40 לכיבוש: בין זכויות לפוליטיקה

לין חלוזין-דברת

ביום שישי ציינו ארגוני הזכויות 40 שנים ל-67` תחת הכותרת "עד שתפקח את עיניה"1. האירוע היה יחיד מסוגו בהיקף שלו, באסתטיקה שלו ובמטרה שלו: להזמין את הציבור במרכז הכלכלי והתרבותי של ישראל להתבונן בצל הכבד שמטילה הפרת זכויות האדם המתמשכת בשטחים על אופי המשטר בישראל, או במילים אחרות, לבצע בצורה ברורה ובלתי-מתפשרת את תפקידו הציבורי של מוסד הזכויות, היינו לשמש כשומר-הסף של הדמוקרטיה הליברלית מטעם החברה האזרחית.

כל מי מאתנו ששואף לשנות את המשטר במרחב עליו שולטת מדינת ישראל; כל מי שמרגיש שהקפיטליזם המשתולל עוין את החברתיות; כל מי שסבור שישראל אינה דמוקרטיה, או שדמוקרטיה פרלמנטארית אינה הטוב האפשרי אלא הרע המצוי, לא יכול היה אלא להרגיש לכל הפחות אי-נוחות. האשליה שהעדרה של מסורת פוליטית המתכוונת ליצור עולם משותף ושוויוני בין שונים יענה דווקא על-ידי ארגוני הזכויות מתחילה להתפוגג. השאלה היותר מעניינת היא, מהם הגורמים לכך שפעילים פוליטיים רבים דבקים מלכתחילה באשליה הזו. מה גורם לנו, אנשים נבונים, מסורים לעבודת השוויון, לצפות שדווקא מוסדות שמרניים באופן מובהק, תוצרים היסטוריים של ההאצה הקפיטליסטית של האימפריאליזם השואפים להוות את שסתומי הלחץ של השיטה, יהיו אלו שיהפכו אותה על-פיה? האם יתכן כי השילוב הפנטסטי בין יהודית לדמוקרטית בלבל גם אותנו?

למרבה הצער, המפגש בין המשטר הפרדוקסאלי במדינת ישראל למוסד הזכויות הופך את האחרון לחתרני. מגמה זו מנוגדת בתכלית למוטיבציה הסוציולוגית של מוסד הזכויות ומחבלת במטרה העומדת לנגד עיניו: פיקוח על מימוש זכויות האדם והאזרח. אם המשטר הוא גם אתני וגם ליברלי, הרי שכל פעולה המקדמת הגדרה פוליטית במובהק של האזרחות חותרת תחת ראש אחד של היצור הלא-ברור הזה. למשטר עצמו יש אינטרס לתחזק את הפעילות הזו, ולו משום שללא מידה מינימאלית של מאפיינים דמוקרטיים הוא יתמוטט – וזה אכן מה שקורה לו בימים אלו, בין היתר משום שהחברה האזרחית בישראל לא השכילה להעמיד מנגנונים חזקים מספיק מול האלימות היוצרת של המוסדות המחזקים את הצביון האתני של האזרחות. הפלרטוט המתמיד בין תנועת ההתנחלות האתנית לבין המוסדות הליברליים חיוני להמשכיות המשטר במדינת ישראל. מכאן גם מסירותו של הציוני לקידוש ה"מרכז": אם משהו אינו ממורכז, אם הוא "שוליים" או "חד-צדדי", או שחלילה הוא מוסר עמדה ברורה לגבי מה כן צריך להיות פה, הרי שהוא מוכרז באופן מיידי כאויב נחרץ של המשטר. אין להקיש מכך שחיסולו של הרומן הזה יעשה לנו טוב. בהעדר מוסדות פוליטיים חלופיים, שומרי הסף של הליברליזם הם הדבר האחרון שמפריד בינינו לבין קריסתו המוחלטת של החופש הפוליטי בפני הפאשיזם המיליטריסטי. 

מה רוצים ארגוני הזכויות זה ברור: הם שואפים להשיג מקסימום שוויון במסגרת משטר הפריבילגיה של המדינה הליברלית. מה רוצים הפעילים הפוליטיים החותרים לסיום הכיבוש זה קצת פחות ברור. הקריאה לסיום הכיבוש – האם היא מייצגת את התקווה לדמוקרטיה ליברלית? או שמא היא נועדה להגן על טוהר ההגדרה האתנית של האזרחות? ואולי בכלל התביעה לשים קץ לדיכוי מסמנת מאבק למען יצירת מוסדות פוליטיים המכוונים ליצירת עולם משותף, שוויוני וחופשי כמה שאפשר, בין שונים? מה בדיוק אנחנו רוצים ומי זה "אנחנו"? האם יש בכלל כזה דבר "אנחנו"? נדמה שבאופן מסתורי הערפול בין שלושת המוטיבציות הפוליטיות הללו משרת את כולם, אחרת קשה להסביר מדוע תשוקות פוליטיות שונות כל-כך ממשיכות להשתמש באותה שפה ופועלות יחד שכם אל שכם. בחינה מדוקדקת יותר מגלה שמוטיבציות שונות מעצבות פעולות פוליטיות אחרות, ופעולות פוליטיות נבחנות גם מקוות לעצב באופן שונה את פני המשטר.

הכיבוש הוא ללא ספק מכשלה מהותית בפני פוליטיקה ליברלית, או מה שאנחנו קוראים בדרך כלל דמוקרטיה. אלא שתומכיה של "מדינת כל אזרחיה" נוטים לשכוח כי משטר זה נשען על ההנחה שמחיקת הזהות המסוימת של הגוף המחזיק בכוח משיגה שוויון. משום-מה גם ברפובליקות המשוכללות ביותר זה לא עובד: הכוח הפוליטי אינו מתחלק באופן שוויוני בין נשים לגברים, בין שחורים ללבנים, בין עניים לעשירים. אולי זה משום שההנעה של המדינה המודרנית לא היתה מעולם לכונן שוויון בין שונים, אלא דווקא שוויון בין דומים – כלומר להעתיק לחברת ההמונים את הדגם האתונאי לפיו כל הגופים מאותו סוג (אותו מין ומגדר, אותו צבע, אותו המעמד הכלכלי) נהנים מגישה שווה לכוח פוליטי. ההגדרה המשפטית של גוף אוניברסאלי מדומיין ונטול זהות היא אמצעי יעיל להכחשת אי-השוויון הממוסד בין גופים שונים ולהשתקת המרד הפוליטי.

בעקבות סאגת אוסלו ומשטר האישורים וההפרדות שהצמיחה, נוכחנו לגלות כי האיום הדמוגראפי הוא המניע המרכזי של מאמצי השלום של השמאל הציוני. במילים אחרות, הבחירה התמוהה דווקא במונח השאול מן הלקסיקון המשיחי – המושג "שלום" – כדי לתאר חזון פוליטי מודרניסטי וחילוני, אינה כה תמוהה כלל ועיקר – בסדר החילוני השלום לא רק מתחיל בתוכנו, הוא גם נגמר שם. המוטיבציה המרכזית של התנועה הזו היתה להגן על המשטר הציוני מפני שתי סכנות העומדות לפתחו: האחת, גלומה בחולשתו של המרכיב הלאומי בזהות היהודית ביחס למרכיב הדתי בה; השנייה, מכוונת להגן על הזהות הלאומית מפני המרכיב הפוליטי נטול הגוף של ההמצאה הדו-ראשית בה נתון קיומו – כלומר מפני הסכנה שהגדרת האזרחות המודרנית תמחק את הזהות התרבותית של הגוף האזרחי, ובכך תהפוך את הגוף הערבי לשווה לגוף האירופאי. לכן, בסדר הזוועות המאיימות על שלום "תנועת השלום" קשה להכריע מי בא קודם: חרדים, מתנחלים או ערבים. השילוב הקטלני מכולם הוא כנראה הערבים המוסלמיים – גם מזרחיים, גם דתיים וגם לא יהודים, כלומר אחרים מוחלטים. כך הפך נסראללה לדמון האולטימטיבי הרודף את שלוותה של התנועה, והוא זה שהוציא לה סופית את השלום מהמפרשים.

