חדשות מכור ההיתוך: על סרטו של תומר היימן "שחור על לבן"

אולי כדאי לא להכביר מילים על הזמר המביש הזה, שרק לפני זמן לא רב, נאלץ, בעל כורחו, לבטל הופעה שלו כזמר חימום בהופעה של זמר שחור הומופובי [בעקבות הפגנת מחאה של הקהילה הלהט"בית] ועכשיו, הופעתו בפני חבורת המתנחלים – המעידות על אישיותו ההפכפכה, המתרפסת, שאינה ראויה כלל לאיזכור ולפרסום נוסף.

"זמן מה לאחר מכן הופיע רייכל בחצר האחורית של אביגדור ליברמן בהתנחלות "נוקדים", במסגרת איזו חגיגת מתנחלים. אבל את זה לא ידעתי כשראיתי את הסרט."
מה היא למעשה חגיגת מתנחלים? שתיית דם ילד פלסטיני בזמן שמשרתים אתיופים אוספים שאריות מהרצפה?!
ולמה זה קשור בכלל לשאר המאמר???
אין ספק שקשה לכותב עם כך שכנראה רייכל לא תואם את השקפתו החברתית/מדינית. המשפט האחרון במאמר מעלה את החשד שזו היא המוטיבציה העיקרית לכתיבתו. אם כך הדבר, זה לא מאוד דמוקרטי ונאור מצידו.

ועוד משהו. מבחינתי עידן רייכל היה מאז ומעולם יצרן פופ איכותי ושום דבר מעבר לזה. אין שום מסר חברתי או תרבותי בהצלחתו וספק אם מבחינתו היה אמור להיות. הוא משתמש במוטיבים אפריקאים במוזיקה שלו כמו שעשו הרבה לפניו ואין לקשור את זה לקליטת עליה, ואם הדבר נעשה הרי זה רק למען קידום מכירות.

הטע אינו על רייכל, אלא על תחושות בשאלות של זהות בעקבות הסרט. מצד שני, הפסקה האחרונה על המתנחלים אכן אינה קשורה ומיותרת

וגם אתה עצמך עמדת עליו בסוף דבריך- עובדת היותו של רייכל אופורטוניסט מניפולטיבי שיודע לרכוב על "הגל הנכון", בין אם זה "האותנטיות האתיופית" או "סולידריות עם אחינו המתיישבים", כשהוא עוטף את הכל בהרבה צלופן רוחני ולא מאמין לאף מלה אחת של עצמו. ובשני המקרים, כמובן, הוא לא רואה ממטר את האנשים שעל גבם הוא מרצף את דרכו ללב הקונצנזוס (ואני לא מתכוונת במקרה השני למתנחלים, אלא לפלסטינים כמובן).

מה, באמת, הקשר בין התנשאותו או גזענותו של רייכל כלפי האתיופים ובין ה"פרפורמנס" שלו בהתנחלות נוקדים של ליברמן? (וכאן אני נאלץ להסכים עם המגיב שמרלינג).
כי אם הכותב מנסה ליצור קורלציה ישירה בין גזענות כלפי האתיופים ובין תפיסת עולם ימנית – דבר נכון לכשעצמו -הרי שבנושא זה השמאל האשכנזי לא טומן ידו בצלחת. די אם אזכיר שאחד מנציגיו הבולטים, יאיר צבן שמו, אשר כיהן כשר הקליטה בממשלתו של רבין, הציע (בתקופת כהונתו) להקשות על העלאתם של יהודי אתיופיה ארצה, משום שהם לא נראו לו יהודים כשרים. על עולי רוסיה, שרוב רובם אינם יהודים – הוא לא העיר אף הערה.
אותו צבן הוא העורך הראשי של ה"מיזם" החילוני,שממש בימים אלה חשף פרופ' שנהב את גזענותו כלפי המזרחים. הכותב, שהיה פעיל בתנועת "מוקד", שאחד מראשיה היה צבן, מודע לכך, ולכן מפליא שכתב את שכתב.

בבקשה אל תכניסו את השקפות עולמכם לכל שיח לגיטימי. לגיטימי להתייחס לסרט, לגיטימי לראות ברייכל איש מקצוע לא אמיתי, אבל איפה הוא מופיע זה לא שייך לעניין.

האמנים נאבקו עכשיו על זכויות היוצרים שלהם. יש להם חיים מאד קשים ולא בטוחים. האם הם צריכים להצדיק כל הופעה שלהם, ולברור את המוץ מן התבן? ואם הוא יופיע בחתונה למשל, בסביון, למשל, האם גם את זה צריך לבקר – למה הוא מופיע במעוז הבורגנות? אני חושבת שרייכל עשה משהו מעניין עם הלהקה האתיופית (גם על זה כבר היה ויכוח), זו פרנסתו ותנו לו לחיות.

תודה, מעניין.
לפני כשנה הייתי בהופעה שלו ונדהמתי גם לגלות שמדובר בבחור די שטחי (הוא פגש בחורה אירנית שדיברה איתו סיפר את זה לקהל כאילו מדובר באיזו הפתעה עולמית וחריגה והוסיף בעומק, שאחרי הכל:all about air it´s all about .(water, it´s
בראיון שקראתי איתו בעיתונות הזרה הוא אומר "אני חושב שתשעים אחוז מהישראלים ותשעים אחוז מהפלסטינים רוצים לחיות בשלום. מי שמחזיק את הקונפליקט בחיים, הם עשרה אחוז של פנאטים משני הצדדים". עכשיו לא נותר אלא לשאול: האם הוא אחד מהפאנטים ולכן מופיע בשטחים הכבושים או שהוא מגדיר "שלום" אחרת?
הראיון איתו הוא הרבה יותר ביקורתי מהנהוג בתקשורת הישראלית, כמובן, ושם הוא מוצג כמי שעומד מאחורי הממשלה שלו בלי לחשוב, חושב קטגורית ומתנגד לסרבני שירות בשטחים כיוון שהם "מסוכנים לבטחון המדינה שלנו".
בתור אזרח הוא יכול להצביע לכנסת, אבל ברגע שהממשלה מחליטה משהו הוא מאחוריה כחייל. (הוא היה מוזיקאי בצבא, על גבול סוריה).

לדעתי יש להפריד בין היצירה לבין היוצר,מפני שבסופו של דבר מה שנשאר זו היצירה והיוצר הולך בדרך כל בשר,על כן הדיון או הבקורת על אישיותו של היוצר לא כל כך רלוונטית לעניות דעתי שכן התרבות האנושית ידעה לא מעט יוצרים שאופיים האישי היה מפוקפק למדי, אולם הם העשירו את עולם התרבות האנושית ביצירותיהם שעד ימינו אלו האנושות כולה מתברכת בהן.על כן אינני רוצה להתייחס לעידן רייכל האדם , אלא ליצירתו, אמנם הוא חדש יחסית ועדיין לא עבר מספיק זמן על מנת לבחון האם יצירתו המוסיקאלית היא טרנד אופנתי חולף או אולי ברבות הימים תיכנס לקאנון של המוסיקה והתרבות הישראלית, יחד עם זאת אי אפשר לדעתי לבטל את תרומתו באשר לחשיפה של המוסיקה האתיופית לה הוא תרם לא מעט,אני מודעת למחלוקת שנוצרה כאילו הוא ניכס את המוסיקה הזאת אולם מאחר ואינני בקיאה בפרטים לא אכנס למחלוקת זאת, יחד עם זאת אני תמהה מדוע המוסיקה האתיופית שבעקבות חשיפתו של רייכל אותה לציבור הישראלי לא נשמעת מעבר לכך, זה קצת מזכיר לי את ימי ראשית המאבק של המוסיקה המזרחית שנדחקה לשוליים ולגטאות מוסיקאליים ונדרשו שנים רבות ומאבק עיקש על מנת שהיא תהפוך לחלק מהקנון הישראלי,וזוהי לא אשמתו של רייכל,מדוע אני שואלת את עצמי אינני רואה על המרקע יותר ויותר יוצרים אתיופיים ?,מדוע אינני שומעת אותם בתכניות הרדיו? ואנא אל תשלחו אותי לגטאות מוסיקאליים כמו תחנות רדיו המיועדות אך ורק לאתיופים, הייתי רוצה לשמוע מוסיקה אתיופית כחלק יומיומי ואינטגראלי מההשמעות ברדיו שהרוב הגדול מאזין לו. אם במקרה קורא רשימה זו מוסיקאי אתיופי הייתי רוצה לשמוע מה יש לו לומר על כך.

העובדה שלמוסיקה האתיופית אין כל ניראות מעבר לגירסת עידן רייכל שלה, מעלה שאלה עקרונית יותר לגבי כל אלה שעושים את דרכם ללב השיח ההגמוני תוך ניצול משאבים תרבותיים של קבוצות פריפריאליות, בעוד קבוצות אלה נשארות בחוץ. את רואה את זה גם באקדמיה: חוקרים שעשו קריירות שלמות במחקר תרבותי או סוציולוגי של מזרחים וערבים, אבל את המזרחים והערבים עצמם לא תראי בין אנשי הסגל באוניברסיטאות. נראה לי שניסיונות אלה של לקיחת "חסות" על תרבותן של קבוצות מודרות הם בעייתיים בהגדרה, ללא קשר לאישיותו של המבצע עצמו. הגיע הזמן להיפרד מכל הסוכנים והמתווכים למיניהם ולהשאיר את אפשרויות הביטוי הזהותי-תרבותי לבני הקהילות עצמם.

רייכל הוא המסיכה הלבנה שבאמצעותה ניתן לקבל כרגע את המוסיקה האתיופית
בדיוק כמו שאלביס היווה סוג של מסיכה לבנה למוסיקת הבלוז השחורה.

עם הזמן ישתחרר המעצור ונוכל לראות ת דבר עצמו, רק שאז יביטו אחורה ויסתכלו
על רייכל וישכחו את הניכוס שלו את המוסיקה השחורה. רק שאז כבר רייכל יעבור
מיתולוגיזציה וקאנוניזציה.

הויכוח על הייצוג נראה לי לא סביר בזמן שבפועל אין בכלל מוסיקה פלסטינית
ברדיו האפרטהייד הישראלי. הילידים בכלל לא בשיח.

והכפשתי את הזמר רייכל, על לא עוול בכפו, לפחות בעניין ההופעה [שהתבטלה, בסופו של דבר, בעקבות מחאות של ארגוני זכויות אדם, בכלל זה הפגנה של חברי הקהילה הלהט"בית] של הזמר מוש בן-ארי ושבה אמור היה בן-ארי להופיע עם הזמר השחור ,ההומופובי, קפלטון , בערב יום העצמאות, בהאנגר 11 בתל-אביב.
התנצלותי הכנה מסורה לזמר עידן רייכל על הטעות המצערת בעניין ההופעה האמורה ותודה מקרב-לב למי שהסב את תשומת ליבי לטעות המצערת.

