ישנן בנות, ישנן בנות

איריס חפץ

על "עין הבובה" ספרו של סמי שלום שטרית , בהוצאת "חרגול"

"עם השנים הערבית הפכה לחק מחיי ואילו העברית נזנחה. פשוט איבדתי עניין", כך אומרת לינדה, גיבורת ספרו החדש של סמי שלום שטרית "עין הבובה". מי שיקרא את הספר יגלה שהיא גם לא איבדה עניין וזה גם בכלל לא פשוט.

לינדה היא ביתם של יהודי עירקי, שהוריו היגרו מעירק לאנגליה והוא היגר משם לניו יורק ולאם נוצריה פלסטינית, שמשפחתה עזבה את ביתם ביפו ב-48 והתיישבה באלכסנדריה. האם עזבה לניו יורק כדי ללמוד שם ונשארה. בני הזוג נפגשו בניו יורק, שם נולדו לינדה ואחיה. היא כתבת של רשת טלויזיה אמריקאית שקונה את אמונם של קבוצת לוחמים פלסטינים. הללו מעוניינים להשתמש בשירותיה להכנת סרט תעודי על שילוח מחבלות מתאבדות.

הבחירה באישה לעסוק בנושא של מתן חיים ולקיחתם היא מתבקשת כמייצגת את הארכיטיפ של "אם כל חי", הבחירה אבל לספר את הסיפור בגוף ראשון, היא כבר אמיצה יותר ומעטות הנשים שבוחרות בה. כשגברים מדברים בקול נשי בספרות שנכתבת בעברית, זה עוד עלול להיגמר ב"מיכאל שלי". סמי שלום שטרית מצליח אבל להיכנס לתוך גופה של לינדה, שהיא כמעט הדמות היחידה בסיפור שנשארת נאמנה לעצמה.

לינדה מגיעה לירושלים ומשם לפלסטין מלווה בתחושה של דו-ערכיות: מחד היא מזדהה עם מאבק השחרור הפלסטיני אבל מאידך, היא לא יכולה לגלות סימפטיה לשימוש בגוף כנשק, לביטויים כאלו של תוקפנות עצמית וכלפי האחרים. היא מגיעה כמביטה מן הצד ומתעדת, אבל מהר מאוד היא הופכת לחלק מהאירועים ובשלב מסויים משתתפת בהם באופן פעיל.

ברובד האחד של הסיפור, מדובר באישה בת 32 שעסוקה בחיפוש זהותה:

לסבה של לינדה בעירק, כמי שגדל בסביבה עם מסורת של אלפי שנים, היה ברור כפי הנראה שהוא עירקי, ששפתו היא ערבית ושזו תרבותו. לאביה שחווה עקירה זה כבר היה פחות ברור, ולה שנולדה בארץ אחרת בצד השני של כדור הארץ, זו שאלה מודעת יותר. מצד אימה הפלסטינית חוותה לינדה חוויות דומות, והוריה נאחזו זה בזה כשני עקורים שמנסים לבנות בית על גדם העץ ששורשיו נשארו במקומות רחוקים מהם. את המסע בו מתגבשת זהותה היא עושה במקום בו כל הזהויות מזוייפות. בן דודה, עמיר, קורא לעצמו בשם השב"כניקי "דני", סאלח הפלסטיני מתחפש לעיתונאי, ופעמים אחרות לישראלים שונים מחיילי הצבא הכובש ועד לפוליטיקאים, החיילים הישראליים מתחפשים לכוחות הצלה באמבולנס והדרמה הגדולה מגיעה לשיאה בפורים. כמו במקרים רבים, מול כל המזייפים שסביבה היא יכולה לברור בקלות רבה יותר את אלו שלא מתחפשים.

