תומס פרידמן, בעל טור ב"ניו יורק טיימס" ומגדולי המאמינים בעולם הנפלא שהגלובליזציה הכלכלית מכינה עבורנו (הבשורה המרכזית של פרידמן היא שאנו חיים בעולם שטוח), כותב היום בעיתון טור, שמשרד החוץ, תעשיית ההיי טק ואוניברסיטת בן גוריון צריכות להפיץ ברחבי הגלובוס. "ישראל מגלה נפט" זו כותרת המאמר, הנפט של ישראל הוא כושר ההמצאה היצירתי של סטודנטים להנדסה ואנשי תעשיית ההיי טק. מסתבר שעל פי פרידמן אנחנו הישראליים איננו מודעים לכך שאנו חיים בגן העדן העתידי.
לפני מספר ימים איציק כתב כאן על העשירים הישראלים ומעריציהם מקרב העיתונאים, על הפער בין יושבי ראש דירקטוריונים בארצות הברית לבין עובדים שהם בחזקת עבדים בשוק העבודה, כותבת השבוע ברברה ארנרייך. ארנרייך מציינת את הפער בין ראשי הדירקטוריונים של התאגידים הכלכליים לבין מנהלים הנמצאים מיד אחריהם בהיררכיה. על פי מחקר המצוטט על ידה, לפני כשלושים שנה ראשי הדירקטוריונים הרוויחו 80% יותר מאלה הנמצאים במקום השלישי בהיררכיה אחריהם, כיום הם מרוויחים 260% יותר. אולם בתחתית הסולם נמצאים מהגרי העבודה שבמקרים רבים חיים כעבדים ממשכורת של 100 דולר לחודש.
כך גם באוניברסיטאות, לצד מרצים המשתכרים מאות אלפי דולרים בשנה, יש מרצים מן החוץ המשתכרים 5000 דולר לסמסטר הוראה ללא כל זכויות. לפני זמן קצר, היא כותבת, התפרסם סיפור על מרצה שהיה מגיע לאולם ההרצאות מהמקלט לחסרי בית בו הוא לן ומרצים אחרים עובדים כמלצרים להשלמת הכנסה. כך גם במקצועות אחרים כמו עריכת דין, בו הפער בין בעלי משרדים המשתכרים מיליונים לבין עורכי דין מן השורה העובדים שעות ארוכות בשכר רעב.
במדור סקירת הספרים של ה"ניו יורק טיימס" מתפרסמת השבוע סקירה על ספרו של Robert Frank, "Richistan", מעין מחקר אנתרופולוגי המתאר את חייהם של עשירי ארצות הברית מעמד הולך ומתרחב יחסית. כיום יש בארצות הברית יותר מ 1000 מיליארדרים ובשנת 2005 נוספו 227 אלף מיליונרים חדשים. פרנק טוען שהעשירים חיים במדינה נפרדים, הם מעין תושבים זרים במדינתם, יש להם מערכת רפואה פרטית, רופאי החצר המשרתים אותם, מערכת תחבורה פרטית, צי של מטוסים פרטיים, אחת מהילדות של אחת המשפחות הללו בקשה מהוריה לחוות את החוויה של לטוס במטוס עם אנשים שהיא אינה מכירה. פרנק מנתח את שפת השבט הזה ומסביר את מילות הקוד וסממני ההיררכיה, את המונחים המבחינים בין סתם מיליונרים לעשירים מאד. אם זה מנחם מישהו המסקנה של פרנק היא האנשים הללו לא מאושרים במיוחד.
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
אינה חשובה כנחמה אלא לפחות בשני אופנים אחרים:
1. מפלצות ההון שלא יודעים מה זה לטוס עם אנשים לא מוכרים משמשים מודלים לחיקוי עבור המוני אנשים אחרים. בעיני מרבית האוכלוסייה מפלצות הון אלה נתפסים כמאושרים, כמצליחים, כמוצלחים, כנעלים מעם או לכל הפחות כמוגנים לחלוטין מפני העוני המנוול. תפיסה זו מעודדת העתקה והפצה המונית של רעיונות ופרקטיקות שנולדו אצל מפלצות הון אלה. יש חשיבות רבה לתיאור גדוש ועשיר של האופנים הרבים בהם מפלצות אלה הן חסרות אונים, מתייסרות וחסרות תוחלת כדי להבהיר שהחלום של הרבים אינו אלא אשלייה. לא רק במובן שאין להמונים סיכוי לצבור די הון כדי להפוך למפלצת הון, אלא שגם אם הם יצברו די הון, הם יהיו אומללים.
2. מרקס טען לפני זמן רב שאנשים לא מוותרים על פריבילגיות אלא אם הם נאלצים לעשות זאת. כתופעה חברתית, אני מסכים. אולם, אפשר לראות פרטים שמוותרים על פריבילגיות שלהם מסיבות מגוונות כמו למשל רחמנא ליצלן מוסריות. הכרה מוסרית היא אפשרית, אני חושב בכל מקום ובכל שכבה חברתית, ואפילו בקרב מפלצות אלה. סיבה אחרת לויתור על פריבילגיות היא הכרה בכך שאותן פריבילגיות גוררות אתם אומללות לבעלי הפריבילגיות.
מכיוון שאופקיהן של מפלצות אלה הם רק לכאורה רחבים ובפועל הם צרים למדי, הם בעצמם שבויים של העושר שלהם. הפינוקים לאין ספור והאשלייה שהם בטוחים מפני השפלה, מחלות וזקנה משכנעת אותם שאין להם צורך בהרחבת אופקים. רק ילדה קטנה שעדיין לא הושחתה עד תום עשויה לסבור שלטוס עם אנשים לא מוכרים היא חוויה מעשירה מבחינתה. עבור המבוגרים יותר מדובר רק בטרחה ובאי נוחות ואולי אף בסכנה של זיהום. תיאור גדוש ועשיר של האופנים בהם הפריבילגיות מהן נהנים המיליארדרים/ות והמיליונריות/ים גוררות אתן אומללות יכול אולי להבהיר הן למפלצות והן לכל השאר שכדאי להם לטובתם שלהם לוותר ולו על חלק מהן.
אבל, כל זה לא מוציא את הצורך הדחוף בהתארגנות עובדים כללית למאבק מקיף ויסודי למען חלוקה הגונה והומנית של ההון.
אינה חשובה כנחמה אלא לפחות בשני אופנים אחרים:
1. מפלצות ההון שלא יודעים מה זה לטוס עם אנשים לא מוכרים משמשים מודלים לחיקוי עבור המוני אנשים אחרים. בעיני מרבית האוכלוסייה מפלצות הון אלה נתפסים כמאושרים, כמצליחים, כמוצלחים, כנעלים מעם או לכל הפחות כמוגנים לחלוטין מפני העוני המנוול. תפיסה זו מעודדת העתקה והפצה המונית של רעיונות ופרקטיקות שנולדו אצל מפלצות הון אלה. יש חשיבות רבה לתיאור גדוש ועשיר של האופנים הרבים בהם מפלצות אלה הן חסרות אונים, מתייסרות וחסרות תוחלת כדי להבהיר שהחלום של הרבים אינו אלא אשלייה. לא רק במובן שאין להמונים סיכוי לצבור די הון כדי להפוך למפלצת הון, אלא שגם אם הם יצברו די הון, הם יהיו אומללים.
2. מרקס טען לפני זמן רב שאנשים לא מוותרים על פריבילגיות אלא אם הם נאלצים לעשות זאת. כתופעה חברתית, אני מסכים. אולם, אפשר לראות פרטים שמוותרים על פריבילגיות שלהם מסיבות מגוונות כמו למשל רחמנא ליצלן מוסריות. הכרה מוסרית היא אפשרית, אני חושב בכל מקום ובכל שכבה חברתית, ואפילו בקרב מפלצות אלה. סיבה אחרת לויתור על פריבילגיות היא הכרה בכך שאותן פריבילגיות גוררות אתם אומללות לבעלי הפריבילגיות.
מכיוון שאופקיהן של מפלצות אלה הם רק לכאורה רחבים ובפועל הם צרים למדי, הם בעצמם שבויים של העושר שלהם. הפינוקים לאין ספור והאשלייה שהם בטוחים מפני השפלה, מחלות וזקנה משכנעת אותם שאין להם צורך בהרחבת אופקים. רק ילדה קטנה שעדיין לא הושחתה עד תום עשויה לסבור שלטוס עם אנשים לא מוכרים היא חוויה מעשירה מבחינתה. עבור המבוגרים יותר מדובר רק בטרחה ובאי נוחות ואולי אף בסכנה של זיהום. תיאור גדוש ועשיר של האופנים בהם הפריבילגיות מהן נהנים המיליארדרים/ות והמיליונריות/ים גוררות אתן אומללות יכול אולי להבהיר הן למפלצות והן לכל השאר שכדאי להם לטובתם שלהם לוותר ולו על חלק מהן.
אבל, כל זה לא מוציא את הצורך הדחוף בהתארגנות עובדים כללית למאבק מקיף ויסודי למען חלוקה הגונה והומנית של ההון.
נניח שהיה עובר בקריאה טרומית חוק האוסר על צעידה של מפוטרים לירושלים או חוק האוסר צעידה של מזרחים בירושלים, מה אז?
אבל אם מדובר על לסביות? הומואים? טראטנג'נדרז? למי אכפת…
יותר מענין מה קורה בשבדיה בדיווחיו של עמי וטורי(אכן מענין, בלי ציניות) מאשר מה קורה מתחת לאף, בארץ הקודש בעיר הקודש.
יום טוב לכל המרבים לראות ולכל המתבצרים במגדל השן האקדמי.
נניח שהיה עובר בקריאה טרומית חוק האוסר על צעידה של מפוטרים לירושלים או חוק האוסר צעידה של מזרחים בירושלים, מה אז?
אבל אם מדובר על לסביות? הומואים? טראטנג'נדרז? למי אכפת…
יותר מענין מה קורה בשבדיה בדיווחיו של עמי וטורי(אכן מענין, בלי ציניות) מאשר מה קורה מתחת לאף, בארץ הקודש בעיר הקודש.
יום טוב לכל המרבים לראות ולכל המתבצרים במגדל השן האקדמי.
לראות את הים בפעם הראשונה
יש כאן ילדים שמעולם לא ראו את הים – הייתם מאמינים?
ופאא יונס, אזרחית ישראלית, מוסיקאית ומלחינה, מנהלת שני מרכזי מוסיקה – בעארה בישראל, ובמחנה הפליטים ג'נין, שם היא מלמדת את הילדים נגינה בכינור.
מזה כשנתיים מגיעים ילדי ג'נין לישראל בהיתר מוסדר, מנגנים ומופיעים יחד עם ילדים ישראלים.
ופאא משתוקקת להגשים את חלומם של הילדים הפלסטינים, שנפשם יוצאת לטייל בחיפה, לראות את הים לראשונה בחייהם:
"איך אפשר להיות ילד, איך אפשר לנגן, בלי לראות ובלי לשמוע אף פעם אחת את גלי הים??"
הדברים היקרים באמת, כך אומרים, אינם נקנים בכסף. אולם בשביל להסיע 50 ילדים מג'נין וסביבותיה עד חיפה ובחזרה, צריך בכל זאת לגייס 5000 ש"ח !
לתרומותיכם בתודה :
עמותת אלהוזאם מס. 580392777
בנק ערבי ישראלי סניף 027/34
חשבון : 6924-16
נייד: 0546930626
תודה לכם מכל הלב
ופאא יונס
עארה
* על הפרוייקט המוסיקלי של ופאא יונס והילדים נכתבו מספר כתבות בעיתון הארץ על ידי נעם בן-זאב, אשר מהן ניתן למצוא באינטרנט.
לראות את הים בפעם הראשונה
יש כאן ילדים שמעולם לא ראו את הים – הייתם מאמינים?
ופאא יונס, אזרחית ישראלית, מוסיקאית ומלחינה, מנהלת שני מרכזי מוסיקה – בעארה בישראל, ובמחנה הפליטים ג'נין, שם היא מלמדת את הילדים נגינה בכינור.
מזה כשנתיים מגיעים ילדי ג'נין לישראל בהיתר מוסדר, מנגנים ומופיעים יחד עם ילדים ישראלים.
ופאא משתוקקת להגשים את חלומם של הילדים הפלסטינים, שנפשם יוצאת לטייל בחיפה, לראות את הים לראשונה בחייהם:
"איך אפשר להיות ילד, איך אפשר לנגן, בלי לראות ובלי לשמוע אף פעם אחת את גלי הים??"
הדברים היקרים באמת, כך אומרים, אינם נקנים בכסף. אולם בשביל להסיע 50 ילדים מג'נין וסביבותיה עד חיפה ובחזרה, צריך בכל זאת לגייס 5000 ש"ח !
לתרומותיכם בתודה :
עמותת אלהוזאם מס. 580392777
בנק ערבי ישראלי סניף 027/34
חשבון : 6924-16
נייד: 0546930626
תודה לכם מכל הלב
ופאא יונס
עארה
* על הפרוייקט המוסיקלי של ופאא יונס והילדים נכתבו מספר כתבות בעיתון הארץ על ידי נעם בן-זאב, אשר מהן ניתן למצוא באינטרנט.