• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

על שלטון הצבא בישראל ומה לא מבינה ועדת וינוגרד

יוסי דהאן

כתבים ופרשנים צבאיים בישראל הם חרפה לתקשורת דמוקרטית. לא הרבה השתנה ממסורת הכתיבה של שנות השישים והשבעים כאשר כתבנו הצבאי שהתלווה לכוחותינו פתח את כתבותיו במשפטים כגון, "סירות הגומי של חיילי היחידה המובחרת גלשו חרישות בחשכה". למעט בודדים דוגמת עופר שלח וראובן פדהצור, רובם המכריע של הכתבים והפרשנים הצבאיים פועל כדובר של חצרות אלופים, לוביסטים ויחצ"נים. הדבר היה נסבל מבחינה מוסרית אם מחיר המעילה הזו בתפקיד לא היה אובדן חיי אדם.

הראיון של מירון רפפורט עם חגי אלון, יועץ שר הביטחון, ביום שישי האחרון מגלה לנו מה שלא מגלים הכתבים והפרשנים הצבאיים, כיצד מצפצפים הגנרלים הישראלים על הדרג המדיני והדמוקרטיה ובאלו דרכים הם משרתים את המתנחלים ומעמיקים את שלטון הכיבוש בשטחים:

" צה"ל איננו מיישם את מדיניות הממשלה אלא את "רוח המפקד", אומר יועץ שר הביטחון חגי אלון. הוא פועל למעשה בשירות המתנחלים, "מבצע מדיניות אפרטהייד" בשטחים וקובע עובדות המאיימות להפוך את היציאה מהגדה לבלתי אפשרית".

למי שרוצה להבין מה עומד מאחרי המושג "הצבא הישראלי" מומלץ לקרוא את ספריו ודבריו של דר` יגיל לוי. תובנותיו על הסוציולוגיה של הצבא, על היחס בין חשיבה צבאית לחשיבה אזרחית וניתוח שתי האינתיפאדות ושתי מלחמות לבנון פורשות תמונה אלטרנטיבית לזו המוצגת בפני הקורא, המאזין והצופה הישראלי מידי יום.

מומלץ לקרוא את הראיון של ניר ברעם עם יגיל לוי במוסף "ספרים" של "הארץ".

"" הספר עוסק ב"הפרתה של המשוואה הרפובליקנית בישראל". אתה יכול להסביר מהי "המשוואה הרפובליקנית"?

"משמעות המונח `משוואה רפובליקנית` היא המרה של הקרבה צבאית בזכויות חברתיות, פוליטיות וכלכליות שמוענקות לאדם המשרת, ולרשתות החברתיות שמשגרות אותו לשרת. ישנם מצבים שבהם הקבוצות המקריבות חשות שהן אינן מקבלות תמורה הולמת עבור ההקרבה, ואז הן נסוגות מההקרבה, או מציבות תביעות חדשות שיאזנו מחדש את המשוואה. העיקרון הזה משותף למדינות המערב בכ-200 השנים האחרונות בוואריאציות שונות. ישנם הבדלים בהיקף ההקרבה, בסוג הזכויות, אבל העיקרון הוא עיקרון אוניברסלי."

טענתך בספר היא שהמשוואה הרפובליקנית לא עובדת יותר עבור הקבוצות האשכנזיות מהמעמד הבינוני והגבוה, כלומר שהן לא זקוקות לצבא כדי להשיג לעצמן מעמד, זכויות וממון. זו לא היתה התחושה הציבורית במלחמת לבנון השנייה: החללים במלחמה הזאת היו מכל השכבות החברתיות.

"ההבדל היחידי והמשמעותי בין האינתיפאדה השנייה למלחמת לבנון השנייה היא שאתה מזהה נוכחות גדולה של ההתיישבות העובדת, בעיקר בני קיבוצים. הנוכחות של הקבוצה הזאת במפת השכול במלחמת לבנון השנייה אפילו גדולה יותר מאשר במלחמת לבנון הראשונה. והנתון הזה איננו מקרי: בשנים האחרונות יש חזרה של התנועה הקיבוצית לשירות בצבא.

"התנועה הקיבוצית הותקפה בגין היעדר המוטיבציה של בניה, ואז החלו התארגנויות פנימיות שקראו לצעירים להתגייס, הוקמו מכינות חילוניות. גם ההתנתקות יצרה בתוך התנועה הקיבוצית תחושה שחייבים כוח נגד, מול ההשתלטות של הציונות הדתית על הצבא. אני מספק בספר המחשה ברורה להסבר הזה: באינתיפאדה השנייה, אף שהיו קורבנות רבים מחיל השריון, אתה רואה שאין חללים שמוצאם מהתנועה הקיבוצית, בעוד שבמלחמת לבנון השנייה יש שינוי משמעותי."

עד כה דיברנו על המחיר בכל הקשור לחללים, ואולם בספר שלך מרחפת גם השאלה כיצד הצבא מסתגל לכלכלת השוק. כעת דורשים מהצבא הצלחות גם במחיר כלכלי זול.

"קו פרשת המים בנושא הזה הוא שנות השמונים, אז התרחש הקיצוץ העמוק בתקציב הצבא ונוצרה סיטואציה שבה לכל פעולה של הצבא הוצמד תג מחיר. הדוגמה של תקצוב ימי המילואים, אחד המשאבים הסמליים הגדולים ביותר של הצבא, היא הטובה ביותר: פתאום גם לגיוס מילואים מוצמד תג מחיר. זה הרגע שבו המושג `צבא העם` החל לאבד את הרלוונטיות שלו.

"המרכיב הזה בכלכלת השוק, שבו כל פעולה היא פעולה מתומחרת והארגון נדרש להציב בפני לקוחותיו תמונה ברורה של עלות מול תועלת, חודר בהדרגה לצבא. הנה דוגמה מעניינת: לאחרונה התפרסם מאמר של סבר פלוצקר ב`ידיעות אחרונות`, שמתמחר, לשיטתו, כמה מיליונים עולה להרוג לוחם חיזבאללה. זה מבטא אתוס שלא היה קיים עד שנות השמונים.

"ברור שהתהליך הזה מטיל מגבלות בשני כיוונים סותרים: מצד אחד הצבא נדרש לחזק את ההתנהלות האקונומית שלו, להתייעל ולקצץ בעלויות מיותרות; מצד שני הצבא רוצה להצדיק את הלגיטימיות של המשאבים שמעניקים לו, אז הוא מחדד איומים קיומיים. במלחמת לבנון השנייה הרי לא היתה הסלמה הדרגתית, המלחמה פרצה בתוך שעות ספורות, וכאן אני טוען שכאשר הארגון צריך לגייס למלחמה חברה ספקנית, התוצאה היא הסלמה מהירה."

כלומר, כאשר אולמרט אומר לוועדת וינוגרד שאם לא היינו יוצאים למלחמה בערב הראשון לא היינו יוצאים כלל, הוא צודק.

"לחלוטין כן. תאר לך איך היה נראה הדיון הציבורי הישראלי אם אחרי החטיפה היינו נותנים לחיזבאללה אולטימטום של יומיים. היו קמים ואומרים: יש צימרים בצפון, הכלכלה תיפגע, ודירוג האשראי של ישראל עלול לעמוד בסכנה. ומיד היו דנים גם בשאלת הקורבנות ומעלים את מלחמת לבנון הראשונה, ובאווירה כזאת לא היה אפשר לגייס את ההמונים."

*

כתבת בספר משפט שנראה לי משמעותי מאוד, בעיקר אחרי מלחמת לבנון: "תלות הפוליטיקאים היא בחשיבה הצבאית עצמה, פחות מבצבא כמוסד, המקבל את מרות המוסדות הצבאיים. הצבא, כנשא החשיבה הצבאית, הוא המתווך בין הפוליטיקאים לבין המחשבה עצמה".

אחת הביקורות שלי על ועדת וינוגרד מתמקדת ביצירת האווירה הזאת, של צבא שיש לו מדינה; אני שולל את האבחנה הזאת. בשבוע שעבר השתתפתי בפאנל וכל המשתתפים דיברו על יצירת מנגנונים שימתנו את ההשפעה של הצבא. אני לא סבור שזה משמעותי. מדוע? מכיוון שהאתגר המשמעותי הוא הריסון של החשיבה הצבאית ולא של הצבא עצמו. יש כאן חשיבה שהיא הרבה יותר משמעותית וחזקה מאשר מבטא הארגון הצבאי.

"כאשר יש רפרטואר צבאי של התמודדות עם בעיה כזאת או אחרת בקשרים שבין ישראל למדינות סביבה, חייבים מולה אלטרנטיבה שנטועה בחשיבה אזרחית מדינית, לא צבאית. חשיבה שביסודה נשענת על הכרה עמוקה של שכנינו, אולי אויבינו, ומשכללת את יכולותיה המדיניות של ישראל על חשבון החשיבה הצבאית. החשיבה המדינית-האזרחית חלשה בישראל. הרי גם הסכם אוסלו, שהיה הסכם מדיני, נהפך ברבות הימים להסכם צבאי, שהיה באחריות הצבא ונוהל על ידו ובהתאם לראייתו. הרשות בעצם נדרשה לעשות עבורנו את מלאכת הדברת הטרור `בלי בג"ץ ובלי בצלם`, ובתמורה קיבלה אוטונומיה מוגבלת.

"החשיבה הצבאית נטועה היטב בחשיבה הכוחנית של הקואליציה האתנו-לאומית אבל יש לה גם יסוד איתן בחשיבה של אזרחים שמקור הגיוס הפוליטי שלהם הוא המעמד הבינוני-חילוני. החשיבה הצבאית היא לא רק החשיבה של הצבא. לכן החשיבה הצבאית אינה חזקה משום שהצבא חזק אלא בדיוק להיפך: בגלל שלחשיבה הצבאית יש כוח, לצבא יש כוח. האתגר הוא לרסן את החשיבה, לא את הצבא."

ועדת וינוגרד לא מבינה את זה?

"הוועדה עוסקת יותר מדי באופן קבלת ההחלטות, במקום בבעיה הגדולה שביסוד החשיבה הצבאית. הרי במלחמת לבנון הראשונה קיבלו החלטות לאחר דיונים של חודשים, ממש לפי הספר, האם זה שינה משהו?

"בסופו של דבר, עולם המושגים, הדימויים והסמלים של מקבלי ההחלטות, וההבנה שלהם את מגבלות גיוס הלגיטימיות לחלופה כזאת או אחרת, זה הדבר שיטה את אופן קבלת ההחלטות. אולמרט יוצא למלחמה בתוך שעות כי הוא מבין שרק באופן הזה הוא יצליח לגייס לגיטימיות רחבה בקרב הציבור הישראלי, אבל מצד שני הוא לא מכיר בחלופה מדינית, והצבא לא צריך בכלל לשכנע אותו לצאת למלחמה.

"בקשר לכל המוסדות שאמורים לרסן את הצבא: אלה הבלים. הנה דוגמה יפה מארה"ב: שם יש מועצה חזקה לביטחון לאומי וצבא די מוחלש. העובדה הזאת לא מנעה את היציאה החפוזה למלחמה בעיראק, ללא כל תוכנית סבירה. כלומר, החשיבה המיליטריסטית-אזרחית, שנשאיה הם כל אותם ניאו-שמרנים בממשל, מתפתחת מחוץ לצבא כארגון.

החשיבה הצבאית בישראל תמיד ייצרה קונספציות מדיניות: "אם נסלק את ערפאת, הדברים ישתפרו", "אם נכה בלבנון, החיזבאללה ייחלש" וכו`. האם באמת אין אלטרנטיבות לחשיבה הזאת בתוך החברה הישראלית?

"אין עדיין מוקד חזק ובעל משמעות של חשיבה אזרחית בחברה הישראלית. יש כאן צמיחה מסוימת של מוקדי כוח שעוסקים בנושאי זכויות אדם וגלובליזציה, אבל הם עדיין חלשים מדי. קריאת התיגר המשמעותית ביותר נגד החשיבה הצבאית היא מצד השיח של השוק. זהו שיח בעל אפקט גדול מאוד בהבנת המגבלות של הקצאת משאבים לפעולות כוחניות. ואולם אין לו יכולת לייצר אלטרנטיבה ממשית. ולכן השיח של השוק בעיקר מגביל את הצבא במצבים שבהם העלות מתחילה להיות גבוהה מדי.

