השורה מצד אחד ועורכי דין בארגוני זכויות אדם מצד השני. במקרים כאלו ייתכן כי המסגרת המושגית שהציעו אלן ריס וגרנט ניוקומב עשויה לסייע בהבנת התהליכים המעצבים את תוצאות המאבק. לטענת ריס וניוקמב חוקרות של תנועות חברתיות חדשות כגון תנועת הרווחה של נשים בארצות הברית  אחד המאפיינים המרכזיים של הצלחה של מאבק חברתי למען אוכלוסיות מוחלשות הוא היכולת של הארגונים להיות גמישים ביחס למסגרת הפעולה הקולקטיבית המוצמדת למאבק. לטענתן נטיית ארגונים למסגרת קשיחה עשויה להכשיל את המאבק בטווח הארוך. כאשר נתקלים ארגונים חברתיים במבנה הזדמנויות לפעולה מוגבל עליהם להפגין מסגרת פעולה קולקטיבית גמישה ולשנות את מסגור הקמפיין החברתי שלהם כדי שהמאבק החברתי יצליח. בעקבותיהן אני טוענת כי במצבים קונפליקטואלים כאלו בעיצוב מסגרת הפעולה הקולקטיבית (Collective action frame) שמתמסדת באמצעי התקשורת ידם של אזרחים שאינם משויכים לארגון זכויות אדם על התחתונה לעומת פעילי זכויות האדם בשכר. לעיתים קרובות האזרחים נאלצים להפגין מסגרת פעולה קולקטיבית גמישה (frame flexibility) לדרך בו יוצג הקמפיין בשל מבנה הזדמנויות הפעולה המוגבל שלהם – אין להם השתייכות מוסדית, אין להם משאבים כספיים, יש להם הון חברתי מוגבל ללא נגישות וקשרים ממוסדים עם עיתונאים. לעומת זאת, לפעילי זכויות אדם בשכר יש שכר, השתייכות מוסדית ולעיתים קשרים ממוסדים עם עיתונאים כמו רותי סיני מעיתון "הארץ". מניסיוני במאבק זה עורכי דין בארגונים אלו נוטים למסגרת פעולה קולקטיבית קשיחה (frame rigidity) אל מול היוזמות של האזרחים.

בנובמבר 2004 יזמתי ביחד עם אורלי בנימין פעולה תת פוליטית. פעולה זו כוונה למדינה למען עובדים ועובדות עניות שהועסקו באופן עקיף על ידי המדינה ובאופן רשמי על ידי קבלני כוח אדם ושירותים של המדינה. כחברה לשעבר בוועד המנהל של עמותת קו לעובד הכרתי את המאפיינים האתניים והמעמדיים של עובדים אלו. עובדים אלו משתייכים לקבוצות המוחלשות ביותר בחברה הישראלית – פלסטינים אזרחי ישראל, נשים מזרחיות, ומהגרים מברית המועצות לשעבר. פעולה זו החלה בכנס שדרות בו הצגנו אני ואורלי הצעת חוק העוסקת במניעת העסקה פוגענית בתקווה לגייס ארגונים חברתיים למען העובדים והעובדות. מאבק זה הצליח להיכנס לתודעה הציבורית באמצעות כיסוי תקשורתי בעיתונים בטלוויזיה וברדיו. המאבק שלנו תועד ושודר בשעות צפיית שיא בטלוויזיה ברדיו ואף הופיע בעמודים הראשיים של שלושת העיתונים המרכזיים בישראל. תחילת התיעוד התקשורתי הייתה בכתבה של רותי סיני על המושב שיזמנו בכנס שדרות לחברה ובו נכתב כי טיוטת הצעת חוק תטיל קנס על מעבידים שלא יתנו לעובדים שלהם כסאות. כדוגמא נזכר בכתבה המקרה של קופאיות סופרפארם העומדות שמונה שעות על הרגליים מכיוון שמנכ"ל התאגיד סבור כי מבחינה בריאותית ושיווקית הדבר מיטיב עם העובדות ולקוחות התאגיד כאחד; לטענת המנכ"ל ליאור רייטנבלט העובדות צריכות להסתכל ללקוחות בעיניים ואם הן יישבו ייגרמו להם נזקים בריאותיים והלקוחות יקבלו שירות לא איכותי. בעקבות הכתבה רואיינתי לתוכנית טלוויזיה בעקבותיו פנו אלי מספר חברי כנסת לאימוץ הצעת החוק תחת שמם. בסופו של דבר בזיכרון הקולקטיבי המאבק מוסגר כמאבק קופאיות סופרפארם למען כסא.  בהמשך המאבק כלל אסטרטגיות מגוונות כגון חרם צרכנים על סופרפארם וחנויות שלא נותנות לקופאיות כסאות והפגנות של ארגוני עובדים ואזרחים נגד חנויות אלו.

