רשמים ראשוניים מכוכב לכת מופרט

הפרטה היא לא ערך ולא משהו קדוש,
אלא רק כלי שנועד לשפר את רמת החיים והרווחה החברתית.
שיוויון חברתי הוא ערך.
שיפור תנאי הכליאה והשיקום הם ערץ.
איך להגיע לזה הוא כלי, וכלי הוא לא קדוש.

בית סוהר שמוקם ומנוהל ע"י חברות פרטיות ובמימון ציבורי,
אולי יספק איכות כליאה טובה יותר בתקציב ציבורי (כמו שאכן קרה בבריטניה).
למה לשלול זאת בגלל הינעלות אידיאולוגית ?

שור

Confessions of an Economic Hitman

John Perkins

צריך להמשיך להציף את הנושא כמה שיותר, כדי שלא נתעורר יום אחד מופרטים לדעת

יעלי – מתגעגעים אליך. כל יום מחדש

ליעל, אל תתיאשי, כפי שאמר כבר מרכס בזמנו הכל עניין של נקודת המבט (ההוויה קובעת). וכך לאמריקאים במיוחד במעמדות הבינוני והגבוה יש נקודת מבט אמריקאית. אבל באירופה המצב שונה לגמרי. אז אולי תלמדי את הפוסט באירופה. אסור לזלזל במעצמה ההולכת ונבנית באירופה המאוחדת. יוצא לי לקרוא קצת פרסומים מנקודת מבט כלל אירופאית: הם מחשיבים את הגישה הניאו-ליבראלית למדינת הרווחה כצד האחר שאינו רצוי להם. הם מכניסים לכל דיון בעתיד מדינת הרווחה את עקרונות השוויון והצדק החברתי. והם לא הולכים בדרכי אמריקה, אלא ההפך. כמובן שזה שונה ממדינה למדינה ויש את הקצה של בריטניה, אבל בסך הכל משם נושבת רוח אופטימית יותר.

אני לא שואל את זה בטון מאשים, אלא בכנות. למה נסעת לעשות את הדוקדורט במקום בו את יודעת שתרגישי זרות? מקום שבו את יודעת שברקע הלימודים האקדמאיים נמצאת אידיאולוגיה שאליה את מתנגדת, ושהיא כ"כ חזקה ומושרשת שלא תוכלי לה.
האם הבדלי הרמה האקדמאית והיוקרה כה תהומיים שהם שווים את כל זה?

בארץ מחכה לך עוד הרבה עבודה. מתי את חוזרת?

תתמכרי גם את ל"הצלחה" . זה תהליך וסופו ידוע. הסתגלות היא תמיד קשה, ופרינסטון היא באמת מקום יחסית לא סימפטי כקמפוס. כור ההיתוך האמריקאי הוא מכונה משומנת המשכללת את עצמה ומתאימה את עצמה לכל שגעון ונטיה.
גם אם תחזרי לכאן, מה שנתון בספק גדול, תארחי בתודעה שלך את ה"אימפריה" לתמיד.
כל עוד שמאלנים ישראלים נושאים עיניהם לשם, מצב השמאל ילך וידרדר עד שהתופעה כולה תיעלם, כמו באימפריה עצמה. השמאל האמריקאי הוא תופעה מוזיאונית קומית והתאום הישראלי פתטי עוד יותר כיון שהוא אמור למחות נגד הקולוניאליזם התרבותי האמריקאי, ועושה את זה מ….אמריקה. התחכום היחיד שאפשר למצוא בהגירה הזו, הוא חיזוק המגמה הקיימת ממילא לרוקן את ישראל מתושביה, ובעקיפין זה מימוש של מהלך אנטי ציוני. אך היומרה לנסוע לאמריקה כדי להביא משם את האור לישראל, אינה שונה בשמאל לעומת כלכלני האוצר מן הכלכלה הימנית. בשני המקרים הפעולה בעיקר משרתת את האינטרס האמריקאי.

למען הדיוק, המושג "טרור אפיסטמולוגי" הוא של אנתרופולוג בשם מיכאל טאוסיג, מאוניברסיטת קולומביה. השתמשו בו בזמנו רינת אבסטאדו (מאושיות קל"ף-ירושליים בזמנו) בעבודת המאסטר שלה על פמיניזם מזרחי (שנכתבה באוניברסיטת סאן פרנציסקו) וסמדר לביא (בעבודה שלה על סופרים ומשוררות פלסטינים אזרחי ישראל או מזרחיום עם שפת אם ערבית שכותבים בעברית ומזדנבים אחרי הברנז'ה של הביצה).

שלום יעל. ראשית, אני מרגישה צורך לדבר עליך ופחות על מה שכתבת. התחושה הראשונית שאת חשה היא טבעית ואכן את חלקה עברתי בעצמי שלא במסגרת לימודית. לפני כחצי שנה חזרתי מארה"ב. בחודש הראשון באמריקה לא הבנתי מה אני עושה שם, הכל נראה לי קר ומנוכר, כל כך סטרילי בכל המובנים. לאחר חודש התחיל להיות לי נחמד ולאחר חודשיים התעצבתי על כך שאני אמורה לחזור לישראל לאחר כשנה. היום כשאני בישראל, בה אני חשה שייכת אני מבינה כי התחושה של הביטחון האישי הוא מהמוכר, הידוע, אך לא יותר מכך. אני מאוד מתגעגעת לאמריקה. את תעברי שם רבות אך בסופו של דבר אני מאמינה שתרגישי כי ישראל רחוקה בהמון מובנים מאמריקה. מה שתקבלי מאמריקה, לא תקבלי מישראל. אני מאחלת לך בהצלחה, זו היתה החלטה מאוד נבונה לחוות פרק מסוים מהחיים מבחוץ.
שנית, באחת התגובות שאלו מדוע נסעת ללמוד את הדוקטורט באמריקה ולא בישראל. אז על הרמה אני לא אדבר אלא אומר כי בישראל מעריכים תארים מאמריקה יותר מתארים שנעשו בישראל. אבסורד, במקום לקדם סטודנטים להמשיך את הדוקטורט בישראל, נותנים להם הרגשה כי מי שעשה את הדוקטורט באמריקה הוא בטח יותר מוצלח, ומוצג כאיש העולם הגדול. אחר כך מתפלאים בישראל מדוע בורחים לנו מוחות. כפי שאמרתי בהתחלה את תאהבי את אמריקה, לא בטוחה שתרצי לחזור.
שלישית, קצת על נושא ההפרטה. נכון שמבחינה אידיאולוגית המדינה צריכה לדאוג לאזרחיה וכו' וכו', על כך נאמר רבות. אולם במציאות הנוכחית, איני יודעת אם לא כדאי להפריט. הפרטה במצבים מסויימים יכולה להיות ברכה, משום שכפי שכתב אחד המגיבים, בתנאים שהאסירים חיים בארץ, לא יכול להיות גרוע מכך, לכן אולי עדיף שיפריטו את בתי הכלא בארץ.
בהצלחה בהמשך ואל תשכחי לחזור.

תודה על ההפניות. חשוב.

על ההפרטה –

מצב בתי הסוהר הוא כמו שהוא לא בגלל אסון טבע. הוא כך משום שכך הממשלה החליטה שהוא יהיה כך. השב"ס דווקא מראה מגמת שיפור מתמדת באיכות החיים של האסירים, פרט לנושא הצפיפות, שאכן הולכת וגדלה והיום היא בלתי נסבלת.
המדינה בכל מקרה הולכת להשקיע כסף בבתי סוהר. פשוט היא בחרה במתווה של הפרטה. המתווה הזה כרוך בבעיות מוסריות רבות, ומבחינה כלכלית – לא הוצגו הוכחות שהוא יביא לחסכון. מה שכן, הוא יביא להרעת תנאי העסקתם של העובדים במערך הכליאה. סוהר בבית סוהר ציבורי נהנה מתנאים דומים לאלו של שוטר. ואילו המודל של בית הסוהר המופרט נשען, בין השאר, על סוהרים בשכר מינימום או קרוב לו. הנתונים מרוב העולם מראים גם פגיעה בזכויות האסירים, שהיא כמובן מהסיבות העיקריות להתנגדות למהלך הפרטה זה.

אבל העניין הכי מהותי בעיניי, היא הנטייה לומר "אולי עדיף שיפריטו, כדי שהתנאים ישתפרו". אין שום בעיה לשפר כל שירות ציבורי. כל מה שצריך בשביל זה הוא רצון. אנשי האוצר, רוצים להקטין את מעורבות הממשלה בשוק. לכן הוא יוצרים, בעדינות ובשקדנות, מצב בו כל השירותים החברתיים קורסים – כדי שהציבור יצעק "גוועלד !" ויתמוך בהפרטה, ולו רק כדי לשפר את השירות…
הפוך מכך ! הציבור צריך להתנגד להפרטה מתוך ראייה לטווח ארוך. לחרוק שיניים ולהתעקש שהמדינה תחזור לידי האזרחים. המדינה הזו היא לא מדינה של אנשי ההון והשלטון. היא מדינה של האזרחים. והאזרחים רוצים וצריכים שירותי רווחה. צ-י-ב-ו-ר-י-י-ם. אז זה מה שהממשלה צריכה לתת להם. הציבור צריך להתעקש על כך, זה הכל.

אם מעתה תכתבי מפרינסטון שווה לך אולי להקפיד על טקסטים יותר מתמיד. בנוסף לחברות שצויינו לעיל הקונספט נותח גם ע"י:

1978 – סטיבן ריאאן
1978 – ויקארי (נובלות אנגליות לפני 1900)
1989 – פרנק פורמן (המטפיזיקה של החרות)
1992 -שרה סולירי (הרטוריקה של הודו האנגלית)
1993 – פרנסואה ליוטאר
1995 – פטרישיה סמית (פאניקה לסבית כאסטרטגיה נארטיביסטית בכתיבה של נשים בריטיות)
1997 -קוין מקגין (מנתח את אותלו)
2000 – דאגלס בורנאהם (מנתח את קינג ליר)
2001 – תמאס דובוזי

ישנן עוד לפני ואחרי ולפנים ןלפנים אבל למי יש זמן. עתה בחזרה לבור שיבר.

