הנשיקה, או: פרי, דורה, והמצאת הנפש הנשית

שירה סתיו

מה באמת קרה ביום 12.7.06, סמוך לשעה 20:00, בלשכת ראש הממשלה בתל אביב? במאמרו "הנשיקה: סיפור בשלוש ואריאציות" (הארץ `ספרים`, 7.3.2007) מספר פרופ` מנחם פרי סיפור שזה לכאורה נושאו. מתוך קריאת הכרעת הדין במשפטו של חיים רמון – שהיא גם טקסט סיפורי – מחלץ פרי את הסיפור העדיף בעיניו. הטקסט שלו הוא גם סיפור של תהליך פרשנות, כלומר הוא סיפור ומטא-סיפור.

     מאמר תגובה זה הוא סיבוב נוסף של סיפורו של פרי. בניגוד לו, לא קראתי את הכרעת הדין (ואף אין בדעתי לעשות כן). על כן אני כפותה, באין ברירה אך גם במתכוון, אך ורק לטקסט של פרי ולסלקציה שלו. נשללים ממני פרטים שעלו בהכרעת הדין אך נראו לפרי קלי ערך וחסרי משמעות. התמיהה המתבקשת על החד-צדדיות של פרי בציטוט עדויות אינה אפשרית כאן.

     קריאה צמודה בטקסט של פרי תוביל למסקנה שיש לקרוא את סיפורו כסיפור של "מספר לא מהימן" הלוקה בהבנת הסיפור שהוא עצמו מספר, כלומר, הטקסט שלו מערער את סיפורו ומספר נגדו מאחורי גבו.

     חדי הזיכרון ביניכם ודאי הבחינו שאני חוזרת על אותם הניסוחים שפרי נקט בהם במאמרו, ורק מחליפה את מושא הפרשנות, מן הטקסט המשפטי אל הטקסט של פרי. אני עושה כך כדי להבהיר כי הטקסט של פרי עצמו, ופרי ודאי יסכים, ראוי לאותה קריאה צמודה שקרא בטקסט של שופטי רמון ("השופטות", אליבא דפרי, ולא אתייחס כאן ל"עקיצה" הקטנה הזאת): גם אצלו "הסלקציה כרוכה בהיררכיה חדשה של פרטים, בקביעה חדשה של מרכז ופריפריה". גם הטקסט שלו כפוף "לרטוריקה של שכנוע" (נסיונו לשכנע אותנו, הקוראים).

     פרי מונה חמש קומות של סיפורים: זמן המעשה; חקירות המשטרה; המשפט; הכרעת הדין. סיפורו שלו הוא כבר הקומה החמישית. "אחרי שרשרת הסיפורים הארוכה, שכל סיפור בה שב ומתרגם את קודמו לנוסח מסלף בהכרח, היה ראוי שהטקסט של השופטות ייכתב ביתר צניעות והיסוס, עם יותר ספקות", כותב פרי. "העיוורון הגדול מכל עיוורון הוא אי המודעות לעיוורון". אכן, דברים כדורבנות. האינם חלים גם עליו?

     פרי אמנם מכריז כי אין בכוונתו להציג שום "מציאות אמיתית", וכי מטרתו צנועה יותר: להראות שמן הטקסט המשפטי עצמו עולה סיפור אחר מזה המסופר בו. ואולם, כמי שמגנה את השופטות על פסיקה "הלוקה בחד צדדיות" (ציטוט מדברי הפרופ` דניאל פרידמן) וכמי שמתראה כאילו כל עניינו בפרשנות ספרותית, ולא במתן פסק דין חלילה ("לא באתיקה אישית וציבורית עסקינן, כי אם במתן היפותזה על נקודת תצפית"), הוא מציג את הטקסט שלו עצמו ככזה שאינו "לוקה בחד צדדיות", שהרי "תפיסת האדם" שלו שונה, ומתירה מקום ל"רגשות סותרים, דיסוננטיים".

     אלא שכבר בחלקו הראשון של מאמרו (בגירסה המקוונת) ניכרת הטייתו של פרי עצמו בבחינת הטקסט שלפניו: "לצורך הסיפור הנגדי שאני עומד לספר… היה מועיל לי לדעת עם מי עוד הצטלמה הקצינה באותו יום; האם גם עם האחרים לא רק התחבקה אלא גם הקיפה את גופם בשתי ידיים, כשידה הימנית על בטנם; האם היו לה בחייה רומאנים עם גברים שיש בינה לבינם `פער ניכר מבחינת הגיל והמעמד`; או כמה מחזרות צעירות ממנו בשנים רבות היו לרמון בחייו." השפה של פרי מעידה יותר מכל כי בעמדות הפתיחה בסיפור שהוא מספר, רמון הוא הקורבן ואילו המתלוננת היא הפלרטטנית התוקפנית. היא האקטיבית (מצטלמת, מתחבקת, מקיפה בטנים, היו לה רומאנים), ורמון הפסיבי (חיזרו אחריו. הוא עצמו אולי לא חיזר). גם שלושת סימני השאלה שמציב פרי ביחס למתלוננת לעומת סימן השאלה היחיד שהוא מציב ביחס לרמון מעידה מיהו כעת האדם הנזקק להוכחת חפותו (המתלוננת, ולא רמון), מה גם שהשאלה על רמון כבר מניחה, בעצם, מה עשתה המתלוננת (חיזרה אחרי רמון). גם בהמשך המאמר, מי שנאשם בהתנהגות לא אחראית ביום פרוץ המלחמה אינו השר חלילה, אלא המתלוננת ("היא אינה משחקת את הקצינה הרצינית ביום זה של דיון חירום במצב הביטחוני").

     מאמרו של פרי אינו טקסט של מספר מהימן מסיבות נוספות. באחד המקומות הוא קובל על כך ש"לפי כללי הקריאה שלי גם לא אוכל לעשות שימוש באותן עדויות שכן מובאות בטקסט, אך נדחות" (כגון עדותו של רב-סרן פרקש), אך קובלנה זו אינה מונעת אותו מלהשתמש בעדותו של פרקש עוד פעמיים בהמשך המאמר. במקום אחר הוא טוען כי ההיפותזה של השופטות היא "קקופונית" ומתנדנדת בין שלוש גירסאות (רמון לא חשב בתום לב שהמתלוננת מחזרת אחריו / הוא ידע שאינה מעוניינת בו / הוא היה אדיש לשאלה זו), ואינו נותן את דעתו על כך ששלוש הגירסאות הללו אינן סותרות זו את זו כלל ולמעשה עולות בקנה אחד. ובאשר לאותה נשיקה, זו, בעבור פרי, היא לכל היותר "נועזת".

     פרי טוען כי מאחר שעדויות התביעה קודמות לעדויות ההגנה, "אפקט הראשונות הזה השפיע על האופן שבו קלטו [השופטות] את כל מה שהוצג לפניהן בהמשך". במהלך הופכי מעניין, הוא מציג תחילה את סיפורו (המשוחזר) של רמון ורק אחר כך את זה של המתלוננת. כך הוא יוצר "אפקט ראשונות" שאמור לפתות אותנו, הקוראים, לקרוא את סיפורה המשוחזר של המתלוננת רק מבעד למה שכבר נודע לנו על הלכי מחשבותיו של רמון מפי פרי עצמו. כך גם אמורה להיווצר האמפתיה שלנו כלפי רמון. לעומת זאת, מצד השופטות האמפתיה משדרת `חוסר מקצועיות`: "באמפתיה עצומה הן מספרות תחילה את סיפורה של הקצינה, במשפטים שלעתים קשה להבחין בין מבען למבעה". בניגוד להן – אך מה דומה! – מספר פרי תחילה את סיפורו של רמון, באמפתיה עצומה, במשפטים שלעתים קשה להבחין בין מבעו (של פרי) למבעו (של רמון).

     למשל: "ההצעה שיסע איתה לקוסטה ריקה… ודאי מפתיעה אותו… הוא היה מתרגש מן ההצעה הזאת הרבה פחות אילו ידע שהיא נוטה להעלות עשן בלי אש". או: "הוא, היהיר והבטוח בקסמו, שמן-הסתם צעירות לא מעטות פלירטטו אתו במהלך חייו, או חיזרו אחריו, או נענו לחיזוריו… הנה לפניו צעירה נאה שאולי יש לה עניין בו." או: "עליו לחזק גם את האותות של ההיענות מצדו. את תשובתה… אין הוא מבין כהסתייגות או כהתחמקות, אלא כהיסוס או כמעצורים".

     פרי מבסס את זיכויו של רמון על דברי השופטים, שאילו האמין הנאשם "בכנות ובתום לב, שמצב הדברים אותו דימה לעצמו… הוא מצב הדברים האמיתי" הם היו מזכים אותו. פרי בוחר – וזו בחירה רבת משמעות – להבין כי המלים "מצב הדברים אותו דימה לעצמו" מתייחסות להבנתו של רמון כי המתלוננת מפלרטטת עמו. נניח לרגע שרמון אכן הבין כך, כפי שפרי מתעקש. האם פלירטוט (בייחוד כזה הנמשך דקותיים) פירושו בהכרח הסכמה לנשיקה??? פרי מתעלם מכך שהמלים "מצב הדברים אותו דימה לעצמו" אינן מתייחסות לפלירטוט, אלא להסכמה לנשיקה. לשיטתו, הוא "מוכיח" שרמון לא הבין שהנערה אינה מפלרטטת עמו. אך בשום רגע אין הוא מוכיח שרמון לא הבין שהצעירה אינה מסכימה לנשיקה!

     כאן עלי לעצור לרגע ולהסביר, כי המעשה הפרשני אינו רק סובייקטיבי (כפי שמסביר פרי), הוא גם כרוך בהזדהות של הפרשן עם מי ממושאי פרשנותו. לצורך העניין אני מבקשת לחזור אל אפיזודה רחוקה מתחילת המאה שעברה, שיש בה, בכל זאת, למרות הזמן והמרחק, לזרוע מעט אור על המעשה הפרשני של פרי.

     בשנת 1900 טיפל פרויד בנערה וינאית בת 18 בשם אידה באואר. פרויד כינה אותה "דורה". לא אכנס כאן לפרטיו הסבוכים של הטיפול (המפורסם) הזה, אלא אתמקד בסיטואציה אחת מתוכו שיש לה, לדעתי, נגיעה אל המקרה שלפנינו. דורה סיפרה לפרויד על טראומה מינית שחוותה בהיותה בת 14. היא נמצאה ביחידות עם ידיד המשפחה, "מר ק`", בחנותו, ובאופן בלתי צפוי הוא "הידק פתאום את הנערה אל גופו ונשק לה בשפתיה" (פרויד ודורה, עמ` 44). על כך כותב פרויד: "היה זה אכן מעמד העשוי לעורר בנערה תמימה בת 14 תחושה ברורה של גירוי מיני. דורה, לעומת זאת, חשה באותו רגע בחילה עזה (…). התנהגותה של הנערה בת ה-14 היא כבר היסטרית במובהק. ללא היסוס רואה אני כהיסטרי כל אדם שמניע לגירוי מיני מעורר בו תחושות בלעדיות או מכריעות של סלידה" (שם). במלים אחרות, פרויד אינו מעלה על דעתו שייתכן כי מעשהו של מר ק` יעורר בנערה בריאה ונורמלית תגובה אחרת מלבד התלהבות (שהרי הוא "גבר צעיר, ובעל חיצוניות מושכת", כפי שמציין פרויד בהערת שוליים).

     מה שפרויד אינו מספר לנו במפורש, וכנראה גם אינו מודע לו בשלב זה של עבודתו, הוא דבר הזדהותו העמוקה עם אותו גבר צעיר ומושך (שפרויד גם הכיר אותו), הזדהות הגורמת לו לאמץ את נקודת מבטו של מר ק` על המתרחש, נקודת מבט אשר אינה מסכינה עם תגובה של סלידה מצד הנערה. כך יכול דמיונו להמשיך ולעבוד שעות נוספות – "אני סבור שבאותו חיבוק סוער חשה לא רק את הנשיקה על שפתיה, אלא גם את איברו הזקוף הנדחק אל גופה" (שם, 45) – ודמיון זה אינו יכול להיווצר אלמלא פרויד שם את עצמו במקומו של מר ק`, כלומר מזדהה עמו (וברור שאינו מזדהה עם דורה, שהרי תגובתה למגע אינה נתפסת בעיניו כתגובה הולמת).

     אני חוזרת אל פרי. לרגע אין בכוונתי לרמוז שפרי נוהג כפרויד ורואה במתלוננת נערה היסטרית. גם אין סיבה לחשוד שהוא אינו מעלה על דעתו שאשה בריאה עשויה לסלוד מנשיקתו של גבר (נראה שהוא מקבל את האפשרות הזאת). הנקודה המשותפת לו ולפרויד, כשני פרשנים של סיטואציה בעלת גוון מיני, היא הזדהותם המוחלטת עם נקודת המבט של הגבר, ובטחונם השאנן באשר למה שהתחולל בנפשה של האשה לפני, אחרי ובאותם רגעים שבהם היתה נתונה למרותה של נשיקה שלא ביקשה לעצמה.      

