על מסחור האקדמיה ואי שוויון

יוסי דהאן

בימים האחרונים, תמרה טראובמן, מפרסמת ב"הארץ" סדרה כתבות מעניינת על המוסדות להשכלה גבוהה בישראל, אתמול היא כתבה על הקשר בין בעלי הון למוסדות אלו. כל מי שמכיר מעט את הנושא יודע שחלק גדול מהאוניברסיטאות והמכללות, שחלקן נמצא על סף פשיטת רגל, בין היתר בשל הקיצוץ הממשלתי העמוק בתקציבן בגובה של למעלה ממיליארד בחצי שקלים, מוכנות למלא פחות או יותר כל גחמה של בעל הון תמורת תרומה נאה לקופתן. התגמול כולל יצירת תכניות לימוד מיוחדות לבעלי אמצעים,  בהן מונמכות הדרישות האקדמיות תמורת שכר לימוד של ארבעים אלף דולר לשנה והקמת קתדרות על שמם של אילי ממון. תפיסת הצדקה של איל ההון הישראלי אינה נמנית על המסורת היהודית של מתן בסתר. הוא רוצה פקולטה או לפחות בניין על שמו ולפעמים גם נציגים בועד המנהל.

מנהלי המוסדות להשכלה גבוהה טוענים כמובן שהם ממשיכים לשמור על החופש האקדמי ולתורמים אין השפעה על התכנים.

הטענה זו הופכת לחלולה וקומית משהו, כשמתברר שבמכללה הפרטית "המרכז הבינתחומי" בהרצליה ייפתח בעוד כשנה "המרכז לתקשורת מודעת על שם שרי אריסון". דיקאן בית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי, הד"ר נעם למלשטריך-לטר, אומר כי אריסון נענתה לפנייתו ולא העמידה שום תנאי לפני שתרמה 1.5 מיליון דולר להקמת המרכז על שמה. תמרה טראובמן מעירה, " אבל כמה חוקרי תקשורת ממוסדות אקדמיים אחרים אמרו שהמושג "תקשורת מודעת" אינו מוכר להם מהספרות המקצועית".

אני מניח ש"תקשורת מודעת" היא אחד מענפי המדע המבוססים של הניו אייג`, אסכולה מחשבתית ודרך חיים שהבעלים של בנק הפועלים, מעריצה, מטיפה ומגייסת עבורם מאמינים חדשים. בעתיד תינתן תרומה למכון ללימודים מתקדמים לקריאה בקפה, כאשר ראש בית הספר ללימודי העתידנות יטען שהתורם לא הציב שום תנאי לתרומתו והוא לא יתיר התערבות בתכנים האקדמאים של המכון.

בעבר כתבנו באתר על דוגמאות נוספות של השתלטות ההיגיון הכלכלי על ההיגיון החינוכי והסחרה של החינוך, בין היתר, ביטול המחלקה לפילוסופיה והקמתה של המחלקה לשירות לקוחות באדיבות "פלאפון".  ביטול המחלקה לבלשנות והקמת הפקולטה ל"עיצוב והחדרת המותג" בחסות אורנג`.

הבוקר מפרסמת תמרה טראובמן כתבה על מצבן של הנשים באקדמיה.

"האוניברסיטאות שבות ומצהירות כי חרתו על דגלן שוויון בין המינים. אולם בפועל, למרות שורה של צעדים שננקטו בשנים האחרונות, ברוב האוניברסיטאות שיעור הנשים המתקבלות לשורות הסגל האקדמי הבכיר לא השתנה במידה ניכרת, ובכמה אוניברסיטאות מובילות הוא אף ירד….

אך למרות המאמצים, מנתונים שנמסרו ל"הארץ" עולה כי הנשים נותרו כרבע מהסגל האקדמי בלבד, 23% ב-2000 לעומת כ-26% ב 2006 (ראו תיבה). כעת, טוענות פרופסוריות בכירות שהקיפאון נובע מכך שהמאמצים מוקדו בגורמים שטחיים, קלים לטיפול, מבלי שהתרחש שינוי תודעתי מעמיק בערכים המכתיבים את מנגנוני הקידום והקבלה לאקדמיה…

אנשים הפנימו שיש בעיה מבנית שצריך לתקן באקדמיה", אומרת אליאור, "אבל כשזה מגיע למבחן המציאות זה לא עובד".

לדבריה, סיבה מרכזית לכך היא ועדות המינויים המורכבות מחברי סגל עמיתים, שבהן נחרצים גורלות החוקרים ונקבע מי ייקלט ומי יקודם בדרגה. דיוני הוועדות סודיים, מה שלא מאפשר לבחון את החלטותיהן. "תמיד יכולים להגיד `הוא היה טוב ממנה ולכן נקלט`", מסכמת אליאור".

"הפרופ` שלמה גרוסמן, יו"ר הוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה (ות"ת), היה רוצה כי מספרן של הנשים יגדל, אולם מתנגד לעשות כך "באופן מלאכותי". בכירים בות"ת טוענים שהסיבות למצב הן "היסטוריות", ומשקפות אי-שוויון שאינו קיים כיום. אלא שלא רק שבתואר ראשון נשים הן כבר מזמן רוב, בחלק מהתחומים כבר למעלה מעשרים שנה שהנשים הן כמחצית, מהדוקטורנטים. אולם שיעורן בסגל האקדמי הבכיר יורד מתחת למחצית. אם אכן אי-השוויון נובע רק מאפליה "היסטורית", ניתן היה לצפות שבמכללות, שהוקמו רק בכ 15 השנים האחרונות, ישרור שוויון. ואולם, בבדיקה של שיעור חברות הסגל שם עולה כי גם במכללות נשים הן מיעוט – 31% מכלל הסגל, ו9%- בלבד מפרופסורים מן המניין."

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אקדמאית מדופלמת

    בתור אחת שבילתה במצטבר משהו כמו 20 שנה באקדמיה אין לי אלא להסכים על המצב העגום. יתרה מזו, אם בודקים את עוזרי המחקר,נותני השירותים למיניהם ועובדי המעבדות, מגלים כי רוב המשרות האלה מאויישות ע"י נשים, או במילים אחרות: "הבנות" עובדות בעבודת נמלים קשה ולא מתגמלת כדי "שהבנים" יוכלו לקצור את פירות ההצלחה. הכי עצוב שבחוג שבו אני למדתי, המצב הגרוע ביותר נרשם דווקא באוניברסיטת ת"א שהיא לדעתי זו האוניברסיטה המפלה מכולן (את שני התארים האחרים שלי עשיתי בחיפה וירושלים).

  2. אקדמאית מדופלמת

    בתור אחת שבילתה במצטבר משהו כמו 20 שנה באקדמיה אין לי אלא להסכים על המצב העגום. יתרה מזו, אם בודקים את עוזרי המחקר,נותני השירותים למיניהם ועובדי המעבדות, מגלים כי רוב המשרות האלה מאויישות ע"י נשים, או במילים אחרות: "הבנות" עובדות בעבודת נמלים קשה ולא מתגמלת כדי "שהבנים" יוכלו לקצור את פירות ההצלחה. הכי עצוב שבחוג שבו אני למדתי, המצב הגרוע ביותר נרשם דווקא באוניברסיטת ת"א שהיא לדעתי זו האוניברסיטה המפלה מכולן (את שני התארים האחרים שלי עשיתי בחיפה וירושלים).