יעל, המשיכי לשלוח לנו את רשמיך, הם חשובים לי מאוד.
כשתגיעי לניו יורק תתקשרי אל יונתן שפירא הוא ישמח לפגוש אותך
צביה שפירא (יש דין, מחסוםwatch)

יעל שלום,
כבר הטיפו לך מספיק והעמידו אותך על דיוקך יותר מדי פעמים בשביל פוסט אחד (חס ושלום שלא נצמיד כל מושג לבעליו החוקיים ואביו מולידו או אמו הורתו, כאילו שיש באמת דבר כזה, בעלות בלעדית על רעיונות). לכן אני מהסס להשיא עצות. אבל אולי כדאי להיות קצת פחות "פוליטיים באוניברסיטה," מה שמוליד רק התנשאויות והתנשאויות שכנגד והרבה פוליטיקה אין בו. למה לך לשחת זמן על תחכומים עכשויים כשיש כלכך הרבה ידע בהיכל הידע הלבן (מה לעשות) הזה? אינני יודע מה את לומדת שם אבל אני ממליץ על ביקור בספרייה הציבורית של פרינסטון–שריד לעידן קצת יותר דמוקרטי בחלקים של אמריקה (מספיק לראות מי האנשים שמפעילים ומנהלים אותה). הספרייה של האוניברסיטה היא מן הטובות בעולם, האוסף המזרח תיכוני הוא גדול ועשיר ויש בו מציאות. (גם זה של אסיה, אגב) מחלקת הספרים הנדירים היא אוצר. אם כבר פוליטיקה: יש שני נאומים ארוכים מדהימים ומרגשים של קורנל ווסט (שנמצא שם, עם כל הלבנים) על מושג הסוקרטיות שנישאו בכנס משנה שעברה לכבוד טוני מוריסון (שגם היא שם), אפשר להוריד באתר האוניברסיטה או לכתוב אלי ואשלח הלינק). המחלקה למזרח תיכון ידועה כשמרנית אבל נמצאים שם החוקרים המובילים בנושאים הקשורים לאסלאם (מייקל קוק וגם פטרישיה קרונה במכון ללימודים מתקדמים). יש בפרינסטון גם קצת איכות של שקט שאין בניו יורק. כשאני מתעייף מן הרעש התדיר בניו יורק שמחוללים– בקמפוסים ובכיתות, כאילו ששם מוכרעים הדברים–הכיבוש ומתנגדיו הנמרצים דוברי העברית והאנגלית, או שכנמאס לי לחתום על עוד פטיציה להצלת הקריירה האקדמית של נסיכ/ה פלסטיני/ת-אמריקאי/ת עם איכויות אינטלקטואליות שמאז אריסטו או אפילו סעיד לא ראינו ושהקביעות שלו/ה היא תנאי הכרחי ומספיק לגאולת העם הפלסטיני ופתרון בעית הפליטים, אני נוסע לפרינסטון, לספריה.
צבי

הוא לטעמי רעה חולה. אבל זה משהו שראוי לכתוב עליו רשימות ועבודות מחקר כנראה תוך שימוש בתזות פמניסטיות רדיקאליות ולהסביר את הכמיהה לקוהרנטיות ככמיהה אל הפאלוס, וכך להבליע את הרעיון הרדיקאלי בתוך טקסט קוהרנטי מנוסח לעילה ולעילה. עוד טקסט, עוד מאמר, עוד פרסום כל הדרך אל הקביעות ואל המימסד. רק לא לקלקל את השורה, או כמו שכתב יאיר שטרן : "משורה ישחרר רק המוות".

אבל לא במשמעות שכיוון אליה המשורר..

אנא המשיכי לפרסם את אפוריזמייך הדה-קונסטרו-רדיקליים, לעיתים נחמד להתחיל את הבוקר בקריאת משהו שאין טעם להבין.

אם להרעיל, תוך היתלות באילנות כה הו כה גבוהים,
למה לא להקפיד על העברית?
המסרים הקטנוניים ורוויי השנאה צורמים שבעתיים בעברית קלוקלת.
תודה.

תודה על התגובות. אני לא חושבת שאתרגל למקום הזה, מכיוון שאיני ממש רוצה לעשות זאת. אם זאת, אני מכירה בחשיבות של לחיות במקום שבו את אופוזיציה בכל תחומי החיים, מה שמאפשר לבחון, ללמוד ולבקר באופן מדויק יותר. לביבליופיל. אמרתי כבר תודה על ההפניות – עם זאת, הרי דוקא כוחו של מושג נמצא בשימוש שלו, ואני לא חושבת שבכתיבה פובליציסטית הייתי צריכה לחקור ולבדוק כל עבודה שעשתה בו שימוש. באופן אישי, שמעתי אותו משנהב והודות להפניותיך, אוכל להעמיק בו יותר. לצבי, אכן אבדוק את הסיפרייה הציבורית, שהחברות בה היא חינם (ואפשר להשאיל גם דיסקים). אני דוקא בעד הרעש והעצומות וההפגנות ששותפים אליה נשות אקדמיה, גם אם זה מתיש, מכיוון שדיכוי מתיש גם הוא. עם זאת, העייפות משותפות במאבקים פוליטיים היא מדאיגה ושווה לחשוב איך אפשר להפוך אותה לאפשרית וברת קיימא עבור יותר אנשים. ולבסוף, לנירית. לא הבנתי מה את רוצה. איך חזון שמאלי קוהרנטי קשור לקביעות? דווקא את הביקורת על הקוהרנטיות אני מבינה, אני בחרתי צד בעניין הזה, מכיוון שאני באמת רוצה שננצח. לא רוצה מאמרים על מדינה דו לאומית, רוצה שזה יקרה. לא רוצה רק ביקורת על דיכוי, רוצה שותפות מלאה בקבלת החלטות של קבוצות תחת המגף. את לא?

