כמה ז` צריך בשביל להכות על ח`

איריס חפץ

סרטו של יוסף סידר, "בופור", שהשתתף בברלינלה, במסגרת תחרות הסרטים הבינלאומית שמתקיימת מדי שנה בברלין זיכה אותו בפרס כבמאי הטוב ביותר. הסרט מבוסס על הספר "אם יש גן עדן" של רון לשם, ומתאר את ימיהם האחרונים של החיילים בבונקר בבופור, לפני הנסיגה הלפני אחרונה בשנת 2000.

הסרט שייך לסוגה של סרטים אנטי-מלחמתיים שמשאירים בצופה את הרושם הברור של חוסר התוחלת והמשמעות שבמלחמה. לדברי הבמאי, כפי שהם מצוטטים בכתבתו של אסף אוני ב"הארץ".

הצילומים הסתיימו ב-4 ביוני 2006 ו"היינו בטוחים שיש סוף לסיפור. חמישה שבועות לאחר מכן פרצה המלחמה והוכיחה שטעינו". אכן כך. מי שרואה את הסרט היום, כבר צופה בו דרך המציאות של חורף 2007.

הסרט מתרחש כולו בבופור ועוקב אחרי שגרת החיים שם, בעיקר דרך סיפורים אנושיים של החיילים במוצב. הדמויות הן לרוב מורכבות, גם אם סטריאוטיפיות במידת מה ("השמאלן" שמבקר כביכול את הביצוע בשטח, "המורעל" שהצליח לצאת לקורס קצינים רק אחרי שהתעקש פעמים רבות, "החייל המתפכח" שמבין לאט לאט שהוא לא יותר מבשר תותחים, "מנשה התימני" שמשלב בין דחקות פשוטות וחינניות לבין בדיחות מקבריות)

הראיה של החיילים הישראליים כאנושיים היא מקובלת ומבחינה זו אין חדש במערב. שמו של כל חייל ישראלי חטוף מופיע במלואו בעיתונות באירופה, וסידר לא מראה לנו פעם אחת פנים אנושיות של "האויב". אולי מכיוון שהוא רצה להראות שהישראלים הם האויבים של עצמם, או עד כמה המלחמה היא וירטואלית ומתנהלת דרך התכתבות של פגזים ואולי מכיוון שהוא לא רצה לעסוק  "בסוגיות פוליטיות" כדבריו. (סליחה, אבל איך אפשר לעסוק במלחמה ולהימנע מפוליטיקה?) . כשראיתי חלק מהסצינות של החיילים העייפים, יכולתי לדמיין את המקבילים שלהם מבין לוחמי החזב-אללה, יושבים לא רחוק, משתמשים גם הם ב"יאללה" וב"חאלאס" , מנסים לתפוס תנומה, להתגבר על הפחד ולהתנתק מחלקים מאישיותם שמפריעים להמשיך את שגרת המלחמה. התמונות שעלו לי לראש היו לקוחות מסרטו של ג`וליאנו מר-חמיס, "הילדים של ארנה", הסרט היחיד שסיפק עד היום הצצה לחייהם של  לוחמי "האויב", נתן להם פנים, מוטיב אנושי וסיפור.

סידר מציג צבא ישראלי מפוחד ומבולבל וכאן יש לרגעים פריצה של המיתוסים המקובלים. לא עוד חיילים עם בלורית ומצפון שמתחבטים בבעיות מוסר על המסך בזמן שאלו שאותם הם מייצגים יורים ופוגעים. הצופים רואים חיילים שפועלים בעיקר מכוח האינרציה, שנאבקים לשמור על שלמות תמונת עולמם הילדית ולהכחיש את קיומה של המציאות. הסרט הוא "סרט בונקר" שמצליח להמחיש את התודעה שההתבצרות יוצרת. במובן זה הבופור הוא המטאפורה של הציונות, גם אם סידר לא התכוון לגעת בסוגיה הפוליטית הזו. הצבא הישראלי משתלט על המבצר הצלבני, במסגרת מסע הצלב שלו להחזיר את "המקומות הקדושים" לידיים הנכונות. מנותק מכל מגע עם האוכלוסיה המקומית, צופה עליה מלמעלה ונאלץ להתבצר, עד לנסיגה הבלתי נמנעת.

את הדימוי הפחדני והרשלני שמתקבל על הצבא הישראלי לא קשה למכור באירופה של חורף 2007, אחרי שאותו צבא נחל תבוסה נוספת מול החזב-אללה ונסוג שוב. ובגרמניה בכלל קל לישראלים למכור כמעט כל דבר.

אלא, שהפחדנות הזו היא אנושית והרשלנות מאוד "ישראלית", והם גם משרתים את הדימוי של "יורים ובוכים". החיילים של סידר מוצגים בעיקר כקורבנות של האירועים, כאילו הם לא חלק ממכונת צבא משומנת ורצחנית. והם אכן גם קורבנות, של שטיפת המוח שמונעת מהם לראות את השימוש שנעשה בהם, של הצורך המובן כל כך להיות ילדים טובים או מורדים או לטפל בפחדים שלהם.

עד כאן אפשר לחיות עם הסרט הזה בשלום, כיוון שיש משהו אמין בעוורון של החיילים שמסתובבים כמו חפרפרות בשוחות, בהתגלגלות של הסיטואציה, מנקודה אסטרטגית לכאורה שהיו חייבים לכבוש אותה, ואז לדאוג שהציר אליה יהיה פתוח, ושיהיו מספיק חיילים שישבו שם ויתחזקו את הזיקפה הלאומית, שאף אחד כבר לא זוכר בשביל מה צריך אותה בכלל וכל מה שהיא מצליחה להשפריץ הוא דם.

בסרט הזה כבר היינו – ולא יצאנו

הבעייתיות הגדולה של הסרט היא שהוא כאילו מעביר ביקורת ושואל שאלות:

זיו,קצין ההנדסה הקרבית שמגיע לבופור כדי לטפל בביוגרפיה האישית שלו ולשחזר את הנגיעה במוות שחוותה משפחתו, מוצג כחתרן גדול כשהוא מעלה את  האפשרות שהבופור נכבש ב-1982 בניגוד לפקודה. למה זה חשוב? אלוהים יודע. מה זה משנה אם היתה פקודה או לא? צריך היה את מלחמת לבנון האחרונה, כדי לדעת שזה היה מיותר עם פקודה ובלעדיה? מה, אנחנו בגין שמעריץ את שרון ושואל על "מכונות היריה" של הצד השני?! לא היינו איתו כבר בדכאון-שאחרי?

מפקד הבופור עצמו, לירז, מודה בפני אחד החיילים שלו על כשלונו ופחדיו, כאילו מדובר במעשה יומיומי של מפקדים תחת אש. הוא בחור מודע במיוחד, שקצת קשה להאמין שעם רמות מודעות כאלו אפשר לחזור על הקרבת חיילים בכזו התמדה. המפקד שלו (שמשוחק ע"י אלון אבוטבול שמאז "שתי אצבעות מצידון" הספיק להתקדם בסולם הפיקוד ולהראות שהמזרחים אכן מתחילים לטול חלק במצבת כוח האדם של האליטות…) מודה בתורו איך הוא לא היה בעצם עם הכוח שכבש את הבופור ב-82, איך הוא נפצע מוקדם והכל יצא משליטה ובבלגן הגדול נמשך הקרב, בלי לעצור רגע ולחשוב. עם כל כך הרבה מפקדים רגישים ולוקחי אחריות סדרתיים, לא ברור לי למה צריך כל כך הרבה ועדות חקירה במציאות, אלו הועדות שמספקות בחיים האמיתיים את הבמה עליה משליך כל אחד מהם את  האחריות והאשמה על האחר.

הסצינה הצורמת ביותר בסרט בעיני, היא זו של ישיבת  המטה, שמציירת תמונה כאילו ידיהם של

הגנרלים הגדולים כבולות, והם בתורם מעבירים את המסר למפקד הזוטר יותר. מי שכובל את ידיהם היא …הממשלה. הם עצמם היו נותנים פקודה להשיב למקורות הירי, ל"טהר" כפרים ולצאת לפעולות הירואיות, אבל בדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה, הדרג האזרחי (עאלק) מחליט…החונטה הצבאית, זו שמכתיבה את סדר היום נהיית פתאום כזו קטנה ומתאפקת, עד שבא להרים טלפון לדן חלוץ להושיב אותו על הברכיים ולהתחנן בפניו שיחזור.  לסידר מגיע גם פרס יצואן מצטיין מטעם ממשלת ישראל.

סידר הבמאי או לשם התסריטאי, דומים לגיבור שלהם, לירז, שלא מסוגל לחיות עם הדיסוננס ומשקיע כל כך הרבה אנרגיות כדי לעשות את הסרט למציאות. יש להם הרבה מה ללמוד מעידן קוריס, החייל היחיד שמצליח לחיות כמה עולמות. הוא היחיד שמסוגל עדיין להרגיש למרות החיים בהתחפרות מבלי להיות מוצף מייד ולחסום את השאלות שעולות, מה שכנראה מאפשר לו לעבור תהליך איטי וכואב של התבגרות.

אז כמה ז` צריך כדי להכות על ח`?

השפה של הסרט היא עברית דלה ופאלית. הזין משמש ככלי ביטוי לפחדים, חוסר חשק, דחפים אלימים ושאר ירקות. החיילים רוצים לזיין, רועדות להם הביצים, לא בזין שלהם והמצב בכלל מזויין. לקראת סוף הסרט מקבל אחד החיילים את הזכות להוריד את הדגל הישראלי מהתורן, ועוד מיתוס ("דגל הדיו"?) קורס. כל הביטויים הללו תורגמו לגרמנית אנלית, בזמן שהביטויים החדשים של העברית רצופים בהטיות של ז`, כאילו מדובר בעם שנמצא בגיל התפתחותי של ילד בן ארבע שמגלה שיש לו משהו שלאחותו אין ומאמין שהוא יכול לכבוש עם זה את העולם. או לפחות את לבנון. בתהליך התפתחות רגיל מגלים הילדים שמדובר בפנטזיה שלא ניתנת למימוש ויש באיזור אבא, שמראה להם שבגיל הזה הגודל דווקא מאוד קובע. הבעיה של הגבר הישראלי, היא שיש לו אבא פחדן מעבר לאוקיינוס, שנותן לו להרגיש עוד יותר כל-יכול. אבל ילד בן ארבע נשאר ילד, גם אם הוא עומד על הכתפיים של אבא שלו, הוא עדיין יכול רק לחקות את הגדולים בדיבורים ולכל היותר לזיין את השכל. אין פלא שהדחפים שלו נשארים לא מסופקים.

הכיתוב הפותח של הסרט נותן רקע קצר וקובע שלבנון פונתה "בעקבות מחאה ציבורית". כבר כאן קונים יוצרי הסרט את הנארטיב הציוני, כאילו לציבור בישראל הדמוקרטית יש כל כך הרבה כוח והשפעה. המחאה הציבורית החלה הרי כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה ב-1982. שמונה עשרה שנה של מחאה ציבורית? זה כל מה שהיה צריך כדי שהצבא הישראלי יצא מלבנון? ומה עם אינטרסים אחרים של הגנרלים והפוליטיקאים? של ברק, שהלך על הכרטיס הזה לבחירות? והכי חשוב: מה לגבי המחיר הכבד שלוחמי החזב-אללה כפו על משפחות ישראליות? מה עם הכשלון המהדהד? גם כאן מדבר החלק הנרציסטי של הילד שחושב שהשמש זורחת רק בגלל שהוא מסתכל עליה כרגע.

למחאה הציבורית היה משקל, אבל כגורם אחד מני כמה, ולארגון ארבע אמהות יש זכויות גם אם לירז קורא להן "ארבע הזקנות האלה". בלטו בהעדרן בסרט נשים בכלל. 120 דקות בלי אף פנים וקול נשיים, חוץ מהתמונה של החברה מאמריקה, האזכור של ארבע האמהות והטלפון של אוהד קוריס בסוף הסרט לאמא. קולה של אמא לא נשמע. במידה זו עושים יוצרי הסרט הנחה גדולה לנשים, שרובנו ככולנו התנהגנו בדיוק כמו הגברים ונכנסנו יפה לתפקיד שאליו לוהקנו, בתור התומכות בעורף, אלו שמחכות לגיבורים שחזרו, שמעריצות את הכוח ושולחות לו ד"ש עם שיר. חאלאס.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.