• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

על התקשורת האנטי פטריוטית במלחמת לבנון השנייה

יוסי דהאן

פרויקט מעקב תקשורת של מרכז "קשב" – "יותר ממילים"  – "מלחמה עד הרגע האחרון – התקשורת הישראלית במלחמת לבנון השנייה", מספר על התנהגות התקשורת הישראלית במהלך מלחמת לבנון השנייה. הדו"ח מבוסס על בחינה של למעלה מ-9,000 פריטים חדשותיים שהתפרסמו בשלושת העיתונאים הגדולים "ידיעות", "מעריב" ו"הארץ" וממהדורות החדשות של ערוץ 1, ערוץ 2 וערוץ 10.(לתקציר הדו"ח לחצו כאן לדו"ח המלא לחצו כאן)

מהדו"ח עולה, בין היתר:

  • "מטרות המלחמה: ככלל, התקשורת שידרה תמיכה כמעט בלתי מסויגת במלחמה ובצדקתה, מתחילתה ועד סופה. יתרה מזאת – היא למעשה הגדירה הן עבור הציבור והן עבור מקבלי ההחלטות את המערכה, מהיום הראשון, כ"מלחמה". מטרות המלחמה, אשר השתנו חדשות לבקרים, הוצגו בכל פעם כמוחלטות ומוצדקות. השינוי התכוף במטרות המוצהרות וכן מידת הריאליות שלהן לא זכו לדיון ביקורתי.
  • מקבלי ההחלטות: בראשית המלחמה הוצגו אולמרט ופרץ כמנהיגים נחושים וחזקים, השולטים במצב ביד רמה. עם הסתבכות המערכה, התקשורת אימצה את טענות הדרגים הצבאיים על כך שהדרג המדיני "לא נותן להם לנצח". חילוקי הדעות המהותיים בתוך ובין הדרגים הצבאיים והמדיניים נדחקו לשולי הסיקור ברוב המקרים.
  • חרדת התבוסה: ככל שהתמשכה המלחמה, הלכה והשתלטה על הסיקור התקשורתי נימה של אכזבה מהתבוסה המסתמנת, והביקורת נשאה בעיקר אופי של "תנו לצה"ל לנצח".
  • סיקור העורף הישראלי: בעוד שההתייחסות אל סבל העורף היהודי התאפיינה באמפאטיות, והם תוארו בעיקר כמי שבעמידתם האיתנה מסייעים למאמץ המלחמתי, הרי שסיקור העורף הערבי התמקד בשאלה "לטובת מי אתם?". במקרים רבים הוצגו האזרחים הערבים המותקפים כגייס חמישי.
  • הפגיעה בדרום לבנון: הסבל של תושבי דרום לבנון תואר לרוב כסוג של "אסון טבע", במנותק מפעולות צה"ל ותוך הפניית אצבע מאשימה לעבר החיזבאללה כאחראי הבלעדי להרס ולחורבן בדרום לבנון.
  • המגעים המדיניים: לאורך המלחמה, האופציה המדינית הוצנעה או הוצגה בזלזול. אמצעי התקשורת העדיפו באופן מובהק הכרעה צבאית על פני הסדר מדיני. דיווח על הקולות – המדיניים והביטחוניים – שביכרו את האופציה המדינית על הצבאית הופיע רק לקראת סוף המלחמה.
    חילוקי דעות, מחלוקות וביקורות בתוך המערכות הפוליטיות והביטחוניות וביניהן הוצנעו והודחקו לשולי הסיקור".

    על מנת להמחיש את עוצמת המקהלה הפטריוטית האחידה, הדו"ח מציג שתי דוגמאות מאלפות, אחת מ"ידיעות אחרונות" והשנייה מ"מעריב". יעל גבירץ עיתונאית ותיקה ובכירה ב"ידיעות אחרונות" ואחת מכותבי מאמרי המערכת של העיתון, כתבה ב 9 באוגוסט מאמר חריף בשם "חטופים בצריח" בו הזהירה מפני פעולה צבאית בלתי אחראית, למחרת השעה אותה רפי גינת עורך העיתון מתפקידה. הדוגמה השנייה היא מ"מעריב", (שמהמחקר עולה שיחד עם ערוץ 2, היה כלי התקשורת המתלהם והמגויס ביותר), וכך נכתב במסמך פנימי שחובר על ידי סמנכ"ל השיווק של העיתון:

    "גם כאשר היה בידינו חומר בעייתי הקשור לניהול הלחימה המצב בימ"חים, המינויים הבעייתיים בפיקוד צפון, הוויכוחים המביכים בין מפקדים בכירים, ותלונות נוגעות ללב של חיילים היוצאים לקרב עם ציוד חלקי ובלוי התאפקנו, במובן מסוים מעלנו בתפקידנו העיתונאי, אבל עשינו זאת כי שקלנו את השיקול הלאומי, הפטריוטי, והחלטנו שבמקרה של מלחמה, בוודאי מלחמה שאינה מתקדמת כראוי ומשתבשת, אנחנו חלק מהמדינה… ואיננו צריך להתבייש או להתנצל על כך שאנחנו תומכים בצבא ובממשלה ומעניקים גיבוי".

    אחד הרגעים שבו התגלה קלונה של חלק מהתקשורת הישראלית היה ערב יום שישי 11 באוגוסט, בערב בו הייתה צריכה להצביע מועצת הבטחון של האו"ם על הפסקת אש, דחקו אנשי תקשורת ישראליים בממשלה לצאת לפעולה צבאית על מנת שתציל את כבודה את כבוד המלחמה הכושלת הזו ואת כבודם, מן הראוי להזכיר במיוחד בהקשר זה את מאמרו של העיתונאי ארי שביט מ"הארץ" – "אולמרט צריך ללכת", שפורסם בעמוד הראשון של העיתון. שביט כתב "אולם דבר אחד צריך להיות ברור: אם אולמרט בורח כעת ממלחמה שאותה הוא יזם הוא אינו יכול להשאר ראש ממשלה ולו ליום אחד", הפעולה הצבאית הזו הביאה למותם המיותר של 34 חיילים.

    הדו"ח עושה הבחנה חשובה בין מה שמופיע בכותרות הידיעות בעמודי החדשות ומהדורות הטלוויזיה,לבין מה שמופיע בתוכן המאמרים ונדחק לשוליים. בעוד שהכותרות מתלהמות ניתן לעיתים למצוא סימני ספקנות וביקורת חבויים עמוק במעמקי תוכן הידיעות והפרשנות.

    לאחר פרסום הדו"ח ערך העיתון "גלובס" כתבה על הדו"ח, בו פורסמה בין היתר תגובת עורך "מעריב" והעיתונאי בן כספית.

    "עורך "מעריב", אמנון דנקנר, אומר בתגובה שמסמך זה נכתב על ידי "אדם צעיר, מבולבל וטיפש שאין לו קשר למערכת העיתונאית", אבל הוסיף ש"אני לא רואה סתירה בין היותי עיתונאי וישראלי. במאבק בין ישראל לבין אויביה, אני לא נייטרלי. אני אכן פטריוט ישראלי ומעריב הוא עיתון פטריוטי, וכך צריך להיות".

    ותגובת בן כספית, שבין היתר, קרא במהלך המלחמה לאזרחי ישראל הערבים להכריע למי נתונה נאמנותם:

    " אני מודיע בשמחה לחברי עמותת `קשב` שגם אם תפרוץ עוד מלחמה, אני מתחייב בשבועה לעשות אותו דבר: להיות קודם כל ישראלי וציוני ופטריוט ולתמוך בעמדה הישראלית, לקרוא לממשלה להגיב על הקמת מדינה איראנית בגבולה הצפוני, על חטיפת שני חיילים והריגת עשרה ועל הפצצת הצפון בקטיושות בלי כל התגרות מוקדמת. אמשיך לעשות את זה כל עוד נשמה באפי ודיו בעטי".

    הדבר האחרון ששני העיתונאים הללו יכולים לומר על עצמם זה שהם פטריוטים. אמיתי, במדינה דמוקרטית עיתונאי פטריוט הוא מי שממלא את חובותיו העיתונאיות כלפי אזרחי המדינה הסומכים עליו שהוא נוהג באופן מקצועי ואתי. הם מצפים ממנו שיעלה בשמם שאלות ספקניות, שידרוש בתוקף לדעת מהן מטרותיה של מלחמה שבה עלולים להיהרג תושבי המדינה. פטריוט ישראלי הוא מי שנאמן לערכיה הדמוקרטיים של המדינה ומכיר באחריות הכבדה המוטלת עליו כעורך ועיתונאי בזמן מלחמה למלא את חובתו ולדאוג שזכותו של הציבור לדעת תתממש. שלהוב יצרים, חנופה וליבוי פאניקה, לאומנות, העלמת האמת ומעילה בערכים עיתונאיים אתיים ומקצועיים בסיסיים, הם מגילויה היותר מכוערים של אנטי פטריוטיות ישראלית שהפגינו דנקנר, כספית ושאר חבריהם לעדר.

    ביום שני הקרוב יתקיים בשעה 18:00 באוניברסיטת תל אביב בפקולטה למשפטים בבניין כס המשפט, כנס שידון בדו"ח. בכנס ישתתפו: יואב לימור, אלון בן דוד, יעל פז-מלמד, עקיבא אלדר, פאיז עבאס ודניאל דור, לפרטים נוספים לחצו כאן

כנראה שיעניין אותך גם: