דרוש שטן לשינוי חברתי

נירית צארום

בזמן האחרון נשמעים קולות רדיקלים המבקשים ליצור חזון קוהרנטי שיאחד את השורות. הקריאה הזאת מזכירה לי תמיד את הפרודייה המחודדת והמבריקה של מיכאל בולגקוב על "גן העדן" הסובייטי ברומן :"האמן ומרגריטה", ואני מוצאת את עצמי מתגעגעת אל השטן ממוסקבה. שנתיים עברו מאז שראיתי אותו לאחרונה  בפאנל על הדוקומנטריסט יוריס איבנס. במאית רוסיה מבוגרת הפריעה בפיסת אמת את השיח הרומנטי סביב סרטיו של איבנס, כשקראה להם תעמולה. היא דיברה על הכסף וטובות ההנאה שקיבל תמורתם מן השלטון הסובייטי, והזכירה שמי שניסה לתעד באותן שנים את המתרחש בברית המועצות נרצח או נשלח למחנות כפייה.

      התרבות האמריקאית לא שונה בהרבה מן הבחינה הזאת מן התרבות הסוביטיית, גם היא נעדרת שטן – כולם כאן מרגישים fantastic and great וכל רגש אנושי אחר שמאיים לערער את "גן העדן" הקפיטליסטי מטופל בנוגדיי דיכאון. נוגד הדיכאון שלי היה ונשאר בולגקוב החכם והמצחיק, אני קוראת אותו שוב מדי לילה לפני השינה מתוך העותק המרופט משימוש של "האמן ומרגריטה" שהבאתי במזוודת הספרים מישראל. הקריאה היפה לאחדות רדיקלית גורמת לי לייחל שוב להתגלמות שטנית בולגקובית דקה ואלגנטית שתקרע לגזרים את היופי הצודק של המאבקים החברתיים  בישראל. יופי בהמי ומדושן שצומח מן ההתעלמות והכחשה של המבנה הדכאני וההירארכי של החברה ושל השיח החברתי. כמו בכל חברה קפיטליטית, הביקורת על ההירארכייה תמיד נחשדת כביטוי של דטרמיניזם מעמדי ומושתקת ידי חזון אחדותי עגול ויפה, ממש "סדר עולם חדש". 

***

      הכחשה של יחסי דיכוי הירארכיים באה לידי ביטוי בכל רמות המאבק החברתי, החל מרמת הארגון הפועל לשינוי חברתי וכלה בשילוב כוחות בין סקטורים שונים במאבק להשגת מטרות דומות. ההירארכיה המעמדית מפוררת את המאבקים החברתיים והסוציאלים מבפנים.  ברמה הפרטית, פעיל חברתי שלא מזהה את המבנה ההירארכי של הארגון שהוא חבר בו הוא נאיבי או אדיוט. מי שכן מזהה אותו והוא לא מניפולטור גדול, רצוי שיבדוק את רוחב מוטת הכנפיים שלו לפני שימצא את עצמו מנוסח בהתאם לקפריזות ולצרכים של נותני הטון. מאחר ומעטים יהיו האנשים שיהיו מוכנים שיהיו מוכנים להתנדב כדי לקבל מרות, ומעטים עוד יותר יסכימו לעשות את זה לאורך זמן, הדינמיקה הזאת מביאה לאט אבל בטוח להצתמצמות שורות הארגון. הצתמצמות זו פוגמת באפקטיביות של פעולות הארגונים החברתיים ולבסוף במסר החברתי שלהם.

      האשלייה שאת מקומם של הפורשים ימלאו אנשים חדשים מתבדה, לא רק משום מיעוטם של בעלי החזון, אלא גם משום שמעמדם של ראשי ארגונים רק הולך ומתבצר עם הזמן ומעמיק את ההירארכייה בין הותיקים לבין אלה שזה מקרוב באו. לכן, לא החברה שבה פועל הארגון ושאותה הוא רוצה לשנות היא הסכנה הגדולה ביותר להתפוררותו, אלא המבנה ההירארכי שלו. את תוצאות המבנה ההירארכי של מאבקים חברתיים, ניתן לראות בכשלונן של מחאות חברתיות ושביתות, ובעובדה שמאבקים חברתיים פועלים לרווחתם של מעטים בלבד וברוב הגדול של המקרים לא  יוצרים שינוי כולל.

      הדברים מסתבכים עוד יותר כשמדובר בנסיון לשתף כוחות של סקטורים שונים להובלת מאבק חברתי , זה מסתבך ברמה הבסיסית ביותר –  ברמה של אמון וסולידריות. הפרחת סיסמאות באויר על מאבק כולל למען החינוך וההוראה בישראל ואפילו דיונים משותפים, לא יוצרים סדר יום חדש למאבק חברתי למען חינוך טוב יותר, אלא להיפך מוסיפים נדבך חדש ליחס הצבוע והמתנשא של המערכת האקדמית ביחס למצב החינוך בישראל. הרי הביקורת של אנשי אקדמיה על רמתם הירודה של בוגרי מערכת החינוך המגיעים לאוניברסיטאות, מושמעת אגב התעלמות בוטה מן העובדה שהאוניברסיטאות הן אלה שמכשירות כח אדם לחינוך ולהוראה.

      הצביעות הזאת היא לא רק סימפטום של מציאות שבה מעמדם של המורים הלך ונשחק לעומת מעמדם הטוב יחסית של הסגל האקדמי. הצביעות הזאת מבנה את מעמדה של האקדמיה, תוך חיפוי על כך שרמת הלימודים באוניברסיטאות בישראל הגיעה לשפל חסר תקדים בדיוק כמו מערכת החינוך. נוכח יחסי הכוחות הללו, מאבק משותף אמיתי בין ארגוני המרצים לארגוני המורים הוא חלום באספמיה ואני יכולה להבין בהחלט את המצדדים בהפרדת הכוחות הנאבקים. הרי מי יכול להבטיח למורים שבפגישות עם ראשי האוצר לא יושגו הישגים משמעותיים לטובת הסגל האקדמי על חשבון המורים?! מצד שני מבחינה אסטרטגית, אולי שווה למרצים לנצל את מעמדה הגבוה יחסית של השכלה הגבוה ביחס למערכת החינוך, ולא לחבור אל מאבקם של המורים.

      לסיכום, התעלמות מן הההירארכייה המעמדית לא זו בלבד שאינה פותרת את נזקיה, היא מחבלת בכל הרמות האפשרויות של המאבק החברתי, ברמת הפרט וברמת הכלל. להסוות אותה במוסכמה יפה ושקרית של שיתוף פעולה ואחווות הסקטורים המדומיינת מיצרת טקסטים לא רעים לפעמים, אבל הדבר הנורא באמת הוא שהמוסכמה כזאת, כמה היא יפה וקוהרנטית, ככה היא תוקעת בסד המילים היפות את האפשרות לשינוי אמיתי. חזונות אמיתיים לשינוי (ולא חזון אחד וקוהרנטי) הם אלה שמישירים מבט אל המציאות, מורכבת ועגומה ככל שתהא.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. שי כהן

    אני מעריך מאוד את הניתוח ומודה שהוא מעורר מחשבה ומלמד אותי רבות על חוויותי בארגונים לשינוי חברתי.
    אם זאת יש בעיני בעייה בהנחת היסוד שההיראכיה היא הרסנית בהכרח- הרי יש מנגד ארגוניםהיררכיים לא פחות (כן, גם ביניהם יש ארגונים התנדבותיים) שדווקא מצליחים צומחים ומשליטים את הסדר שלהם.

    ההיררכיה המעמדית היא למצער לא מספיקה כדי להכשיל כל ארגון, הבעייה כנראה נעוצה בדיסוננס בין המבנה ההיררכי למטרות הארגון וציפיות החברים

    בנוסף, חשוב לשים לב היכן מוטלת ההיררכיה המעמדית בארגונים לשינוי חברתי- היררכיה זו מתבטאת בעיקר בקשרי המימון והנגישות למשאבים אחרים ("קשרים", חשיפה ציבורית) הנמצאים בידי מעטים שאכן שייכים למעמד שליט גם מבחינה כלכלית, אותה "עלית מתבצרת בכוחה" שנירית מתארת היא יותר סוג של רובד של משת"פים- כמו אלו הקיימים בכל חברה מתפתחת- מעמד של וסאלים בעלי זכויות יתר שמשרתים אדונים שמעבר- שבסופו של דבר הם בעלי הון ש"הסתובב להם בורג" או שיש להם מצפון

    הפתרון נמצא בגוף השאלה- פעילות וארגונים הנבנים מלמטה, על בסיס חברות ודמי חבר או צבירת נכסים עממיים של היענות והתנדבות. על ידי דמוקרטיזציה של העבודה, המרחב והקהילה דרך פעולה של התאגדות וולנטרית אזרחית וניהול מאבקים על בסיס זה, וקצת פחות על בסיס תרומות מצפון מערב הפלנטה

  2. שי כהן

    אני מעריך מאוד את הניתוח ומודה שהוא מעורר מחשבה ומלמד אותי רבות על חוויותי בארגונים לשינוי חברתי.
    אם זאת יש בעיני בעייה בהנחת היסוד שההיראכיה היא הרסנית בהכרח- הרי יש מנגד ארגוניםהיררכיים לא פחות (כן, גם ביניהם יש ארגונים התנדבותיים) שדווקא מצליחים צומחים ומשליטים את הסדר שלהם.

