ההצעה הנדיבה של השר שאי אפשר לסרב לה

חיה נח

כל מי שנוסע בנגב בצירי התנועה הראשיים או המשניים פוגש בתופעה מדהימה של מאות כפרים, ומקבצי בתים השרועים לאורכם. כפרים אלו אינם מופיעים על מפות טופוגרפיות או אחרות. שום כביש גישה אינו מוליך אליהם, שום תמרור אינו מציין את שמם ודבר קיומם לא נודע, לכאורה, לפקידי המדינה השונים שזהו תחום אחריותם. כפרים אלו מכונים "בלתי מוכרים" למרות ששנותיהם של חלק מהם עולה על שנותיה של המדינה. מרבית הכפרים הללו חסרים שרותים בסיסים ובדרך כלל הבניה בהם ארעית; אוהלים, פחונים ובתים שגגותיהם פח.

שר השכון והבינוי מאיר שטרית הודה בכתבה שפורסמה בהארץ ב-15 בפברואר 2007, כי המדינה נכשלה בהתמודדות עם הכפרים הבדווים הבלתי מוכרים וגם זו התחלה לבחינת הנושא. מודעות לכשלון, הכרה בו והתמודדות עמו הן פתיחה טובה לתהליך של פתרון. ראוי לזכור שעד כה, פורסמו כמה דו"חות חמורים של מבקר המדינה מהשנים 2001, 2002 ו-2003 על מצב האוכלוסיה הבדווית בנגב, אך אלה לא הביאו איש להודות בכשלון, או לנסות ולתקן את הליקויים שהוצגו בד"וחות באופן מעמיק למדי. מאז 1996, כל ממשלה שניסתה להתמודד עם הענין, הציעה תוכנית חדשה משלה,  תכנית שחותמה טבוע בה, ושבסופו של דבר מעולם לא מומשה. חוסר הנכונות להשקיע את המשאבים הנדרשים או העובדה שהממשלות לא הוציאו את שעתן ונפחו את נשמתן טרם עת, הביאה לעוד תוכנית שנוספה למדף התוכניות הצובר אבק. היועצים והפקידים הרבים שליוו את הממשלות השונות בנושא הבדואים בנגב, עשו לא פעם את דרכם משרותי הבטחון השונים, ישירות לטיפול באוכלוסיה הערבית הפלסטינית בנגב. רובם ככולם, באופן אחיד למדי, התעקשו לטעון שאפשר להסתפק במספר קטן של ישובים עירוניים, אליהם תועבר ובהם תרוכז כל האוכלוסיה הבדואית של הנגב. התוכנית הראשונה שהוצעה בשנות השישים להקמת 9 ישובים, צומצמה עוד בטרם החלו במימושה לשלושה, והיא מיטיבה להסביר את המוטיב המרכזי שילווה את הנסיון ליישב את הבדווים בישובי קבע, מאז ועד היום. חוסר הבנה בסיסי והתעלמות מוחלטת ממאווייה וצרכיה של האוכלוסיה המסורתית הכפרית הבדווית קמצנות, ואטימות לדרישותיהם, בקשותיהם, תחינותיהם והתוכניות האלטרנטיביות שהוצעו על ידם.

בימיה הראשונים של המדינה פונו שטחים נרחבים במערב הנגב וצפונה לב"ש, באזור אל-ערקיב על ידי הצבא בשמם של טעמים בטחוניים, שלוו בהבטחה להשיב את האוכלוסיה עם סיום התמרונים. זה לא קרה. אנשים שפונו נאלצים לחיות מאז ועד ביום בתנאים בלתי אנושיים ובמקומות לא להם.

פרט לפינוי תל-מלחתא בתחילת שנות השמונים, בו פונה שטח של כ-80,000 דונם לשם הקמת שדה התעופה נבטים, מעולם לא נעשה בנגב פינוי באמצעות חקיקה, כפי שמציע שר השכון מר מאיר שטרית. שטרית אומר שההצעה תגדיל את אטרקטיביות ההגעה להסדר בשל הפיצויים שיוענקו תמורת מעבר לישוביי הקבע וזהו הגזר והחלק ההגיוני בהצעה. החלק השני אומר כי מי שלא יסכים לקבל את ההצעה יאלץ להתפנות בכח, וכאן נעוצה בעיה. אם ההצעה כל כך אטרקטיבית מדוע צריך חקיקה וכפיה?

בטרם ניגשים אם בכלל לביצוע תכנית מן הסוג שמציע השר שטרית, התכנית צריכה לקבל גיבוי של הקהילה הבדווית כולה על ראשיה ובניה. כל נסיון אחר הוא ערובה לכשלון צפוי מראש. על המדינה לנהל עם הבדויים משא ומתן ללא יהירות והתנשאות, ולאפשר להם להתדיין על כל פרטיה, לקבלם או לדחותם. כפיה מעולם לא הוכיחה עצמה כפתרון.

אולם למרבה הצער, קשה להתחמק מן הרושם שמאחורי הצעתו של שטרית עומדת כוונה לפעול לפתרון כפוי או לפינוי בכוח ולהמשיך בכך את מסורת הנישול והניצול של האוכלוסיה הזו. המקבילה שעליה ככל הנראה נסמך השר, היא פינוי אלפי המתנחלים מרצועת עזה, וכפי שניתן ללמוד גם ממסמך המועצה לבטחון לאומי שפורסם בינואר 2006. הנסיון של פינוי השטחים הכבושים מוכיח שניתן לפנות אלפי אנשים, בכוחות שיטור וצבא חסרי תקדים אך גם בתשלום גבוהה ותמורה. כך גם קרה בפינוי ימית, שהקביל כרונולוגית לפינוי תל-מלחתא. שם  המתנחלים קבלו פיצויי עתק ובנו חיים חדשים לאחר המעבר חזרה למדינת ישראל. למפוני תל-מלחתא הוצעו פיצויים סמליים ומעליבים ואלו שכבר הסכימו לקבל את התמורה לא זכו לקבל את כל שהובטח להם עד היום, למעלה מעשרים וחמש שנים לאחר ש"הסכימו", מחוסר ברירה לפנות את קרקעותיהם.

אין דמיון בין שתי האוכלוסיות ואין דמיון בין החזרת תושבים משטחי כיבוש לבין טרנספר לאוכלוסיה ילידית  הגרה באזור מזה מאות בשנים.

המדינה על מנגנוניה יכולה לפנות בכח את הבדואים מהנגב ולרכזם בעיירות שבנתה בשלושים השנים האחרונות. עיירות אלו הן נחשלות, עניות, חסרות תשתיות שבהן האלימות גואה והן עומדות בפני קריסה כלכלית עם אחוזי אבטלה שהם הגבוהים במדינה, וכפי שלמעשה עשתה עד כה. השאלה היא אם זהו הפתרון הרצוי. המדינה מנסה בכל דרך חוקית ובלתי חוקית ליישב את הנגב ביהודים, בישובים זעירים של 30 נפשות, חוות בודדים וישובי סטודנטים הנטושים חודשים רבים בשנה, אך הרוב הגדול אינו מעוניין בהטבות המפליגות ואינו רוצה לבוא אל הנגב. מאידך, מוצע לכפות על אוכלוסיה, שרואה בנגב את ביתה מאז ומתמיד, לעבור לאותם מחנות לינה שאין לדיריהן כל תחושת שייכות אליהן, וכל שהן יוצרות הוא תסכול, עוני, אלימות ופשע. הקמת מספר מועט של ישובים, ישובים צפופי אוכלוסיה פלסטינית-בדואית מחד וישובים רחבי ידיים ליהודים בודדים, מנציחה את חוסר השוויון בין שתי האוכלוסיות והיא היא הערובה לכך שיהודים וערבים לא יוכלו לחיות יחד באזור הנגב.

תוכניתו של שטרית לפעול בכח לא תצלח, כי היום הקהילה הבדווית יותר מאורגנת, יותר מיומנת בהפעלת התקשורת ויותר מרושתת במערכת קשרים בינארגוניים ובינלאומיים מכפי שהיתה בעבר. יש לאפשר לאוכלוסיה החיה בנגב מזה מאות בשנים להמשיך ולחיות בנגב בדרכה שלה, תוך הבטחת תנאים דומים לאלו של יושבי הנגב היהודים. יש להציע לבדווים המעוניינים בכך לעבור לישובים מסוגים שונים ולאו דווקא לישובים עירוניים, שאינם הולמים את אורח החייהם. יש להקים עשרות ישובים כפריים בהם יוכלו הבדווים לעסוק בחקלאות וביתר העיסוקים המסורתיים שבהם הם עוסקים ממילא, בדיוק כפי שמאפשרים זאת ליהודים. ערבים ויהודים הם בניה של הארץ הזו והם זכאים לשוויון אזרחי בכל דבר וענין כולל בשאלת הקרקעות.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.