מרגש אותי מאוד לקרוא כאן את מאמרך, ואם יורשה לי אראה בך מעין ממשיכו של דודי ז"ל שכתב לאתר, והרבה לדבר בשבחו.
אתה ודודי הייתם חברים מאוד טובים ומאוד קרובים. דודי דיבר עליך תמיד באהבה ובהערכה רבה.
אני נזכר עכשיו במגוריכם המשותפים בדירה בנחלאות. הייתי בא לבקר אתכם תמיד בחדווה ובכיף. השיחות איתך עמוסי היו תמיד מרתקות, ולא אחת הן היו גם מלוות בלגימה או שתיים של אלכוהול. כלומר, אתה ואני. דודי לעומת זאת כמעט אף פעם לא שתה. בביקורים שלי אצלכם, בסוף שנות השבעים, התוודעתי גם לחבריו האחרים של דודי. כרגע אני נזכר בשרה לבנטל שהיתה חברה של דודי, בירון סחיש,סאלמאן מאסלאחה ויונתן טלמון. כולכם הייתם פעילים מאוד ב"קמפוס", התנועה היהודית-ערבית, היחידה דומני, בתולדות האוניברסיטה העברית. הפעילות ב"קמפוס" היתה לחווייה מכוננת בחייו של דודי.

ולעניין עידן רייכל: לפני כשנה ושמונה חודשים הלכה לעולמה הזמרת שושנה דמארי,(לא בדיוק מושא אהבותיי במוסיקה). מטבע הדברים, השידורים על מותה ועל הקריירה שלה, כמו גם על ההלוויה שלה, היו מסביב לשעון. ואולם, מה רבה היתה הפתעתי, כשנוכחתי לדעת, שעידן רייכל, בחור צעיר, כבן 24-25 , היה לכוכב ולמספיד העיקרי וכמעט
הבלעדי בכל השידורים. כל זאת כשמדובר בזמרת קשישה, נדמה לי שהיתה בת 82 במותה. כלומר הקריירה שלה השתרעה על פני עשרות שנים, והיו מן הסתם הרבה מאוד אנשים שהיו קרובים לה ואף הכירו אותה הרבה יותר טוב מרייכל.אבל רייכל כאמור "השתלט" ממש על השידורים השונים.
לא שיתפתי אף אחד במחשבותי, כי סברתי שמדובר באבל, ומה לי להטריח אנשים בדמעותיו של רייכל שניגרו כמו מים, אבל משום מה , חשדתי קצת בכנותן המלאה של הדמעות הללו.עכשיו עמוסי, הדברים מאז מתקשרים לי היטב בעקבות הפוסט שלך.

ולמאיר ידידי. אתה מכיר היטב את כותב המאמר על רייכל, זה עשרות שנים. מי כמוך יודע שפיו וליבו שווים. מדוע אם כך אתה מפקפק באמינותו? חידה היא ותהי לי לחידה…

לא הבנתי מה הבעיה בדיוק עם השקפות עולם?
מה לא לגיטימי בהשקפות עולם שאין לשרבבן לכל שיח לגיטימי?
האם לפי השקפתך (עולם או לא עולם) יש שיח לגיטימי ויש השקפות עולם ואין לערבב שני דברים אלה?
על מה את מדברת?
איפה אשים את השקפת עולמי לפני שאני יושב לכתוב תגובה בעוקץ?
איפה את שמה את שלך כדי שלא תפריע לך?
איך את מחזירה אותה למקומה לאחר שאת מסיימת לכתוב תגובה?
על מה את מדברת?

למוזיקה האתיופית ללא התיווך "הלבן" אין נראות ונשמעות בנוף הישראלי, כשם שאין נראות וייצוגיות לספרות ולהיסטוריה שלהם בתקשורת ובמערכת החינוך, בדיוק כשם שלספרות ולהיסטוריה של המזרחים אין ייצוג בתרבות הישראלית הפורמלית. גם למוזיקה המזרחית (הים תיכונית) לקח שנים של גלות בשוליים עד שהחלה לחדור למרכז. למוזיקה הערבית הקלאסית ולמוזיקה האנדלוסית (שגם היא קלאסית) יש אמנם קהלים גדולים אבל הדים חלושים מאד וייצוג נמוך בכלי התקשורת.
בימים אלו אני מתמודדת עם סוגיה זו במסגרת עבודתי, קשה מאד לעשות יחצנ"ות למוזיקה האנדלוסית ולפיוט על אף שהם תופסים מקום מכובד בתרבות כי בעיתונות אין בכלל קטגוריות כאלה. יש בעיקר מבקרי מוסיקה קלאסית מערבית שלרובם אין שמץ של מושג או הבנה במוסיקה הערבית או האנדלוסית או בכל הקשור לפיוט היהודי. ולכן עם כל הרצון הטוב שלהם והפתיחות (שאכן קיימת בקרב כמה מהמבקרים) הם אינם מסוגלים לכתוב על כך ביקורות ממשית.
הפיוט הוא בכלל סיפור מטבע היותו רב תחומי: הוא מתפרס על תחומי היהדות, ספרות, שירה, מוסיקה והיסטוריה, אבל למעשה כמעט ואינו מופיע באף אחד מהקטגוריות האלה. מה שאני מנסה לומר בעצם הוא שיש בעיה עם מבני הידע הללו, עם הקטגוריות האלו , שאולי מתאימות לתרבות מערבית אבל לא בהכרח לתרבות מזרחית. אין במה למבקרים של התרבות הזו (למעט אחד או שניים במדור ספרות של הארץ דוגמת אלמוג בהר, פינה של אור בעיתון הלבנבן).
ביום שני הקרוב (15/10/07) תקיים התזמורת האנדלוסית את הקונצרט השנתי "ירושלים אשרך" בבניני האומה בירושלים, ספק אם יהיה אזכור כלשהו או כתבה בתקשורת האלקטרונית. (אגב, נותר עוד מס' כרטיסים מצומצם).
ארוע כזה בו יהיו מעל 2000 איש בהשתתפות אביהו מדינה ומיטב פייטני התזמורת נתפס עדיין כ"שולי" ולא ראוי להתייחסות תקשורתית רחבה. גם בשנה שעברה קיימה התזמורת קונצרט חגיגי ענק בבית האופרה בת"א לזכרו של ר' דוד בוזגלו, שזכה אף הוא להתעלמות אמצעי התקשורת.
ערוץ 2 למרות ההכרזות וההצהרות הפומפוזיות על רב תרבותיות (שאני ועורכי אתר זה היינו עדים להן כפי שנשמעו מפיהם של בכיריו נורית דאבוש, אורי שנער ומוטי שקלאר) אינו מיישם מדיניות כזו ואם כן, אז רק ברמה של "עלה תאנה".
אני מציעה לכולם להציץ בתכניות המוסיקאליות הרבות לקראת אירועי 60 שנה למדינה, לילדים ולמבוגרים כאחד כדי להבין מהו המקום שניתן לתרבויות "אחרות" (אם בכלל) בהיסטוריה ובתרבות של המדינה.

הדבר היחיד שראיתי בסרט שכל האנרגיות של עידן רייכל מופנות לאמנות ולא לפוליטיקה או רגשות אישיים. המשל של הטבח שמבשל ארוחת גורמה טעימה מחונרי גלם טובים נכונה גם עבור הלהקה.

לגבי התנחלות נוקדים נאמר שם אם מדינת ישראל שהיא גם מדינת תושבי יו"ש משלמת את החשבונות של ההפקה והלהקה של גדעון רייכל אז עמוס נוי לא יוכל להביא ספונסר מהשמאל הרדיקלי שיכסה פגיעה פיננסית בלהקה במקרה שהיא תרגיז את המיין סטרים

לאחר קריאת המאמר אתמול, הקפדתי לצפות בסרט על מנת לראות במה מדובר. האמת היא שאין לי ממש מושג מהו חטאו של רייכל. רב הטענות שעלו במאמר נגדו נראות לי חסרות בסיס.
בסרט רייכל מוצג בצורה אנושית ומאוד וקל לראות את חיבתו לאמנים האתיופים אתם הוא עובד.
רייכל אף מודה שלא היתה לו כל כוונה לסייע לעדה האתיופית כשיצר את המוזיקה שלו. יחסו המיוחד אל העדה והתרבות האתיופית הגיעו בהמשך.
חלק מהתגובות פה, כמו גם המאמר עצמו, נותנות את הרושם שלכותביהן יש תפיסת עולם מגובשת שעל מנת להוכיח את צדקתה, הם לא בוחלים בכיפוף העובדות ומתייחסים לרשמים סובייקטיביים כעובודת מוצקות.

דבר נוסף, לא כל כך קשור, שחשוב לי להעיר. הופעה בפני מתנחלים אינה עידוד הכיבוש ממש כשם שהדברות עם החמאס אינה בהכרח עידוד לטרור. החרמת המתנחלים לא תשיג דבר , הידברות במקביל לחקיקה דמוקרטית ואכיפת החוקים הן הפתרון היחידי למרבית המחלוקות במדינתנו.
אני איני נמנה עם השמאל הקיצוני בישראל ואני בהחלט מגדיר את עצמי כציוני, אבל הכעס המופנה כלפי גורמים בימין מצד רב הכותבים והמגיבים באתר הזה, המוצלח מאוד, מובן לי לגמרי. נסו לגלות איפוק והושיטו יד גם ליריביכם האידיאולוגים. למרות תמיכתי בפינוי מרבית ההתנחלויות, אני יודע שרב המתנחלים יתייחסו אלי בכבוד ונדיבות.

עיד סעיד לכל החוגגים.

היום ראיתי את התוכנית המדוברת ומאד התרשמתי.
בהתחלה נחשפתי לרייכל שלא ידעתי עליו כמעט כלום, בזכות מספר אמירות מעניינות בתחילת התוכנית שאיני זוכר אותם. לאחר מכן התחלתי לחוש באותה שטחיות שמישהו כאן דיבר עליה, ואת אותה פטרונות שעברה כחוט השני לאורך הסרט. אני מסכים עם כל מילה של אורלי נוי ובאמת הגיע הזמן שיתנו ליוצרים האותנטיים להגיד את דברם ללא מתווכים. אני התרגשתי מאישיותו של ווגרדס ומכנותו, מנקיונו הנפשי שבדיוק את זה אנחנו לוקחים לבני העדה האתיופית ולפני כן זה נלקח מהמזרחיים .

זו כבר התגובה השנייה שבה הדגשת את צבע העור של הזמר ההומופוב. למה זה רלוונטי?

לא "הדגשתי" את צבע עורו של הזמר ההומופוב, קפלטון, [שהתבטאויותיו, כפי שפורסמו בתקשורת,כלפי הומוסקסואלים, היו מחליאות, בלשון המעטה] יותר מכפי שהוא הוצג בתקשורת בכללה ואנא, אל תטיל בי דופי בעניין אפלייה גזענית כלשהי, שאני נחוש, מאז ומעולם, להילחם בה בכל כוחי ובכל מאודי!

ולצערי, אני כן מבין על מה המאמר. מצד שני, זו קבוצה מאד מוכשרת, כולל רייכל.

משעשע שהתזמורת האנדלוסית מצאה לנכון את איחודה הפיקטיבי של ירושלים. נחמד לגלות שגם שירה אוחיון מיחצנת את הכיבוש – הטקס להלן הוא מאתר האנדלוסית:

"ירושלים אשרך" – התזמורת האנדלוסית בקונצרט מיוחד לבירת ישראל
במלאת 40 שנה לשחרור ירושלים ולאיחודה, מציינת מדינת ישראל את האירוע ההיסטורי ואת התקופה שחלפה מאז אייר תשכ"ז בשלל אירועים. ירושלים מצדיעה ללוחמיה, מחבקת את תושביה, מאירה פנים לאורחיה וחוגגת עם כל אוהביה.

שחרור ירושלים ואיחודה אלק.

הסרט שראיתי היה כן מאוד והיו בו הרבה רגעים כואבים והרבה רגעים יפים. עידן רייכל הצטייר כאדם אמיתי שאינו טורח לשחק לפי השבלונות המקובלות ולהתפעל "מהאותנטיות" כששוחטים כבש. עם זאת, ראיתי בסרט דאגה כנה ואמיתית לאנשים שאיתו וגם לאנשים עמם בא במגע. היה רגע בו כברה קסאי פרצה בבכי מול קבוצת נערים אשר ממש נלחצו מהמצב. עידן רייכל טרח לבקש מהמתרגם שיסביר להם שהיא בוכה מאושר כדי להרגיע אותם. הוא גם התעקש להביא את סבתו של אבי למופע – לא נראה לי שזה חוסר אכפתיות. אני גם לא מבינה את הביקורת. הוא לא בדיוק שר הקליטה, הוא לקח על עצמו פרויקט מתוך ענין אישי – לגיטימי ביותר. אם זה גם יצליח לגרום לכך שהמוזיקה האתיופית תושמע יותר – זה נחמד אבל זה לא באחריותו. הוא גם זה שלקח על עצמו סיכונים, כי אם הפרויקט היה נכשל הוא זה שהיה חוטף את כל הריקושטים. הוא חשף לקהל שני זמרים מוכשרים ביותר שבלעדי החשיפה בתוכניתו, סביר להניח שלא היינו שומעים עליהם. הוא פתח להם פתח ובכך עשה הרבה יותר מרבים מאיתנו שמדברים על הבעיה מהכורסה. הגזענות האיומה שבה נתקלים האתיופים בארץ, מצד כל התושבים הוותיקים יותר והאטימות ואוזלת היד הממסדית – חמורות ביותר. בכך בהחלט יש להילחם ויש להושיט יד ולעזור ככל יכולתנו כי לא נראה לי שמשהו ישתנה בקרוב בגישה הממוסדת. (סיפורה של כברה על הדרך בה זכתה בשם כרמית הזכיר לי את סיפורו של אפרים קישון על האופן בו זכה בשמו העברי – מה שלא השתנה ב-60 שנה סביר שלא ישתנה תוך יום).

על שהסבת את תשומת לבנו לכך שהתזמורת האנדלוסית [ששירה אוחיון מייחצנת אותה] , מנגנת את השיר "ירושלים אשרך", המברך על "שיחרור ואיחוד ירושלים"! – לא פחות – עלאק, עלאק!

עתה לאחר שצפיתי בסרט שהיו בו רגעים מאוד מרגשים אני בהחלט מסכימה עם הדברים שדבורית מעלה,
יש היבט אחד שאני מעוניינת להאיר בקשר לסרט משהו שאני מגלגלת עם עצמי מאז שצפיתי בו.התרשמותי הייתה שחייהם של היהודים האתיופיים שם הם חיים מאוד אותנטיים, נכון לא נשקפת על פי המראות החזותיים בסרט ציווילזציה מערבית מודרנית אולם מי אומר שהציווליזציה המערבית המודרנית מביאה אושר?היה מעניין לראות את חברי הלהקה שהיום יכולים לעשות את ההשוואה מתבוננים בקרוביהם שעולים ארצה ויודעים בליבם מה מחכה להם כאן, לאילו מאבקים ולאילו מצבים אנושיים בלתי נסבלים הם חושפים את עצמם מתוך תמימות של חוסר ידיעה על מהי ישראל ואיך ישראל תקבל אותם.
אני יודעת (יתכן שאני טועה) שהסיבה להבאתם לכאן היא סיבה דמוגראפית והיחס אליהם הוא כאל אובייקטים למן הרגע שהם מגיעים לכאן הם מילאו את משימתם (מבחינת המימסד) ומכאן והלאה הם מופקרים לגורלם ודמם מותר.ועל כן השאלה שאני רוצה להעלות היא עד כמה נחוץ באמת להביא אותם לכאן? שכן על פי הסרט כפי שאני הבנתי אותו הם נראו לי אנשים מאוד מאושרים במקום בו הם חיים כשראיתי איך חבר הלהקה שניתן לו השם "אבי" ואני מתנצלת שאינני זוכרת את השם האתיופי נפתח על הבמה בעת ההופעה באדיס אבבה , זה היה פרץ של שחרור ושמחת חיים ואחד משיאיו המרגשים של הסרט (לטעמי האישי).
מה שאני מנסה לומר כאן זה שאם ישנן קהילות יהודיות שלא נמצאות בסכנת קיום השרדותי מיידי ומוחשי אולי כדאי שימשיכו לחיות את חייהם בארצות מוצאם ולפתח את הזיקה והקשר עם מדינת ישראל והחיים בה והתרבות שלה שכן להביא אותם לכאן על מנת שהם יסבלו נראה לי גרוע פי כמה.
בד בבד עלינו הישראלים מוטלת האחריות והחובה לבער את הגזענות שקיימת בנו זוהי עבודה פנימית שעל החברה הישראלית לעשות עם עצמה ואז לבדוק אם להביא לכאן עולים מכל ארצות העולם, אולם לפני שהחברה הישראלית משנה את התייחסותה ל"זר" ולאחר נשאלת השאלה מבחינתי עד כמה זה מוסרי לעשות זאת מפני שלהביא לכאן אנשים מהסיבות הלא נכונות (סיבות דמוגראפיות) ולתת להם לסבול בעיניי לפחות זה נראה אכזרי למדי, אשמח לדעת מה שאר הקוראים חושבים על כך.

ראשית, עלי לציין שלא ראיתי את הסרט המדובר (איני איש של טלוויזיה ועידן רייכל מעולם לא עניין אותי יותר מדי). אולם אני עוסק במוסיקה בצורה מקצועית וחובב מוסיקה מן העולם, שעבורי היא דרך נוספת להכיר תרבויות אחרות ולדעת יותר על בני אדם. עידן רייכל היה, הווה וגם יהיה קרוב לוודאי יוצר פופ עכשווי מצויין ותו לא. במוסיקה שלו יש את כל המאפיינים של פופ מערבי מודרני- היא קליטה מן השמיעה הראשונה, נעימה בכל רגע נתון, לא תפריע לאף אחד, ותימאס מהר (כך שתרצו מייד עוד). השימוש שהוא עושה במוסיקאים אתיופיים מוסיף גוון מעניין ומשתלב היטב עם גל "מוסיקת העולם" הפופולרית שמאופיין בשימוש באלמנטים אתניים שונים בתוך תבניות מוסיקליות מערביות. לא הפתיע אותי לקרוא שרייכל לא התחבר למוסיקאים כפריים אתיופיים במסעו, כיוון שהמוסיקה שלהם רחוקה עד מאוד מהמוסיקה שלו. אני בטוח שאחוז חובבי רייכל שהיה מסוגל לשמוע עד תומו דיסק של מוסיקה אתיופית כפרית מסורתית שואף לאפס. אני אף תוהה מה הסיכוי שרייכל היה מצליח בכך.
הסוגיה של "מוסיקת עולם" היא סוגיה מעניינת שנדונה רבות. כאמור, חלק ניכר ממה שמוגדר כיום "מוסיקת עולם" הוא עיבודים של אלמנטיים של מוסיקה מן העולם לתוך תבניות של מוסיקה מערבית. יש הטוענים כי למעשה הז'אנר הזה יותר משהוא תורם להפצת מוסיקה מן העולם הלא מערבי מודרני, הרי הוא מעוות ואף גורם נזק חמור למוסיקה מן העולם (בכך שהוא מושך מוסיקאים מסורתיים מצטיינים לוותר על התבניות המוסיקליות המסורתיות לטובת אלו שידבר לקהל המערבי).
אני נוטה להתבונן בדברים אחרת. כל שילוב בין תרבותי מבחינתי הוא טבעי, בלתי נמנע ומבורך, בכך שהוא מקרב אנשים שונים ויוצר דו-שיח ביניהם (בין תרבויות). מוסיקה היא כלי נהדר לכך, כיוון שהיא שפה לא מילולית שלה אלמנטים חוצי תרבות/שפה. שפה היא מפתח לדלת תרבותית, ומוסיקה היא מפתח גנבים שיכול להתאים לכל דלת. הפרודיות הנלעגות של שנות השמונים על המוסיקה המזרחית (מריומה יומה, גנבים וכו') היו בדיעבד תחילתו של מסע מוסיקלי (עם קצת יותר תודה לאהוד בנאי) שהביא אותי להאזין לאום כולתום ופאריד אל אטרש וגם לתזמורת האנדלוסית. והתזמורת האנדלוסית (כולל השירה לאחוד ירושלים- ולא חייבים לבוז לכמיהה של אלפי שנים, די בלנסות ולשנות את התוצר הקלוקל שלה) הביאה אותי לשבת ולהאזין יחד עם קהל מגוון ליצירות מרתקות ומורכבות שבאו מצפון אפריקה ונוגנו בידי מוסיקאים מרוסיה, מרוקו וישראל- יהודים ושאינם יהודים. ומשם הגעתי לתזמורת הערבית של נצרת וישבתי עם קהל יהודי (יוצאי אירופה וערב) וערבי, צעיר ומבוגר ונהננו ביחד ממוסיקה ערבית קלאסית.
איני מאמין שעידן רייכל הוא גזען, מניפולטור, ציני או נצלן. סביר יותר שהוא מוסיקאי מוכשר (גם אם לא מעמיק במיוחד) שמצא עיטור מוסקלי מעניין ליצירותיו, ומצא זאת דווקא במוסיקה האתיופית. סביר להניח שמעולם לא הנחו אותו שקולים חברתיים או תרבותיים מיוחדים, וזה נורמלי בחברה של היום.
עדיין המוסיקה של רייכל יכולה לשמש מפתח לעולם מוסיקלי מרתק ובעקבותיו לתרבות מרתקת שזכינו שתהא נוכחת כאן בארצנו. אז למי שמעוניין אני ממליץ להתחיל ב- Gigi זמרת אתיופית שעובדת עם ביל לאסוול ומציעה משהו קצת יותר קליט לאוזניים מערביות ממוסיקה אתיופית מסורתית. ולאלו שמעוניינים להעמיק, יש יופי של חנות בתחנה המרכזית בתל-אביב שמשרתת בעיקר את יוצאי אתיופיה, ולמרות שרוב הדיסקים שם (רובם צרובים כמובן, לא ממש אפשר לייבא דיסקים מאתיופיה, וגם כשמצליחים זה יוצא מאוד יקר) הם של מוסיקה פופולרית עכשווית, אם תבקשו ימצאו לכם גם דיסקים של מוסיקה כפרית ומסורתית- מוסיקה לא קלה לאוזניים מערביות, אך התמורה עם הצלחתם לפתוח את הדלת רבה.

המוסיקה האתיופית נתנה לעידן רייכל השראה ליצור שירי פופ מצויינים. ג'ורג' הריסון שילב את המוסיקה ההודית בעיבודים ובשירים, והאמנים שמהם למד וציטט, כמו גם הקהל, רק הרוויחו מכך. האם רייכל ציני או מניפולטור? המצלמה של היימן צינית לא פחות. למה שלא נקשיב לאמנים האתיופים עצמם ולתחושות שלהם?

אך אבוי, כשמקשיבים למזרחים או לאתיופים שומעים, בין השאר, זהות דתית ולאומית שיקרה לליבם. כמו התזמורת האנדולוסית, או אצן המרתון היילה סטאין, שחולם לרוץ עם דגל המדינה בבייג'ין. מתי נהיה מרוצים? כשהזמרת האתיופית תעשה מוסיקת פופ ותהיה בקדמת הבמה? שתוסיף קצת ציניות לצעקות שלה על רייכל ותהיה כמוהו?

אגב, יש כבר זמרת ממוצא אתיופי שהוציאה דיסק מקסים, אילה אינגדשט:
http://mooma.keshet-tv.com/Discs.asp?ArtistId=9171&AlbumId=41345

עידן רייכל הביא את המוסיקה אתיופית האיכותית לזרם המרכזי של התרבות בישראל,
וכמו שירה אוחיון וחבריה שמביאים את המוסיקה האנדלוסית-מזרחית איכותית לקהל צמא תרבות,
הם פועלים למען השיוויון התרבותי-החברתי בישראלי הרבה יותר מכל שמאלני העוקץ שממרום כסאם המתנשא והצפונבוני מכסחים כל דבר שונה מהם.

ושירה,
בהצלחה בקונצרט ביום שני בירושלים אשר מקרב מוסיקה מזרחית איכותית לקהל צמא.
וד"א כאשר אני שומע את הפינק פלוייד ששילבו את המנון אוהדי ליברפול באנפילד באחד התקליטים שלהם,
אני שואל את עצמי מתי נשמע בתקליט מזרחי איכותי אלפי אוהדי בית"ר ירושלים (רובם מזרחיים)
שרים את "שבחי ירושלים" או את "אדון הסליחות" בתהודה המדהימה של טדי (-:
זה מקרב מוסיקת איכות להמונים באופן סינרגטי, וזו אולי אחת המטרות של ה"אנדלוסית".
תחשבי על זה.

ושוב בהצלחה,

שור

שירה העידה לא אחת באתר הזה, על מצבה הכלכלי הקשה, המגיע לעיתים לעברי פי פחת ממש. היא אם לילד במשפחה חד -הורית, המתפרנסת בקושי רב, אם לכך ייקרא פרנסה. שירה צריכה וחייבת לעשות הכל כדי לתת את הטוב ביותר לבנה, וכך אמנם היא עושה.
הלוואי ומעט מזער מן הנשים המזרחיות, היו נרתמות למאבקים החברתיים דוגמת שירה. אני בטוח שכל החארטה של הכותרת של איחוד ירושלים, אינו כללבאחריותה של שירה, ואם הדבר היה תלוי בה, או אז היתה כותרת אחרת מן הסתם לקונצרט.
אשר על כן לכל התוקפים, תתביישו לכם!

אמר קהלת החכם מכל אדם: "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם". וחכם אחר, ר' ישראל מסאלנט, אמר פעם לאיש שהתלונן בפניו על חברו, שאינו מקפיד במצוות: אדם צריך לדאוג לעולם הזה של חברו, ולעולם הבא של עצמו. במלים אחרות, ידאג כל אחד להיות שלם עם עצמו בדבר האופנים שהוא מנהל את חייו בתוך אמונותו ודעותיו, ואצל אחרים יעשה הכל כדי שיתקיימו בכבוד…

וגם על עצמנו קשה לנו מאוד לקבוע מסמרות בדבר המקום החמקמק שבו ה"אישי" פוגש את ה"פוליטי", ההתנהלות היומיומית וניסיונות ההשרדות ה"קטנים" פוגשים בצו המצפון וההשקפה ה"גדולים". מערכות ממשל, מדינה, ותרבות דכאניות משיקות כל הזמן לחיינו הפרטיים, ואי שיתוף פעולה גורף ואוטופי עם מנגנוני דיכוי, אם בכלל אפשרי, הוא בעצם זכות יתר בלעדית של בורגנים ובני אליטה מרופדים היטב, וכלל אינה אופציה לאדם הגון ופשוט.

בקיצור, הכרעות אישיות כאלה אינן עניינו של אף אחד, וגם המשכו של פסוק קהלת יאה פה: "ואל תרשע הרבה ואל תהי סכל".

אין ספק, תמיד קל יותר להכות על חזה הזולת. גם לך – האם היית כותב שוב מה שכתבת על רייכל לאור דברי קוהלת ור' ישראל מסלנט שזה עתה ציטטת?