  3. נתן שקרצ'י

    מה, צריך תוכנית אקדמית בשביל זה? בשביל להגיד שאין מה לעשות ושאין מנהל? בשביל לספוג את כל צעקות וקללות הלקוחות העצבניים? ואומרים שהממשלה היא בירוקרטיה… נסו לדבר עם שירות לקוחות, אחרי חצי שעה של לחיצות לפי הוראות המערכת האוטומטית לניתוב שיחות, ופופת'יץ לא נמצא כרגע, תתקשר מאוחר יותר, בעצם זאת סילביה שאחראית על זה…

    שיבואו אלי, אני ילמד אותם בזול, תוך שעה. בתפריט, לימוד המשפטים- אני מצטער זה____ אשם, אין מנהל כרגע וכו', ואחר כך אני צועק ומקלל אותם, כהכנה לתפקיד. יש גם תוכנית למנהלים, שבה ההכשרה היא לשתות תה ולשחק דוקים, כי מנהלים לא צריכים להיות בשירות הלקוחות, שם שולטים הפיונים, והם לא צריכים מנהלים…

    זה ישאיר יותר רווח בכיסים של החברות. זה הרי מה שמניע אותם לא?? האימייל שלי מופיע למעלה…

    אגב, אין לזה שום קשר לעובדה שפוטרתי פעם משירות לקוחות של חברת מזגנים בקיץ. הסיבה לפיטורים- עוקבים אחרי מס' השיחות. כולם עשו 160 שיחות ואני 50-60. קל יותר לסיים שיחה ב-"אין מה לעשות, תחכה שבועיים" מאשר לרוץ ולשגע את הטכנאים ואת כולם כדי להשיג שירות ללקוח. כך הלקוח היה עושה 3 סיבובים של אין מה לעשות, ומגיע אלי חם אש. במחשב אתה יכול לראות, שלמרות שהמזגן בן חודש, כבר היו אצלו 3 פעמים. טריק אחר היה להגיד זה המתקין אשם, והמתקין אומר זה החברה אשמה, ולך חפש…(פופטיץ' וסילביה כבר אמרתי??)

    עוד לפני הפיטורים הביאו לנו מנהל שירות חדש שדרש שנחזור על המשפט "אנחנו משרתים", כדי שנפנים שאנחנו משרתים. עוד לפני הפיטורים הלכתי לספריה, לקחתי ספר של מאיר לירז, ובהשראתו כתבתי תכנית לשיפור שירות הלקוחות (המסקנה העיקרית הייתה שחלק גדול מהתקלות נובע מתנאי הייצור במפעל שהיה מתחתינו, ובעיקר מיחס גרוע לעובדי הייצור, משמרות ארוכות של 12 שעות, שכר נמוך וללא תנאים). 3-4 עמודים, שמנתחים את המערכת ומציעים הצעות. לא נתתי להם אותה, וזמן קצר אחרי פוטרתי. כנראה לא הייתי משרת טוב (של החברה, לא של הלקוחות).

  4. נתן שקרצ'י

    מה, צריך תוכנית אקדמית בשביל זה? בשביל להגיד שאין מה לעשות ושאין מנהל? בשביל לספוג את כל צעקות וקללות הלקוחות העצבניים? ואומרים שהממשלה היא בירוקרטיה… נסו לדבר עם שירות לקוחות, אחרי חצי שעה של לחיצות לפי הוראות המערכת האוטומטית לניתוב שיחות, ופופת'יץ לא נמצא כרגע, תתקשר מאוחר יותר, בעצם זאת סילביה שאחראית על זה…

    שיבואו אלי, אני ילמד אותם בזול, תוך שעה. בתפריט, לימוד המשפטים- אני מצטער זה____ אשם, אין מנהל כרגע וכו', ואחר כך אני צועק ומקלל אותם, כהכנה לתפקיד. יש גם תוכנית למנהלים, שבה ההכשרה היא לשתות תה ולשחק דוקים, כי מנהלים לא צריכים להיות בשירות הלקוחות, שם שולטים הפיונים, והם לא צריכים מנהלים…

    זה ישאיר יותר רווח בכיסים של החברות. זה הרי מה שמניע אותם לא?? האימייל שלי מופיע למעלה…

    אגב, אין לזה שום קשר לעובדה שפוטרתי פעם משירות לקוחות של חברת מזגנים בקיץ. הסיבה לפיטורים- עוקבים אחרי מס' השיחות. כולם עשו 160 שיחות ואני 50-60. קל יותר לסיים שיחה ב-"אין מה לעשות, תחכה שבועיים" מאשר לרוץ ולשגע את הטכנאים ואת כולם כדי להשיג שירות ללקוח. כך הלקוח היה עושה 3 סיבובים של אין מה לעשות, ומגיע אלי חם אש. במחשב אתה יכול לראות, שלמרות שהמזגן בן חודש, כבר היו אצלו 3 פעמים. טריק אחר היה להגיד זה המתקין אשם, והמתקין אומר זה החברה אשמה, ולך חפש…(פופטיץ' וסילביה כבר אמרתי??)

    עוד לפני הפיטורים הביאו לנו מנהל שירות חדש שדרש שנחזור על המשפט "אנחנו משרתים", כדי שנפנים שאנחנו משרתים. עוד לפני הפיטורים הלכתי לספריה, לקחתי ספר של מאיר לירז, ובהשראתו כתבתי תכנית לשיפור שירות הלקוחות (המסקנה העיקרית הייתה שחלק גדול מהתקלות נובע מתנאי הייצור במפעל שהיה מתחתינו, ובעיקר מיחס גרוע לעובדי הייצור, משמרות ארוכות של 12 שעות, שכר נמוך וללא תנאים). 3-4 עמודים, שמנתחים את המערכת ומציעים הצעות. לא נתתי להם אותה, וזמן קצר אחרי פוטרתי. כנראה לא הייתי משרת טוב (של החברה, לא של הלקוחות).

  5. צבי בן-דור

    אני מסכים בכל לב עם ביקורתו של יוסי אופן הצגתם המתמם ומתחסד של התהליכים העוברים כרגע על האקדמיה הישראלית, ומסכים בכל לב ובשאר איבריי הפנימיים עם תגובתה של האקדמאית המדופלמת בנוגע למצבן העגום של הנשים באקדמיה (שהוא רק חלק מן תמונה גדולה יותר הכוללת מזרחים ופלסטינים).
     עם זאת, ואני מתיחס כאן ל"פקולטה למדעי הפלאפון", ראוי לזכור שמה שקורה כרגע אינו חדש כלל אלא חלק מתהליך היסטורי בן מאות שנים. אם נלך אחורה רק שנייים שלושה עשורים נגלה ויכוחים דומים בנוגע לאקדמיזציה של מקצועות כמו "מנהל עסקים" או "שיווק"–שניהם היום נחשבים לחלק בלתי נפרד מן האקדמיה. הוא הדין, בעבר היותר רחוק, גם במקצועות כמו משפטים או רפואה ורפואת שיניים, שנחשבו למלאכות. בגרמניה של המאה התשע-עשרה הוקמו סמינרים לרבנים כחלק מתהליך אקדמיזציה של מקצוע הרבנות ולמעשה למרבית הרבנים (מחוץ לישראל) בעולם, מכל הזרמים, ישנה הכשרה כזו או אחרת המוכרת כאקדמית. גם בישראל נעשה נסיון, כושל, להכיר בתואר רב כתואר אקדמי (שזה הפוך מאיך שעושים בעולם). וכדאי גם להזכיר את האקדמיזציה של מקצועות הצבא והלחימה בעולם ובישראל. גם הדיון סביב חלקים אם נבקש לדקדק מאוד הרי המקצוע האקדמי הטהור ביותר הוא תיאולוגיה (נוצרית) שהרי בשביל סוג הידיע הספציפי הזה הוקמו האוניברסיטאות הראשונות. במובן זה אפשר לראות כל התהליך לא כחדירה של ההון אל האקדמיה אלא גם כחדחרה של השיח האקדמי ומנגנוני יצירת הידע המיוחדים לו על היבטים נוספים של החיים. בעבר ידעה האקדמיה ליצור מונופולים חזקים על סוגי ידע שחדרה אליהם–אי אפשר היום לרפא אנשים בבית חולים מערבי מוכר בלי תואר אקדמי ותקופה ארוכה אי אפשר היה להיות עורך דין בלי תואר מאוניברסיטה (עד כמה עורכי דין עשירים במיוחד עם בנים מפגרים במיוחד שברו את המונופול של האוניברסיטאות בנושא). גם כדי להיות פילוסוף שמקשיבים לו או היסטוריון שמפרסמים את כתביו צריך, ברוב מכריע של המקרים, להיות בעל תואר אקדמי–אין בנמצא אנשים חכמים "סתם" כלשעצמם. יש לתהליך הזה גם היבטים חיוביים. האקדמיזציה גם שימרה חלק מגופי שהיו בסכנת ההיעלמות. למשל, אם קונפוציוס היה חי היום הוא צריך ללמוד במחלקה למזרח אסיה באונירבסיטה כדי להבין את כתביו שלו. במובן מסוים, מסוים מאוד, הכרה אקדמית הפכה קבוצות גופי ידע דחויים ללגיטימיים קצת יותר (ראו המחלקות ללימודי "זה" ולימודי "ההוא"). אוניברסטיאות גם תמיד ידעו לסחור בכבוד המפוקפק של התואר "דוקטור" (ראו למי מעניקים תואר "דוקטור לשם כבוד") כדי לקדם את האינטרסים שלהן. כשחושבים של מדאם אריסון כל זה כמובן אינו מנחם. הבעיה היא שהיום האקדמיה שהיא חלשה במיוחד (גם בגלל חולשתם ואוזלת ידם של המנהיגים שהיא מצמיחה) ויש סכנה שבניגוד לעבר ההתמסחרות של האקדמיה לא תגרור את התהליך היותר חיובי של האקדמיזציה של המסחר.

