על התקשורת האנטי פטריוטית במלחמת לבנון השנייה

יוסי דהאן

פרויקט מעקב תקשורת של מרכז "קשב" – "יותר ממילים"  – "מלחמה עד הרגע האחרון – התקשורת הישראלית במלחמת לבנון השנייה", מספר על התנהגות התקשורת הישראלית במהלך מלחמת לבנון השנייה. הדו"ח מבוסס על בחינה של למעלה מ-9,000 פריטים חדשותיים שהתפרסמו בשלושת העיתונאים הגדולים "ידיעות", "מעריב" ו"הארץ" וממהדורות החדשות של ערוץ 1, ערוץ 2 וערוץ 10.(לתקציר הדו"ח לחצו כאן לדו"ח המלא לחצו כאן)

מהדו"ח עולה, בין היתר:

  • "מטרות המלחמה: ככלל, התקשורת שידרה תמיכה כמעט בלתי מסויגת במלחמה ובצדקתה, מתחילתה ועד סופה. יתרה מזאת – היא למעשה הגדירה הן עבור הציבור והן עבור מקבלי ההחלטות את המערכה, מהיום הראשון, כ"מלחמה". מטרות המלחמה, אשר השתנו חדשות לבקרים, הוצגו בכל פעם כמוחלטות ומוצדקות. השינוי התכוף במטרות המוצהרות וכן מידת הריאליות שלהן לא זכו לדיון ביקורתי.
  • מקבלי ההחלטות: בראשית המלחמה הוצגו אולמרט ופרץ כמנהיגים נחושים וחזקים, השולטים במצב ביד רמה. עם הסתבכות המערכה, התקשורת אימצה את טענות הדרגים הצבאיים על כך שהדרג המדיני "לא נותן להם לנצח". חילוקי הדעות המהותיים בתוך ובין הדרגים הצבאיים והמדיניים נדחקו לשולי הסיקור ברוב המקרים.
  • חרדת התבוסה: ככל שהתמשכה המלחמה, הלכה והשתלטה על הסיקור התקשורתי נימה של אכזבה מהתבוסה המסתמנת, והביקורת נשאה בעיקר אופי של "תנו לצה"ל לנצח".
  • סיקור העורף הישראלי: בעוד שההתייחסות אל סבל העורף היהודי התאפיינה באמפאטיות, והם תוארו בעיקר כמי שבעמידתם האיתנה מסייעים למאמץ המלחמתי, הרי שסיקור העורף הערבי התמקד בשאלה "לטובת מי אתם?". במקרים רבים הוצגו האזרחים הערבים המותקפים כגייס חמישי.
  • הפגיעה בדרום לבנון: הסבל של תושבי דרום לבנון תואר לרוב כסוג של "אסון טבע", במנותק מפעולות צה"ל ותוך הפניית אצבע מאשימה לעבר החיזבאללה כאחראי הבלעדי להרס ולחורבן בדרום לבנון.
  • המגעים המדיניים: לאורך המלחמה, האופציה המדינית הוצנעה או הוצגה בזלזול. אמצעי התקשורת העדיפו באופן מובהק הכרעה צבאית על פני הסדר מדיני. דיווח על הקולות – המדיניים והביטחוניים – שביכרו את האופציה המדינית על הצבאית הופיע רק לקראת סוף המלחמה.
    חילוקי דעות, מחלוקות וביקורות בתוך המערכות הפוליטיות והביטחוניות וביניהן הוצנעו והודחקו לשולי הסיקור".

    על מנת להמחיש את עוצמת המקהלה הפטריוטית האחידה, הדו"ח מציג שתי דוגמאות מאלפות, אחת מ"ידיעות אחרונות" והשנייה מ"מעריב". יעל גבירץ עיתונאית ותיקה ובכירה ב"ידיעות אחרונות" ואחת מכותבי מאמרי המערכת של העיתון, כתבה ב 9 באוגוסט מאמר חריף בשם "חטופים בצריח" בו הזהירה מפני פעולה צבאית בלתי אחראית, למחרת השעה אותה רפי גינת עורך העיתון מתפקידה. הדוגמה השנייה היא מ"מעריב", (שמהמחקר עולה שיחד עם ערוץ 2, היה כלי התקשורת המתלהם והמגויס ביותר), וכך נכתב במסמך פנימי שחובר על ידי סמנכ"ל השיווק של העיתון:

    "גם כאשר היה בידינו חומר בעייתי הקשור לניהול הלחימה המצב בימ"חים, המינויים הבעייתיים בפיקוד צפון, הוויכוחים המביכים בין מפקדים בכירים, ותלונות נוגעות ללב של חיילים היוצאים לקרב עם ציוד חלקי ובלוי התאפקנו, במובן מסוים מעלנו בתפקידנו העיתונאי, אבל עשינו זאת כי שקלנו את השיקול הלאומי, הפטריוטי, והחלטנו שבמקרה של מלחמה, בוודאי מלחמה שאינה מתקדמת כראוי ומשתבשת, אנחנו חלק מהמדינה… ואיננו צריך להתבייש או להתנצל על כך שאנחנו תומכים בצבא ובממשלה ומעניקים גיבוי".

    אחד הרגעים שבו התגלה קלונה של חלק מהתקשורת הישראלית היה ערב יום שישי 11 באוגוסט, בערב בו הייתה צריכה להצביע מועצת הבטחון של האו"ם על הפסקת אש, דחקו אנשי תקשורת ישראליים בממשלה לצאת לפעולה צבאית על מנת שתציל את כבודה את כבוד המלחמה הכושלת הזו ואת כבודם, מן הראוי להזכיר במיוחד בהקשר זה את מאמרו של העיתונאי ארי שביט מ"הארץ" – "אולמרט צריך ללכת", שפורסם בעמוד הראשון של העיתון. שביט כתב "אולם דבר אחד צריך להיות ברור: אם אולמרט בורח כעת ממלחמה שאותה הוא יזם הוא אינו יכול להשאר ראש ממשלה ולו ליום אחד", הפעולה הצבאית הזו הביאה למותם המיותר של 34 חיילים.

    הדו"ח עושה הבחנה חשובה בין מה שמופיע בכותרות הידיעות בעמודי החדשות ומהדורות הטלוויזיה,לבין מה שמופיע בתוכן המאמרים ונדחק לשוליים. בעוד שהכותרות מתלהמות ניתן לעיתים למצוא סימני ספקנות וביקורת חבויים עמוק במעמקי תוכן הידיעות והפרשנות.