קוהרנטיות היא בלתי אפשרית כשדובר בני אדם. אין לי יותר מדי זמן, לכן לא אוכל להמשיך, או להמשיח, על מנת שאוכל לאניח את דאתם של המדגדגים.

באשר לקביעות כמטאפורה. בואי נתחיל מזה שמאמרים רהוטים, וקוהרנטים מעבירים את הדגש מן המטרה האמיתית, אל המישור הטקסטואלי. וכאשר הדגש עובר אל הנוסח, מאמרים לא נשפטים על פי תוכנם, אלא על פי כללי הדיקדוק ובהתאמה לכללי השיח/המשחק(מי קבע אותם אגב?). כאשר אלה הדגשים אין שום סיכוי לחולל שינוי חברתי, אבל כן יש סיכוי לפרסם מאמרים טובים, ומאמרים טובים יכולים לסלול דרך אל קריירה אקדמית, פובליציסטית מוצלחת. הקשר בין קריירה ממסדית לבין מאבק, לבין שינוי, במילה אחת – בעייתי.

אגב, חזון קוהרנטי כזה שאת מבקשת, לא יכול להתקיים – מניפסט כן, חזון לא.

איך בדיוק אדם יכול להתנתק מהשכלתו, מתרבותו, מסך כל הדברים שמרכיבים את השלם שלו, ולכתוב בצורה מהותית ולא רהוטה ומיופייפת (לפי המדד שלך). האם לטעמך השכלה ואינטלקטואליות הן מילים גסות?

גם אותי העוצמה של אוניבסיטאות עשירות בחוף המזרחי היממה וגם השכונות העשירות והנקיות. יש משהו מהמם, פשוט מהמם, בעוצמה של העושר שם, אפילו שכאן לא חסרים עשירים. אח"כ הייתי עם גבר ממחנה פליטים בעזה בחנות סבונים, והוא החזיק סבון בצורת שקד ולא ידע אם לצחוק או לבכות. על זה הוא אמר, כשאחזור למחנה, אני יכול לספר להם כל דבר, כי רק אני יצאתי משם לכאן,,,והם יאמינו. אני לא יודעת אפילו אם הוא חי
בהצלחה לך בהכל, שמרי על עצמך ותפיקי מזה מה שתוכלי ומקווה שתפגשי שם אמריקאים/יות וגם זרים פרוגרסיבים

קשה לראות מצב שבו לימודים מתקדמים בארה"ב מתיישבים עם חזון שמאל קוהרנטי או לא קוהרנטי. זהו פתרון אישי, קומונאלי, אבל אין לו קשר ליישוב בישראל, למעט העובדה שעוד נטישה של נשים שמאלניות לאמריקה גוררת רפיון ידיים נוסף בנשארים. דוקא אמריקה ? טוב…כמו ההוא ממחנה הפליטים מעזה, ניצלתם מהקשיים כאן, אך קשה להמשיך את הדיאלוגים האלה בין הטובעים לניצולים. ככה זה ניראה.
היה מקום לדיאספורה שמאלנית בתור כלי של חילוץ האחרות מהמצב פה, או סיוע לאסירות ציון מטעמים שונים. אך משא ומתן אינטלקטואלי ניראה קצת…לא רלוונטי.

ההוא מעזה לא ניצל, הוא חזר מזמן למחנה הפליטים בבית הסוהר הגדול בעולם, ולכן, קשה לדעת אם נשאר בחיים

אה.מצער. אני רק רוצה לסייג שבית הסוהר הגדול ביותר נמצא דוקא בישראל, למרות השמועות.

מבלי להיכנס להשוואות של "מי יותר מסכן" חשוב שידעו בחוץ שחומות הכלא השקוף אינן מסתיימות בעזה, החברה הטובים ממשיכים את הפרקטיקות שלהם גם ליד הבית. דיברנו על נשים, "הטובעים והניצולים" (או טובעות וניצולות), כדאי שנקרא לילד בשמו. ההסתייגות שלי היתה לעניין ה"עסקים כרגיל" הנימה פה בפוסט הזה, ובכלל, כדי לטשטש ולסייע לממסד לטשטש את העובדה שגם פה יש לנו "עזה", וקשה להיות במצב כזה כאשר אין לזה אפילו אישוש בלחישה, בין אלה שכן יודעים, יודעות. אפשר להתחיל בזה שרצוי היה שכותבות המאמרים באמריקה יכתבו את האמת.
לא חשובה האסכולה, אלא פשוט להגיד את האמת, ולספר גם על הכלא הלא מוכר, על עזה יודעים, וגם הפלשתינאים יודעים לכתוב ושולחים נשים צעירות וחכמות לחוף המזרחי. המחויבות המועילה היחידה של מי שנמצאת שם היא לאמר את האמת ולא להשתתף במסע ההסברה המטשטש של הממסד הישראלי. לא איכפת לממסד שתכתבו על עזה, אבל אם תכתבו על המצב של אקדמאיות ישראליות, יהודיות, "שמאלניות" ומידת הדחק והלחץ פה, ואני לא צריכה למנות שמות, חלקן כתבו אפילו באתר זה על קשיי הקיום שלהן, זו תהיה הפתעה נעימה.

ההוא מעזה לא ניצל, הוא חזר מזמן למחנה הפליטים בבית הסוהר הגדול בעולם, ולכן, קשה לדעת אם נשאר בחיים

הבנתי, את צודקת ואני חושבת שאאמץ את הכיוון הזה. בואי נעבוד על זה יחד. אשמח לרעיונות, סיפורים וכיוונים שיאפשרו לחשוף את מתקני הכליאה והמשטור המגדריים והמעמדיים עליהם רמזת. האימייל שלי הוא yaelberda@gmail.com
אני לא חושבת שרתם כיוון לעניין היררכיית הסבל, אבל לגבי המצב בארץ, אני חושבת שיש הרבה רשתות חברתיות ופוליטיות אפשריות שלא מתפקדות היום, רשתות שאינני בטוחה שקיימות כלל לעזתים. שווה לבדוק איזה כיסי כוח יש (אם יש), ולהפעיל אותם.

אכתוב לך באימייל.

כללית, אני לא רואה סיבה להשוואות סבל עם עזה, ברור שהמצב שם יותר אקוטי קיומית, כלכלית, אך אני לפחות למדתי מניסיוני שמה שקורה שם, הוא תצוגת תכלית של העתיד פה, שנית, שינוי יכול להתחיל מהחצר האחורית שלנו, והוא היחיד שאפקטיבי. הרי כוחות הדיכוי המדוברים לא מוטרדים מביקורת נוספת על מה שקורה בעזה, וראינו שהשמאל העולמי, והישראלי בפרט, משותקים בכל הקשור למעורבות הצבאית האמריקאית-ישראלית במזה"ת. המקום שמפריע להם, ובו יש גם סיכוי, הוא כלפי פנים, כלומר, שם עוד טורחים להשתיק, ושם צריך לדבר. מכל מקום, ברור שהפסקה או הקלה על המישטור בארץ (או באמריקה) תקל על עזה מיידית, הרבה יותר מתקיפה ערכית ישירה, צפויה, על "המצב בעזה", שהיא ביקורת שכידוע מזינה את המשך והחמרת הכיבוש שם, בבחינת קונטרה פונקטים. הויכוח אינו אמיתי. הוא אינו האם צריך לדפוק את עזה או לא. הויכוח הוא מי קובע מה יקרה בעזה, וזה קשור במישרין למעמד האשה, ומשם אפשר להמשיך.

בינתיים, מאחר שאני רואה שטוקבק שלי בפוסט על מיאנמר לא פורסם, אזכיר כאן בקצרה הדגמה נוספת. כתבתי על כך שלפני כשנה ניסיתי להרצות (באמצעות אמנסטי נידמה לי) על המאפיינים הפנימיים של הסחר בנשק, כלומר, על האופן שבו העיסוק בייצוא נשק מחייב דיכוי והפרות זכויות אדם בתוך ישראל. לא היה ביקוש ניכר לדברים האלה, כצפוי. כמו בעניין עזה, גם בעניין בורמה-ייצוא הנשק, ההתמקדות בביקורת ערכית ישירה בנהלי הסחר של ישראל, מטשטשת יותר מאשר חושפת ומונעת. ברור שלא יפה למכור לחונטה בבורמה, וברור שנוח לגנות את זה עכשיו (!) כאשר המסך נפל מעל המקום הזה. אך ההחלטה הכלכלית העקרונית והחשובה של החברה הישראלית לאפשר פרנסה עיקרית מייצוא בנשק היא הנותנת, אם מחליטים שזה ענף ייצור ראשי, ברור שימכרו לאנשים לא נחמדים. הטשטוש הוא שוב בהפרות זכויות האדם שמייצרת תעשיית הנשק בתוך ישראל, ובנושא זה קשר השתיקה הוא חובק כל שכן מי לא מתפרנס מזה, כולל משפחת השמאל ואף הרדיקלי. תעשיית הנשק מייצרת סחר בנשים, זנות, ניצול מיני של ילדים, הפרות זכויות עובדים קשות מאד, שיתוק של המשטרה וזרועות החוק, שילוב עם ארגוני פשע בינלאומיים (שימוש בנתיבי סחר שלהם, שימוש בקשרים שלהם ועוד) אלה פוגעים במישרין במעמד האשה והילד בישראל, ואנחנו רואים את הצניחה לתהום בנושא הזה.
הדברים קשורים לנושא הפוסט הזה, כיון שהאקדמיה למשל תלויה היום בהון (זה גם נכלל בפוסטים דהיום) וכמובן שהיא תכפיף עצמה לוטו של תעשיית הנשק שהיא המקור הראשי של הכנסות בישראל, במישרין או בעקיפין. זו תעשייה המעודדת מגמות דכאניות לנשים, מעודדת אלימות, וכמובן מחייבת את קיומה של "עזה" במתכונת המוכרת לנו. את זיהוי שיתוף הפעולה צריך להתחיל בתוך הבית, בדברים "הקטנים" לכאורה, וזה יותר יעיל מביקורת על "המצב בעזה" שהוא תוצר בלבד.

לכן, ופה אני מגיעה לקשור את הדברים (ולא להטריח סתם), סידור העבודה שלפיו שולחים ומניידים אקדמאיות ביקורתיות מפה לשם, תוך תגמול חברתי מדוד וממודר, עובד טוב כהקדמה לאמצעים יותר אלימים בדיכוי חשיבה ביקורתית על ההתנהלות הזו. העברתנו לפרינסטון היא שדרוג בתנאי המישטור של מי שאי אפשר בינתיים לנטרל, אבל אפשר ל"ארגן" כך שלא יעשה יותר מידי רעש בספינה. זה בסדר, ואני לא מצפה שיקרה משהו אחר, אך ההתנגדות במקרה זה היא בסולידריות בלבד קודם כל במעגל האמיתי, הקרוב אליך. אחרת שמים אותך בפודיום כדי שתשתיני זרזיף דק ומעוצב על "מה שקורה בעזה", זה חלק מעיצוב המיצב בחסות הליברטון ושות. מיצב יפה ונעלה, אבל לא ממש אפקטיבי וגם לא מציל נפשות.

באשר לכיסי הכוח שיש בישראל ואין בעזה, זהנכון, אבל גם ההיפך נכון. יש כיסי נחמה בעזה שאין פה, וזה בתחום המשפחה והקהילה ומיתון בניכור, היעדר צרכנות חולנית, יותר שמחה ואנושיות, ופחות סבל אחר שקשור באופן כללי למקדונלנדס (ע"ע זיזק במאמרו האחרון).

שי שואל את נירית …"האם לטעמך השכלה ואינטלקטואליות הן מילים גסות?"….
נושא ההשכלה הוא נושא שיש עליו הסכמה גורפת, בציבור הרחב רווחת הדיעה שהלימודים האקדמאיים הם סולם עליו אנו מטפסים בדרך לחיים טובים,נאורים,שיש עמם כבוד ומוביליות מעמדית שאין לזלזל בהם, טוב ויפה, יחד עם זאת יש לא מעט שאלות שלעניות דעתי צריכות להישאל בבואנו לבחון את הנושא לעומק.כמו למשל – האם מלמדים באקדמיה (ובבתי הספר בכלל) איך לחשוב.?איך להבין כיצד דבר נובע מתוך דבר או שמא מפטמים את הבאים בשעריה בעובדות גרידא?האם האקדמאי הוא מומחה לכמויות של מידע אספן של עובדות , או יודע בסיום התהליך להבחין גם בין שלל העובדות שהוא מולעט בהן לבחון את איכות המידע ? האם הוא מסוגל בתום לימודיו להפיק משמעות קיומית מחמרי הגלם שהלעיטו אותו בהם או שהוא הופך לשולף הכי מהיר במערב של עובדות יבשות שלא יסייעו לו בדבר כשהוא בא ליצוק תוכן ומשמעות לחייו האישיים?
האם התרבות שלנו שכל כך מכבדת תארים , וכל כך מורשמת מאורך הזמן שאדם הקדיש להשגתם (כמעט מחצית החיים מגיל 5 עד גיל 35 לערך)האם היא באמת מעריכה עומק תודעתי ? או שכל היחס לאקדמיה ולאקדמאיות רק עוטה על עצמו תחפושת של אהבת החכמה לשמה?
אם התרבות שלנו אוהבת באמת את החכמה וידע לשמו, מדוע הזלזול הרב שהיא מפגינה כלפי אלה שלא באו בשערי האקדמיה אולם הם אוטודידאקטים? שכן על פניו זה נראה כאילו העולם שלנו פתוח ומקבל התפתחות אישית, יוזמה, מעוף,יצירתיות, ואינדבדואליות אישית. אם כך מדוע ננעלים השערים על בריח בפניו של אדם שהוא אוטודידאקט באופייו ולומד בגלל אהבת הידע ומסרב ללכת בתלם שהיתוותה המערכת ועל כן אינו יכול להציג תארים אקדמאיים ?המערכת מקיאה אותו מקירבה והוא לא יוכל לקבל משרה עם שכר גבוה בצידה וכל הדלתות לעמדות של כוח והשפעה יטרקו בפניו?.
יעל ברדה כותבת על …"רמה גבוהה של ציות לסמכות ללא בקורת"….האם בסוף התהליך הארוך של השגת התואר הנכסף יתכן ואפשרי ליצור אדם שלא יפגין רמה כזאת או אחרת של ציות לסמכות ללא בקורת?
נכון אדם יכול לבחור מילייה אקדמאי שם ימצא אנשים התואמים את אופיו ואורח חשיבתו, אז מה? האם לא ימצא שם מישהו שתמיד יהיה סמכות מעליו ושיהיה עליו לציית לו עם בקורת ובלי בקורת? ומה קורה לו אז? האין הוא מאבד את הפתיחות שלו לעולם ואת יכולת ההכלה שלו לכאלה שרואים דברים אחרת? האין זו מעין התבדלות והסתגרות בתוך גטו של עובדות, נתונים ,ופרשנויות שמותר לומר בתוך קבוצת ההשתייכות האקדמאית?

ובאשר ל"חזון שמאלי קוהרנטי" אני מצטרפת לדעתה של נירית כי לא יכול להתקיים כזה מפני שהמציאות שמחוץ לאקדמיה היא מאוד דינמית ונמצאת בתהליך של התהוות בלתי פוסק ומשתנה,החיים מעצם מהותם משתנים יום יום שעה שעה,ובני אדם משתנים או נאלצים להשתנות כשהמציאות חזקה מהם.השאיפה ל "חזון שמאלי קוהרנטי," היא התוצאה הלא כל כך מלבבת של הסתגרות בתוך גטו אקדמי שנוטה לחד צדדיות במקרה זה נטייה שמאלנית, אולם באותה מידה אפשר לדבר על "חזון ימני קוהרנטי" וגם כאן לא יחסרו הבדלנות וההתבדלות ולעומתנות.

אם אנחנו מבצעים סקירה היסטורית קלילה, אזי ניתן לראות שבדרך כלל הציבור המהפכני הוא ציבור הסטודנטים, או אנשים משכילים באופן כללי. מה שנותן המוסד האקדמאי הוא יצירת חברה של משכילים באופן של השתתפות בכוח החברתי, כי אינדיבידואלים אוטודידקטיים גאוניים ומקוריים ככל שיהיו, כוחם החברתי מוטל בספק. מוסדות אקדמאיים ביקורתיים ואשר רודפים אחר ידע יפתחו את שעריהם גם בפני ידע חיצוני.
אם ניקח לדוגמא את מארקס, הרי שהוא נזרק ממסודות אקדמאיים, אך בסופו דבריו התקבלו ונותחו במוסדות אלו. אין ספק שפס הייצור המודרני לא נעצר באוניברסיטה, אולם נראה כי שם קיים הרע במיעוטו, ושם מעודדת חשיבה ביקורתית יותר מאשר מוסדות חברתיים אחרים. נכון, לעיתים קרובות מוסדות אקדמאיים חוטאים בפרדיגמטיות יתרה, ולא מאפשרים לגישות חדשות – ראי את המדע האיינשטייני שנתקל בהתנגדות עזה מול חסידי הניוטוניזם, אולם בסופו של דבר הפך לטבע שני במוסדות אלו. השיח בין אם בצורתו הממסדית ובין אם בצורתו האנטי-ממסדית פועל בשני הכיוונים, ומאפשר בתורו השפעה גם לשחקנים חיצוניים.
תראי, אם אנחנו מנסים לערוך בדיקה היסטורית של התפשטות הידע, הרי שניתן לראות כיצד הידע מתפזר ככל שחולף הזמן – בהתחלה הוא היה אצור בתוך כותלי הכנסייה, אח"כ עבר לאוניברסטאות בתור מוסד אלוהי מודרני של ידע, וכיום הוא דמוקרטי יותר מאי פעם.
בתור סטודנט לתואר ראשון (שנה אחרונה) אני יכול להגיד שיש מורים רבים שמרניים, מיושנים ואשר נהנים מכוח הותק שלהם יותר מכוח מחשבתם, אך יחד עמם (ויש לומר – במספר קטן בהרבה) ישנם מרצים אוונגרדיים, ביקורתיים וחתרנים.
לטעמי, כדי לגרום לשלב הבא של הידע (כי זה קורה בין וכה וכה), כל תפיסת החינוך צריכה להשתנות לסוג של דיאלוג יותר מאשר מונולוג של מרצה, אבל זו דעתי בלבד. המורה צריך להפוך מאיש הידע (כי הידע כבר לא בבעלותו) לסוג של מכוון עילאי או שוטר תנועה מצטיין.
אחד מהדברים שאני לא אוהב במוסדות אקדמאיים ונראים כגזירה אינסופית, זה שאם מרצה הוא חוקר מצטיין, אזי הוא גם מרצה. זו בעיה קשה – רוב החוקרים המצטיינים היכן שאני לומד הם מרצים מזעזעים שלא הייתי נותן להם להרצות בפני חיות מחמד פן יאבדו את נחמדותם…
לסיכום, אני חושב שהאקדמיה היא מקום קריטי לשינויים חברתיים וחשיבה ביקורתית, אבל אין ערובה שהדבר תמיד מתרחש.

שי, מה זה חשוב שמלמדים מרקס בסוציולוגיה, היסטוריה ופילוסופיה אם לא מלמדים אותו בכלכלה ומנהל עסקים? הרי בכל מקרה בוגרי מדעי הרוח והחברה (חוץ מכלכלה) הם לא אלו שמנהלים בפועל את העולם.

