"העוקץ" והעובדות

דן בן-דוד

אמנם לאתר קוראים "העוקץ", אך אילו עורכי האתר, הדוקטורים ספורטא ודהאן, היו לועגים קצת פחות, אולי גם היו אז טועים ומטעים פחות. 

כאשר מדובר במערכת החינוך, למשל, הפיכת דיון חשוב לאישי וזדוני תמיד מספקת מטריה טובה כדי להגן ולהסתיר חוסר מסוגלות ו/או רצון להתמודד עם עובדות שאינן תואמות קו אידיאולוגי.  הפעם היה זה איציק ספורטא, כהרגלו, "בחזרה לתקציב החינוך" (מה-3 בספטמבר) שהתייחס למאמרי, "ספין לא חינוכי" שהופיע ב"הארץ" ב-2 בספטמבר.

מדוע להתמודד עם סוגיות טכניות משעממות כאשר ניתן לדלג ישר לשלב הכאסח?  זהו הרי הפורמט השכיח והאהוב כל כך של שני עורכי אתר זה.  נראה אם הם מסוגלים גם לספוג כפי שהם יודעים לרסס אחרים.  נראה אם אתר "העוקץ" מספיק פתוח כדי לכלול גם את תגובתי זו שאינה לרוחם של עורכיו.

נושא תקציב החינוך הוא קריטי.  אם המערכת מתוקצבת פחות לכל ילד מהמקובל בחו"ל או ממה שהיינו מתקצבים בעצמנו פעם, אז חשוב מאוד להגדיל את התקציב.  אך אם מערכת החינוך מתוקצבת היטב בזמן שביצועי הילדים ומשכורות המורים שערורייתיים, אז אין זו חוכמה גדולה לדרוש תקציבים נוספים כאשר מתחמקים מהתמודדות עם ההשלכות הנובעות מכך על מי שתוספת זו באה על חשבונם.  סוגיית תקציב החינוך חשובה מדי כדי לקבור אותה בים של עקיצות ודיסאינפורמציה.  לפעמים, אין מנוס מלהבין ולהתמודד באופן ישיר עם העובדות, משעממות ככל שיהיו.

בהתבססותו על הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), ד"ר ספורטא כותב שלפי נתונים המתורגמים לדולר בעזרת ערך כח קניה (ppp) "בישראל ההוצאה הממוצעת לתלמיד בכל דרגי החינוך נמוכה מהממוצע במדינות החברות ב-OECD. מה יותר ברור מזה?"

כאשר מדד מסוים ברור לד"ר ספורטא, אין זה הופך את המדד לחשוב.  וכאשר מדד אינו ברור לו, אין זה הופך אותו לבלתי חשוב.  האמירה של ספורטא, על אי קיום המדד, מעידה על אחד משני דברים: בורות של הכותב או סילוף מכוון של העובדות על ידו.  כך או כך, אין זו שמחה גדולה.

נתוני הלמ"ס שהוא מצטט נלקחים על ידי הלמ"ס ישירות מה-OECD.  אילו ד"ר ספורטא היה טורח לבדוק את נתוני ה-OECD בעצמו, הוא היה מגלה שה-OECD מנרמל את ההוצאה לתלמיד לא רק לפי ה-ppp (המדד היחיד שהוא כנראה מכיר) אלא גם לפי התוצר לנפש (המדד שהוא מתכחש לקיומו ומסתיר מקוראיו שאינם מתמצאים בחומר).

הסיבה לשימוש שעושים ה-OECD ואחרים במדד המנרמל ברמת החיים נעוצה בעובדה שלמעלה מ-90% מהוצאות החינוך בכל מדינה הינן עבור שכר.  ככל שרמת החיים גבוהה יותר, כך גם השכר גבוה יותר, וכך גם גדלה ההוצאה לתלמיד. 

לכן, הוצאה לתלמיד בישראל שהינה גבוהה מזו של הפיליפינים אינה מעידה בהכרח על בזבוז בארץ.  הפער בהוצאה לתלמיד בין שתי המדינות נובע בעיקר מהבדלים ברמת החיים.  מכאן, צריכים לנרמל את ההוצאה לתלמיד ברמת החיים כדי לקבל ערכים שהינם ברי השוואה בין מדינות.  כאשר עושים זאת, רואים שההוצאה לתלמיד בישראל גבוהה יחסית למרבית המדינות האחרות.

השימוש ב-PPP שד"ר ספורטא מעדיף מתקן עיוותים בשערי חליפין בלבד.  מדד זה חשוב בהקשרים רבים אחרים, אך הוא אינו מתקן פערים ברמות החיים.  לכן, ה-PPP אינו מספיק כאשר רוצים להשוות הוצאות לתלמיד במדינות ברמות התפתחות שונות למדי.

התקפות אישיות חסרות רסן אינן יכולות להסתיר את אי-יכולתו של ד"ר ספורטא להתמודד ישירות עם ההנמקה המובאת כאן ולהסביר מדוע הוא מתעקש לא לנרמל את ההוצאה לתלמיד ברמת החיים של המדינה.

כאשר מאמרי מראה כיצד ההוצאה הציבורית לתלמידי בתי ספר יסודיים ועל-יסודיים גדלה מאוד במשך השנים, ד"ר ספורטא כותב ש"אין המומחה מבחין בין הוצאה ציבורית לפרטית".  לא ברור איזה חלק מצירוף המילים "הוצאה ציבורית לתלמיד" אינו מובן לעורך "העוקץ" המכובד.

קשה להמעיט בחשיבות של חינוך טוב יותר לילדינו.  חינוך טוב עולה הרבה ועלינו לממן זאת.  אך כאשר אנו משלמים חלק יותר גדול מהכנסותינו על חינוך שהינו הגרוע במערב, אפשר להסתתר מאחורי גלימה של עקיצות וציניות ולדרוש תקציבים נוספים – על חשבון רווחה ובריאות – או שאפשר לשאול שאלות קשות ולהתחיל לנער את כל אמות הסיפין במדינה. 

ד"ר ספורטא מסיים עם המשפט "כיון שהתקשורת שאינה יכולה, או רוצה, לברר את הפרטים, מקבלת כל אמירה כנכונה גם אם הוכח אחרת, אז הנה שוב אני עוסק בדברים חסרי חשיבות אמיתית".  כאשר מחליפים את המילה "תקשורת" עם המילה "העוקץ", לא ניתן אלא להסכים איתו לחלוטין.  כל עוד זו רמת הרצינות שבה הוא בוחן דברים רציניים, אז ד"ר ספורטא אכן "עוסק בדברים חסרי חשיבות אמיתית".

אולי הגיע הזמן להעביר את השיח ממקומו הנוכחי מתחת לחגורה למקום ראוי יותר, מקצועי יותר וענייני יותר.

דן בן-דוד

bendavid.org.il

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אבי

    דני, לאחרונה התבשרנו שהתמ"ג לנפש חושב במשך שנים בצורה לא נכונה ו"קרן המטבע העולמית" קבעה שהתמ"ג לנפש בישראל ב-2007 עומד על 31,767 דולר. אם כך, אז גם אחוז ההוצאה הממשלתית על חינוך (ובכלל ההוצאה הממשלתית) קטן בהרבה (ומכאן גם נטל המס, החוב הלאומי, שיעור שכר המינימום מהתמ"ג וכו')

  2. אבי

    דני, לאחרונה התבשרנו שהתמ"ג לנפש חושב במשך שנים בצורה לא נכונה ו"קרן המטבע העולמית" קבעה שהתמ"ג לנפש בישראל ב-2007 עומד על 31,767 דולר. אם כך, אז גם אחוז ההוצאה הממשלתית על חינוך (ובכלל ההוצאה הממשלתית) קטן בהרבה (ומכאן גם נטל המס, החוב הלאומי, שיעור שכר המינימום מהתמ"ג וכו')

  3. סטודנט לכלכלה, אונ' בר אילן

    תיזהר, ד"ר דן בן-דוד, שלא תכניס את עצמך לעימות עם האידיאולוגים, שמדברים גבוהה-גבוהה על השטרסלרים למיניהם, וחוטאים במוסר אידיאולוגי שאינו נסמך אלא על מאוויים אישיים..
    ראה הוזהרת (באם תפורסם התגובה, כמובן)

  4. סטודנט לכלכלה, אונ' בר אילן

    תיזהר, ד"ר דן בן-דוד, שלא תכניס את עצמך לעימות עם האידיאולוגים, שמדברים גבוהה-גבוהה על השטרסלרים למיניהם, וחוטאים במוסר אידיאולוגי שאינו נסמך אלא על מאוויים אישיים..
    ראה הוזהרת (באם תפורסם התגובה, כמובן)

  5. איציק ספורטא

    תודה רבה על המחמאות.

  6. איציק ספורטא

    תודה רבה על המחמאות.

  7. סתם קורא ולפעמים מגיב

    ולו בגלל שהוא נותן במה למי שעונה לו בצורה די בוטה למרות שבסוף הוא מבקש להתרומם מעל לחגורה.

    אבל תרשו רבותיי המלומדים הערה קצת פשוטה לי כקורא אין מושג מה אתם רוצים ,מי צודק, ולמה , איני בעל מלאכה בתחום ואין לי כלים להתמודד עם הז'ארגון המקצועי.

    תמיד כשאני נתקל במאמר שמרבים לכתוב בו דברים שרק בעלי סוד מכירים זה קצת חורה לי ולדעתי פוגם ברעיון של כתיבה ושל החלפת דיעות.

    לא בטוח שאין אפשרות לכתוב בלי שימוש במושגים שיכולים להיות מובנים גם להדיוטות.

    לא שאני תמיד מסכים לכל מה שכותב ספורטא אבל יבורך האיש באמת, על היכולת הזו להיות פתוח ולא מתלהם, הלוואי על כולנו.

  8. סתם קורא ולפעמים מגיב

    ולו בגלל שהוא נותן במה למי שעונה לו בצורה די בוטה למרות שבסוף הוא מבקש להתרומם מעל לחגורה.

    אבל תרשו רבותיי המלומדים הערה קצת פשוטה לי כקורא אין מושג מה אתם רוצים ,מי צודק, ולמה , איני בעל מלאכה בתחום ואין לי כלים להתמודד עם הז'ארגון המקצועי.

    תמיד כשאני נתקל במאמר שמרבים לכתוב בו דברים שרק בעלי סוד מכירים זה קצת חורה לי ולדעתי פוגם ברעיון של כתיבה ושל החלפת דיעות.

    לא בטוח שאין אפשרות לכתוב בלי שימוש במושגים שיכולים להיות מובנים גם להדיוטות.

    לא שאני תמיד מסכים לכל מה שכותב ספורטא אבל יבורך האיש באמת, על היכולת הזו להיות פתוח ולא מתלהם, הלוואי על כולנו.

  9. יואל קורנבלום

    לא נראה לי שאף אחד מהמדדים מעניינים כזה מגיע לתלמיד וגם לא מובן מדוע משתמשים בהם. מה יותר פשוט מאשר להביא מדד של שעות ההוראה והלימוד העצמי בפועל שהתלמיד קיבל? זה בדיוק מה שהתלמיד רואה ומזה הוא לומד ויש כאן קשר ישיר בין ידיעתו של תלמיד וההשקעה בו. בנוסף כל שאר התיקונים כמו תוצר לנפש ערך המטבע ושאר ירקות כפי שהובאו כאן לא משפיעים בכלל. הצגת שעות הלימודים בפועל זה הנירמול הטוב ביותר שיש. אני ממש לא רואה קשר בין המדדים שהוצגו לבין התוצאה הסופית שהיא חינוך התלמידים למקצועות השונים.

    בנוסף, כפי שכתב בן דוד, 90% מהתקציב הולך לשכר (הוא לא פירט של מי). אז נראה לי שיש סיכוי רב, כמו בכל מערכת אחרת, שהמערכת קיימת בעיקר כדי לספק שכר לעובדים בה. כשלעצמו אין בזה רע, בסופו של דבר העובדים צריכים משכורת כדי להתקיים וגם צריך הוראה אבל מתקבל הרושם לפעמים ששוכחים מה היתה מטרת העניין מלכתחילה. אז כמה מהתקציב הוא עבור הוראה ישירה לתלמידים וכמה לשאר הדברים? מה פילוג השכר? האם יתכן שכמו בהרבה מקומות בכלכלה 10% מרוויחים 50% מהתקציב? לכן אומר עוד פעם שהמדדים האילו אינם משקפים דבר.

  10. יואל קורנבלום

    לא נראה לי שאף אחד מהמדדים מעניינים כזה מגיע לתלמיד וגם לא מובן מדוע משתמשים בהם. מה יותר פשוט מאשר להביא מדד של שעות ההוראה והלימוד העצמי בפועל שהתלמיד קיבל? זה בדיוק מה שהתלמיד רואה ומזה הוא לומד ויש כאן קשר ישיר בין ידיעתו של תלמיד וההשקעה בו. בנוסף כל שאר התיקונים כמו תוצר לנפש ערך המטבע ושאר ירקות כפי שהובאו כאן לא משפיעים בכלל. הצגת שעות הלימודים בפועל זה הנירמול הטוב ביותר שיש. אני ממש לא רואה קשר בין המדדים שהוצגו לבין התוצאה הסופית שהיא חינוך התלמידים למקצועות השונים.

    בנוסף, כפי שכתב בן דוד, 90% מהתקציב הולך לשכר (הוא לא פירט של מי). אז נראה לי שיש סיכוי רב, כמו בכל מערכת אחרת, שהמערכת קיימת בעיקר כדי לספק שכר לעובדים בה. כשלעצמו אין בזה רע, בסופו של דבר העובדים צריכים משכורת כדי להתקיים וגם צריך הוראה אבל מתקבל הרושם לפעמים ששוכחים מה היתה מטרת העניין מלכתחילה. אז כמה מהתקציב הוא עבור הוראה ישירה לתלמידים וכמה לשאר הדברים? מה פילוג השכר? האם יתכן שכמו בהרבה מקומות בכלכלה 10% מרוויחים 50% מהתקציב? לכן אומר עוד פעם שהמדדים האילו אינם משקפים דבר.

  11. איריס חפץ

    ראשית לעורכים:
    שיחקתם אותה. לא רק שלא פרסמתם את זה כתגובה אלא עשיתם מזה מאמר.
    ולדן בן דוד:
    עושה רושם שכבר נסתתמה טעתך הראשונה. במעשה הזה הראו העורכים שהם גם דמוקרטים, גם מוכנים לביקורת עצמית וגם נבונים. התכונה האחרונה שלהם עוזרת לי לתת לאיציק ספורטא קצת יותר קרדיט ממה שאתה נותן לו. בנוסף, אני מודה שאין לי כוח להתחיל עם כל התחשיבים הללו והחישובים של איציק ספורטא יותר מתאימים למציאות כמו שאני מכירה אותה. אחרי הכל הילדים לא הולכים ללמוד במחלקה לכלכלה של אוניברסיטה זו או אחרת.
    הילדים שלי לומדים מזה כחמש שנים בגרמניה, זה לא בדיוק פינלנד כידוע לך, אבל שייכת ל OECD.
    יש כאן (תלוי במדינה בתוך הרפובליקה) חינוך כמעט חינם (לא יודעת לפי איזה מדד). כשהגענו המנהל התנצל בפני על כך שמערכת החינוך לא מממנת את המחברות והעפרונות…הילדים שלי יצאו לטיולים שנתיים של עשרה ימים (נגיד, הפלגה בים הבלטי בספינה אה-לה-קו אונידין, במחיר מגוחך), הם לומדים לבגרות ברמה שהחברים שלהם בארץ לא מבינים על מה הם מדברים, יש בכל כיתה לכל היותר 27 תלמידים (והם מתלוננים על הגודל והצפיפות). בית הספר דואג לשהות מלאה באחריותו עד השעה 13:30 בצהריים ואחר כך יש צהרון בכל בית ספר, כולל ארוחה חמה. שיעורי הספורט כוללים שיעורי שחיה בבריכה, יש מדי פעם פעילויות לא לימודיות "פה סה".
    חשוב לדעת שכל זה נמצא במערכת חינוך לא טובה: בגרמניה סיכוי ההצלחה בלימודים כתלות במעמד הסוציואקונומי של משפחת התלמיד הוא מהגבוהים ביותר. בגלל העובדה הזו שלחו אליה נציג מיוחד של האו"ם. בישראל, הילדים שלי לא זכו בישראל לעשירית ממה שהם זוכים כאן מבחינת ההיצע שבא מטעם מערכת החינוך הלא טובה הזו, אז איך זה יכול להיות שהנתונים שלך נכונים ושההשקעה בחינוך כל כך נהדרת? ולמה אתה חושב שכדי להשקיע יותר בחינוך צריך לקחת מהבריאות והרווחה? ההנחה הזו שלך גורמת לי לחשוד שמדובר כאן בסך הכל בהשקפת עולם שמסובבת את הנתונים כך או אחרת. בקיצור: מה אכפת לנו המספרים? אם היו תוצאות טובות בשטח, אז בסדר. ולמה זה חשוב לפי איזה מדד מערכת החינוך בישראל כושלת?
    בניגוד לאיציק ספורטא שטורח לתת גם אלטרנטיבות ולהראות מאיפה אפשר לקחת את הכסף, אתה נשמע פחות קונסטרוקטיבי. יש לך הצעות שלא באות על חשבון מערכת הבריאות המדלדלת או מערכת ה"רווחה"?

  12. איריס חפץ

    ראשית לעורכים:
    שיחקתם אותה. לא רק שלא פרסמתם את זה כתגובה אלא עשיתם מזה מאמר.
    ולדן בן דוד:
    עושה רושם שכבר נסתתמה טעתך הראשונה. במעשה הזה הראו העורכים שהם גם דמוקרטים, גם מוכנים לביקורת עצמית וגם נבונים. התכונה האחרונה שלהם עוזרת לי לתת לאיציק ספורטא קצת יותר קרדיט ממה שאתה נותן לו. בנוסף, אני מודה שאין לי כוח להתחיל עם כל התחשיבים הללו והחישובים של איציק ספורטא יותר מתאימים למציאות כמו שאני מכירה אותה. אחרי הכל הילדים לא הולכים ללמוד במחלקה לכלכלה של אוניברסיטה זו או אחרת.
    הילדים שלי לומדים מזה כחמש שנים בגרמניה, זה לא בדיוק פינלנד כידוע לך, אבל שייכת ל OECD.
    יש כאן (תלוי במדינה בתוך הרפובליקה) חינוך כמעט חינם (לא יודעת לפי איזה מדד). כשהגענו המנהל התנצל בפני על כך שמערכת החינוך לא מממנת את המחברות והעפרונות…הילדים שלי יצאו לטיולים שנתיים של עשרה ימים (נגיד, הפלגה בים הבלטי בספינה אה-לה-קו אונידין, במחיר מגוחך), הם לומדים לבגרות ברמה שהחברים שלהם בארץ לא מבינים על מה הם מדברים, יש בכל כיתה לכל היותר 27 תלמידים (והם מתלוננים על הגודל והצפיפות). בית הספר דואג לשהות מלאה באחריותו עד השעה 13:30 בצהריים ואחר כך יש צהרון בכל בית ספר, כולל ארוחה חמה. שיעורי הספורט כוללים שיעורי שחיה בבריכה, יש מדי פעם פעילויות לא לימודיות "פה סה".
    חשוב לדעת שכל זה נמצא במערכת חינוך לא טובה: בגרמניה סיכוי ההצלחה בלימודים כתלות במעמד הסוציואקונומי של משפחת התלמיד הוא מהגבוהים ביותר. בגלל העובדה הזו שלחו אליה נציג מיוחד של האו"ם. בישראל, הילדים שלי לא זכו בישראל לעשירית ממה שהם זוכים כאן מבחינת ההיצע שבא מטעם מערכת החינוך הלא טובה הזו, אז איך זה יכול להיות שהנתונים שלך נכונים ושההשקעה בחינוך כל כך נהדרת? ולמה אתה חושב שכדי להשקיע יותר בחינוך צריך לקחת מהבריאות והרווחה? ההנחה הזו שלך גורמת לי לחשוד שמדובר כאן בסך הכל בהשקפת עולם שמסובבת את הנתונים כך או אחרת. בקיצור: מה אכפת לנו המספרים? אם היו תוצאות טובות בשטח, אז בסדר. ולמה זה חשוב לפי איזה מדד מערכת החינוך בישראל כושלת?
    בניגוד לאיציק ספורטא שטורח לתת גם אלטרנטיבות ולהראות מאיפה אפשר לקחת את הכסף, אתה נשמע פחות קונסטרוקטיבי. יש לך הצעות שלא באות על חשבון מערכת הבריאות המדלדלת או מערכת ה"רווחה"?

  13. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    יש לעלות את שכר המורים ויש לדאוג שבכל כיתה לא יהיו מעל 25 תלמידים!
    לא רפרומה של שעות שהות ושעוני נוכחות ושכר נמוך יותר עבור שעת עבודה.
    לא רפרומה בשם דוברת שמבוצעת ללא המורים.
    כמובן שגם אחרי כל אלו יהיה קשה במדינת השוק החופשי המעודד בורות, שטחיות, תחרותיות, ניצול ותאוות בצע לעניין את הילדים בעזרה לזולת ובערכים השמים את היצר והדחפים שלהם במקום השני.
    שמדברים על המצב הקשה ועל קריסת מערכות זהו בדיוק המחיר שהחברה בישראל משלמת עבור השוק החופשי ו"ערכיו".

  14. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    יש לעלות את שכר המורים ויש לדאוג שבכל כיתה לא יהיו מעל 25 תלמידים!
    לא רפרומה של שעות שהות ושעוני נוכחות ושכר נמוך יותר עבור שעת עבודה.
    לא רפרומה בשם דוברת שמבוצעת ללא המורים.
    כמובן שגם אחרי כל אלו יהיה קשה במדינת השוק החופשי המעודד בורות, שטחיות, תחרותיות, ניצול ותאוות בצע לעניין את הילדים בעזרה לזולת ובערכים השמים את היצר והדחפים שלהם במקום השני.
    שמדברים על המצב הקשה ועל קריסת מערכות זהו בדיוק המחיר שהחברה בישראל משלמת עבור השוק החופשי ו"ערכיו".

  15. אנינימי

    ספורטא – יש לך דרך קצת יותר מדעית להפריך את התשובה של בן דוד

  16. אנינימי

    ספורטא – יש לך דרך קצת יותר מדעית להפריך את התשובה של בן דוד

  17. נינה

    בטקסטים רבים שמייצר כבוד "המדען" הדייקן דן בן דוד , האדם העובד אינו קיים, זכויות העובד של האדם העובד והאשה העובדת אינם נלקחים בחשבון וחישובי היעילות מתעלמים לחלוטין מזכותנו להתקיים ולבסס עצמאות כלכלית בעזרת מקומות העבודה שלנו. כמו כן ההצעות לפתרון המופיעות בדו"חות שלו אינן לוקחות בחשבון שאלות קריטית כמו הקשר בין איכות השירות החברתי לאיכות ההעסקה בו.

    לראשונה, אני פוגשת בדבריו כאן, את ההתייחסות לשכר המורים כשהטענה היא שההשקעה במדינות אירופה גבוהה יותר בשל שכר המורים המותאם לרמת החיים:
    אדוני פרופ. דן בן דוד:
    1) האם לא נראה לך שהשקעה בשכר המורים היא השקעה נטו בחינוך? האם לא נראה לך שהקפדה על כך שלמורים יש משכורת שמאפשרת להם לפרנס במקום להיות תלויים לנצח כמפרנסים משניים במפרנסיהם ובפנסיותיהם ממקומות עבודה קודמים, היא דרך לשמירה על איכות השירות החברתי המתקרא מערכת חינוך?

    2) עד כמה מדינת ישראל מקפידה על התאמת שכר המורים לרמת החיים המקומית? מי היא בדיוק המורה שיכולה לכלכל את ביתה משכר העבודה במשרה מלאה בחינוך כיום? האם בררת לאחרונה כמה מרוויחה מורה? האם 7,000 שקל לחודש, שזו משכורת שמישהי מגיעה אליה אחרי שנות וותק רבות, זו משכורת שמתאימה לרמת החיים המקומית?
    העסקת מורים בשכר נמוך, בתנאים מחפירים, בכיתות ענק, ובהקשר המכוון להצמתתן ולהצמתת קולן באמצעות אינספור פרקטיקות הערכה המצטרפות להפיכת בית הספר ליחידה עצמאית כלכלית הנתמכת "רק" על-ידי הורים עשירים, תורמים וחברות מסחריות… היא המבטיחה לנו הרס שיטתי ועקבי של מערכת החינוך ושל עתיד הילדים התלויים במרכיב הציבורי בה. אוי לנו ולפערים שעוד נצפה בהם נוכח התהליכים הנוכחיים דורסי כוח העבודה בהוראה. וותיקות וצעירות כאחת.

    בהצלחה לדן בן דוד כיועצו האישי והקרוב של ביבי נתניהו. או של אהוד ברק. אני לא רוצה להאמין למילה שהוא אומר אם אלו החברים שלו וכשאלו הטיעונים שלו. אני רק מוכנה להאמין וללמוד מאיציק. וסליחה על הפונדמנטליזם

  18. נינה

    בטקסטים רבים שמייצר כבוד "המדען" הדייקן דן בן דוד , האדם העובד אינו קיים, זכויות העובד של האדם העובד והאשה העובדת אינם נלקחים בחשבון וחישובי היעילות מתעלמים לחלוטין מזכותנו להתקיים ולבסס עצמאות כלכלית בעזרת מקומות העבודה שלנו. כמו כן ההצעות לפתרון המופיעות בדו"חות שלו אינן לוקחות בחשבון שאלות קריטית כמו הקשר בין איכות השירות החברתי לאיכות ההעסקה בו.

    לראשונה, אני פוגשת בדבריו כאן, את ההתייחסות לשכר המורים כשהטענה היא שההשקעה במדינות אירופה גבוהה יותר בשל שכר המורים המותאם לרמת החיים:
    אדוני פרופ. דן בן דוד:
    1) האם לא נראה לך שהשקעה בשכר המורים היא השקעה נטו בחינוך? האם לא נראה לך שהקפדה על כך שלמורים יש משכורת שמאפשרת להם לפרנס במקום להיות תלויים לנצח כמפרנסים משניים במפרנסיהם ובפנסיותיהם ממקומות עבודה קודמים, היא דרך לשמירה על איכות השירות החברתי המתקרא מערכת חינוך?

    2) עד כמה מדינת ישראל מקפידה על התאמת שכר המורים לרמת החיים המקומית? מי היא בדיוק המורה שיכולה לכלכל את ביתה משכר העבודה במשרה מלאה בחינוך כיום? האם בררת לאחרונה כמה מרוויחה מורה? האם 7,000 שקל לחודש, שזו משכורת שמישהי מגיעה אליה אחרי שנות וותק רבות, זו משכורת שמתאימה לרמת החיים המקומית?
    העסקת מורים בשכר נמוך, בתנאים מחפירים, בכיתות ענק, ובהקשר המכוון להצמתתן ולהצמתת קולן באמצעות אינספור פרקטיקות הערכה המצטרפות להפיכת בית הספר ליחידה עצמאית כלכלית הנתמכת "רק" על-ידי הורים עשירים, תורמים וחברות מסחריות… היא המבטיחה לנו הרס שיטתי ועקבי של מערכת החינוך ושל עתיד הילדים התלויים במרכיב הציבורי בה. אוי לנו ולפערים שעוד נצפה בהם נוכח התהליכים הנוכחיים דורסי כוח העבודה בהוראה. וותיקות וצעירות כאחת.

    בהצלחה לדן בן דוד כיועצו האישי והקרוב של ביבי נתניהו. או של אהוד ברק. אני לא רוצה להאמין למילה שהוא אומר אם אלו החברים שלו וכשאלו הטיעונים שלו. אני רק מוכנה להאמין וללמוד מאיציק. וסליחה על הפונדמנטליזם

  19. יוסי דהאן

    "הכל החל עם עבודה שהוצגה בשנת 2000 לממשלת ישראל, בראשות אהוד ברק, על ידי צוות שבראשו עמד פרופ' חיים בן-שחר, שבו הייתי חבר". כותב בן-דוד במאמרו "הספין הלא חינוכי" שהתפרסם השבוע ב"הארץ". ואכן מאז אותה עבודה הפך דן בן-דוד למושא הערצתם של מירב ארלוזורוב ונחמיה שטרסלר שכבר שנים אינם פוסקים מלמלמל את נתוני המצגת ולשמש כיחצ"ניה. המצגת המיתולוגית הפכה גם לציוד קבוע של פקידי אוצר, שרי ממשלה וחברי כנסת שסוף כל סוף הם זכו להוכחה מוחצת מלווה בתעודת כשרות אקדמית המאוששת את מסקנתם ש"כבר שנים אנחנו שופכים כסף על החינוך ושוב דבר לא יוצא מזה", ובהגיונם הניאו הליברלי הבריא הגיעו למסקנה שאולי אם נקצץ מתקציב החינוך ישתפרו הישגי התלמידים.

    ואכן הכל החל בשנת 2000, שם נולדה המצגת המפורסמת של דן בן-דוד. אולם הנתונים במצגת היו מוטעים. ועל הטעות וההטעייה של הנתונים הללו הצביעו בזמנו גם העיתונאי המנוח אריה כספי ב"הארץ" ושלמה סבירסקי ואתי קונור אטיאס ממרכז אדוה.

    מה שקרה במהלך השנים זה שבן-דוד מבלי להודות במופרכות הנתונים הראשוניים שהציג פשוט החליט לשנות את המשתנה שאותו הוא בוחן. היושר האינטלקטואלי צריך לחייב את בן דוד לעשות אחת מן השתיים או להודות שהנתונים והניתוח שהציג בשנת 2000 היו בעייתיים, או לנסות ולהצדיק אותם. אולם לא להציג תמונה מטעה, כפי שהוא ממשיך לעשות גם במאמר השבוע, שמדובר באותו ניתוח ובאותם נתונים שהוצגו בשנת 2000.
    השינוי שעבר על נתוני המצגת משנת 2000, שמשום מה בן דוד אינו מציין אותו, זה שבעוד בשנת 2000 המדד להשוואה שבו הוא עשה שימוש בהשוואה הבין-ארצית היה ההוצאה הלאומית לחינוך (הכוללת הן את ההוצאה הציבורית והן את ההוצאה הפרטית לחינוך) הרי שבמאמר השבוע ב"הארץ" נעלמה ההוצאה הלאומית ובן דוד מתייחס רק להוצאה הציבורית לחינוך. מבחינה זו הביקורת של איציק צודקת כאשר היא מתייחסת לנתונים שבן דוד הציג משנת 2000.

    המצגת של הכלכלנים והניתוח של בן-דוד על החינוך שמתחיל בעמוד 7 נמצאים בכתובת זו.
    http://spirit.tau.ac.il/public/bendavid/israel/pamphlet.pdf

    כאמור שלמה סבירסקי ואתי קונור-אטיאס ממרכז אדוה (שלמען הגילוי הנאות אני שמח להודות שאיציק ואני חברי הנהלה בו) כתבו נייר עמדה מפורט מדוע הנתונים שהציג דן בן-דוד באותה מצגת מיתולוגית מופרכים. אני מצטט חלק מהדברים. (הייתי מצטט בהרחבה רבה יותר, אבל המסמך המקורי הוא ב PDF, פורמט ארור שאינו מאפשר לעורכי אתרים לגזור ולהדביק, אבל זהו הקישור הישיר למסמך).
    http://www.adva.org/UserFiles/File/hozaa%20leumit%20al%20hinuh.pdf
    וכך נכתב במסמך שהופיע באוגוסט 2002.

    "במאי 2000 הזמינה ממשלת ברק קבוצת כלכלנים בראשות הפרופסורים אלחנן אלפמן וחיים בן שחר להציג תמונת מצב כלכלית. המצגת של כלכלנים אלה כללה בין השאר, פרק על החינוך. בפרק זה טענו הכלכלנים, ראשית, כי ההוצאה הלאומית לחינוך בישראל גבוהה מאד, שנית, כי התוצאות שהוצאה גבוהה לכאורה זו מניבה מבחינה הישגי התלמידים במתמטיקה ובמדע, נמוכות יחסית למדינות אחרות, ושלישית כי יש מקום להתייעלות, ובמילים אחרות, יש מקום להקטין את תקציב החינוך.

    בתחום החינוך המצגת שהציגו הכלכלנים (דר' דן בן-דוד – תוספת שלי) מטעה ומוטעית. נייר עמדה שהכין מרכז אדוה בתגובה לאותה מצגת, העלה כי ההוצאה הלאומית לחינוך כשהיא נמדדת מאחוז מהתמ"ג היא אכן גבוהה יותר מאשר ברוב ארצות אירופה, אלא שהסיבה לכך היא שבישראל קבוצת גילאי חינוך חובה גדולה יחסית, יותר מאשר ארצות אירופה. כאשר בודקים את ההוצאה הלאומית לחינוך לתלמיד מיקומה של ישראל כבר אינו כה גבוה. עובדות אלו מוכרות היטב (ר', למשל, הלמ"ס, הודעה לעיתונות, 16/7/2002) למרות זאת הטיעון המוטעה הראשוני של קבוצת הכלכלנים זכה לתשומת לב תקשורתית, והוא אף החל לשמש את משרד האוצר בבואו להצדיק קיצוצים בתקציב משרד החינוך".

    בהמשך המסמך מראים סבירסקי וקונור אטיאס טבלאות המצביעות על מקומה הנמוך יחסית בהוצאה לתלמיד בכל שלבי החינוך: קדם יסודי, יסודי ועל יסודי. בשלב ההשכלה הגבוהה ישראל ממוקמת במיקום גבוה באופן יחסי. הם מראים כיצד ההוצאה הפרטית עולה וההוצאה הציבורית יורדת לאורך השנים.
    אני מצטט:

    "בהשוואה לארצות מערב אירופה, חלקה של ההוצאה הציבורית בהוצאה הלאומית לחינוך בישראל נמוך, בעוד שחלקה של ההוצאה הפרטית גבוה". גם כאן ישראל נמצאת בחלק התחתון של הטבלה.
    טענה נוספת שעולה ממסמך זה היא כי "לא זו בלבד שההוצאה הלאומית לתלמיד אינה גבוהה במיוחד, ולא זו בלבד שבדור האחרון ידענו בישראל גידול בחלקה של ההוצאה הפרטית בתוך ההוצאה הלאומית לחינוך, אלא כאשר בודקים את חלקו של תקציב החינוך בתוך התקציב הממשלתי הכולל, מתברר כי גם כאן אין ישראל נמצאת במקום גבוה במיוחד" (מצורפת טבלה המצביעה על הנתונים הללו).

    דברים בורח זו כותבים גם חברי ועדת דוברת (שזה אחד מהדברים המעטים שאני מסכים להם בדו"ח), שדווקא מתייחסים כמו בן דוד להוצאה הלאומית לחינוך, וכך הם כותבים:

    "ההוצאה הלאומית לחינוך בישראל, במחירים קבועים, גדלה במהלך העשור האחרון והגיעה לכ-45 מיליארד ש"ח בשנת 2001. על גובהו של סכום זה, בהשוואה בינלאומית, מושמעות טענות רבות. ואכן אחוז ההוצאה הלאומית לחינוך בישראל, יחסית לתל"ג, הוא הגבוה ביותר מכל מדינות ה-OECD, אולם בהשוואה זו יש להביא בחשבון, שאחוז הצעירים באוכלוסייה בישראל גבוה יחסית לארצות אלו. ההוצאה לתלמיד לישראל שווה, פחות או יותר, לממוצע ההוצאה לתלמיד במדינות ה-OECD (משוקלל לשווי כוח קנייה).
    השוואת ההוצאה הממוצעת לתלמיד מראה, כי בישראל ההוצאה הממוצעת לתלמיד בחינוך העל-יסודי ובחינוך העל-תיכוני והגבוה גבוהה מההוצאה הממוצעת של המדינות החברות ב-OECD, ולעומת זאת, ההוצאה הממוצעת לתלמיד בחינוך הקדם-יסודי והיסודי בישראל נמוכה מההוצאה הממוצעת במדינות אלו. ההבדלים בין ישראל למדינות ה-OECD בולטים יותר בהשתתפות משקי הבית בחינוך הקדם-יסודי ובהשכלה הגבוהה, שבהם שיעורי הלמידה בישראל הם גבוהים בהשוואה בינלאומית".

    נקודה נוספת מעניינת ותמוהה היא מדוע דן בן דוד הכותב מאמר השבוע, תחילת ספטמבר 2007, אינו מתייחס להוצאה הציבורית משנת 2002 ואילך. הקוראים בטח סקרנים לדעת מה קרה לתקציב החינוך החל משנת 2002, האם המשיכה ההוצאה הציבורית לחינוך לגדול, עובדה שהייתה מחזקת את מסקנתו של בן-דוד שאין בעייה עם גודלו של תקציב החינוך. משום מה ובאופן תמוה בן-דוד מתעלם מנתונים קריטיים ורלבנטיים שיתארו את תמונת מצב ההוצאה הציבורית הנוכחית והעדכנית. לטובת הקוראים אני מביא את הנתונים כפי שמציג אותם מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל.
    על פי הדו"ח הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2006, בגרף המוצג בעמוד 32 עולה כי "בהוצאה הממשלתית לחינוך בממוצע לתלמיד, היתה עליה קלה בשנת 2006 לאחר ירדה רצופה משנת 2001".

    ואם להסתמך על נתונים שהוצגו לפני כשבוע ב"הארץ" על ידי כתב החינוך אור קשתי המתייחסים לשנים 2000-2007.

    " בין 2000 ל-2007 קוצץ תקציב משרד החינוך ב-4.16 מיליארד שקל. עיקר הקיצוצים היו בתקופה בה שימשה לימור לבנת שרת החינוך, אבל גם בתקציב 2007, זה שבאחריות יולי תמיר, קטן התקציב ב-301 מיליון שקל. כ-40% מהקיצוץ היו בשעות לימוד. הנזק המצטבר בשנים אלה הסתכם בהפחתת 248 אלף שעות הוראה ובפיטוריהם של כ-12 אלף מורים".

    לאן נעלמו העובדות הללו בניתוח של בן-דוד?

    ושאלה נוספת שמן הראוי לענות עליה היא השאלה החשובה האם יש להגדיל או להקטין את תקציב החינוך. לדעת בן-דוד אין שום סיבה להגדילו שהרי הוא ממילא מנופח. אבל זה לא מה שעולה מעמוד 33 בדו"ח של מרכז טאוב העורך השוואה בינלאומית המוצגת בגרף שמסקנתו, ש"הגידול הדמוגרפי יחייב את ישראל להגדיל את ההוצאה בעתיד בהשוואה למדינות ה OECD".

    אז של מי פה הספין הלא חינוכי?

  20. יוסי דהאן

    "הכל החל עם עבודה שהוצגה בשנת 2000 לממשלת ישראל, בראשות אהוד ברק, על ידי צוות שבראשו עמד פרופ' חיים בן-שחר, שבו הייתי חבר". כותב בן-דוד במאמרו "הספין הלא חינוכי" שהתפרסם השבוע ב"הארץ". ואכן מאז אותה עבודה הפך דן בן-דוד למושא הערצתם של מירב ארלוזורוב ונחמיה שטרסלר שכבר שנים אינם פוסקים מלמלמל את נתוני המצגת ולשמש כיחצ"ניה. המצגת המיתולוגית הפכה גם לציוד קבוע של פקידי אוצר, שרי ממשלה וחברי כנסת שסוף כל סוף הם זכו להוכחה מוחצת מלווה בתעודת כשרות אקדמית המאוששת את מסקנתם ש"כבר שנים אנחנו שופכים כסף על החינוך ושוב דבר לא יוצא מזה", ובהגיונם הניאו הליברלי הבריא הגיעו למסקנה שאולי אם נקצץ מתקציב החינוך ישתפרו הישגי התלמידים.

    ואכן הכל החל בשנת 2000, שם נולדה המצגת המפורסמת של דן בן-דוד. אולם הנתונים במצגת היו מוטעים. ועל הטעות וההטעייה של הנתונים הללו הצביעו בזמנו גם העיתונאי המנוח אריה כספי ב"הארץ" ושלמה סבירסקי ואתי קונור אטיאס ממרכז אדוה.

    מה שקרה במהלך השנים זה שבן-דוד מבלי להודות במופרכות הנתונים הראשוניים שהציג פשוט החליט לשנות את המשתנה שאותו הוא בוחן. היושר האינטלקטואלי צריך לחייב את בן דוד לעשות אחת מן השתיים או להודות שהנתונים והניתוח שהציג בשנת 2000 היו בעייתיים, או לנסות ולהצדיק אותם. אולם לא להציג תמונה מטעה, כפי שהוא ממשיך לעשות גם במאמר השבוע, שמדובר באותו ניתוח ובאותם נתונים שהוצגו בשנת 2000.
    השינוי שעבר על נתוני המצגת משנת 2000, שמשום מה בן דוד אינו מציין אותו, זה שבעוד בשנת 2000 המדד להשוואה שבו הוא עשה שימוש בהשוואה הבין-ארצית היה ההוצאה הלאומית לחינוך (הכוללת הן את ההוצאה הציבורית והן את ההוצאה הפרטית לחינוך) הרי שבמאמר השבוע ב"הארץ" נעלמה ההוצאה הלאומית ובן דוד מתייחס רק להוצאה הציבורית לחינוך. מבחינה זו הביקורת של איציק צודקת כאשר היא מתייחסת לנתונים שבן דוד הציג משנת 2000.

    המצגת של הכלכלנים והניתוח של בן-דוד על החינוך שמתחיל בעמוד 7 נמצאים בכתובת זו.
    http://spirit.tau.ac.il/public/bendavid/israel/pamphlet.pdf

    כאמור שלמה סבירסקי ואתי קונור-אטיאס ממרכז אדוה (שלמען הגילוי הנאות אני שמח להודות שאיציק ואני חברי הנהלה בו) כתבו נייר עמדה מפורט מדוע הנתונים שהציג דן בן-דוד באותה מצגת מיתולוגית מופרכים. אני מצטט חלק מהדברים. (הייתי מצטט בהרחבה רבה יותר, אבל המסמך המקורי הוא ב PDF, פורמט ארור שאינו מאפשר לעורכי אתרים לגזור ולהדביק, אבל זהו הקישור הישיר למסמך).
    http://www.adva.org/UserFiles/File/hozaa%20leumit%20al%20hinuh.pdf
    וכך נכתב במסמך שהופיע באוגוסט 2002.

    "במאי 2000 הזמינה ממשלת ברק קבוצת כלכלנים בראשות הפרופסורים אלחנן אלפמן וחיים בן שחר להציג תמונת מצב כלכלית. המצגת של כלכלנים אלה כללה בין השאר, פרק על החינוך. בפרק זה טענו הכלכלנים, ראשית, כי ההוצאה הלאומית לחינוך בישראל גבוהה מאד, שנית, כי התוצאות שהוצאה גבוהה לכאורה זו מניבה מבחינה הישגי התלמידים במתמטיקה ובמדע, נמוכות יחסית למדינות אחרות, ושלישית כי יש מקום להתייעלות, ובמילים אחרות, יש מקום להקטין את תקציב החינוך.

    בתחום החינוך המצגת שהציגו הכלכלנים (דר' דן בן-דוד – תוספת שלי) מטעה ומוטעית. נייר עמדה שהכין מרכז אדוה בתגובה לאותה מצגת, העלה כי ההוצאה הלאומית לחינוך כשהיא נמדדת מאחוז מהתמ"ג היא אכן גבוהה יותר מאשר ברוב ארצות אירופה, אלא שהסיבה לכך היא שבישראל קבוצת גילאי חינוך חובה גדולה יחסית, יותר מאשר ארצות אירופה. כאשר בודקים את ההוצאה הלאומית לחינוך לתלמיד מיקומה של ישראל כבר אינו כה גבוה. עובדות אלו מוכרות היטב (ר', למשל, הלמ"ס, הודעה לעיתונות, 16/7/2002) למרות זאת הטיעון המוטעה הראשוני של קבוצת הכלכלנים זכה לתשומת לב תקשורתית, והוא אף החל לשמש את משרד האוצר בבואו להצדיק קיצוצים בתקציב משרד החינוך".

    בהמשך המסמך מראים סבירסקי וקונור אטיאס טבלאות המצביעות על מקומה הנמוך יחסית בהוצאה לתלמיד בכל שלבי החינוך: קדם יסודי, יסודי ועל יסודי. בשלב ההשכלה הגבוהה ישראל ממוקמת במיקום גבוה באופן יחסי. הם מראים כיצד ההוצאה הפרטית עולה וההוצאה הציבורית יורדת לאורך השנים.
    אני מצטט:

    "בהשוואה לארצות מערב אירופה, חלקה של ההוצאה הציבורית בהוצאה הלאומית לחינוך בישראל נמוך, בעוד שחלקה של ההוצאה הפרטית גבוה". גם כאן ישראל נמצאת בחלק התחתון של הטבלה.
    טענה נוספת שעולה ממסמך זה היא כי "לא זו בלבד שההוצאה הלאומית לתלמיד אינה גבוהה במיוחד, ולא זו בלבד שבדור האחרון ידענו בישראל גידול בחלקה של ההוצאה הפרטית בתוך ההוצאה הלאומית לחינוך, אלא כאשר בודקים את חלקו של תקציב החינוך בתוך התקציב הממשלתי הכולל, מתברר כי גם כאן אין ישראל נמצאת במקום גבוה במיוחד" (מצורפת טבלה המצביעה על הנתונים הללו).

    דברים בורח זו כותבים גם חברי ועדת דוברת (שזה אחד מהדברים המעטים שאני מסכים להם בדו"ח), שדווקא מתייחסים כמו בן דוד להוצאה הלאומית לחינוך, וכך הם כותבים:

    "ההוצאה הלאומית לחינוך בישראל, במחירים קבועים, גדלה במהלך העשור האחרון והגיעה לכ-45 מיליארד ש"ח בשנת 2001. על גובהו של סכום זה, בהשוואה בינלאומית, מושמעות טענות רבות. ואכן אחוז ההוצאה הלאומית לחינוך בישראל, יחסית לתל"ג, הוא הגבוה ביותר מכל מדינות ה-OECD, אולם בהשוואה זו יש להביא בחשבון, שאחוז הצעירים באוכלוסייה בישראל גבוה יחסית לארצות אלו. ההוצאה לתלמיד לישראל שווה, פחות או יותר, לממוצע ההוצאה לתלמיד במדינות ה-OECD (משוקלל לשווי כוח קנייה).
    השוואת ההוצאה הממוצעת לתלמיד מראה, כי בישראל ההוצאה הממוצעת לתלמיד בחינוך העל-יסודי ובחינוך העל-תיכוני והגבוה גבוהה מההוצאה הממוצעת של המדינות החברות ב-OECD, ולעומת זאת, ההוצאה הממוצעת לתלמיד בחינוך הקדם-יסודי והיסודי בישראל נמוכה מההוצאה הממוצעת במדינות אלו. ההבדלים בין ישראל למדינות ה-OECD בולטים יותר בהשתתפות משקי הבית בחינוך הקדם-יסודי ובהשכלה הגבוהה, שבהם שיעורי הלמידה בישראל הם גבוהים בהשוואה בינלאומית".

    נקודה נוספת מעניינת ותמוהה היא מדוע דן בן דוד הכותב מאמר השבוע, תחילת ספטמבר 2007, אינו מתייחס להוצאה הציבורית משנת 2002 ואילך. הקוראים בטח סקרנים לדעת מה קרה לתקציב החינוך החל משנת 2002, האם המשיכה ההוצאה הציבורית לחינוך לגדול, עובדה שהייתה מחזקת את מסקנתו של בן-דוד שאין בעייה עם גודלו של תקציב החינוך. משום מה ובאופן תמוה בן-דוד מתעלם מנתונים קריטיים ורלבנטיים שיתארו את תמונת מצב ההוצאה הציבורית הנוכחית והעדכנית. לטובת הקוראים אני מביא את הנתונים כפי שמציג אותם מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל.
    על פי הדו"ח הקצאת משאבים לשירותים חברתיים 2006, בגרף המוצג בעמוד 32 עולה כי "בהוצאה הממשלתית לחינוך בממוצע לתלמיד, היתה עליה קלה בשנת 2006 לאחר ירדה רצופה משנת 2001".

    ואם להסתמך על נתונים שהוצגו לפני כשבוע ב"הארץ" על ידי כתב החינוך אור קשתי המתייחסים לשנים 2000-2007.

    " בין 2000 ל-2007 קוצץ תקציב משרד החינוך ב-4.16 מיליארד שקל. עיקר הקיצוצים היו בתקופה בה שימשה לימור לבנת שרת החינוך, אבל גם בתקציב 2007, זה שבאחריות יולי תמיר, קטן התקציב ב-301 מיליון שקל. כ-40% מהקיצוץ היו בשעות לימוד. הנזק המצטבר בשנים אלה הסתכם בהפחתת 248 אלף שעות הוראה ובפיטוריהם של כ-12 אלף מורים".

    לאן נעלמו העובדות הללו בניתוח של בן-דוד?

    ושאלה נוספת שמן הראוי לענות עליה היא השאלה החשובה האם יש להגדיל או להקטין את תקציב החינוך. לדעת בן-דוד אין שום סיבה להגדילו שהרי הוא ממילא מנופח. אבל זה לא מה שעולה מעמוד 33 בדו"ח של מרכז טאוב העורך השוואה בינלאומית המוצגת בגרף שמסקנתו, ש"הגידול הדמוגרפי יחייב את ישראל להגדיל את ההוצאה בעתיד בהשוואה למדינות ה OECD".

    אז של מי פה הספין הלא חינוכי?

  21. גל

    שתי נקודות לחיזוק דבריו של יוסי על סמך דוח הלמ"ס בנושא:

    http://www1.cbs.gov.il/reader/newhodaot/hodaa_template.html?hodaa=200708138

    ראשית, לגבי ההערה הנכונה בנוגע להיעדרות הדיווח על מה שקרה מאז 2002: נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים על ירידה עקבית ומשמעותית במדד שאליו מתייחס בן-דוד – אחוז ההוצאה הלאומית לחינוך בישראל יחסית לתמ"ג : הוצאה לאומית כאחוז מהתוצר המקומי הגולמי הצטמצמה משיא של 9.3% ב-2002, ל-8.9% ב-2003, 8.8% ב-2004, 8.4% ב-2005 ו-8.3% ב-2006. במילים אחרות, ירידה בשיעור 10.75% בארבע שנים. עכשיו, אחרי שדבריהם של בן-דוד, ארלוזורוב ושטרסלר תורגמו למעשים – כדאי לחשב מחדש: א. מה המצב בהשוואה ל-OECD; ו-ב. האם הקיצוץ היטיב או הרע את המצב.

    שנית, אי אפשר להגזים בחשיבות בחינת ההוצאה הלאומית לפי חלוקה לפרטית וציבורית בהקשר הזה. נתוני הלמ"ס מצביעים על עלייה בחלקה של ההוצאה הפרטית בהוצאה הלאומית:

    "בשנים 2005-2004 מומנו 75% מההוצאה לחינוך על ידי הממשלה והרשויות המקומיות- אחוז נמוך יחסית למימון בשנים קודמות שהסתכם ב 78%- בממוצע. יתרת ההוצאה מומנה ישירות על ידי משקי הבית באמצעות תשלום שכר לימוד, קניית ספרי לימוד וכו', וכן מתרומות ומענקים למוסדות חינוך שנתקבלו מהארץ ומחו"ל.
    […]
    משקי הבית מימנו 20% מסך כל ההוצאה הלאומית לחינוך בשנת 2003 , על ידי קניית שירותי חינוך ממוסדות
    ציבוריים וכן שירותים, ספרי לימוד וצורכי כתיבה מגופים עסקיים.

  22. גל

    שתי נקודות לחיזוק דבריו של יוסי על סמך דוח הלמ"ס בנושא:

    http://www1.cbs.gov.il/reader/newhodaot/hodaa_template.html?hodaa=200708138

    ראשית, לגבי ההערה הנכונה בנוגע להיעדרות הדיווח על מה שקרה מאז 2002: נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים על ירידה עקבית ומשמעותית במדד שאליו מתייחס בן-דוד – אחוז ההוצאה הלאומית לחינוך בישראל יחסית לתמ"ג : הוצאה לאומית כאחוז מהתוצר המקומי הגולמי הצטמצמה משיא של 9.3% ב-2002, ל-8.9% ב-2003, 8.8% ב-2004, 8.4% ב-2005 ו-8.3% ב-2006. במילים אחרות, ירידה בשיעור 10.75% בארבע שנים. עכשיו, אחרי שדבריהם של בן-דוד, ארלוזורוב ושטרסלר תורגמו למעשים – כדאי לחשב מחדש: א. מה המצב בהשוואה ל-OECD; ו-ב. האם הקיצוץ היטיב או הרע את המצב.

    שנית, אי אפשר להגזים בחשיבות בחינת ההוצאה הלאומית לפי חלוקה לפרטית וציבורית בהקשר הזה. נתוני הלמ"ס מצביעים על עלייה בחלקה של ההוצאה הפרטית בהוצאה הלאומית:

    "בשנים 2005-2004 מומנו 75% מההוצאה לחינוך על ידי הממשלה והרשויות המקומיות- אחוז נמוך יחסית למימון בשנים קודמות שהסתכם ב 78%- בממוצע. יתרת ההוצאה מומנה ישירות על ידי משקי הבית באמצעות תשלום שכר לימוד, קניית ספרי לימוד וכו', וכן מתרומות ומענקים למוסדות חינוך שנתקבלו מהארץ ומחו"ל.
    […]
    משקי הבית מימנו 20% מסך כל ההוצאה הלאומית לחינוך בשנת 2003 , על ידי קניית שירותי חינוך ממוסדות
    ציבוריים וכן שירותים, ספרי לימוד וצורכי כתיבה מגופים עסקיים.

  23. דוד גיל

    רב השיח המתנהל כעימות בין האתר לכלכלן פשוט מתעלם מהעובדה הפשוטה שהעלאת שכר המורה כשלעצמה והפיכת המורה לשמרטף עד למועד חזרת ההורים ממקומות העבודה לא יתרמו דבר לשיפור ביצועיה של מערכת החינוך. האמת היא שבשנים האחרונות רק שליש מבוגרי מכללות החינוך עוסקים בפועל בהוראה ובתי הספר מאיישים מורים אשר על פי כל קריטריון אינם מתאימים להורות. אלה מקבלים אוטומטית הגנת ארגונם המקצועי. כדאי לעיין בבטאון הסתדרות המורים על הרפורמה שהיא מציעה כדי להבין כי מהתייש הזה חלב לא ייצא ורמת התלמידים תיוותר מהנמוכות בעולם המערבי גם לאחר השיפור החיוני בשכר המורים. הבעייה היא שמדובר בעתידה של מדינת ישראל והחינוך חשוב פי כמה מהביטחון הזולל תקציבי עתק מבלי להבטיח את בטחוננו האישי והלאומי. במשוואת החינוך בעבר היה תפקיד חשוב להורים בהשלמת החינוך בבית על ידי הקניית ערכי קריאה ותרבות, מה שלא קיים היום כאשר הטלביזיה המסחרית הרדודה השתלטה על שעות הפנאי של הילדים וההורים מנחילים את תרבות הקניונים והנהיגה הפרועה ליוצאי חלציהם. זו עובדה המציבה בפני המורה אתגר נוסף על העימות עם הורים בערים המגנים על אלימות חריגה מצד צאצאיהם. ולבסוף – האם מישהו חושב על העובדה המחרידה שמחצית התלמידים שנרשמו השנה לומדים במוסדות תורניים והמשמעות היא שעל המחצית האחרת יהיה לשאת בסיום לימודיהם בנטל אחזקתם של עמיתיהם? האם מערכת החינוך ערוכה לענות לאתגר לאומי זה?
    .
    על כך לא דנים כאשר עורכים השוואות חסרות משמעות לחלוטין של יחסי הוצאה על תקציב החינוך, במקום לעסוק במהות.

  24. דוד גיל

    רב השיח המתנהל כעימות בין האתר לכלכלן פשוט מתעלם מהעובדה הפשוטה שהעלאת שכר המורה כשלעצמה והפיכת המורה לשמרטף עד למועד חזרת ההורים ממקומות העבודה לא יתרמו דבר לשיפור ביצועיה של מערכת החינוך. האמת היא שבשנים האחרונות רק שליש מבוגרי מכללות החינוך עוסקים בפועל בהוראה ובתי הספר מאיישים מורים אשר על פי כל קריטריון אינם מתאימים להורות. אלה מקבלים אוטומטית הגנת ארגונם המקצועי. כדאי לעיין בבטאון הסתדרות המורים על הרפורמה שהיא מציעה כדי להבין כי מהתייש הזה חלב לא ייצא ורמת התלמידים תיוותר מהנמוכות בעולם המערבי גם לאחר השיפור החיוני בשכר המורים. הבעייה היא שמדובר בעתידה של מדינת ישראל והחינוך חשוב פי כמה מהביטחון הזולל תקציבי עתק מבלי להבטיח את בטחוננו האישי והלאומי. במשוואת החינוך בעבר היה תפקיד חשוב להורים בהשלמת החינוך בבית על ידי הקניית ערכי קריאה ותרבות, מה שלא קיים היום כאשר הטלביזיה המסחרית הרדודה השתלטה על שעות הפנאי של הילדים וההורים מנחילים את תרבות הקניונים והנהיגה הפרועה ליוצאי חלציהם. זו עובדה המציבה בפני המורה אתגר נוסף על העימות עם הורים בערים המגנים על אלימות חריגה מצד צאצאיהם. ולבסוף – האם מישהו חושב על העובדה המחרידה שמחצית התלמידים שנרשמו השנה לומדים במוסדות תורניים והמשמעות היא שעל המחצית האחרת יהיה לשאת בסיום לימודיהם בנטל אחזקתם של עמיתיהם? האם מערכת החינוך ערוכה לענות לאתגר לאומי זה?
    .
    על כך לא דנים כאשר עורכים השוואות חסרות משמעות לחלוטין של יחסי הוצאה על תקציב החינוך, במקום לעסוק במהות.

