על הפרשנות היצירתית של השופטת גדות

השופטת גדות מתגלה כאכזרית בצורה יצירתית ויבזית במיוחד…
ועל הפרס שקיבלתם בגלובס אני מצטער במיוחד כי הוא מעיד שאתם לא מספיק מעצבנים את קובעי המדיניות בישראל ואת התקשורת הכלכלית המסואבת.

זה שיא הציניות, החוצפה וחוסר הבושה,

של העם שיודע הכי טוב בעולם למנף היסטוריה של רדיפה ודיכוי. מגעיל

כתבתי מספר תגובות…מחקתי את כולן…אין מילים שתוכלנה להביע…

מכיוון שאין בידינו את נימוקה המלא של השופטת לכך שהכותל אינו בגדר בית תפילה, מסקרן לדעת מהו ייעודו של הכותל בעיניה. ישעיהו ליבוביץ, למשל, הגדירו כדיסכותל – מעין אתר המוני, פסאודו-קדוש, המשמש לעבודת אלילים ותו לא – אך עדיין אין הדבר מפריך את עובדת היותו בית תפילה.

באחת השורות של אחד משירי הכותל נאמר: "יש אנשים עם לב של אבן/יש אבנים עם לב אדם", שכאילו כוון לאנשים מסוגה של השופטת הקסנופובית. אלא שדומה שהדבר הנכון והמדוייק יותר יהיה: יש אנשים עם לב שופט – משל לערלות לב של חורצי גורלות אכזריים ואטומים.

ובכל זאת, לאיזה שפל-מדרגה, מבחינה מוסרית, אפשר עוד להגיע בפירושו של נוהל סתמי, ביורוקראטי במהותו, שניסח, כנראה, איזשהו משפטן משועמם ופירשתהו, בחוסר רגישות מדהימה, אותה שופטת, שלא ראוי להכביר עליה מילים. ובעצם, למה להתפלא, האם לא זוהי הדרך בה מתייחסת למהגרי העבודה [העובדים הזרים – כפי שהם מכונים לעתים] – משטרת ההגירה המתעמרת בהם [עפ"י הידיעות המתפרסמות מעת לעת בתקשורת], ומתייחסים מעסיקיהם הנצלנים הזדוניים והציבור בכללו?
באמת, כל מילה נוספת מיותרת.

זה אחלה סיפור. היתה לי איזו היתקלות איתה לפני שנתיים כשהיא סירבה כניסה ליהודיה אמריקאית שהשב"כ טענו שהיא קשורה לאיי. אס. אם. הציטוט המופלא שלה מאותו בוקר היה "אין זה משנה מה הם הראיות. מספיקה לנו העובדה כי העותרת שינתה גרסה לגבי הסיבות להגעתה לארץ (ביקור משפחתי או השתתפות בכנס) על מנת להמנע מלהתערב הבחלטת משרד הפנים לסרב את כניסתה." בעל פה היא הוסיפה "זה לא ביצפר פה ואנחנו לא בכיתה א'. אני לא רוצה לשמוע עוד כלום".
לא צריך את גלובס כדי לדעת שהעוקץ מעניין, אבל מברוכ.

כמי שגדל באווירה שבה אנשים דתיים נחשבו לטובים יותר ולמוסריים יותר מאשר החילונים, בבגרותי נתקלתי ביותר ויותר סימנים שמלמדים שיהודים דתיים רבים נוהגים כעובדי אלילים. הקידוש של חפצים ושל מקומות והעדפתם על פני רווחתם הרגשית והחומרית של בני אדם, יהודים ולא יהודים, והקלת סבלם אינה אלא עבודת אלילים.

בדיוק בשבוע שעבר נתנה אותה השופטת גדות פסק דין חשוב ותקדימי שקיבל בקשה של אשה, שלא לפנות אותה מהבית למרות שלא עמדה בתשלומי המשכנתא, מבלי שהבנק יחויב לתת לה דיור חלופי.
השופטת גדות קבעה שבגלל שבחוזה שלו עם האשה, הבנק לא כתב במפורש שבמקרה של אי-תשלום היא תפונה מהבית ללא דיור חלופי – הבנק חייב לתת לה דיור חלופי.
וזאת, אגב, היתה גם פסיקה "טכנית" שהתבססה על פרשנות יצירתית של החוק ופסק דין של בית המשפט העליון.
רוב השופטים לא פוסקים ככה, ובדרך כלל מגלגלים מכל מדרגות הבטון של בית המשפט את האנשים שבאים בבקשה לחייב את הבנק לתת להם דיור חלופי.
נכון, זה לא מוריד מהתחושה הקשה שמשאיר הציטוט שהובא בפוסט. מה זה בכל זאת אומר? לא יודע. כל אחד שיחליט בעצמו.

לאסף דרעי…
מחובתה של השופטת לפסוק בצורה אנושית, בראייה של חמלה וחסד, פסיקתה לטובת האישה במקרה הפינוי מהדירה לא מזכה אותה בנקודות על פסיקתה המטופשת והאכזרית כנגד המתפללת בכותל המערבי.
תאגידם גדולים כמו בנקים, או חברות גדולות בכלל, חייבות להיות מופלות לרעה בכל פסק דין שהוא מכיוון שהן באות להליך המשפטי כשהן חזקות יותר וחזיריות יותר והן יודעות טוב יותר איך לתמרן את ה"שיטה" לטובתן.

אני חושב כמוך רק שבתור עו"ד שמתמודד תמיד נגד תאגידי ענק (במושגים ישראליים), נדיר מספר השופטים האמיצים.