אם הבנתי נכון אתה מציג דבר לעומת דבר קונפורמיות מול נונקונפורמיות אני מדברת על דבר אחר על חשיבה עצמאית ואולי לצורך כך אפרט מעט יותר על מהי דעתי על ההבדל בין קונפורמיות נונקונפורמיות וחשיבה עצמאית כפי שהיטיב להגדיר לטעמי האישי גבריאל רעם
קונפורמיות היא כניעה ללחץ קבוצתי ובתוקף היותה כזאת היא שונה מציות ,בציות ההחלטה מודעת בקונפורמיות זה מתבצע לרוב באופן לא מודע כלל, כי האדם הקונפורמי בדרך כלל מספר לעצמו סיפור שלא מציג אותו כנכנע ללחץ קבוצתי אלא כמי שפועל מתוך קוד ראציונאלי.
חשוב להבין כי נונקונפורמיות שונה מעצמאות (הכוונה לעצמאות מחשבתית) בעוד שבנונקונפורמיות וכן בקונפורמיות מרכז הכובד ונקודת ההתייחסות היא הלחץ החברתי , מה יגידו , מה יעשו לי אם …-זאת קונפורמיות , או אני דווקא לא אלך עם הרוב – זאת נונקונפורמיות
הרי שבעצמאות התגובה היא לפי שיפוטו ההגיוני או המוסרי של האדם בכל פעם מחדש, הנונקונפורמיסט יוצא נגד, העצמאי (במחשבתו) לא יוצא נגד הוא בעד דרכו הייחודית שבמקרה לא משתלבת עם דעת הרוב (מתוך ספרו של גבריאל רעם על אאוטסיידרים ומורדים העומדים מחוץ ומנגד)

קודם כל, המסגרת האקדמאית היא עדיין חלק מהממסד, וככזו, היא לא תיפתח במהרה לידע חדש או חתרני, במיוחד ידע שמערער על האליטיסטיות שלה. לכן כתבתי, כי יחסית לפס הייצור המנרמל של המודרניות, האקדמיה היא הרע במיעוטו בכל מה שקשור לשונות של דיעות וגישות.
בנוגע לעניין הלימוד של מרקס רק במדעי החברה: האקדמיה כמו כל מוסד ממסדי אחר, היא חלק מפוליטיקה, וכיום פוליטיקה זו מוכתבת בעיקר על ידי הפוליטיקה של ההון, כך שייצוג של מרקס בפס הייצור הקפיטליסטי של האקדמיה הוא דבר פרדוכסלי (לתפיסתם).
כעת, אם ניקח את הגישה המרכסיסטית עצמה, הרי שהאוניברסיטה היא מוסד בורגני, והיא לא ששה במיוחד לקבל ידע שמערער על ההגמוניה הבורגנית, אולם, שוב, יחסית למקומות אחרים גם כאן קיימת פתיחות כלשהי (לפחות לדיון).
בסופו של דבר, כנראה ומאבק להכנסת תכנים חברתיים לשיעורי כלכלה וניהול ייכשל תחת כותלי האקדמיה ועדיף שיתבצע בצורה חיצונית (הרי הניאו-ליברלים פתאום לא יהפכו חברתיים). הבעיה היא שהכלכלה קיבלה מעמד חזק מדי בחברה עד להפיכתה למטרה במקום לאמצעי. הרי ברור ששיעורי כלכלה חייבים לכלול גם התעסקות עם חברה ואנשים אבל זה יכול לקרות רק במקום בו לא בוחנים הכל דרך החור של השקל.

ירדנה, אני חושב שאני מבין את מהות הגישה שלך: "יש את אלה שהולכים עם העדר, אלה שהולכים נגד הזרם, ואלה שהולכים עם הזרם". נדמה לי שהאחרון מקביל למה שאת מכנה מחשבה עצמאית.
אני לעומת זאת עוסק בסוגיות חברתיות ופוליטיות, וכל סוגיה פוליטית מתחלקת לשניים כי כך בנוי השיח – פלוס ומינוס, ממסד ואנטי-ממסד וכו'.

כמה שאלות:
כתבת: "עצמאות התגובה היא לפי שיפוטו ההגיוני או המוסרי של האדם בכל פעם מחדש"

מהו שיפוט הגיוני? איך את יודעת?
מהו מוסר? איך את יודעת?
מהו מקורי ומהי מחשבה מקורית?

סיפור: אחת מהתיאוריות החדשניות ביותר והמרתקות ביותר במדע היא תיאוריית המיתרים. אני לא אלאה אותך בפרטים, אך אספר כי מדובר בתיאוריה הטוענת למיתרים הרוטטים בהרמוניות ויוצרים את הקשר בין הפיסיקה הקוונטית (שבתוך חומרים) לפיסיקה האיינשטיינית (שמחוץ ובין חומרים). אולם, אם נבדור ספרות רוחנית ופילוסופית מהעבר, נראה כי אוספנסקי ואושו אחריו כתבו בשעתם (ויש אומרים הוגים נוספים לפניהם) על מיתרים הרמוניים שמרכיבים את היקום. כך, דבר שנראה מקורי ופנטסטי, עבר למעשה גלגול כלשהו בין אם בכוונה ובין אם במקרה.

לכן אני שואל שוב: מהו דבר מקורי? מהי מחשבה מקורית?

האם לשיטתך האדם עם המחשבה העצמאית משווה את עצמו לאחרים או לא?