  25. דן בן-דוד

    ד"ר יוסי דהאן חוזר על אותה טעות של ד"ר איציק ספורטא כאשר הוא בוחן את הוצאות החינוך לתלמיד בין מדינות לפי יחס כח קניה בלבד (ppp) ואינו לוקח בחשבון הבדלים ברמות החיים בין המדינות השונות. כדי לחזק את טיעוניו, הוא מצטט אנשים נוספים שעשו, וממשיכים לעשות, את אותה הטעות.

    קשה לי להבין מדוע מתחמקים דהאן, ספורטא והאחרים מהתמודדות ישירה עם טיעוני. במאמרי הסברתי, כפי שאני עושה בכל הזדמנות מזה שנים רבות, מה ההבדל בין השימוש ב-ppp לבין תוצר לנפש בנרמול. מדוע האדונים המכובדים מסתפקים בלצטט אחד את השני ולא מתמודדים ישירות עם הנרמול שאני עושה ומסבירים בצורה ברורה היכן הטעות, לכאורה, בשימוש בו?

    על פי שיטות המחקר הייחודיות להם, ניתן לטעון שהמדד שבו אני משתמש פשוט אינו קיים (ראו ספורטא: "מישהו מתפלפל ויוצר מדד שלא מקובל על אף אחד מלבדו") – למרות שכבר הוסבר והוכח להם אחרת. למשל, נרמול מהסוג הזה נעשה על ידי ארגון לא פחות מכובד מה-OECD.

    חוסר היכולת להסתמך על עובדות – במקום דעות קדומות ותחושות בטן – כדי לקבוע את התמונה הכוללת, אינה מאפשרת לדוקטורים דהאן, ספורטא וחבריהם להתעלות מעל סיסמאותיהם.

    ד"ר דהאן הקדיש חלק גדול מההערות בתגובתו בנסיון להבדיל בין הוצאה ציבורית לבין הוצאה לאומית (הכוללת הוצאה ציבורית פלוס פרטית) לחינוך. טענתו העיקרית היא שבעבודתי עבור ראש הממשלה ברק השתמשתי בהוצאה הלאומית לתלמיד בזמן שבמאמרי האחרון עשיתי שימוש בהוצאה הציבורית לתלמיד. דהאן כותב: "מן הראוי שהיושר האינטלקטואלי יחייב את בן דוד לעשות אחת מן השתיים, או להודות שהנתונים והניתוח שהציג בשנת 2000 היו בעייתיים, או לנסות ולהצדיק אותם."

    לא ברור לי איך דוקטור דהאן מגדיר "יושר האינטלקטואלי", אך אם להסתמך על מה שהוא מפגין כאן, אסתפק במודלים אחרים. אתר האינטרנט שלי (bendavid.org.il) מוכר היטב לדוקטורים דהאן וספורטא והוא פתוח לכל. שם ניתן למצוא, למשל, סדרה של ארבעה ניירות עבודה בשם "אי-שוויון וצמיחה בישראל" שהתפרסמה לפני ארבע וחצי שנים, במרץ 2003, בכתב העת "הרבעון לכלכלה". הנייר השני בסדרה, "מערכת החינוך של ישראל בראי כלכלי-חברתי בעידן הגלובליזציה", מרחיב בצורה ניכרת את הניתוח על מערכת החינוך.

    אילו היה דוקטור דהאן מעיף מבט אל לוחות 6 ו-7 באותו נייר עבודה (אפשר גם לגשת אליו ישירות באתר של הרבעון לכלכלה: http://www.calcala.tau.ac.il/asp/rivon103/full/bendavidfull2.pdf), אז היה רואה שגם ההוצאה הציבורית לתלמיד בישראל גבוהה מההוצאה הציבורית של מרבית מדינות המערב וגם ההוצאה הלאומית לחינוך בישראל גבוהה מההוצאה הלאומית לחינוך במרבית מדינות המערב. במילים אחרות, שוב הדוקטורים המכובדים מנסים ליצור סערה בכוס מים. אין זה משנה כלל אם מדובר בהוצאה לאומית או בציבורית לתלמיד כאשר רוצים לראות שההוצאה הישראלית גבוהה: גם ההוצאה הלאומית לתלמיד וגם ההוצאה ציבורית לתלמיד בישראל גבוהות מהקובל בחו"ל.

    יתכן וד"ר דהאן לא שם לב כאשר כתב "נייר עמדה שהכין מרכז אדוה בתגובה לאותה מצגת, העלה כי ההוצאה הלאומית לחינוך כשהיא נמדדת מאחוז מהתמ"ג היא אכן גבוהה יותר מאשר ברוב ארצות אירופה, אלא שהסיבה לכך היא שבישראל קבוצת גילאי חינוך חובה גדולה יחסית, יותר מאשר ארצות אירופה." עד כאן, אין בכלל ויכוח. לא רק שאני מסכים לחלוטין עם טענה זו ומעלה אותה בעצמי פעמים רבות, אלא שניתן להיעזר באותם טיעונים של מרכז אדווה, דהאן, ספורטא וכו' כדי להראות בדרך נוספת מדוע הם טועים כאשר אינם מנרמלים את ההוצאה לתלמיד בתוצר לנפש.

    כפי שמוסכם על כולם, יחס ההוצאה לחינוך (E) לתוצר (Y) מאוד גבוה בישראל כי שיעור התלמידים (P) באוכלוסיה (N) גם הוא גבוה ביחס למרבית המדינות. במילים אחרות, אין שום משמעות לכך ש- Y/E בישראל גבוה יותר משאר המדינות ולא ניתן להסיק רק מנתון זה שקיים בזבוז בארץ. כדי להפוך את Y/E לבר השוואה בין מדינות, יש לנרמלו באחוז התלמידים באוכלוסיה בכל מדינה, N/P.

    לא במקרה, (N/P)/(Y/E) זהה מבחינה אלגברית ל- (N/Y)/(P/E). כלומר, נרמול יחס ההוצאה לתוצר ביחס התלמידים לאוכלוסיה זהה לחלוקת ההוצאה לתלמיד בתוצר לנפש – מה שטענתי מבחינה אינטואיטיבית במאמר התגובה שלי לספורטא (מי שמתקשה לעקוב אחרי הפיתוח כאן מוזמן לראות הסבר רחב יותר הן בנייר העבודה האקדמי שהוזכר לעיל והן במאמר שפרסמתי ב"הארץ" ב-29 במאי, 2006 הנמצא באתר שלי).

    השורה התחתונה: גם אם דהאן, ספורטה, אדווה וחבריהם אינם מוכנים לקבל את האינטואיציה של נרמול ההוצאה לתלמיד בתוצר לנפש, אין הם יכולים להתחמק מכך שהביטוי האלגברי הישיר של טענותיהם – כפי שהובעו בציטוט כאן מדהאן – מחייבים אותם מבחינה מתמטית/לוגית להגיע לאותה מסקנה כמוני בדרך חלופית.

    אפשר להתווכח על דברים רבים, ואפשר אפילו לתמוך בהעלאת תקציב החינוך גם אם הוא גבוה מהמקובל במדינות אחרות. אך ישנם קווי יסוד לדיון שלא יעזרו כל נפנופי הידיים והמילים הגבוהות (או הנמוכות). לא תמיד ההסבר הפשוט הוא גם הנכון. ישנה דרך יותר מדויקת להשוות בין מדינות וישנה דרך פחות מדויקת. הדרך היותר מדויקת מראה שההוצאה בישראל בשנות התשעים היתה גבוהה מאוד ביחס למדינות אחרות. אי-הבנת המדד המדויק יותר אינה פותרת את המתנגדים משימושו. הדרך היחידה להימנע ממנו היא להפריכו. עד היום, קו ההגנה היחיד של דהאן ושות' היה התכחשות מוחלטת לקיומו של המדד המדויק יותר. כך לא עוסקים במדע. זה לא רציני.

    נקודה אחרונה שמעלה ד"ר דהאן: "מדוע דן בן דוד הכותב מאמר השבוע, תחילת ספטמבר 2007, אינו מתייחס להוצאה הציבורית משנת 2002 ואילך". התשובה פשוטה מאוד. התמקדתי בהוצאה הציבורית לתלמידי בתי ספר יסודיים ועל-יסודיים בלבד. הנתונים המעודכנים ביותר של הלמ"ס עבור מדד זה מתחילים ב-1990 ומסתיימים ב-2002. הקונטקסט של מאמרי – וכנראה שצריכים להזכיר זאת לדהאן – היה להראות ששפיכת כספים על מערכת החינוך ללא רפורמה כוללת לא לוותה בשיפור בהישגים. ההישגים שהיו נמוכים מאוד פשוט המשיכו לרדת.

    כפי שציינתי במאמרי האחרון ב"הארץ" וכפי שציינתי פעמים רבות בעבר, אין לי בעיה בכך שמדינת ישראל משקיעה הרבה בחינוך. לא חשבתי בעבר שצריכים לקצץ בתקציב ואף התבטאתי נגד הקיצוצים. אך אין זו בכלל הנקודה המרכזית.

    הבעיה העיקרית היא בשימוש בכסף. תקציב החינוך הינו חור שחור כלכלי. ניתן לראות כמה כסף נכנס פנימה וניתן לראות איזה חינוך גרוע יוצא מהצד השני, אך בלתי אפשרי לקרוא את המספרים ולקבל תמונה מדויקת על השימושים בו. אנו מתקצבים שעות לימוד רבות שאינן מיושמות להוראה (על המושג "שעות אוויר" כבר שמעתם?). אנו מתקציבים מכללות להוראה רבות המביישות את המושג "אקדמיה", המקבלות מועמדים רבים ברמה נמוכה ומציפים את השוק עם מורים רבים אשר מתחרים אחד עם השני לפירורים הנקראים משכורת בארץ. אין סוף לדוגמאות הבזבוז, להיעדר הכיוון, ולהיעדר הקשר בין סמכות לאחריות במערכת החינוך.

    חלק מהמגיבים כאן מציינים שאין די בכך שאני אומר שישנם בזבוזים. הם דורשים, בצדק, שאציע איך ניתן לפתור את הבעיות. לאור אורכה של תגובה זו, אסתפק בהפניית המעוניינים לאתר שלי. בין החומרים הרבים שם, הייתי מתמקד בשני מסמכים עיקריים. הראשון הוא דו"ח ועדת א.ל.ה. שבה הייתי חבר. שם הצענו קווי מתאר לרפורמה מבנית במערכת החינוך, עוד בטרם הוקמה ועדת דברת. המסמך השני, "עת להתעשת: תוכנית עבודה לעידן חדש בישראל", נכתב לפני כשנתיים. ה"אני מאמין" שלי בתחום החינוך מפורט שם בפרק השלישי.

    לסיכום, אני מצפה מאנשים שאכפת להם באמת, כמו עורכי אתר זה, להניח בצד את החרבות האידיאולוגיים ולהתחיל לנצל את הידע הרב שלהם על מערכת החינוך כדי להציף את עיקרי הבעיות הגורמות לכל כך הרבה כסף לרדת לטמיון בחור החינוך השחור של ישראל.

  26. דן בן-דוד

    ד"ר יוסי דהאן חוזר על אותה טעות של ד"ר איציק ספורטא כאשר הוא בוחן את הוצאות החינוך לתלמיד בין מדינות לפי יחס כח קניה בלבד (ppp) ואינו לוקח בחשבון הבדלים ברמות החיים בין המדינות השונות. כדי לחזק את טיעוניו, הוא מצטט אנשים נוספים שעשו, וממשיכים לעשות, את אותה הטעות.

    קשה לי להבין מדוע מתחמקים דהאן, ספורטא והאחרים מהתמודדות ישירה עם טיעוני. במאמרי הסברתי, כפי שאני עושה בכל הזדמנות מזה שנים רבות, מה ההבדל בין השימוש ב-ppp לבין תוצר לנפש בנרמול. מדוע האדונים המכובדים מסתפקים בלצטט אחד את השני ולא מתמודדים ישירות עם הנרמול שאני עושה ומסבירים בצורה ברורה היכן הטעות, לכאורה, בשימוש בו?

    על פי שיטות המחקר הייחודיות להם, ניתן לטעון שהמדד שבו אני משתמש פשוט אינו קיים (ראו ספורטא: "מישהו מתפלפל ויוצר מדד שלא מקובל על אף אחד מלבדו") – למרות שכבר הוסבר והוכח להם אחרת. למשל, נרמול מהסוג הזה נעשה על ידי ארגון לא פחות מכובד מה-OECD.

    חוסר היכולת להסתמך על עובדות – במקום דעות קדומות ותחושות בטן – כדי לקבוע את התמונה הכוללת, אינה מאפשרת לדוקטורים דהאן, ספורטא וחבריהם להתעלות מעל סיסמאותיהם.

    ד"ר דהאן הקדיש חלק גדול מההערות בתגובתו בנסיון להבדיל בין הוצאה ציבורית לבין הוצאה לאומית (הכוללת הוצאה ציבורית פלוס פרטית) לחינוך. טענתו העיקרית היא שבעבודתי עבור ראש הממשלה ברק השתמשתי בהוצאה הלאומית לתלמיד בזמן שבמאמרי האחרון עשיתי שימוש בהוצאה הציבורית לתלמיד. דהאן כותב: "מן הראוי שהיושר האינטלקטואלי יחייב את בן דוד לעשות אחת מן השתיים, או להודות שהנתונים והניתוח שהציג בשנת 2000 היו בעייתיים, או לנסות ולהצדיק אותם."

    לא ברור לי איך דוקטור דהאן מגדיר "יושר האינטלקטואלי", אך אם להסתמך על מה שהוא מפגין כאן, אסתפק במודלים אחרים. אתר האינטרנט שלי (bendavid.org.il) מוכר היטב לדוקטורים דהאן וספורטא והוא פתוח לכל. שם ניתן למצוא, למשל, סדרה של ארבעה ניירות עבודה בשם "אי-שוויון וצמיחה בישראל" שהתפרסמה לפני ארבע וחצי שנים, במרץ 2003, בכתב העת "הרבעון לכלכלה". הנייר השני בסדרה, "מערכת החינוך של ישראל בראי כלכלי-חברתי בעידן הגלובליזציה", מרחיב בצורה ניכרת את הניתוח על מערכת החינוך.

    אילו היה דוקטור דהאן מעיף מבט אל לוחות 6 ו-7 באותו נייר עבודה (אפשר גם לגשת אליו ישירות באתר של הרבעון לכלכלה: http://www.calcala.tau.ac.il/asp/rivon103/full/bendavidfull2.pdf), אז היה רואה שגם ההוצאה הציבורית לתלמיד בישראל גבוהה מההוצאה הציבורית של מרבית מדינות המערב וגם ההוצאה הלאומית לחינוך בישראל גבוהה מההוצאה הלאומית לחינוך במרבית מדינות המערב. במילים אחרות, שוב הדוקטורים המכובדים מנסים ליצור סערה בכוס מים. אין זה משנה כלל אם מדובר בהוצאה לאומית או בציבורית לתלמיד כאשר רוצים לראות שההוצאה הישראלית גבוהה: גם ההוצאה הלאומית לתלמיד וגם ההוצאה ציבורית לתלמיד בישראל גבוהות מהקובל בחו"ל.

    יתכן וד"ר דהאן לא שם לב כאשר כתב "נייר עמדה שהכין מרכז אדוה בתגובה לאותה מצגת, העלה כי ההוצאה הלאומית לחינוך כשהיא נמדדת מאחוז מהתמ"ג היא אכן גבוהה יותר מאשר ברוב ארצות אירופה, אלא שהסיבה לכך היא שבישראל קבוצת גילאי חינוך חובה גדולה יחסית, יותר מאשר ארצות אירופה." עד כאן, אין בכלל ויכוח. לא רק שאני מסכים לחלוטין עם טענה זו ומעלה אותה בעצמי פעמים רבות, אלא שניתן להיעזר באותם טיעונים של מרכז אדווה, דהאן, ספורטא וכו' כדי להראות בדרך נוספת מדוע הם טועים כאשר אינם מנרמלים את ההוצאה לתלמיד בתוצר לנפש.

    כפי שמוסכם על כולם, יחס ההוצאה לחינוך (E) לתוצר (Y) מאוד גבוה בישראל כי שיעור התלמידים (P) באוכלוסיה (N) גם הוא גבוה ביחס למרבית המדינות. במילים אחרות, אין שום משמעות לכך ש- Y/E בישראל גבוה יותר משאר המדינות ולא ניתן להסיק רק מנתון זה שקיים בזבוז בארץ. כדי להפוך את Y/E לבר השוואה בין מדינות, יש לנרמלו באחוז התלמידים באוכלוסיה בכל מדינה, N/P.

    לא במקרה, (N/P)/(Y/E) זהה מבחינה אלגברית ל- (N/Y)/(P/E). כלומר, נרמול יחס ההוצאה לתוצר ביחס התלמידים לאוכלוסיה זהה לחלוקת ההוצאה לתלמיד בתוצר לנפש – מה שטענתי מבחינה אינטואיטיבית במאמר התגובה שלי לספורטא (מי שמתקשה לעקוב אחרי הפיתוח כאן מוזמן לראות הסבר רחב יותר הן בנייר העבודה האקדמי שהוזכר לעיל והן במאמר שפרסמתי ב"הארץ" ב-29 במאי, 2006 הנמצא באתר שלי).

    השורה התחתונה: גם אם דהאן, ספורטה, אדווה וחבריהם אינם מוכנים לקבל את האינטואיציה של נרמול ההוצאה לתלמיד בתוצר לנפש, אין הם יכולים להתחמק מכך שהביטוי האלגברי הישיר של טענותיהם – כפי שהובעו בציטוט כאן מדהאן – מחייבים אותם מבחינה מתמטית/לוגית להגיע לאותה מסקנה כמוני בדרך חלופית.

    אפשר להתווכח על דברים רבים, ואפשר אפילו לתמוך בהעלאת תקציב החינוך גם אם הוא גבוה מהמקובל במדינות אחרות. אך ישנם קווי יסוד לדיון שלא יעזרו כל נפנופי הידיים והמילים הגבוהות (או הנמוכות). לא תמיד ההסבר הפשוט הוא גם הנכון. ישנה דרך יותר מדויקת להשוות בין מדינות וישנה דרך פחות מדויקת. הדרך היותר מדויקת מראה שההוצאה בישראל בשנות התשעים היתה גבוהה מאוד ביחס למדינות אחרות. אי-הבנת המדד המדויק יותר אינה פותרת את המתנגדים משימושו. הדרך היחידה להימנע ממנו היא להפריכו. עד היום, קו ההגנה היחיד של דהאן ושות' היה התכחשות מוחלטת לקיומו של המדד המדויק יותר. כך לא עוסקים במדע. זה לא רציני.

    נקודה אחרונה שמעלה ד"ר דהאן: "מדוע דן בן דוד הכותב מאמר השבוע, תחילת ספטמבר 2007, אינו מתייחס להוצאה הציבורית משנת 2002 ואילך". התשובה פשוטה מאוד. התמקדתי בהוצאה הציבורית לתלמידי בתי ספר יסודיים ועל-יסודיים בלבד. הנתונים המעודכנים ביותר של הלמ"ס עבור מדד זה מתחילים ב-1990 ומסתיימים ב-2002. הקונטקסט של מאמרי – וכנראה שצריכים להזכיר זאת לדהאן – היה להראות ששפיכת כספים על מערכת החינוך ללא רפורמה כוללת לא לוותה בשיפור בהישגים. ההישגים שהיו נמוכים מאוד פשוט המשיכו לרדת.

    כפי שציינתי במאמרי האחרון ב"הארץ" וכפי שציינתי פעמים רבות בעבר, אין לי בעיה בכך שמדינת ישראל משקיעה הרבה בחינוך. לא חשבתי בעבר שצריכים לקצץ בתקציב ואף התבטאתי נגד הקיצוצים. אך אין זו בכלל הנקודה המרכזית.

    הבעיה העיקרית היא בשימוש בכסף. תקציב החינוך הינו חור שחור כלכלי. ניתן לראות כמה כסף נכנס פנימה וניתן לראות איזה חינוך גרוע יוצא מהצד השני, אך בלתי אפשרי לקרוא את המספרים ולקבל תמונה מדויקת על השימושים בו. אנו מתקצבים שעות לימוד רבות שאינן מיושמות להוראה (על המושג "שעות אוויר" כבר שמעתם?). אנו מתקציבים מכללות להוראה רבות המביישות את המושג "אקדמיה", המקבלות מועמדים רבים ברמה נמוכה ומציפים את השוק עם מורים רבים אשר מתחרים אחד עם השני לפירורים הנקראים משכורת בארץ. אין סוף לדוגמאות הבזבוז, להיעדר הכיוון, ולהיעדר הקשר בין סמכות לאחריות במערכת החינוך.

    חלק מהמגיבים כאן מציינים שאין די בכך שאני אומר שישנם בזבוזים. הם דורשים, בצדק, שאציע איך ניתן לפתור את הבעיות. לאור אורכה של תגובה זו, אסתפק בהפניית המעוניינים לאתר שלי. בין החומרים הרבים שם, הייתי מתמקד בשני מסמכים עיקריים. הראשון הוא דו"ח ועדת א.ל.ה. שבה הייתי חבר. שם הצענו קווי מתאר לרפורמה מבנית במערכת החינוך, עוד בטרם הוקמה ועדת דברת. המסמך השני, "עת להתעשת: תוכנית עבודה לעידן חדש בישראל", נכתב לפני כשנתיים. ה"אני מאמין" שלי בתחום החינוך מפורט שם בפרק השלישי.

    לסיכום, אני מצפה מאנשים שאכפת להם באמת, כמו עורכי אתר זה, להניח בצד את החרבות האידיאולוגיים ולהתחיל לנצל את הידע הרב שלהם על מערכת החינוך כדי להציף את עיקרי הבעיות הגורמות לכל כך הרבה כסף לרדת לטמיון בחור החינוך השחור של ישראל.

  27. אבי

    דני, לאחרונה התבשרנו ע"י "קרן המטבע בעולמית" שהתמ"ג בישראל חושב שנים בצורה שגויה ושהוא הרבה יותר גבוה. כך, לדוגמא, "קרן המטבע העולמית" טוענים, שבשנת 2007 התמ"ג לנפש (בכוח קנייה) יעמוד על 31,767 דולר. אם כך ההוצאה הממשלתית על חינוך גם היא יורדת (ובככל ההוצאה הממשלתית כאחוז מהתמ"ג, שכר המינימום כאחוז מהתמ"ג, החוב הלאומי כאחוז מהתמ"ג, נטל המס כאחוז מהתמ"ג וכו').

  28. אבי

    דני, לאחרונה התבשרנו ע"י "קרן המטבע בעולמית" שהתמ"ג בישראל חושב שנים בצורה שגויה ושהוא הרבה יותר גבוה. כך, לדוגמא, "קרן המטבע העולמית" טוענים, שבשנת 2007 התמ"ג לנפש (בכוח קנייה) יעמוד על 31,767 דולר. אם כך ההוצאה הממשלתית על חינוך גם היא יורדת (ובככל ההוצאה הממשלתית כאחוז מהתמ"ג, שכר המינימום כאחוז מהתמ"ג, החוב הלאומי כאחוז מהתמ"ג, נטל המס כאחוז מהתמ"ג וכו').

  29. איציק ש.

    נדמה לי שהויכוחים בין שלושת הדוקטורים מתמקדים במתודה ומפספסים את השורות התחתונות.
    בשורות התחתונות יש שלוש עובדות שגם ד"ר בן דוד יסכים להן:
    א. שכר המורים בישראל נמוך משמעותית מארצות OECD. לצורך חדות הבדיקה, קח רק נתוני שכר של מורים שמלמדים לפחות שני שליש מישרה -אם זה אפשרי. דרך אחרת היא להשתמש בשכר החציוני.

    ב. הכתות בישראל צפופות מרוב מדינות OECD.

    ג. התלמיד הישראלי נמצא במקום נמוך במבחנים בין לאומיים.

    ראשית, תשווה בין הנתון א' לבין השכר הממוצע המיצרפי של המורים כי הרי 90% מההוצאה לחינוך הוא שכר.
    אם יש הפרש גדול – זהו הבאג הראשון. איך למרות ששכר המורים (אלו שמלמדים) נמוך מ-OECD -ההוצאה לחינוך גבוהה?
    שנית, על סמך העבודה שהוגשה לברק בשנת 2000 , מקצצת ממשלת ישראל בתקציב החינוך באופן מתמיד.
    משרד האוצר יודע יפה מאד לנהל מישרדי ממשלה באופן פרטני דרך חוק ההסדרים. אם שכרם של רוב המורים נמוך, אך תקציב החינוך -שכפי שקראתי בהתנצחויות מורכב מ-90% שכר- הוא גבוה, מדוע משרד האוצר אינו מציע רפורמות מכוונות שיפתרו את האנומליה הזאת?
    מה שאתה טוען הוא שהכסף אינו הולך לשכר המורים המלמדים (אתה מסכים שהוא נמוך) , ולתשתיות שהן ברוב המיקרים ירודות (צפיפות בכתות ומבנים במצב מביש). אז לאן הוא הולך? מדוע גם אתה וגם משרד האוצר , אינכם
    מבקרים ביקורת ממוקדת אלא רק מיצרפית? מדוע כלכלני האוצר יודעים להציע רפורמות ממוקדות במישרדים השונים
    ואילו במישרד החינוך הם הולכים ישר על פיטורי מורים (למרות הצפיפות בכיתות)? הרי גם אם המורים ילמדו יותר שעות, הצפיפות לא תרד. מישרד האוצר מתנגד להקטנת הצפיפות בכתות.
    אם חלק מהכסף הולך לדברים שאינם שכר המורים המלמדים ותשתיות, מדוע משרד האוצר אינו מציע רפורמה בחוק ההסדרים?
    אני חושד שהתשובות לשאלות הללו הן אידאולוגיות.

  30. איציק ש.

    נדמה לי שהויכוחים בין שלושת הדוקטורים מתמקדים במתודה ומפספסים את השורות התחתונות.
    בשורות התחתונות יש שלוש עובדות שגם ד"ר בן דוד יסכים להן:
    א. שכר המורים בישראל נמוך משמעותית מארצות OECD. לצורך חדות הבדיקה, קח רק נתוני שכר של מורים שמלמדים לפחות שני שליש מישרה -אם זה אפשרי. דרך אחרת היא להשתמש בשכר החציוני.

    ב. הכתות בישראל צפופות מרוב מדינות OECD.

    ג. התלמיד הישראלי נמצא במקום נמוך במבחנים בין לאומיים.

    ראשית, תשווה בין הנתון א' לבין השכר הממוצע המיצרפי של המורים כי הרי 90% מההוצאה לחינוך הוא שכר.
    אם יש הפרש גדול – זהו הבאג הראשון. איך למרות ששכר המורים (אלו שמלמדים) נמוך מ-OECD -ההוצאה לחינוך גבוהה?
    שנית, על סמך העבודה שהוגשה לברק בשנת 2000 , מקצצת ממשלת ישראל בתקציב החינוך באופן מתמיד.
    משרד האוצר יודע יפה מאד לנהל מישרדי ממשלה באופן פרטני דרך חוק ההסדרים. אם שכרם של רוב המורים נמוך, אך תקציב החינוך -שכפי שקראתי בהתנצחויות מורכב מ-90% שכר- הוא גבוה, מדוע משרד האוצר אינו מציע רפורמות מכוונות שיפתרו את האנומליה הזאת?
    מה שאתה טוען הוא שהכסף אינו הולך לשכר המורים המלמדים (אתה מסכים שהוא נמוך) , ולתשתיות שהן ברוב המיקרים ירודות (צפיפות בכתות ומבנים במצב מביש). אז לאן הוא הולך? מדוע גם אתה וגם משרד האוצר , אינכם
    מבקרים ביקורת ממוקדת אלא רק מיצרפית? מדוע כלכלני האוצר יודעים להציע רפורמות ממוקדות במישרדים השונים
    ואילו במישרד החינוך הם הולכים ישר על פיטורי מורים (למרות הצפיפות בכיתות)? הרי גם אם המורים ילמדו יותר שעות, הצפיפות לא תרד. מישרד האוצר מתנגד להקטנת הצפיפות בכתות.
    אם חלק מהכסף הולך לדברים שאינם שכר המורים המלמדים ותשתיות, מדוע משרד האוצר אינו מציע רפורמה בחוק ההסדרים?
    אני חושד שהתשובות לשאלות הללו הן אידאולוגיות.

  31. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    לטעון שהחינוך גרוע וזאת בגלל רמת המורים או בתי הספר היא בורות לשמה.
    המחנכים של היום עומדים מול השיטה הכלכלית ותוצאותיה המקיפים את הילדים והנוער מכל צדדיו, המורים בכוחם הדל ניצבים כשובר גלים יחיד ורעוע מול ים של זבל תרבותי בידורי.
    ילדי העוני וילדי המפתח חשופים לעוולות השיטה הכלכלית וערכיה, אין האשם במורים, האשם הוא בכלכלנים שכפו על ישראל שיטה שאינה מתאימה לתרבותה ולערכיה של הארץ ויצרו כאן מפלצת של ניכור, גסות, אלימות, תחרותיות ואגואיזם.
    הכלכלנים המציעים הצעות לשיפור החינוך עדיף שיתרכזו בנזקים החמורים שהגדלת הפערים, פגיעה באדם העובד, קיצוצים בשירותים הציבוריים, הפרטות והנחלת ערכי "השוק החופשי" כערכי היסוד של החברה בישראל.
    ובקשר לכל ההשוואת למדינות העולם יש לבדוק רק שלושה דברים מספר השעות להן זוכה ילד ישראלי, מספר הילדים בכל כיתה ושכר המורים לשעה את הכספים יש "לצבוע" כך שיגיעו ליעודם.

  32. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    לטעון שהחינוך גרוע וזאת בגלל רמת המורים או בתי הספר היא בורות לשמה.
    המחנכים של היום עומדים מול השיטה הכלכלית ותוצאותיה המקיפים את הילדים והנוער מכל צדדיו, המורים בכוחם הדל ניצבים כשובר גלים יחיד ורעוע מול ים של זבל תרבותי בידורי.
    ילדי העוני וילדי המפתח חשופים לעוולות השיטה הכלכלית וערכיה, אין האשם במורים, האשם הוא בכלכלנים שכפו על ישראל שיטה שאינה מתאימה לתרבותה ולערכיה של הארץ ויצרו כאן מפלצת של ניכור, גסות, אלימות, תחרותיות ואגואיזם.
    הכלכלנים המציעים הצעות לשיפור החינוך עדיף שיתרכזו בנזקים החמורים שהגדלת הפערים, פגיעה באדם העובד, קיצוצים בשירותים הציבוריים, הפרטות והנחלת ערכי "השוק החופשי" כערכי היסוד של החברה בישראל.
    ובקשר לכל ההשוואת למדינות העולם יש לבדוק רק שלושה דברים מספר השעות להן זוכה ילד ישראלי, מספר הילדים בכל כיתה ושכר המורים לשעה את הכספים יש "לצבוע" כך שיגיעו ליעודם.

  33. יוסי דהאן

    כאשר דן בן-דוד כותב השבוע בעיתון "הארץ":
    "הכל החל עם עבודה שהוצגה בשנת 2000 לממשלת ישראל", אני ורבים אחרים מתייחסים ברצינות לדבריו והולכים לבדוק מה כתוב באותה מצגת שזכתה כאמור למעמד מיתולוגי בקרב עיתונאים, פרשנים, חברי כנסת ושרים ששמחים לקבל הסמכה רבנית לקיצוץ בתקציבי השירותים החברתיים ושכר העובדים בהם. אני מודה, ויש לי הרגשה שלהתנהגותי שותפים רבים אחרים, כשאני קורא את מאמריו של דן בן-דוד ב"הארץ" בשנת 2007, אני לא הולך לאחר מכן לקרוא את רשימת הפרסומים האקדמיים שהוא פרסם החל משנת 2000 ושבהם הוא הכניס שינויים למה שנכתב במצגת, מה עוד שהוא אינו מגלה לקוראים שהוא חזר בו מחלק מהניתוח של אותה מצגת. דן בן-דוד עושה שימוש בבמה הציבורית על מנת להציג את טענותיו וסביר והגיוני שאנשים יתייחסו למה שהוא טוען בבמה זו, הדרישה שהם יקראו את מה שהוא מפרסם בכתבי עת אקדמיים וניירות עמדה שאינו מוצא את ביטויו במאמריו הפובליציסטיים היא דרישה מוגזמת ואבסורדית.
    אם לחזור למסקנה של תגובתי הקודמת הניתוח של בן דוד במצגת משנת 2000 היתה כפי שטענו רבים אחרים מטעה ומוטעית.

    באשר לנקודה מרכזית נוספת שהעליתי בתגובתי הקודמת אודות התעלמותו התמוהה של בן-דוד מה קרה להוצאה הציבורית לחינוך מאז שנת 2002, הוא כותב: "התשובה פשוטה מאוד. התמקדתי בהוצאה הציבורית לתלמידי בתי ספר יסודיים ועל-יסודיים בלבד. הנתונים המעודכנים ביותר של הלמ"ס עבור מדד זה מתחילים ב-1990 ומסתיימים ב-2002. הקונטקסט של מאמרי – וכנראה שצריכים להזכיר זאת לדהאן – היה להראות ששפיכת כספים על מערכת החינוך ללא רפורמה כוללת לא לוותה בשיפור בהישגים. ההישגים שהיו נמוכים מאוד פשוט המשיכו לרדת". התשובה הזו תמוהה מאד. בן דוד היה יכול לחזור ולהציץ באתר של הלמ"ס ולגלות, כפי שחישב עבורו המגיב גל, שבין השנים 2002 ל 2006 ירדה ההוצאה לחינוך ב 10.75%, מסקנה שאליה הגיעו מרכז טאוב ורבים אחרים העוקבים אחר תקציב החינוך. האם בן-דוד צריך להתעלם מן המגמה הזו בטענה הפורמלית שהבדיקה שלו נעצרה בשנת 2002. בן דוד מודע לכך שקוראים מן השורה, שלא לדבר על פנדמנליסטים ניאוליברליים, קוראים את מאמרו ומגיעים למסקנה שאין בעייה עם תקציב החינוך, "הנה אפילו המומחה אמר ששופכים כסף וההישגים יורדים", בעוד שמה שבפועל מתרחש מאז 2002 ובן דוד אינו מציין זאת בפני הקוראים שלרובם המכריע אין את המידע הזה, שמאז עבר תקציב החינוך סדרה של קיצוצים מסיביים שצריכים להוביל למסקנה ההפוכה מהמסקנה המטעה המתקבלת אצל מי שקורא את מאמריו. אלא אם כן הוא רוצה לטעון את הטענה האבסורדית שאין קשר בין גודל ההוצאה הציבורית לחינוך לבין הישגים לימודיים.

    כמו כן, אם אכן רוב תקציב החינוך הולך למשכורות המורות והמורים, וגם אם נקבל את מסקנתו הבעייתית מאד של בן דוד, כי תוספות התקציב לחינוך לא משפרים את ההישגים הלימודיים של התלמידים, עדיין הנימוק להגדיל את תקציב החינוך על מנת להעלות את שכרם הירוד והמפלה של עשרות אלפי נשים, מורות ששכרם נמוך גם בהשוואה בינלאומית של שכר הוראה, כפי שהצביע על כך המגיב איציק ש., הוא נימוק מוסרי ראוי ומספק להגדלת תקציב החינוך.

    המחלוקת עם בן-דוד אינה מה נעשה עם תקציב החינוך, באתר הזה ובמקומות אחרים כתבנו על אי השוויון בחלוקה של התקציב, על הבזבוז וההשחתה. על ההפרה הבוטה של עקרון שוויון ההזדמנויות בהקטנת הקצבת שעות התקן בתקציב השנה הבאה מעשרים אחוזים לחמישה אחוזים לאוכלוסיות המוחלשות, או על העיוותים של מדד שושני כפי שהצביעו עליו בן-בסט ומומי דהן, על הפרטת מערכת החינוך לגופים חיצוניים שמעניקים שירותים חינוכיים בתנאי ניצול, על החינוך השחור של בתי הספר הייחודיים, על מנגונני מיון מופרכים חסרי ביסוס מדעי והצדקה מוסרית השוללים הזדמנות לחינוך וחיים ראויים מרבים ועולות חינוכיות, חברתיות וכלכליות רבות נוספות. אולם הדיון כאן הצטמצם לנזק העצום של אותה מצגת וניתוח מטעים שממשיכים לככב בשיח הציבורי אודות החינוך בישראל.

  34. יוסי דהאן

    כאשר דן בן-דוד כותב השבוע בעיתון "הארץ":
    "הכל החל עם עבודה שהוצגה בשנת 2000 לממשלת ישראל", אני ורבים אחרים מתייחסים ברצינות לדבריו והולכים לבדוק מה כתוב באותה מצגת שזכתה כאמור למעמד מיתולוגי בקרב עיתונאים, פרשנים, חברי כנסת ושרים ששמחים לקבל הסמכה רבנית לקיצוץ בתקציבי השירותים החברתיים ושכר העובדים בהם. אני מודה, ויש לי הרגשה שלהתנהגותי שותפים רבים אחרים, כשאני קורא את מאמריו של דן בן-דוד ב"הארץ" בשנת 2007, אני לא הולך לאחר מכן לקרוא את רשימת הפרסומים האקדמיים שהוא פרסם החל משנת 2000 ושבהם הוא הכניס שינויים למה שנכתב במצגת, מה עוד שהוא אינו מגלה לקוראים שהוא חזר בו מחלק מהניתוח של אותה מצגת. דן בן-דוד עושה שימוש בבמה הציבורית על מנת להציג את טענותיו וסביר והגיוני שאנשים יתייחסו למה שהוא טוען בבמה זו, הדרישה שהם יקראו את מה שהוא מפרסם בכתבי עת אקדמיים וניירות עמדה שאינו מוצא את ביטויו במאמריו הפובליציסטיים היא דרישה מוגזמת ואבסורדית.
    אם לחזור למסקנה של תגובתי הקודמת הניתוח של בן דוד במצגת משנת 2000 היתה כפי שטענו רבים אחרים מטעה ומוטעית.