    לאחר פרסום הדו"ח ערך העיתון "גלובס" כתבה על הדו"ח, בו פורסמה בין היתר תגובת עורך "מעריב" והעיתונאי בן כספית.

    "עורך "מעריב", אמנון דנקנר, אומר בתגובה שמסמך זה נכתב על ידי "אדם צעיר, מבולבל וטיפש שאין לו קשר למערכת העיתונאית", אבל הוסיף ש"אני לא רואה סתירה בין היותי עיתונאי וישראלי. במאבק בין ישראל לבין אויביה, אני לא נייטרלי. אני אכן פטריוט ישראלי ומעריב הוא עיתון פטריוטי, וכך צריך להיות".

    ותגובת בן כספית, שבין היתר, קרא במהלך המלחמה לאזרחי ישראל הערבים להכריע למי נתונה נאמנותם:

    " אני מודיע בשמחה לחברי עמותת `קשב` שגם אם תפרוץ עוד מלחמה, אני מתחייב בשבועה לעשות אותו דבר: להיות קודם כל ישראלי וציוני ופטריוט ולתמוך בעמדה הישראלית, לקרוא לממשלה להגיב על הקמת מדינה איראנית בגבולה הצפוני, על חטיפת שני חיילים והריגת עשרה ועל הפצצת הצפון בקטיושות בלי כל התגרות מוקדמת. אמשיך לעשות את זה כל עוד נשמה באפי ודיו בעטי".

    הדבר האחרון ששני העיתונאים הללו יכולים לומר על עצמם זה שהם פטריוטים. אמיתי, במדינה דמוקרטית עיתונאי פטריוט הוא מי שממלא את חובותיו העיתונאיות כלפי אזרחי המדינה הסומכים עליו שהוא נוהג באופן מקצועי ואתי. הם מצפים ממנו שיעלה בשמם שאלות ספקניות, שידרוש בתוקף לדעת מהן מטרותיה של מלחמה שבה עלולים להיהרג תושבי המדינה. פטריוט ישראלי הוא מי שנאמן לערכיה הדמוקרטיים של המדינה ומכיר באחריות הכבדה המוטלת עליו כעורך ועיתונאי בזמן מלחמה למלא את חובתו ולדאוג שזכותו של הציבור לדעת תתממש. שלהוב יצרים, חנופה וליבוי פאניקה, לאומנות, העלמת האמת ומעילה בערכים עיתונאיים אתיים ומקצועיים בסיסיים, הם מגילויה היותר מכוערים של אנטי פטריוטיות ישראלית שהפגינו דנקנר, כספית ושאר חבריהם לעדר.

    ביום שני הקרוב יתקיים בשעה 18:00 באוניברסיטת תל אביב בפקולטה למשפטים בבניין כס המשפט, כנס שידון בדו"ח. בכנס ישתתפו: יואב לימור, אלון בן דוד, יעל פז-מלמד, עקיבא אלדר, פאיז עבאס ודניאל דור, לפרטים נוספים לחצו כאן

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. איסי

    ממש התביישתי כאשר צפיתי במלחמת לבנון השנייה בחדשות בכלל הערוצים. התנהלות התקשורת לפני, ובמהלך המלחמה בהחלט הביאה להסלמה, לדרדור המצב, להחלטות לא ראויות של הבכירים המדיניים והצבאיים (שאינם ראויים אף הם), וכאן בהחלט נפתח פתח מסוכן, לפיו קברניטי המדינה, הנם בעצמם קנה רצוץ, שאינם רואים מימינם ומשמאלם, ונכנעים לכל תכתובת או לחץ תקשורתי "אופנתי" או "פופולרי".

    אגב, לפחות הראשונים שהחלו לסדוק את החומה הלאומנית משהו, שבנתה התקשורת הישראלית היו רביב דרוקר ועופר שלח, גם כאשר ההשתלחות לא הייתה עדיין פופולרית. אך בכל זאת, זה היה מעט מדי, מאוחר מדי.
    ומה יצא לאחר מכן, לאחר המלחמה? הפגנה בכיכר, כביכול דרישה למנהיגי העם לפנות את מקומם, וזאת בחסות הסיסמא – "לא נתתם לצה"ל לנצח". אם מישהו ניצח בעקבות המלחמה ההיא, זה בוודאות הימין הלאומני בארץ.

  2. איסי

    ממש התביישתי כאשר צפיתי במלחמת לבנון השנייה בחדשות בכלל הערוצים. התנהלות התקשורת לפני, ובמהלך המלחמה בהחלט הביאה להסלמה, לדרדור המצב, להחלטות לא ראויות של הבכירים המדיניים והצבאיים (שאינם ראויים אף הם), וכאן בהחלט נפתח פתח מסוכן, לפיו קברניטי המדינה, הנם בעצמם קנה רצוץ, שאינם רואים מימינם ומשמאלם, ונכנעים לכל תכתובת או לחץ תקשורתי "אופנתי" או "פופולרי".

    אגב, לפחות הראשונים שהחלו לסדוק את החומה הלאומנית משהו, שבנתה התקשורת הישראלית היו רביב דרוקר ועופר שלח, גם כאשר ההשתלחות לא הייתה עדיין פופולרית. אך בכל זאת, זה היה מעט מדי, מאוחר מדי.
    ומה יצא לאחר מכן, לאחר המלחמה? הפגנה בכיכר, כביכול דרישה למנהיגי העם לפנות את מקומם, וזאת בחסות הסיסמא – "לא נתתם לצה"ל לנצח". אם מישהו ניצח בעקבות המלחמה ההיא, זה בוודאות הימין הלאומני בארץ.

  3. יואל קורנבלום

    בעיקרון צודקים העיתונאים שבמצב של מלחמה עדיף שהעם יהיה מאוחד כדי לא ליצור מלחמות פנימיות שיכולות לרפות את ידם של החיילים ולגרום לתוצאות גרועות יותר. לא צריך לשכוח שהמלחמה הזאת באה לאחר שש שנים של הבלגה. בנוסף נראה לי שדו"ח מהסוג הזה הוא מגמתי ואפשר תמיד להכין דו"ח אחר שיאמר את ההפך.