אם התביעה לסיים את הכיבוש היא דווקא שם קוד לתשוקה לאחווה שוויונית בין שונים, הרי שהקשר בין מסמן למסומן הוא עמום באופן מחשיד. "להגיד מה לא" אינו שקול ל"להגיד מה כן", במיוחד במצב עניינים בו "מה לא" מסמן כל-כך הרבה אופציות שונות ל"מה כן". במובן זה, תנועה פוליטית הקוראת לסיום הכיבוש אינה כשלעצמה תנועה פוליטית – הקריאה לסיום הכיבוש אינה יכולה לבוא במקום חזון לניהול חיי הפוליס.

אלא שחזון פוליטי הנוגע ליצירת שוויון בין שונים מאתגר באמת את מבני הזהות הקיימים והוא דורש בין היתר הכרה מכאיבה במגבלות מוסד הזכויות, בצד השלמה עם החיוניות שלו במצב העניינים הנוכחי. ההיתלות המתמדת של פעילים פוליטיים בשיח הזכויות אינה מאפשרת התקיימותם של שני תנאים החיוניים לפיתוח מוסדות של שוויון: פרידה מן הפריבילגיה ונטילת אחריות על הכוח. מי שחונן בכוח פוליטי אינו זקוק לזכויות, ולכן נקודת המוצא של הפעולה למען התממשות הזכות מעוגנת בקבלה של הסדר הקיים המעקרת את החתירה לשוויון. לפעילי זכויות אין ניסיון של שוויון – אלא רק רעיונות של שוויון. האופן בו מוסד הזכויות ממשיג עצמו ביחס לשלטון, היינו כישות מפקחת שאינה חותרת תחת הכוח, ממסדת את יחסי הכוחות בין החברה האזרחית לשלטון הקיים. התביעה החוזרת של פעילים פוליטיים מן השלטון הנבחר לסיים את הכיבוש למשל, תוך הכרה בכך שאין לו כל אינטרס לעשות זאת, מגלה כי העדר המוכנות לקחת את הכוח אינה רק פועל יוצא של התלות במוסד הזכויות. כיצד תיקח החברה האזרחית את הכוח הפוליטי הלכה למעשה, אם אין ברשותה אף לא מוסד אחד המסוגל לפרק את יחסי השליטה הרגילים בין כל צמדי האי-שוויון האופייניים למרחב הנתון תחת שליטתה של מדינת ישראל?

לעומת זאת, תביעתם של ארגוני הזכויות מן השלטון לסיים את הכיבוש היא תביעה סבירה לחלוטין המעוגנת בפרקטיקה שלהם ובתפקידם המסורתי בדמוקרטיה הליברלית. זאת כמובן בהנחה שישראל היא – או יכולה להיות בתנאים הנוכחיים – דמוקרטיה ליברלית. בפאנל האחרון שהתקיים ביום האירועים של ארגוני הזכויות העירה האלה אספניולי שאם מניין שנות הכיבוש עולה על שני-שליש מפרק חייה של הריבונות הישראלית, כנראה שהכיבוש הוא מהותי למשטר שלה. סמי שלום שטרית הלך רחוק יותר, ואמר בריש גלי כי אין ציונות בלי כיבוש. הכמיהה לתנועה פוליטית אמיתית והייאוש המלווה את חסרונה לוו את כל היום הזה. בסופו של עניין, הפרדוקס בו נתונה עבודת זכויות בישראל הובילה דווקא את הקואליציה של ארגוני הזכויות לקחת אחריות על המרחב הציבורי הכובש, ולהזמין גם את הפעילים הפוליטיים לפקוח את העיניים ולהתבונן בתנאים בהם נתון השיח שלהם.


 
.ה1. הכותבת היא עובדת זכויות, ממארגנות האירוע ופעילה פוליטית במסגרות אחרות. כל הנאמר כאן מייצג את דעותי בלבד.

2.תפיסה זו מובעת למשל ב"ברית הקיצונים", מוסף מיוחד של העיתון מעריב בעריכתו של בן-דרור ימיני שפורסם ב-6.10.2004, המייצר סימטריה בין הסכנה הנשקפת ל"מרכז השפוי" מן התנועה נגד ההתנתקות ומן השמאל

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. בלהה גולן

    שלום לין
    עצם הטיפול בנושאים הנוגעים לזכויות אדם אינם רק הומניטרים הבאים למלא את מקום המדינה.
    חבל שהאירגונים המשתתפים בחרו במודע להתעטף באיצטלה נקיה ולהרחיק ארגונים שנודף מהם ריח ונגיעה פוליטית רדיקלית . להיות בסדר עם הקרנות הממנות ועם חלק מהנהלותיהם אולי?
    ממילא הציבור המיינסטרימי/העדר והשלטון בוחרים לא להבדיל ולא לעשות אבחנה בין מי הוא מי ,כולם מצטיירים בעיניו קיצוניים.ועוכרי ישראל.
    צריך רק הבוקר לפתוח עיתון ליברלי כמו הארץ ולראות כותרות המתיחסות לאירגוני הצדק.
    לא לטעות אני מצויה בינהם ולכן גם מרשה לעצמי ביקורתיות שאינני חוששת להביעה מבפנים.

  2. בלהה גולן

    שלום לין
    עצם הטיפול בנושאים הנוגעים לזכויות אדם אינם רק הומניטרים הבאים למלא את מקום המדינה.
    חבל שהאירגונים המשתתפים בחרו במודע להתעטף באיצטלה נקיה ולהרחיק ארגונים שנודף מהם ריח ונגיעה פוליטית רדיקלית . להיות בסדר עם הקרנות הממנות ועם חלק מהנהלותיהם אולי?
    ממילא הציבור המיינסטרימי/העדר והשלטון בוחרים לא להבדיל ולא לעשות אבחנה בין מי הוא מי ,כולם מצטיירים בעיניו קיצוניים.ועוכרי ישראל.
    צריך רק הבוקר לפתוח עיתון ליברלי כמו הארץ ולראות כותרות המתיחסות לאירגוני הצדק.
    לא לטעות אני מצויה בינהם ולכן גם מרשה לעצמי ביקורתיות שאינני חוששת להביעה מבפנים.

  3. דרור

    האם הרדיקלים חייבים לבקר הכול?

  4. דרור

    האם הרדיקלים חייבים לבקר הכול?

  5. דוד גיל

    הכותבת יצרה לעצמה בועה ומחפשת תמיכה לרעיונות שרקחה. השמאל הציוני האמיתי מתנגד לכיבוש לא מאהבת הפלשתינאים אלא משום שהכיבוש משחית את ישראל. בעיני קיומן של חברון היהודית וקריית ארבעה הוא איום אסטרטגי על ישראל אם כי סיום הכיבוש אינו בהכרח מסירת שטחים למשעל – הנייה – נסראללה וכנראה יחייב פריסת הצבא בשטחים שיפונו ממתנחבלים יהודים.
    אינני מכיר הפגנה יהודית שצעדה לכיוון עזה במטרה לגרום לאכיפת זכויות אדם ברצועה על ידי שלטון החמאס. הדבר באמת אינו עומד בראש מעייני ועם היד על הלב אינני מאמין שזה מעסיק את אורי אבנרי ועמיתיו, שמעולם לא נמנו ממילא על השמאל הישראלי. בעיני מי שחושב אחרת הוא הזוי ולעולם לא יצבור תמיכה בישראל הציונית. גורלו יהיה כזה של נטורי קרתא החרדיים. האם בתנאים אלה ייתכן שיתוף פעולה בין פלגי השמאל? אני בספק אך נחכה ונראה.
    עד לבחירות האחרונות למפלגת העבודה סברתי כי ערביי ישראל זקוקים לפחות לאהדה וביטול הקיפוח המתמשך אך בחירתם הגורפת באהוד ברק בסיוע המושל לשעבר פואד מעידים כי לעולם יבצעו משגים שינציחו את מצבם אותו רכשו כנראה בצדק.
    לסיכום אני סבור כי הגיעה העת לחדד ההבדלים בינינו כדי שנדע עם מי ועל מה נאבק השמאל הישראלי.

  6. דוד גיל

    הכותבת יצרה לעצמה בועה ומחפשת תמיכה לרעיונות שרקחה. השמאל הציוני האמיתי מתנגד לכיבוש לא מאהבת הפלשתינאים אלא משום שהכיבוש משחית את ישראל. בעיני קיומן של חברון היהודית וקריית ארבעה הוא איום אסטרטגי על ישראל אם כי סיום הכיבוש אינו בהכרח מסירת שטחים למשעל – הנייה – נסראללה וכנראה יחייב פריסת הצבא בשטחים שיפונו ממתנחבלים יהודים.
    אינני מכיר הפגנה יהודית שצעדה לכיוון עזה במטרה לגרום לאכיפת זכויות אדם ברצועה על ידי שלטון החמאס. הדבר באמת אינו עומד בראש מעייני ועם היד על הלב אינני מאמין שזה מעסיק את אורי אבנרי ועמיתיו, שמעולם לא נמנו ממילא על השמאל הישראלי. בעיני מי שחושב אחרת הוא הזוי ולעולם לא יצבור תמיכה בישראל הציונית. גורלו יהיה כזה של נטורי קרתא החרדיים. האם בתנאים אלה ייתכן שיתוף פעולה בין פלגי השמאל? אני בספק אך נחכה ונראה.
    עד לבחירות האחרונות למפלגת העבודה סברתי כי ערביי ישראל זקוקים לפחות לאהדה וביטול הקיפוח המתמשך אך בחירתם הגורפת באהוד ברק בסיוע המושל לשעבר פואד מעידים כי לעולם יבצעו משגים שינציחו את מצבם אותו רכשו כנראה בצדק.
    לסיכום אני סבור כי הגיעה העת לחדד ההבדלים בינינו כדי שנדע עם מי ועל מה נאבק השמאל הישראלי.

  7. מושון זר-אביב

    לין, אני מזדהה מאוד עם הדברים שכתבת כאן ורוצה להרחיב…

    אני מרגיש שכפעילי זכויות להגדרתך אנחנו עוסקים רבות ברפרזנטציה. רפרזנטציה שכדברך משמרת ומאשרת את מערך הכוח הקיים. נוח לנו להשאר שם, כי אנחנו מסמנים עצמנו כ"מתנגדים" ומתמודדים בכך עם קונפליקט האשמה שלנו ככובשים. אני חושב שהשיח של ארגוני הזכויות בהחלט צריך להתחיל להתעמת עם "מה כן", אני חושב שהוא צריך להתעמת עם לקיחת אחריות על הכוח והוא גם צריך להתעמת עם הקונפליקט האישי שלו – שלנו כאחראים לכיבוש ואולי עוד יותר למה שיבוא אולי אחריו. הדגש על יצוג (רפרזנטציה) צריך להפוך לדגש על תקשורת (קומיוניקציה) – האם הסימון שלנו כרדיקלים אינו למעשה סימון עצמי. האם איננו מתגאים למעשה בדימוי שלנו כמהפכנים, כשוליים, כקורבן של אלימות צה"ל (מה שמסמן אותנו כקורבן הכיבוש – ומכאן מסיר מאיתנו את האחריות האישית לכיבוש).