    באשר לנקודה מרכזית נוספת שהעליתי בתגובתי הקודמת אודות התעלמותו התמוהה של בן-דוד מה קרה להוצאה הציבורית לחינוך מאז שנת 2002, הוא כותב: "התשובה פשוטה מאוד. התמקדתי בהוצאה הציבורית לתלמידי בתי ספר יסודיים ועל-יסודיים בלבד. הנתונים המעודכנים ביותר של הלמ"ס עבור מדד זה מתחילים ב-1990 ומסתיימים ב-2002. הקונטקסט של מאמרי – וכנראה שצריכים להזכיר זאת לדהאן – היה להראות ששפיכת כספים על מערכת החינוך ללא רפורמה כוללת לא לוותה בשיפור בהישגים. ההישגים שהיו נמוכים מאוד פשוט המשיכו לרדת". התשובה הזו תמוהה מאד. בן דוד היה יכול לחזור ולהציץ באתר של הלמ"ס ולגלות, כפי שחישב עבורו המגיב גל, שבין השנים 2002 ל 2006 ירדה ההוצאה לחינוך ב 10.75%, מסקנה שאליה הגיעו מרכז טאוב ורבים אחרים העוקבים אחר תקציב החינוך. האם בן-דוד צריך להתעלם מן המגמה הזו בטענה הפורמלית שהבדיקה שלו נעצרה בשנת 2002. בן דוד מודע לכך שקוראים מן השורה, שלא לדבר על פנדמנליסטים ניאוליברליים, קוראים את מאמרו ומגיעים למסקנה שאין בעייה עם תקציב החינוך, "הנה אפילו המומחה אמר ששופכים כסף וההישגים יורדים", בעוד שמה שבפועל מתרחש מאז 2002 ובן דוד אינו מציין זאת בפני הקוראים שלרובם המכריע אין את המידע הזה, שמאז עבר תקציב החינוך סדרה של קיצוצים מסיביים שצריכים להוביל למסקנה ההפוכה מהמסקנה המטעה המתקבלת אצל מי שקורא את מאמריו. אלא אם כן הוא רוצה לטעון את הטענה האבסורדית שאין קשר בין גודל ההוצאה הציבורית לחינוך לבין הישגים לימודיים.

    כמו כן, אם אכן רוב תקציב החינוך הולך למשכורות המורות והמורים, וגם אם נקבל את מסקנתו הבעייתית מאד של בן דוד, כי תוספות התקציב לחינוך לא משפרים את ההישגים הלימודיים של התלמידים, עדיין הנימוק להגדיל את תקציב החינוך על מנת להעלות את שכרם הירוד והמפלה של עשרות אלפי נשים, מורות ששכרם נמוך גם בהשוואה בינלאומית של שכר הוראה, כפי שהצביע על כך המגיב איציק ש., הוא נימוק מוסרי ראוי ומספק להגדלת תקציב החינוך.

    המחלוקת עם בן-דוד אינה מה נעשה עם תקציב החינוך, באתר הזה ובמקומות אחרים כתבנו על אי השוויון בחלוקה של התקציב, על הבזבוז וההשחתה. על ההפרה הבוטה של עקרון שוויון ההזדמנויות בהקטנת הקצבת שעות התקן בתקציב השנה הבאה מעשרים אחוזים לחמישה אחוזים לאוכלוסיות המוחלשות, או על העיוותים של מדד שושני כפי שהצביעו עליו בן-בסט ומומי דהן, על הפרטת מערכת החינוך לגופים חיצוניים שמעניקים שירותים חינוכיים בתנאי ניצול, על החינוך השחור של בתי הספר הייחודיים, על מנגונני מיון מופרכים חסרי ביסוס מדעי והצדקה מוסרית השוללים הזדמנות לחינוך וחיים ראויים מרבים ועולות חינוכיות, חברתיות וכלכליות רבות נוספות. אולם הדיון כאן הצטמצם לנזק העצום של אותה מצגת וניתוח מטעים שממשיכים לככב בשיח הציבורי אודות החינוך בישראל.

  35. פנסיונר

    התרשמתי ממאמרו של דן בן דוד והלכתי לקרוא את המלצות ועדת א.ל.ה למערכת החינוך.
    ובתחילת המאמר הבנתי את מה שלא הבינו חברי הועדה, או רק מר בן דוד.כותב מר בן דוד כי התוצאה שהמדינה נמצאת בצמיחה איטית היא התוצאה של מערכת החינוך שאינה מביאה את התוצאות הנדרשות.
    מי שלא מבין כי כי הניהול הבטחוני כלכלי חברתי הוא הגורם למצב מערכת החינוך אינו מבין דבר. וחצי אמת שווה לשקר מלא.
    להזכיר למר בן דוד, כי משנות השמונים הקימה המדינה שתי מערכות חינוך נוספות, אחת אחת של שס שהסחטנות שלה לא ידעה גבול ומערכת של מערכת החינוך של יהודה שומרון ועזה, ששם כמות המורים מס שעות הלימוד,ומספר התלמידים בכל כיתה היה קטן והמערכת התומכת לא חסרה אמצעים .
    ולכן מר בן דוד סדרי העדיפויות הממשלתי שהשתנו כתוצאה של התורה הכלכלית הניאו ליברלית ,ומשתפי הפעולה עם התורה הכלכלית הם הגורמים למצב הנתון.
    אם אלה הם התורות שלמדת באוניברסיטה תדרוש בבקשה את שכר הלימוד ששילמת ללא תמורה נאותה.

  36. פנסיונר

    התרשמתי ממאמרו של דן בן דוד והלכתי לקרוא את המלצות ועדת א.ל.ה למערכת החינוך.
    ובתחילת המאמר הבנתי את מה שלא הבינו חברי הועדה, או רק מר בן דוד.כותב מר בן דוד כי התוצאה שהמדינה נמצאת בצמיחה איטית היא התוצאה של מערכת החינוך שאינה מביאה את התוצאות הנדרשות.
    מי שלא מבין כי כי הניהול הבטחוני כלכלי חברתי הוא הגורם למצב מערכת החינוך אינו מבין דבר. וחצי אמת שווה לשקר מלא.
    להזכיר למר בן דוד, כי משנות השמונים הקימה המדינה שתי מערכות חינוך נוספות, אחת אחת של שס שהסחטנות שלה לא ידעה גבול ומערכת של מערכת החינוך של יהודה שומרון ועזה, ששם כמות המורים מס שעות הלימוד,ומספר התלמידים בכל כיתה היה קטן והמערכת התומכת לא חסרה אמצעים .
    ולכן מר בן דוד סדרי העדיפויות הממשלתי שהשתנו כתוצאה של התורה הכלכלית הניאו ליברלית ,ומשתפי הפעולה עם התורה הכלכלית הם הגורמים למצב הנתון.
    אם אלה הם התורות שלמדת באוניברסיטה תדרוש בבקשה את שכר הלימוד ששילמת ללא תמורה נאותה.

  37. אבנר ל.

    מי שמטלטל אותנו למוות אלו הדתיים על כל פלוגותיהם ופלגותיהם במיוחד הפלוגה המתנחבלית.
    כל האנרגיות השכליות הנפשיות והרגשיות מושחתות לריק על ההתעסקות עם מעשיהם נגזרותיהם ותוצאותיהם.

    בעוד 5 שנים רוב תלמידי ישראל יהיו דתיים.
    בעוד 23 שנים(5+18)הם יהיו רוב וינהיגו כאן את דיקטטורת ההלכה.
    איני מבין דבר בויכוח שמתנהל אך בעוד כמה שנים הוא יהיה לא שייך.

    ראו הוזהרתם.

  38. אבנר ל.

    מי שמטלטל אותנו למוות אלו הדתיים על כל פלוגותיהם ופלגותיהם במיוחד הפלוגה המתנחבלית.
    כל האנרגיות השכליות הנפשיות והרגשיות מושחתות לריק על ההתעסקות עם מעשיהם נגזרותיהם ותוצאותיהם.

    בעוד 5 שנים רוב תלמידי ישראל יהיו דתיים.
    בעוד 23 שנים(5+18)הם יהיו רוב וינהיגו כאן את דיקטטורת ההלכה.
    איני מבין דבר בויכוח שמתנהל אך בעוד כמה שנים הוא יהיה לא שייך.

    ראו הוזהרתם.

  39. א.ג

    השימוש במדדי תוצר, ללא תלות כיצד הם מחושבים או מנורמלים, אינם רלוונטיים לעניין שכר המורים או תקציב החינוך. השימוש בהם יכול לשמש הצדקה לאידיאולוגיה ולהפעלת מדיניות. המסקנה המעשית העולה מדבריו כי יש להטיל על המורים נטל נכבד נוסף ללא תוספת שכר משמעותית. בן-דוד רואה את העולם, בדומה לרוב עמיתיו הכלכלנים במונחים של תפוקה ותשומה, ובאופן זה את המורים: כפועלים שתפוקתם נמוכה , אך עלותם גבוהה. כיצד הוא מודד תפוקה? על סמך תוצאות המבחנים הבינלאומיים. החשיבות שהוא מייחס להם הינה מופרזת, מפני שבקלות ניתן להפוך את ההכנה למבחנים אלה כחזות הכל ולהשקיע את מירב המאמצעים החינוכים להכנה אליהם. ואז ישראל אולי תמוקם גבוה בדירג הבינלאומי , אך בפועל החינוך ימשיך להדרדר כתוצאה מהמשאבים המצטמצמים והולכים. ערכו של חינוך לא נמדד רק במבחנים כאלה ואחרים אלא בכלים הלימודיים, ברוחב האופקים, בערכים ובדוגמא האישית שהמורים נותנים , גם אם אלה לא באים לידי ביטוי במבחנים הבינלאומיים.
    בן-דוד אינו שם לב לכך שמקצוע ההוראה נמצא בירידה מתמדת, ושכר המורים אינו מספיק לקיום אנושי מינימלי. אם לשיטתו עלותם גבוהה ותפוקתם נמוכה , יש לצמצם את עלותם, לפטר בהם בהמוניהם ולגרום להם לאבד גם המעט שיש לרובם – הבטחון התעסוקתי.
    אכן דרושים משאבים גדולים על מנת לשפר את תקציב החינוך. אם מדוע בן-דוד חושב כי התוספת תבוא על חשבון הבריאות והרווחה? מדוע לא למשל על חשבון עודפי הגבייה? ההורדה הגדולה של מיסי החברות? ההורדה של מס ההכנסה לעשירונים העליונים?

  40. א.ג

    השימוש במדדי תוצר, ללא תלות כיצד הם מחושבים או מנורמלים, אינם רלוונטיים לעניין שכר המורים או תקציב החינוך. השימוש בהם יכול לשמש הצדקה לאידיאולוגיה ולהפעלת מדיניות. המסקנה המעשית העולה מדבריו כי יש להטיל על המורים נטל נכבד נוסף ללא תוספת שכר משמעותית. בן-דוד רואה את העולם, בדומה לרוב עמיתיו הכלכלנים במונחים של תפוקה ותשומה, ובאופן זה את המורים: כפועלים שתפוקתם נמוכה , אך עלותם גבוהה. כיצד הוא מודד תפוקה? על סמך תוצאות המבחנים הבינלאומיים. החשיבות שהוא מייחס להם הינה מופרזת, מפני שבקלות ניתן להפוך את ההכנה למבחנים אלה כחזות הכל ולהשקיע את מירב המאמצעים החינוכים להכנה אליהם. ואז ישראל אולי תמוקם גבוה בדירג הבינלאומי , אך בפועל החינוך ימשיך להדרדר כתוצאה מהמשאבים המצטמצמים והולכים. ערכו של חינוך לא נמדד רק במבחנים כאלה ואחרים אלא בכלים הלימודיים, ברוחב האופקים, בערכים ובדוגמא האישית שהמורים נותנים , גם אם אלה לא באים לידי ביטוי במבחנים הבינלאומיים.
    בן-דוד אינו שם לב לכך שמקצוע ההוראה נמצא בירידה מתמדת, ושכר המורים אינו מספיק לקיום אנושי מינימלי. אם לשיטתו עלותם גבוהה ותפוקתם נמוכה , יש לצמצם את עלותם, לפטר בהם בהמוניהם ולגרום להם לאבד גם המעט שיש לרובם – הבטחון התעסוקתי.
    אכן דרושים משאבים גדולים על מנת לשפר את תקציב החינוך. אם מדוע בן-דוד חושב כי התוספת תבוא על חשבון הבריאות והרווחה? מדוע לא למשל על חשבון עודפי הגבייה? ההורדה הגדולה של מיסי החברות? ההורדה של מס ההכנסה לעשירונים העליונים?

  41. נתן שקרצ'י

    בתור התחלה, אודה מראש, שאין לי תואר וגם לא תעודת בגרות.

    זה לא כ"כ נדיר. עד לתקופה שבה סיימתי וגם לאחריה, ידעתי שאחוז מקבלי הבגרויות ב-20 השנים האחרונות הוא בסביבות ה-30%. עכשיו כביכול הנתונים גבוהים יותר כי לימור לבנת רצתה להציג נתונים יותר טובים ע"י מועד ב' והורדת רמת הבחינות, וטריקים נוספים (סוג של חשבונאות יצירתית, שעוד נחזור למושג זה בהמשך). כל מערכת שמביאה כזה כישלון, צריכה תיקון. אבל לדעתי, זה סיסטמי. הסללה, מושג שמר ספורטא יכול להסביר לך עליו.

    למה? באחד המחקרים שלך, של ועדת א.ל.ה. נדמה לי, אתה מציין את ה-bureau of labor statistics של ממשלת ארה"ב. אותה יחידה מבצעת projection לגבי שוק העבודה העתידי. הדו"ח הנוכחי, עד לשנת 2014, חושף פרטים, שבעיניי מוכיחים את ההסללה המכוונת של תלמידים לכישלון. מרבית המקצועות שהם צופים שיצטרכו בשנים הקרובות הם מקצועות שמוגדרים על ידם כעבודות של שכר נמוך, עם הכשרה מאוד בסיסית במקומות העבודה- שומרים, מנקים, מטפלים בקשישים, נהגי משאיות, מלצרים, קופאים, דוכני מזון (מק'גובים) וכו' (תקבל לינק אם תבקש). ג'ון קנת גלבריית', הכלכלן האהוב עלי, קרא לזה בספרו "תרבות השאננות" המעמד התחתון התפקודי- יש צורך קבוע בהם, אבל אף פעם הם לא יתוגמלו מעבר לרמת המינימום, ולכן ימיהם יהיו מלחמת הישרדות יומיומית.

    כמה מסקנות מהדו"ח הזה-
    1. למעסיקים דרוש permanent underclass, כזה שיאשים את עצמו שלא למד, ולא יבין שזה מובנה. כל זה בזמן שהמסר המרכזי של החברה האמריקנית הוא מריטוקרטיה- הצלחה תלוייה רק בכישורים.
    2. עדיף לאוכולוסיה הזו ליהנות מהחיים, ולא לבזבז זמן על טריגונומטריה ודברים אחרים שלא יעזרו להם בחיים. את הכסף שהמדינה משלמת על חינוכם שתחסוך להם לקרן שתשתחרר כשיגיעו לגיל 18.

    אתה מתבטא בנושא התקציב של מערכת החינוך. במחקר אחר שלך, שפרסמת בכנס שדרות לפני שנתיים על השקיפות התקציבית (שנדמה לי שהתייחס לתקציב החינוך, אך תקן אותי אם אני טועה) מצאת שבין שנה לשנה נעלמים -5 מיליארד שקלים. המדהים הוא שניסית לפצח את התקציב ביחד עם פקידי האוצר ורכזיו, תלמידיכם לשעבר ולא הצלחתם. אתה כותב כבר בתחילתו שקשה להבין מי בדיוק מקבל את הכסף וע"פ איזה קריטריונים, הוא אינו מובן לחברי הכנסת (והממשלה), ולציבור הרחב שאמור לפקח על מידת ההלימה בין העדיפויות הלאומיות המוצהרות לבין העדיפויות הלאומיות כמו שהן באות לביטוי בתקציב (עדיפויות בתחום החינוך לדוגמא), והכי מצחיק שאתה כותב שהוא אינו מובן לכלכלנים מקצועיים. אני מחכה לעבודה הסופית, למרות שלקח לך 3 שנים לחקור חלק קטן מהתקציב (20%). בהמשך אתה מתאר איך 20% מהתקציב לא מבוצעים ולאן נעלם הכסף הזה, ולמה משתמשים בו. גם אני שואל את אותה שאלה. חשבונאות יצירתית כבר אמרתי?

    בסיכום אתה כותב שקשה מאוד לקחת את תקציב המדינה ולהבין את אופן חלוקתו לפי חתכים שונים של אוכלוסיות אזורים ונושאים, ושבערפל כזה ניתן לשנע סכומים גדולים הרחק מעינו של הציבור וללא קשר לסדר יום מוצהר ועוד.
    http://www.kenes-sderot.org.il/media/uploads/שקיפות%20תקציבית-דני%20בן%20דוד.pdf

    לכן לדעתי לפני שאתה נלחם את מלחמת תקציב החינוך, שממחזרת את עצמה כל תחילת שנת לימודים, הצטרפות שלך למלחמה שלנו על השקיפות התקציבית תעשה טוב לחינוך ולכל שאר היעדים המוצהרים של הממשלה והכנסת. לפי דעתי, שווה להקצות כמה מיליארדי שקלים מהתקציב לחקירה מקיפה של התקציב. עד אז, אפילו נתוני תקציב החינוך שאתה מצטט אינם בעלי משמעות, שכן אנו לא יודעים איזה חשבונאות יצירתית יש בנתונים. אני מניח שבמדינות אחרות ב-OECD יש באמת אפשרות אמיתית לכל חוקר, אזרח, ונבחר ציבור להבין את מה שהמדינה עושה עם כספי המיסים שלו. רצת לכנסת מטעם קדימה, מעניין אם תצליח לשכנע את חבריך למפלגה שמנהלים את התקציב לעשות את זה.

    בדו"ח ועדת אלה, מופיעים המושגים, "בעלות על אמצעי הייצור" – על משרד החינוך, "קו הייצור" של המורים, ואני רוצה להוסיף כמה משלי. "חומר הגלם" זה התלמידים, המבחנים זה "בקרת האיכות" ו"התוצר הסופי" היא תעודת הבגרות. כולם ביחד מתחברים לתפיסה של בית הספר כ"בית חרושת לציונים", שמטרתו העיקרית הייתה ועדיין, התנייה ואילוף של אינספור תלמידים שונים, כדי לשרת את הצרכים של המערכת התעשייתית והמדינית בחיילים ממושמעים, עובדים ממושמעים וכנועים, צרכנים ואזרחים פסיביים. זו מערכת המונית, שלא רואה את פרצופו הייחודי של כל ילד. ייצור המוני מצריך צריכה המונית. צריכה המונית מצריכה שטיפת מח המונית, אותה מספקת תקשורת ההמונים- הטלויזיה, שהיא היום המחנכת הגדולה. אגב, לפי דעתי ההוצאה העולמית על פרסום מגיעה לחצי עד 75% מההוצאה העולמית לחינוך.

    בעקרון, תפקיד בית הספר הוא לא לחנך ולהקנות ערכים, אלא להתנות(כמו הכלב של פבלוב) ולאלף את בתלמידים לצורכי התעשייה והמדינה. בתקופה האחרונה אני חוקר את ההיסטוריה של בתי הספר, שהחלו בגרמניה, וההתפתחות שלהם מאז ועד היום, והשערות שלי סומרות לגבי חלק גדול מהדברים והתפיסות שעומדות מאחורי המוסד הזה, כפי שהשתקפו בתחילת הדרך, וכפי שהם נראים עכשיו. בקרוב אני אפרסם את המסקנות שלי בהעוקץ בסדרת מאמרים, ואני מזמין אותך לקרוא ולהצטמרר על היסודות הגרמניים הסיניים ההודיים והאמריקניים בהיסטוריה של בתי הספר. כמובן שאני גם אציג אלטרנטיבות לחינוך התעשייתי הזה. כצ'ופר, אני אוסיף את תוכנית הלימודים של בתי הספר של ילדי העשירון העליון, שלא כרוכה בשום תוספת תקציבית.

  42. נתן שקרצ'י

    בתור התחלה, אודה מראש, שאין לי תואר וגם לא תעודת בגרות.

    זה לא כ"כ נדיר. עד לתקופה שבה סיימתי וגם לאחריה, ידעתי שאחוז מקבלי הבגרויות ב-20 השנים האחרונות הוא בסביבות ה-30%. עכשיו כביכול הנתונים גבוהים יותר כי לימור לבנת רצתה להציג נתונים יותר טובים ע"י מועד ב' והורדת רמת הבחינות, וטריקים נוספים (סוג של חשבונאות יצירתית, שעוד נחזור למושג זה בהמשך). כל מערכת שמביאה כזה כישלון, צריכה תיקון. אבל לדעתי, זה סיסטמי. הסללה, מושג שמר ספורטא יכול להסביר לך עליו.

    למה? באחד המחקרים שלך, של ועדת א.ל.ה. נדמה לי, אתה מציין את ה-bureau of labor statistics של ממשלת ארה"ב. אותה יחידה מבצעת projection לגבי שוק העבודה העתידי. הדו"ח הנוכחי, עד לשנת 2014, חושף פרטים, שבעיניי מוכיחים את ההסללה המכוונת של תלמידים לכישלון. מרבית המקצועות שהם צופים שיצטרכו בשנים הקרובות הם מקצועות שמוגדרים על ידם כעבודות של שכר נמוך, עם הכשרה מאוד בסיסית במקומות העבודה- שומרים, מנקים, מטפלים בקשישים, נהגי משאיות, מלצרים, קופאים, דוכני מזון (מק'גובים) וכו' (תקבל לינק אם תבקש). ג'ון קנת גלבריית', הכלכלן האהוב עלי, קרא לזה בספרו "תרבות השאננות" המעמד התחתון התפקודי- יש צורך קבוע בהם, אבל אף פעם הם לא יתוגמלו מעבר לרמת המינימום, ולכן ימיהם יהיו מלחמת הישרדות יומיומית.

    כמה מסקנות מהדו"ח הזה-
    1. למעסיקים דרוש permanent underclass, כזה שיאשים את עצמו שלא למד, ולא יבין שזה מובנה. כל זה בזמן שהמסר המרכזי של החברה האמריקנית הוא מריטוקרטיה- הצלחה תלוייה רק בכישורים.
    2. עדיף לאוכולוסיה הזו ליהנות מהחיים, ולא לבזבז זמן על טריגונומטריה ודברים אחרים שלא יעזרו להם בחיים. את הכסף שהמדינה משלמת על חינוכם שתחסוך להם לקרן שתשתחרר כשיגיעו לגיל 18.

    אתה מתבטא בנושא התקציב של מערכת החינוך. במחקר אחר שלך, שפרסמת בכנס שדרות לפני שנתיים על השקיפות התקציבית (שנדמה לי שהתייחס לתקציב החינוך, אך תקן אותי אם אני טועה) מצאת שבין שנה לשנה נעלמים -5 מיליארד שקלים. המדהים הוא שניסית לפצח את התקציב ביחד עם פקידי האוצר ורכזיו, תלמידיכם לשעבר ולא הצלחתם. אתה כותב כבר בתחילתו שקשה להבין מי בדיוק מקבל את הכסף וע"פ איזה קריטריונים, הוא אינו מובן לחברי הכנסת (והממשלה), ולציבור הרחב שאמור לפקח על מידת ההלימה בין העדיפויות הלאומיות המוצהרות לבין העדיפויות הלאומיות כמו שהן באות לביטוי בתקציב (עדיפויות בתחום החינוך לדוגמא), והכי מצחיק שאתה כותב שהוא אינו מובן לכלכלנים מקצועיים. אני מחכה לעבודה הסופית, למרות שלקח לך 3 שנים לחקור חלק קטן מהתקציב (20%). בהמשך אתה מתאר איך 20% מהתקציב לא מבוצעים ולאן נעלם הכסף הזה, ולמה משתמשים בו. גם אני שואל את אותה שאלה. חשבונאות יצירתית כבר אמרתי?

    בסיכום אתה כותב שקשה מאוד לקחת את תקציב המדינה ולהבין את אופן חלוקתו לפי חתכים שונים של אוכלוסיות אזורים ונושאים, ושבערפל כזה ניתן לשנע סכומים גדולים הרחק מעינו של הציבור וללא קשר לסדר יום מוצהר ועוד.
    http://www.kenes-sderot.org.il/media/uploads/שקיפות%20תקציבית-דני%20בן%20דוד.pdf

    לכן לדעתי לפני שאתה נלחם את מלחמת תקציב החינוך, שממחזרת את עצמה כל תחילת שנת לימודים, הצטרפות שלך למלחמה שלנו על השקיפות התקציבית תעשה טוב לחינוך ולכל שאר היעדים המוצהרים של הממשלה והכנסת. לפי דעתי, שווה להקצות כמה מיליארדי שקלים מהתקציב לחקירה מקיפה של התקציב. עד אז, אפילו נתוני תקציב החינוך שאתה מצטט אינם בעלי משמעות, שכן אנו לא יודעים איזה חשבונאות יצירתית יש בנתונים. אני מניח שבמדינות אחרות ב-OECD יש באמת אפשרות אמיתית לכל חוקר, אזרח, ונבחר ציבור להבין את מה שהמדינה עושה עם כספי המיסים שלו. רצת לכנסת מטעם קדימה, מעניין אם תצליח לשכנע את חבריך למפלגה שמנהלים את התקציב לעשות את זה.

    בדו"ח ועדת אלה, מופיעים המושגים, "בעלות על אמצעי הייצור" – על משרד החינוך, "קו הייצור" של המורים, ואני רוצה להוסיף כמה משלי. "חומר הגלם" זה התלמידים, המבחנים זה "בקרת האיכות" ו"התוצר הסופי" היא תעודת הבגרות. כולם ביחד מתחברים לתפיסה של בית הספר כ"בית חרושת לציונים", שמטרתו העיקרית הייתה ועדיין, התנייה ואילוף של אינספור תלמידים שונים, כדי לשרת את הצרכים של המערכת התעשייתית והמדינית בחיילים ממושמעים, עובדים ממושמעים וכנועים, צרכנים ואזרחים פסיביים. זו מערכת המונית, שלא רואה את פרצופו הייחודי של כל ילד. ייצור המוני מצריך צריכה המונית. צריכה המונית מצריכה שטיפת מח המונית, אותה מספקת תקשורת ההמונים- הטלויזיה, שהיא היום המחנכת הגדולה. אגב, לפי דעתי ההוצאה העולמית על פרסום מגיעה לחצי עד 75% מההוצאה העולמית לחינוך.

    בעקרון, תפקיד בית הספר הוא לא לחנך ולהקנות ערכים, אלא להתנות(כמו הכלב של פבלוב) ולאלף את בתלמידים לצורכי התעשייה והמדינה. בתקופה האחרונה אני חוקר את ההיסטוריה של בתי הספר, שהחלו בגרמניה, וההתפתחות שלהם מאז ועד היום, והשערות שלי סומרות לגבי חלק גדול מהדברים והתפיסות שעומדות מאחורי המוסד הזה, כפי שהשתקפו בתחילת הדרך, וכפי שהם נראים עכשיו. בקרוב אני אפרסם את המסקנות שלי בהעוקץ בסדרת מאמרים, ואני מזמין אותך לקרוא ולהצטמרר על היסודות הגרמניים הסיניים ההודיים והאמריקניים בהיסטוריה של בתי הספר. כמובן שאני גם אציג אלטרנטיבות לחינוך התעשייתי הזה. כצ'ופר, אני אוסיף את תוכנית הלימודים של בתי הספר של ילדי העשירון העליון, שלא כרוכה בשום תוספת תקציבית.

  43. נתן שקרצ'י

    חקר ההיסטוריה של מערכת החינוך עזר לי להבין שהדיסטופיות של אלדוס הקסלי, ג'ורג' אורוול וג'ק לונדון, עולם חדש מופלא, 1984, חוות החיות ועקב הברזל הן לא דיסטופיות (אוטופיה שלילית) אלא תיאור ריאליסטי של המציאות.

  44. נתן שקרצ'י

    חקר ההיסטוריה של מערכת החינוך עזר לי להבין שהדיסטופיות של אלדוס הקסלי, ג'ורג' אורוול וג'ק לונדון, עולם חדש מופלא, 1984, חוות החיות ועקב הברזל הן לא דיסטופיות (אוטופיה שלילית) אלא תיאור ריאליסטי של המציאות.

  45. עמית ה.

    קודם כל המאמר והתגובות מרתקים ומעניינים. כל הכבוד לעורכי האתר שמעלים את הנושא לדיון פומבי, וכן לדן בן דוד שהבהיר את עמדתו.
    אני רוצה להתייחס למספר נקודות.
    בהנחה שטענתו של דן בן דוד נכונה, ומשקיעים כאן כמו או למעלה ממדינות OECD, הדבר מוזר:
    1) משום שרוב ההשקעה הוא בשכר הוראה, ושכר המורים בארץ נמוך. האם ב-OECD השכר נמוך כפי שבארץ?
    2) כמות התלמידים לכיתה גבוהה ביותר. כלומר דרושים פחות מורים. האם ב-OECD יש כמות כזו של תלמידים בכיתה?
    3) שעות ההוראה מעטות, האם ב-OECD מלמדים פחות שעות?

    המסקנה שיש איזשהו חור שחור שבולע את הכספים. או שבמגזר החרדי / ערבי ההשקעה גבוהה ביותר.
    מאחר ושתי המסקנות אינן סבירות, הטענה שדן בן דוד הוכיח נכונה מתמטית, אבל מובילה לסתירה, והתמונה שדן מצייר אינה שלמה. אולי אין זה תפקידו של דן להשלים את התמונה, אבל כשאין הצבעה על מוקדי הכשל קשה לשפר. מעיון בחלק מהפירסומים איני מוצא לאן נעלם הכסף. האם זה מנגנון ניהול מנופח? האם זה שחיתות בהעסקת קבלני משנה? איפה הכסף? אני מניח שמדובר על מיליארדים, כסף שניתן לכימות, לא משהו שאפשר להחביא בקלות.

    הגדלת השכר תוך הגדלת שעות עבודת המורה (כגון הפיכת שעות אויר לשעות לימוד) אינה מטפלת בבעיה ורק מחמירה אותה. כבן לשני מורים אני יודע היטב שמקצוע ההוראה הוא מקצוע קשה תובעני ושוחק מאוד. הגדלת כמות שעות ההוראה למורה, רק מחריפה את המצב ומקשה על המורה. ההיטפלות לשעות אויר אינה מועילה ואינה מקדמת.
    דרושה רפורמה שאינה פוגעת בשכר ההוראה לשעה, אלא מגדילה אותה על מנת למשוך מורים מצויינים למערכת. רפורמה שמפחיתה את מספר התלמידים בכיתה, רפורמה שמגדילה את כמות שעות ההוראה לתלמיד.

  46. עמית ה.

    קודם כל המאמר והתגובות מרתקים ומעניינים. כל הכבוד לעורכי האתר שמעלים את הנושא לדיון פומבי, וכן לדן בן דוד שהבהיר את עמדתו.
    אני רוצה להתייחס למספר נקודות.
    בהנחה שטענתו של דן בן דוד נכונה, ומשקיעים כאן כמו או למעלה ממדינות OECD, הדבר מוזר:
    1) משום שרוב ההשקעה הוא בשכר הוראה, ושכר המורים בארץ נמוך. האם ב-OECD השכר נמוך כפי שבארץ?
    2) כמות התלמידים לכיתה גבוהה ביותר. כלומר דרושים פחות מורים. האם ב-OECD יש כמות כזו של תלמידים בכיתה?
    3) שעות ההוראה מעטות, האם ב-OECD מלמדים פחות שעות?

    המסקנה שיש איזשהו חור שחור שבולע את הכספים. או שבמגזר החרדי / ערבי ההשקעה גבוהה ביותר.
    מאחר ושתי המסקנות אינן סבירות, הטענה שדן בן דוד הוכיח נכונה מתמטית, אבל מובילה לסתירה, והתמונה שדן מצייר אינה שלמה. אולי אין זה תפקידו של דן להשלים את התמונה, אבל כשאין הצבעה על מוקדי הכשל קשה לשפר. מעיון בחלק מהפירסומים איני מוצא לאן נעלם הכסף. האם זה מנגנון ניהול מנופח? האם זה שחיתות בהעסקת קבלני משנה? איפה הכסף? אני מניח שמדובר על מיליארדים, כסף שניתן לכימות, לא משהו שאפשר להחביא בקלות.

    הגדלת השכר תוך הגדלת שעות עבודת המורה (כגון הפיכת שעות אויר לשעות לימוד) אינה מטפלת בבעיה ורק מחמירה אותה. כבן לשני מורים אני יודע היטב שמקצוע ההוראה הוא מקצוע קשה תובעני ושוחק מאוד. הגדלת כמות שעות ההוראה למורה, רק מחריפה את המצב ומקשה על המורה. ההיטפלות לשעות אויר אינה מועילה ואינה מקדמת.
    דרושה רפורמה שאינה פוגעת בשכר ההוראה לשעה, אלא מגדילה אותה על מנת למשוך מורים מצויינים למערכת. רפורמה שמפחיתה את מספר התלמידים בכיתה, רפורמה שמגדילה את כמות שעות ההוראה לתלמיד.

  47. צחי

    דן היקר,
    מספיק לעשות טיול קצר בבתי הספר של אוכלוסיות מוחלשות, לראות ולהבין: 42 ילדים בכיתה, מזגנים שלא מתפקדים, שיטות הוראה מיושנות ולא רלוונטיות, במגמות המקצועיות כלים מיושנים שהוצאו משימוש בשנות השמונים, חצר ביה"ס מלוכלכת וללא מתקנים. ניתן להמשיך ולטעון שמערכת החינוך יש דיי כסף, אבל אם כך הוא כנראה כסף מוכשף, שנעלם בדרכו מהאצור עד לשכונות ועיירות הפיתוח.
    דיי גם להסתכל על בתי ספר חצי פרטיים, בשכונות מבוססות, אשר מגייסים הון עצמאי. כיתות חדשות, יפות, ספרייה אכותית, מחשבים חדשים, חצר מטופחת. בדיוק כמו שצריך להיראות בית ספר. ללא גיוס של הון פרטי בתי הספר נראים זוועה, ולא ממש מתפקדים.
    עכשיו תמשיך לטעון שיש דיי כסף, תשווה נתונים, תכתוב מאמרים. אני רק ממליץ שכל מחקר ומאמר ילווה שבטיול קטן מערכת החינוך.

  48. צחי

    דן היקר,
    מספיק לעשות טיול קצר בבתי הספר של אוכלוסיות מוחלשות, לראות ולהבין: 42 ילדים בכיתה, מזגנים שלא מתפקדים, שיטות הוראה מיושנות ולא רלוונטיות, במגמות המקצועיות כלים מיושנים שהוצאו משימוש בשנות השמונים, חצר ביה"ס מלוכלכת וללא מתקנים. ניתן להמשיך ולטעון שמערכת החינוך יש דיי כסף, אבל אם כך הוא כנראה כסף מוכשף, שנעלם בדרכו מהאצור עד לשכונות ועיירות הפיתוח.
    דיי גם להסתכל על בתי ספר חצי פרטיים, בשכונות מבוססות, אשר מגייסים הון עצמאי. כיתות חדשות, יפות, ספרייה אכותית, מחשבים חדשים, חצר מטופחת. בדיוק כמו שצריך להיראות בית ספר. ללא גיוס של הון פרטי בתי הספר נראים זוועה, ולא ממש מתפקדים.
    עכשיו תמשיך לטעון שיש דיי כסף, תשווה נתונים, תכתוב מאמרים. אני רק ממליץ שכל מחקר ומאמר ילווה שבטיול קטן מערכת החינוך.

  49. רן רביב

    בכל הדיון הזה שחלקו הענייני חשוב ומלמד עבורי, מניחים כמה הנחות שגויות, ומתעלמים מכמה נתונים שהשפעתם על המערכת היא קריטית.
    לא אפרט כאן כל השלכותיהם אלא רק אשרטט את הנקודות שחסרות בדיון.
    ישראל מתייחסת לעצמה כמדינה מתועשת משווה את עצמה לשאר המדינות. זה נכון מבחינות מסוימות, ומבחינות אחרות מבטא קצת את שאיפותנו ולא את המציאות. חלקים גדולים מהאוכלוסייה בישראל, ומהכלכלה בישראל מתנהלים בצורה הקרובה לעולם השלישי. גם מבחינה מסורת תרבותית ויחס להשכלה, וגם מבחינה של התנהלות כלכלית ברמה המשפחתית והקהילתית. הנתון הכלכי המשקף עובדה זו היא הפערים, כפי שהם משתקפים במדד ג'יני.
    מדינת ישראל היא מדינת הגירה, שבשונה ממדינות מערב אירופה קולטת מהגרים, באחוזים גדולים הרבה יותר ביחס לאוכלוסייה. כמו כן המהגרים שמגיעים הם לא אלו בעלי הכישורים להסתדר בחברה מתועשת ביחס לאוכלוסייה בארץ המוצא, כמו מהגרי העבודה, שמגיעים לכאן, אלא מגיעים על בסיס של שייכות לאומית דתית וכו'. מה שמציב אתגר קבוע ומתמשך בפני מערכת החינוך.
    ככל שמערכת החינוך והחברה בישראל הסתלקה מהמחוייבות שהייתה במילים ובמעשים, לתת חינוך ראוי לכל האוכלוסייה בישראל, התלמידים הבאים משכבות מוחלשות הופכים להיות משקולת ההולכת וגדלה על המערכת. מתקיים כאן אפקט של כדור שלג.
    כולם מדברים על ההשגים המתדרדרים של מערכת החינוך, למיטב הבנתי, אחד הגורמים שיוצרים את תמונת ההתדרדרות הזו היא מדידה יותר אמיתית. ההשוואות להשגנו בשנות השישים מופרכות, הבעיה אז הייתה לא פחות חמורה אלא שאז אף אחד לא חשב שתלמידים בג'סר א זרקא הם דבר שצריך למדוד אותו לאיזשהו מדד לאומי… עד כמה שאני ראיתי את הנתונים הבעיה היא הממוצע. במסגרות החינוך האלטיסטיות מגיעים להשגים יפים. בוגרי מערכת החינוך והתארים האקדמים הנמוכים משתלבים בהצלחה במסגרות מערביות. אלא שמדובר על מיעוט.
    במערכת הכללית היהודית, שאכן מתדרדרת, אחת הבעיות העיקריות היא שחיקה קבועה בתקציבים מאז 1977. עם תיקונים מעטים לאורך הדרך. תופעה זו יצרה את בתי הספר הייחודיים ניסיוניים, דמוקרטים מדעיים אומנותיים תורניים לסוגיהם ששואבים משאבים ציבוריים ופרטיים גדולים יותר. שמהווה מפלט לשכבות העשירות והמשכילות. אלו הולכות ויוצאות מהמסגרות הממלכתיות הרגילות הממשיכות להתפורר. שוב אפקט כדור השלג.