    לכן הקטע הראשון שבו התקשורת "שידרה תמיכה כמעט בלתי מסויגת במלחמה ובצדקתה" נראה לי בסדר גמור. כלומר התקשורת מאחדת את כולם וזה מה שצריך בזמן המלחמה. אחרי המלחמה אפשר לבוא חשבון עם כל אחד. בזמן המלחמה עדיף להיות מאוחדים.

    הקטע השני גם נראה סביר בהתחשב במה שראינו. כלומר, אולמרט, פרץ וחלוץ לא היו מתאימים למצב וגם לא ידעו מה לעשות וגם לא השכילו ליצור חמ"ל ראוי שיסביר להם מה צריך לעשות. לכן התגובות של הדרג הצבאי נשמעות די סבירות וגם הדיווח של העיתונים נשמע סביר למדי.

    אני מסכים עם העיתונאים שהחיזבאללה אשם בהרס דרום לבנון. זה באמת מה שקרה. אם לא החיזבאללה לא היה מתחיל איתנו לא היינו יוצאים למלחמה ולא היה הרס. אם יורים עלינו אנחנו צריכים להחזיר.

    עם כל הכבוד שאר הקטעים נשמעים די מגמתיים ואפשר לפרש אותם בצורות אחרות גם כן. ההשעייה של העיתונאית מ"ידיעות" לא מובנת בכלל ולא נראית טוב. עדיף שלא היתה מושעית. אפשר אולי לא לפרסם את מה שכתבה בזמן מסויים אבל לא צריך היה להשעות אותה. יכול להיות גם שההשעייה באה בגלל סיבות אחרות.

    הקטע הלפני האחרון נשמע מאד מגמתי בו כותב יוסי דהאן "…במדינה דמוקרטית עיתונאי פטריוט הוא מי שממלא את חובותיו העיתונאיות כלפי אזרחי המדינה הסומכים עליו שהוא נוהג באופן מקצועי ואתי…". נו באמת מה זה אומר? מי מגדיר מה זה "פטריוטי", "ממלא את חובותיו", "אופן מקצועי ואתי"? תשאל את העיתונאים והם יגידו לך שזה בדיוק מה שהם עשו. כלומר הם היו פטריוטיים ומלאו את חובתם לציבור באופן מקצועי ואתי. מי מחליט? אולי עדיף בעתיד לוותר על קביעות כאלה ולהתייחס לעובדות בלבד?

    לכן אומר עוד פעם שאפשר לקחת את העובדות ולפרש אותן באיזה צורה שרוצים. כל דרך לפרש תהיה מגמתית. אבל בכל זאת יש לי ביקורת על העיתונות שלא גרמה לאולמרט להתפטר מראשות הממשלה. כאן העיתונות נכשלה בגדול לכל הפחות לדעתי.

  4. יואל קורנבלום

    בעיקרון צודקים העיתונאים שבמצב של מלחמה עדיף שהעם יהיה מאוחד כדי לא ליצור מלחמות פנימיות שיכולות לרפות את ידם של החיילים ולגרום לתוצאות גרועות יותר. לא צריך לשכוח שהמלחמה הזאת באה לאחר שש שנים של הבלגה. בנוסף נראה לי שדו"ח מהסוג הזה הוא מגמתי ואפשר תמיד להכין דו"ח אחר שיאמר את ההפך.

    לכן הקטע הראשון שבו התקשורת "שידרה תמיכה כמעט בלתי מסויגת במלחמה ובצדקתה" נראה לי בסדר גמור. כלומר התקשורת מאחדת את כולם וזה מה שצריך בזמן המלחמה. אחרי המלחמה אפשר לבוא חשבון עם כל אחד. בזמן המלחמה עדיף להיות מאוחדים.

    הקטע השני גם נראה סביר בהתחשב במה שראינו. כלומר, אולמרט, פרץ וחלוץ לא היו מתאימים למצב וגם לא ידעו מה לעשות וגם לא השכילו ליצור חמ"ל ראוי שיסביר להם מה צריך לעשות. לכן התגובות של הדרג הצבאי נשמעות די סבירות וגם הדיווח של העיתונים נשמע סביר למדי.

    אני מסכים עם העיתונאים שהחיזבאללה אשם בהרס דרום לבנון. זה באמת מה שקרה. אם לא החיזבאללה לא היה מתחיל איתנו לא היינו יוצאים למלחמה ולא היה הרס. אם יורים עלינו אנחנו צריכים להחזיר.

    עם כל הכבוד שאר הקטעים נשמעים די מגמתיים ואפשר לפרש אותם בצורות אחרות גם כן. ההשעייה של העיתונאית מ"ידיעות" לא מובנת בכלל ולא נראית טוב. עדיף שלא היתה מושעית. אפשר אולי לא לפרסם את מה שכתבה בזמן מסויים אבל לא צריך היה להשעות אותה. יכול להיות גם שההשעייה באה בגלל סיבות אחרות.

    הקטע הלפני האחרון נשמע מאד מגמתי בו כותב יוסי דהאן "…במדינה דמוקרטית עיתונאי פטריוט הוא מי שממלא את חובותיו העיתונאיות כלפי אזרחי המדינה הסומכים עליו שהוא נוהג באופן מקצועי ואתי…". נו באמת מה זה אומר? מי מגדיר מה זה "פטריוטי", "ממלא את חובותיו", "אופן מקצועי ואתי"? תשאל את העיתונאים והם יגידו לך שזה בדיוק מה שהם עשו. כלומר הם היו פטריוטיים ומלאו את חובתם לציבור באופן מקצועי ואתי. מי מחליט? אולי עדיף בעתיד לוותר על קביעות כאלה ולהתייחס לעובדות בלבד?

    לכן אומר עוד פעם שאפשר לקחת את העובדות ולפרש אותן באיזה צורה שרוצים. כל דרך לפרש תהיה מגמתית. אבל בכל זאת יש לי ביקורת על העיתונות שלא גרמה לאולמרט להתפטר מראשות הממשלה. כאן העיתונות נכשלה בגדול לכל הפחות לדעתי.

  5. יהודית קנולר

    היום קראתי בעיתון "ידיעות אחרונות" שברק מחזק את חילות היבשה אבל ההליך יימשך במשך שנתים. למה זו חובה פטריוטית שאני אקבל את האינפורמציה הזו? החובה הפטריוטית היא שהאויב לא ייקבל את האינפורמציה הזו. כשהייתי חיילת היה ביטחון שדה שלימד אותנו לא לפטפט. זה חל על כולנו.