"אבל צריך לזכור: לא תמיד הפעלת כוח גורמת לבעיה כלכלית. אחד הפלאים באינתיפאדה השנייה הוא שישראל הצליחה להפחית עלויות, לחדש צמיחה, לחדש השקעות, והכל בזמן הלחימה. לכן הטענה שגלובליזציה ומלחמה עומדים בסתירה היא ככל הנראה טענה מופרכת. כנראה שמלחמה וגלובליזציה יכולות, עד רמה מסוימת, לחיות יחדיו. צריך לזכור שבמלחמה יש אלמנט של תיעול הפריפריות לזירה המדינית-צבאית במקום לזירה החברתית, שבה יכולה להיווצר קריאת תיגר נגד הסדר הקיים. ספק אם נתניהו היה יכול לחולל רפורמות ניאו-ליברליות כה קיצוניות ללא מלחמה ברקע."

אני מסכים לחלוטין עם הביקורת של יגיל לוי על מסקנות דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד. נקודת המבט המוגבלת של הוועדה באה לידי ביטוי בעיסוקה הבלעדי והצר בתהליך קבלת ההחלטות. מה שנגזר ממסקנותיה זה שאם בפעם הבאה חברי הממשלה יקיימו דיון מקיף יותר שבו יופיעו מומחים רבים יותר המלחמה הבאה תהיה מושלמת.

ביקורת ברוח דומה לזו של יגיל לוי מופיעה גם במאמר של לב גרינברג שהופיע מספר ימים קודם לכן בעמוד הדעות של העיתון.

" נראה שהטעות היסודית של הוועדה היתה אימוץ התפישה הרציונלית-טכנית של פרופ` יחזקאל דרור, לפיה דיון מסודר תוך הצגת חלופות מאפשר לקבל את ההחלטות הנכונות ולנהל מלחמה מוצלחת. גישה זו מעקרת כל דיון פוליטי ודיון על עצם הבחירה במלחמה.

בכך מצטרפת הוועדה לכשל המחשבתי המאפיין את ישראל מפרוץ האינתיפאדה השנייה: חשיבה ביטחונית ששוקלת רק פתרונות צבאיים, ללא חשיבה מדינית. זה כשל דומה לזה של 1967-1973, אך במהופך: אז היתה ישראל חדורת ביטחון בכוחה הצבאי; מאוקטובר 2000, התחושה היא של חוסר ביטחון ושל איומים קיומיים. בשני המקרים התוצאה דומה – הצבא מנהל את המדינה ונקלע למלחמות מיותרות בגלל היעדר חשיבה מדינית.

ועדת וינוגרד מתעלמת מהעובדה, שלא רק אולמרט, פרץ וחלוץ ששו אלי קרב אחרי ההתקפה של חיזבאללה ב-12 ביולי 2006. השלושה, כמו גם מפלגות הימין והשמאל, בעידוד רוב הציבור, התקשורת ואנשי הרוח, נגררו אחר תחושות חוסר הביטחון מאז חטיפת גלעד שליט לרצועת עזה והצדיקו את המלחמה. הלחץ להגיב נבע מחוסר ביטחון ומהיסטריה ציבורית, אבל בכשל המערכתי הזה הוועדה לא עסקה. בכך סייעו חבריה לציבור תומכי המלחמה לנקות את מצפונם: לא אנחנו אשמים, אלא אולמרט ופרץ ה"כישלונרים".

לו היתה חשיבה מדינית, היה מתחוור שאסור לצאת למלחמה. אבל מאוקטובר 2000, ישראל מגיבה רק בכוח צבאי חסר פרופורציה, אף שהיא יודעת שלא ניתן לנצח, אלא רק "לגבות מחיר". זו הדוקטרינה הצבאית של האינתיפאדה השנייה ושל מלחמת לבנון השנייה, השונה מהמסקנה שאין פתרון צבאי שגרמו מלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדה הראשונה. הכשל המערכתי שהוביל למלחמת לבנון השנייה הוא האמונה בכוח והמחשבה האווילית שניתן להכריע מיליציות חמושות הזוכות לתמיכה עממית באמצעות כוח צבאי גדול ומצויד היטב.

מי שמאמין בכוח, שלא יתפלא שגנרלים מנהלים את מדינתו. אכן דרוש תיקון, אבל הוא לא טכני-ניהולי אלא מחשבתי-מדיני. ועדת וינוגרד החמיצה את ההזדמנות, ובכך היא שותפה לכישלון הבא"

כנראה שיעניין אותך גם: