• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

ביקור התזמורת ומימוש הפנטזיה הציונית בעיירת הדפרים

אייל בן משה

הסרט "ביקור התזמורת" מספר על תזמורת מצרית שמגיעה לארץ בהזמנת מרכז תרבות ערבי שנפתח בפתח תקווה. איש אינו מגיע לאסוף את חברי התזמורת משדה התעופה. לא ברור מדוע. האם אנשי המרכז הערבי בפ"ת לוקים בשלומיאליות "ישראלית"? הסרט אינו מספק תשובה לתעלומה זו.

על התזמורת מפקד מנצח מאופק וקפדן שלעולם אינו מודה בטעיות ואינו מבקש עזרה מאיש (ששון גבאי). נוכרי בארץ זרה הוא מחליט ביהירות עיוורת להגיע למקום בכוחות עצמו. התזמורת מגיעה לתחנה המרכזית ושם שולח המנצח את יריבו בסרט, חאלד, נגן כינור צעיר ושרמנטי (סאלח בכרי) שמערער על סמכותו לאורך כל הסרט, (כאן גם מתנהל עימות אב-בן) לברר במודיעין בשדה התעופה איזה אוטובוס יביא אותם למחוז חפצם.

בשל ההחלפה הערבית בין האותיות פ` ובי`ת, משבש חאלד את השם פתח תקווה, ומחליף אותו בבית התקווה. וכתוצאה מכך התזמורת מגיעה בטעות ליישוב שכוח אל, עיירה נידחת בנגב, (בית התקווה). וכאן בעצם מתרחש הסיפור.

התזמורת בניהולו של המנצח נכנסת ליישוב, תמונה מרכזית בסרט היא צילום סוריאליסטי של חברי התזמורת על מדיהם התכולים צועדים על רקע בלוקי הרכבות האפורים של השיכונים הישראלים. בצר להם, ולאחר שהבינו מדבריה של בעלת קיוסק מקומי, דינה (רונית אלקבץ), היחידה שיודעת אנגלית סבירה, שהם טעו באיתור המקום, ושאין יותר אוטובוסים עד ליום המחרת, הם נענים להזמנתה ללון בלילה ביישוב. חברי התזמורת מתפזרים בין כמה משפחות. ובמשך הלילה, אנו "מבינים" עד כמה רחוקה התרבות הישראלית- יהודית מהתרבות המצרית- ערבית.

אפשר לבקר את הסרט קולנועית, וחלק אף עשו זאת, רבים יותר היללו את הסרט. לדעתי אחת החולשות של הסרט היא באי יכולתו לתאר פרטים מתרבות אותה אתה מדחיק ולה אתה מתנכר. במקום זאת הסרט עסוק כל הזמן בתיאור המניירות של התרבות. הסרט גם אינו מתאר כראוי את המאבק המתנהל בין הדמויות האנושיות המאכלסות את הסרט. כגון את סיפורו של המנצח תאופיק. האיש הקפדן שחושב שהפגנת רגשות היא עניין בזוי, עובדה שגרמה לו לאבד את אשתו ובנו. הדבר בא לידי ביטוי כשהוא אינו נענה לדינה שבסוף מוצאת את סיפוקה אצל חאלד הצעיר, שהוא למעשה עבור תאופיק, גלגול יחסיו עם בנו. תאופיק מבין שהחמיץ, אך גם בסוף הסרט לא עושה עם זה כלום. זהו לדעתי רזון תסריטאי.

אבל הביקורת המרכזית שלי על הסרט היא תרבותית, לדעתי איש לא התייחס לכך עד עתה. הסרט לכאורה מגולל עלילה ריאליסטית. אם היה מדובר בסרט סוריאליסטי, קשה היה יותר לבוא בטענות ליוצר, שהרי הוא בורא עולם מפרי דמיונו בעל חוקים מעולם הפנטזיות הפרטי שלו (למרות שגם יצירה כזו אפשר לבקר). אבל כיוון שזוהי יצירה ריאליסטית, יש טעם בביקורת העולם שבנה היוצר. אחת הכוונות ההומאניות של הסרט, היא קירוב לבבות ותרבויות, קירוב בינינו לבין שכננו. אולם לדעתי הסרט משיג את התוצאה ההפוכה.

הציונות מיום הקמתה ועד היום הזה דימתה את עצמה בדמות אירופאית, תנועת לאומית אירופאית הבאה להתיישב במרחב המזרחי. הרבה ישראלים, מזרחים ואשכנזים, הפנימו את הדימוי הזה. זו הסיבה שחברי התזמורת מתקשרים עם תושבי בית התקווה אך ורק באנגלית, כיוון שאיש מתושבי המקום אינו יודע ערבית. וזה עניין מוזר מאד. כל ישראלי מצוי יודע שבשיכוני הבלוקים בשכונות ובעיירות פיתוח, דרים בעיקר מזרחים, – "בני עדות המזרח" או "יוצאי מדינות ערב". כיצד זה שבכל היישוב הזה, בית התקווה, לא נמצא אדם אחד שיודע מילה בערבית? אפילו ישיש מקומי אחד. שהרי זה מקום שעבור רבים מתושביו ערבית אמורה להיות שפת אימם. כולם מדברים אנגלית עילגת, ומזמרים פזמונים אמריקאים משנות ה-60.

טבעי שאנשים המנוכרים זה לזה והנקלעים לפגישה אקראית מאולצת, ינסו למצוא את מה משותף להם. זוהי תכונה אנושית המשותפת כמעט לכלל הבריות. בישראל כאשר מזרחי וערבי נפגשים בנסיבות שבהן הם צריכים לקשור שיחה ידידותית, לרוב המזרחי יזכיר את עברו הערבי, את עובדת הולדתו (או של הוריו) במדינה ערבית כל שהיא, או את העובדה ששמע בבית את שירי אום כולתום ופריד, או סממן משותף אחר. אפילו אם תושבי בית התקווה היו טורקים או כורדים, פרסים, דיבור כלשהו על המשותף בינם לבין חברי התזמורת הינו דבר מתבקש. אך פה בסרט, הפנטזיה הציונית מושלמת. אין שום קשר תרבותי בין יהודים לערבים, שתי תרבויות שמעולם לא נפגשו.

לכן לדעתי הסרט אינו מקרב אלא גורם לריחוק וניכור.

אגב, אחד המבקרים (אורי קליין), כתב שהוא מרגיש לא נוח כאשר שחקן יהודי-ישראלי משחק ערבי. ששון גבאי, יהודי יליד עיראק, אינו יכול לשחק ערבי? האם על מנת לשחק דמות של ערבי צריך חובה להיות ערבי? זהו סממן נוסף המעיד על דמיונו של הישראלי-אירופאי. קשה שלא להיזכר בשחקן אריה אליאס שסיפר שכשהיה צעיר ביקש להתקבל כשחקן ב"הבימה" ונדחה בשל מבטאו העירקי-ערבי, בעוד שלרוב שחקני התיאטרון  באותו זמן היה מבטא רוסי כבד.

אודה, כשמעתי תחילה על קיומו של הסרט, הייתי בטוח שאני עומד לחזות בחפלה בין תושבי המקום לחברי התזמורת, לצפות בחיבור תרבותי מחודש בין שתי קבוצות תרבותיות לאחר שחל ניתוק רב שנים ביניהן. איזה פוטנציאל. אבל הסרט כאילו נכתב על ידי הוגה ציוני פנאט.

לסיום. לסרט רגעים אנושיים יפים, אחד מהם, כאשר חאלד מלמד את הצעיר העילג (אגב, בעיירה הזו אין יצור אינטליגנטי? מדוע תמיד בסרטים הישראלים המקומות האלו מאוכלסים בדפרים) להתחיל עם בחורה באולם הגלגליות, או הסיטואציה הבלתי ממומשת בין תאופיק לדינה. הסרט הוא החמצה, ציפיתי לסרט אמיץ יותר.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נתי יפת

    * התגובה כוללת ספויילרים

    צפיתי בסרט ונהניתי מאוד. לפני קריאת הביקורת הזאת הייתי נותן לו ציון 9.5, על האנושיות (הדבר שהכי מושך אותי בקולנוע) ועל קירוב הלבבות. אחרי הקריאה הציון יורד ל-8.5.

    רוב השאלות שעלו כאן חלפו בראשי במהלך הצפיה, אך הדחקתי אותן משום שהסך הכולל תפס אותי יותר מהלאקונות. היה מקום לקתרזיס משמעותי יותר, והסרט אכן אחוז היטב בישראליות – לא בהכרח בציונות, לדעתי – מה שיוצר ניכור מסוים בין תושבי בית התקווה לאנשי התזמורת. מדמות בגילה של דינה הייתי מצפה לשליטה גדולה יותר בתרבות הערבית, מאשר אזכור הסרט הערבי של יום שישי וכמה צלילים של אום כולתום. הביקורת גרמה לי להבין שאכן היו חסרים בסרט יהודים דוברי ערבית.

    אבל יש בעיירות הדרום גם דמויות כמו אלה שמופיעות בסרט, ולגיטימי לבחור דווקא את 5-7 הדמויות שנבחרו. הן ממש לא היו דפ"ריות בעיני (רק המחזר הכושל התאפיין בזה), חשבתי שאלה אנשים מקסימים, אילטליגנטים לרוב, נוגעים ללב, בעלי הישגים (אורי גבריאל, דינה העצמאית), אוהבים (הבחור שמחכה לטלפון מאהובתו, שמגיע בסוף בניגוד לציפיות), אנשים שמביעים בעידון וגם בבוטות לעתים – ממש כמו בכל מקום אחר – את מנעד הרגשות והמחשבות שלהם. יש בסרט כמה סצנות מחניקות גרון, ובסופו של דבר הוא בהחלט מקרב הרבה יותר ממנכר, וכאן אני חולק על התימה המרכזית של המאמר. הסצינה באולם הגלגליות היא בעיני האוניברסליות בהתגלמותה, וחזקה יותר מכל סטריאוטיפ או לאקונה

    תודה רבה על הביקורת וחג שמח.

  2. נתי יפת

    * התגובה כוללת ספויילרים

    צפיתי בסרט ונהניתי מאוד. לפני קריאת הביקורת הזאת הייתי נותן לו ציון 9.5, על האנושיות (הדבר שהכי מושך אותי בקולנוע) ועל קירוב הלבבות. אחרי הקריאה הציון יורד ל-8.5.

    רוב השאלות שעלו כאן חלפו בראשי במהלך הצפיה, אך הדחקתי אותן משום שהסך הכולל תפס אותי יותר מהלאקונות. היה מקום לקתרזיס משמעותי יותר, והסרט אכן אחוז היטב בישראליות – לא בהכרח בציונות, לדעתי – מה שיוצר ניכור מסוים בין תושבי בית התקווה לאנשי התזמורת. מדמות בגילה של דינה הייתי מצפה לשליטה גדולה יותר בתרבות הערבית, מאשר אזכור הסרט הערבי של יום שישי וכמה צלילים של אום כולתום. הביקורת גרמה לי להבין שאכן היו חסרים בסרט יהודים דוברי ערבית.

    אבל יש בעיירות הדרום גם דמויות כמו אלה שמופיעות בסרט, ולגיטימי לבחור דווקא את 5-7 הדמויות שנבחרו. הן ממש לא היו דפ"ריות בעיני (רק המחזר הכושל התאפיין בזה), חשבתי שאלה אנשים מקסימים, אילטליגנטים לרוב, נוגעים ללב, בעלי הישגים (אורי גבריאל, דינה העצמאית), אוהבים (הבחור שמחכה לטלפון מאהובתו, שמגיע בסוף בניגוד לציפיות), אנשים שמביעים בעידון וגם בבוטות לעתים – ממש כמו בכל מקום אחר – את מנעד הרגשות והמחשבות שלהם. יש בסרט כמה סצנות מחניקות גרון, ובסופו של דבר הוא בהחלט מקרב הרבה יותר ממנכר, וכאן אני חולק על התימה המרכזית של המאמר. הסצינה באולם הגלגליות היא בעיני האוניברסליות בהתגלמותה, וחזקה יותר מכל סטריאוטיפ או לאקונה

    תודה רבה על הביקורת וחג שמח.

  3. מוטי טסלר

    אתה שואל בסיום מדוע בסרטים מציגים תמיד את הדפרים של העיירה? אז ידידי המלומד הרשה לי לתקן את ראייתך.
    אכן ישנם אנשים אינטיליגנטים בעיירה אלא שהם על פי רוב רכש שהובא לתגבור העיירה בכל מני תחומים. אז אם מגיעה תזמורת ערבית לנגן או לבקר בעיירה, הראשונים שיבואו לפגוש אותם הם אותם דפרים שאתה מדבר עליהם ולא האינטיליגנטים הדעתנים מוקסמי אירופה. מצד שני באתר זה הצגתם את הסטטיסטיקה של אחוז התלמידים שמגיעים להשכלה גבוהה בעיירות בפיתוח ופרטטם את הסיבות המוניציפאליות הסוציואקונומית והכלכליות בדמות הפער החברתי והניכור. אם כך מדוע אתה מתפלא? התמונה לא הייתה מרנינה כלל וכלל. ואם נצא מתוך נקודת הנחה שאותו תלמיד מהעיירה שכן הצליח באקדמיה ,הוא ברוב המקרים לא ירצה לחזור לכור מחצבתו האומלל.הוא יחפס מן הסתם אירופאים כמוהו.

  4. מוטי טסלר

    אתה שואל בסיום מדוע בסרטים מציגים תמיד את הדפרים של העיירה? אז ידידי המלומד הרשה לי לתקן את ראייתך.
    אכן ישנם אנשים אינטיליגנטים בעיירה אלא שהם על פי רוב רכש שהובא לתגבור העיירה בכל מני תחומים. אז אם מגיעה תזמורת ערבית לנגן או לבקר בעיירה, הראשונים שיבואו לפגוש אותם הם אותם דפרים שאתה מדבר עליהם ולא האינטיליגנטים הדעתנים מוקסמי אירופה. מצד שני באתר זה הצגתם את הסטטיסטיקה של אחוז התלמידים שמגיעים להשכלה גבוהה בעיירות בפיתוח ופרטטם את הסיבות המוניציפאליות הסוציואקונומית והכלכליות בדמות הפער החברתי והניכור. אם כך מדוע אתה מתפלא? התמונה לא הייתה מרנינה כלל וכלל. ואם נצא מתוך נקודת הנחה שאותו תלמיד מהעיירה שכן הצליח באקדמיה ,הוא ברוב המקרים לא ירצה לחזור לכור מחצבתו האומלל.הוא יחפס מן הסתם אירופאים כמוהו.

  5. רתם

    איש מיוחד והאסוציאציה במקומה

  6. רתם

    איש מיוחד והאסוציאציה במקומה

  7. ניצן אביב

    למרות שעדיין לא ראיתי את הסרט, אך אם לשפוט לפי דבריו של אייל בן משה, שצפה בו, הסרט הוא, כנראה, החמצה אומללה של הפוטנציאל אדיר, שהרי הסרט משקף נאמנה את העובדה המצערת, שרבים מהחברים שמוצאם מזרחי, העדיפו ומעדיפים גם היום, את המדיניות הלאומנית-גזענית ואפילו הפליגו לעבר הפאשיזם ונפלו בפח הלאומנות הקיצונית והגזענות שטמנו להם האשכנזים הפולנים ויוצאי מזרח אירופה אחרים וגם מהגרים מארצות המערב ובעיקר דתיים-חרדים אמריקאים. ביותר מאשר במקרה אחד אף "עלו" אלה על "רבותיהם" הלאומנים והגדילו עשות בשינאתם לעמים הערביים, שבארצותיהם שכנו ודרו אבותיהם דורות רבים ולא מעטים מהם גם נולדו שם ועלו לארץ בצעירותם.
    חבל מאד על ההחמצה הכבירה הזו ובעיקר על הגשר לשלום שיכלו אלה להוות, בחבל ארץ חבול זה, שהשלום, היציבות והשגשוג דרושים לו כאויר לנשימה.

  8. ניצן אביב

    למרות שעדיין לא ראיתי את הסרט, אך אם לשפוט לפי דבריו של אייל בן משה, שצפה בו, הסרט הוא, כנראה, החמצה אומללה של הפוטנציאל אדיר, שהרי הסרט משקף נאמנה את העובדה המצערת, שרבים מהחברים שמוצאם מזרחי, העדיפו ומעדיפים גם היום, את המדיניות הלאומנית-גזענית ואפילו הפליגו לעבר הפאשיזם ונפלו בפח הלאומנות הקיצונית והגזענות שטמנו להם האשכנזים הפולנים ויוצאי מזרח אירופה אחרים וגם מהגרים מארצות המערב ובעיקר דתיים-חרדים אמריקאים. ביותר מאשר במקרה אחד אף "עלו" אלה על "רבותיהם" הלאומנים והגדילו עשות בשינאתם לעמים הערביים, שבארצותיהם שכנו ודרו אבותיהם דורות רבים ולא מעטים מהם גם נולדו שם ועלו לארץ בצעירותם.
    חבל מאד על ההחמצה הכבירה הזו ובעיקר על הגשר לשלום שיכלו אלה להוות, בחבל ארץ חבול זה, שהשלום, היציבות והשגשוג דרושים לו כאויר לנשימה.

  9. מתי שמואלוף

    הנה חמש סיבות מדוע לא נהניתי בהקרנת הבכורה של האקדמיה לקולנוע בסרט השנון ביקור התזמורת :

    1. חוסר ידע סוציו-היסטורי – הבמאי ערן קולירין עוסק בפריזמה המזרחית ובבעיות חברתיות מבלי ללמוד עליהן לעומק.

    2. שיעתוק הדימויים – הפתיחה של הסרט משרטטת דמויות שהן לגמרי ה ס ט ר י א ו ט י פ השלילי של עיירות הפיתוח. יושבי קרנות ללא עבודה, נשים גרושות אשר מטיילות ממין למין ושלל דמויות עילגות – כמעט על סף פיגור שיכלי. נכון אמנם הדמויות מישתנות ועוברות תהליך של מודעות חיובית, אך זה לא מסביר את נקודת ההתחלה הנמוכה הזו.

    3. המדוכא השקוף – בסרט לא מראים את המדכא. כך שוב ושוב, אנו עוסקים במציאות חברתית, שמתקבלת כמובנת מאליה. ללא שום הסבר עמוק ומלא שיתחקה אחר ההיסטוריה החברתית שחילקה, מחלקת ומשמרת את הפערים הכי עצומים במערב בין עניים לעשירים.

    4. הפטיש, ההחפצה של עיירת הפיתוח – בסרט נגלה את ההתעסקות הקטנה של התושבים בחייהם, ללא שום מודעות פוליטית וחברתית. ו"בורות" זו הופכת אותם לעבדים של הפנטזיות המיניות של הבמאי/תסריטאי. כך הדמויות לא מתכתבות עם רצפי שפה, הוויה וזיכרון יהודי-ערבי. אין קומניסטים או מחתרת ציונית בעיראק, אין פעילים חברתיים שרצו שינוי במרוקו. כלום. הדמויות הופכות לסוג של גלמים אשר מגיעים לעיירת פיתוח איכשהו … וכל עולמם שקוע במין ותאווה.

    5. היעדר מודעות חברתית מזרח תיכונית – סרט משתמש בתזמורת מצרית כדי לדבר על הסכסוך (ניכר למשל בליהוק של בנו של מוחמד בכרי לתפקיד ראשי של נגן מצרי יפיוף) בין ישראל ופלסטין ובין ישראל והמזרח התיכון. אך גם כאן הנגנים המצרים עצמם נעדרים תודעה חברתית ופוליטית וכאילו הופכים לסוג של קורבן של המשטר השקוף. לא מובן מאיזה מעמד הם. מדוע הם הפכו לקורבן במשטר דיקטטורי (בתמיכת המערב) מצרי ומדוע אין הם מתמרדים נגדו.

    http://www.notes.co.il/mati/33824.asp

  10. מתי שמואלוף

    הנה חמש סיבות מדוע לא נהניתי בהקרנת הבכורה של האקדמיה לקולנוע בסרט השנון ביקור התזמורת :

    1. חוסר ידע סוציו-היסטורי – הבמאי ערן קולירין עוסק בפריזמה המזרחית ובבעיות חברתיות מבלי ללמוד עליהן לעומק.

    2. שיעתוק הדימויים – הפתיחה של הסרט משרטטת דמויות שהן לגמרי ה ס ט ר י א ו ט י פ השלילי של עיירות הפיתוח. יושבי קרנות ללא עבודה, נשים גרושות אשר מטיילות ממין למין ושלל דמויות עילגות – כמעט על סף פיגור שיכלי. נכון אמנם הדמויות מישתנות ועוברות תהליך של מודעות חיובית, אך זה לא מסביר את נקודת ההתחלה הנמוכה הזו.

    3. המדוכא השקוף – בסרט לא מראים את המדכא. כך שוב ושוב, אנו עוסקים במציאות חברתית, שמתקבלת כמובנת מאליה. ללא שום הסבר עמוק ומלא שיתחקה אחר ההיסטוריה החברתית שחילקה, מחלקת ומשמרת את הפערים הכי עצומים במערב בין עניים לעשירים.

    4. הפטיש, ההחפצה של עיירת הפיתוח – בסרט נגלה את ההתעסקות הקטנה של התושבים בחייהם, ללא שום מודעות פוליטית וחברתית. ו"בורות" זו הופכת אותם לעבדים של הפנטזיות המיניות של הבמאי/תסריטאי. כך הדמויות לא מתכתבות עם רצפי שפה, הוויה וזיכרון יהודי-ערבי. אין קומניסטים או מחתרת ציונית בעיראק, אין פעילים חברתיים שרצו שינוי במרוקו. כלום. הדמויות הופכות לסוג של גלמים אשר מגיעים לעיירת פיתוח איכשהו … וכל עולמם שקוע במין ותאווה.

    5. היעדר מודעות חברתית מזרח תיכונית – סרט משתמש בתזמורת מצרית כדי לדבר על הסכסוך (ניכר למשל בליהוק של בנו של מוחמד בכרי לתפקיד ראשי של נגן מצרי יפיוף) בין ישראל ופלסטין ובין ישראל והמזרח התיכון. אך גם כאן הנגנים המצרים עצמם נעדרים תודעה חברתית ופוליטית וכאילו הופכים לסוג של קורבן של המשטר השקוף. לא מובן מאיזה מעמד הם. מדוע הם הפכו לקורבן במשטר דיקטטורי (בתמיכת המערב) מצרי ומדוע אין הם מתמרדים נגדו.

    http://www.notes.co.il/mati/33824.asp

  11. זאב

    קשה להתעלם מדברים רבים שנכתבו באתר זה על הסרט.אודה כי כשצפיתי בסרט לא חשתי זאת. אני מבקש להציג את הפן החיובי בהצגת הגאווה הערבית המיוחדת כפי שגבאי וחבריו הפגינו. מול הרשלנות והשלומפריות הישראלית הידועה הוצגה בפנינו קבוצה מסודרת לבושה במדים מגוהצים המקבלת (כמעט תמיד)את מנהיגותו של מנהל התיזמורת ונוהגת בכבוד ובנימוס רב. הסרט מציג את המצרים באור חיובי ובהחלט מצליח ליצור אהדה לשכנינו ממצרים. אין ספק כי תיאור האורחים באור זה בולט על פני תיאורים קודמים של המצרים כחבורה של פחדני חולצי נעלים וחסרי כבוד.

  12. זאב

    קשה להתעלם מדברים רבים שנכתבו באתר זה על הסרט.אודה כי כשצפיתי בסרט לא חשתי זאת. אני מבקש להציג את הפן החיובי בהצגת הגאווה הערבית המיוחדת כפי שגבאי וחבריו הפגינו. מול הרשלנות והשלומפריות הישראלית הידועה הוצגה בפנינו קבוצה מסודרת לבושה במדים מגוהצים המקבלת (כמעט תמיד)את מנהיגותו של מנהל התיזמורת ונוהגת בכבוד ובנימוס רב. הסרט מציג את המצרים באור חיובי ובהחלט מצליח ליצור אהדה לשכנינו ממצרים. אין ספק כי תיאור האורחים באור זה בולט על פני תיאורים קודמים של המצרים כחבורה של פחדני חולצי נעלים וחסרי כבוד.

  13. ליאור

    מתי לא ראיתי את הסרט אבל לגבי סעיף 4 בתגובה שלך- אתה לא תופס שלפחות 95% מכלל תושבי כדור הארץ
    עסוקים בעצמם -בלהביא אוכל לשולחן ולא בתודעה פוליטית זו או אחרת.

    והיופי באדם הוא לפעמים העילגות שלו-הפשטות של חייו-ברגע שמעבירים הכל דרך פריזמה פוליטית הולכת האומנות
    ומי כמוך יודע.

  14. ליאור

    מתי לא ראיתי את הסרט אבל לגבי סעיף 4 בתגובה שלך- אתה לא תופס שלפחות 95% מכלל תושבי כדור הארץ
    עסוקים בעצמם -בלהביא אוכל לשולחן ולא בתודעה פוליטית זו או אחרת.

    והיופי באדם הוא לפעמים העילגות שלו-הפשטות של חייו-ברגע שמעבירים הכל דרך פריזמה פוליטית הולכת האומנות
    ומי כמוך יודע.

  15. חזי מחלב

    משיתוף הפעולה של מזרחים עם בימאי אשכנזי שבא להלעיג עליהם. הפעם זה בדמות הקולרין הזה, השד יודע מהיכן הוא צץ ,אבל ודאי וודאי שלא מעיירת קיפוח כלשהי. לכן אין לו וגם לא יכולה להיות לו שום הבנה באווירה המיוחדת כ'כ לעיירות-הקיפוח למינהן.אבל מה שמתמיה הוא שתמיד יימצאו מזרחים, ששון גבאי ורונית אלקבץ, במקרה, דנן שישתפו פעולה עם ביזוי המזרחיות בתור שכאזת.. לעניין זה אין שום רבותא אם מדובר ביהודים-ערבים, או בערבים לכל דבר.

    היום בצהריים עליתי במקרה על תחנה המכונה גלי צה"ל. אני כותב מכונה משום שכידוע, לפחות חצי מחיילי צה'ל, אם לא יותר מזרחים. אבל זו תחנה שכמעט אף פעם אינך שומע בה קולות של מזרחים. שמעתי שם סיפורים על גל"צ, במסגרת ערבי הסיפורים שמארגן העיראקי יוסי אלפי. אחרי האזנה של כשמונה עד עשר דקות, כיביתי את הרדיו בתחושה הקרובה לקבס. כל המשתתפים,שלונסקי,אליעזר דר,מולי שפירא ועוד ועוד, כולל המנחה הנודניק, הטרחן והבלתי נסבל בעליל, גדעון רייכר היו אשכנזים.ומדובר על לפחות 8 משתתפים. כאילו זו דרכו של עולם וכך צריכים העניינים להתנהל.אגב, כל הסיפורים שהם סיפרו היו משעממים לגמרי.

    זה מזכיר לי את טקס פרס ישראל האחרון. גם שם כל חתני וכלות הפרס, כעשרים במספר היו אשכנזים.
    ואני שואל במלוא הרצינות: מה יותר גרוע, גזענות בוטה ושפלה, או העדר מוחלט של כל פיסת מודעות למפה הקוגניטבית של האנשים הללו?

    אני על כל פנים, אימצתי בהוקרה ובחפץ לב את הקריטריון הנהדר של ויקי שירן, נוחה עדן, היינו של ספירת ראשים. ממש כך. קודם כל וראשית לכל תעשה ספירת מלאי, ורק אח"כ בוא נדבר!

  16. חזי מחלב

    משיתוף הפעולה של מזרחים עם בימאי אשכנזי שבא להלעיג עליהם. הפעם זה בדמות הקולרין הזה, השד יודע מהיכן הוא צץ ,אבל ודאי וודאי שלא מעיירת קיפוח כלשהי. לכן אין לו וגם לא יכולה להיות לו שום הבנה באווירה המיוחדת כ'כ לעיירות-הקיפוח למינהן.אבל מה שמתמיה הוא שתמיד יימצאו מזרחים, ששון גבאי ורונית אלקבץ, במקרה, דנן שישתפו פעולה עם ביזוי המזרחיות בתור שכאזת.. לעניין זה אין שום רבותא אם מדובר ביהודים-ערבים, או בערבים לכל דבר.

    היום בצהריים עליתי במקרה על תחנה המכונה גלי צה"ל. אני כותב מכונה משום שכידוע, לפחות חצי מחיילי צה'ל, אם לא יותר מזרחים. אבל זו תחנה שכמעט אף פעם אינך שומע בה קולות של מזרחים. שמעתי שם סיפורים על גל"צ, במסגרת ערבי הסיפורים שמארגן העיראקי יוסי אלפי. אחרי האזנה של כשמונה עד עשר דקות, כיביתי את הרדיו בתחושה הקרובה לקבס. כל המשתתפים,שלונסקי,אליעזר דר,מולי שפירא ועוד ועוד, כולל המנחה הנודניק, הטרחן והבלתי נסבל בעליל, גדעון רייכר היו אשכנזים.ומדובר על לפחות 8 משתתפים. כאילו זו דרכו של עולם וכך צריכים העניינים להתנהל.אגב, כל הסיפורים שהם סיפרו היו משעממים לגמרי.

    זה מזכיר לי את טקס פרס ישראל האחרון. גם שם כל חתני וכלות הפרס, כעשרים במספר היו אשכנזים.
    ואני שואל במלוא הרצינות: מה יותר גרוע, גזענות בוטה ושפלה, או העדר מוחלט של כל פיסת מודעות למפה הקוגניטבית של האנשים הללו?

    אני על כל פנים, אימצתי בהוקרה ובחפץ לב את הקריטריון הנהדר של ויקי שירן, נוחה עדן, היינו של ספירת ראשים. ממש כך. קודם כל וראשית לכל תעשה ספירת מלאי, ורק אח"כ בוא נדבר!

  17. דוד גיל

    לעומת קוראים שטרחו לבקר סרט שבו כלל לא צפו עלי להודות שראיתי בהנאה מלאה את הסרט המעולה אשר לדעתי הינו ביטוי נאמן לסיטואציה חפה לחלוטין מהסכסוך המזרח תיכוני ומתאר בריאליזם חסר שמאלץ יחסים בין בני אדם הנקלעים לאי הבנות חוזרות ונשנות. השחקנים הפגינו איפוק ורמת משחק שטרם נראתה בקולנוע הישראלי וגרפו בצדק את הפרסים שהוענקו להם ולמחזאי-במאי. רק להזכיר למבקרים כי התזמורת המצרית שעמדה לפני פירוק עם שובה התארחה בישוב פיתוח הזוי שעל פי כל הסימנים גורלו להתפרק בשל חוסר חיוניותו החברתית וכלכלית. זו מהות הסרט על פי הבנתי המוגבלת אך לגיטימית.
    . על יכולת ההידברות של יוצאי עדות המזרח עם עמים שכנים תוכלו לעמוד מדי שבוע במגדשי הכדורגל בהם משחקות ביתר ירושלים ובני סכנין. גם לא הבחנתי בכישוריהם של דוד לוי,משה שחל, מאיר שטרית, שלמה בן עמי, פואד או עמיר פרץ ליצור, בעת כהונותיהם בממשלות ישראל, את הגשר בינינו לבין שכנינו בזכות מוצאם וקרבתם החברתית.
    ולמי שעדיין לא ראה את ביקור התזמורת מומלץ למהר ולצפות בו בראש פתוח וללא דעה קדומה או צורך בחשבון נפש.

  18. דוד גיל

    לעומת קוראים שטרחו לבקר סרט שבו כלל לא צפו עלי להודות שראיתי בהנאה מלאה את הסרט המעולה אשר לדעתי הינו ביטוי נאמן לסיטואציה חפה לחלוטין מהסכסוך המזרח תיכוני ומתאר בריאליזם חסר שמאלץ יחסים בין בני אדם הנקלעים לאי הבנות חוזרות ונשנות. השחקנים הפגינו איפוק ורמת משחק שטרם נראתה בקולנוע הישראלי וגרפו בצדק את הפרסים שהוענקו להם ולמחזאי-במאי. רק להזכיר למבקרים כי התזמורת המצרית שעמדה לפני פירוק עם שובה התארחה בישוב פיתוח הזוי שעל פי כל הסימנים גורלו להתפרק בשל חוסר חיוניותו החברתית וכלכלית. זו מהות הסרט על פי הבנתי המוגבלת אך לגיטימית.
    . על יכולת ההידברות של יוצאי עדות המזרח עם עמים שכנים תוכלו לעמוד מדי שבוע במגדשי הכדורגל בהם משחקות ביתר ירושלים ובני סכנין. גם לא הבחנתי בכישוריהם של דוד לוי,משה שחל, מאיר שטרית, שלמה בן עמי, פואד או עמיר פרץ ליצור, בעת כהונותיהם בממשלות ישראל, את הגשר בינינו לבין שכנינו בזכות מוצאם וקרבתם החברתית.
    ולמי שעדיין לא ראה את ביקור התזמורת מומלץ למהר ולצפות בו בראש פתוח וללא דעה קדומה או צורך בחשבון נפש.

  19. נינה

    הולכים, לוקחים במאי, בן של במאי, כולו פינוקים ופירגון מקומיים, מרשה לעצמו להיות אמן. מה יוצא? עוד אמן משמר בורות ובערות, משעתק סטריוטיפים ישנים. אני נגד הבדיחה הזאת על בית התקוה במקום פתח תקוה. אני רוצה שהם יחזיקו פתק ששם כתוב שם העיר , שמישהו נחמד ידבר אליהם בערבית ויסביר להם איך לנסוע לפתח תקוה, שהם יגיעו לאן שהיו צריכים ושלבמאי שהוא כמובן גם התסריטאי כי האגו גדול, גדול מאד, לא יהיה גימיק לסרט שלא בא אלינו אלא בכדי להעמיד באור מיושן , לא ביקורתי, לא מבני, לא היסטורי, אותנו. בא לי לקלל מישהו. אני שואלת את עצמי את מי ומגלה שהזעם שלי מכוון את עצמו לדברי השבח וההלל לפלופ הזה שמישהו חכם אמר עליו שהוא בקושי יכול להחזיק סרט קצר

  20. נינה

    הולכים, לוקחים במאי, בן של במאי, כולו פינוקים ופירגון מקומיים, מרשה לעצמו להיות אמן. מה יוצא? עוד אמן משמר בורות ובערות, משעתק סטריוטיפים ישנים. אני נגד הבדיחה הזאת על בית התקוה במקום פתח תקוה. אני רוצה שהם יחזיקו פתק ששם כתוב שם העיר , שמישהו נחמד ידבר אליהם בערבית ויסביר להם איך לנסוע לפתח תקוה, שהם יגיעו לאן שהיו צריכים ושלבמאי שהוא כמובן גם התסריטאי כי האגו גדול, גדול מאד, לא יהיה גימיק לסרט שלא בא אלינו אלא בכדי להעמיד באור מיושן , לא ביקורתי, לא מבני, לא היסטורי, אותנו. בא לי לקלל מישהו. אני שואלת את עצמי את מי ומגלה שהזעם שלי מכוון את עצמו לדברי השבח וההלל לפלופ הזה שמישהו חכם אמר עליו שהוא בקושי יכול להחזיק סרט קצר

  21. אבנר בוק

    מספיק כבר עם השטויות האלו "ריאליסטי" וכל החרא הזה. הם גם היו נורא גדולים על המסך, לא? ראיתם פעם אנשים כל כך גדולים מחוץ לקולנוע? אפילו עבדולג'אבר לא כזה גדול. אל תבלבלו את המוח. ומה זה "חסר ידע סוציוהיסטורי" – למה כל טקסט בסוציולוגיה (אפילו של י. שנהב) מפגין ידע בקולנוע? מה זה הקשקוש הזה? אמנות לא חייבת לכם ולהשקפת העולם שלכם דבר וחצי דבר. לא טוב לכם – תעשו סרט בעצמכם.

  22. אבנר בוק

    מספיק כבר עם השטויות האלו "ריאליסטי" וכל החרא הזה. הם גם היו נורא גדולים על המסך, לא? ראיתם פעם אנשים כל כך גדולים מחוץ לקולנוע? אפילו עבדולג'אבר לא כזה גדול. אל תבלבלו את המוח. ומה זה "חסר ידע סוציוהיסטורי" – למה כל טקסט בסוציולוגיה (אפילו של י. שנהב) מפגין ידע בקולנוע? מה זה הקשקוש הזה? אמנות לא חייבת לכם ולהשקפת העולם שלכם דבר וחצי דבר. לא טוב לכם – תעשו סרט בעצמכם.

  23. ענבל

    ברור שכל הכותבים כאן , כמו גם אלו שכתבו את התסריט, הם גברים. לא סתם גברים, אלא גברים שנראה להם נורמאלי להפוך את הנשים לשקופות, מדוכאות, חסרות שמחה.

    אז נכון שדינה לוקחת יוזמה ומארגנת את השהות של חברי התזמורת במשך הלילה בעירה. אבל פה נגמר הפרגון לנשים – הן כולן עצובות בצורה מוגזמת ולא מרוצות מהחיים ומהגברים לידן, שלא יודעים איך לתקשר איתן. יותר מכך, הן גם לא תקשרו איתנו, הקהל. אי אפשר היה להבין מדוע הן מדוכאות, מה גורם לצער שלהן, מאיפה החוסר תקוה ? שום רמז אין לנו על כך. הן סתם מעוצבנות ומוזרות וזהו.

    בתור אישה, הסרט הזה אכזב אותי. גרם לי להרגיש שהקולנוע הישראלי ישאר עויין כלפי נשים לנצח ואף אחד אפילו לא ישים לב לכך.

    מלבד זאת, היתה בסרט הקצנה של הפתיחות הישראלית והקבלה של האחר, הזר, האורח – מצד אחד. ואילו מצדו האחר של המתרס, היתה הקצנה של הכבוד שרוכשים המיצרים לסמכות, למנצח שלהם. הכבוד שהם רוכשים גם לעצמם ומה שהם מייצגים: "תזמורת המשטרה המצרית".
    והבן של בכרי, ובכן, סתם ילדון רדוף הורמונים וזה נראה הדבר היחיד שמניע אותו.

    בקיצור, הסרט זקוק לעריכה מחדש, במקרה הטוב ותסריט חדש – במקרה הפחות טוב. אבל בכל מקרה, אי אפשר לקחת ממנו את ההישג של הפיכת הסכסוך האזורי והגלובלי עם המוסלמים, לאפשרות של מפגש אנושי שבו כולם מגלים שרב הדומה על השונה.
    ואסיים בציטוט פנינה מהסרט: " לשאול למה תזמורת המשטרה צריכה לנגן אום כולתום, זה כמו לשאול למה אדם צריך נשמה."

  24. ענבל

    ברור שכל הכותבים כאן , כמו גם אלו שכתבו את התסריט, הם גברים. לא סתם גברים, אלא גברים שנראה להם נורמאלי להפוך את הנשים לשקופות, מדוכאות, חסרות שמחה.

    אז נכון שדינה לוקחת יוזמה ומארגנת את השהות של חברי התזמורת במשך הלילה בעירה. אבל פה נגמר הפרגון לנשים – הן כולן עצובות בצורה מוגזמת ולא מרוצות מהחיים ומהגברים לידן, שלא יודעים איך לתקשר איתן. יותר מכך, הן גם לא תקשרו איתנו, הקהל. אי אפשר היה להבין מדוע הן מדוכאות, מה גורם לצער שלהן, מאיפה החוסר תקוה ? שום רמז אין לנו על כך. הן סתם מעוצבנות ומוזרות וזהו.

    בתור אישה, הסרט הזה אכזב אותי. גרם לי להרגיש שהקולנוע הישראלי ישאר עויין כלפי נשים לנצח ואף אחד אפילו לא ישים לב לכך.

    מלבד זאת, היתה בסרט הקצנה של הפתיחות הישראלית והקבלה של האחר, הזר, האורח – מצד אחד. ואילו מצדו האחר של המתרס, היתה הקצנה של הכבוד שרוכשים המיצרים לסמכות, למנצח שלהם. הכבוד שהם רוכשים גם לעצמם ומה שהם מייצגים: "תזמורת המשטרה המצרית".
    והבן של בכרי, ובכן, סתם ילדון רדוף הורמונים וזה נראה הדבר היחיד שמניע אותו.

    בקיצור, הסרט זקוק לעריכה מחדש, במקרה הטוב ותסריט חדש – במקרה הפחות טוב. אבל בכל מקרה, אי אפשר לקחת ממנו את ההישג של הפיכת הסכסוך האזורי והגלובלי עם המוסלמים, לאפשרות של מפגש אנושי שבו כולם מגלים שרב הדומה על השונה.
    ואסיים בציטוט פנינה מהסרט: " לשאול למה תזמורת המשטרה צריכה לנגן אום כולתום, זה כמו לשאול למה אדם צריך נשמה."

  25. דני זמיר

    של אהרלה כהן וסיגלית בנאי אלטרנטיבה מעולה.

  26. דני זמיר

    של אהרלה כהן וסיגלית בנאי אלטרנטיבה מעולה.

  27. נסים מוסק

    מסכים עם אבנר בוק, כולה סרט. אין זה המיזם האינצקלופדיסטי המונומנטלי של החילוניות, שאותו ביקר בכשרון רב יהודה שנהב. מספיק לקפוץ ולהעלב מכל שטות.

  28. נסים מוסק

    מסכים עם אבנר בוק, כולה סרט. אין זה המיזם האינצקלופדיסטי המונומנטלי של החילוניות, שאותו ביקר בכשרון רב יהודה שנהב. מספיק לקפוץ ולהעלב מכל שטות.

  29. אביעד

    הייתי אומר שזה סרט מקסים שמתאר סיטואציה שאינה קשורה בכלל דווקא לסכסוך הישראלי ערבי, אלא עוסק באנשים. אבל אז תאמרו שאני אשכנזי גזעני.
    הייתי אומר שהדמויות מעוצבות בכוונה באופן מינימליסטי, ודווקא הרגשות המובעים בצורה זו עם מינימום היכרות עם הדמויות ומינימום מילים מצליחים לקרוע את המסך יותר מכל דיאלוג שנון. אבל אז תאמרו שאני עירוני המתייחס בפטרוניות לתושבי הפריפריה המזרחיים.
    היייתי אומר שדמויות הנשים מוצגות דווקא כהרבה יותר חכמות, פיקחות וחזקות מהגברים המתעסקים בעיקר בעצמם ומשחקי אגו. אבל אז תאמרו שאני שוביניסט הנהנה לראות גברים דומיננטיים.

    לכן פשוט אבחר בזכות השתיקה

  30. אביעד

    הייתי אומר שזה סרט מקסים שמתאר סיטואציה שאינה קשורה בכלל דווקא לסכסוך הישראלי ערבי, אלא עוסק באנשים. אבל אז תאמרו שאני אשכנזי גזעני.
    הייתי אומר שהדמויות מעוצבות בכוונה באופן מינימליסטי, ודווקא הרגשות המובעים בצורה זו עם מינימום היכרות עם הדמויות ומינימום מילים מצליחים לקרוע את המסך יותר מכל דיאלוג שנון. אבל אז תאמרו שאני עירוני המתייחס בפטרוניות לתושבי הפריפריה המזרחיים.
    היייתי אומר שדמויות הנשים מוצגות דווקא כהרבה יותר חכמות, פיקחות וחזקות מהגברים המתעסקים בעיקר בעצמם ומשחקי אגו. אבל אז תאמרו שאני שוביניסט הנהנה לראות גברים דומיננטיים.

    לכן פשוט אבחר בזכות השתיקה

  31. דרור ק

    כמה אנשים בעיירת פיתוח ממוצעת באמת דוברים ערבית? אילו היו מגיעים לביתי אורחים לא קרואים מפולין, הייתי מדבר איתם אנגלית. סביי וסבותיי שמוצאם מפולין דיברו איתי רק עברית. אפילו יידיש שהייתה שפת אמם הם לא דיברו עם הנכדים, שלא לדבר על פולנית. יש להניח שחלק ניכר מהתושבים הצעירים במקומות כאלה מדברים קצת ערבית-מרוקנית, דיאלקט שנשמע לאוזניים מצריות (או פלסטיניות) כמו סינית. חלקם צאצאים לדוברי צרפתית, שפה שירדה מגדולתה במצרים כמו גם בישראל. יהודים עיראקים רבים דיברו בבית אנגלית וצרפתית (כך לפחות מספר ששון סומך), ואלה שדיברו ערבית דיברו דיאלקט יהודי-בגדדי שאף הוא לא ממש מובן למצרים. יש קהילות יהודית-מצרית וקראית-מצרית בארץ, אבל בניה מרוכזים דווקא בערים הגדולות במרכז הארץ.

    את הסרט עדיין לא ראיתי, אבל ראיתי ראיון עם יוצר הסרט שבו הוא אמר שכהשראה שימש לו הספר "מסע לישראל" של עלי סאלם, מחזאי מצרי, בין הבודדים שהעזו לשבור את החרם התרבותי המצרי על ישראל. משמח אותי לראות נצר ראשון של מגע בין התרבות המצרית לתרבות הישראלית: סופר מצרי מבקר בישראל וכותב על כך, הספר מתורגם לעברית ומשמש השראה לסרט ישראלי. בינתיים זהו רק נצר ראשון, עדין, ומן הסתם לא-מספק, אבל אולי יבואו עוד בעקבותיו… אולי…

  32. דרור ק

    כמה אנשים בעיירת פיתוח ממוצעת באמת דוברים ערבית? אילו היו מגיעים לביתי אורחים לא קרואים מפולין, הייתי מדבר איתם אנגלית. סביי וסבותיי שמוצאם מפולין דיברו איתי רק עברית. אפילו יידיש שהייתה שפת אמם הם לא דיברו עם הנכדים, שלא לדבר על פולנית. יש להניח שחלק ניכר מהתושבים הצעירים במקומות כאלה מדברים קצת ערבית-מרוקנית, דיאלקט שנשמע לאוזניים מצריות (או פלסטיניות) כמו סינית. חלקם צאצאים לדוברי צרפתית, שפה שירדה מגדולתה במצרים כמו גם בישראל. יהודים עיראקים רבים דיברו בבית אנגלית וצרפתית (כך לפחות מספר ששון סומך), ואלה שדיברו ערבית דיברו דיאלקט יהודי-בגדדי שאף הוא לא ממש מובן למצרים. יש קהילות יהודית-מצרית וקראית-מצרית בארץ, אבל בניה מרוכזים דווקא בערים הגדולות במרכז הארץ.

    את הסרט עדיין לא ראיתי, אבל ראיתי ראיון עם יוצר הסרט שבו הוא אמר שכהשראה שימש לו הספר "מסע לישראל" של עלי סאלם, מחזאי מצרי, בין הבודדים שהעזו לשבור את החרם התרבותי המצרי על ישראל. משמח אותי לראות נצר ראשון של מגע בין התרבות המצרית לתרבות הישראלית: סופר מצרי מבקר בישראל וכותב על כך, הספר מתורגם לעברית ומשמש השראה לסרט ישראלי. בינתיים זהו רק נצר ראשון, עדין, ומן הסתם לא-מספק, אבל אולי יבואו עוד בעקבותיו… אולי…

  33. אלון

    אני במאי ומזרחי, ומאוד מודע פוליטית, והכתבה עצמה – וכן כמה מהתגובות אליה פשוט הרתיחו את דמי. קודם כל, מגוון הדמויות בסרט והרגשות שהן מקרינות הוא עצום. החל מדמויות מוחצנות, בעלות כוח ועד לדמויות רגישות ודפ"ריות (ומה, להשתמש במונח צבאי זה בסדר?) – הבחירה בסוג ההומור האנקדוטלי שמציג את החולשות של הדמויות, היהירות שלהן, האטימות הוא הומור משובח, מסוגנן, שבא ממסורת ארוכה של קולנוע צ'כי ובלקני (נניח קוסטריצה). הטעות של בית התקווה היא קונבנציה קולנועית קלאסית (שאפשר להלחם בה, אבל עקרונית, הקהל מוכן לספוג קונבנציה אחת או שניים בסרט). הבחירה בשפה האנגלית היא במהותה בחירה מסחרית. ופה – יש עניין מרכזי. מטרתו של סרט לא להיות "ראליסטי", לא לייצג נכונה שום דבר. האם "רשימת שינדלר" מייצג נכונה את השואה? נהפוכו. זה סרט מלא בבעיות אידיאולוגיות חמורות לגבי ייצוג השואה. האם הוא סרט טוב? בהחלט כן. יותר מכך – הוא הביא אוכלוסיות שלמות בעולם שלא היו מודעות לקיום השואה למודעות כזאת. האם ביקור התזמורת הוא סרט טוב? בעיני הרבה יותר מזה. הוא סרט מרגש, על טבע האדם, על החולשות שלו, על הפתטיות שלו לרגעים. האם הוא סרט גזעני שחוטא למזרחים ? אפשר אולי לנבור ולמצוא נקודות מסויימות, שבכל תוכנית בישול אפשר למצוא יותר, אבל כעקרון – הוא מצליח לייצר דמויות מורכבות ומרגשות. ובעיני, אין דרך טובה יותר לשבור דעות קדומות. לגבי המטרה שהציב כותב המאמר לסרט – לקרב לבבות. סרט הוא לא ברושור תעמולה. המטרה של כל הסרטים היא אחת – לגרום לקהל, לצופה, לעבור חוויה שתגרום לו לחשוב על עצמו ועל העולם בו הוא חי. קולירן לקח להקה מצרית, אותם מצרים שאנחנו נוטים לבוז (אוטומטית) לאינטנגנציה שלהם – והביא אותם בצורה הכי לא צפויה. הוא לקח אותם למקום שכוח אל – ויש לא מעט כאלה בדרום הפרוע של ישראל. בסרטים ישראלים אחרים (אביבה אהובתי, לדוגמא), יש סטיראוטיפיזציה הרבה יותר חמורה של המזרחיים (והנה לכם במאי מזרחי, בן טבריה עצמה) – שם, המבנה הקלוקל, נמצא בגוף הסרט (אישה שכותבת בצורה "עממית" וסופר "מתל אביב" שנדהם מהכח של "הפשטות שלה". צעקות מהחלונות, נשים שתולות כביסה על הגג וכו'). בביקור התזמורת – הדבר היחידי שהמציא הבמאי הוא איזה סוג של אווירה אינטימית בתוך המקום שקוראים אותו בית התקווה. במובן הזה, הוא חטא, כי הדרום הישראלי הוא צחיח, לא רק באוויר, אלא גם באינטראקציות החברתיות שקיימות בו (עכשיו כשיש מעט מאוד תקווה). במובן הזה, הבמאי אולי מגשים איזה סוג של פנטזיה, אשליה, שהעולם יהיה מורכב, שוב הפעם, מאנשים שיושבים בחוץ ומדברים. שמארחים מי שבא אליהם, מבלי לחשוב פעמיים. עולם בלי פלאפונים (ועם בחור שמחכה כל ערב לשיחה בטלפון ציבורי). ובשביל פנטזיות כאלה – יש קולנוע.

  34. אלון

    אני במאי ומזרחי, ומאוד מודע פוליטית, והכתבה עצמה – וכן כמה מהתגובות אליה פשוט הרתיחו את דמי. קודם כל, מגוון הדמויות בסרט והרגשות שהן מקרינות הוא עצום. החל מדמויות מוחצנות, בעלות כוח ועד לדמויות רגישות ודפ"ריות (ומה, להשתמש במונח צבאי זה בסדר?) – הבחירה בסוג ההומור האנקדוטלי שמציג את החולשות של הדמויות, היהירות שלהן, האטימות הוא הומור משובח, מסוגנן, שבא ממסורת ארוכה של קולנוע צ'כי ובלקני (נניח קוסטריצה). הטעות של בית התקווה היא קונבנציה קולנועית קלאסית (שאפשר להלחם בה, אבל עקרונית, הקהל מוכן לספוג קונבנציה אחת או שניים בסרט). הבחירה בשפה האנגלית היא במהותה בחירה מסחרית. ופה – יש עניין מרכזי. מטרתו של סרט לא להיות "ראליסטי", לא לייצג נכונה שום דבר. האם "רשימת שינדלר" מייצג נכונה את השואה? נהפוכו. זה סרט מלא בבעיות אידיאולוגיות חמורות לגבי ייצוג השואה. האם הוא סרט טוב? בהחלט כן. יותר מכך – הוא הביא אוכלוסיות שלמות בעולם שלא היו מודעות לקיום השואה למודעות כזאת. האם ביקור התזמורת הוא סרט טוב? בעיני הרבה יותר מזה. הוא סרט מרגש, על טבע האדם, על החולשות שלו, על הפתטיות שלו לרגעים. האם הוא סרט גזעני שחוטא למזרחים ? אפשר אולי לנבור ולמצוא נקודות מסויימות, שבכל תוכנית בישול אפשר למצוא יותר, אבל כעקרון – הוא מצליח לייצר דמויות מורכבות ומרגשות. ובעיני, אין דרך טובה יותר לשבור דעות קדומות. לגבי המטרה שהציב כותב המאמר לסרט – לקרב לבבות. סרט הוא לא ברושור תעמולה. המטרה של כל הסרטים היא אחת – לגרום לקהל, לצופה, לעבור חוויה שתגרום לו לחשוב על עצמו ועל העולם בו הוא חי. קולירן לקח להקה מצרית, אותם מצרים שאנחנו נוטים לבוז (אוטומטית) לאינטנגנציה שלהם – והביא אותם בצורה הכי לא צפויה. הוא לקח אותם למקום שכוח אל – ויש לא מעט כאלה בדרום הפרוע של ישראל. בסרטים ישראלים אחרים (אביבה אהובתי, לדוגמא), יש סטיראוטיפיזציה הרבה יותר חמורה של המזרחיים (והנה לכם במאי מזרחי, בן טבריה עצמה) – שם, המבנה הקלוקל, נמצא בגוף הסרט (אישה שכותבת בצורה "עממית" וסופר "מתל אביב" שנדהם מהכח של "הפשטות שלה". צעקות מהחלונות, נשים שתולות כביסה על הגג וכו'). בביקור התזמורת – הדבר היחידי שהמציא הבמאי הוא איזה סוג של אווירה אינטימית בתוך המקום שקוראים אותו בית התקווה. במובן הזה, הוא חטא, כי הדרום הישראלי הוא צחיח, לא רק באוויר, אלא גם באינטראקציות החברתיות שקיימות בו (עכשיו כשיש מעט מאוד תקווה). במובן הזה, הבמאי אולי מגשים איזה סוג של פנטזיה, אשליה, שהעולם יהיה מורכב, שוב הפעם, מאנשים שיושבים בחוץ ומדברים. שמארחים מי שבא אליהם, מבלי לחשוב פעמיים. עולם בלי פלאפונים (ועם בחור שמחכה כל ערב לשיחה בטלפון ציבורי). ובשביל פנטזיות כאלה – יש קולנוע.

  35. מואיז

    וכדאי לקרוא כאן על מה שקרה השבוע בפסטיבל קצה.
    http://www.havivapedaya.com/?p=174

    המיסחור של האומנות מחליף היום את האדיאולוגיה של האשכנזיות עד לפני עשרים שנה, והוא עשה דבר טוב אחד וכמה דברים רעים מאוד.
    השירה הפכה להיות חפה כליל מכול מסחריות ולכן מזה שלושים שנה מתקיימת אומנות שירית מגוונת ומזרחית. האם זו הסיבה שלא יוצאת אנתולוגיה לשירה ישראלית מזה שלושים שנה? מאז פירסם ארז ביטון את "מנחה מרוקאית" קרנה של השירה ירדה מכול בחינה ובמיוחד מבחינה מסחרית כדי להפוך לזירה רועשת של קולות מזרחיים מדהימים.

    לצד זה האשכנזים התחילו להבין שיש מסחר גם במזרחים ואפשר למכור סרט לוועדה אם אתה אשכנזי, המזרחי שנקלע למצב הזה צריך לספק קודם כול כל מיני וועדות אשכנזיות ואת זה הוא יתקשה לעבור, לכן אני צופה עוד הרבה סרטים מן הסוג הזה וגם רומאנים של אשכנזים על חיי המזרחים בארץ. בכול מקרה, בתוך המיסחור הזה, גם המזרחים מחוייבים לספק את הסחורה ולספק את כול הסטריאוטיפים של האשכנזים על המזרחים כדי להגיע למוצר מוגמר.

  36. מואיז

    וכדאי לקרוא כאן על מה שקרה השבוע בפסטיבל קצה.
    http://www.havivapedaya.com/?p=174

    המיסחור של האומנות מחליף היום את האדיאולוגיה של האשכנזיות עד לפני עשרים שנה, והוא עשה דבר טוב אחד וכמה דברים רעים מאוד.
    השירה הפכה להיות חפה כליל מכול מסחריות ולכן מזה שלושים שנה מתקיימת אומנות שירית מגוונת ומזרחית. האם זו הסיבה שלא יוצאת אנתולוגיה לשירה ישראלית מזה שלושים שנה? מאז פירסם ארז ביטון את "מנחה מרוקאית" קרנה של השירה ירדה מכול בחינה ובמיוחד מבחינה מסחרית כדי להפוך לזירה רועשת של קולות מזרחיים מדהימים.

    לצד זה האשכנזים התחילו להבין שיש מסחר גם במזרחים ואפשר למכור סרט לוועדה אם אתה אשכנזי, המזרחי שנקלע למצב הזה צריך לספק קודם כול כל מיני וועדות אשכנזיות ואת זה הוא יתקשה לעבור, לכן אני צופה עוד הרבה סרטים מן הסוג הזה וגם רומאנים של אשכנזים על חיי המזרחים בארץ. בכול מקרה, בתוך המיסחור הזה, גם המזרחים מחוייבים לספק את הסחורה ולספק את כול הסטריאוטיפים של האשכנזים על המזרחים כדי להגיע למוצר מוגמר.

  37. שור

    לא ראיתי את הסרט,
    אבל אם יצר שרשור אשר כה מחטט בזהות הישראלית אז כנראה נגע בלבבות של אנשים.

    שור

  38. שור

    לא ראיתי את הסרט,
    אבל אם יצר שרשור אשר כה מחטט בזהות הישראלית אז כנראה נגע בלבבות של אנשים.

    שור

  39. שירה אוחיון

    לדרור עכשיו כשאתה כותב על ההשראות לסרט הכל מסתדר לי.
    את עלי סאלם פגשתי בתחילת שנות התשעים באוניברסיטה. אחרי הרצאה שנשא שם ביוזמת ששון סומך. אחרי ההרצאה ניגשנו אליו אני וחברתי דנה וקשקשנו איתו. הוא הזמין אותנו לאכול איתו. הוא חיפש להגיע למסעדה עממית "מטעם שעבי" , אני אמרתי לו שהמסעדה הכי טובה שאני מכירה היא אצל אמא שלי ושהוא מוזמן, אבל בסוף הצעתי לו לאכול בשכונת התקווה. הוא מיד ענה שהוא שמע על "פתח תקווה" אני וחברתי תיקנו אותו, אבל גם אחר כך הוא התעקש לספר לחבריו שאכל ב"פתח תקווה". יום למחרת בשבת הוא הציע לי ולחברתי ללות אותו לירושלים למלון שבו היה אמור להתאכסן. הוא ממש פחד שיעצרו אותו. נסענו איתו במכונית סובייטית ירוקה, דגם שמימי לא ראיתי לפני כן עם לוחית רישוי מצרית "מלאכי". הוא נסע במהירות של 60 קמ"ש במסלול השמאלי כשהוא מתמכר לצלילי אום כלתום. ניסינו בעדינות לנתב אותו למסלול הימני אך ללא הועיל. בסוף באמת עצר אותנו שוטר למראה לוחית הרישוי המוזרה. הסברנו לו מי האורח והוא שחרר אותנו לדרכנו. אח"כ הגענו למלון דוד המלך, אך הוא נבהל מכמות השיש במקום. "איה אלמקברה די?" מה זה בית הקברות הזה? הוא שאל . אני לא ישן פה. אז הזמנתי אותו לחברתי שגית בירושלים, בדירת הרווקות שלה הוא הרגיש הרבה יותר נינוח. אח"כ אירחתי אותו לארוחת ערב בדירתי השכורה בת"א. לימים הוא כתב באחד מפרקי הספר על המפגש שלנו איתו ועל הנסיעה ההיא לירושלים בספרו. את הגירסא הערבית של הספר קיבלתי ממנו עם הקדשה מאד מיוחדת.
    האמת היא שדיברתי איתו בערבית ספרותית ומיד אח"כ התחלתי בזכותו לקשקש במדוברת מצרית. טיפוס מאד מיוחד הוא עלי סאלם, אבל לצערי הרב הוא אינו מסמל פתח לתקשורת עם שכינינו המצרים. עלי סאלם הותקף קשות על ביקורו הספונטאני לישראל. הוא הוחרם ע"י אגודת הסופרים (למעט אולי נגיב מחפוט' שהתנגד לסילוקו מהאגודה) . בעתונות המצרית הוא הפך למצורע. קראתי אז מאמר עליו ב"רוז אליוסוף" המצרי שתיאר אותו כ"אלי שלום" סוכן המוסד.
    גם בארץ הוא זכה להתקפות מצד הפלסטינים על תמיכתו באוסלו. באחד הימים יצא לי ללות אותו למסיבה בביתה של עו"ד לאה צמל ונדהמתי מעוצמת הביקורת שם כלפיו.
    לא ראיתי את ביקור התזמורת, אבל ללא ספק המפגש עם עלי סאלם היה יכול לשמש השראה ללא מעט סרטים.

  40. שירה אוחיון

    לדרור עכשיו כשאתה כותב על ההשראות לסרט הכל מסתדר לי.
    את עלי סאלם פגשתי בתחילת שנות התשעים באוניברסיטה. אחרי הרצאה שנשא שם ביוזמת ששון סומך. אחרי ההרצאה ניגשנו אליו אני וחברתי דנה וקשקשנו איתו. הוא הזמין אותנו לאכול איתו. הוא חיפש להגיע למסעדה עממית "מטעם שעבי" , אני אמרתי לו שהמסעדה הכי טובה שאני מכירה היא אצל אמא שלי ושהוא מוזמן, אבל בסוף הצעתי לו לאכול בשכונת התקווה. הוא מיד ענה שהוא שמע על "פתח תקווה" אני וחברתי תיקנו אותו, אבל גם אחר כך הוא התעקש לספר לחבריו שאכל ב"פתח תקווה". יום למחרת בשבת הוא הציע לי ולחברתי ללות אותו לירושלים למלון שבו היה אמור להתאכסן. הוא ממש פחד שיעצרו אותו. נסענו איתו במכונית סובייטית ירוקה, דגם שמימי לא ראיתי לפני כן עם לוחית רישוי מצרית "מלאכי". הוא נסע במהירות של 60 קמ"ש במסלול השמאלי כשהוא מתמכר לצלילי אום כלתום. ניסינו בעדינות לנתב אותו למסלול הימני אך ללא הועיל. בסוף באמת עצר אותנו שוטר למראה לוחית הרישוי המוזרה. הסברנו לו מי האורח והוא שחרר אותנו לדרכנו. אח"כ הגענו למלון דוד המלך, אך הוא נבהל מכמות השיש במקום. "איה אלמקברה די?" מה זה בית הקברות הזה? הוא שאל . אני לא ישן פה. אז הזמנתי אותו לחברתי שגית בירושלים, בדירת הרווקות שלה הוא הרגיש הרבה יותר נינוח. אח"כ אירחתי אותו לארוחת ערב בדירתי השכורה בת"א. לימים הוא כתב באחד מפרקי הספר על המפגש שלנו איתו ועל הנסיעה ההיא לירושלים בספרו. את הגירסא הערבית של הספר קיבלתי ממנו עם הקדשה מאד מיוחדת.
    האמת היא שדיברתי איתו בערבית ספרותית ומיד אח"כ התחלתי בזכותו לקשקש במדוברת מצרית. טיפוס מאד מיוחד הוא עלי סאלם, אבל לצערי הרב הוא אינו מסמל פתח לתקשורת עם שכינינו המצרים. עלי סאלם הותקף קשות על ביקורו הספונטאני לישראל. הוא הוחרם ע"י אגודת הסופרים (למעט אולי נגיב מחפוט' שהתנגד לסילוקו מהאגודה) . בעתונות המצרית הוא הפך למצורע. קראתי אז מאמר עליו ב"רוז אליוסוף" המצרי שתיאר אותו כ"אלי שלום" סוכן המוסד.
    גם בארץ הוא זכה להתקפות מצד הפלסטינים על תמיכתו באוסלו. באחד הימים יצא לי ללות אותו למסיבה בביתה של עו"ד לאה צמל ונדהמתי מעוצמת הביקורת שם כלפיו.
    לא ראיתי את ביקור התזמורת, אבל ללא ספק המפגש עם עלי סאלם היה יכול לשמש השראה ללא מעט סרטים.

  41. ירדנה אלון

    גם אני האזנתי לתחנת גלי צה"ל לתכנית עליה אתה מדבר, אני קצת יותר אפטימית כנראה אז האזנתי עד הסוף,ציפיתי לשמוע משהו איזה סיפור או איזה דובר מזרחי שכן זו תחנה צבאית ובכל זאת צה,ל הוא "כור ההיתוך של החברה הישראלית"(למי שרוצה להיות מותך לכור הזה כמובן,למרות שלדעתי זה יותר כוך היתוך מאשר כור )אבל מן המזרחים מצפים כנראה להיות "בשר תותחים" ואם הם נשארו בחיים עד סיום השרות הם יכולים להתאיין לעיירות הקיפוח בחזרה,
    אצל גדעון רייכר זה הרבה יותר בוטה וגם בתוכנית "יש עם מי לדבר" אותה הוא מנחה פעם בשבוע כל דיבור על מזרחיות ועל קיפוח ישר מורד באופן בוטה וגס,זאת המדייה הישראלית "מגלומנית" מלאה את עצמה,ושטחית למדי, פה ושם יש פנינים זעירות כמו שידורי האוניברסיטה הפתוחה,אולם כל היתר עוסק בפוליטיקה צהובה.יחד עם זאת אם לא היינו מאזינים לא היינו יודעים.

  42. ירדנה אלון

    גם אני האזנתי לתחנת גלי צה"ל לתכנית עליה אתה מדבר, אני קצת יותר אפטימית כנראה אז האזנתי עד הסוף,ציפיתי לשמוע משהו איזה סיפור או איזה דובר מזרחי שכן זו תחנה צבאית ובכל זאת צה,ל הוא "כור ההיתוך של החברה הישראלית"(למי שרוצה להיות מותך לכור הזה כמובן,למרות שלדעתי זה יותר כוך היתוך מאשר כור )אבל מן המזרחים מצפים כנראה להיות "בשר תותחים" ואם הם נשארו בחיים עד סיום השרות הם יכולים להתאיין לעיירות הקיפוח בחזרה,
    אצל גדעון רייכר זה הרבה יותר בוטה וגם בתוכנית "יש עם מי לדבר" אותה הוא מנחה פעם בשבוע כל דיבור על מזרחיות ועל קיפוח ישר מורד באופן בוטה וגס,זאת המדייה הישראלית "מגלומנית" מלאה את עצמה,ושטחית למדי, פה ושם יש פנינים זעירות כמו שידורי האוניברסיטה הפתוחה,אולם כל היתר עוסק בפוליטיקה צהובה.יחד עם זאת אם לא היינו מאזינים לא היינו יודעים.

  43. שרון

    מהפוסט עצמו היה קשה לזקק מה בדיוק הרגיז את הכותב, אך התעלו עליו המגיבים שכלל לא צפו בסרט לפני שנעלבו, לדעתי גישה כזו אינה תורמת לרצינות טענותיכם.

    בנוגע לטענה לפיה המזרחים היו אמורים לדבר ערבית או למצוא מכנה משותף עם המצרים, נראה לי שזו בקשה מוגזמת מהדמויות בסרט, שגילן נע בין 17-45 (הסרט מתרחש בתקופת אוסלו). לכל היותר ניתן להגיע למסקנה שכלל לא קיימים מזרחים "אמיתיים", כפי שחלק מהכותבים כאן היו רוצים, אלא שאפילו לעיירה הדרומית הנשכחת הגיע מכבש הישראליות (ואחריו האמריקניות), וטיפל בבעיה מבעוד מועד. אך אין לבוא בטענות אל הסרט בעניין זה, שכן דווקא בנקודה זו הוא מאוד מציאותי.

    בנוגע לעניין השפה, לדעתי זוהי ההחמצה הגדולה של הסרט, שכן העברית והערבית שתיהן מוצגות בו כשפות בלתי רלוונטיות, והאנגלית היא המולכת. ההחלטה הזו נראית כאילו חושבה מראש למען התעשייה, והיא משטחת מאוד את המפגש בין שתי התרבויות. בנוסף, האנגלית אותה דוברות מרבית הדמויות הישראליות הינה ברמה גבוהה דווקא (בעיקר זו של דינה) ביחס למצבן והשכלתן, והבחירה הזו צורמת. נראה כי הרצון היה להקל על צופים זרים בהבנת הדיאלוגים, אך המסר לצופים הוא שהתרבות האמיתית היחידה שחיה באמת בסרט היא התרבות האמריקאית. הסצינה בארוחת הערב המסתיימת בשיר אמריקאי ישן היא שיאה של האמירה הזו. בסופו של דבר הסרט משדר את המסר שהתרבות הערבית גוועת (התזמורת היא שאיר שהוחלט לשמרו), התרבות היהודית החילונית עברה אמריקניזציה (מכיוון שאנו בשוליים הם הולכים לדיסקו ולא לדאנס באר, אך היינו הך, וזה הקטע הכי מעליב בסרט לדעתי). אפילו הישראליות או הציונות לא קיימות יותר, כפי שאומרת דינה בתחילת הסרט ("אין פה תרבות ישראלית"), וכל שנותר הוא דיינר בסגנון אמריקאי שאוכלים בו – הו, כמה אוריינטלי! – צ'יפס וחומוס בלאפה.

    לו אך לא היו מפחדים להותיר את דינה פוריה, כי אז היינו נותרים עם התהייה שמא נוצרו חיים חדשים ממפגש התרבויות המתפוררות, אך החלטה תסריטאית כזו הינה כנראה נועזת מדי במקומותינו.

  44. שרון

    מהפוסט עצמו היה קשה לזקק מה בדיוק הרגיז את הכותב, אך התעלו עליו המגיבים שכלל לא צפו בסרט לפני שנעלבו, לדעתי גישה כזו אינה תורמת לרצינות טענותיכם.

    בנוגע לטענה לפיה המזרחים היו אמורים לדבר ערבית או למצוא מכנה משותף עם המצרים, נראה לי שזו בקשה מוגזמת מהדמויות בסרט, שגילן נע בין 17-45 (הסרט מתרחש בתקופת אוסלו). לכל היותר ניתן להגיע למסקנה שכלל לא קיימים מזרחים "אמיתיים", כפי שחלק מהכותבים כאן היו רוצים, אלא שאפילו לעיירה הדרומית הנשכחת הגיע מכבש הישראליות (ואחריו האמריקניות), וטיפל בבעיה מבעוד מועד. אך אין לבוא בטענות אל הסרט בעניין זה, שכן דווקא בנקודה זו הוא מאוד מציאותי.

    בנוגע לעניין השפה, לדעתי זוהי ההחמצה הגדולה של הסרט, שכן העברית והערבית שתיהן מוצגות בו כשפות בלתי רלוונטיות, והאנגלית היא המולכת. ההחלטה הזו נראית כאילו חושבה מראש למען התעשייה, והיא משטחת מאוד את המפגש בין שתי התרבויות. בנוסף, האנגלית אותה דוברות מרבית הדמויות הישראליות הינה ברמה גבוהה דווקא (בעיקר זו של דינה) ביחס למצבן והשכלתן, והבחירה הזו צורמת. נראה כי הרצון היה להקל על צופים זרים בהבנת הדיאלוגים, אך המסר לצופים הוא שהתרבות האמיתית היחידה שחיה באמת בסרט היא התרבות האמריקאית. הסצינה בארוחת הערב המסתיימת בשיר אמריקאי ישן היא שיאה של האמירה הזו. בסופו של דבר הסרט משדר את המסר שהתרבות הערבית גוועת (התזמורת היא שאיר שהוחלט לשמרו), התרבות היהודית החילונית עברה אמריקניזציה (מכיוון שאנו בשוליים הם הולכים לדיסקו ולא לדאנס באר, אך היינו הך, וזה הקטע הכי מעליב בסרט לדעתי). אפילו הישראליות או הציונות לא קיימות יותר, כפי שאומרת דינה בתחילת הסרט ("אין פה תרבות ישראלית"), וכל שנותר הוא דיינר בסגנון אמריקאי שאוכלים בו – הו, כמה אוריינטלי! – צ'יפס וחומוס בלאפה.

    לו אך לא היו מפחדים להותיר את דינה פוריה, כי אז היינו נותרים עם התהייה שמא נוצרו חיים חדשים ממפגש התרבויות המתפוררות, אך החלטה תסריטאית כזו הינה כנראה נועזת מדי במקומותינו.

  45. אלי

    גם אני לא מבין דברי ביקורת רבים שנכתבו כאן נגד הסרט. נגיד שפיקסו מצייר את אחד הפורטרטים המפורסמים שלו,
    אתם יודעים- שהאף בין האוזניים, והעיניים- אחת דבוקה למצח והשנייה לפה, ובכל זאת זוהי יצירת מופת, ללא ספק
    יצירת מופת, האם נאמר אז שהאנטומיה פגומה? כשאני רואה סרט אני מכין את עצמי "לזרום" עם הסרט, לנסות להזדהות עם רוחו של הבמאי שעשה אותו, ואז, על הבסיס הזה, לחשוב ולהעריך אותו. דבר שני, אינני יכול
    להתנתק מהרמה השוררת בעולם היום, עכשיו, לגבי מה שסרט צריך להיות כדי שייחשב לסרט בעל ערך.
    בסרט הזה, ביקור התזמורת, הרגשתי שהכוונה המרכזית בו היא להראות את החיבור האנושי, הבלתי אמצעי, מעבר
    לכל המחיצות של לאום ותרבות, בין בני אדם. זהו רובד עמוק יותר, חזק יותר, של קשר בין אדם אחד לרעהו. לדעתי
    בעניין זה הסרט הצליח מאד. הוא גם הצליח מאד, בעיניי, לתת תמונת מצב של התיסכול, השיממון, החיים התפלים,
    של עיירת פיתוח ישראלית, על כל המשתמע מכך ביחס לחברה בכללה. והכל, פרט לכמה הגזמות סנטימנטליות,
    בעסיסיות ובחן. מה שלא נראה לי מספיק הוא מצב הסרט בהשוואה לסרטים מאותו ז'נר, בעלי אותה יומרה, בקולנע
    של היום בעולם הגדול. אין בו מספיק "בשר". אם לקחת דוגמא גסה מהספרות- יש בו חומר לסיפור קצרצר, כמעט אפיזודה, לא לנובלה באורך מלא. וכן, הסרט הזה משאיר אותנו הצופים בלי תחושת הכוח, המאבק, הגורליות, של
    סיטואציה אמנותית. הוא בלי ספק יותר מדקומנטציה אינטליגנטית של תזמורת שנתקעה בעיירת פיתוח, אבל פחות
    מעימות עם מצב אנושי הרה משמעות גורלית. ומכאן גם העדר הקתרזיס שאנו מצפים לו בסרט ברמה גבוהה. בקיצור,
    כסרט ישראלי הייתי נותן לו את הציון הגבוה ביותר, אך מה לעשות- תעשיית הסרטים שלנו היא עדיין בחיתוליה מול הרמה
    העולמית. ולרמה העולמית עלינו לשאוף.