  6. יהודית קנולר

    היום קראתי בעיתון "ידיעות אחרונות" שברק מחזק את חילות היבשה אבל ההליך יימשך במשך שנתים. למה זו חובה פטריוטית שאני אקבל את האינפורמציה הזו? החובה הפטריוטית היא שהאויב לא ייקבל את האינפורמציה הזו. כשהייתי חיילת היה ביטחון שדה שלימד אותנו לא לפטפט. זה חל על כולנו.

  7. טרזן

    תפקידה של תקשורת פטריוטית הוא לאחד את האומה בשעת צרה. הבוגדים האלה מהתקשורת סדקו את אמון הציבור בנשיא, וכמעט שגרמו לנו להאמין שנשיאנו האהוב הוא לא פחות מעבריין מין ניקלה. התמזז לנו מזלנו, ועסקת הטיעון הוכיחה (בפעם המי-יודע-כמה, כמו שאומרים) שאסור להאמין לתקשורת.

  8. טרזן

    תפקידה של תקשורת פטריוטית הוא לאחד את האומה בשעת צרה. הבוגדים האלה מהתקשורת סדקו את אמון הציבור בנשיא, וכמעט שגרמו לנו להאמין שנשיאנו האהוב הוא לא פחות מעבריין מין ניקלה. התמזז לנו מזלנו, ועסקת הטיעון הוכיחה (בפעם המי-יודע-כמה, כמו שאומרים) שאסור להאמין לתקשורת.

  9. אורלי נוי

    בעקבות הכנס מחר, אנחנו במרכז "קשב" מתכוונים גם לפרסם גילוי דעת שקורא לשחקנים המרכזיים בכלי התקשורת לקחת את הממצאים לתשומת לבם ולתקן את הליקויים החריפים שעלו בדו"ח, ועדיף לפני המלחמה הבאה, אם אפשר.
    מי שמעוניין לראות את גילוי הדעת ואולי גם לצרף את שמו, מוזמן לכתוב אלי, ואשמח לשלוח לו את הדברים.

  10. אורלי נוי

    בעקבות הכנס מחר, אנחנו במרכז "קשב" מתכוונים גם לפרסם גילוי דעת שקורא לשחקנים המרכזיים בכלי התקשורת לקחת את הממצאים לתשומת לבם ולתקן את הליקויים החריפים שעלו בדו"ח, ועדיף לפני המלחמה הבאה, אם אפשר.
    מי שמעוניין לראות את גילוי הדעת ואולי גם לצרף את שמו, מוזמן לכתוב אלי, ואשמח לשלוח לו את הדברים.

  11. נחמן

    אנחנו חיים בעולם שבו דיווח העובדות זו עבודה בזויה, ללא מעוף וללא רוח. עיתונאים כבר לא רוצים לצאת לשטח ולהביא את העובדות, הם רוצים לצאת לשטח ולהשפיע! לשנות את העולם! To make a difference במקום לתעד ביבשושיות מהצד את המתרחש.
    אז בצד שלנו עיתונאים העדיפו להיות פטריוטים הפעם, אז מה, פעם הבאה הבון טון יכול להיות אחר (אגב, לא מזמן הודו עיתונאים שבמלחמת לבנון הראשונה דווחו דיווחים מגמתיים כדי להאיץ בנסיגה, אז זה יכול לעבוד גם לכיוונים אחרים, לא קראתי פה כתבה שמצרה על זה). העיתונאים שלכאורה היו אמורים להיות הכי ניטראלים, אלו מהעולם הרחב, נטו ברובם לצד החיזבאללה, כי זה היה הכי קל והוציא אותם לוחמי חופש גיבורים.
    הינה מחקר של גוף על שם ג'ון קנדי בהארווארד שכבר הפניתי אליו פעם בהקשר אחר, הוא מאיר עיניים. אני חושב שאין לגוף שהוציא אותו אג'נדה פרו ישראלית, אבל מודה שלא בדקתי.
    התקציר :
    Based on content analysis of global media and interviews with many diplomats and journalists, this paper describes the trajectory of the media from objective observer to fiery advocate, becoming in fact a weapon of modern warfare. The paper also shows how an open society, Israel, is victimized by its own openness and how a closed sect, Hezbollah, can retain almost total control of the daily message of journalism and propaganda.

    http://ksgnotes1.harvard.edu/research/wpaper.nsf/rwp/RWP07-012/$File/rwp_07_012_kalb.pdf

  12. נחמן

    אנחנו חיים בעולם שבו דיווח העובדות זו עבודה בזויה, ללא מעוף וללא רוח. עיתונאים כבר לא רוצים לצאת לשטח ולהביא את העובדות, הם רוצים לצאת לשטח ולהשפיע! לשנות את העולם! To make a difference במקום לתעד ביבשושיות מהצד את המתרחש.
    אז בצד שלנו עיתונאים העדיפו להיות פטריוטים הפעם, אז מה, פעם הבאה הבון טון יכול להיות אחר (אגב, לא מזמן הודו עיתונאים שבמלחמת לבנון הראשונה דווחו דיווחים מגמתיים כדי להאיץ בנסיגה, אז זה יכול לעבוד גם לכיוונים אחרים, לא קראתי פה כתבה שמצרה על זה). העיתונאים שלכאורה היו אמורים להיות הכי ניטראלים, אלו מהעולם הרחב, נטו ברובם לצד החיזבאללה, כי זה היה הכי קל והוציא אותם לוחמי חופש גיבורים.
    הינה מחקר של גוף על שם ג'ון קנדי בהארווארד שכבר הפניתי אליו פעם בהקשר אחר, הוא מאיר עיניים. אני חושב שאין לגוף שהוציא אותו אג'נדה פרו ישראלית, אבל מודה שלא בדקתי.
    התקציר :
    Based on content analysis of global media and interviews with many diplomats and journalists, this paper describes the trajectory of the media from objective observer to fiery advocate, becoming in fact a weapon of modern warfare. The paper also shows how an open society, Israel, is victimized by its own openness and how a closed sect, Hezbollah, can retain almost total control of the daily message of journalism and propaganda.

    http://ksgnotes1.harvard.edu/research/wpaper.nsf/rwp/RWP07-012/$File/rwp_07_012_kalb.pdf

  13. שי נ.