    השאלה העיקרית אליה מכוונות הערותי היא מעבר מחישוב אגרגטיבי [מצרפי] של הנתונים וההישגים לחישוב דיסאגרגטיבי, כמו זה שהציע סבירסקי במאמר התגובה משנת 2000. מכאן שצריכים לבדוק את נתוני ההשקעה וההשגים לפני חתכים שונים, ונקבל תשובות הרבה יותר מחכימות.
    הנתונים האגרגטיבים מסתירים את מוקד הבעיה.
    את הניסוח התיאורטי כלכלי של השקפה זו על הכלכלה בכלל ולא על החינוך הצעיה כבר לפני כמעט עשרים שנה אסתר אלכסנדר בספרה 'כוח השוויון בכלכלה'. כדי לעמוד על הבעיות של מערכת החינוך היום צריך לחזור לכלים שהיא הציעה לניתוח האינפלציה של שנות השמונים, ולהתמודדות איתה, וליישם אותם על מחקר מערכת החינוך.

    רן

  50. רן רביב

    בכל הדיון הזה שחלקו הענייני חשוב ומלמד עבורי, מניחים כמה הנחות שגויות, ומתעלמים מכמה נתונים שהשפעתם על המערכת היא קריטית.
    לא אפרט כאן כל השלכותיהם אלא רק אשרטט את הנקודות שחסרות בדיון.
    ישראל מתייחסת לעצמה כמדינה מתועשת משווה את עצמה לשאר המדינות. זה נכון מבחינות מסוימות, ומבחינות אחרות מבטא קצת את שאיפותנו ולא את המציאות. חלקים גדולים מהאוכלוסייה בישראל, ומהכלכלה בישראל מתנהלים בצורה הקרובה לעולם השלישי. גם מבחינה מסורת תרבותית ויחס להשכלה, וגם מבחינה של התנהלות כלכלית ברמה המשפחתית והקהילתית. הנתון הכלכי המשקף עובדה זו היא הפערים, כפי שהם משתקפים במדד ג'יני.
    מדינת ישראל היא מדינת הגירה, שבשונה ממדינות מערב אירופה קולטת מהגרים, באחוזים גדולים הרבה יותר ביחס לאוכלוסייה. כמו כן המהגרים שמגיעים הם לא אלו בעלי הכישורים להסתדר בחברה מתועשת ביחס לאוכלוסייה בארץ המוצא, כמו מהגרי העבודה, שמגיעים לכאן, אלא מגיעים על בסיס של שייכות לאומית דתית וכו'. מה שמציב אתגר קבוע ומתמשך בפני מערכת החינוך.
    ככל שמערכת החינוך והחברה בישראל הסתלקה מהמחוייבות שהייתה במילים ובמעשים, לתת חינוך ראוי לכל האוכלוסייה בישראל, התלמידים הבאים משכבות מוחלשות הופכים להיות משקולת ההולכת וגדלה על המערכת. מתקיים כאן אפקט של כדור שלג.
    כולם מדברים על ההשגים המתדרדרים של מערכת החינוך, למיטב הבנתי, אחד הגורמים שיוצרים את תמונת ההתדרדרות הזו היא מדידה יותר אמיתית. ההשוואות להשגנו בשנות השישים מופרכות, הבעיה אז הייתה לא פחות חמורה אלא שאז אף אחד לא חשב שתלמידים בג'סר א זרקא הם דבר שצריך למדוד אותו לאיזשהו מדד לאומי… עד כמה שאני ראיתי את הנתונים הבעיה היא הממוצע. במסגרות החינוך האלטיסטיות מגיעים להשגים יפים. בוגרי מערכת החינוך והתארים האקדמים הנמוכים משתלבים בהצלחה במסגרות מערביות. אלא שמדובר על מיעוט.
    במערכת הכללית היהודית, שאכן מתדרדרת, אחת הבעיות העיקריות היא שחיקה קבועה בתקציבים מאז 1977. עם תיקונים מעטים לאורך הדרך. תופעה זו יצרה את בתי הספר הייחודיים ניסיוניים, דמוקרטים מדעיים אומנותיים תורניים לסוגיהם ששואבים משאבים ציבוריים ופרטיים גדולים יותר. שמהווה מפלט לשכבות העשירות והמשכילות. אלו הולכות ויוצאות מהמסגרות הממלכתיות הרגילות הממשיכות להתפורר. שוב אפקט כדור השלג.

    השאלה העיקרית אליה מכוונות הערותי היא מעבר מחישוב אגרגטיבי [מצרפי] של הנתונים וההישגים לחישוב דיסאגרגטיבי, כמו זה שהציע סבירסקי במאמר התגובה משנת 2000. מכאן שצריכים לבדוק את נתוני ההשקעה וההשגים לפני חתכים שונים, ונקבל תשובות הרבה יותר מחכימות.
    הנתונים האגרגטיבים מסתירים את מוקד הבעיה.
    את הניסוח התיאורטי כלכלי של השקפה זו על הכלכלה בכלל ולא על החינוך הצעיה כבר לפני כמעט עשרים שנה אסתר אלכסנדר בספרה 'כוח השוויון בכלכלה'. כדי לעמוד על הבעיות של מערכת החינוך היום צריך לחזור לכלים שהיא הציעה לניתוח האינפלציה של שנות השמונים, ולהתמודדות איתה, וליישם אותם על מחקר מערכת החינוך.

    רן

  51. דוד גיל

    אם הנחתי שנכדי ייאלצו לפרנס את מחצית האוכלוסייה החרדית בעוד עשור הרי הויכוח המטופש בין הדוקטורים הוא עקר לחלוטין ואתמוך בבתי ספר ייחודיים בהן יינתן להורים להחליט על חינוך אליטיסטי שייאפשר במפורש את אופציית ההגירה. הקצאת כספים ממהכנסה הפנויה לשידרוג הלימודים שמעניקה המדינה זו החלטה רציונאלית של הורים אשר דואגים לעתיד ילדיהם. מדוע שיויוניות רק בחינוך? לילדיהם של ספורטא ודאהן לא מובטח חינוך חינם במוסדות להשכלה גבוהה כפי שהזכות לעבודה מובטחת לעובדי הנמלים וחברת החשמל? הממשל מושחת על פי כל אמת מידה, 20 משפחות מחזיקות ברוב המשאבים ושודדות את המשק הלאומי ורק מערכת החינוך חייבת בשיויון? קיים חוק בריאות שגרם לשוד הקשישים ופריחת השלמות קופות החולים והרפואה הפרטית- לזה ייקרא שיויון? האם איבדתם לחלוטין את ההגיון?

  52. דוד גיל

    אם הנחתי שנכדי ייאלצו לפרנס את מחצית האוכלוסייה החרדית בעוד עשור הרי הויכוח המטופש בין הדוקטורים הוא עקר לחלוטין ואתמוך בבתי ספר ייחודיים בהן יינתן להורים להחליט על חינוך אליטיסטי שייאפשר במפורש את אופציית ההגירה. הקצאת כספים ממהכנסה הפנויה לשידרוג הלימודים שמעניקה המדינה זו החלטה רציונאלית של הורים אשר דואגים לעתיד ילדיהם. מדוע שיויוניות רק בחינוך? לילדיהם של ספורטא ודאהן לא מובטח חינוך חינם במוסדות להשכלה גבוהה כפי שהזכות לעבודה מובטחת לעובדי הנמלים וחברת החשמל? הממשל מושחת על פי כל אמת מידה, 20 משפחות מחזיקות ברוב המשאבים ושודדות את המשק הלאומי ורק מערכת החינוך חייבת בשיויון? קיים חוק בריאות שגרם לשוד הקשישים ופריחת השלמות קופות החולים והרפואה הפרטית- לזה ייקרא שיויון? האם איבדתם לחלוטין את ההגיון?

  53. שרון

    אפשר לסמן את התוצאה מראש, ואז להחליף את המדד, והכל מסתדר. אך ברשותכם, מספר שאלות הדיוט:

    1. האם נכון יהיה לומר שהתוצר לנפש הוא למעשה מדד מטעה, שכן מספר לא רב של מליארדרים עשויים להקפיץ את התוצר, כפי שאכן אירע? אם התשובה לכך חיובית – נשאלת השאלה כיצד מקדם השימוש במדד זה את המחקר על הוצאות החינוך?

    2. כיצד מסתדרים הנתונים על עליית רמת החיים בישראל עם דיווחים סותרים על התרחבות העוני, עליית מחירים מול קפיאת שכר וכדומה?

    3. האם במסגרת משחקי המספרים יורשה לי להתייחס לאוכלוסיית ישראל ככוללת את כל התושבים שבשליטת ישראל לעניין חישוב התוצר לנפש? אם לא, אזי האם ניתן לקזז מיליארדרים בפלשתינים ועובדים זרים (ועוד יישאר עודף)?

  54. שרון

    אפשר לסמן את התוצאה מראש, ואז להחליף את המדד, והכל מסתדר. אך ברשותכם, מספר שאלות הדיוט:

    1. האם נכון יהיה לומר שהתוצר לנפש הוא למעשה מדד מטעה, שכן מספר לא רב של מליארדרים עשויים להקפיץ את התוצר, כפי שאכן אירע? אם התשובה לכך חיובית – נשאלת השאלה כיצד מקדם השימוש במדד זה את המחקר על הוצאות החינוך?

    2. כיצד מסתדרים הנתונים על עליית רמת החיים בישראל עם דיווחים סותרים על התרחבות העוני, עליית מחירים מול קפיאת שכר וכדומה?

    3. האם במסגרת משחקי המספרים יורשה לי להתייחס לאוכלוסיית ישראל ככוללת את כל התושבים שבשליטת ישראל לעניין חישוב התוצר לנפש? אם לא, אזי האם ניתן לקזז מיליארדרים בפלשתינים ועובדים זרים (ועוד יישאר עודף)?

  55. בן עמוס

    הדיון המקביל שנערך כאן נערך בין שתי תפיסות עולם/ אמונות שלעולם לא ייפגשו.
    דן בן דוד ניאו ליברל מאמין – ספורטא ועוד סוציאליסטים. בן דוד חושב שכלכלה היא מדע מדוייק (שייכת למדעי החברה)- ספורטא ועוד משתמשים בה ככלי. בן דוד מחפש יעילות כספית – ספורטא ועוד רוצים חברה בריאה.

    הטעות העיקרית של ספורטא היא ההיגררות אחרי הנימוקים הפסאודו מדעיים של בן דוד, צריך לומר בפשטות הכיוון הכלכלי הנוכחי שהחל בסוף שנות השבעים יוצר כאן חברה אלימה, עניה, עם בורות מעמיקה ולא נעים לגור כאן.
    אני רוצה שתהיה כאן כלכלה כמו בסקנדינביה והשיח "כמה זה עולה לי" לא רלוונטי. הסבתות והסבים שלי לא באו לכאן בשביל להקים חברה כלכלית לישראל. הם לכאן בכדי להקים חברת מופת וזאת גם מטרתי.

  56. בן עמוס

    הדיון המקביל שנערך כאן נערך בין שתי תפיסות עולם/ אמונות שלעולם לא ייפגשו.
    דן בן דוד ניאו ליברל מאמין – ספורטא ועוד סוציאליסטים. בן דוד חושב שכלכלה היא מדע מדוייק (שייכת למדעי החברה)- ספורטא ועוד משתמשים בה ככלי. בן דוד מחפש יעילות כספית – ספורטא ועוד רוצים חברה בריאה.

    הטעות העיקרית של ספורטא היא ההיגררות אחרי הנימוקים הפסאודו מדעיים של בן דוד, צריך לומר בפשטות הכיוון הכלכלי הנוכחי שהחל בסוף שנות השבעים יוצר כאן חברה אלימה, עניה, עם בורות מעמיקה ולא נעים לגור כאן.
    אני רוצה שתהיה כאן כלכלה כמו בסקנדינביה והשיח "כמה זה עולה לי" לא רלוונטי. הסבתות והסבים שלי לא באו לכאן בשביל להקים חברה כלכלית לישראל. הם לכאן בכדי להקים חברת מופת וזאת גם מטרתי.

  57. רן רביב

    כמה וכמה מגיבים טועים כשהם מתייחסים לשאלה הנידונה כאן כשאלה שכל עניינה בשוויון ובזכויותיהם של תלמידים משכבות מוחלשות.
    ההיפך, הדיון כאן מעניין בזכות עמדתו הנחרצת של בן דוד שחינוך כללי וטוב לכולם הוא אינטרס חיוני ראשון במעלה של כל מי שרוצה לראות את מדינת ישראל כמדינה מודרנית ומתפתחת.
    על עניין זה יש הסכמה החוצה חלוקות אחרות, מ'בן דוד ועד דני גוטוויין', החינוך הוא אחד הכלים המשמעותיים ביותר לעצב את החברה. והעובדה שחלקים גדולים של החברה אינם מוכשרים במערכת החינוך להשתלב בשוק עבודה מודרני מתקדם, היא בעיה של כלל החברה. לפחות אלו שרוצים לראות בישראל יותר מאשר קולוניה מערבית עם כמה פקידים המעסיקים עובדים במטעים ומפעלים.
    בן דוד טוען בעקביות שעניין זה הוא אינטרס קיומי של מדינת ישראל. הויכוח הוא על ניתוח הבעיות ועל הדרך. לכן לא כדאי לסגת לויכוח הרגיל בין עשירים לעניים על שוויון בחינוך וכו' השאלה כאן חשוב לשים לב היא ממוקדת הרבה יותר.
    איזה אחוז מהמשאבים שלנו כחברה מושקע בחינוך [ביחד לחברות מתועשות], וכמה צריך להיות. והמשך הדיון, איך צריכה להיעשות ההשקעה כדי להגיע לתוצאות מיטביות במערכת החינוך. את שאר הויכוחים שווה לנהל עם מישהו אחר. בן דוד מחדד את השאלות שלפנינו וחשוב לענות עליהן לא לעבור לויכוח ערכי, החשוב גם הוא.

    לכן אחזור כבר על מה שטענתי בתגובה למעלה, והיו עוד מגיבים שהצביעו על שאלות דומות.
    הבעיה היא בחישוב האגרגטיבי.
    בן דוד צודק לחלוטין בטענתו שצריך לנרמל את ההוצאה לא רק בהתאמת שער מטבע, ויחס תלמידים אוכלוסייה אלא גם לפי תל'ג [או תמ'ג] -השאלה היא איך. ועד כמה הנתון של התמ'ג, והממוצעים שניתן לגזור ממנו משקפים את המקום בו חיה רוב האוכלוסיה. או לחילופין עד כמה הנתונים החציוניים רחוקים מהממוצע. באדוה נעשו כמה עבודות שבדקו פערים אלו ביחס למערב. הן מאירות את העניין.
    באותו אופן יש לפרק את נתוני הוצאת החינוך למרכיבים שונים לפי פלחי אוכלוסייה שונים ולראות שיש תמורה לאגרה. כלומר היכן שמשקיעים משאבים יש תוצאות טובות. [למיטב ידיעתי גם בהשוואה עולמית, אבל אני צריך לבדוק את זה יותר בקפדנות.] השאלה היא היכן משקיעים, איך מתחלקים המשאבים.

    דווקא בן דוד עשה מחקר בעניין הקצאת הכספים של משרד הפנים לרשויות וכיצד הם מתחלקים. וכיצד החלוקה שלהם האמורה לפצות רשויות עם אוכלוסיות מוחלשות לא מתבצעת בפועל. כלומר הערוץ דרכו רשות יכולה לפצות ולחזק את מערכת החינוך שלה מכספים חיצוניים למערכת, הופך ליהיות ערוץ המקבע את החלוקה הנוכחית במקום לתקן אותה.

    דרך שאלות אלו של האופן בו המשאבים חינוכיים ואחרים מתחלקים בתוך החברה, ניתן להגיע לתובנה על הדרך להפוך מערכת החינוך למקום בו החברה מוצאת את תיקונה ולא המקום המקבע את עוולות העבר.

    שנה טובה
    רן

  58. רן רביב

    כמה וכמה מגיבים טועים כשהם מתייחסים לשאלה הנידונה כאן כשאלה שכל עניינה בשוויון ובזכויותיהם של תלמידים משכבות מוחלשות.
    ההיפך, הדיון כאן מעניין בזכות עמדתו הנחרצת של בן דוד שחינוך כללי וטוב לכולם הוא אינטרס חיוני ראשון במעלה של כל מי שרוצה לראות את מדינת ישראל כמדינה מודרנית ומתפתחת.
    על עניין זה יש הסכמה החוצה חלוקות אחרות, מ'בן דוד ועד דני גוטוויין', החינוך הוא אחד הכלים המשמעותיים ביותר לעצב את החברה. והעובדה שחלקים גדולים של החברה אינם מוכשרים במערכת החינוך להשתלב בשוק עבודה מודרני מתקדם, היא בעיה של כלל החברה. לפחות אלו שרוצים לראות בישראל יותר מאשר קולוניה מערבית עם כמה פקידים המעסיקים עובדים במטעים ומפעלים.
    בן דוד טוען בעקביות שעניין זה הוא אינטרס קיומי של מדינת ישראל. הויכוח הוא על ניתוח הבעיות ועל הדרך. לכן לא כדאי לסגת לויכוח הרגיל בין עשירים לעניים על שוויון בחינוך וכו' השאלה כאן חשוב לשים לב היא ממוקדת הרבה יותר.
    איזה אחוז מהמשאבים שלנו כחברה מושקע בחינוך [ביחד לחברות מתועשות], וכמה צריך להיות. והמשך הדיון, איך צריכה להיעשות ההשקעה כדי להגיע לתוצאות מיטביות במערכת החינוך. את שאר הויכוחים שווה לנהל עם מישהו אחר. בן דוד מחדד את השאלות שלפנינו וחשוב לענות עליהן לא לעבור לויכוח ערכי, החשוב גם הוא.

    לכן אחזור כבר על מה שטענתי בתגובה למעלה, והיו עוד מגיבים שהצביעו על שאלות דומות.
    הבעיה היא בחישוב האגרגטיבי.
    בן דוד צודק לחלוטין בטענתו שצריך לנרמל את ההוצאה לא רק בהתאמת שער מטבע, ויחס תלמידים אוכלוסייה אלא גם לפי תל'ג [או תמ'ג] -השאלה היא איך. ועד כמה הנתון של התמ'ג, והממוצעים שניתן לגזור ממנו משקפים את המקום בו חיה רוב האוכלוסיה. או לחילופין עד כמה הנתונים החציוניים רחוקים מהממוצע. באדוה נעשו כמה עבודות שבדקו פערים אלו ביחס למערב. הן מאירות את העניין.
    באותו אופן יש לפרק את נתוני הוצאת החינוך למרכיבים שונים לפי פלחי אוכלוסייה שונים ולראות שיש תמורה לאגרה. כלומר היכן שמשקיעים משאבים יש תוצאות טובות. [למיטב ידיעתי גם בהשוואה עולמית, אבל אני צריך לבדוק את זה יותר בקפדנות.] השאלה היא היכן משקיעים, איך מתחלקים המשאבים.

    דווקא בן דוד עשה מחקר בעניין הקצאת הכספים של משרד הפנים לרשויות וכיצד הם מתחלקים. וכיצד החלוקה שלהם האמורה לפצות רשויות עם אוכלוסיות מוחלשות לא מתבצעת בפועל. כלומר הערוץ דרכו רשות יכולה לפצות ולחזק את מערכת החינוך שלה מכספים חיצוניים למערכת, הופך ליהיות ערוץ המקבע את החלוקה הנוכחית במקום לתקן אותה.

    דרך שאלות אלו של האופן בו המשאבים חינוכיים ואחרים מתחלקים בתוך החברה, ניתן להגיע לתובנה על הדרך להפוך מערכת החינוך למקום בו החברה מוצאת את תיקונה ולא המקום המקבע את עוולות העבר.

    שנה טובה
    רן