  6. צבי בן-דור

    אני מסכים בכל לב עם ביקורתו של יוסי אופן הצגתם המתמם ומתחסד של התהליכים העוברים כרגע על האקדמיה הישראלית, ומסכים בכל לב ובשאר איבריי הפנימיים עם תגובתה של האקדמאית המדופלמת בנוגע למצבן העגום של הנשים באקדמיה (שהוא רק חלק מן תמונה גדולה יותר הכוללת מזרחים ופלסטינים).
     עם זאת, ואני מתיחס כאן ל"פקולטה למדעי הפלאפון", ראוי לזכור שמה שקורה כרגע אינו חדש כלל אלא חלק מתהליך היסטורי בן מאות שנים. אם נלך אחורה רק שנייים שלושה עשורים נגלה ויכוחים דומים בנוגע לאקדמיזציה של מקצועות כמו "מנהל עסקים" או "שיווק"–שניהם היום נחשבים לחלק בלתי נפרד מן האקדמיה. הוא הדין, בעבר היותר רחוק, גם במקצועות כמו משפטים או רפואה ורפואת שיניים, שנחשבו למלאכות. בגרמניה של המאה התשע-עשרה הוקמו סמינרים לרבנים כחלק מתהליך אקדמיזציה של מקצוע הרבנות ולמעשה למרבית הרבנים (מחוץ לישראל) בעולם, מכל הזרמים, ישנה הכשרה כזו או אחרת המוכרת כאקדמית. גם בישראל נעשה נסיון, כושל, להכיר בתואר רב כתואר אקדמי (שזה הפוך מאיך שעושים בעולם). וכדאי גם להזכיר את האקדמיזציה של מקצועות הצבא והלחימה בעולם ובישראל. גם הדיון סביב חלקים אם נבקש לדקדק מאוד הרי המקצוע האקדמי הטהור ביותר הוא תיאולוגיה (נוצרית) שהרי בשביל סוג הידיע הספציפי הזה הוקמו האוניברסיטאות הראשונות. במובן זה אפשר לראות כל התהליך לא כחדירה של ההון אל האקדמיה אלא גם כחדחרה של השיח האקדמי ומנגנוני יצירת הידע המיוחדים לו על היבטים נוספים של החיים. בעבר ידעה האקדמיה ליצור מונופולים חזקים על סוגי ידע שחדרה אליהם–אי אפשר היום לרפא אנשים בבית חולים מערבי מוכר בלי תואר אקדמי ותקופה ארוכה אי אפשר היה להיות עורך דין בלי תואר מאוניברסיטה (עד כמה עורכי דין עשירים במיוחד עם בנים מפגרים במיוחד שברו את המונופול של האוניברסיטאות בנושא). גם כדי להיות פילוסוף שמקשיבים לו או היסטוריון שמפרסמים את כתביו צריך, ברוב מכריע של המקרים, להיות בעל תואר אקדמי–אין בנמצא אנשים חכמים "סתם" כלשעצמם. יש לתהליך הזה גם היבטים חיוביים. האקדמיזציה גם שימרה חלק מגופי שהיו בסכנת ההיעלמות. למשל, אם קונפוציוס היה חי היום הוא צריך ללמוד במחלקה למזרח אסיה באונירבסיטה כדי להבין את כתביו שלו. במובן מסוים, מסוים מאוד, הכרה אקדמית הפכה קבוצות גופי ידע דחויים ללגיטימיים קצת יותר (ראו המחלקות ללימודי "זה" ולימודי "ההוא"). אוניברסטיאות גם תמיד ידעו לסחור בכבוד המפוקפק של התואר "דוקטור" (ראו למי מעניקים תואר "דוקטור לשם כבוד") כדי לקדם את האינטרסים שלהן. כשחושבים של מדאם אריסון כל זה כמובן אינו מנחם. הבעיה היא שהיום האקדמיה שהיא חלשה במיוחד (גם בגלל חולשתם ואוזלת ידם של המנהיגים שהיא מצמיחה) ויש סכנה שבניגוד לעבר ההתמסחרות של האקדמיה לא תגרור את התהליך היותר חיובי של האקדמיזציה של המסחר.

  7. טל תמיר

    סוגיית השוויון המגדרי בסגל האקדמי היא סוגיה מעניינת ביותר בשל השיקוף המתגלה בה של חומרת הבעיה. בספר שהוצאנו בשדולת הנשים לאחרונה, כתבתי את הפרק של חינוך והשכלה, להלן מספר נתונים מהפרק.
    המוסדות האקדמיים אינם רק מוסדות להרחבת הדעת אלא גם כלי לצמצום הפערים החברתיים והבטחת המוביליות של הפרט. בפועל מוסדות אלה הינם מהמוסדות הלא שוויוניים ביותר בתחום השכר בשוק העבודה. מרבית הסטודנטיות בכל הרמות הן נשים, אולם בסגל הבכיר מציאות זו איננה משתקפת: הממוצע הארצי עומד על 43.3% מרצות מתוך כלל המרצים/ות, 21.6% מהפרופסורים החברים שהן נשים ורק 11.9% נשים מתוך כלל הפרופסורים/ות מן המניין (המועצה להשכלה גבוהה, תשס"ה). חלקן של נשים בסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטאות בישראל נע בין 32.7% באוניברסיטת חיפה לבין 14.8% בטכניון. אי השוויון בין נשים לגברים באקדמיה, אינו יכול להסתפק בזחילה האיטית שתוביל בהדרגה להשתלבותן של נשים בדרגות השונות. לפי חישוביה של נינה תורן, על פי קצב הדברים היום, יהיה עלינו לחכות 475 שנים עד אשר נגיע לשוויון המיוחל של נשים וגברים בדרגת פרופסור מן המניין (תורן, 2005: 143).
    גברים מנהלים את העולם האקדמי ניהול עצמי כמעט, הם מהווים את רוב הסגל האקדמי הבכיר ובשל כך מועטה גם מידת ייצוגן של נשים במוקדי קבלת ההחלטות. דרגת פרופסור מן המניין אינה רק עניין של כבוד והכנסה כספית, היא גם מקנה אפשרות להשפיע דרך החברות בסנאט האוניברסיטאות ובוועדות השונות. ההשתתפות ברבות מהוועדות מצריכה דרגה בכירה שיש רק לנשים מועטות בכל מוסד. מטבע הדברים, לא כל הנשים מתאימות ורוצות להיות חברות בוועדות השונות, אך משום שמאגר הנשים כה מצומצם, מתחזקת התחושה שאין נשים מתאימות.
    השתלבותן של נשים באוניברסיטה בישראל, הינה נושא שחקירתו החלה רק בשנים האחרונות, למעט סנוניות מחקר דוגמת נינה תורן. עד שנות ה-90 ניכר היעדר מודעות לבעיה ולא נערך כלל פילוח של נשים וגברים באוניברסיטאות. אופי המוסדות, חזונם והסולם המדרגי המובנה והאחיד המתקיים בהם באופן רשמי, יצרו אשלייה לפיה לנשים ולגברים יש אפשרות לשוויון הזדמנויות אמיתי באקדמיה. כיום ברור כבר כי תפיסה ליברלית זו בוחנת רק את החסמים הפורמאליים, ואיננה מתייחסת למציאות שבה לנשים וגברים חסמים שונים, הנובעים ממציאות חייהם ולא רק מחקיקה פורמאלית.
    מסלולן של נשים בסגל האקדמי הבכיר מכונה "מסלול מכשולים" על שום המכשולים והמחסומים לאורך הדרך כולה (ולא רק בקצה, כב"תיקרת זכוכית"). נשים רבות יולדות עוד טרם שהגיעו לסיום הדוקטוראט. ההפסקות שהן לוקחות מעבודתן לצורך לידות ולעיתים הריונות, מצטרפות לזמן הרב שהן מקדישות לטיפול בילדים, טיפול שהוא עדיין לרוב נחלתן של נשים. היציאות לפוסט דוקטוראט ושבתונים בחו"ל, מהווים גם הם מחסום בפני נשים.
    מסלולי הקידום באוניברסיטה אינם תמיד לינאריים, וניתן לאתר גם בהם הבדלים על בסיס מגדרי. רוב נשי מתקיים במסלולים צדדיים (קרי: ללא אפשרויות קידום, כגון מורה לשפות) כמו גם במסלולים מפותלים (המשתייכים למסלול המרכזי המוביל לקביעות). למשל: שיעורן של הנשים שאינן עובדות במחלקת האם שלהן גבוה משל הגברים. כוחן ומעמדן במחלקה מוטלים בספק על שום זרותן, ולרוב יש להן מחסור ברשת עמיתים; שכיחות הנשים גדולה יותר בקרב העובדים/ות בחצאי משרות, קרי: הן עובדות בשתי מחלקות. מסלול זה ממצב את האשה כמי שאיננה חלק רציני במחלקה, דימוי המונע ממנה השתתפות מעמיקה. זהו מסלול בעייתי, על רקע העובדה שברוב לימודי המגדר באוניברסיטאות אין תקנים מלאים.
    המחסומים והאפלייה הם פעמים רבות סמויים מן העין. קצב הקידום של נשים הוא פעמים רבות איטי מזה של גברים. נשים שוהות פרקי זמן ממושכים יותר בכל דרגה, לא רק משום שהן עצמן מתעכבות בשל "סיבות משפחתיות". האפלייה איננה אפלייה שלילית נגד נשים אלא אפלייה חיובית לטובת הגברים הנתפסים כ"מועמדים טבעיים". הנשים מסומנות כמיעוט ומכאן זוכות לבדיקה קפדנית וחשדנית יותר, המתבטאת למשל בבקשות סימוכין רבים יותר והערכה ושיפוט מחמירים יותר של עבודתן. נשים צריכות להוכיח את עצמן בכל עת. הפערים בין משכי הזמן ששני המינים נמצאים בהם בכל דרגה, הולכים ומתעצמים עם הזמן. הבעייתיות היא שמרגע שהן מזוהות כמי שהתקדמו לאט מדי, אין סיכוי שהן תדבקנה את הפער. כך נוצרת הצטברות שלילית. הדימויים משתלבים למנגנונים המשמרים את הפערים ומנציחים את היותן מיעוט, פרופסורים גברים לעיתים אינם נכונים להדריך דוקטוראנטיות צעירות ונשים, ונוטים פחות לשתף אותן במחקרים ופרסומים. הערכת המצויינות באוניברסיטה איננה מדידה חד משמעית. הדרתן מרשת העמיתים פוגעת ביכולתן לבנות ולאגור הון מקצועי ומנציחה את היותן שוליות במסלול הקביעות (תורן, 2005: 106).

