היילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?

לפני שנתיים זכיתי לראות רגע היסטורי. זה היה באחד מן הכנסים המקצועיים לעוסקים בתחום העבודה, שבמהלכו נפגשו לראשונה שניים: עופר עיני, יו"ר הסתדרות העובדים החדשה; ושרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים. אפשר היה לחוש את הכימיה, שנוצרה ביניהם והאמנו להם, כאשר הם אמרו שיעבדו במרץ למען האינטרס המשותף של העובדים ושל המעסיקים.

עברו שנתיים, ושוב התקיים כנס מקצועי. השניים דיווחו לציבור עורכי הדין לעבודה, שנכח במקום, כי שיתוף הפעולה אכן נושא פירות והפעם, הם הבטיחו דבר נוסף: לעשות הכול, כדי למגר את התופעה של העסקה באמצעות חברות כוח אדם ועובדי קבלן לתקופות ארוכות טווח, תוך ניצול העובדים ותוך רמיסת חוקי המגן.

עופר עיני סיפר ולא חידש, כי הוא נתקל במכרזים שעל פניהם ברור, כי הזוכה בהם לא יוכל לבצע את תשלומי השכר ואת הזכויות הסוציאליות כנדרש בחוק.

השניים האשימו את המדינה – המעסיק הגדול ביותר, בצורת העסקה בזויה. המדינה לא הייתה מיוצגת בדיונים, אבל אין ספק, כי יוזמות חקיקה, שנועדו להבטיח קביעות לעובדי קבלן, נדחו שוב ושוב בחוק ההסדרים (לאחרונה עד שנת 2008), ביוזמת משרד האוצר.

שרגא ברוש התגאה בכך, שבתעשייה התופעה כמעט אינה קיימת. מישהו מקרב הקהל צעק: "פתרתם אותה באמצעות הסכמי דור ב`, ג` ו-ד`", ואני נזכרתי בעובדי הקבלן, במפעלי ים המלח; ובג`קי אדרי, שהתראיין בגלוי בטלוויזיה על תנאי עבודתו ובעקבות כך פוטר. נזכרתי גם שכיום, כעשירית מכלל האוכלוסייה מועסקים בשיטה זו (בחו"ל – רק 2% ורק עובדים זמניים).