     פרי נוהג כמי שגואל את המתלוננת מגורלה של `דמות שטוחה` בעלת סיפור פשטני ובלתי מעניין ומעניק לה "מורכבות נפשית". וכך הוא מפרש את התנהגותה ואת תחושותיה: הרעיון שהיא מפלרטטת פוגע בדימוי העצמי שלה, ולכן היא חייבת להתכחש לו, ו"מצטעפת בעמימות ובדו-משמעות" של מחוותיה. לכן, "הנשיקה הרעישה אותה משום שהחניפה לה ובה-בעת פגעה קשות בתפיסה העצמית שלה" – כאן פרי אינו מביא בחשבון את האפשרות שהמתלוננת חוותה את הנשיקה כתוקפנות מינית, כלומר, שהנשיקה השפילה אותה (ולא החניפה לה). "היא חשה שהתנהגותה אינה בשליטתה, שבמובן מסוים אולי רצתה, או לפחות הביאה את זה על עצמה באיתותיה הדו-משמעיים" – אך האם אין היגיון בכך שלא האשמה עצמית הובילה לתחושת אובדן השליטה של המתלוננת, אלא דווקא הנשיקה הכפויה?  

     פרי מבין את צעדיו של רמון לאחר הנשיקה כניסיון להמשיך את הקשר עם הצעירה, שעל פי תפיסתו נענתה לו ורצתה בו. מוזר שלרמון אין הוא שש לייחס את אותה "מורכבות נפשית" שייחס למתלוננת. והלא ניתן להסיק שדווקא התנהגותו של רמון היא שמעידה על הכחשה – הוא אינו מסוגל להכיר בכך שנשיקתו עוררה סלידה, שהרי הדבר יפגע עמוקות בדימוי העצמי שלו (כגבר "צעיר", כפי שהכריז על עצמו, ורב קסם). הכחשה זו גם יכולה להסביר מדוע באף שלב לא חשב רמון להתנצל על מעשהו, אלא בחר להכפיש את המתלוננת – וזהו פרט שהפרשנות של פרי אינה יכולה להסביר.  

     "רמון מבקש ממנה את מספר הטלפון שלה, והיא אולי רוצה לתת לו… אבל גם אינה רוצה" – פרי מייחס למתלוננת התחבטות בין תשוקות סותרות, אך האין עזיבת החדר בתגובה לבקשת המספר חד משמעית דיה? "היא עוזבת את החדר והולכת מבלי לתת לו את המספר, ממתינה מספר דקות – הלוואי שכבר הלך, הלוואי שהוא עוד שם – ואז היא חוזרת, וכשרמון שוב מבקש ממנה… היא… רושמת את מספר הטלפון הנכון שלה… ומוסיפה גם את שמה, שלא ביקש. עכשיו סוף-סוף ידע את שמה." דקות אחדות קודם לכן חוותה המתלוננת אקט של מחיקה, מחיקת רצונה, כבודה ואישיותה. מהי, אם כן, חקיקת שמה על הדף אם לא טקס, פרטי וממען גם יחד, של השבת ישותה לעצמה?

     פרי חוזר ומשתמש בעובדה שתחילה העלימה המתלוננת מסיפורה שני פרטים חשובים – ההזמנה לנסוע לקוסטה ריקה ומתן מספר הטלפון. לשיטתו, היא מנסה לשקם את תמונת עצמה ולא להסגיר את הדיסוננס שבהתנהגותה. אך האם לא ייתכנו הסברים אחרים, לא פחות קוהרנטיים לסיפורה? כגון, שהיא צופה היטב כיצד התנהגויות אלה עתידות להרשיע אותה בעיני חבריה בלשכה כמי ש"הביאה את זה על עצמה" ואף "הזמינה את זה" (גם בעיניהם פלירטוט עשוי להיקרא כהסכמה לנשיקה)? די להיזכר בגלי התגובות בקהל הרחב מיד עם פרסום הפרשה (עוד קודם שנודע על שני הפרטים הנעלמים), ובעוצמה רבה יותר עם פרסום פסק הדין, כדי להבין כי בשלב זה של הפרשה נהגה באופן ריאלי, ואף בתבונה.

     פרי מזהה את הכשל העיקרי בסיפור שמספרים השופטים בכך ש"סדר התגלות האינפורמציה קבע את משמעותה" (ולא סדר השתלשלות האירועים). אך איזה סדר קבע את משמעות הסיפור שהוא מספר? "היפותיזת הקריאה שלי מסבירה שורה ארוכה של פרטים נפרדים ויוצרת ביניהם רלוונטיות הדוקה" – אמת, נכון הדבר. אך הרלוונטיות של הפרטים אינה בהכרח רלוונטית ל"אמת". היא בעיקר רלוונטית למערך ההזדהויות של פרי כפרשן של סיפור בעל משמעות מגדרית מטרידה. גם היפותיזת הקריאה שלי עצמה אינה בהכרח רלוונטית ל"אמת". היא מציעה סיפור אחר, מערך נגדי של הזדהויות. אך למרות הכרעת הדין, את הסיפור הזה עדיין אין שומעים כאן, עדיין צריך לשמוע.

8.3.2007

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.