    אני מצטרף לדבריך, אני מאמין שאנחנו חייבים להרחיב את השיח אל מעבר לדימוי העצמי שלנו אל מעבר למקום בו (כן…) נוח לנו. ארגוני הזכויות צריכים להתחיל להתמודד עם הכוח, עד שלא נעשה זאת, לא נהיה באמת ראויים לשנות אותו.

  8. מושון זר-אביב

    לין, אני מזדהה מאוד עם הדברים שכתבת כאן ורוצה להרחיב…

    אני מרגיש שכפעילי זכויות להגדרתך אנחנו עוסקים רבות ברפרזנטציה. רפרזנטציה שכדברך משמרת ומאשרת את מערך הכוח הקיים. נוח לנו להשאר שם, כי אנחנו מסמנים עצמנו כ"מתנגדים" ומתמודדים בכך עם קונפליקט האשמה שלנו ככובשים. אני חושב שהשיח של ארגוני הזכויות בהחלט צריך להתחיל להתעמת עם "מה כן", אני חושב שהוא צריך להתעמת עם לקיחת אחריות על הכוח והוא גם צריך להתעמת עם הקונפליקט האישי שלו – שלנו כאחראים לכיבוש ואולי עוד יותר למה שיבוא אולי אחריו. הדגש על יצוג (רפרזנטציה) צריך להפוך לדגש על תקשורת (קומיוניקציה) – האם הסימון שלנו כרדיקלים אינו למעשה סימון עצמי. האם איננו מתגאים למעשה בדימוי שלנו כמהפכנים, כשוליים, כקורבן של אלימות צה"ל (מה שמסמן אותנו כקורבן הכיבוש – ומכאן מסיר מאיתנו את האחריות האישית לכיבוש).

    אני מצטרף לדבריך, אני מאמין שאנחנו חייבים להרחיב את השיח אל מעבר לדימוי העצמי שלנו אל מעבר למקום בו (כן…) נוח לנו. ארגוני הזכויות צריכים להתחיל להתמודד עם הכוח, עד שלא נעשה זאת, לא נהיה באמת ראויים לשנות אותו.

  9. יונתן

    לראשונה מזה הרבה זמן מאמר שהציע לי כיוון מחשבה חדש.

  10. יונתן

    לראשונה מזה הרבה זמן מאמר שהציע לי כיוון מחשבה חדש.

  11. קשור גם לזכויות אדם

    מאמר מצויין לין.
    את מציגה את הבעיות הקשות ביותר שלנו בלא משוא פנים ובאומץ.
    בהצלחה.

  12. קשור גם לזכויות אדם

    מאמר מצויין לין.
    את מציגה את הבעיות הקשות ביותר שלנו בלא משוא פנים ובאומץ.
    בהצלחה.

  13. אמיתי מן

    יכולהיות ששוב לא הבנתי כלום, למרות ועל אף שליטתי בסוציולוגית מדוברת. יכולהיות שלא ממש התחשק לך להסביר את עצמך למישהו שאינו נמנה על חבר מרעייך. את רוצה שוויון בין שונים את??? דברי גם אל השונים! כוחו של ההון התרבותי כואב לא פחות מכוחם של החיילים במחסומים. נו באמת…

  14. אמיתי מן

    יכולהיות ששוב לא הבנתי כלום, למרות ועל אף שליטתי בסוציולוגית מדוברת. יכולהיות שלא ממש התחשק לך להסביר את עצמך למישהו שאינו נמנה על חבר מרעייך. את רוצה שוויון בין שונים את??? דברי גם אל השונים! כוחו של ההון התרבותי כואב לא פחות מכוחם של החיילים במחסומים. נו באמת…