אל תבלבלו לי את המוח עם מקס וובר

יעל ברדה

הדיון הבוקר בבית המשפט העליון בעניין הפרטת בתי הסוהר היה עבורי אירוע

מעניין לבחון את מערכת היחסים שלי עם מה שקורה כאן. אני בתהליך של פרידה

מהמקום הזה ומחברותי וחברי, מכיוון שנפלה בחלקי זכות גדולה להצטרף

לסטטיסטיקה בספטמבר ולנסוע כדי ללמוד בחו"ל. פתאום כל אירוע וכל רגע

בהווה הופכים מיד להבלחות של היסטוריה ומתויקים אצלי בזיכרון.

הבוקר היה קברט מהסוג שרק השעטנז הבלתי אפשרי של הארץ הזאת יכול לייצר.

בין סמכות ורצינות תהומית לבין תחושת הפמיליראיות של צפרדעים בביצה. כמו

שפעם אמר יוסי דהאן, כשאתה הולך לעשות לובי בכנסת נגד סוללת נערי האוצר,

יש לך פתק קטן וסנדביץ (וגם קצת חוש הומור).

יוכי גינסין (המייצגת מטעם פרקליטות המדינה) שקוראת לעצמה "המדינה" (לפני

שנה "המדינה" לא הייתה בארץ והיום ל"מדינה" לא היה כיסא באולם ג` של בית

המשפט), הפליאה כשאמרה שבדיון על גבולות ההפרטה אין מקום לרעיונות

סוציולוגים וחברתיים כמו אלו של מקס וובר. מה שנקרא, המונופול על האלימות

זה לא עניין משפטי. אין שום חוק כזה. אל תתחילו איתי עם הובס ולוק וכל

זה. אז מה אם בחוק רגיל שמפריט בתי סוהר בעצם משנים את מבנה המשטר של

המדינה. בינתיים, ישבו תשעה שופטות/ים בעירנות גבוהה יחסית, ושאלו שאלות

טובות. עו"ד גינסין נתנה את רשימת הדברים שכבר הופרטו, מערכת החינוך

וחוגי העשרה, סמכויות תביעה לעורכי דין פרטיים, מאבטחים

בקניונים…..הקיצר, מה זה שונה מלהפריט בית סוהר?

גם התאורה סימלית. אולם ג` של בית המשפט העליון בנוי קצת כמו כנסייה.

באמצע התקרה יש עיגול שדרכו מאירה השמש את שולחן העץ העגול שסביבו יושבות

עורכות הדין. בתור בימאית לשעבר, היתה לי תקווה קטנה שכשעו"ד גלעד ברנע

שטען היום מצויין מטעמינו, תגיע השמש בדיוק לאיזור המיקרופון ותאיר את

פניו המזוקנים. שיהיה איזה סימן שאלוהים גם הוא בעדינו, או לפחות עוזר עם

האפקטים. זה לא קרה. השמש פספסה בכמה מעלות. כמעט כמו כל האופציות שהיו

כאן להסכמי שלום.

מצד שמאל ישב ידין מכנס, אסיר שהיה עורך דין שביקש להצטרף לעתירה. הוא

טען בשצף על השחיתות האפשרית כשמעבירים בית סוהר לידיים פרטיות, על משטר

הפריבילגיות של בתי הסוהר, על המשמעות האמיתית של הענישה, שאיננה מספר של

חודשים או שנים שנכתבים בדיו המקלדת של השופט, אלא פונקציה של חיי יומיום

כששוללים לך את החירות, שיכולים להיות איכשהו בסדר או איכשהו גיהנום. כלא

זה חויה של הגוף כל יום. הרי לפעמים כדי לא לנסוע ברכב הדרקוני של השב"ס

שנקרא ה"פוסטה" לדיונים בבית משפט, גם חפים מפשע מוכנים לסגור עסקאות

טיעון.

חשבתי פתאום על בית משפט אחר, על בית המשפט הצבאי יהודה במחנה עופר, זה

ששוכן על כביש 443. לפני שנה וחצי העבירו גם את מתקני הכליאה הצבאיים בהם

כלואים פלסטינים תושבי שטחים מצה"ל לשירות בתי הסוהר. במקרה הייתי בעופר

ביום של טקס המעבר, כשלהקת שב"ס שרה את שיר הסוהר באמצע יום מהביל

והגונדרים והשופטים הצבאיים שתו פטל והיו שמחים. הפלסטינים נכלאים על

בסיס של הצו להוראות ביטחון של המפקד הצבאי של האיזור. פעם אחת ריבונות

כפויה. אם יפריטו את בתי הסוהר בהם הם שוהים תהיה זו פעם שנייה ריבונות

כפויה, רק הפעם בידיים פרטיות שיש להן כוונת רווח כלכלי ולא רק מטרות

צבאיות ופוליטיות של הפיכת החיים בפלסטין לממש בלתי נסבלים.

אחרי ארבע שעות של דיון, שהיה גם מעניין משפטית וגם רטורית, הפכו כל

יושבי האולם למעין עטלפים אנושיים, כשהעייפות מסמאת את העיניים והאזניים

שומעות רק תדרים ואילו המחשבה נודדת מהאסירים והאינטריגות ההיסטוריות בין

בג"צ לכנסת לפרידמן אל האפשרות לקנות קולה במזנון של העליון ולעשן

סיגריה.

בכיכר שקוראים לה עכשיו "חניון הלאום", המחשבה שוב נדדה לעוד מתקן כליאה

אחד שנקרא תוכנית ויסקונסין שאולי אולי תיסגר לבלי שוב, אינשאללה אם ירצה

השם. לפחות אלי ישי הולך איתנו בעניין הזה.

איציק מהחניון של אגריפס, ליד המשרד שלי, שאל אותי אם ניצחנו. זה דווקא

תיק שבו הוא בצד שלי. אמרתי שעוד הרבה מאוד חודשים יהיה פסק דין. אבל יש

סיכוי. סיכוי זה טוב הוא אמר. בארץ הזאת, מי שיכול לדבר על סיכוי, זה

יופי.  צודק.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: