נגד תיעוש ההשכלה הגבוהה בישראל

האידיאולוגיה המונחת ביסוד הרפורמות המוצעות מאז וועדת מלץ, דרך חוק ההסדרים ועד לוועדת שוחט בימים אלו מתבססת על ההנחה שכוחות השוק החופשי עשויים ואף צריכים להבטיח יעילות גוברת של מוסדות ההשכלה הגבוהה. לא כברירת מחדל, אלא כאידיאה מכוננת וכייעוד לעיצוב-מחדש של כלליות החיים לאור הגיון השוק. אידיאולוגיה זו מבקשת להקטין במידה ניכרת את מעורבותה של המדינה בעולם האקדמי על ידי מעורבות הולכת וגדלה של גורמים כלכליים פרטיים. את העלייה ביעילות מבטיח השוק החופשי (לטענת מצדדי הרפורמות) באמצעות שיפור של כל רובדי החיים האקדמיים – שביעות רצון גבוהה יותר של הסגל האקדמי, הסגל המנהלי והסטודנטים; תגמול של חוקרים מצטיינים ושיפור מתמיד בתנאי העסקתם; עלייה בתפוקת הייצור האקדמית שפירושה מספר פרסומים רב יותר וכן עלייה באיכות הפרסומים; הפניית הון רב יותר למחקר, ובייחוד למחקר הנדרש על ידי כוחות השוק; שיפור של יחסי האקדמיה והחברה, והבטחת שיתופי פעולה רבים יותר בין האוניברסיטאות ובין גורמים חוץ-אקדמיים. שיתופי פעולה אלו אמורים להביא לכך שתרומתה של האקדמיה לציבור הרחב תהיה גדולה יותר, ושהיענותה לצרכיה הכלכליים, הבטחוניים והפוליטיים של החברה תהיה נלהבת יותר.

     אלא שבניגוד להנחותיהם של המצדדים ברפורמות התיעוש של האקדמיה אינו יכול לחולל יצירתיות אמיתית, חניכות אקדמית ראויה והבשלה תרבותית שתשמש מצע לחברה דמוקרטית וצודקת יותר. יש סיבות רבות לסבור כי הרפורמות הניאו-ליברליות המבקשת להשית את הגיון השוק על החיים האקדמיים יפגעו פגיעה אנושה בהשכלה הגבוהה בישראל, באופן כזה שיקשה מאוד לתקנו אחר כך. עיקר הבעיה באידיאולוגית הניאו-ליברלית, שעליה מבוססת הרפורמה היא שהשוק החופשי אינו פועל מתוך אינטרסים זהים לאלו של האוניברסיטאות, ובמקרים רבים אינטרסים אלו עשויים להיות מנוגדים בתכלית. המחקר האקדמי אינו יכול להיות מנוהל באותם כללי הניהול שבהם נוהגות חברות מסחריות, היות שלעתים קרובות לא ניתן להציג רווח כלכלי מיידי הנובע מהמחקר, שפירותיו עשויים להבשיל כעבור זמן רב. כמו כן, קשה מאוד למדוד את התוצרת האקדמית (דהיינו פרסומים מדעיים) בכלי המדידה של הכלכלה; מספר פרסומים גבוה אינו מעיד בהכרח על איכות אקדמית גבוהה, שאותה יכולים להעריך נכונה רק אלו הפעילים בתחום המחקר עצמו. כאמור, מחקרים איכותיים אינם זוכים תמיד להערכה מיידית, ותרומתם יכולה להימדד רק לאחר זמן רב. כמו כן, אנשי המחקר והמדענים הפועלים באוניברסיטאות אינם יכולים להיות נתונים תחת אותם הלחצים שבהם נתונים פועלי ההיי-טק והמנהלים בשוק החופשי.

     מדעי הרוח והחברה, הנתונים כיום במשבר גדול במיוחד, יסבלו אף יותר מתחומים אחרים כתוצאה מהחלת הרפורמות הכלכליות על האקדמיה בישראל. יש לשער כי תחומי הידע ההומניסטיים ילכו ויצטמצמו, ובסופו של דבר אולי ייעלמו לחלוטין. מצב כזה ראוי שידאיג כל אזרח החרד לדמותה הדמוקרטית של החברה הישראלית ולתרבותה המידלדלת ממילא. כחברה הנאבקת עדיין על עצם דמותה התרבותית והפוליטית ועל זהותה הדמוקרטית והיהודית, היא זקוקה לאזרחים המסוגלים לתרום לשיח הציבורי המתחולל בנושאים אלו. החינוך ההומניסטי בישראל אינו יכול אפוא להיחשב כמותרות או כשעשוע בלבד, ויש להתייחס אליו כאל צורך חיוני במלוא מובנה של המילה.

     חשוב ביותר אפוא שהאוטונומיה האקדמית של האוניברסיטאות לא תיפגע, ואף תתחזק. פירושו של דבר שהאוניברסיטאות צריכות להיות בעלות הזכות היחידות מבחינת יכולתן לקבוע את תכני הלימודים ואת הקצעת המשאבים המוענקים להן על ידי המדינה. המדינה צריכה לדאוג, באמצעות חקיקה מתאימה, שלחצים פוליטיים לא יוכלו לפגוע בזכות זאת של האוניברסיטאות, וכן שהלחצים הכלכליים לא יפגעו בעצם קיומן. מכאן לא נובע שלמדינה (וכן לחברה בכללותה) אין זכות מלאה לפיקוח על פעילותן של האוניברסיטאות. משום כך יש להנהיג שקיפות מלאה של פעילות זו, ויש לחייב את האוניברסיטאות לפרסם ברבים את האופנים שבהם הן משתמשות במשאבים הציבוריים הניתנים להן.

את נייר העמדה "נגד תיעוש האוניברסיטאות בישראל" (120 עמודים), אפשר לקרוא באתר של פרופסור אילן גור זאב באוניברסיטת חיפה

לצערנו מסיבות טכניות אנחנו לא מצליחים להפנות באמצעות קישור ישיר