 ילדותו של אביה של הגיבורה נגדעה בבגדד, אחרי אלפי שנות גלות ומסורת, והוא בחר בפתרון שיהודים רבים בחרו בו אחרי מלחמת העולם השניה, והיה לאוניברסליסט. היא חוותה גם דרך הביוגרפיה של אימה עקירה ונטישה, שני נושאים שהיא גם משחזרת בחייה שלה בדרכים שונות. ועכשיו בתחילת שנות השלושים שלה היא מנסה לבנות זהות שלמה יותר, דרך נגיעות בחלקים שהיא התכחשה להם עד כה. לינדה גדלה עם חווית אובדן גדולה של הוריה, שבה היא מטפלת במהלך חייה בדרכים שונות: כשהיא חווה את אובדן אחיזת האב בתחנת רכבת סואנת בילדותה, מצילה ילדה מגורל דומה בפלסטין בנסיבות קשות יותר, ומשחזרת את החוויה הזו במהלך החיים הזוגיים שלה.

אנגלית וערבית, הן השפות שלה. אנגלית שייכת למרחב של ניו יורק וערבית היא ינקה עם חלב אמה. היא המכנה המשותף שבין שני הוריה, שבאים מתרבות ערבית וזו שפתם ואהבתם המשותפת, ולכן באופן מובן מאליו היא לא מגלה עניין בעברית כילדה ונערה צעירה. אבל יש לה קשר חם לאביה וכמו בסיפורים ישראלים רבים, שקוצר רוח הוא מאפיין בולט שלהם, עוד לפני שהיא יכולה להרהר באפשרות לבדוק את מה שקרה למשפחת אביה שהגיעה לישראל, נציג המשפחה מגיע אליה.

ברובד השני שלו, זהו סיפורה של אישה מזרחית, ונשים בכלל. מדובר באישה שיש לה צד "ערבי" וצד "יהודי", צדדים שמגיעים לשיאם בקונפליקט הישראלי-פלסטיני. המזרחים שחיים בישראל ומגלים נאמנות לצד ה"יהודי" צריכים להתכחש לחלקים הערבים שלהם ולקרוע את נפשם. בחייהם הקודמים הערביות והיהודיות היו שזורות אלו באלו ולאחר המפגש עם הציונות, הם נאלצו לבחור בין שניהם בחירה בלתי אפשרית: כמו שילד נאלץ לבחור בין אביו לאמו ולייתם את עצמו מרצון. לינדה גדלה מחוץ לציונות ואביה גלגל את היהדות שלו למשהו אוניברסלי. שתי העובדות הביוגרפיות הללו פוטרות אותה מהבחירה הזו, אבל היא כן הולכת לחפש את החלקים שהאב מחק, ומגלה את היהדות הפוליטית, במובן של היות זר.

את האינטגרציה בין החלקים השונים היא משיגה דרך בריתות בין נשים: היא קושרת קשר עם המנקה הפלסטינית של בית אמה הנטוש ביפו, שהיום גר בו תואם בן-אמוץ או תומרקין, היא חוזרת לשפה האוניברסלית ומדברת עם הנערות הפלסטיניות דיבור מ"רחם אל רחם".

הטעות הלשונית היחידה שצרמה לאוזני בקריאת הספר, היא הבטוי "הרחם זוכרת". הרחם, כמו השד, הופקעו בעברית מלשון הנקבה ונהיו ללשון זכר. סמי שלום שטרית מחזיר את הרחם לנשים, את השליטה על עתידן. במובן הזה מדובר כנראה בטעון מכוון.

הסיום של הספר הוא פסימי מבחינת האפשרות לחיים נורמליים בישראל ופלסטין. הגבר היחיד ה"נורמלי" שאנחנו פוגשים הוא יהודי לא ישראלי (וחבל, חבל שאנחנו לא יודעים עליו יותר. סופסוף יש גבר שווה, הכי לא "מיכאל שלי" שאפשר…קצת פחות אדוארד סעיד בפעם הבאה ויותר "מיי מייקל" כאלו, בבקשה…)  הפתרון הוא הפקדת העתיד בידי הנשים במרחב של הגלות. בסופו של יום, מי שיכול לצאת ממרחץ הדמים למקום אחר, עוזב את פלסטין וישראל. העתיד שייך ללינדה ולבן הזוג שלה, אחד שבישראל היה זוכה לתואר "אלוף החנונים", כיוון שיש לו את כל האיכויות המנוגדות למאצ`ו הישראלי המצוי: כוחו בהקשבה, יש לו סבלנות, אורך רוח, התמדה שקטה בחתירתו ללב אהובתו, הוא נחבא אל הכלים ואפשר למצוא אותו רק בין הרבה הומוסקסואלים, וכשצריך אותו הוא נמצא שם. בקיצור, כמו שיונה וולך קראה לו "אתה החברה הכי טובה שלי". אחלה גבר!

