היציע המזרחי נוטל רשות דיבור

לאחרונה יצאה לאור חוברת חדשה של כתב העת "כיוון מזרח" – "היציע המזרחי נוטל רשות דיבור, דיון ביקורתי על כדורגל".

מתוך פתח הדבר של בת-שחר גורפינקל ומתי שמואלוף.

""לעיתים מתקבל הרושם שהקריאות "מוות לערבים" מטרידות את מנוחת הציבור הישראלי הרבה יותר מן המוות הממשי הנגרם לערבים מידי ישראלים בתוך מדינת־ישראל ומחוצה לה."

מעט מאוד נכתב על הכדורגל בישראל מנקודות מבט ביקורתיות, מעמדיות, חברתיות, מגדריות ופוליטיות. הן האקדמיה והן תחום הספרות היפה, מיצבו את הכדורגל בתחום הצר של הפולקלור והתרבות העממית ולא נדרשו להתייחסות רחבה ומקיפה. מצד חוגים של השמאל הכדורגל נחשב כ"אופיום להמונים". ההמונים נתפסו באופן אוקסימורוני הן כצרכנים פסיביים והן כאקטיביים, אשר מצד אחד הנם חסרי תודעה ומצד שני השתוקקו לצרוך את הסם. חוגים של אינטלקטואלים שמרנים תפסו את הכדורגל כסוג של עבודת אלילים לה סוגד העם ואשר בה האינסטינקט החייתי גובר על ההגיון האנושי. כנגדם האינטלקטואלים הניאו־מרקסיסטים (כממשיכי אסכולת פרנקפורט) טענו שהכדורגל מסרס את ההמונים, מסיט את האנרגיה המהפכנית שלהם, מנוון את המוסר החברתי ולבסוף מניח להם להיות מולכים שולל על־ידי בעלי ההון. פעילים אנרכיסטים וסוציאליסטים מתחו ביקורת על המכאניזם הבורגני שהסווה את חוסר השוויון החברתי ובהקשר זה ראו את התפשטות הכדורגל כתוצר של תהליך אימפריאליסטי, שמטרתו לשמר את בערות העמים המדוכאים.

הנשים הודרו ממשחק הכדורגל בפרט ומשדה הספורט בכלל ומעמדן הונמך. עד היום הכדורגל משמש ברובו כסמן להבניית גבריות צרה. בזמן משחקי המונדיאל למשל, הנשים נשלחות/נדרשות על־ידי המדינה/בעלי ההון לתחזק את המשפחה ההטרוסקסואלית: לשמור על הילדים, להכין אוכל, להיות "מטופחות", "לעשות שופינג" וכד`. "בניגוד לקניות, הצפייה במונדיאל היא אקט חברתי המתרחש בממד ציבורי, בשעה שמשחקי המונדיאל יוצרים סוג של מדורת שבט גברית, שרישומיה זוכים לתיעוד היסטורי ומרחב גלובלי". כך הקדושה המאגית שמייצר הכדורגל, הופכת רגעים פשוטים לכאלו שנעמדים מחוץ לזמן ומתקיימים בתוכו במקביל, אך כמובן נתיני הזמן הזה הנם גברים בלבד".

למאמר כולו לחצו כאן.