אין לי כל יומרות לנסות להעביר שיעור מזורז בכתיבת ביקורת למבקרי העוקץ. יחד עם זאת, אני בהחלט מצטרף לנסיונה של יהודית לעשות קצת סדר בשעטנז הביקורתי הזה. באמת, יש ולבדוק את מה מבקרים, לכל הרוחות, מה הנושא המרכזי וכו', ולא לעשות איזה סלט בביקורת ככל שיעלה המזלג, וכן סלטות ככל שיעלה התרגיל.
זה סרט תעודה על להקה המבקרת באתיופיה, לא על רייכל, לכל השדים. תשאירו בצד את כל האנטי שיש או אין כלפיו, אשר אינו רלוונטי לסרט. מכסימום אפשר לדבר על אפליית האתיופים והיחס המתנשא כלפיהם, נושא שבהחלט מככב באופן מרכזי ובולט בסרט.

משהו צרם לי בתגובתו של מאיר.

כותב מאיר:
."..די אם אזכיר שאחד מנציגיו הבולטים, יאיר צבן שמו, אשר כיהן כשר הקליטה בממשלתו של רבין, הציע (בתקופת כהונתו) להקשות על העלאתם של יהודי אתיופיה ארצה, משום שהם לא נראו לו יהודים כשרים… אותו צבן הוא העורך הראשי של ה"מיזם" החילוני,שממש בימים אלה חשף פרופ' שנהב את גזענותו כלפי המזרחים. הכותב, שהיה פעיל בתנועת "מוקד", שאחד מראשיה היה צבן, מודע לכך, ולכן מפליא שכתב את שכתב"

אבל אותו מאיר מעיד על עצמו במקום אחר:

"…ואילו אני הייתי פעיל לשעבר בתנועת "מוקד", שנציגה בכנסת היה מאיר פעיל " (מתוך ההספד לדודי מחלב ז"ל)

כלומר, מאיר עצמו היה, לפי עדותו, גם באותה תנועה שבראשה עמד יאיר צבן (לפני שלושים שנה) . אם הוא שינה דעתו, אחרים לא יכולים?

קצת מכוער

לעיתים קרובות ניתן למצא בין הכותבים ב"העוקץ" , מגיבים דעתניים, מרירים, קיצוניים, מלאי שנאה, מדברים בסיסמאות, ובקיצור "מסתכלים על המציאות בעין אחת פתוחה ועיין אחת סגורה". ממש כך.

גם בנושא הסרט על הביקור באתיופיה, התגובות היו חריפיות – ועל מה ולמה…???!!! איך זה שביקורת, גם אם עינינית (לפעמים), צריכה להופיע כאן בלבוש עויין? למה יש חובה כאן לקטול כל מה שזז? ובכלל, לעיתים נדמה שיותר חשוב לכותבים לשפוך את הארס, מאשר באמת להתיחס לגופו של עינין.

במקום כזה, מאוד נעים לקרא לפתע, כאור בחשכה, – את התגובה השקולה, המתונה, האמיתית והחשובה , של שחר, שמראה שלכל מטבע יש שני צדדים ושלא צריך למהר לשפוט אף אחד. בקיצור – עידן רייכל עשה למען הקהילה האתיופית בישראל הרבה יותר מכל אחד מהכותבים שהתלהמו פה עליו (ובהזדמנות זו גם על המתנחלים, היהדות, הצבא, ישראל, הציונות ומה לא?).
משיחות שלי עם חברים/ות ממוצא אתיופי, היה קל להבחין שהם מרגישים שהוא שם אותם על המפה ומעריכים את זה מאוד. לאור הנסיבות, ממש לא חשוב אם הוא עשה זאת כמעשה אלטרואיסטי, או אם מתוך "שלא לשמה- בא לשמה". התוצאה היא החשובה, במיוחד כשזו תוצאה דרמטית ובונה.
ועדין לא הזכרנו את הופעת הצדקה שלו באונ' קולומביה, למען נפגעי הרעש בפאקיסטן, שבה רקדו לצליליו סטודנטים מכל הלאומים, כולל מהמזרח התיכון. לא שמעתי על הרבה זמרים אחרים שעשו זאת.

לגבי שושנה דמארי – נכון הוא שרבים הכירו אותה, אבל הוא היה היחיד ששהה ליד מיטתה בתקופת אשפוזה לפני המוות , יום אחר יום. הוא גם היה היחיד שנתן לה אפשרות לשיר ולהקליט בערוב ימיה. הקשר ביניהם היה חזק ומותה השפיע עליו מאוד. היה אך טבעי שהוא זה שגם יספיד אותה.
ולא, אני לא מעריצה שלו, או של המוזיקה שלו – אבל אי אפשר לקחת מאדם את הישגיו ויש לו הרבה כאלה.

The authors is bothered by two things: first, that Idan Reichel is not anti-Zionist, and second, that the movie is not anti-Zionist. Had Reichel expressed opinions such as "stop the Israeli Apartheid", this article would not not have been written.

This is the result of intensive efforts to adjust the empirical reality to one's world-view, and no vice versa.

המאמר הייה מופיע כך או כך.
אני מאמין בלב שלם שכותב המאמר אינו מסתובב כל היום ומחפש על מי להצביע ואת מי להאשים בכיבוש ובסיכסוך.
הבעיה עם עידן רייכל והסרט שלו, כפי שכבר אמרו כמה כותבים אחרים לפני ההודעה המיותרת שלך נוגעת בעוד המון דברים חשובים. אתה יודע מה, מאור, נניח שהמאמר לא הופיע רק כי עמוס "התרגז" על הופעתו של רייכל בנוקדים, זה לא משנה את העובדה שהוא הציג קונפליקטים אחרים שהסרט מעורר. אני אישית החכמתי מהמאמר ולכן בין אם הוא נכתב בגלל ככה או בזכות ככה זה לא ממש מעניין אותי.