  46. אלי

    גם אני לא מבין דברי ביקורת רבים שנכתבו כאן נגד הסרט. נגיד שפיקסו מצייר את אחד הפורטרטים המפורסמים שלו,
    אתם יודעים- שהאף בין האוזניים, והעיניים- אחת דבוקה למצח והשנייה לפה, ובכל זאת זוהי יצירת מופת, ללא ספק
    יצירת מופת, האם נאמר אז שהאנטומיה פגומה? כשאני רואה סרט אני מכין את עצמי "לזרום" עם הסרט, לנסות להזדהות עם רוחו של הבמאי שעשה אותו, ואז, על הבסיס הזה, לחשוב ולהעריך אותו. דבר שני, אינני יכול
    להתנתק מהרמה השוררת בעולם היום, עכשיו, לגבי מה שסרט צריך להיות כדי שייחשב לסרט בעל ערך.
    בסרט הזה, ביקור התזמורת, הרגשתי שהכוונה המרכזית בו היא להראות את החיבור האנושי, הבלתי אמצעי, מעבר
    לכל המחיצות של לאום ותרבות, בין בני אדם. זהו רובד עמוק יותר, חזק יותר, של קשר בין אדם אחד לרעהו. לדעתי
    בעניין זה הסרט הצליח מאד. הוא גם הצליח מאד, בעיניי, לתת תמונת מצב של התיסכול, השיממון, החיים התפלים,
    של עיירת פיתוח ישראלית, על כל המשתמע מכך ביחס לחברה בכללה. והכל, פרט לכמה הגזמות סנטימנטליות,
    בעסיסיות ובחן. מה שלא נראה לי מספיק הוא מצב הסרט בהשוואה לסרטים מאותו ז'נר, בעלי אותה יומרה, בקולנע
    של היום בעולם הגדול. אין בו מספיק "בשר". אם לקחת דוגמא גסה מהספרות- יש בו חומר לסיפור קצרצר, כמעט אפיזודה, לא לנובלה באורך מלא. וכן, הסרט הזה משאיר אותנו הצופים בלי תחושת הכוח, המאבק, הגורליות, של
    סיטואציה אמנותית. הוא בלי ספק יותר מדקומנטציה אינטליגנטית של תזמורת שנתקעה בעיירת פיתוח, אבל פחות
    מעימות עם מצב אנושי הרה משמעות גורלית. ומכאן גם העדר הקתרזיס שאנו מצפים לו בסרט ברמה גבוהה. בקיצור,
    כסרט ישראלי הייתי נותן לו את הציון הגבוה ביותר, אך מה לעשות- תעשיית הסרטים שלנו היא עדיין בחיתוליה מול הרמה
    העולמית. ולרמה העולמית עלינו לשאוף.

  47. דינה לב

    יש בסרט שלוש דמויות מתוקות ומעוררות חום וסימפטיה. היא הוא והוא. היא יפה, נהדרת, חכמה. שלושת הדמויות משוחקות על-ידי שלושה שחקנים גדולים. מרגשים. נוגעים. נוצרים מצבים מעוררי צחוק ונועם . הסרט הוא חווייה מאד נעימה לצפיה.
    אבל –
    אני המומה מהתאור של בית התקוה כמדבר. תעשו למשל השוואה שאי אפשר לעשות עם החבר'ה שמדברים בסרט שביתה, שהם אנשים אמיתיים שגרים בסוג כזה של בית התקוה – תסכלו עליהם – חכמים, נורמטיבים, אמיצים, עובדים, מתלבטים, מדברים עברית מעולה. נו, תשוו אותם עכשיו עם התאור של בית התקוה. עכשיו לכו תגידו לי שהפער העצום הזה הוא ניטרלי ולא פוליטי ושזה לא אחריותה של וועדת הפרס לראות פער כזה כשהיא נותנת אותו לסרט ישראלי.
    כל אחת מהדמויות הישראליות היא קודם כל מנותקת. אין לה סביבה חברתית שנותנת לה זהות או משמעות. אינדיבידואליזם מוחלט בבניית הדמויות. אף אחת מהן היא לא דמות נורמטיבית שמדברת עברית בסיסית. מה אגיד לכם, אני לא מחשיבה עשייה כזאת לא פוליטית אלא רואה אותה כמאד פוליטית יהיה מה שיהיה הערך האומנותי של הסרט.

  48. דינה לב

    יש בסרט שלוש דמויות מתוקות ומעוררות חום וסימפטיה. היא הוא והוא. היא יפה, נהדרת, חכמה. שלושת הדמויות משוחקות על-ידי שלושה שחקנים גדולים. מרגשים. נוגעים. נוצרים מצבים מעוררי צחוק ונועם . הסרט הוא חווייה מאד נעימה לצפיה.
    אבל –
    אני המומה מהתאור של בית התקוה כמדבר. תעשו למשל השוואה שאי אפשר לעשות עם החבר'ה שמדברים בסרט שביתה, שהם אנשים אמיתיים שגרים בסוג כזה של בית התקוה – תסכלו עליהם – חכמים, נורמטיבים, אמיצים, עובדים, מתלבטים, מדברים עברית מעולה. נו, תשוו אותם עכשיו עם התאור של בית התקוה. עכשיו לכו תגידו לי שהפער העצום הזה הוא ניטרלי ולא פוליטי ושזה לא אחריותה של וועדת הפרס לראות פער כזה כשהיא נותנת אותו לסרט ישראלי.
    כל אחת מהדמויות הישראליות היא קודם כל מנותקת. אין לה סביבה חברתית שנותנת לה זהות או משמעות. אינדיבידואליזם מוחלט בבניית הדמויות. אף אחת מהן היא לא דמות נורמטיבית שמדברת עברית בסיסית. מה אגיד לכם, אני לא מחשיבה עשייה כזאת לא פוליטית אלא רואה אותה כמאד פוליטית יהיה מה שיהיה הערך האומנותי של הסרט.

  49. yyy

    הרעיון יפה, ההתחלה גם היא היתה יפה, מקצועית וברמה בינ"ל (עד ההגעה לעיירה הנידחת).
    ששון גבאי משחק נהדר.
    אבל זהו.
    שוב(כמו free zone) זוכה בפרסים סרט שמציג את הישראלי בעמדה נחותה מול הערבי-
    הישראלי העילג הוולגרי ההמוני והטיפש מול הערבי המשכיל והמנומס.
    לדעתי, אין אף ערבי או מצרי שיהיה המום או בהלם מוולגריות או המוניות וכל הקלוזאפים של פני הערבים ה"משתוממים" למראה הישראלים הללו תמוה בעיני.

    כל הדמויות הישראליות בסרט חסרות חיים, חסרות אינטיליגנציה מינימלית וולגריים.
    האם הצגה שכזו ראויה לשבח?
    דמות האשה- אינני מכיר אף אדם שיגיע לרמת פתיחות כזו עם זר שזה עתה נקרא בדרכו ובטח ובטח שלא עם ערבי מארץ אחרת.
    דמויות הנוער בסרט גם הם פטטיות ובהמיות.
    הסרט דובר אנגלית משיקולים מסחריים בלבד.
    לסיכום, המשחק של ששון גבאי מצויין אבל הסרט בעיני הוא החמצה.

  50. yyy

    הרעיון יפה, ההתחלה גם היא היתה יפה, מקצועית וברמה בינ"ל (עד ההגעה לעיירה הנידחת).
    ששון גבאי משחק נהדר.
    אבל זהו.
    שוב(כמו free zone) זוכה בפרסים סרט שמציג את הישראלי בעמדה נחותה מול הערבי-
    הישראלי העילג הוולגרי ההמוני והטיפש מול הערבי המשכיל והמנומס.
    לדעתי, אין אף ערבי או מצרי שיהיה המום או בהלם מוולגריות או המוניות וכל הקלוזאפים של פני הערבים ה"משתוממים" למראה הישראלים הללו תמוה בעיני.

    כל הדמויות הישראליות בסרט חסרות חיים, חסרות אינטיליגנציה מינימלית וולגריים.
    האם הצגה שכזו ראויה לשבח?
    דמות האשה- אינני מכיר אף אדם שיגיע לרמת פתיחות כזו עם זר שזה עתה נקרא בדרכו ובטח ובטח שלא עם ערבי מארץ אחרת.
    דמויות הנוער בסרט גם הם פטטיות ובהמיות.
    הסרט דובר אנגלית משיקולים מסחריים בלבד.
    לסיכום, המשחק של ששון גבאי מצויין אבל הסרט בעיני הוא החמצה.

  51. איריס

    אם אלון צודק וסרט אמור להעביר את הצופה חוויה מסויימת (ואני מסכימה עם זה) הרי שלא מדובר כאן "רק בסרט". מאחורי כל סרט שנעשה יש צוות שלם של אנשים שתפקידם הוא ליצור את הקסם של המניפולציה, שהסרט על המסך הוא רק התוצר הסופי שלה. וכל האנשים הללו לא עובדים בחלל מנותק. מכיוון שסרט הוא לא "רק סרט", אני לא נותנת לילדים שלי לראות כל סרט, לא הולכת בעצמי לראות כל סרט וגם אם ראיתי מעניין לפעמים לפרק את המניפולציה הזו (ולהיזהר שהקסם לא יפוג). מעניין שהטיעון הזה לא מופיע כשהמימון לסרט של אייל סיוון נפסל: אז פתאום לסרט יש משמעות מאוד גדולה…
    הטיעון "זה רק סרט" מזכיר לי מה שהורים אומרים לילד שפוחד (וגם אז זו תשובה גרועה לילד).
    גם אם מנסים להבדיל בין סרטים דוקומנטריים לכאלו שלא, זה קשה, כיוון שהגבולות מטושטשים. במציאות הישראלית היום אין הרבה תקציבים לקולנוע בנושא המזרחי ולבחירות של ועדות פרסים יש משמעות כלכלית גדולה, למשל.
    אלה שוחט כבר פרצה את הגבולות הללו, מה שבישראל התקבל במקלחת של צוננים (והיה בטח מתקבל אחרת לו היא היתה מראה תמונה מחמיאה יותר של הצבר הציוני), כשהתמונה המתקבלת לא מוצאת חן, תמיד מתמקדים במתודות…). למזרחי אין אף פעם היסטוריה והוא בא כמו סלאח שבתי משום מקום. החיים שלו מתחילים בשמחה רבה מרגע שהוא מנשק את אדמת ארץ הקודש. זה מוצג ככה "רק בסרטים", "רק בתכניות לימוד" ו"רק בחיים" שמושפעים מהם ומשפיעים עליהם.
    וחוץ מזה, שאני מאוד אהבתי את "אביבה אהובתי", סרט פמיניסטי לעילא, בו עוברת הגיבורה מסע שחרור. אני יכולה להבין גם שגברים, לא משנה מאיזו עדה , אהבו אותו פחות, כי הם יוצאים שם די רע.

  52. איריס

    אם אלון צודק וסרט אמור להעביר את הצופה חוויה מסויימת (ואני מסכימה עם זה) הרי שלא מדובר כאן "רק בסרט". מאחורי כל סרט שנעשה יש צוות שלם של אנשים שתפקידם הוא ליצור את הקסם של המניפולציה, שהסרט על המסך הוא רק התוצר הסופי שלה. וכל האנשים הללו לא עובדים בחלל מנותק. מכיוון שסרט הוא לא "רק סרט", אני לא נותנת לילדים שלי לראות כל סרט, לא הולכת בעצמי לראות כל סרט וגם אם ראיתי מעניין לפעמים לפרק את המניפולציה הזו (ולהיזהר שהקסם לא יפוג). מעניין שהטיעון הזה לא מופיע כשהמימון לסרט של אייל סיוון נפסל: אז פתאום לסרט יש משמעות מאוד גדולה…
    הטיעון "זה רק סרט" מזכיר לי מה שהורים אומרים לילד שפוחד (וגם אז זו תשובה גרועה לילד).
    גם אם מנסים להבדיל בין סרטים דוקומנטריים לכאלו שלא, זה קשה, כיוון שהגבולות מטושטשים. במציאות הישראלית היום אין הרבה תקציבים לקולנוע בנושא המזרחי ולבחירות של ועדות פרסים יש משמעות כלכלית גדולה, למשל.
    אלה שוחט כבר פרצה את הגבולות הללו, מה שבישראל התקבל במקלחת של צוננים (והיה בטח מתקבל אחרת לו היא היתה מראה תמונה מחמיאה יותר של הצבר הציוני), כשהתמונה המתקבלת לא מוצאת חן, תמיד מתמקדים במתודות…). למזרחי אין אף פעם היסטוריה והוא בא כמו סלאח שבתי משום מקום. החיים שלו מתחילים בשמחה רבה מרגע שהוא מנשק את אדמת ארץ הקודש. זה מוצג ככה "רק בסרטים", "רק בתכניות לימוד" ו"רק בחיים" שמושפעים מהם ומשפיעים עליהם.
    וחוץ מזה, שאני מאוד אהבתי את "אביבה אהובתי", סרט פמיניסטי לעילא, בו עוברת הגיבורה מסע שחרור. אני יכולה להבין גם שגברים, לא משנה מאיזו עדה , אהבו אותו פחות, כי הם יוצאים שם די רע.

  53. סמי ארגון

    קשה לי שלא להיות המום מהביקורות השונות המובאות כאן. באי האתר כנראה שכחו כי מדובר בסרט קולנוע ולא בסרט תעודה, ביצירה קולנועית ולא בשיעור מבוא לסוציולוגיה, אנתרופולוגיה ויחסים בין תרבויות. באמת, מה הנטייה הזאת לתפוס טרמפ' על כל עניין ודבר כדי לשפוך בכיינות כלשהי שלא מן העניין? איני נגד ביקורת, ואפילו עוקצנית, אך זו צריכה להיות רלוונטית. אם הסרט מעורר השגות חוץ-קולנועיות כלשהן, חשוב להדגיש זאת ולעשות הבחנה ברורה. הסרט אינו סרט ריאליסטי מובהק, אלא על גבול הסוריאליזם העדין והטוב: הוא אינו עוסק ביחסי מזרחים-אשכנזים, אף לא ביחסים בין תרבויות, גם לא יוצא בהצהרה פוליטית לשפר את היחסים עם מצרים (אף כי בסופו של סרט ולאורכו הגדול, הוא מוצא את הגשר האנושי החם, התמים בין אנשים שהיו פעם אויבים – בניגוד לטענתו של כותב המאמר) .
    זהו סרט איכותי העוסק ביסודו בפכים אנושיים קטנים, המשותפים ומחברים בין כל בני אנוש, ולכן הוא סרט אוניברסלי שלא זכה בפרסי-זר בחינם. הוא עושה זאת בהומור, ברגישות ולעיתים גם בגרוטסקה. אך בניגוד לטענת מגיבים אחדים, לא רק הדמויות הישראליות מוצחקות משהו, אלא כל הדמויות כולן, וגם זה במינון ובחן.
    ראיתי את הסרט המשוחק היטב ונהניתי מכל רגע. איני מצפה שכולם יהנו: גם לא נעלמו מעיני הפגמים הקלים (כמו החלפת פ' בב', או איך זה שנעלמו כמעט כל הסממניים המזרחיים, במיוחד השפה, בקרב הדמויות המזרחיות, ורק באמצע הסרט מאפשרים לרונית המוכשרת לזרוק מילה, שתיים בערבית). אולם, ציפיתי שביקורת על סרט תהיה הגונה. שתהיה על הסרט עצמו, ולא על הבמאי – אם הוא אשכנזי או מזרחי, מדוע העיירה בית-תקווה היא ככה ולא ככה, ובכלל – הסבירו לי איך אפשר להעביר ביקורת על סרט מבלי לראותו, כפי שהעיז ברוב חוצפה אחד המגיבים הראשונים. שיסלח לי, ממש מביש. ושאלה אחרונה לבעל המאמר: היכן ראית ישיש בסרט, שלתדהמתך אפילו הוא לא מדבר קצת בערבית? בקורת מן הראוי שתהא מדויקת, ולא מפוברקת כדי לתמוך בטיעון כלשהו. בברכה.