המיקוד על מסגרת הפעולה של זכות הישיבה של קופאיות סופרפארם לא הייתה חלק מהחשיבה מתוכה התנסחה הצעת החוק למניעת העסקה פוגענית. בהצעת החוק היו ארבעה חידושים:

(א)              דרישה לתיקון חוק חובת המכרזים כך שלא יאפשר העדפת זוכים במכרזי כוח אדם של המדינה לפי ההצעה הנמוכה ביותר. כחברת ועד מנהל לשעבר בעמותת קו לעובד הכרתי היטב את המנגנון של גלגול הוצאות המכרז על העובדים בצורה של קנסות המדרדרות את שכרם מתחת לשכר המינימום

(ב)               הגדרה רחבה של העסקה פוגענית ככל צורה של הפרה שיטתית של חקיקת המגן כשהפרה שיטתית הוגדרה ככזו שמתקיימת מעבר לעובד אחד ובנוסף, כללה התנכלות לעובד והשפלתו בצורות שונות וביניהם מניעת זכות ישיבה ממנו.

(ג)                יצירת מנגנון בו מוכרז מעסיק כמפר שיטתי של זכויות עובדים והעמדת סנקציות למפר זכויות סדרתי וכן סנקציה כלכלית ישירה על קבלני כוח אדם ושירותים של המדינה על הפרת החוק

(ד)               הרחבת מבנה ההזדמנויות לפעולה פוליטית באמצעות חיזוק מעמדם של ארגונים חברתיים ביציאה להגנה על עובדים הכפופים להעסקה פוגענית (פירוט של מנגנוני העסקה פוגענית בישראל ועל התפיסה של חשבי האוצר המפעילים אותם ניתן למצוא במאמר: דפנה רובינשטיין, אורלי בנימין ערן גולן (2007) "העצמה פוליטית של עובדים עניים בצל תרבות המכרזים" העצמה ומשפט עורכים: פרופ` גיא מונדלק וד"ר מימי אייזנשטדט).

הצעת החוק עלתה מתוך הידע האמפירי שנאסף בשנת 2002 בדו"ח על העסקת נשים דרך חברות כוח אדם שכתבתי עבור שדולת הנשים בישראל ומתוך התלונות שנאספו בארגוני זכויות אדם ועובדים. מהדו"ח ומהדיונים שעסקו בדו"ח בשדולת הנשים בהם אני ואורלי השתתפנו עלה כי:

(א) למדינה, באמצעות הפרקטיקות שהנהיג החשב הכללי במשרד האוצר ליישום חוק חובת המכרזים, תפקיד מרכזי בהסדרה ובטיפוח של העסקה פוגענית. מהמחקר עלה כי העסקה פוגענית בישראל אינה רק בעיה של אי אכיפת חוקי עבודה אלא גם של אכיפת הוראות חוק חובת המכרזים והתרבות המשפטית שהתפתחה סביבו. כלומר בישראל קיימת אכיפה סלקטיבית;  הסדרים הקשורים למכרזי כוח אדם נאכפים ואילו הוראות חקיקת המגן (מה שמכונה בשפת היומיום חוקים סוציאליים) לא נאכפים.

(ב) שדולת הנשים אינה מתכוונת לעשות פעולה פוליטית שתשתמש בידע שנצבר במחקר ביחס לתרבות המכרזים אלא כוונתה הייתה להקים נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה בהתאם לדגם האמריקאי של ה- EEOC. על דגם זה נמתחו מספר ביקורות בספרות אשר מפאת קוצר המקום לא אפרט אותן. בקצרה רק אדגיש כי מוגבלותן טמונה בכך שהם נכתבו מתוך פרדיגמה ליברלית של שוויון הזדמנויות. פרדיגמה זו מבוססת על ניסוח עמום אשר לעיתים עולה בקנה אחד גם עם האינטרסים של המעבידים. לפי לורן אדלמן העמימות של אכיפת הסדרים מסוג זה  מייצרת ביחסי עבודה מבנים סמליים של שוויון הזדמנויות (Symbolic structure). פרדיגמה זו מתקשה לתת מענה מוסדי למורכבות החוויה היומיומית המשפילה של נשים ומיעוטים אתניים ממעמד נמוך בשוק עבודה.

אם כן מבנה הזדמנויות הפעולה עליו רמז הדו"ח ושאותו הצעתי התקבל בקשיחות מסגרתית. בשדולה שכנע יותר מודל אמריקאי משנות השמונים שיצא מתוך פרדיגמת שוויון והציע להקים נציבות שוויון הזדמנויות. במודל זה לא שולב המידע החדש שנאסף על העסקה פוגענית של המדינה במכרזי כוח האדם. ניסינו לדבר על כך בשדולת הנשים אולם בישיבה שעסקה בנושא הקשיבו ליועץ המשפטי של משרד התמ"ת מיכאל אטלן שהשווה את קבלני השירותים לקבלן שמשפץ לו את הבית. את הדוגמא הזו הוא נתן ואמר שאי אפשר להטיל אחריות על המדינה לעובדי קבלני שירותים של המדינה.  

כעבור מספר חודשים, מצוידות בנוסח ראשוני של הצעת החוק למניעת העסקה פוגענית ניסינו אני ואורלי לגייס שיתוף פעולה מצד ארגוני זכויות אדם וזכויות עובדים אחרים אך שוב נתקלנו במסגרת קשיחה. הפורום לאכיפת זכויות עובדים בו חברים ארגוני זכויות אדם ועובדים כמו האגודה לזכויות האזרח היה נעול על החשיבות של מסגרת הפעולה הקולקטיבית המצביעה על אי אכיפת חוקי עבודה בישראל. כמעט כל חברי הפורום התנגדו לאימוץ הצעת החוק פרט לעו"ד ערן גולן. נראה כי הם התקשו לקבל את המסגרת שלנו לפיה הבעיה של העסקה פוגענית אינה נעוצה בהגדרה בינארית – אי אכיפה או אכיפה של חוקי עבודה  – אלא ישנו מצב ביניים של אכיפה סלקטיבית של חוקים (מצד אחד חוקי עבודה שלא נאכפים ומצד שני הסדרים שונים של העסקת עובדים של המדינה ע"י מכרזי כוח אדם ושירותים שכן נאכפים).

אחד ההישגים המרכזיים אליו הגענו לאחר עבודה מאומצת ובעקבות כנס שארגנו בבר-אילן עם חברי כנסת, היה הסכמה של משפטן בכיר במשרד המשפטים הממונה על חקיקת עבודה לגבש איתנו הצעת חוק ממשלתית למניעת העסקה פוגענית. הזמנו את נציגת האגודה לזכויות האזרח לפגישה זו מתוך מחשבה על שיתופי פעולה והעברת ידע בין אזרחים לארגונים. בישיבה במשרד המשפטים אמרה נציגת האגודה לזכויות האזרח עו"ד שרון וייס-אברהם כי היא לא תומכת בהצעת החוק שלנו. ההתנגדות שלה שנבעה מקשיחות מסגרתית הייתה בין הגורמים שחסמו את היוזמה. מטעם המדינה, סגן היועץ המשפטי של משרד התעשייה והמסחר (התמ"ת) עו"ד מיכאל אטלן, פעל לחסימתה על ידי הצגת משרד התמ"ת כמי שכבר מתכנן דרכי פעולה בנושא ומעוניין למנוע את הטרדת משרד המשפטים בעבודה כפולה.