    אם יוסי ביילין תמך במלחמה בשבוע הראשון אז מה לנו כי נלין? עיתונאים מהוסג ה"אובייקטיבי" משולים לאלה שעוסקות במקצוע העתיק בעולם.

    היש בישראל שמאל? העיתונאים ראו כי אפילו הסמן השמאלי מצביע "קדימה צעד!" אז הם הלכו עם כל העדר, ואפילו שימוש ברועה.

  14. שי נ.

    אם יוסי ביילין תמך במלחמה בשבוע הראשון אז מה לנו כי נלין? עיתונאים מהוסג ה"אובייקטיבי" משולים לאלה שעוסקות במקצוע העתיק בעולם.

    היש בישראל שמאל? העיתונאים ראו כי אפילו הסמן השמאלי מצביע "קדימה צעד!" אז הם הלכו עם כל העדר, ואפילו שימוש ברועה.

  15. חיפאי

    הייתי אומר שאפשר להבין את הפער בין מה שמשתקף בתקשורת לבין המציאות כאשר אתה האובייקט של התקשורת וביתר שאת , למשל רחוב יפה נוף נכבש לחלוטין ע"י התקשורת כמעט ולא היה מקום לעבור שם , הנוף אמנם משגע כל המפרץ פרוס כמו על כף היד , מה שהיה מסקרן שרוב הנפילות היו בואדי או למטה בעיר שם לא היתה תקשורת רק לאחר שנפלו קטיושות הגיעו צוותים לשם רוב ההרוגים היו באיזור שלמטה ובכל זאת התקשורת הצטלמה למעלה ברחוב הפסטורלי בתלבושת הולמת שם היו פנלים שדיווחו לעולם האזרחים הרגילים נעלמו כמעט ולא היתה נפש חיה רק פה ושם מישהו ממהר לאיזו משימה דחופה כמו קנית מצרכי מזון ונעלם .

    צוותים של עיתונאים ארבו ברחוב לאנשים "נורמלים" יום אחד עברתי וראיתי צוות כזה מתמקד בנגן רחוב רוסי שהיה ציורי כזה , וניסה לנגן איזו מנגינה באורגן כאשר מעט אנשים הסתובבו ברחוב,זה היה פאתטי , הצוות ממש קפץ על המציאה , ראיין אותו בחדווה , הסתכלתי מהצד וראיתי את הפער מול עיני .
    היה ברור שהסיפור של הנגן אמנם מאד יפה ואולי השממה היתה הדובר האמיתי כי לא היה לו קהל , הקהל היו התל-אביבים עם הוסטים והחשיבות העצמית הברנז'ה ערכה שם מופע באמת מרשים.
    למטה בואדי היו הרוגים , בסדנאות הרכבת מתו הכי הרבה אזרחים בפגיעה אחת כשמונה פועלים שם היו צוותים רק כשאירע האסון, בואדי לא זכור לי שראיינו אנשים בכל העיר התחתית שספגה מטחים כמעט כל יום וגם בבת גלים לא היו כמעט צוותים , רק ברחוב יפה נוף הם שרצו , זו הפינה הכי תיירותית בחיפה , זה הרחוב שממנו משקיפים על הגנים הבהאיים ועל המפרץ , שם יונית ,וגדי סוקניק ודן מרגלית וכל המי ומי. כל האורות והניידות הענקיות משאיות עם צלחות הכוח מצד אחד של התקשורת היה מרשים והיה מרשים לא פחות הנתק מהאזרחים , בעצם התקשורת ריפרפה מעל ראשי הקורבנות פה ושם צילמה , ראיינה אבל לא הייתה באמת עם המצוקות עם החידלון והאיומים שעד היום שרירים וקיימים.

    התקשורת שכן עמדה בנטל היתה תחנת הרדיו של חיפה ולו רק מפני שהיא סיפקה לתושבים אינפורמציה חשובה מאד פרקטית שנוגעת ממש למה שקרה , אינפורמציה חשובה שאזרחים זקוקים לה כמו אויר לנשימה במקומות ובזמנים כאלה , כמו איפה יש ציוד כזה , איפה יש מזון ואיזה ועוד דברים מהסוג הזה וגם כאשר היו נפילות היה להן הסבר לא מפורט אבל חשוב לאזרחים זה לא היה עסק של התקשורת הארצית או הבינלאומית , להם היו מטרות אחרות.

  16. חיפאי

    הייתי אומר שאפשר להבין את הפער בין מה שמשתקף בתקשורת לבין המציאות כאשר אתה האובייקט של התקשורת וביתר שאת , למשל רחוב יפה נוף נכבש לחלוטין ע"י התקשורת כמעט ולא היה מקום לעבור שם , הנוף אמנם משגע כל המפרץ פרוס כמו על כף היד , מה שהיה מסקרן שרוב הנפילות היו בואדי או למטה בעיר שם לא היתה תקשורת רק לאחר שנפלו קטיושות הגיעו צוותים לשם רוב ההרוגים היו באיזור שלמטה ובכל זאת התקשורת הצטלמה למעלה ברחוב הפסטורלי בתלבושת הולמת שם היו פנלים שדיווחו לעולם האזרחים הרגילים נעלמו כמעט ולא היתה נפש חיה רק פה ושם מישהו ממהר לאיזו משימה דחופה כמו קנית מצרכי מזון ונעלם .

    צוותים של עיתונאים ארבו ברחוב לאנשים "נורמלים" יום אחד עברתי וראיתי צוות כזה מתמקד בנגן רחוב רוסי שהיה ציורי כזה , וניסה לנגן איזו מנגינה באורגן כאשר מעט אנשים הסתובבו ברחוב,זה היה פאתטי , הצוות ממש קפץ על המציאה , ראיין אותו בחדווה , הסתכלתי מהצד וראיתי את הפער מול עיני .
    היה ברור שהסיפור של הנגן אמנם מאד יפה ואולי השממה היתה הדובר האמיתי כי לא היה לו קהל , הקהל היו התל-אביבים עם הוסטים והחשיבות העצמית הברנז'ה ערכה שם מופע באמת מרשים.
    למטה בואדי היו הרוגים , בסדנאות הרכבת מתו הכי הרבה אזרחים בפגיעה אחת כשמונה פועלים שם היו צוותים רק כשאירע האסון, בואדי לא זכור לי שראיינו אנשים בכל העיר התחתית שספגה מטחים כמעט כל יום וגם בבת גלים לא היו כמעט צוותים , רק ברחוב יפה נוף הם שרצו , זו הפינה הכי תיירותית בחיפה , זה הרחוב שממנו משקיפים על הגנים הבהאיים ועל המפרץ , שם יונית ,וגדי סוקניק ודן מרגלית וכל המי ומי. כל האורות והניידות הענקיות משאיות עם צלחות הכוח מצד אחד של התקשורת היה מרשים והיה מרשים לא פחות הנתק מהאזרחים , בעצם התקשורת ריפרפה מעל ראשי הקורבנות פה ושם צילמה , ראיינה אבל לא הייתה באמת עם המצוקות עם החידלון והאיומים שעד היום שרירים וקיימים.

    התקשורת שכן עמדה בנטל היתה תחנת הרדיו של חיפה ולו רק מפני שהיא סיפקה לתושבים אינפורמציה חשובה מאד פרקטית שנוגעת ממש למה שקרה , אינפורמציה חשובה שאזרחים זקוקים לה כמו אויר לנשימה במקומות ובזמנים כאלה , כמו איפה יש ציוד כזה , איפה יש מזון ואיזה ועוד דברים מהסוג הזה וגם כאשר היו נפילות היה להן הסבר לא מפורט אבל חשוב לאזרחים זה לא היה עסק של התקשורת הארצית או הבינלאומית , להם היו מטרות אחרות.

  17. מאיר

    אמנון דנקנר ובן כספית הם חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של עיתונאים מן הז'אנר ה"פטריוטי". הז'אנר המפוקפק הזה כבר הנפיק לנו בעבר , וינפיק בעתיד , עיתונאים ששליחותם "הפטריוטית" טבעה להסב נזקים , שלא לומר קטסטרופה.

    אחד ה"הפטריוטים" היותר ידועים , ישעיהו בן פורת ,כיכב בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת ביומון "ידיעות אחרונות". הערצתו העיוורת למשה דיין , שר הבטחון הכל-יכול בממשלתה צרת האופקים של גולדה מאיר , לבשה מחלצות של פטריוטיזם אולטימטיבי , שדחה בבוז ובעויינות כל מילת ביקורת שהועלתה כנגד יהירותו והתנשאותו של דיין כלפי הערבים , או מדיניותו הסיפוחיסטית האוילית , שכל בר-דעת צפה את תוצאותיה ההרסניות.

    בן פורת – והוא לא היחיד – סגד לדיין ולמדיניותו , ואפילו מסעי שוד העתיקות שלו , קיבלו אצל בן פורת מימד של שובבות צברית בריאה וחיננית , שלא לומר "כיבושי הנשים" הדייניים שהציתו את דימיונו המוגבל. תור הזהב הפרטי של דיין נמתח בין השנים 1967-1973 . בשש השנים הללו הוא עשה את כל השגיאות האפשריות. הוא נקט מדיניות של ענישה קולקטיבית ברצועת עזה , הוא טען שלא ניתן להניף את שני הדגלים (חברתי ובטחוני ) ביחד , הוא שיתף את הציבור בפנטזיה שלו שהצבא המצרי יהפוך לגל של גרוטאות אם רק ינסה לחצות את תעלת סואץ (ויש על כך מערכון נפלא של הגשש החיוור) , ועל השאלה מתי יהיה הסדר שלום בינינו לבין שכנותינו הוא השיב שהוא ממתין לטלפון מחוסיין ומנאצר.

    שיאה של התנהגותו היהירה היה בגיבוש מסמך גלילי , שבועות אחדים לפני פרוץ מלחמת יום-הכיפורים. מסמך זה היה אמור ליישם את מדיניותה של ישראל בשטחים בטיפוח היחסים הכלכליים עם השטחים הכבושים ( הגברת התלות הכלכלית של הפלשתינאים ) , פיקוח על עובדים מהשטחים , עידוד התיישבות יהודית בפיתחת רפיח , בבקעה וברמת הגולן , בחינת אפשרות להקמת נמל מדרום לעזה לשם פיתוחה של פתחת רפיח , להקים מרכז תעשייתי עבור כפר סבא בקלקיליה וטול כרם ועוד כמה רעיונות מגלומאניים בהשראתו של דיין.

    לבן פורת נראו תוכניותיו של דיין כחזון של מנהיג מנהיג ציוני דגול הבקי ב"מנטליות הערבית" , שצריכה להודות לדיין על כך שהוא מצעיד את הערבים אל המודרנה של המאה ה-20 . לא קינן בו הספק הקל ביותר באשר ל"חזונו" של שתום-העין. דבקותו העיקשת בשיגיונותיו של דיין לא נמשכה , כידוע , זמן רב. מלחמת כיפור הולידה תוצאות הרות אסון לקונצפציה הדיינית. כשלושת אלפים חיילים הועלו על מזבח המגלומניה של דיין-גולדה-גלילי. הראשון שהפך את עורו בלי בושה לאחר אותה תבוסה כואבת היה , איך לא , האדון בן פורת , שלפתע הדחיק אל תהום הנשיה את הערצתו העיוורת לדיין והמירה בקו ביקורתי מתחסד.

    דנקנר וכספית אולי אינם מעריצים דמות פוליטית מסויימת , כפי שהעריץ בן פורת ( ולמען האמת אין את מי להעריץ ) , אך מחוייבותם ל"פטריוטיזם" פופוליסטי שוללת מהם , באופן מובנה , כל אפשרות של ראיה ביקורתית , שמטבעה עשויה למנוע מחדלים כואבים או מעשים קטסטרופליים. ההסתחבקות הדביקה בין העיתונאים ,בעלי השררה ובעלי ההון מטשטשת אצלם , מן הסתם , את קוי המתאר המתחמים בין פטריוטיזם מדומיין לבין שליחותם העיתונאית.

  18. מאיר

    אמנון דנקנר ובן כספית הם חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של עיתונאים מן הז'אנר ה"פטריוטי". הז'אנר המפוקפק הזה כבר הנפיק לנו בעבר , וינפיק בעתיד , עיתונאים ששליחותם "הפטריוטית" טבעה להסב נזקים , שלא לומר קטסטרופה.

    אחד ה"הפטריוטים" היותר ידועים , ישעיהו בן פורת ,כיכב בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת ביומון "ידיעות אחרונות". הערצתו העיוורת למשה דיין , שר הבטחון הכל-יכול בממשלתה צרת האופקים של גולדה מאיר , לבשה מחלצות של פטריוטיזם אולטימטיבי , שדחה בבוז ובעויינות כל מילת ביקורת שהועלתה כנגד יהירותו והתנשאותו של דיין כלפי הערבים , או מדיניותו הסיפוחיסטית האוילית , שכל בר-דעת צפה את תוצאותיה ההרסניות.

    בן פורת – והוא לא היחיד – סגד לדיין ולמדיניותו , ואפילו מסעי שוד העתיקות שלו , קיבלו אצל בן פורת מימד של שובבות צברית בריאה וחיננית , שלא לומר "כיבושי הנשים" הדייניים שהציתו את דימיונו המוגבל. תור הזהב הפרטי של דיין נמתח בין השנים 1967-1973 . בשש השנים הללו הוא עשה את כל השגיאות האפשריות. הוא נקט מדיניות של ענישה קולקטיבית ברצועת עזה , הוא טען שלא ניתן להניף את שני הדגלים (חברתי ובטחוני ) ביחד , הוא שיתף את הציבור בפנטזיה שלו שהצבא המצרי יהפוך לגל של גרוטאות אם רק ינסה לחצות את תעלת סואץ (ויש על כך מערכון נפלא של הגשש החיוור) , ועל השאלה מתי יהיה הסדר שלום בינינו לבין שכנותינו הוא השיב שהוא ממתין לטלפון מחוסיין ומנאצר.

    שיאה של התנהגותו היהירה היה בגיבוש מסמך גלילי , שבועות אחדים לפני פרוץ מלחמת יום-הכיפורים. מסמך זה היה אמור ליישם את מדיניותה של ישראל בשטחים בטיפוח היחסים הכלכליים עם השטחים הכבושים ( הגברת התלות הכלכלית של הפלשתינאים ) , פיקוח על עובדים מהשטחים , עידוד התיישבות יהודית בפיתחת רפיח , בבקעה וברמת הגולן , בחינת אפשרות להקמת נמל מדרום לעזה לשם פיתוחה של פתחת רפיח , להקים מרכז תעשייתי עבור כפר סבא בקלקיליה וטול כרם ועוד כמה רעיונות מגלומאניים בהשראתו של דיין.

    לבן פורת נראו תוכניותיו של דיין כחזון של מנהיג מנהיג ציוני דגול הבקי ב"מנטליות הערבית" , שצריכה להודות לדיין על כך שהוא מצעיד את הערבים אל המודרנה של המאה ה-20 . לא קינן בו הספק הקל ביותר באשר ל"חזונו" של שתום-העין. דבקותו העיקשת בשיגיונותיו של דיין לא נמשכה , כידוע , זמן רב. מלחמת כיפור הולידה תוצאות הרות אסון לקונצפציה הדיינית. כשלושת אלפים חיילים הועלו על מזבח המגלומניה של דיין-גולדה-גלילי. הראשון שהפך את עורו בלי בושה לאחר אותה תבוסה כואבת היה , איך לא , האדון בן פורת , שלפתע הדחיק אל תהום הנשיה את הערצתו העיוורת לדיין והמירה בקו ביקורתי מתחסד.

    דנקנר וכספית אולי אינם מעריצים דמות פוליטית מסויימת , כפי שהעריץ בן פורת ( ולמען האמת אין את מי להעריץ ) , אך מחוייבותם ל"פטריוטיזם" פופוליסטי שוללת מהם , באופן מובנה , כל אפשרות של ראיה ביקורתית , שמטבעה עשויה למנוע מחדלים כואבים או מעשים קטסטרופליים. ההסתחבקות הדביקה בין העיתונאים ,בעלי השררה ובעלי ההון מטשטשת אצלם , מן הסתם , את קוי המתאר המתחמים בין פטריוטיזם מדומיין לבין שליחותם העיתונאית.

  19. ליאור

    אני בין אילו שחשבו שהיציאה למלחמה היתה מוצדקת מאוד!!!- הביצוע כשל הניהול כשל-ותנו להגיד דבר נורא ואיום
    טוב שנתפסנו אם התחתונים למטה במלחמה בגיזרה אחת בשביל שנוכל אולי לתקון דברים כשתהיה מלחמה גדולה בעתיד והיא תהיה.הבעיה היא בעיני המתבונן כל אילו שהם אנטי ציונים (ויש רבים בהם שמבקים באתר העוקץ)
    חשבים שמלחתחילה המלחמה רעה לא טובה וכולו. יש כאלה כמוני שחובשבים שהיתה הצדקה לצאת למחלמה או מבצע
    ויש עדין הצדקה לשמור על בטחונה של מדינת ישראל-אבל התאכזבו א) מהציפיות ב)מהביצוע.

    אני לא סובל לאומנים אבל אני גם לא סובל אנשים שחושבים שחיזבללה זה גוף לגיטימי ושאני צריך לעמוד בצד לחכות ליום שיהרגו אותי בשם הסולודריות הלאומית.

    לסיכום אני חושב אז מה עם "קשב" אמרו אז מה!

  20. ליאור

    אני בין אילו שחשבו שהיציאה למלחמה היתה מוצדקת מאוד!!!- הביצוע כשל הניהול כשל-ותנו להגיד דבר נורא ואיום
    טוב שנתפסנו אם התחתונים למטה במלחמה בגיזרה אחת בשביל שנוכל אולי לתקון דברים כשתהיה מלחמה גדולה בעתיד והיא תהיה.הבעיה היא בעיני המתבונן כל אילו שהם אנטי ציונים (ויש רבים בהם שמבקים באתר העוקץ)
    חשבים שמלחתחילה המלחמה רעה לא טובה וכולו. יש כאלה כמוני שחובשבים שהיתה הצדקה לצאת למחלמה או מבצע
    ויש עדין הצדקה לשמור על בטחונה של מדינת ישראל-אבל התאכזבו א) מהציפיות ב)מהביצוע.

    אני לא סובל לאומנים אבל אני גם לא סובל אנשים שחושבים שחיזבללה זה גוף לגיטימי ושאני צריך לעמוד בצד לחכות ליום שיהרגו אותי בשם הסולודריות הלאומית.

    לסיכום אני חושב אז מה עם "קשב" אמרו אז מה!

  21. פצצה חכמה

    המיליטריסט הבירוקרט אומר:
    "טוב שהייתה מלחמה כי במלחמה הבאה נוכל להתנהל יותר טוב
    המלחמה לא הייתה טובה כי לא ניהלנו אותה נכון
    הציוד לא היה טוב
    כל אחד אפילו אני הייתי יכול לנהל יותר טוב את המלחמה
    צריך לפטר את ראש הממשלה כי הוא לא ניהל טוב את המלחמה
    במלחמה לא צריך לדבר, צריך לעשות"

  22. פצצה חכמה

    המיליטריסט הבירוקרט אומר:
    "טוב שהייתה מלחמה כי במלחמה הבאה נוכל להתנהל יותר טוב
    המלחמה לא הייתה טובה כי לא ניהלנו אותה נכון
    הציוד לא היה טוב
    כל אחד אפילו אני הייתי יכול לנהל יותר טוב את המלחמה
    צריך לפטר את ראש הממשלה כי הוא לא ניהל טוב את המלחמה
    במלחמה לא צריך לדבר, צריך לעשות"

  23. ירדנה אלון

    לא קראתי את הדו"ח במלואו ,נראה כי הוא לא עוסק בשידורי הרדיו,בזמן המלחמה הייתי מכוונת רוב הזמן על גלי צה"ל מפני שמשום מה סברתי שמכיוון שזוהי תחנה צבאית הדיווחים יהיו אמינים (סוג של תמימות) על כל פנים באמצע המלחמה כשהגיעו הדיווחים על ההרוגים מבין חיילנו נדהמתי לשמוע באחת התוכניות (שוב בעיצומם של הקרבות וההפגזות על העורף)את רזי ברקאי מתחיל לעשות "הנהלת חשבונות" של כמה מבין ההרוגים והפצועים הם בני קיבוצים ומושבים "מלח הארץ" וכמה מתל-אביב "צפוניים" חשבון הדמים של ברקאי הוא שמח לדווח כי רבים מהנופלים הם בני קיבוצים ומושבים"ארץישראל הישנה והטובה" ומעטים ספורים עירוניים מתל אביב.הוא העלה את קצין חינוך ראשי (אם אני זוכרת זה היה הזוי לחלוטין) והם ביחד התחילו לשוחח בשיא הרצינות על הנושא.
    אני חשבתי באותם רגעים שאני לא שומעת טוב, אמרתי לעצמי או שאני השתגעתי או שהם השתגעו באמצע המלחמה,באמצע הקרבות הם עומדים על הדם וסופרים אותו? מה הם חושבים שהם ישיגו בכך?מה זה הרעיון הנואל להתחיל לזרוע פילוג ושינאה(שלא לדבר על היוהרה ועל חוסר הכבוד והבוז שנשמעו מהטון של השיחה כלפי כל מי שהוא לא קיבוצניק או מושבניק). חודשים ארוכים לאחר אותו משדר הבנתי שברקאי הוא קיבוצניק לשעבר.
    על כל פנים לאחר אותו משדר אכן התחילה העיתונות לדון בסוגייה הנואלת הזאת כמה נהרגו ממגזר זה וכמה ממגזר אחר. ואחר כך הם מדברים על "אחדות העם" וכולנו ישראלים"(מה זה ישראלי?)ו-"כור היתוך"
    ושאלתי את עצמי מתי הם יתחילו לעשות את "הנהלת החשבונות" הזאת בקשר לכמה מזרחים וכמה אשכנזים נהרגו
    הגזענות נשארה כפי שהיא ,מסתבר רק מה ,היא כל פעם לובשת ופושטת ושוב לובשת צורה אחרת.

  24. ירדנה אלון

    לא קראתי את הדו"ח במלואו ,נראה כי הוא לא עוסק בשידורי הרדיו,בזמן המלחמה הייתי מכוונת רוב הזמן על גלי צה"ל מפני שמשום מה סברתי שמכיוון שזוהי תחנה צבאית הדיווחים יהיו אמינים (סוג של תמימות) על כל פנים באמצע המלחמה כשהגיעו הדיווחים על ההרוגים מבין חיילנו נדהמתי לשמוע באחת התוכניות (שוב בעיצומם של הקרבות וההפגזות על העורף)את רזי ברקאי מתחיל לעשות "הנהלת חשבונות" של כמה מבין ההרוגים והפצועים הם בני קיבוצים ומושבים "מלח הארץ" וכמה מתל-אביב "צפוניים" חשבון הדמים של ברקאי הוא שמח לדווח כי רבים מהנופלים הם בני קיבוצים ומושבים"ארץישראל הישנה והטובה" ומעטים ספורים עירוניים מתל אביב.הוא העלה את קצין חינוך ראשי (אם אני זוכרת זה היה הזוי לחלוטין) והם ביחד התחילו לשוחח בשיא הרצינות על הנושא.
    אני חשבתי באותם רגעים שאני לא שומעת טוב, אמרתי לעצמי או שאני השתגעתי או שהם השתגעו באמצע המלחמה,באמצע הקרבות הם עומדים על הדם וסופרים אותו? מה הם חושבים שהם ישיגו בכך?מה זה הרעיון הנואל להתחיל לזרוע פילוג ושינאה(שלא לדבר על היוהרה ועל חוסר הכבוד והבוז שנשמעו מהטון של השיחה כלפי כל מי שהוא לא קיבוצניק או מושבניק). חודשים ארוכים לאחר אותו משדר הבנתי שברקאי הוא קיבוצניק לשעבר.
    על כל פנים לאחר אותו משדר אכן התחילה העיתונות לדון בסוגייה הנואלת הזאת כמה נהרגו ממגזר זה וכמה ממגזר אחר. ואחר כך הם מדברים על "אחדות העם" וכולנו ישראלים"(מה זה ישראלי?)ו-"כור היתוך"
    ושאלתי את עצמי מתי הם יתחילו לעשות את "הנהלת החשבונות" הזאת בקשר לכמה מזרחים וכמה אשכנזים נהרגו
    הגזענות נשארה כפי שהיא ,מסתבר רק מה ,היא כל פעם לובשת ופושטת ושוב לובשת צורה אחרת.