  54. סמי ארגון

    קשה לי שלא להיות המום מהביקורות השונות המובאות כאן. באי האתר כנראה שכחו כי מדובר בסרט קולנוע ולא בסרט תעודה, ביצירה קולנועית ולא בשיעור מבוא לסוציולוגיה, אנתרופולוגיה ויחסים בין תרבויות. באמת, מה הנטייה הזאת לתפוס טרמפ' על כל עניין ודבר כדי לשפוך בכיינות כלשהי שלא מן העניין? איני נגד ביקורת, ואפילו עוקצנית, אך זו צריכה להיות רלוונטית. אם הסרט מעורר השגות חוץ-קולנועיות כלשהן, חשוב להדגיש זאת ולעשות הבחנה ברורה. הסרט אינו סרט ריאליסטי מובהק, אלא על גבול הסוריאליזם העדין והטוב: הוא אינו עוסק ביחסי מזרחים-אשכנזים, אף לא ביחסים בין תרבויות, גם לא יוצא בהצהרה פוליטית לשפר את היחסים עם מצרים (אף כי בסופו של סרט ולאורכו הגדול, הוא מוצא את הגשר האנושי החם, התמים בין אנשים שהיו פעם אויבים – בניגוד לטענתו של כותב המאמר) .
    זהו סרט איכותי העוסק ביסודו בפכים אנושיים קטנים, המשותפים ומחברים בין כל בני אנוש, ולכן הוא סרט אוניברסלי שלא זכה בפרסי-זר בחינם. הוא עושה זאת בהומור, ברגישות ולעיתים גם בגרוטסקה. אך בניגוד לטענת מגיבים אחדים, לא רק הדמויות הישראליות מוצחקות משהו, אלא כל הדמויות כולן, וגם זה במינון ובחן.
    ראיתי את הסרט המשוחק היטב ונהניתי מכל רגע. איני מצפה שכולם יהנו: גם לא נעלמו מעיני הפגמים הקלים (כמו החלפת פ' בב', או איך זה שנעלמו כמעט כל הסממניים המזרחיים, במיוחד השפה, בקרב הדמויות המזרחיות, ורק באמצע הסרט מאפשרים לרונית המוכשרת לזרוק מילה, שתיים בערבית). אולם, ציפיתי שביקורת על סרט תהיה הגונה. שתהיה על הסרט עצמו, ולא על הבמאי – אם הוא אשכנזי או מזרחי, מדוע העיירה בית-תקווה היא ככה ולא ככה, ובכלל – הסבירו לי איך אפשר להעביר ביקורת על סרט מבלי לראותו, כפי שהעיז ברוב חוצפה אחד המגיבים הראשונים. שיסלח לי, ממש מביש. ושאלה אחרונה לבעל המאמר: היכן ראית ישיש בסרט, שלתדהמתך אפילו הוא לא מדבר קצת בערבית? בקורת מן הראוי שתהא מדויקת, ולא מפוברקת כדי לתמוך בטיעון כלשהו. בברכה.

  55. רונן

    הבקורת של בן משה היא המחשה כואבת לנזק ולחידלון שגורמת חשיבה קטגורית מהסוג הנוקשה, האטום. בן משה כבר לא מסוגל לראות, שלא לדבר על לחוות, את המציאות אלא דרך קגטוריות נוקשות של גזע ולאום ומין. כל אינטראקציה, כל רגש, כל מחווה, כל חולשה, כל דבר מעובד ומובן ומנותח דרך הפריזמה הקטגורית. עובדה זו בולטת במיוחד כשמדובר בסרט העושה מאמץ אדיר – ומצליח במידה רבה – לעסוק ביומיום, בפרוזאי, במה שקורה בין אנשים – כן, אנשים חיים ונושמים – במפגש בין זרים, בין בני אנוש, בלי לדעת או להבין או להתיימר לשפוט אותם. זהו סרט על בני אדם. זהו סרט ענק על בני אדם כי זהו סרט קטנטן על בני אדם.

    וכותב בן משה: אפילו אם תושבי בית התקווה היו טורקים או כורדים, פרסים, דיבור כלשהו על המשותף בינם לבין חברי התזמורת הינו דבר מתבקש. אך פה בסרט, הפנטזייה הציונית מושלמת. אין שום קשר תרבותי בין יהודים לערבים, שתי תרבויות שמעולם לא נפגשו. לכן לדעתי הסרט אינו מקרב אלא גורם לריחוק וניכור.

    ובכן:
    1. אצל בן משה טורקים וכורדים ופרסים "זה אותו דבר" כמו מצרים. כולם באחוות גורל ודמיון תרבותי. זו כבר לא קטגוריה, זו בורות מביכה.
    2. אצל בן משה היה צורך להבליט את המשותף התרבותי בין היהודים לערבים. זו סתם מכה מתחת לחגורה, כי כל צורת עיסוק כזו היתה מביאה באופן בלתי נמנע לטענות וזעקות עד לב השמיים על הסטריאוטיפיזציה של הערבים והמשך הדיכוי של היהודים שהוריהם הגיעו מארצות דוברות ערבית. הסרט נמנע מכך, אבל אצל בן משה אין לו סיכוי. הוא גם יוצא גזען. בחשיבה קטגורית, התוצאה ידועה מראש. יופי.
    3. הסרט גורם לריחוק וניכור? בין מי למי בדיוק? אני מקווה שלא ביני לבינך, עכשיו אחרי שקראת אותי. אבל אני מקווה שתצליח לקרוא בלי להתאמץ לדמיין את הקטגוריות שמגדירות אותי ואז נוכל פשוט לשמוח שיצרת ביננו דיבור.

  56. רונן

    הבקורת של בן משה היא המחשה כואבת לנזק ולחידלון שגורמת חשיבה קטגורית מהסוג הנוקשה, האטום. בן משה כבר לא מסוגל לראות, שלא לדבר על לחוות, את המציאות אלא דרך קגטוריות נוקשות של גזע ולאום ומין. כל אינטראקציה, כל רגש, כל מחווה, כל חולשה, כל דבר מעובד ומובן ומנותח דרך הפריזמה הקטגורית. עובדה זו בולטת במיוחד כשמדובר בסרט העושה מאמץ אדיר – ומצליח במידה רבה – לעסוק ביומיום, בפרוזאי, במה שקורה בין אנשים – כן, אנשים חיים ונושמים – במפגש בין זרים, בין בני אנוש, בלי לדעת או להבין או להתיימר לשפוט אותם. זהו סרט על בני אדם. זהו סרט ענק על בני אדם כי זהו סרט קטנטן על בני אדם.

    וכותב בן משה: אפילו אם תושבי בית התקווה היו טורקים או כורדים, פרסים, דיבור כלשהו על המשותף בינם לבין חברי התזמורת הינו דבר מתבקש. אך פה בסרט, הפנטזייה הציונית מושלמת. אין שום קשר תרבותי בין יהודים לערבים, שתי תרבויות שמעולם לא נפגשו. לכן לדעתי הסרט אינו מקרב אלא גורם לריחוק וניכור.

    ובכן:
    1. אצל בן משה טורקים וכורדים ופרסים "זה אותו דבר" כמו מצרים. כולם באחוות גורל ודמיון תרבותי. זו כבר לא קטגוריה, זו בורות מביכה.
    2. אצל בן משה היה צורך להבליט את המשותף התרבותי בין היהודים לערבים. זו סתם מכה מתחת לחגורה, כי כל צורת עיסוק כזו היתה מביאה באופן בלתי נמנע לטענות וזעקות עד לב השמיים על הסטריאוטיפיזציה של הערבים והמשך הדיכוי של היהודים שהוריהם הגיעו מארצות דוברות ערבית. הסרט נמנע מכך, אבל אצל בן משה אין לו סיכוי. הוא גם יוצא גזען. בחשיבה קטגורית, התוצאה ידועה מראש. יופי.
    3. הסרט גורם לריחוק וניכור? בין מי למי בדיוק? אני מקווה שלא ביני לבינך, עכשיו אחרי שקראת אותי. אבל אני מקווה שתצליח לקרוא בלי להתאמץ לדמיין את הקטגוריות שמגדירות אותי ואז נוכל פשוט לשמוח שיצרת ביננו דיבור.

  57. אבידן

    (נשיפת רווחה) מזל שלא אתה כתבת את התסריט…עם כזו יצירתיות מתפרצת מי יודע לאן היינו מגיעים.
    בהפוך על הפוך אני מאמין שדווקא המשפט הזה הרבה יותר שמרני, ציוני, אנטי מזרחי, אורינטליסטי, מדכא ומדיר מכל הסרט. אדוארד סעיד, שנהב והומי באבא היו מתביישים בך.

  58. אבידן

    (נשיפת רווחה) מזל שלא אתה כתבת את התסריט…עם כזו יצירתיות מתפרצת מי יודע לאן היינו מגיעים.
    בהפוך על הפוך אני מאמין שדווקא המשפט הזה הרבה יותר שמרני, ציוני, אנטי מזרחי, אורינטליסטי, מדכא ומדיר מכל הסרט. אדוארד סעיד, שנהב והומי באבא היו מתביישים בך.

  59. צחי

    אתחיל בכך שאומר שצפיתי בסרט, ואף נהניתי. יש בו חלקים מצחיקים, עצובים וגם נוגעים ללב (שלי). לטעמי הבמאי נותן המון כבוד לדמויות, ואין אף דמות שנראתה לי "עילגת", "פלקטית" וכו', לא מהמצרים ולא מתושבי "בית התקוה". להפך – יכולתי להזדהות עם רובן. ששון גבאי משחק נהדר, ואם כבר חושבים על העניין המזרחי-ערבי, אז הנה יהודי-ערבי משחק בצורה משכנעת(אותי, לא יודע איך היו משתכנעים המצרים) ערבי-מצרי.
    אם כבר יש בעייתיות פוליטית עם הסרט – היא האופן שבו הוא לא מתייחס לסכסוך. למעט קטע קטנטן בהתחלה בו מרגישים המצרים לא בנוח עם צילומי מטוסי קרב במסעדה, אי אפשר לדעת שיש סכסוך המשפיע על היחסים בין יהודים לערבים.

  60. צחי

    אתחיל בכך שאומר שצפיתי בסרט, ואף נהניתי. יש בו חלקים מצחיקים, עצובים וגם נוגעים ללב (שלי). לטעמי הבמאי נותן המון כבוד לדמויות, ואין אף דמות שנראתה לי "עילגת", "פלקטית" וכו', לא מהמצרים ולא מתושבי "בית התקוה". להפך – יכולתי להזדהות עם רובן. ששון גבאי משחק נהדר, ואם כבר חושבים על העניין המזרחי-ערבי, אז הנה יהודי-ערבי משחק בצורה משכנעת(אותי, לא יודע איך היו משתכנעים המצרים) ערבי-מצרי.
    אם כבר יש בעייתיות פוליטית עם הסרט – היא האופן שבו הוא לא מתייחס לסכסוך. למעט קטע קטנטן בהתחלה בו מרגישים המצרים לא בנוח עם צילומי מטוסי קרב במסעדה, אי אפשר לדעת שיש סכסוך המשפיע על היחסים בין יהודים לערבים.

  61. אייל בן משה

    כנראה שהייתי צריך לחדד את דברי…
    אני אנסה לענות לכל המגיבים.
    לגבי ביקורת קולנועית, אני חושב שלצד הביקורת הקולנועית (תסריט\צילום\משחק) יש לבקר תרבותית,במקביל. מה גם שלפעמים יש סרטים שזועקים לביקורת כזאת או אחרת, אם זה תרבותי, או קולנועית, לדעתי במקרה הזה ביקורת התרבותית זועקת לשמיים.
    סרט, כיצירת תרבות עממית, יש לבקר בכל מובן, גם סוציולוגית ותרבותית, כיוון שהוא משפיע באופן ישיר על תפישת המציאות של הצופים בו.
    ברור שכורדים\פרסים\מרוקאים… והלאה, רוב היהודים ממדינות מוסלמיות, לא דומים תרבותית כל כך, ולפעמים שונים כמו מרוקאי לפולני…רק מה.. ש50 שנה של עיוורון, והתכה ציונית במערכת החינוך ואיפה לא,, יצרו כמעט, ואני מדגיש שוב, כמעט מקשה אחת של כל הדור שני והשלישי של יוצאי מדינות האסלאם. מה שאומר שיש בניהם (לאחר 50 שנה) משהו משותף,, אם גם לוקחים בחשבון את הסרטים המצרים של יום שישי, ואת ענקי הזמר המצרי, שכמעט כולם האזינו להן, (יוצאי מדינות ערב). צריך להוסיף שהיום באירועים משפחתיים שומעים מוסיקה ערבית (מצרית\עיראקית.. והלאה) בעיבודים מודרנים, כך שרוב המנגינות מוכרות לדור השלישי המזרחי..
    לגבי השפה, אני בטוח (כמוני) שאין כמעט מישהו מהדור שלישי מזרחי שדובר ערבית, במיוחד שאנו מדברים על מאות הדיאלקטים בשפה הערבית. אבל עדיין יש מילים ספורות שהם דומות.. יכול היה להיות קשיש בעיירה שדובר דיאלקט מסויים שחברי התזמרות יכלו להבין (אמא של חבר שלי, טריפולטאית במוצאה, פגשה פעם במהלך עבודה בסופר כמה דיפלומטים מצרים. לאחר שלא הצליחה לדבר איתם, לא בעברית ולא באנגלית, פצחה עמם בערבית ותוך דקות ספורות הגיעו לדבר עם ענקי הזמר המצרי. אני לא אומר שכל מפגש יכול להיה להיות ככה, אבל זו רק דוגמא)
    הם יכול לשיר ביחד ולנגן, מפה להגיע.. לנושאים אחרים.. משהו קטן היה מתבקש…אין ספק שבסרט מתארים מצבים ואינראקציות בין אנשים, שמתארים רובדים רגשיים עמוקים.. גם דיבור על הגירה הוא דיבור ברובד רגשי מאוד עמוק.
    ואני ושוב אני מזכיר שכמעט בכל מפגש של מזרחי ערבי שאני בכל מקרה נכחתי בחיים שלי עלה המכנה המשותף (כמה שהיה משותף) כך שבקוראי את חלק מהתגובות נדמה לי שפה אין איש שפעם נכח במפגש כזה.

    בכל הסרט.. ואני מדגיש… לא היה שום קשר כל שהוא בין המצריות\ערביות של התזמורת לבין המוצא של תושבי בית התקווה. זר שהיה רואה את הסרט לא היה מבין שיש איזו שהוא קשר ולו הקטן ביותר בין התזמורת לבין תושבי המקום.
    אגב.. ואם הבמאי היה עושה את הקשר.. זה יכל להיגמר באינספור סיטואציות דרמתיות עמוקות בנושאי משבר הגירה ועם קצת דמיון ,, השמיים הם הגבול… אם התזמורת הייתה מגיעה לעיירת שכוחת אל בשבדייה, זה יכל בקלות להיות אותו סרט.. לא?? אגב מישהו הגיב שהסרט חף מכל התייחסות לנושא הסכסוך.. וככה זה טוב… זו באמת היתממות…

    לגבי הדמיות בסרט, אולי חוץ מדינה, שני הדמיות הראשונות בסרט שרואות את התזמורת הוגות אההההה ארוך.. והבעת הטמטום נמשכת ככה לאורך כל הסרט. לפני כן (תומר יוסף) רודף אחרי התזמורת עם מכונית המירוץ שלו ולבסוף מקלל אותם ובורח. ואלו רוב הדמויות שמאכלסות את רוב הסרט.. שמייצגות את אופי הגרים בעיירה. ואי אפשר להיתמם ולהגיד שזה מנותק מהדימוי הישראלי של עיירת פיתוח בנגב.

    מישהו אמר פה שאם הייתי כותב את הסרט הוא היה משעמם בגלל תפישתי את המציאות…על זה אני יכול להגיד שזה מאוד קל לכתוב סרט לפי סטראוטיפים מאשר בלי, והחוכמה והכישרון היא גם לעשות את זה מעניין. ואני לא מתיימר להגיד שמאחרי כבר יצירות מופת. חוץ מזה העלילה לא הייתה חייבת להשתנות, אם הבמאי\תסריטאי לא היה נופל לסטראוטיפים ולראייה נוקשה וקטגורית של המציאות הישראלית של אנחנו והם.

  62. אייל בן משה

    כנראה שהייתי צריך לחדד את דברי…
    אני אנסה לענות לכל המגיבים.
    לגבי ביקורת קולנועית, אני חושב שלצד הביקורת הקולנועית (תסריט\צילום\משחק) יש לבקר תרבותית,במקביל. מה גם שלפעמים יש סרטים שזועקים לביקורת כזאת או אחרת, אם זה תרבותי, או קולנועית, לדעתי במקרה הזה ביקורת התרבותית זועקת לשמיים.
    סרט, כיצירת תרבות עממית, יש לבקר בכל מובן, גם סוציולוגית ותרבותית, כיוון שהוא משפיע באופן ישיר על תפישת המציאות של הצופים בו.
    ברור שכורדים\פרסים\מרוקאים… והלאה, רוב היהודים ממדינות מוסלמיות, לא דומים תרבותית כל כך, ולפעמים שונים כמו מרוקאי לפולני…רק מה.. ש50 שנה של עיוורון, והתכה ציונית במערכת החינוך ואיפה לא,, יצרו כמעט, ואני מדגיש שוב, כמעט מקשה אחת של כל הדור שני והשלישי של יוצאי מדינות האסלאם. מה שאומר שיש בניהם (לאחר 50 שנה) משהו משותף,, אם גם לוקחים בחשבון את הסרטים המצרים של יום שישי, ואת ענקי הזמר המצרי, שכמעט כולם האזינו להן, (יוצאי מדינות ערב). צריך להוסיף שהיום באירועים משפחתיים שומעים מוסיקה ערבית (מצרית\עיראקית.. והלאה) בעיבודים מודרנים, כך שרוב המנגינות מוכרות לדור השלישי המזרחי..
    לגבי השפה, אני בטוח (כמוני) שאין כמעט מישהו מהדור שלישי מזרחי שדובר ערבית, במיוחד שאנו מדברים על מאות הדיאלקטים בשפה הערבית. אבל עדיין יש מילים ספורות שהם דומות.. יכול היה להיות קשיש בעיירה שדובר דיאלקט מסויים שחברי התזמרות יכלו להבין (אמא של חבר שלי, טריפולטאית במוצאה, פגשה פעם במהלך עבודה בסופר כמה דיפלומטים מצרים. לאחר שלא הצליחה לדבר איתם, לא בעברית ולא באנגלית, פצחה עמם בערבית ותוך דקות ספורות הגיעו לדבר עם ענקי הזמר המצרי. אני לא אומר שכל מפגש יכול להיה להיות ככה, אבל זו רק דוגמא)
    הם יכול לשיר ביחד ולנגן, מפה להגיע.. לנושאים אחרים.. משהו קטן היה מתבקש…אין ספק שבסרט מתארים מצבים ואינראקציות בין אנשים, שמתארים רובדים רגשיים עמוקים.. גם דיבור על הגירה הוא דיבור ברובד רגשי מאוד עמוק.
    ואני ושוב אני מזכיר שכמעט בכל מפגש של מזרחי ערבי שאני בכל מקרה נכחתי בחיים שלי עלה המכנה המשותף (כמה שהיה משותף) כך שבקוראי את חלק מהתגובות נדמה לי שפה אין איש שפעם נכח במפגש כזה.

    בכל הסרט.. ואני מדגיש… לא היה שום קשר כל שהוא בין המצריות\ערביות של התזמורת לבין המוצא של תושבי בית התקווה. זר שהיה רואה את הסרט לא היה מבין שיש איזו שהוא קשר ולו הקטן ביותר בין התזמורת לבין תושבי המקום.
    אגב.. ואם הבמאי היה עושה את הקשר.. זה יכל להיגמר באינספור סיטואציות דרמתיות עמוקות בנושאי משבר הגירה ועם קצת דמיון ,, השמיים הם הגבול… אם התזמורת הייתה מגיעה לעיירת שכוחת אל בשבדייה, זה יכל בקלות להיות אותו סרט.. לא?? אגב מישהו הגיב שהסרט חף מכל התייחסות לנושא הסכסוך.. וככה זה טוב… זו באמת היתממות…

    לגבי הדמיות בסרט, אולי חוץ מדינה, שני הדמיות הראשונות בסרט שרואות את התזמורת הוגות אההההה ארוך.. והבעת הטמטום נמשכת ככה לאורך כל הסרט. לפני כן (תומר יוסף) רודף אחרי התזמורת עם מכונית המירוץ שלו ולבסוף מקלל אותם ובורח. ואלו רוב הדמויות שמאכלסות את רוב הסרט.. שמייצגות את אופי הגרים בעיירה. ואי אפשר להיתמם ולהגיד שזה מנותק מהדימוי הישראלי של עיירת פיתוח בנגב.

    מישהו אמר פה שאם הייתי כותב את הסרט הוא היה משעמם בגלל תפישתי את המציאות…על זה אני יכול להגיד שזה מאוד קל לכתוב סרט לפי סטראוטיפים מאשר בלי, והחוכמה והכישרון היא גם לעשות את זה מעניין. ואני לא מתיימר להגיד שמאחרי כבר יצירות מופת. חוץ מזה העלילה לא הייתה חייבת להשתנות, אם הבמאי\תסריטאי לא היה נופל לסטראוטיפים ולראייה נוקשה וקטגורית של המציאות הישראלית של אנחנו והם.

  63. שניר

    לא בטוח שאני מסכים עם כל הפרשנות של הכותב, במיוחד מפני שעדיין לא צפיתי בסרט ואני לא תמיד בעד הכפפה של כל אינטרקציה ליחסי כוח קשיחים אבל אני בכל זאת רוצה להתייחס לביקורת עליו כמהותן המשתמש בקטגוריות קשות מדי.

    ראשית, כיצד פירוק קטגוריאלי שכזה יאפשר לנו להתמודד עם הסיטואציה של אפליה על בסיס של גוף ומראה?. קיימת המון ספרות על הדימויים שהגוף השחור סוחב על עצמו, ולא יהיה קשה מדי לצפות בדימויים הללו בפעולה בכניסה לכל מועדון ברחוב תל אביבי שמכבד את עצמו. הדימויים על מיניות מתפרצת – ערס (סרסור), פריחה כעדויות מרכזיות מהתרבות הפופולארית , הדימויים על פיגור מנטלי, פרימיטיביות וכו' – כולם דימויים הקשורים ישירות לגוף השחור ובמקרה של אייל – המזרחי. כיצד ניתן לדבר על ההשפעות המופעלות בחיי היום יום על אזרחים רבים כל כך ללא שימוש "קשה"?

    אני מסכים כי כל שימוש קטגוריאלי חייב לעבור בחינה של עלות מול תועלת, ללא אימוץ גורף מצד אחד אך מן הצד האחר – גם לא פסילה מזלזלת. איסור תיאורטי-מוסרי כזה לאפשר, לדוגמא, לפלסטינים תושבי ישראל להסביר את הדיכוי שלהם במונחים קטגוריאלים יחשב כאבסורד ממש במציאות בה כל יום חברי הקבוצה הזו נתקלים בקטגוריות הטהורות שכופות את עצמן על התנועה שלהם, חופש הביטוי שלהם והגזענות הישירה והסמויה אותה הם חווים מצד הרוב היהודי. במקרה כזה התועלת בהחלט עולה על העלות שבהגדרה פוליטית והיסטורית משותפת לאינדיבידואלים רבים, שונים בתכלית השוני אחד מן השני.

    האם למזרחים בני דור שלישי שגדלו בשכונות יש רקע תרבותיף היסטורי ופוליטי משותף דיו כדי לטעון לקולקטיב אסטרטגי שכזה? שאלה פתוחה. האם נקודת מבט פוליטית שתגדיר אותם כבעלי מכנה משותף מאפשר עדיין השהיה של הפוליטי ודיבור משותף עם בני קבוצות אחרות? אין לי ספק שהדבר אפשרי.

  64. שניר

    לא בטוח שאני מסכים עם כל הפרשנות של הכותב, במיוחד מפני שעדיין לא צפיתי בסרט ואני לא תמיד בעד הכפפה של כל אינטרקציה ליחסי כוח קשיחים אבל אני בכל זאת רוצה להתייחס לביקורת עליו כמהותן המשתמש בקטגוריות קשות מדי.

    ראשית, כיצד פירוק קטגוריאלי שכזה יאפשר לנו להתמודד עם הסיטואציה של אפליה על בסיס של גוף ומראה?. קיימת המון ספרות על הדימויים שהגוף השחור סוחב על עצמו, ולא יהיה קשה מדי לצפות בדימויים הללו בפעולה בכניסה לכל מועדון ברחוב תל אביבי שמכבד את עצמו. הדימויים על מיניות מתפרצת – ערס (סרסור), פריחה כעדויות מרכזיות מהתרבות הפופולארית , הדימויים על פיגור מנטלי, פרימיטיביות וכו' – כולם דימויים הקשורים ישירות לגוף השחור ובמקרה של אייל – המזרחי. כיצד ניתן לדבר על ההשפעות המופעלות בחיי היום יום על אזרחים רבים כל כך ללא שימוש "קשה"?

    אני מסכים כי כל שימוש קטגוריאלי חייב לעבור בחינה של עלות מול תועלת, ללא אימוץ גורף מצד אחד אך מן הצד האחר – גם לא פסילה מזלזלת. איסור תיאורטי-מוסרי כזה לאפשר, לדוגמא, לפלסטינים תושבי ישראל להסביר את הדיכוי שלהם במונחים קטגוריאלים יחשב כאבסורד ממש במציאות בה כל יום חברי הקבוצה הזו נתקלים בקטגוריות הטהורות שכופות את עצמן על התנועה שלהם, חופש הביטוי שלהם והגזענות הישירה והסמויה אותה הם חווים מצד הרוב היהודי. במקרה כזה התועלת בהחלט עולה על העלות שבהגדרה פוליטית והיסטורית משותפת לאינדיבידואלים רבים, שונים בתכלית השוני אחד מן השני.

    האם למזרחים בני דור שלישי שגדלו בשכונות יש רקע תרבותיף היסטורי ופוליטי משותף דיו כדי לטעון לקולקטיב אסטרטגי שכזה? שאלה פתוחה. האם נקודת מבט פוליטית שתגדיר אותם כבעלי מכנה משותף מאפשר עדיין השהיה של הפוליטי ודיבור משותף עם בני קבוצות אחרות? אין לי ספק שהדבר אפשרי.

  65. רחוב ברקת 9 אשדוד

    ציפיתי להרבה יותר,סרט פשוט מבוזבז.כל הזמן חיכיתי שיקרה משהו יותר מעניין ,שיהיה תוכן לסרט.רוב "העלילה"מתרחשת בהמתנה שהלילה המשעמם הזה יסתיים כבר,הם נשארו ללון באותה עיירה נידחת ופשוט לא קורה שום דבר מעניין ,והסוף הזה-הם הגיעו בסוף לפתח תקוה או שהו נשארו להופיע בבית תקוה.חוץ מזה גבאי ששון זמר????????????? מה שאהבתי בסרט זה את המדים של חברי הלהקה.

  66. רחוב ברקת 9 אשדוד

    ציפיתי להרבה יותר,סרט פשוט מבוזבז.כל הזמן חיכיתי שיקרה משהו יותר מעניין ,שיהיה תוכן לסרט.רוב "העלילה"מתרחשת בהמתנה שהלילה המשעמם הזה יסתיים כבר,הם נשארו ללון באותה עיירה נידחת ופשוט לא קורה שום דבר מעניין ,והסוף הזה-הם הגיעו בסוף לפתח תקוה או שהו נשארו להופיע בבית תקוה.חוץ מזה גבאי ששון זמר????????????? מה שאהבתי בסרט זה את המדים של חברי הלהקה.

  67. יהודית קנולר

    לכל אלה שחשו החמצה: סרט אנושי, קטן ומקסים שצובט בלב. אם זה לא מספיק, אז באמת, מה אתם רוצים מהחיים, במיוחד אלה שלא ראו את הסרט וכותבים עליו דיסרטציה. ואם בכל אלה לא די, הסרט הביא כבוד גדול לישראלמ ועוד יביא. ששון גבאי נפלא, חברי התזמורת, שהם שחקנים ונגנים ערביים, מקסימים. ובסופו של דבר מדובר בתעשייה, שהייתה לה שנה טובה, שמעסיקה מאות ואלפי עובדים ומעניקה להם פרנסה: יהודים, מזרחיים, ערביים, ואם זו החמצה אז אני לא יודעת מהי החמצה.

  68. יהודית קנולר

    לכל אלה שחשו החמצה: סרט אנושי, קטן ומקסים שצובט בלב. אם זה לא מספיק, אז באמת, מה אתם רוצים מהחיים, במיוחד אלה שלא ראו את הסרט וכותבים עליו דיסרטציה. ואם בכל אלה לא די, הסרט הביא כבוד גדול לישראלמ ועוד יביא. ששון גבאי נפלא, חברי התזמורת, שהם שחקנים ונגנים ערביים, מקסימים. ובסופו של דבר מדובר בתעשייה, שהייתה לה שנה טובה, שמעסיקה מאות ואלפי עובדים ומעניקה להם פרנסה: יהודים, מזרחיים, ערביים, ואם זו החמצה אז אני לא יודעת מהי החמצה.

  69. אלעד הן

    אבל אם כל יצירה תעשה מאמץ להיות תקינה פוליטית לפי ההגדרות של אדוארד סעיד ושות' העולם יהיה מקום משעמם למדי.

  70. אלעד הן

    אבל אם כל יצירה תעשה מאמץ להיות תקינה פוליטית לפי ההגדרות של אדוארד סעיד ושות' העולם יהיה מקום משעמם למדי.

  71. שירה

    לכל מי שביקר את אייל על ביקורתו על הסרט הנה ההוכחה לצדקת דבריו:

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/912020.html

    סרט על ערבים ומזרחים שאינו דובר כמעט לא עברית ולא ערבית, רק בימאי אשכנזי היה יכול ליצור כזה עיוות.
    האמריקאים לא קנו את זה בקטגוריה של "סרט זר". מרוב שאנחנו מנסים להידמות להם אנחנו יוצאים כל כך נלעגים.

  72. שירה

    לכל מי שביקר את אייל על ביקורתו על הסרט הנה ההוכחה לצדקת דבריו:

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/912020.html

    סרט על ערבים ומזרחים שאינו דובר כמעט לא עברית ולא ערבית, רק בימאי אשכנזי היה יכול ליצור כזה עיוות.
    האמריקאים לא קנו את זה בקטגוריה של "סרט זר". מרוב שאנחנו מנסים להידמות להם אנחנו יוצאים כל כך נלעגים.