הבנו שאנחנו לבד. ללא ארגון, ללא לוביסטים, ללא הון כספי וחברתי. עוד הבנו שאנחנו צריכות לייצר את מבנה ההזדמנויות לפעולה פוליטית בעצמנו. וזאת כיוון שהארגונים החברתיים בחרו להפגין מסגרת פעולה קשיחה. בשלב זה, עו"ד יובל אלבשן הציע שיתוף פעולה עם ההסתדרות. אך ההסתדרות ואלבשן העניקו למושג העסקה פוגענית מסגרת פעולה שהתיישבה עם סדר היום הפוליטי שלהם כל אחד מכיוונו. היועץ התקשורתי של ההסתדרות אמר לנו כי הוא לא רוצה למסגר את הקמפיין של העסקה פוגענית סביב עובדי כוח אדם ושירותים. זה בעייתי להם. הם רוצים להדגיש את המלצרים כי בענף הניקיון והשמירה נחתמו הסכמים בעיתיים של ההסתדרות והם לא רוצים ביקורת. עו"ד אלבשן שאף לשלב בין פעילות הקליניקה שלו באותה שנה – ביקור של ברברה ארנרייך בקליניקה עם המאבק למניעת העסקה פוגענית. בספר של ארנרייך כך אמר לי יובל אלבשן הוא קרא על עובדות שלא מקבלות כסא בעבודה. וכך נולדה זכות הישיבה. שוב תחת מודל אמריקאי מיובא מחו"ל שמתעלם מתרבות המכרזים. הרעיונות שלכם טובים מאוד אמר לי אלבשן אבל הם מורכבים לאכיפה. כסא אפשר לראות בעיניים והצרכן יכול לאכוף בעצמו את החוקים.

כל הניסיונות שלנו להגמיש את מסגרת המשמעות של המושג העסקה פוגענית לא צלחו כיוון שעו"ד אלבשן היה דמות מרכזית בשדה זכויות האדם וחבר קרוב של רותי סיני ואילו לנו לא היו עימה קשרים וגם לא השתייכנו לארגון. לעומת זאת לנו לא הייתה נגישות לעיתונאים ושני סוגי הון מרכזיים: ידע ממחקרים שערכנו על עובדות כוח אדם וניסיון מקצועי שלי כעורכת דין ומחויבות פוליטית ומוסרית. כתוצאה מכך כל פעם המאבק שלנו הוצג בתקשורת כזכות הישיבה של קופאיות סופרפארם כפי שסופר על ידי עו"ד אלבשן. כשהגעתי לטלוויזיה לנסות ולשנות את המסגרת הקשיחה התעלמו הכתבים – נשאלתי רק שאלות על קופאיות. במסעותיה של הצעת החוק בשיח הציבורי בישראל, צומצמה מסגרת הפעולה הקולקטיבית אותה הובלנו ממיקוד על החסות של המדינה להעסקה פוגענית לכסאות לקופאיות.

השבוע הכנסת הצליחה לאשר את חוק הקופאיות. ללא ספק הישג חשוב להעלאת המודעות הציבורית בנושא. מעניין במיוחד האימוץ של החידוש השלישי שהיה בהצעת החוק למניעת העסקה פוגענית – והוא הרחבת מבנה ההזדמנויות לפעולה פוליטית – כך, שארגונים חברתיים רשאים לפנות לבית המשפט בעניין הפרתה של זכות הישיבה. הישג חשוב ביותר המבוסס על הסנקציה בטיוטת הצעת החוק המקורית. יחד עם זאת, נראה כי מדובר בעיקר בהישג סמלי בהינתן הסוגיה של זכות הישיבה כמנותקת מתרבות המכרזים המקומית. כלומר: מהטווח הרחב של ההפרות המתקיימות בישראל בחסות המדינה ובטיפוחה הישיר.

מה השתנה בפועל מאז החשיפה התקשורתית להצעת החוק מבחינת זכויות העובדים המועסקים בהעסקה פוגענית? כרגע קשה לדעת במדויק. העסקה פוגענית הפכה למושג בולט בשיח זכויות חברתיות בישראל. ירון זליכה החשב הכללי שאחראי על מכרזי כוח האדם במדינה אמר באוניברסיטת תל-אביב בכנס שהוא לא ידע שהוא והפקידים שלו אחראים להעסקה פוגענית של עובדי שמועסקים במכרזי מדינה. הוא הבטיח כי תיבדק ההפרה השיטתית במכרזי שירותים של המדינה. במספר כנסים שומעים כבר דוברים שיודעים להחליף את מסגרת אי האכיפה בהצבעה על חוק חובת המכרזים ועל ההתנהלות סביבו כמסגרת הקולקטיבית למושג העסקה פוגענית. שני עורכי דין לשינוי חברתי הוסיפו את המסגרת של מכרזים לתביעות שהגישו למען עובדים מוחלשים. עו"ד ערן גולן אימץ את תפיסת הצעת החוק וניסה ליישמה על דרך של ניסיון לשלול לחברת השמירה את רישיונה בשל הפרה שיטתית של זכויות עובדים. ניסיון זה הוכתר בהצלחה חלקית; למרות שפע הראיות בחר משרד המשפטים לחדש את רישיונה של חברת השמירה, אך בפעם הראשונה התנה גוף ממשלתי חידוש רישיון עסק בשמירה על זכויות עובדים וחברת השמירה תיאלץ להוכיח כי בשנת 2007 היא שילמה לכל עובדיה פנסיה כתנאי לקבלת הרישיון. החשב הכללי בעקבות תביעה של עו"ד ערן גולן בה התגלה כי חברת מודיעין אזרחי לא שילמה לעובדיה את אשר התחייבה במכרז בו זכתה פתח בחקירה שהובילה לכך שחברת מודיעין אזרחי תשיב מיליוני שקלים שלא שולמו לעובדיה. בנוסף לכך החשב הכללי הוציא הנחיות הבאות להבטיח את שמירת זכויות עובדי הקבלן המועסקים במכרזים ציבוריים. עו"ד שרון וייס-אברהם, מהאגודה לזכויות האזרח, הצליחה לשכנע את בית המשפט לבטל מכרז של רשות בתי המשפט בחיפה גם על בסיס מאמר שלנו שצורף לתביעה המסביר כיצד התמסדה ופועלת תרבות המכרזים בישראל ומהן השלכותיה על העסקה פוגענית.

לסיכום, מהמקרה הזה למדתי כי אחד המרכיבים של המוגבלות של מאבקים חברתיים בישראל אינו רק פרי של מבנה הזדמנויות פוליטי מוגבל של המדינה (כגון היכולת לגייס חברי כנסת ומשפטנים בכירים של המדינה). במקרה זה הצלחנו להתגבר על המבנה המוגבל ונתקלנו בנטייה של חלק מעובדי הארגונים החברתיים למסגרות פעולה קולקטיביות קשיחות. לנטייה זו ניתנו מספר הסברים בספרות. למשל ניב גורדון טען כי הקשר המוסדי של האגודה לזכויות האזרח עם המדינה עשוי לחסום שינוי חברתי. הסבר אחר אפשרי ניתן למצוא אצל זיו ושמיר. הארגונים החברתיים פועלים כגופים קטנים של מספר קטן של משפטנים מומחים שאינם מאופיינים על ידי דפוס הפעולה השיתופי הישן של אזרחים כמו במפלגות ובארגוני עובדים.

אני סבורה כי עם מסגרת קצת יותר גמישה ניתן היה לחבר ולהצליב בין המאבק של קופאיות סופרפארם למאבק נגד העסקה פוגענית של שומרים ומנקים של המדינה במכרזים. אין זה אומר שאני לא מכירה בהישג החשוב של המאבק העלאת המודעות הציבורית להעסקה פוגענית ושימוש בחרם צרכנים ככלי פוליטי. יחד עם זאת סדר הגודל הסמלי של זכות הישיבה, העוסקת במימד הנראה ולא במימדיה המרובים והבלתי נראים של העסקה פוגענית  – מוגבל ומאכזב.

בלשכתו של ח"כ דוב חנין ממשיכים לנסח הצעות חוק נוספות שיאפשרו יישום של חלקיה האחרים של הצעת החוק למניעת העסקה פוגענית. זהו הרגע לעורכי הדין המועסקים על-ידי הארגונים החברתיים, ולח"כים נמרצים כמו שלי יחימוביץ המחויבים להגנה על עובדים, להתנער ממסגרת הפעולה הקולקטיבית הקשיחה ולהתגייס יחד כדי לחזק את מבנה ההזדמנויות לפעולה נגד המדינה ונגד מעסיקים פרטיים כאחד. בראש ובראשונה באמצעות שינוי חוק המכרזים ובנוסף, באמצעות יצירת מנגנונים שיסייעו לעובדים לא מאורגנים לתבוע כקבוצה פיצוי על הפרה שיטתית במגזר הציבורי והפרטי כאחד. המאבק הוא הרבה יותר מכיסאות לקופאיות. זה הזמן למצוא סמל חדש שיכיל את המורכבות של מגוון המנגנונים של העסקה פוגענית. 

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.