    עוד נקודה שהתייחסתי אליה בפרק היתה הדיוקן הסוציו-כלכלי של הפרופסוריות בישראל. אני מניחה שמרבית הנמנים על אתר זה מכירים את הנתונים ובכל זאת בכדי לסבר את האוזן (ולהזדעזע): מחקרה של בברלי מזרחי המנתח סיפורי חיים של פרופסוריות מן המניין מגלה שמרביתן הן בעלות משאבים סוציו-כלכליים, אם הם של הוריהן או שלהן ושל בני זוגן. כל הנשים היו אמהות, לשלושה ילדים בממוצע, והעסיקו עזרה בבית. מרביתן העסיקו עזרה בטיפול בילדים, בישול וניקיון במישרה מלאה: שמונה שעות ביום, שישה ימים בשבוע במשך 20 שנה בממוצע. מספר רב מהפרופסוריות קיבלו עזרה מההורים במשך 20 השנים הראשונות של הנישואין. כמו כן ניכר ייצוג ייתר של נשים אשכנזיות בהשוואה לנשים ממוצאים אחרים. אין זה מקרי, בהתחשב בחפיפה שבין מוצא ומעמד חברתי-כלכלי בישראל.

    סוגיית הייצוג של נשים מזרחיות, כמו גם ערביות, באקדמיה, נעדרות כמעט לחלוטין מהמחקר. הנתונים של איריס זריני במחקרה מ-2007 מנתחים במונחים כמותיים את שיעור הנשים המזרחיות בדרגות העליונות של פרופ' חבר ופרופ' מן המניין. פרופסוריות מזרחיות מתאפיינות בתת-ייצוג בסגל האקדמי והן ונמצאות בשוליים הגיאוגרפיים והאקדמיים. הן מפגינות מצויינות אקדמית והשקעה ללא ליאות, רובן נישאו לבני זוג ממוצא אשכנזי והן משמשות בתפקידים מנהליים מרכזיים במוסד האקדמי בו הן מועסקות. השקעתן זו תרמה גם היא לגיבוש הנכסים האלטרנטיביים שתרמו לרישותן ולקידומן. המחקר מצביע גם על היעדר מאגר נתונים הכולל אינפורמציה על המוצא האתני והלאום בקרב הסגל האקדמי.

  8. טל תמיר

    סוגיית השוויון המגדרי בסגל האקדמי היא סוגיה מעניינת ביותר בשל השיקוף המתגלה בה של חומרת הבעיה. בספר שהוצאנו בשדולת הנשים לאחרונה, כתבתי את הפרק של חינוך והשכלה, להלן מספר נתונים מהפרק.
    המוסדות האקדמיים אינם רק מוסדות להרחבת הדעת אלא גם כלי לצמצום הפערים החברתיים והבטחת המוביליות של הפרט. בפועל מוסדות אלה הינם מהמוסדות הלא שוויוניים ביותר בתחום השכר בשוק העבודה. מרבית הסטודנטיות בכל הרמות הן נשים, אולם בסגל הבכיר מציאות זו איננה משתקפת: הממוצע הארצי עומד על 43.3% מרצות מתוך כלל המרצים/ות, 21.6% מהפרופסורים החברים שהן נשים ורק 11.9% נשים מתוך כלל הפרופסורים/ות מן המניין (המועצה להשכלה גבוהה, תשס"ה). חלקן של נשים בסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטאות בישראל נע בין 32.7% באוניברסיטת חיפה לבין 14.8% בטכניון. אי השוויון בין נשים לגברים באקדמיה, אינו יכול להסתפק בזחילה האיטית שתוביל בהדרגה להשתלבותן של נשים בדרגות השונות. לפי חישוביה של נינה תורן, על פי קצב הדברים היום, יהיה עלינו לחכות 475 שנים עד אשר נגיע לשוויון המיוחל של נשים וגברים בדרגת פרופסור מן המניין (תורן, 2005: 143).
    גברים מנהלים את העולם האקדמי ניהול עצמי כמעט, הם מהווים את רוב הסגל האקדמי הבכיר ובשל כך מועטה גם מידת ייצוגן של נשים במוקדי קבלת ההחלטות. דרגת פרופסור מן המניין אינה רק עניין של כבוד והכנסה כספית, היא גם מקנה אפשרות להשפיע דרך החברות בסנאט האוניברסיטאות ובוועדות השונות. ההשתתפות ברבות מהוועדות מצריכה דרגה בכירה שיש רק לנשים מועטות בכל מוסד. מטבע הדברים, לא כל הנשים מתאימות ורוצות להיות חברות בוועדות השונות, אך משום שמאגר הנשים כה מצומצם, מתחזקת התחושה שאין נשים מתאימות.
    השתלבותן של נשים באוניברסיטה בישראל, הינה נושא שחקירתו החלה רק בשנים האחרונות, למעט סנוניות מחקר דוגמת נינה תורן. עד שנות ה-90 ניכר היעדר מודעות לבעיה ולא נערך כלל פילוח של נשים וגברים באוניברסיטאות. אופי המוסדות, חזונם והסולם המדרגי המובנה והאחיד המתקיים בהם באופן רשמי, יצרו אשלייה לפיה לנשים ולגברים יש אפשרות לשוויון הזדמנויות אמיתי באקדמיה. כיום ברור כבר כי תפיסה ליברלית זו בוחנת רק את החסמים הפורמאליים, ואיננה מתייחסת למציאות שבה לנשים וגברים חסמים שונים, הנובעים ממציאות חייהם ולא רק מחקיקה פורמאלית.
    מסלולן של נשים בסגל האקדמי הבכיר מכונה "מסלול מכשולים" על שום המכשולים והמחסומים לאורך הדרך כולה (ולא רק בקצה, כב"תיקרת זכוכית"). נשים רבות יולדות עוד טרם שהגיעו לסיום הדוקטוראט. ההפסקות שהן לוקחות מעבודתן לצורך לידות ולעיתים הריונות, מצטרפות לזמן הרב שהן מקדישות לטיפול בילדים, טיפול שהוא עדיין לרוב נחלתן של נשים. היציאות לפוסט דוקטוראט ושבתונים בחו"ל, מהווים גם הם מחסום בפני נשים.
    מסלולי הקידום באוניברסיטה אינם תמיד לינאריים, וניתן לאתר גם בהם הבדלים על בסיס מגדרי. רוב נשי מתקיים במסלולים צדדיים (קרי: ללא אפשרויות קידום, כגון מורה לשפות) כמו גם במסלולים מפותלים (המשתייכים למסלול המרכזי המוביל לקביעות). למשל: שיעורן של הנשים שאינן עובדות במחלקת האם שלהן גבוה משל הגברים. כוחן ומעמדן במחלקה מוטלים בספק על שום זרותן, ולרוב יש להן מחסור ברשת עמיתים; שכיחות הנשים גדולה יותר בקרב העובדים/ות בחצאי משרות, קרי: הן עובדות בשתי מחלקות. מסלול זה ממצב את האשה כמי שאיננה חלק רציני במחלקה, דימוי המונע ממנה השתתפות מעמיקה. זהו מסלול בעייתי, על רקע העובדה שברוב לימודי המגדר באוניברסיטאות אין תקנים מלאים.
    המחסומים והאפלייה הם פעמים רבות סמויים מן העין. קצב הקידום של נשים הוא פעמים רבות איטי מזה של גברים. נשים שוהות פרקי זמן ממושכים יותר בכל דרגה, לא רק משום שהן עצמן מתעכבות בשל "סיבות משפחתיות". האפלייה איננה אפלייה שלילית נגד נשים אלא אפלייה חיובית לטובת הגברים הנתפסים כ"מועמדים טבעיים". הנשים מסומנות כמיעוט ומכאן זוכות לבדיקה קפדנית וחשדנית יותר, המתבטאת למשל בבקשות סימוכין רבים יותר והערכה ושיפוט מחמירים יותר של עבודתן. נשים צריכות להוכיח את עצמן בכל עת. הפערים בין משכי הזמן ששני המינים נמצאים בהם בכל דרגה, הולכים ומתעצמים עם הזמן. הבעייתיות היא שמרגע שהן מזוהות כמי שהתקדמו לאט מדי, אין סיכוי שהן תדבקנה את הפער. כך נוצרת הצטברות שלילית. הדימויים משתלבים למנגנונים המשמרים את הפערים ומנציחים את היותן מיעוט, פרופסורים גברים לעיתים אינם נכונים להדריך דוקטוראנטיות צעירות ונשים, ונוטים פחות לשתף אותן במחקרים ופרסומים. הערכת המצויינות באוניברסיטה איננה מדידה חד משמעית. הדרתן מרשת העמיתים פוגעת ביכולתן לבנות ולאגור הון מקצועי ומנציחה את היותן שוליות במסלול הקביעות (תורן, 2005: 106).

    עוד נקודה שהתייחסתי אליה בפרק היתה הדיוקן הסוציו-כלכלי של הפרופסוריות בישראל. אני מניחה שמרבית הנמנים על אתר זה מכירים את הנתונים ובכל זאת בכדי לסבר את האוזן (ולהזדעזע): מחקרה של בברלי מזרחי המנתח סיפורי חיים של פרופסוריות מן המניין מגלה שמרביתן הן בעלות משאבים סוציו-כלכליים, אם הם של הוריהן או שלהן ושל בני זוגן. כל הנשים היו אמהות, לשלושה ילדים בממוצע, והעסיקו עזרה בבית. מרביתן העסיקו עזרה בטיפול בילדים, בישול וניקיון במישרה מלאה: שמונה שעות ביום, שישה ימים בשבוע במשך 20 שנה בממוצע. מספר רב מהפרופסוריות קיבלו עזרה מההורים במשך 20 השנים הראשונות של הנישואין. כמו כן ניכר ייצוג ייתר של נשים אשכנזיות בהשוואה לנשים ממוצאים אחרים. אין זה מקרי, בהתחשב בחפיפה שבין מוצא ומעמד חברתי-כלכלי בישראל.

    סוגיית הייצוג של נשים מזרחיות, כמו גם ערביות, באקדמיה, נעדרות כמעט לחלוטין מהמחקר. הנתונים של איריס זריני במחקרה מ-2007 מנתחים במונחים כמותיים את שיעור הנשים המזרחיות בדרגות העליונות של פרופ' חבר ופרופ' מן המניין. פרופסוריות מזרחיות מתאפיינות בתת-ייצוג בסגל האקדמי והן ונמצאות בשוליים הגיאוגרפיים והאקדמיים. הן מפגינות מצויינות אקדמית והשקעה ללא ליאות, רובן נישאו לבני זוג ממוצא אשכנזי והן משמשות בתפקידים מנהליים מרכזיים במוסד האקדמי בו הן מועסקות. השקעתן זו תרמה גם היא לגיבוש הנכסים האלטרנטיביים שתרמו לרישותן ולקידומן. המחקר מצביע גם על היעדר מאגר נתונים הכולל אינפורמציה על המוצא האתני והלאום בקרב הסגל האקדמי.

  9. עדיף ללא

    כאשר קרובת משפחתי(דוקטורית חד הורית בעלת יותר פרסומים ויותר נחשבים מכל פרופסור בפקולטה שלה) לא קודמה בפעם המי יודע כמה היא פשוט שאלה איך קידמו על פניה דוקטור חסר נסיון חסר ותק וחסר פרסומים
    התשובה הייתה (כמובן לא ניתן להוכיח) שיש לו משפחה לפרנס

  10. עדיף ללא

    כאשר קרובת משפחתי(דוקטורית חד הורית בעלת יותר פרסומים ויותר נחשבים מכל פרופסור בפקולטה שלה) לא קודמה בפעם המי יודע כמה היא פשוט שאלה איך קידמו על פניה דוקטור חסר נסיון חסר ותק וחסר פרסומים
    התשובה הייתה (כמובן לא ניתן להוכיח) שיש לו משפחה לפרנס

  11. אירית

    הבעיה לדעתי היא בכך שחוד החנית שאמור להוביל מהלך פמיניסטי שוויוני (השמאל החברתי באקדמיה) נגוע בפטריארכליות ואפליה לא פחות מהחוגים השמרנים. שותפות לכך גם האקדמאיות העוסקות במגדר שלא מקדמות נשים.
    במצב כזה אין כל סיכוי לשינוי הוא בטח לא יבוא מחוג הנדסה או פיזיקה גרעינית. כמעט אפשר היה לחשוב שלימור לבנת קידמה יותר ענייני נשים מאשר יולי תמיר וכך הלאה. אין עם מי לדבר, וזה עם קבלות. אפילו את הנושאים המובהקים של נשים (אני מדברת על חוגים למשפטים, שם אני מכירה) מלמדים גברים, וזה בעידוד פסיבי או השלמה אקטיבית ותועלתית של נשים בעמדות בכירות יחסית. התופעה גורמת לבריחה מואצת של נשים בעלות מודעות לערכן, כולל מבין הכותבות באתר זה, והן לא יחזרו ובצדק. אך זהו סידור משתלם לכל הצדדים. הכוחות המתסיסים מוגלים החוצה מישראל, ואפשר להמשיך לחגוג על הנייטיבז ולגדל דור של מזכירות נאמנות, גיישות וקלדניות להאדונים שמפרסמים פסאודו פרוגרסיביות וממשיכים באותה עת להטריד את הסטודנטיות.

  12. אירית

    הבעיה לדעתי היא בכך שחוד החנית שאמור להוביל מהלך פמיניסטי שוויוני (השמאל החברתי באקדמיה) נגוע בפטריארכליות ואפליה לא פחות מהחוגים השמרנים. שותפות לכך גם האקדמאיות העוסקות במגדר שלא מקדמות נשים.
    במצב כזה אין כל סיכוי לשינוי הוא בטח לא יבוא מחוג הנדסה או פיזיקה גרעינית. כמעט אפשר היה לחשוב שלימור לבנת קידמה יותר ענייני נשים מאשר יולי תמיר וכך הלאה. אין עם מי לדבר, וזה עם קבלות. אפילו את הנושאים המובהקים של נשים (אני מדברת על חוגים למשפטים, שם אני מכירה) מלמדים גברים, וזה בעידוד פסיבי או השלמה אקטיבית ותועלתית של נשים בעמדות בכירות יחסית. התופעה גורמת לבריחה מואצת של נשים בעלות מודעות לערכן, כולל מבין הכותבות באתר זה, והן לא יחזרו ובצדק. אך זהו סידור משתלם לכל הצדדים. הכוחות המתסיסים מוגלים החוצה מישראל, ואפשר להמשיך לחגוג על הנייטיבז ולגדל דור של מזכירות נאמנות, גיישות וקלדניות להאדונים שמפרסמים פסאודו פרוגרסיביות וממשיכים באותה עת להטריד את הסטודנטיות.

  13. אלי

    תסבירו לי בבקשה, מה בדיוק התרומה של המחלקות למדעי הרוח למצוינות האקדמית? לשוק העבודה? ולא שאני מזלזל, כי בסופו של יום גם מאחורי כל תיאוריה כלכלית עומדים רעיונות פילוסופים, אבל להפוך זאת לתואר כשלעצמו? ומהו בדיוק הערך המוסף של בוגר פילוסופיה או אומנות לשוק העבודה? ובמילים אחרות: פילוסופיה במסגרת הלימודים המעשיים – סביר. מעבר לזה? מיותר.

    נ.ב.
    כותב המאמר יצא בשצף קצף נגד "אידיאולוגיית ההון" השלטת באוניברסיטאות. מעניין אם זעמו היה אף על חוגים אקדמיים המקדשים את תפיסת עולמו.

  14. אלי

    תסבירו לי בבקשה, מה בדיוק התרומה של המחלקות למדעי הרוח למצוינות האקדמית? לשוק העבודה? ולא שאני מזלזל, כי בסופו של יום גם מאחורי כל תיאוריה כלכלית עומדים רעיונות פילוסופים, אבל להפוך זאת לתואר כשלעצמו? ומהו בדיוק הערך המוסף של בוגר פילוסופיה או אומנות לשוק העבודה? ובמילים אחרות: פילוסופיה במסגרת הלימודים המעשיים – סביר. מעבר לזה? מיותר.

    נ.ב.
    כותב המאמר יצא בשצף קצף נגד "אידיאולוגיית ההון" השלטת באוניברסיטאות. מעניין אם זעמו היה אף על חוגים אקדמיים המקדשים את תפיסת עולמו.

  15. דוד גיל

    אודה ולא אבוש כי בלבלת את דעתי. לאחר סיום תואר שני במקצועי במדעי החיים התגלגלתי לתפקיד ניהולי ולמדתי שנתיים מינהל עסקים שם הורחבו אופקי וחשתי יכולת להתמודד עם בעלי מקצוע בתחומי המשפט, עיבוד נתונים והחשבונאות. זו מהות חיינו בשונה מדורות קודמים שפעלו בתנאים סטריליים. המגמה להביא לאקדמיה את העסקים במגמה לשפר ביצועיהם נראית לי יותר ממבורכת. לו היו מחייבים כל המועמדים לכנסת בהכשרה ייעודית אקדמית היה מובטח לנו בית נבחרים ברמה שונה לחלוטין מהקיימת. אקדמיה שמורידה רמה נדרשת בשל לחצי לקוח עסקי מעידה על כשל אשר רק יפגע במעמדה ויגרור לחיסולה. עד כמה שידיעתי מגעת מרבית התרומות הן להקמת המבנים כאשר חלקם הם פילים לבנים שאחזקתם הופכת לבעייתית אלא אם באמת יושב נציג התורם בועדת המוסד כדי שיספק היזון על ההתפתחות ויהווה גורם בקשר המתמשך של התורם לנשוא תרומתו. אבל לי ברור שכל הפעילות האמורה מגדילה המוביליות החברתית ויכולה להביא להפרייה ברוכה של מוסדות המואשמים באטימות וסטגנציה.. כל זה מותנה במתן חופש אקדמי מוחלט למוסדות בקביעת תוכניות לימודים ייעודיות לאחר התייעצות עם הגורם העסקי. בהקשר זה אני מניח שיוסי מצטער על דימוי הפקולטה לקריאה בקפה משום שזו התנשאות זולה. ואם נפגעת, יוסי, מהערתי אני מתחייב להכין עבורך קוריקולום ללימודי קפה שיעמיד בצל כל מה שקיים במוסדות קיימים.

    בנושא הנשים באקדמיה דרוש ניתוח שבו יטלו חלק הנשים היושבות היום בתפקידי מפתח משום שכל המידע שספקתם הינו סטטיסטי ואינו מהותי. אני רק מקוה שאיש אינו חושב בכיוון אפלייה מתקנת משום הפגיעה הברורה ברמת הלימוד או המחקר באקדמיה. התופעה אינה ייחודית לנו ורצוי לבחון מדינות בהן לנשים חלק נכבד באקדמיה כדי להציע התיקונים החיוניים. יש גם לבחון ההתפלגות בין המוסדות. נראה לי כי באלה המכשירים כוחות הוראה עולה מספר הנשים על זה של הגברים וחקר התופעה יכול לפתוח את תיבת הפנדורה של מידת התאמתם של מרבית הפרופסורים להוראה. ייתכן שמיסוד משוב הסטודנטים יכול להוות מנוף להעלאת תחום ההוראה תוך שינוי היחסים בין המינים.

  16. דוד גיל

    אודה ולא אבוש כי בלבלת את דעתי. לאחר סיום תואר שני במקצועי במדעי החיים התגלגלתי לתפקיד ניהולי ולמדתי שנתיים מינהל עסקים שם הורחבו אופקי וחשתי יכולת להתמודד עם בעלי מקצוע בתחומי המשפט, עיבוד נתונים והחשבונאות. זו מהות חיינו בשונה מדורות קודמים שפעלו בתנאים סטריליים. המגמה להביא לאקדמיה את העסקים במגמה לשפר ביצועיהם נראית לי יותר ממבורכת. לו היו מחייבים כל המועמדים לכנסת בהכשרה ייעודית אקדמית היה מובטח לנו בית נבחרים ברמה שונה לחלוטין מהקיימת. אקדמיה שמורידה רמה נדרשת בשל לחצי לקוח עסקי מעידה על כשל אשר רק יפגע במעמדה ויגרור לחיסולה. עד כמה שידיעתי מגעת מרבית התרומות הן להקמת המבנים כאשר חלקם הם פילים לבנים שאחזקתם הופכת לבעייתית אלא אם באמת יושב נציג התורם בועדת המוסד כדי שיספק היזון על ההתפתחות ויהווה גורם בקשר המתמשך של התורם לנשוא תרומתו. אבל לי ברור שכל הפעילות האמורה מגדילה המוביליות החברתית ויכולה להביא להפרייה ברוכה של מוסדות המואשמים באטימות וסטגנציה.. כל זה מותנה במתן חופש אקדמי מוחלט למוסדות בקביעת תוכניות לימודים ייעודיות לאחר התייעצות עם הגורם העסקי. בהקשר זה אני מניח שיוסי מצטער על דימוי הפקולטה לקריאה בקפה משום שזו התנשאות זולה. ואם נפגעת, יוסי, מהערתי אני מתחייב להכין עבורך קוריקולום ללימודי קפה שיעמיד בצל כל מה שקיים במוסדות קיימים.

    בנושא הנשים באקדמיה דרוש ניתוח שבו יטלו חלק הנשים היושבות היום בתפקידי מפתח משום שכל המידע שספקתם הינו סטטיסטי ואינו מהותי. אני רק מקוה שאיש אינו חושב בכיוון אפלייה מתקנת משום הפגיעה הברורה ברמת הלימוד או המחקר באקדמיה. התופעה אינה ייחודית לנו ורצוי לבחון מדינות בהן לנשים חלק נכבד באקדמיה כדי להציע התיקונים החיוניים. יש גם לבחון ההתפלגות בין המוסדות. נראה לי כי באלה המכשירים כוחות הוראה עולה מספר הנשים על זה של הגברים וחקר התופעה יכול לפתוח את תיבת הפנדורה של מידת התאמתם של מרבית הפרופסורים להוראה. ייתכן שמיסוד משוב הסטודנטים יכול להוות מנוף להעלאת תחום ההוראה תוך שינוי היחסים בין המינים.

  17. שוש

    מוטב לחפש את הסיבות שעוצרות נשים מחוץ לאקדמיה, במה שהן משאירות בבית. הענין שניתן להפיק מ'ספירת ראשים' של נשים בדרגות אלו ואחרות הוא מוגבל. ובכלל, מי אמר שנשים מעונינות להיות כמו גברים? חשוב שיותר ויותר נשים ישבו במקומות שבהן מתקבלות החלטות, בדרגות הגבוהות ביותר. כל הכבוד להן. אבל יותר חשוב לשפר את תנאי ההעסקתם של כלל אנשי הסגל הזוטר, וכך להשפיע על חייהם של נשים, וגברים, רבים.

    ההתמקדות בדרגות הגבוהות מטשטשת את המאבק לצדק, כי זהו מסלול שמתאים למעטים והצלחתו היא הרבה פעמים הישג אישי של חוקרת מבריקה (יותר מעמיתיה) או קידום מהיר בשלבים מוקדמים של הקריירה, לימודים במקום הנכון ועוד. הדיכוטומיה המופרזת בין תנאי עבודתם של בכירים וזוטרים לא בלעדית לאקדמיה, וההגיון שלה אינו שונה ממה שקורה ב'שוק החופשי'.

  18. שוש

    מוטב לחפש את הסיבות שעוצרות נשים מחוץ לאקדמיה, במה שהן משאירות בבית. הענין שניתן להפיק מ'ספירת ראשים' של נשים בדרגות אלו ואחרות הוא מוגבל. ובכלל, מי אמר שנשים מעונינות להיות כמו גברים? חשוב שיותר ויותר נשים ישבו במקומות שבהן מתקבלות החלטות, בדרגות הגבוהות ביותר. כל הכבוד להן. אבל יותר חשוב לשפר את תנאי ההעסקתם של כלל אנשי הסגל הזוטר, וכך להשפיע על חייהם של נשים, וגברים, רבים.

    ההתמקדות בדרגות הגבוהות מטשטשת את המאבק לצדק, כי זהו מסלול שמתאים למעטים והצלחתו היא הרבה פעמים הישג אישי של חוקרת מבריקה (יותר מעמיתיה) או קידום מהיר בשלבים מוקדמים של הקריירה, לימודים במקום הנכון ועוד. הדיכוטומיה המופרזת בין תנאי עבודתם של בכירים וזוטרים לא בלעדית לאקדמיה, וההגיון שלה אינו שונה ממה שקורה ב'שוק החופשי'.

  19. מיכה רחמן

    הויכוח שעלה בעקבות ביקורתו של פרופ' יהודה שנהב בודאי נושא אופי אידיאולוגי אבל לווה גם בהשמצות אישיות עם גזענות סמויה. חזרתי וקראתי את המשפטים הפותחים של תגובת פרופסור ירמיהו יובל. השילוב בין "יצרי הזהות (המזרחיים)…" לבין ההתקפה האישית הנפסדת על פרופ' שנהב, "קשיים בהבנת הטקסט, וגו'.. " נראים לי כגזענות סמויה או משהו קרוב לכך. פרופ' יובל כותב בנימה מתנשאת, יהירה, כאילו הוא נוזף בסטודנט מהשורה האחורית שסרח. כשירמיהו יובל מדבר על "קריאה סטיראוטיפית של דברי אחרים", הרי הוא עצמו עושה את אותו הדבר. ולכן אני מסכים עם מה שכתב פרופ' חנן חבר. הויכוח האידיאולוגי ניכר באופן הברור ביותר דווקא בפיסקה האחרונה של פרופ' ברינקר.

    ויכוח היסטוריוזופי. מעבר להשמצות יש כאן ויכוח אידיאולוגי ופילוסופי לגבי עצם הדרך להבנת המציאות. למרות שקטונתי ואינני מכיר את החומר ההיסטורי רחב המימדים בו מדובר, נדמה לי שמבחינה אקדמית היה מוטב לפרופ' יובל להיות קצת צנוע יותר ולהכיר בכך שישנן גישות ניתוחיות ופילוספויות שונות לניתוח ההיסטורי. כמו שמיטיב אורי רם לתאר את הקשר שבין ההקשר החברתי התרבותי והכלכלי (ולדעתי גם האידיאולוגי) לבין מחקר סוציולוגי (ומחקר מדעי בכלל. גישה "פוסט קונית". "החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים". ע' 14-15). הגישה של פרופ' יובל עושה דה-לגיטמציה לגישתו של פרופ' שנהב (שביסס את גישתו במאמרים וספרים אחדים), משום שירמיהו יובל מניח אולי שיש רק היסטוריה אחת, מציאות אחת שניתן לקרוא אותה ולפרש אותה בסיפור היסטורי אחד ויחיד. אני מודה ומתוודה ששוכנעתי מהניתוח ההיסטורי של שלושת הפרופסורים הנכבדים. דווקא משום שאני קרוב יותר לגישה ההיסטוריוזופית של ריבוי נרטיבים, נדמה לי בניגוד ליהודה שנהב, שגם הנרטיב (ההיסטורי) של ירמיהו יובל לגיטימי ואפילו תקף. במילים אחרות לי, כקורא תמים, נדמה שייתכן קיום ביחד של "תהליכי חילון", "חילוניות רכה", וגם גישה היברידית לדת-חילוניות בעת ובעונה אחת. ואולי דווקא הגישה ההיברידית צריכה להכיר ביכולת הקיום ביחד הזו. לדוגמה: נכון שמדינות נשלטות היום הרבה פחות על ידי הכנסיה ויותר על ידי פוליטיקאים "חילונים", אבל גם נכונה טענת שנהב שקשה היום להפריד בין צורות של מציאות דתית וצורות של מציאות חילונית ושהדיכוטומיה הזו היא עצמה אידיואלוגית (השמאל הליבראלי). "החילוניות הרכה" של ברינקר די קרובה להיברדיות של שנהב.

    ויכוח אידיאולגי. כמו שאמר אבינו ומורנו קארל מרכס, ההויה קובעת את התודעה. במילים אחרות, אפילו הסוציולוג או הפילוסוף, שלא לדבר על ההיסטוריון, האקדמאי ביותר, איננו יכול להנתק מההוויה בה הוא חי (אורי רם כנ"ל). ולכן לא פלא שהנרטיב ההיסטורי של פרוסור יובל הוא כמו שהוא ושהגישה הפוסט מודרנית, הפוליטיקה של הזהויות, המצאויות ההיברידיות נכתבות על ידי אינטלקטואילים בני מיעוטים, או אינטלקטואים מ"הרוב האתני" הרגישים לבעיות הדיכוי האתני. מנחם ברינקר מיטיב להדגים ויכוח זה בקביעה שטיפוח הזהות המזרחית … וגו' היא פעולה של הדרה. זהו בדיוק הויכוח שאני חוזר ומתווכח השכם והערב עם חברי בשמאל ליבראלי. אני עדיין סבור שמרכס צדק בקביעה שמעמד צריך לההפך למעמד בעל הכרה מעמדית (מעמד לעצמו) כדי שיוכל לקיים מאבק מעמדי. ההיסטורי של איגודי העובדים באירופה והצלחתם בביסוס מפלגות סוציאל דמוקרטיות ומדינת הרווחה תוכיח זאת. אין הישג ללא מאבק. כיום, לפי קריאת המציאות החברתית-כלכלית שלי, יש סוגי דיכוי שאינם מעמדיות פרופר. קבוצה אתנית שלא תהיה מודעת לדיכוי שלה (קבוצה אתנית לעצמה) לא תוכל להשתחרר. ההטמעות אינה שחרור, אלא טמינת הראש בחול. הטמעות אפשרית ורצויה אחרי שנגמר הדיכוי. זה מזכיר לי את הויכוחים החוזרים ונשנים בשכונות המצוקה בהם עבדתי האם להזכיר את העובדה שיש עוני, או הזכרתו תהיה השמצה של השכונה (כמובן שלא העזתי להעלות שם את הנקודה שהעוני הזה קשור בהיות השכונה בעלת רוב מזרחי, מי רוצה להיות גם זר-אחר-מזרחי-ערבי, וגם עני). הקשר בין מזרחיות לעוני קיים במציאות. ההדרה התרבותית החברתית והכלכלית, קיימת במציאות. ההכרה בההדרה איננה יוצרת אותה. לעניות דעתי יש כאן ערבוב בין סובב למסובב. הויכוח האידיאולוגי הוא אם כן האם לקרוא מציאות מתוך נקודות מבט שונות (אתניות דתיות וגו'), ולהאמין שחייבות להיות נקודות מבט שונות. ושקריאה שונה מנקודות מבט שונות היא חלק מהשחרור. או יש נקודת מבט אחת, "אקדמית" של הסוצולוגיה (שלטעמנו עד היום, או עד לפני זמן לא רב, היתה נקודת מבט אשכנזית-ממסדית-שלטת).

    .

  20. מיכה רחמן

    הויכוח שעלה בעקבות ביקורתו של פרופ' יהודה שנהב בודאי נושא אופי אידיאולוגי אבל לווה גם בהשמצות אישיות עם גזענות סמויה. חזרתי וקראתי את המשפטים הפותחים של תגובת פרופסור ירמיהו יובל. השילוב בין "יצרי הזהות (המזרחיים)…" לבין ההתקפה האישית הנפסדת על פרופ' שנהב, "קשיים בהבנת הטקסט, וגו'.. " נראים לי כגזענות סמויה או משהו קרוב לכך. פרופ' יובל כותב בנימה מתנשאת, יהירה, כאילו הוא נוזף בסטודנט מהשורה האחורית שסרח. כשירמיהו יובל מדבר על "קריאה סטיראוטיפית של דברי אחרים", הרי הוא עצמו עושה את אותו הדבר. ולכן אני מסכים עם מה שכתב פרופ' חנן חבר. הויכוח האידיאולוגי ניכר באופן הברור ביותר דווקא בפיסקה האחרונה של פרופ' ברינקר.

    ויכוח היסטוריוזופי. מעבר להשמצות יש כאן ויכוח אידיאולוגי ופילוסופי לגבי עצם הדרך להבנת המציאות. למרות שקטונתי ואינני מכיר את החומר ההיסטורי רחב המימדים בו מדובר, נדמה לי שמבחינה אקדמית היה מוטב לפרופ' יובל להיות קצת צנוע יותר ולהכיר בכך שישנן גישות ניתוחיות ופילוספויות שונות לניתוח ההיסטורי. כמו שמיטיב אורי רם לתאר את הקשר שבין ההקשר החברתי התרבותי והכלכלי (ולדעתי גם האידיאולוגי) לבין מחקר סוציולוגי (ומחקר מדעי בכלל. גישה "פוסט קונית". "החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים". ע' 14-15). הגישה של פרופ' יובל עושה דה-לגיטמציה לגישתו של פרופ' שנהב (שביסס את גישתו במאמרים וספרים אחדים), משום שירמיהו יובל מניח אולי שיש רק היסטוריה אחת, מציאות אחת שניתן לקרוא אותה ולפרש אותה בסיפור היסטורי אחד ויחיד. אני מודה ומתוודה ששוכנעתי מהניתוח ההיסטורי של שלושת הפרופסורים הנכבדים. דווקא משום שאני קרוב יותר לגישה ההיסטוריוזופית של ריבוי נרטיבים, נדמה לי בניגוד ליהודה שנהב, שגם הנרטיב (ההיסטורי) של ירמיהו יובל לגיטימי ואפילו תקף. במילים אחרות לי, כקורא תמים, נדמה שייתכן קיום ביחד של "תהליכי חילון", "חילוניות רכה", וגם גישה היברידית לדת-חילוניות בעת ובעונה אחת. ואולי דווקא הגישה ההיברידית צריכה להכיר ביכולת הקיום ביחד הזו. לדוגמה: נכון שמדינות נשלטות היום הרבה פחות על ידי הכנסיה ויותר על ידי פוליטיקאים "חילונים", אבל גם נכונה טענת שנהב שקשה היום להפריד בין צורות של מציאות דתית וצורות של מציאות חילונית ושהדיכוטומיה הזו היא עצמה אידיואלוגית (השמאל הליבראלי). "החילוניות הרכה" של ברינקר די קרובה להיברדיות של שנהב.

    ויכוח אידיאולגי. כמו שאמר אבינו ומורנו קארל מרכס, ההויה קובעת את התודעה. במילים אחרות, אפילו הסוציולוג או הפילוסוף, שלא לדבר על ההיסטוריון, האקדמאי ביותר, איננו יכול להנתק מההוויה בה הוא חי (אורי רם כנ"ל). ולכן לא פלא שהנרטיב ההיסטורי של פרוסור יובל הוא כמו שהוא ושהגישה הפוסט מודרנית, הפוליטיקה של הזהויות, המצאויות ההיברידיות נכתבות על ידי אינטלקטואילים בני מיעוטים, או אינטלקטואים מ"הרוב האתני" הרגישים לבעיות הדיכוי האתני. מנחם ברינקר מיטיב להדגים ויכוח זה בקביעה שטיפוח הזהות המזרחית … וגו' היא פעולה של הדרה. זהו בדיוק הויכוח שאני חוזר ומתווכח השכם והערב עם חברי בשמאל ליבראלי. אני עדיין סבור שמרכס צדק בקביעה שמעמד צריך לההפך למעמד בעל הכרה מעמדית (מעמד לעצמו) כדי שיוכל לקיים מאבק מעמדי. ההיסטורי של איגודי העובדים באירופה והצלחתם בביסוס מפלגות סוציאל דמוקרטיות ומדינת הרווחה תוכיח זאת. אין הישג ללא מאבק. כיום, לפי קריאת המציאות החברתית-כלכלית שלי, יש סוגי דיכוי שאינם מעמדיות פרופר. קבוצה אתנית שלא תהיה מודעת לדיכוי שלה (קבוצה אתנית לעצמה) לא תוכל להשתחרר. ההטמעות אינה שחרור, אלא טמינת הראש בחול. הטמעות אפשרית ורצויה אחרי שנגמר הדיכוי. זה מזכיר לי את הויכוחים החוזרים ונשנים בשכונות המצוקה בהם עבדתי האם להזכיר את העובדה שיש עוני, או הזכרתו תהיה השמצה של השכונה (כמובן שלא העזתי להעלות שם את הנקודה שהעוני הזה קשור בהיות השכונה בעלת רוב מזרחי, מי רוצה להיות גם זר-אחר-מזרחי-ערבי, וגם עני). הקשר בין מזרחיות לעוני קיים במציאות. ההדרה התרבותית החברתית והכלכלית, קיימת במציאות. ההכרה בההדרה איננה יוצרת אותה. לעניות דעתי יש כאן ערבוב בין סובב למסובב. הויכוח האידיאולוגי הוא אם כן האם לקרוא מציאות מתוך נקודות מבט שונות (אתניות דתיות וגו'), ולהאמין שחייבות להיות נקודות מבט שונות. ושקריאה שונה מנקודות מבט שונות היא חלק מהשחרור. או יש נקודת מבט אחת, "אקדמית" של הסוצולוגיה (שלטעמנו עד היום, או עד לפני זמן לא רב, היתה נקודת מבט אשכנזית-ממסדית-שלטת).

    .

  21. למיכה רחמן

    בסופו של דבר יש נקודות מבט נכונות יותר ונקודות מבט נכונות פחות, אחרת אנחנו שומטים את הקרקע מתחת לרגלנו. האם נקודת המבט הקפיטליסטית, הלסה-פרית היא נכונה בדיוק כמו נקודת המבט הסוציאל דמוקרטית? האם נקדות המבט הגזענית נכונה כמו נקודת המבט הרב תרבותית? או שמא הם נקודות מבט פחות נכונות?

  22. למיכה רחמן

    בסופו של דבר יש נקודות מבט נכונות יותר ונקודות מבט נכונות פחות, אחרת אנחנו שומטים את הקרקע מתחת לרגלנו. האם נקודת המבט הקפיטליסטית, הלסה-פרית היא נכונה בדיוק כמו נקודת המבט הסוציאל דמוקרטית? האם נקדות המבט הגזענית נכונה כמו נקודת המבט הרב תרבותית? או שמא הם נקודות מבט פחות נכונות?

  23. נינה תורן

    אנא קראו מה הן אומרות בעצמן ולא מה אומרים עליהן ב"אתניות, מגדר ומעמד באקדמיה" מאת נינה תורן (הוצאת כרמל)