סמי שלום שטרית, אולי ביאושו, נותן את כנפי התקווה בידיה של האישה, כמו סמי מיכאל, שלקח את סיפורו של המשורר הפלסטיני ר`אסן כנפני…. והמשיך- שינה אותו ב"יונים בטרפלגר" שהוקדש "לכל האמהות שהן הארץ המובטחת לגזע האנושי". סמי שלום שטרית נותן לנשים, מצויידות במצלמה, באינטלקט חד ובמחשב נייד כנשק בנוסף לרחם ולחיים שיכולים לגדול בה את התפקיד להשכין שלום. הסוף של הסיפור הוא פסימי ולוקח את העתיד אל הגולה, אבל אם נוכל לזנוח את הדרכים הגבריות של מאת השנים האחרונות אולי יהיה פתח לתקוה. אולי במקום "צריבות תודעה" ופתרונות מסדר ראשון שמאופיינים ב`יותר מאותו הדבר` ( "מה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח") נעבור לפתרונות מסדר שני-נשי, יחד עם מייקל ודומיו ננסה לפתור את הקונפליקט בדרכים "חנוניות" ואז אולי ניתן רחם פורה ומזינה לקצה קצהו של הסיכוי שהתושבים והתושבות הפוסט טראומתיים של שדרות יוכלו לחיות בשלום עם אלו הפוסט טראומטיות של עזה.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אירית הלפרין

    אהבתי את הבקורת של איריס רק חבל שהיא לא הלכה עוד צעד אחד הלאה. נשים עושות שלום כי יש להן כוח. מי שעושה שלום היא החזקה ומי שדואגת לחיים ולהמשך הקיום היא בעלת הכוח. לנשים שתפקידן החברתי לימד אותן לעסוק בגידול טיפוח ודאגה לאחרים יש את התכונות הנדרשות. כל מה שצריך זה להשקיע בהעצמת נשים למען מנהיגות ומעורבות בחיים הציבוריים.כמרכזת פרויקט להעצמת נשים למען מנהיגות לשלום נוכחתי בעבודתי שנשים אכן עושות שלום מטבען ומוכנות להיות יותר סובלניות יותר פתוחות לצד האחר ומסוגלות לתקשר אחת עם השנייה דרך השפה הנשית שהיא הקשר.

  2. אירית הלפרין

    אהבתי את הבקורת של איריס רק חבל שהיא לא הלכה עוד צעד אחד הלאה. נשים עושות שלום כי יש להן כוח. מי שעושה שלום היא החזקה ומי שדואגת לחיים ולהמשך הקיום היא בעלת הכוח. לנשים שתפקידן החברתי לימד אותן לעסוק בגידול טיפוח ודאגה לאחרים יש את התכונות הנדרשות. כל מה שצריך זה להשקיע בהעצמת נשים למען מנהיגות ומעורבות בחיים הציבוריים.כמרכזת פרויקט להעצמת נשים למען מנהיגות לשלום נוכחתי בעבודתי שנשים אכן עושות שלום מטבען ומוכנות להיות יותר סובלניות יותר פתוחות לצד האחר ומסוגלות לתקשר אחת עם השנייה דרך השפה הנשית שהיא הקשר.

  3. סמי ארגון

    ניתוח ספרותי של רומנים בראי סוציולוגי כלשהו, עם חיפוש והפקת לקחים חברתיים, פוליטיים וכאלה – אינו יותר מאשר שעשוע אינטלקטואלי. כל רומן בדוי נובע מעולמו, והרהורי ליבו הפרטי של הסופר, כך, שיהא חכם ומוכשר ככל שיהיה, עדיין הסיפור הוא סיפורו הפרטי. להסיק מסיפור פרטי כל מיני תובנות חברתיות, תחזיות, הסברים וכדומה, מעניק לספרות מה שאין לה, ובכנותה גם אינה מתיימרת שיהיה לה. אמנם, ספרות טובה היא במידה רבה כזו שמאפשרת לעשות השלכה כלשהי מן הסיפור הפרטי לסיפור כללי, אנושי כלשהו. אולם, מכאן ועד הסקת מסקנות הרות-גורל – זו יומרה מיותרת. כך למשל, סיומו הפסימי של הספר הנידון, הוא הסיום שמעניק הסופר וטעמיו הטובים עימו ולזכותו, אך זה לא יחייב שום תהליך היסטורי חברתי ואחר, להתנהל בדרך זו, ולא מחייב איש לחשוב כך.

  4. סמי ארגון

    ניתוח ספרותי של רומנים בראי סוציולוגי כלשהו, עם חיפוש והפקת לקחים חברתיים, פוליטיים וכאלה – אינו יותר מאשר שעשוע אינטלקטואלי. כל רומן בדוי נובע מעולמו, והרהורי ליבו הפרטי של הסופר, כך, שיהא חכם ומוכשר ככל שיהיה, עדיין הסיפור הוא סיפורו הפרטי. להסיק מסיפור פרטי כל מיני תובנות חברתיות, תחזיות, הסברים וכדומה, מעניק לספרות מה שאין לה, ובכנותה גם אינה מתיימרת שיהיה לה. אמנם, ספרות טובה היא במידה רבה כזו שמאפשרת לעשות השלכה כלשהי מן הסיפור הפרטי לסיפור כללי, אנושי כלשהו. אולם, מכאן ועד הסקת מסקנות הרות-גורל – זו יומרה מיותרת. כך למשל, סיומו הפסימי של הספר הנידון, הוא הסיום שמעניק הסופר וטעמיו הטובים עימו ולזכותו, אך זה לא יחייב שום תהליך היסטורי חברתי ואחר, להתנהל בדרך זו, ולא מחייב איש לחשוב כך.

  5. אהרון תמוז

    כדי להבין אם הרומן הוא טוב או לא צריך לנסות לקרוא אותו ולראות אם הוא מעניין וקריא. לעורר הזדהות אצלי הוא לא יכול כי הספור שלי ושל משפחתי הוא עקירה מארץ גזירה לחיים באופן זמני במעברה בישראל בלא שניתנה האופציה להגר לארץ אחרת. עמוד התווך של החוויה הערבית שלי הוא התמודדות אכזרית במאבק לאומי כשהערבי שעקר את משפחתי הוא מורו ורבו של הערבי שמתפוצץ באוטובוסים.

  6. אהרון תמוז

    כדי להבין אם הרומן הוא טוב או לא צריך לנסות לקרוא אותו ולראות אם הוא מעניין וקריא. לעורר הזדהות אצלי הוא לא יכול כי הספור שלי ושל משפחתי הוא עקירה מארץ גזירה לחיים באופן זמני במעברה בישראל בלא שניתנה האופציה להגר לארץ אחרת. עמוד התווך של החוויה הערבית שלי הוא התמודדות אכזרית במאבק לאומי כשהערבי שעקר את משפחתי הוא מורו ורבו של הערבי שמתפוצץ באוטובוסים.

  7. מאיר סוויסה

    תזהרו לנתח. ותזהרו מלנתח באופן הזה שאתם מנתחים.
    ראו הוזהרתם!

  8. מאיר סוויסה

    תזהרו לנתח. ותזהרו מלנתח באופן הזה שאתם מנתחים.
    ראו הוזהרתם!

  9. ירדנה אלון

    לא משתגעת על הראייה החד צדדית שכביכול הכוח לעשות שלום מצוי אצל נשים והגברים כוחם רב להם רק במלחמות.מאחר והפילוסופיה ,ההגות המזרחית מנחה אותי לעיתים(לא תמיד במידה הרצויה לי אולם אני משתדלת) אני מאמינה גדולה במה שנקרא כוחות היאנג-יין, או מה שאח"כ ק.יונג ניכס מהמזרח וקרא לזה אנימה ואנימוס כלומר הגבר הפנימי שנמצא בכל אישה והאישה הפנימית שנמצאת בכל גבר ,כלומר כולנו יצורים אנדרוגניים משהו,זוהי תפישת עולם ששואפת להוליסטיות(כוליות)על כן החלוקה הדיכוטומית והקטגורית שאירית נוקטת בה נראית לי חלוקה של הפרדה ,הנשים הן כאלה ועל כן רק הן מסוגלות למעשים מסויימים, והגברים הם כאלה ועל כן הם טובים רק למעשים מסויימים אני מבינה את הצורך בהעצמה נשית, במיוחד לנוכח המציאות שבה אנו חיים, והדרך עדיין ארוכה אל האושר, היום בו גברים ונשים יחיו מתוך כבוד הדדי ושוייון ועל כן יעשו למען עצמם והקהילה מתוך שיתוף פעולה.אולם הפרדה זו שבה נוקטת אירית לא תקרב את הצדדים אלא תרחיק ותפריד אותם,כפמיניסטית וכשוחרת שלום בדיוק כמו אירית אני מתנגדת להנחת היסוד שממנה יוצאת אירית. פמיניזם בעיני הוא לא הפרדת כוחות, הוא שילוב כוחות.
    אפרופו הנחת היסוד הזאת שאנחנו הנשים מצד אחד והם הגברים מצד שני מזכירה לי את הנחת היסוד של השמאל של מר"צ, שגם הוא רוצה לעשות שלום עם הפלשתינאים וגורס אנחנו בצד אחד והם בצד שלהם וככה יבוא השלום ("שלום של גירושים" שזה מונח שכמדומני סמי שלום שיטרית כותב הספר שאותו ניתחו לעיל תבע).כלומר לא שלום של התמזגות ושיתוף פעולה אלא שלום קר,מנוכר , מתוך הפרדת כוחות
    אולי זה פראגמאטי, לי באופן אישי זה קר, ומנוכר, לא הייתי רוצה לחיות בעולם כזה שבו הכל נעשה מתוך שיקולים פראגמאטיים בדיוק כמו שלא הייתי רוצה להשתייך אך ורק למחנה אחד(המחנה הנשי) עולם מעורב,מעורבב,מגובב,הוא עולם שיכול להיות כאוטי לא אחת, אולם לעשות סדר בבאלגאן יכול להיות מרתק,מעניין ודורש מורכבות ריגשית,מנטלית,ואינטלקטואלית.וזה אתגר אישי ואנושי שראוי להרים את הכפפה בגינו.

    ולסמי- "האישי הוא הפוליטי" אני סבורה שהגדולה של כל יצירה היא שגם אם היא אישית יש בה אמירה אוניברסליתגם אם הסופר ברא עולם משלו, מאחר וטרם הספקתי לקרוא את הספר של סמי אינני יכולה להגיב לגופו של ספר ,אולם ממה שהספקתי לקרוא שכן הפרק הראשון של הספר עלה על אתר "קדמה" וממה שהבנתי על הספר נראה לי שסמי שלום שיטרית התחבר לאישה הפנימית שלו וכאן אנחנו חוזרים לתחילת דברי בתגובתי לאירית.

  10. ירדנה אלון

    לא משתגעת על הראייה החד צדדית שכביכול הכוח לעשות שלום מצוי אצל נשים והגברים כוחם רב להם רק במלחמות.מאחר והפילוסופיה ,ההגות המזרחית מנחה אותי לעיתים(לא תמיד במידה הרצויה לי אולם אני משתדלת) אני מאמינה גדולה במה שנקרא כוחות היאנג-יין, או מה שאח"כ ק.יונג ניכס מהמזרח וקרא לזה אנימה ואנימוס כלומר הגבר הפנימי שנמצא בכל אישה והאישה הפנימית שנמצאת בכל גבר ,כלומר כולנו יצורים אנדרוגניים משהו,זוהי תפישת עולם ששואפת להוליסטיות(כוליות)על כן החלוקה הדיכוטומית והקטגורית שאירית נוקטת בה נראית לי חלוקה של הפרדה ,הנשים הן כאלה ועל כן רק הן מסוגלות למעשים מסויימים, והגברים הם כאלה ועל כן הם טובים רק למעשים מסויימים אני מבינה את הצורך בהעצמה נשית, במיוחד לנוכח המציאות שבה אנו חיים, והדרך עדיין ארוכה אל האושר, היום בו גברים ונשים יחיו מתוך כבוד הדדי ושוייון ועל כן יעשו למען עצמם והקהילה מתוך שיתוף פעולה.אולם הפרדה זו שבה נוקטת אירית לא תקרב את הצדדים אלא תרחיק ותפריד אותם,כפמיניסטית וכשוחרת שלום בדיוק כמו אירית אני מתנגדת להנחת היסוד שממנה יוצאת אירית. פמיניזם בעיני הוא לא הפרדת כוחות, הוא שילוב כוחות.
    אפרופו הנחת היסוד הזאת שאנחנו הנשים מצד אחד והם הגברים מצד שני מזכירה לי את הנחת היסוד של השמאל של מר"צ, שגם הוא רוצה לעשות שלום עם הפלשתינאים וגורס אנחנו בצד אחד והם בצד שלהם וככה יבוא השלום ("שלום של גירושים" שזה מונח שכמדומני סמי שלום שיטרית כותב הספר שאותו ניתחו לעיל תבע).כלומר לא שלום של התמזגות ושיתוף פעולה אלא שלום קר,מנוכר , מתוך הפרדת כוחות
    אולי זה פראגמאטי, לי באופן אישי זה קר, ומנוכר, לא הייתי רוצה לחיות בעולם כזה שבו הכל נעשה מתוך שיקולים פראגמאטיים בדיוק כמו שלא הייתי רוצה להשתייך אך ורק למחנה אחד(המחנה הנשי) עולם מעורב,מעורבב,מגובב,הוא עולם שיכול להיות כאוטי לא אחת, אולם לעשות סדר בבאלגאן יכול להיות מרתק,מעניין ודורש מורכבות ריגשית,מנטלית,ואינטלקטואלית.וזה אתגר אישי ואנושי שראוי להרים את הכפפה בגינו.

    ולסמי- "האישי הוא הפוליטי" אני סבורה שהגדולה של כל יצירה היא שגם אם היא אישית יש בה אמירה אוניברסליתגם אם הסופר ברא עולם משלו, מאחר וטרם הספקתי לקרוא את הספר של סמי אינני יכולה להגיב לגופו של ספר ,אולם ממה שהספקתי לקרוא שכן הפרק הראשון של הספר עלה על אתר "קדמה" וממה שהבנתי על הספר נראה לי שסמי שלום שיטרית התחבר לאישה הפנימית שלו וכאן אנחנו חוזרים לתחילת דברי בתגובתי לאירית.

  11. שימי

    השם של غسان كنفاني בעברית הוא ע'סאן כנפאני (ובאנגלית, ghassan kanafani). פליט פלסטיני, שהיה לדובר החזית העממית, והפך למרקסיסט וממנהיגי החזית הדמוקרטית. היסטוריון, סופר ומשורר. ישראל רצחה אותו.

  12. שימי

    השם של غسان كنفاني בעברית הוא ע'סאן כנפאני (ובאנגלית, ghassan kanafani). פליט פלסטיני, שהיה לדובר החזית העממית, והפך למרקסיסט וממנהיגי החזית הדמוקרטית. היסטוריון, סופר ומשורר. ישראל רצחה אותו.

  13. סמולן

    או שאולי זו היתה החזית העממית ?

  14. סמולן

    או שאולי זו היתה החזית העממית ?