    ההיררכיה המעמדית היא למצער לא מספיקה כדי להכשיל כל ארגון, הבעייה כנראה נעוצה בדיסוננס בין המבנה ההיררכי למטרות הארגון וציפיות החברים

    בנוסף, חשוב לשים לב היכן מוטלת ההיררכיה המעמדית בארגונים לשינוי חברתי- היררכיה זו מתבטאת בעיקר בקשרי המימון והנגישות למשאבים אחרים ("קשרים", חשיפה ציבורית) הנמצאים בידי מעטים שאכן שייכים למעמד שליט גם מבחינה כלכלית, אותה "עלית מתבצרת בכוחה" שנירית מתארת היא יותר סוג של רובד של משת"פים- כמו אלו הקיימים בכל חברה מתפתחת- מעמד של וסאלים בעלי זכויות יתר שמשרתים אדונים שמעבר- שבסופו של דבר הם בעלי הון ש"הסתובב להם בורג" או שיש להם מצפון

    הפתרון נמצא בגוף השאלה- פעילות וארגונים הנבנים מלמטה, על בסיס חברות ודמי חבר או צבירת נכסים עממיים של היענות והתנדבות. על ידי דמוקרטיזציה של העבודה, המרחב והקהילה דרך פעולה של התאגדות וולנטרית אזרחית וניהול מאבקים על בסיס זה, וקצת פחות על בסיס תרומות מצפון מערב הפלנטה

  3. מאיה שרצקי

    לסיני זקן אחד שמתפרנס משטיפת מכוניות יש תחביב לתפוס זבובים במקלות אכילה סינים.העלילה די פשוטה צעיר הרוצה ללמוד את רזי הקרטה הופך לחונך אצל הזקן. האימונים די פשוטים יד ימין בסיבוב לשמאל ויד שמאל בסיבוב לימין עם ספוג דלי מים וסבון. בסוף היום כל המכוניות במגרש נקיות. ובגלל שזה הוליווד הנער מנצח באליפות וזוכה בבחורה. קארטה קיד קומדיה. באמריקאן ביוטי המוכשר והמצליח בתחומו מרצונו הולך למכור מקדונלדס. נישבר לו. זה לא קורה בחיים האמתיים לכן זו דרמה. זה לגיטימי ואנושי לרצות לשמור על המעמד הנירכש. זה לא באמת שחסר שטן בחברה זה בגלל ששכחו שמי ששוטף מכוניות זכאי לגמול . נתת דוגמא יפה על הפרוזאק הישראלי – ההתנשאות האקדמית . הרבה אנשים מוכנים לגזור דשא ולשטוף מכוניות זה לא הכי נעים כשחם אבל זה עדין מאוד נחוץ. ויקי כנפו אפילו הורידה את הבגדים.

  4. מאיה שרצקי

    לסיני זקן אחד שמתפרנס משטיפת מכוניות יש תחביב לתפוס זבובים במקלות אכילה סינים.העלילה די פשוטה צעיר הרוצה ללמוד את רזי הקרטה הופך לחונך אצל הזקן. האימונים די פשוטים יד ימין בסיבוב לשמאל ויד שמאל בסיבוב לימין עם ספוג דלי מים וסבון. בסוף היום כל המכוניות במגרש נקיות. ובגלל שזה הוליווד הנער מנצח באליפות וזוכה בבחורה. קארטה קיד קומדיה. באמריקאן ביוטי המוכשר והמצליח בתחומו מרצונו הולך למכור מקדונלדס. נישבר לו. זה לא קורה בחיים האמתיים לכן זו דרמה. זה לגיטימי ואנושי לרצות לשמור על המעמד הנירכש. זה לא באמת שחסר שטן בחברה זה בגלל ששכחו שמי ששוטף מכוניות זכאי לגמול . נתת דוגמא יפה על הפרוזאק הישראלי – ההתנשאות האקדמית . הרבה אנשים מוכנים לגזור דשא ולשטוף מכוניות זה לא הכי נעים כשחם אבל זה עדין מאוד נחוץ. ויקי כנפו אפילו הורידה את הבגדים.

  5. יאיר גלזנר

    בעוד את מדברת על פירוק, החל גם על הקמת מפלגות סקטריאליות- והנה אני מקבל במייל הודעה מטעם מטה המאבק של המורים -על הקמת מפלגה למען איכות החינוך הציבורי.

    אינני מבין את המסר שלך. האם בסופו של דבר אינו הפיכת המצוי לרצוי? כלומר, אם הבנתי אותך נכון, הטיעון שלך הוא כזה:
    בגלל הנטיה להיררכיה דכאנית בארגונים למאבק חברתי, המפרידה בין סולידארים פוטנציאלים- "המצוי"

    המסקנה היא שזה "חוק טבע", ועל כן על כל סקטור מוטל להיאבק לבד- "הרצוי."

    למותר לציין שמסקנה זו מנציחה את תחלואי המצב הקיים, המקל גם על השלטון. (הפרד ומשול).

    גם לדעתך סקטוריאליות היא דה- סינרגטית, כלומר:
    1. כולם מפסידים בגלל הפיצול,(הוצאות הקמת מפלגה, היעדר השפעה בגלל היותה קטנה, ניגוד אינטרסים בין מי שלמעשה אחים למאבק ולאינטרס- מאבקים על תמיכה, דעת קהל, חקיקה ומשאבים).
    2. ומפסידים את כוח האחדות, שהוא כמובן שלם הגדול מסך כל חלקיו.

    אחרי המורים, יקימו גם הנכים מפלגה, הירוקים, החד הוריות וכן הלאה וכן הלאה….

    שני שלבים:

    א. בשלב ראשון: המאמץ לדעתי אמור להתרכז באיחוד- זה השלב הקשה, והארוך ביותר.

    1. של כל המגזר השלישי, החברה האזרחית(אלפי העמותות השונות).
    2. כל התאחדויות השכירים במשק, על כל ייחודיות הפרופסיות השונות בתוכם, לרבות כל עובדי הקבלן.
    3. כל המוחלשים,(נכים, קשישים, חד הוריות, מובטלים, מקבלי הבטחת הכנסה, תושבי פריפריות, ועוד ועוד…).

    ב. שלב שני: רק לאחר מפגש משותף בין כל הראשים של הנ"ל והגעה להסכמה עקרונית להקים תנועה סוציאל דמוקרטית מאוחדת- רק לאחר מכן לגבש מצע עקרונות מוסכם,עם משפטנים וכלכלנים חברתיים,(כגון אנשי הקשת ואנשי העוקץ- כדי להציג מודל של מדינת רווחה הממנת את עצמה ומאוזנת כלכלית), ואז, ורק אז, כשאנו בטוחים בכוח האלקטורלי- שלמעשה יורכב מכל מעמד הביניים הבינוני והנמוך, ומהמעמד הנמוךו- כלומר מרוב בוחרי העבודה שהתבדו- רק אז- להקים מפלגה.

    במקום לכתוב מאמרים, לא עדיף לנסות ולהילחם על שינוי פני החברה גם במעשה משמעותי?

  6. יאיר גלזנר

    בעוד את מדברת על פירוק, החל גם על הקמת מפלגות סקטריאליות- והנה אני מקבל במייל הודעה מטעם מטה המאבק של המורים -על הקמת מפלגה למען איכות החינוך הציבורי.

    אינני מבין את המסר שלך. האם בסופו של דבר אינו הפיכת המצוי לרצוי? כלומר, אם הבנתי אותך נכון, הטיעון שלך הוא כזה:
    בגלל הנטיה להיררכיה דכאנית בארגונים למאבק חברתי, המפרידה בין סולידארים פוטנציאלים- "המצוי"

    המסקנה היא שזה "חוק טבע", ועל כן על כל סקטור מוטל להיאבק לבד- "הרצוי."

    למותר לציין שמסקנה זו מנציחה את תחלואי המצב הקיים, המקל גם על השלטון. (הפרד ומשול).

    גם לדעתך סקטוריאליות היא דה- סינרגטית, כלומר:
    1. כולם מפסידים בגלל הפיצול,(הוצאות הקמת מפלגה, היעדר השפעה בגלל היותה קטנה, ניגוד אינטרסים בין מי שלמעשה אחים למאבק ולאינטרס- מאבקים על תמיכה, דעת קהל, חקיקה ומשאבים).
    2. ומפסידים את כוח האחדות, שהוא כמובן שלם הגדול מסך כל חלקיו.

    אחרי המורים, יקימו גם הנכים מפלגה, הירוקים, החד הוריות וכן הלאה וכן הלאה….

    שני שלבים:

    א. בשלב ראשון: המאמץ לדעתי אמור להתרכז באיחוד- זה השלב הקשה, והארוך ביותר.

    1. של כל המגזר השלישי, החברה האזרחית(אלפי העמותות השונות).
    2. כל התאחדויות השכירים במשק, על כל ייחודיות הפרופסיות השונות בתוכם, לרבות כל עובדי הקבלן.
    3. כל המוחלשים,(נכים, קשישים, חד הוריות, מובטלים, מקבלי הבטחת הכנסה, תושבי פריפריות, ועוד ועוד…).

    ב. שלב שני: רק לאחר מפגש משותף בין כל הראשים של הנ"ל והגעה להסכמה עקרונית להקים תנועה סוציאל דמוקרטית מאוחדת- רק לאחר מכן לגבש מצע עקרונות מוסכם,עם משפטנים וכלכלנים חברתיים,(כגון אנשי הקשת ואנשי העוקץ- כדי להציג מודל של מדינת רווחה הממנת את עצמה ומאוזנת כלכלית), ואז, ורק אז, כשאנו בטוחים בכוח האלקטורלי- שלמעשה יורכב מכל מעמד הביניים הבינוני והנמוך, ומהמעמד הנמוךו- כלומר מרוב בוחרי העבודה שהתבדו- רק אז- להקים מפלגה.

    במקום לכתוב מאמרים, לא עדיף לנסות ולהילחם על שינוי פני החברה גם במעשה משמעותי?

  7. אסף

    נירית, תודה על מאמרך הבלתי שגרתי. ללא ספק הוא מעורר עניין טבול באנטגוניזם.
    קשה לי להבין את מקורן של קביעותייך הפאטאליות כלפי היררכיה. את טוענת למשל כי "מאחר ומעטים יהיו האנשים שיהיו מוכנים להתנדב כדי לקבל מרות" – האמנם? קביעה זו נעוצה במחשבה ליברלית אמריקאית אוטופית שרחוקה מרחק רב מחוויותיו של 'האדם הסביר' שמחפש יציבות וביטחון נוכח משטר 'ההפקרה', אותו אדם שמח כשיש מי שמוכן לקבל את האחריות – ולו אחריות חלקית – על גורל חייו. אנו מוכנים ורוצים להשקיע מאמצים, אבל לא פעם אנו זקוקים שיתוו לנו את הדרך כדי שנרגיש שמאמצינו אינם מושקעים לריק. אם כבר, מבחינה זו אני נוטה לכיוון אוטופיות של אמנה חברתית מאשר אוטופיות של הבחירה הרציונלית שמתעלמות מרגשותיו של האינדיבידואל ומהצורך שלו בזהות ושייכות.
    לפיכך, אני מתקשה לקבל את טענתך כי ההיררכיה הפנימית היא מקור חוסר הצלחתם של ארגונים חברתיים. בחינה הסטורית תגלה שהצלחות לא מעטות היו נחלתם של ארגונים ממוסדים היטב בעלי היררכיה חזקה. אין פירוש הדבר שצריך להתעלם מההיררכיה ולהיות אדישים ליחסי הכוחות במאבק החברתי ולהשלכותיהם על כיווני המאבק, אלא שהיררכיה זו לא בהכרח מולידה אימפוטנציה טוטאלית. אמנם לעיתים היא מקשה ומסבכת איחוד כוחות ושיתוף פעולה, אך לעיתים היא זו שמאפשרת את שיתוף הפעולה, את היכולת לגייס ארגון אחד למען מאבק של ארגון אחר.
    בהקשר זה נראה לי שלא התייחסת להבחנה שהיתה מחדדת את הדיון שלך: בין היררכיה תוך ארגונית – שלדעתי יכולה לקדם את פעולתו במובנים מסוימים (ולדכאה באחרים), לבין היררכיה בין-ארגונית – שאני נוטה להאמין כי בד"כ אכן תחבל במאמצי המאבק הכולל.
    הדהקונסטרוקציה הרדיקלית שלך מובילה אותך ליאוש במסקנה שמצדיקה סקטוריאליות. אני, כמובן, מערער על כך. הסקטוריאליות היא שפוגעת באינטרסים של הסקטורים עצמם. תחום החינוך הוא דוגמא מצוינת. כל מגזר נאבק על שיפור תנאיו ולצורך העניין גם לשיפור החינוך שהוא יוכל להעניק לתלמידיו. כמו שאמרת, במצב של סקטוריאליות הצלחה במאבק של מגזר אחר יכול לבוא על חשבון האחר. לכן הצלחה עכשווית במאבק המורים, למשל, אינו מבטיח כי בעוד שנתיים או חמש הם לא יפגעו שוב. לעומת זאת, מאבק משותף שמכוון לא אל תלוש השכר אלא גבוה יותר אל שינוי יסודי של סדרי העדיפויות, אל שינוי השיח, אל ביסוס ערכים אלטרנטיביים, אל חירור האידיאולוגיה ההגמונית – הוא שלדעתי יוכל לשנות ולבסס מציאות יציבה שבה החינוך מקבל יחס אחר, שבה המוצלחים מצליחים יותר והמקופחים זוכים ליותר הזדמנויות.
    אני מסכים שאל לנו להתעלם מההיררכיה שבתוך המאבק החברתי, אך איני חושב ששם נעוץ גרעין ההרס העצמי. הייתי מחליף זאת באגו. כמו יחסי כוח, גם האגו הוא חלק בלתי נפרד מההוויה הבין-אישית, אך לעומת יחסי כוח שיכולים להוביל לפרודוקטיביות, לגיוס, לאיחוד כוחות, האגו בולם כל זאת ויוצר קנאה, תחרותיות ותפיסה של 'משחק סכום אפס'. נראה לי שהמרכיב המדכא ביחסי הכוח עבור הצלחת מאבק חברתי הוא האגו שנלווה אליהם, חוסר היכולת להפחית מכבודי למען הזולת והרצון שלי להעצים את שמי הטוב (או שם הארגון שלי). אני חושב האגו פועל בגנותם של ארגונים ואף מרחיק אותם מארגונים אחרים (ראו למשל את האגודה למען איכות השלטון). אנשים בעלי כוח בארגון החברתי אך נטולי אגו יכולים לנצל א מעמדם לקידום מטרות הארגון – מטרות שאינן חפות מאינטרסים, אך כאלה שבסופו של דבר עומדות גם לנגד עיניהם של הפעילים החלשים באותו ארגון.

  8. אסף

    נירית, תודה על מאמרך הבלתי שגרתי. ללא ספק הוא מעורר עניין טבול באנטגוניזם.
    קשה לי להבין את מקורן של קביעותייך הפאטאליות כלפי היררכיה. את טוענת למשל כי "מאחר ומעטים יהיו האנשים שיהיו מוכנים להתנדב כדי לקבל מרות" – האמנם? קביעה זו נעוצה במחשבה ליברלית אמריקאית אוטופית שרחוקה מרחק רב מחוויותיו של 'האדם הסביר' שמחפש יציבות וביטחון נוכח משטר 'ההפקרה', אותו אדם שמח כשיש מי שמוכן לקבל את האחריות – ולו אחריות חלקית – על גורל חייו. אנו מוכנים ורוצים להשקיע מאמצים, אבל לא פעם אנו זקוקים שיתוו לנו את הדרך כדי שנרגיש שמאמצינו אינם מושקעים לריק. אם כבר, מבחינה זו אני נוטה לכיוון אוטופיות של אמנה חברתית מאשר אוטופיות של הבחירה הרציונלית שמתעלמות מרגשותיו של האינדיבידואל ומהצורך שלו בזהות ושייכות.
    לפיכך, אני מתקשה לקבל את טענתך כי ההיררכיה הפנימית היא מקור חוסר הצלחתם של ארגונים חברתיים. בחינה הסטורית תגלה שהצלחות לא מעטות היו נחלתם של ארגונים ממוסדים היטב בעלי היררכיה חזקה. אין פירוש הדבר שצריך להתעלם מההיררכיה ולהיות אדישים ליחסי הכוחות במאבק החברתי ולהשלכותיהם על כיווני המאבק, אלא שהיררכיה זו לא בהכרח מולידה אימפוטנציה טוטאלית. אמנם לעיתים היא מקשה ומסבכת איחוד כוחות ושיתוף פעולה, אך לעיתים היא זו שמאפשרת את שיתוף הפעולה, את היכולת לגייס ארגון אחד למען מאבק של ארגון אחר.
    בהקשר זה נראה לי שלא התייחסת להבחנה שהיתה מחדדת את הדיון שלך: בין היררכיה תוך ארגונית – שלדעתי יכולה לקדם את פעולתו במובנים מסוימים (ולדכאה באחרים), לבין היררכיה בין-ארגונית – שאני נוטה להאמין כי בד"כ אכן תחבל במאמצי המאבק הכולל.
    הדהקונסטרוקציה הרדיקלית שלך מובילה אותך ליאוש במסקנה שמצדיקה סקטוריאליות. אני, כמובן, מערער על כך. הסקטוריאליות היא שפוגעת באינטרסים של הסקטורים עצמם. תחום החינוך הוא דוגמא מצוינת. כל מגזר נאבק על שיפור תנאיו ולצורך העניין גם לשיפור החינוך שהוא יוכל להעניק לתלמידיו. כמו שאמרת, במצב של סקטוריאליות הצלחה במאבק של מגזר אחר יכול לבוא על חשבון האחר. לכן הצלחה עכשווית במאבק המורים, למשל, אינו מבטיח כי בעוד שנתיים או חמש הם לא יפגעו שוב. לעומת זאת, מאבק משותף שמכוון לא אל תלוש השכר אלא גבוה יותר אל שינוי יסודי של סדרי העדיפויות, אל שינוי השיח, אל ביסוס ערכים אלטרנטיביים, אל חירור האידיאולוגיה ההגמונית – הוא שלדעתי יוכל לשנות ולבסס מציאות יציבה שבה החינוך מקבל יחס אחר, שבה המוצלחים מצליחים יותר והמקופחים זוכים ליותר הזדמנויות.
    אני מסכים שאל לנו להתעלם מההיררכיה שבתוך המאבק החברתי, אך איני חושב ששם נעוץ גרעין ההרס העצמי. הייתי מחליף זאת באגו. כמו יחסי כוח, גם האגו הוא חלק בלתי נפרד מההוויה הבין-אישית, אך לעומת יחסי כוח שיכולים להוביל לפרודוקטיביות, לגיוס, לאיחוד כוחות, האגו בולם כל זאת ויוצר קנאה, תחרותיות ותפיסה של 'משחק סכום אפס'. נראה לי שהמרכיב המדכא ביחסי הכוח עבור הצלחת מאבק חברתי הוא האגו שנלווה אליהם, חוסר היכולת להפחית מכבודי למען הזולת והרצון שלי להעצים את שמי הטוב (או שם הארגון שלי). אני חושב האגו פועל בגנותם של ארגונים ואף מרחיק אותם מארגונים אחרים (ראו למשל את האגודה למען איכות השלטון). אנשים בעלי כוח בארגון החברתי אך נטולי אגו יכולים לנצל א מעמדם לקידום מטרות הארגון – מטרות שאינן חפות מאינטרסים, אך כאלה שבסופו של דבר עומדות גם לנגד עיניהם של הפעילים החלשים באותו ארגון.

  9. עופר

    אני בהחלט מסכים להרבה ממה שנאמר בכתבה, אפשר לראות דוגמא מצוינת באופן שעופר עיני, כמי שמייצג את מעמדות העובדים הבכירים, מחבק את מאבק המורים חיבוק דוב ממנו נתקשה לצאת. כבר עכשיו ניתן לראות שהחבירה של רן ארז לעיני גורמת במישרין את הנזק הגדול ביותר במאבק הזה, ולמעשה ממוססת אותו. בכלל השימוש שנעשה במפשרים שונים( קודם עדי אלדר ועכשיו עיני )שהם בעלי אינטרסיים אחרים הוא מוזר ביותר. כמו כן מי שרוצה לבדוק כיצד נערכות הבחירות לראשות אירגון המורים יגלה שההאפשרות להחליף ראש אירגון מכהן דומה להחלפת מלך בתקופה הפיאודאלית (כשהפיאודלים פה הם ראשי הוועדים בבתי הספר). אינני בא לומר זאת בגלל שאני מתנגד לשביתה. אני בעדה. אבל האמת האינטלקטואלית של כולנו דורשת חשבון נפש ותביעה לרפורמה גם באירגון שמייצג אותנו. בכלל רצוי שנבחן לעומק את השימוש שעושים כולם במילה רפורמה, נראה לי ששם מונח השקר הגדול מכולם.

  10. עופר

    אני בהחלט מסכים להרבה ממה שנאמר בכתבה, אפשר לראות דוגמא מצוינת באופן שעופר עיני, כמי שמייצג את מעמדות העובדים הבכירים, מחבק את מאבק המורים חיבוק דוב ממנו נתקשה לצאת. כבר עכשיו ניתן לראות שהחבירה של רן ארז לעיני גורמת במישרין את הנזק הגדול ביותר במאבק הזה, ולמעשה ממוססת אותו. בכלל השימוש שנעשה במפשרים שונים( קודם עדי אלדר ועכשיו עיני )שהם בעלי אינטרסיים אחרים הוא מוזר ביותר. כמו כן מי שרוצה לבדוק כיצד נערכות הבחירות לראשות אירגון המורים יגלה שההאפשרות להחליף ראש אירגון מכהן דומה להחלפת מלך בתקופה הפיאודאלית (כשהפיאודלים פה הם ראשי הוועדים בבתי הספר). אינני בא לומר זאת בגלל שאני מתנגד לשביתה. אני בעדה. אבל האמת האינטלקטואלית של כולנו דורשת חשבון נפש ותביעה לרפורמה גם באירגון שמייצג אותנו. בכלל רצוי שנבחן לעומק את השימוש שעושים כולם במילה רפורמה, נראה לי ששם מונח השקר הגדול מכולם.

  11. אירית

    נירית מתארת תחושה נכונה לגבי המצב הקיים בישראל (ולמיטב זכרוני גם באמריקה, ספינת האם) בארגונים חברתיים. אך לא בהכרח שמה אצבע על הבעיה. מדובר על השחתה ועל הצטרפות של הארגונים ל"ממסד", וישנו מאמר מצויין של ארונדטי רוי על בעיית הNGO כפי שהם פועלים בהודו, והוא חל על ישראל. זה נאום שהיא נשאה בסן פרנסיסקו ובו קטלה את הארגונים החברתיים הללו. אין לי הגדרה שיטתית חוץ מהתחושה שלי שמדובר במבנה שתומך במשטר קפיטליסטי הופך ל"כליא ברק" ולממלא הפונקציות החסרות, בבחינת "צ'ריטי", ואז כמובן מי שיושב בראש הוא כמו דודה מארגון ,הדסה או רוטארי, שזורק/ת דולרים להמונים הרעבים, ופה ושם נוזפת בממסד, שלא עוזר למסכנים. הארגונים בישראל עונים בהחלט לתיאור של רוי, בנוסף לכך שהם באמת די מושחתים. למעשה הם בולמים מחאה עממית ולא מנהיגים אותה או מלבים אותה בצורה מבוקרת וחכמה כי האינטרס הכלכלי המיידי של העומדים בראש הארגונים הם לשמר את הססטוס קוו הכלכלי. כך האקדמיה והרבה משכבת האקטיביסטים פועלים למעשה בפיצול, כלפי חוץ הם מייצגים אינטרס של מעמדות דפוקים אך כלפי פנים הם פועלים לשימור כדי לשמר את הפריווילגיה. יש כוח ציבורי בעד הפלת ההסדר הקיים (רואים הוכחה לזה בשביתת המורים, לדעתי) אך המנהיגות חסרה ובמקומה יש עסקנים, כולל עסקני אקדמיה, עסקני פמיניזם וכולי עסקני סוציאליזם. מישהו טרח להפיץ תיזה בשמאל שמהפכות עממיות צריכות עשירים ובורגנים אחרת הן נכשלות. לא ברור לי מאיזו אושיה אקדמית-שמאלנית לכאורה "נחת" הציווי הזה, אך הוא פועל יפה, והציבור המנוחשל מקבל על עצמו הנהגה שהאינטרסים שלה סותרים את שלו וזה יורד ומשתלשל עד למטה לאחרונת העמותות החברתיות. כאשר צומח מנהיג "מלמטה" מי שמקסח אותו או אותה הם כמובן הארגונים החברתיים המבוססים, שחוששים לקיומם. מקרה קנפו הוא קייס סטאדי טוב. אין בארץ מצב, למעט אצל הפלשתינים בשטחים, שאדם שמייצג ניחשול, הוא בעצמו ינהיג את המאבק, אלא יש "נציגים" מבחוץ. אך בצ'ילה עומדת בראש המדינה אשה שהיא בעצמה ובשרה עונתה על ידי המשטר הקודם; בדרום אפריקה ישב מנדלה בכלא עשרים שנה והוא זה שנהיה המהנהיג; לך ולנסה צמח בשטח; וכולי. נכון שבשלב שני, כדי לעלות מן הרחוב לשליטה מצטרפים גורמים ממוסדים יותר, אך בארץ השלב הזה חסר, ישר מגיע פטרון כלשהו שמצדיק את כניסתו לזירה ב"הוראה" שמהפכות לא מצליחות בלי בורגנים ואנשים ששייכים להגמוניה. נירית צודקת ברמת התיאור הטקטי, כרגע, בנסיבות הקיימות אין מנהיגות אמינה, למעשה כל הצטרפות או הכפפה של מאבק פרטיקולרי לגורמים אחרים טומן פוטנציאל של בגידה, או של "מכירה" לכן ברמה הטקטית זה לא בהכרח צו השעה
    לאחד כוחות" כי כמו "ישראל ערבים זה לזה" כוונת הפתגם פעמים רבות היא הכשרת הדרך לקירבון של החלש בתוך צבר המטרות והארגונים הנאבקים. זהו מצב בסיסי של אי אמון בשיח הציבורי כולו, במצב כזה, עדיף למעט בקריאות קרב וססמאות, והמשכיל בעת ההיא ידום, ויחתור מתחת לקרקע.

  12. אירית

    נירית מתארת תחושה נכונה לגבי המצב הקיים בישראל (ולמיטב זכרוני גם באמריקה, ספינת האם) בארגונים חברתיים. אך לא בהכרח שמה אצבע על הבעיה. מדובר על השחתה ועל הצטרפות של הארגונים ל"ממסד", וישנו מאמר מצויין של ארונדטי רוי על בעיית הNGO כפי שהם פועלים בהודו, והוא חל על ישראל. זה נאום שהיא נשאה בסן פרנסיסקו ובו קטלה את הארגונים החברתיים הללו. אין לי הגדרה שיטתית חוץ מהתחושה שלי שמדובר במבנה שתומך במשטר קפיטליסטי הופך ל"כליא ברק" ולממלא הפונקציות החסרות, בבחינת "צ'ריטי", ואז כמובן מי שיושב בראש הוא כמו דודה מארגון ,הדסה או רוטארי, שזורק/ת דולרים להמונים הרעבים, ופה ושם נוזפת בממסד, שלא עוזר למסכנים. הארגונים בישראל עונים בהחלט לתיאור של רוי, בנוסף לכך שהם באמת די מושחתים. למעשה הם בולמים מחאה עממית ולא מנהיגים אותה או מלבים אותה בצורה מבוקרת וחכמה כי האינטרס הכלכלי המיידי של העומדים בראש הארגונים הם לשמר את הססטוס קוו הכלכלי. כך האקדמיה והרבה משכבת האקטיביסטים פועלים למעשה בפיצול, כלפי חוץ הם מייצגים אינטרס של מעמדות דפוקים אך כלפי פנים הם פועלים לשימור כדי לשמר את הפריווילגיה. יש כוח ציבורי בעד הפלת ההסדר הקיים (רואים הוכחה לזה בשביתת המורים, לדעתי) אך המנהיגות חסרה ובמקומה יש עסקנים, כולל עסקני אקדמיה, עסקני פמיניזם וכולי עסקני סוציאליזם. מישהו טרח להפיץ תיזה בשמאל שמהפכות עממיות צריכות עשירים ובורגנים אחרת הן נכשלות. לא ברור לי מאיזו אושיה אקדמית-שמאלנית לכאורה "נחת" הציווי הזה, אך הוא פועל יפה, והציבור המנוחשל מקבל על עצמו הנהגה שהאינטרסים שלה סותרים את שלו וזה יורד ומשתלשל עד למטה לאחרונת העמותות החברתיות. כאשר צומח מנהיג "מלמטה" מי שמקסח אותו או אותה הם כמובן הארגונים החברתיים המבוססים, שחוששים לקיומם. מקרה קנפו הוא קייס סטאדי טוב. אין בארץ מצב, למעט אצל הפלשתינים בשטחים, שאדם שמייצג ניחשול, הוא בעצמו ינהיג את המאבק, אלא יש "נציגים" מבחוץ. אך בצ'ילה עומדת בראש המדינה אשה שהיא בעצמה ובשרה עונתה על ידי המשטר הקודם; בדרום אפריקה ישב מנדלה בכלא עשרים שנה והוא זה שנהיה המהנהיג; לך ולנסה צמח בשטח; וכולי. נכון שבשלב שני, כדי לעלות מן הרחוב לשליטה מצטרפים גורמים ממוסדים יותר, אך בארץ השלב הזה חסר, ישר מגיע פטרון כלשהו שמצדיק את כניסתו לזירה ב"הוראה" שמהפכות לא מצליחות בלי בורגנים ואנשים ששייכים להגמוניה. נירית צודקת ברמת התיאור הטקטי, כרגע, בנסיבות הקיימות אין מנהיגות אמינה, למעשה כל הצטרפות או הכפפה של מאבק פרטיקולרי לגורמים אחרים טומן פוטנציאל של בגידה, או של "מכירה" לכן ברמה הטקטית זה לא בהכרח צו השעה
    לאחד כוחות" כי כמו "ישראל ערבים זה לזה" כוונת הפתגם פעמים רבות היא הכשרת הדרך לקירבון של החלש בתוך צבר המטרות והארגונים הנאבקים. זהו מצב בסיסי של אי אמון בשיח הציבורי כולו, במצב כזה, עדיף למעט בקריאות קרב וססמאות, והמשכיל בעת ההיא ידום, ויחתור מתחת לקרקע.

  13. דבורית

    השאלה המרכזית היא מה המטרה. שינוי אמיתי דורש כוח. וכוח, לדעתי, בא מליכוד שורות ומפשרה. אני דוקא רואה ברצון לחיבור שני המאבקים, כמו גם בהפגנה הגדולה בתל אביב, סימנים של אי נחת הולך וגובר בקרב יותר ויותר אנשים בחברה הישראלית בקשר לכיוון אליו היא מובלת. השאלה הגדולה היא אם יהיה גוף כלשהו שימנף את חוסר הנחת הזה לפעולה שתגרום שינוי. במצב בו יש אינספור ארגונים קיקיוניים וצודקים מאוד שרק הם נושאים את נר האמת ורוב האזרחים ממשיך לשבת בסלון ולקטר יימשך המצב הנוכחי של "הכלבים נובחים והשיירה עוברת". יש צורך במאבק מאוחד (ולפיכך ביכולת לפשרה) בכדי לשנות את הכיוון הנורא אליו אנחנו צועדים.

  14. דבורית

    השאלה המרכזית היא מה המטרה. שינוי אמיתי דורש כוח. וכוח, לדעתי, בא מליכוד שורות ומפשרה. אני דוקא רואה ברצון לחיבור שני המאבקים, כמו גם בהפגנה הגדולה בתל אביב, סימנים של אי נחת הולך וגובר בקרב יותר ויותר אנשים בחברה הישראלית בקשר לכיוון אליו היא מובלת. השאלה הגדולה היא אם יהיה גוף כלשהו שימנף את חוסר הנחת הזה לפעולה שתגרום שינוי. במצב בו יש אינספור ארגונים קיקיוניים וצודקים מאוד שרק הם נושאים את נר האמת ורוב האזרחים ממשיך לשבת בסלון ולקטר יימשך המצב הנוכחי של "הכלבים נובחים והשיירה עוברת". יש צורך במאבק מאוחד (ולפיכך ביכולת לפשרה) בכדי לשנות את הכיוון הנורא אליו אנחנו צועדים.

  15. נירית צארום

    לשי כהן ההתנגשות בין המבנה ההירארכי למטרות הארגון, זה בדיוק מה שנוטל ממנו את כוחו. וכשאני מדברת על ארגון יעיל אני לא מדברת על משרד עם משקית חווייה בשכר מלא, וגם לא על סיסמאות ברמת הסטיקר שמשוגרות לעיתונות מדי פעם. ארגון יעיל יוצר סדר יום חדש, ואי אפשר לעשות את זה בלי הרבה אנשים חכמים. נראה לי שלך, בניגוד אלי יש עבר יותר פעיל בארגונים חברתיים. כאחת שרוב חייה הסתכלה עליהם מהצד אני יכולה להגיד לך שאחת הבעיות של הארגונים החברתיים הם שהמסרים שלהם נשמעים מאוד חד ממדיים ולכן חלולים. זאת הסיבה למשל שחבריי הטובים והישנים מהתקופה הטרום ארגונית שלי, לא יצטרפו אליהם.

    למאיה שריצקי , השיכחה הזאת של הגמול שצריך לתת למי ששוטף מכונית מאוד טבעית לאנשים שחיים ב"סדר עולם חדש ויפה". בעולם כזה אין שטן וכל אחד מקבל גמול, או יקבל גמול או נלחמים באמצעות המקלדת . אבל שתינו יודעות שהדרך היחידה של אותו סיני זקן להפסיק לשטוף מכוניות זה פשוט להפסיק לשטוף מכוניות (או /ו להתנהג כמוני ולהתפוצץ כמו קאסם).

    ליאיר גלזנר, הסקטוריאליות קיימת, נקודה. לפני שאתה רץ לבנות איזה חזון קוהרנטי, ואתה רץ מהר מדי לטעמי, תסתכל סביבך. הצהרות כוונות במייל, עדיין לא הופכת עולמות. מנסיון אישי מאבק מתוחכם ויעיל נגד כח חזק מתנהל בכמה חזיתות, פשוט מפצלים את הכח החזק. עד כאן מורשת קרב.

    לאסף, תודה על הכנות האנטגוניסטית המובנת (שטן או לא שטן?). אני לא מכירה את האדם הסביר, וגם לא את האדם הממוצע . אני מכירה את עצמי ועוד כמה אנשים, למען האמת עוד הרבה אנשים טובים וחכמים, שלא מחפשים יציבות ובטחון בתוך ארגונים חברתיים.בלי להיכנס ליחסים בין הירארכייה לאגו, נראה לי שאתה דווקא רואה יפה מאוד את השטן שאני רואה. ההבדל בינינו שאת הקרב שלי עם השטן אני מנהלת במגרש שלי ולא במגרש שלו/שלהם, אולי כמו שכתבה יונה וולך באשמת עצבים רפופים (עוד ספר מהמזוודה).

    חמש וחצי בוקר יום שלישי, ניו יורק. הלכתי לישון.

  16. נירית צארום

    לשי כהן ההתנגשות בין המבנה ההירארכי למטרות הארגון, זה בדיוק מה שנוטל ממנו את כוחו. וכשאני מדברת על ארגון יעיל אני לא מדברת על משרד עם משקית חווייה בשכר מלא, וגם לא על סיסמאות ברמת הסטיקר שמשוגרות לעיתונות מדי פעם. ארגון יעיל יוצר סדר יום חדש, ואי אפשר לעשות את זה בלי הרבה אנשים חכמים. נראה לי שלך, בניגוד אלי יש עבר יותר פעיל בארגונים חברתיים. כאחת שרוב חייה הסתכלה עליהם מהצד אני יכולה להגיד לך שאחת הבעיות של הארגונים החברתיים הם שהמסרים שלהם נשמעים מאוד חד ממדיים ולכן חלולים. זאת הסיבה למשל שחבריי הטובים והישנים מהתקופה הטרום ארגונית שלי, לא יצטרפו אליהם.

    למאיה שריצקי , השיכחה הזאת של הגמול שצריך לתת למי ששוטף מכונית מאוד טבעית לאנשים שחיים ב"סדר עולם חדש ויפה". בעולם כזה אין שטן וכל אחד מקבל גמול, או יקבל גמול או נלחמים באמצעות המקלדת . אבל שתינו יודעות שהדרך היחידה של אותו סיני זקן להפסיק לשטוף מכוניות זה פשוט להפסיק לשטוף מכוניות (או /ו להתנהג כמוני ולהתפוצץ כמו קאסם).

    ליאיר גלזנר, הסקטוריאליות קיימת, נקודה. לפני שאתה רץ לבנות איזה חזון קוהרנטי, ואתה רץ מהר מדי לטעמי, תסתכל סביבך. הצהרות כוונות במייל, עדיין לא הופכת עולמות. מנסיון אישי מאבק מתוחכם ויעיל נגד כח חזק מתנהל בכמה חזיתות, פשוט מפצלים את הכח החזק. עד כאן מורשת קרב.

    לאסף, תודה על הכנות האנטגוניסטית המובנת (שטן או לא שטן?). אני לא מכירה את האדם הסביר, וגם לא את האדם הממוצע . אני מכירה את עצמי ועוד כמה אנשים, למען האמת עוד הרבה אנשים טובים וחכמים, שלא מחפשים יציבות ובטחון בתוך ארגונים חברתיים.בלי להיכנס ליחסים בין הירארכייה לאגו, נראה לי שאתה דווקא רואה יפה מאוד את השטן שאני רואה. ההבדל בינינו שאת הקרב שלי עם השטן אני מנהלת במגרש שלי ולא במגרש שלו/שלהם, אולי כמו שכתבה יונה וולך באשמת עצבים רפופים (עוד ספר מהמזוודה).

    חמש וחצי בוקר יום שלישי, ניו יורק. הלכתי לישון.

  17. שירה אוחיון

    כשקראתי את ההקדמה הזו שלך ברשימה, הייתי בטוחה שאת כותבת ביקורת על ארגון הקשת בעקבות ערב השקת הספר "קשת של דעות" לציון עשור לקשת הדמוקרטית המזרחית.
    "הכחשה של יחסי דיכוי הירארכיים באה לידי ביטוי בכל רמות המאבק החברתי, החל מרמת הארגון הפועל לשינוי חברתי וכלה בשילוב כוחות בין סקטורים שונים במאבק להשגת מטרות דומות. ההירארכיה המעמדית מפוררת את המאבקים החברתיים והסוציאלים מבפנים. ברמה הפרטית, פעיל חברתי שלא מזהה את המבנה ההירארכי של הארגון שהוא חבר בו הוא נאיבי או אדיוט. מי שכן מזהה אותו והוא לא מניפולטור גדול, רצוי שיבדוק את רוחב מוטת הכנפיים שלו לפני שימצא את עצמו מנוסח בהתאם לקפריזות ולצרכים של נותני הטון. מאחר ומעטים יהיו האנשים שיהיו מוכנים שיהיו מוכנים להתנדב כדי לקבל מרות, ומעטים עוד יותר יסכימו לעשות את זה לאורך זמן, הדינמיקה הזאת מביאה לאט אבל בטוח להצתמצמות שורות הארגון. הצתמצמות זו פוגמת באפקטיביות של פעולות הארגונים החברתיים ולבסוף במסר החברתי שלהם…."
    אח"כ הבנתי שאת מדברת על מאבק המורים.

    אני מביאה להלן תגובה "שטנית" שלי בהקשר לפרסום הספר שכתבתי באתר קדמה. אין לי ספק שתגובה זו לא תמצא חן בעיני רבים מחברי וחברותי לדרך, אבל כמו שכתבה נירית: "פעיל חברתי שלא מזהה את המבנה ההירארכי של הארגון שהוא חבר בו הוא נאיבי או אדיוט". ואני מעדיפה להיות מקוטלגת כ"שטן" ולא כנאיבית או אידיוטית. אני חושבת שהניתוח של נירית הוא מצויין והוא נכון למרבית הארגונים הללו.

    להלן הלינק לתגובה:
    http://www.kedma.co.il/index.php?id=1589#168118

  18. שירה אוחיון

    כשקראתי את ההקדמה הזו שלך ברשימה, הייתי בטוחה שאת כותבת ביקורת על ארגון הקשת בעקבות ערב השקת הספר "קשת של דעות" לציון עשור לקשת הדמוקרטית המזרחית.
    "הכחשה של יחסי דיכוי הירארכיים באה לידי ביטוי בכל רמות המאבק החברתי, החל מרמת הארגון הפועל לשינוי חברתי וכלה בשילוב כוחות בין סקטורים שונים במאבק להשגת מטרות דומות. ההירארכיה המעמדית מפוררת את המאבקים החברתיים והסוציאלים מבפנים. ברמה הפרטית, פעיל חברתי שלא מזהה את המבנה ההירארכי של הארגון שהוא חבר בו הוא נאיבי או אדיוט. מי שכן מזהה אותו והוא לא מניפולטור גדול, רצוי שיבדוק את רוחב מוטת הכנפיים שלו לפני שימצא את עצמו מנוסח בהתאם לקפריזות ולצרכים של נותני הטון. מאחר ומעטים יהיו האנשים שיהיו מוכנים שיהיו מוכנים להתנדב כדי לקבל מרות, ומעטים עוד יותר יסכימו לעשות את זה לאורך זמן, הדינמיקה הזאת מביאה לאט אבל בטוח להצתמצמות שורות הארגון. הצתמצמות זו פוגמת באפקטיביות של פעולות הארגונים החברתיים ולבסוף במסר החברתי שלהם…."
    אח"כ הבנתי שאת מדברת על מאבק המורים.

    אני מביאה להלן תגובה "שטנית" שלי בהקשר לפרסום הספר שכתבתי באתר קדמה. אין לי ספק שתגובה זו לא תמצא חן בעיני רבים מחברי וחברותי לדרך, אבל כמו שכתבה נירית: "פעיל חברתי שלא מזהה את המבנה ההירארכי של הארגון שהוא חבר בו הוא נאיבי או אדיוט". ואני מעדיפה להיות מקוטלגת כ"שטן" ולא כנאיבית או אידיוטית. אני חושבת שהניתוח של נירית הוא מצויין והוא נכון למרבית הארגונים הללו.

    להלן הלינק לתגובה:
    http://www.kedma.co.il/index.php?id=1589#168118

  19. יעל ברדה

    המאמר מרתק ממש. אני מסכימה עם אירית על המבנה הקיים אבל חשבתי קצת על ההבדל בין הירארכיה לשותפות. שמעתי קצת על מה שהיה בארגנטינה ממיכל גרינברג שהיתה שם ב 2001 ואז יצא לי לקרוא ספר שנקרא horizontalism (אנכיות) שנכתב באופן משותף על ידי פעילות מארגונים שונים וקבוצות ששיתפו פעולה במאבק שהתנהל אז. אין לי ספק שיש אופציה להתארגנות שאיננה הירארכית, אבל שמייצרת קשר בין מאבקים. (לא בצורה של קואליציה, אלא על ידי קביעה של עקרונות משותפים ) אבל בעיקר על ידי ריבוי של צורות פעולה שמאפשרות א. חויות משותפות ב. מערכת של סנכרון בקבלת החלטות ג. אחריות קולקטיבית לחיים האישיים של הנאבקות.
    מעניין להתבונן קצת באופן שבו ההירארכיה השתלטה על הארגונים הישראלים וכיצד הם עברו אמריקניציה. ראשית, אני חושבת שלמבנה של חוק העמותות הדורש קיומו של ועדת מנהל ויושב ראש יש חלק בזה. גם כשיש הירארכיה על הנייר היא הופכת למציאות. זהו מנגנון שליטה משפטי – מנהלי שיוצר אינדיבידואליציה של אחריות של ומעניק כוח לאנשים ספציפיים.
    שנית, כסף ותרומות מארה"ב. התורמים מבקשים ללוות קבוצות פוליטיות, אם על ידי ייעוץ ארגוני ואם על ידי הדוחות שהם מבקשים המייצרים מדדים של "הצלחה" שאינם בהכרח חלק מהמטרות ונטיות הלב של החברות בקבוצה. מניסיוני, ארגון פוליטי שרוצה לקבל תרומות, מפנה משאבים למתן שירותים ו"פרוייקטים" סקסיים, משאבים חיונים של חשיבה ופעולה שעושים לארגון דה מוביליזציה, אם לא דה פוליטיזציה טוטאלית.
    אני חושבת שיש גם הקשר רוחני לעניין הזה. דווקא פעילות שמגיעות כדי לפעול, אינן מעונינות בכוח פוליטי אישי, (זה גם נתפס כלא – רדיקלי). עמדות הכוח נתפסות על ידי אנשים שיש להם את הדרייב האישי לכוח, שכולל התפשרות רבה על אידיאולוגיה, הן של תוכן והן של צורות פעולה.
    אינני מסכימה איתך שחזון קוהרנטי מחייב הירארכיה. חלומות משותפים ועולם ערכי משותף אינם מחייבים צורת ארגון אחת. אנחנו מאמינים שהירארכיה היא יעילה מכיוון שזה המודל האדמיניסטרטיבי השליט בעולם וגם בתודעה שלנו. יש גם הירארכיות שסובלות מחוסר יעילות וחוסר אפקטיביות בלי סוף.
    היצירתיות שלנו חייבת להתבטא גם באפשרות הניסוח שלנו של חלומות משותפים, באפשרות לקבל אי הסכמות ומורכבות בתוך מאבק מבלי לשבור כלים, אבל בעיקר ביכולת שלנו לפתח מבניים ארגוניים אלטרנטיביים שאינם מבוססים על ניהול.
    החלק הפסימי הוא שדוקא עבודה קהילתית פוליטית, כזו של יום יום ושעה שעה היא הדרך האנכית ביותר לפעילות, אבל גם המתישה וכפוית הטובה ביותר שיש. אני עדיין בטוחה שזו הדרך האופטימלית לשינוי פוליטי, אבל התעייפתי מאוד מאוד בשנים שהיא הייתה עיקר חיי.
    החלק האופטימי בכל זה הוא דווקא המציאות, שבה אפשר למצוא רעיונות ארגוניים חדשים שנלחמים באינדיבידואליציה מעצם קיומם ובנויים על שותפות בקבלת החלטות בעיקר סביב צורות פעולה.
    מילה אחרונה על גיוס פעילות: נכון שכבר מאוד קשה להשאר ולהצטרף לארגונים. הרבה פעמים מתיש והרבה פעמים סתם חלול ונבוב. אבל זו אחריות שלנו הפעילות, להשאר במעגל או לפתח מסגרות חדשות שאליהן אנחנו יכולות להצטרף. אפשר לאמר שהקיים לא מתאים, אבל אי אפשר לאמר שאין אפשרות.
    בקיצור, תודה על המאמר שעורר את הדיון החשוב הזה.

  20. יעל ברדה

    המאמר מרתק ממש. אני מסכימה עם אירית על המבנה הקיים אבל חשבתי קצת על ההבדל בין הירארכיה לשותפות. שמעתי קצת על מה שהיה בארגנטינה ממיכל גרינברג שהיתה שם ב 2001 ואז יצא לי לקרוא ספר שנקרא horizontalism (אנכיות) שנכתב באופן משותף על ידי פעילות מארגונים שונים וקבוצות ששיתפו פעולה במאבק שהתנהל אז. אין לי ספק שיש אופציה להתארגנות שאיננה הירארכית, אבל שמייצרת קשר בין מאבקים. (לא בצורה של קואליציה, אלא על ידי קביעה של עקרונות משותפים ) אבל בעיקר על ידי ריבוי של צורות פעולה שמאפשרות א. חויות משותפות ב. מערכת של סנכרון בקבלת החלטות ג. אחריות קולקטיבית לחיים האישיים של הנאבקות.
    מעניין להתבונן קצת באופן שבו ההירארכיה השתלטה על הארגונים הישראלים וכיצד הם עברו אמריקניציה. ראשית, אני חושבת שלמבנה של חוק העמותות הדורש קיומו של ועדת מנהל ויושב ראש יש חלק בזה. גם כשיש הירארכיה על הנייר היא הופכת למציאות. זהו מנגנון שליטה משפטי – מנהלי שיוצר אינדיבידואליציה של אחריות של ומעניק כוח לאנשים ספציפיים.
    שנית, כסף ותרומות מארה"ב. התורמים מבקשים ללוות קבוצות פוליטיות, אם על ידי ייעוץ ארגוני ואם על ידי הדוחות שהם מבקשים המייצרים מדדים של "הצלחה" שאינם בהכרח חלק מהמטרות ונטיות הלב של החברות בקבוצה. מניסיוני, ארגון פוליטי שרוצה לקבל תרומות, מפנה משאבים למתן שירותים ו"פרוייקטים" סקסיים, משאבים חיונים של חשיבה ופעולה שעושים לארגון דה מוביליזציה, אם לא דה פוליטיזציה טוטאלית.
    אני חושבת שיש גם הקשר רוחני לעניין הזה. דווקא פעילות שמגיעות כדי לפעול, אינן מעונינות בכוח פוליטי אישי, (זה גם נתפס כלא – רדיקלי). עמדות הכוח נתפסות על ידי אנשים שיש להם את הדרייב האישי לכוח, שכולל התפשרות רבה על אידיאולוגיה, הן של תוכן והן של צורות פעולה.
    אינני מסכימה איתך שחזון קוהרנטי מחייב הירארכיה. חלומות משותפים ועולם ערכי משותף אינם מחייבים צורת ארגון אחת. אנחנו מאמינים שהירארכיה היא יעילה מכיוון שזה המודל האדמיניסטרטיבי השליט בעולם וגם בתודעה שלנו. יש גם הירארכיות שסובלות מחוסר יעילות וחוסר אפקטיביות בלי סוף.
    היצירתיות שלנו חייבת להתבטא גם באפשרות הניסוח שלנו של חלומות משותפים, באפשרות לקבל אי הסכמות ומורכבות בתוך מאבק מבלי לשבור כלים, אבל בעיקר ביכולת שלנו לפתח מבניים ארגוניים אלטרנטיביים שאינם מבוססים על ניהול.
    החלק הפסימי הוא שדוקא עבודה קהילתית פוליטית, כזו של יום יום ושעה שעה היא הדרך האנכית ביותר לפעילות, אבל גם המתישה וכפוית הטובה ביותר שיש. אני עדיין בטוחה שזו הדרך האופטימלית לשינוי פוליטי, אבל התעייפתי מאוד מאוד בשנים שהיא הייתה עיקר חיי.
    החלק האופטימי בכל זה הוא דווקא המציאות, שבה אפשר למצוא רעיונות ארגוניים חדשים שנלחמים באינדיבידואליציה מעצם קיומם ובנויים על שותפות בקבלת החלטות בעיקר סביב צורות פעולה.
    מילה אחרונה על גיוס פעילות: נכון שכבר מאוד קשה להשאר ולהצטרף לארגונים. הרבה פעמים מתיש והרבה פעמים סתם חלול ונבוב. אבל זו אחריות שלנו הפעילות, להשאר במעגל או לפתח מסגרות חדשות שאליהן אנחנו יכולות להצטרף. אפשר לאמר שהקיים לא מתאים, אבל אי אפשר לאמר שאין אפשרות.
    בקיצור, תודה על המאמר שעורר את הדיון החשוב הזה.

  21. עמי וטורי

    נירית נראה לי שלא הבנת את שי כהלכה. שי אינו מתכוון לסנגר על אירגונים חברתיים כיכול רדיקליים ולמעשה נתמכי הון. ארגונים שכולנו מכירים בשמותיהם. הוא מתכוון למשהו שמתפתח ושאיני יודע אם לאור המצאותך כרגע בארה"ב את מודעת או לא מודעת לקיומו. במקרה זה מדובר בניסיון להקים כוח עממי שיאבק על נושאים מהותיים ובהם בראש ובראשונה זכויות עובדים ודמוקרטיזציה של מקום עבודה.

  22. עמי וטורי

    נירית נראה לי שלא הבנת את שי כהלכה. שי אינו מתכוון לסנגר על אירגונים חברתיים כיכול רדיקליים ולמעשה נתמכי הון. ארגונים שכולנו מכירים בשמותיהם. הוא מתכוון למשהו שמתפתח ושאיני יודע אם לאור המצאותך כרגע בארה"ב את מודעת או לא מודעת לקיומו. במקרה זה מדובר בניסיון להקים כוח עממי שיאבק על נושאים מהותיים ובהם בראש ובראשונה זכויות עובדים ודמוקרטיזציה של מקום עבודה.

  23. שי נ.

    אני לא רוצה להישמע כמו תקליט שבור אבל אפשר אולי להשתמש בשיטתו של מישל פוקו כדי להימנע מהפיכת המאבק החברתי לפס ייצור של עוד מאבק חברתי. להימנע ממאבק חברתי מסויים של אנשים מסויימים למען מטרות מסויימות. להפוך את המאבק לסמל שראשיתו לא ברור וסיומו לא קיים. אכן, ייתכן ומדובר במשהו רוחני, משהו שמשקף דרך חיים ארוכת טווח, משהו שלא מדבר על השלם או על חלקיו, אלא על השלם הגדול מסכום חלקיו.

  24. שי נ.

    אני לא רוצה להישמע כמו תקליט שבור אבל אפשר אולי להשתמש בשיטתו של מישל פוקו כדי להימנע מהפיכת המאבק החברתי לפס ייצור של עוד מאבק חברתי. להימנע ממאבק חברתי מסויים של אנשים מסויימים למען מטרות מסויימות. להפוך את המאבק לסמל שראשיתו לא ברור וסיומו לא קיים. אכן, ייתכן ומדובר במשהו רוחני, משהו שמשקף דרך חיים ארוכת טווח, משהו שלא מדבר על השלם או על חלקיו, אלא על השלם הגדול מסכום חלקיו.

  25. אירית

    יעל, אני חושבת שאחת הבעיות בחקר הפוסט מורטם של המהפכה החברתית היא ההפשטה. אני כבר התייאשתי מלנסות לנקוב בשמות ובאירועים, כיון שזה מסונן החוצה באתר הזה, תחת קטיגוריה של הכפשות אישיות. אמר מישהו באחד האתרים של השמאל, לא זוכרת לצערי את המקור, שסלחנות ושכחה של בוגדנות העבר מכשירה את בוגדי העתיד. מדובר בישראל בתנועה די קטנה וממוקדת, לפחות אני הייתי חברה בגלעין כלשהו שממנו יצאו ה"קודקודים" של השמאל האשכנזי, בשנות השמונים המוקדמות. יש לאנשים שמות, הארגונים (ובפרט זה הנזכר כאן כל הזמן כרוח רפאים, יו נו, הקרן הקיימת לישראל החדשה או משהו כזה) היו קטנים מאד, והתהליך של ההשחתה ניתן ללימוד, בניגוד לתנועות הסטוריות גדולות ועצומות כמו "הציונות" (דוקא לגבי אלה נעשה ניסיון להטיל אחריות שמית פה ושם לצמתים חשובות ותפניות). האופן שבו השתלטה האגנדה של אייפאק פחות או יותר (צר לי על הביטוי המוקצן, אבל הוא לא לגמרי מוטעה) על השמאל האשכנזי – ניתן לאיתור, חשיפה ולימוד. לדעתי בלי הדיון הזה, שהוא אולי לא נעים, אי אפשר להתקדם, רק ברמה "תיאורטית". נירית בדרך כלל הכי מתקרבת לבשרנות המתבקשת, אבל גם היא אקדמאית, וגם את, וכך אנחנו מקבלים שפע דיונים וויכוחים שבעצם נעים סביב השיח כמו שאומרים.
    אפילו השמאל האמריקאי שהוא סוג של פירכא פנימית, מקיים בשלוש השנים האחרונות בדק בית שמי, אישי, פרטני באותו עניין, ובאותה שאלה. זאת, משום שהמערכה לחיסול השמאל החברתי בישראל לא החלה היום, אלא אז, ובניגוד אלינו היא נעשתה בצורה מאד פרטנית, אישית, ולפי "תורת קרב" . זה לא אומר תהליך מחליש בהכרח, אם בודקים את האופן שבו הממסד התערב והצליח, ואת הטעויות שנעשו ברמה העקרונית. אך כדי להגיע לעקרון, אין מנוס מניתוח הקייז.
    אפילו הקייז של קנפו מנותח ברמות מאד תיאורטיות לטעמי ומותיר טעם של טשטוש. זה נותר בגדר מילמול.
    עמי וטורי מבשר על עולם חדש של תאי התנגדות עממיים ואופקיים, הנוגעים בדבר עצמו, כלומר התאגדות בעיקר מול מעסיקים. אני מקווה שזה נכון, אבל מאבק המלצריות עורר גם הוא כמה כחכוחים והוא בהחלט נתמך על ידי גורמים ממוסדים ולא בדיוק פועלי מזח שידיהם טבולות בשמן מנועים. כאשר מעלים תהיות, מקבלים רושם שהתיוג מוחזר מייד לתוהה המפקפק, אלא שבדיעבד מתברר, שכמו תמיד בכתריאלבקה, היתה קומבינה. זו כוונתי באי אמון בשיח הציבורי בכלל. הציבור, ובעיקר המנוחשל הוא עייף ו וחכם, הוא לפחות לא מתיש עצמו במאבקי סרק. אם לסבול אז בשקט ולבד ולקמבן יציאה אישית – אקזיט מהניחשול בכל צורה שיש, בדרך כלל זה לא על ידי הקמת ועד עובדים, אלא פשיעה כלשהי, או ניצול של האפיקים הקפיטליסטים והמושחתים של ההון-שלטון-שיווק-פירסום.
    לי יש גם תהיות רמות וקולניות מאד על העובדה שאת, יעל, וגם נירית, לומדות באמריקה. זה מזכיר לי יותר מידי את משלחות העולים לרגל שאני הייתי בהן, מטעם הקרן הקיימת החדשה בימי הטורקים. אתן לא תמימות, אז יש מצב שלא תחזרו. זה כל ההבדל בין אז להיום. למרבה הצער, אין מה ללמוד באמריקה שיכול להועיל לישראל, כי אמריקה היא במידה הרבה מכת המוות של השמאל הישראלי. ישנו שמאל אמריקאי כלשהו, נאמר צ'ומסקי ידידנו, שנותנים לו לשרוד כי באמריקה יש מסורת של קישוטים, ולקישוטים נותנים כסף (בניגוד לישראל). צ'ומסקי הצליח בישראל רק במובן אחד, גם הוא היה כרטיס יציאה לאלה שהצטרפו לחוג מעריציו, והאחרונה טניה ריינהרט כבר יצאה קצת אחרי הדקה התשעים, גם מבחינתה. לכן, אמרתי בטוקבק קודם שלא הבנת, יעל, שצריך להיות קוהרנטים בצד הזה דוקא, ולהגיד שהיום ה"אידיאולוגיה" היא גם האישי, כלומר, לצאת מכאן – מי שחייה הרוחניים או הפיזיים נשחקים ובסיכון צריכה לחשוב במונחים של פליטה, או מי שתקועה מסיבות של דין אישי, יכולה להיות פליט בארצה ולהיתמך מבחוץ, אבל בצורה מסיבית.. צ'ומסקי אמר והוציא, ואני חושבת שההגינות מחייבת שנדבר על האקזודוס הזה, בכנות. אחרת אתן חלק מהקולוניאליזם האמריקאי שתמיד מצפה את עצמו במלל מיסיונרי הבא להציל את הילידים מעצמם. הייתי בסרט, והוא נגמר במה שאתן מכירות היום כחורבן השמאל החברתי. אם רוצים אחרת, צריך להתחיל לדבר בגובה העיניים.
    שירה אוחיון נידמה לי הזכירה כמה פעמים שלולא היותה "אסירת ציון" מכוח הורות משותפת, היא כבר היתה מזמן אתכן בניו יורק או משהו כזה. כנ"ל הח"מ. מי שיכול להיות פה, זה רק דירקטוריות של קק"ל הנוסעות למסעי גיוס כספים למען ,הילידים" באמריקה, וחיות במשכורת אמריקאית תוך ציטוט מחקרים פמיניסטיים כמובן.. כל השאר, חרטה
    ניראה לי שגדודי חלליאל-אקצא של עמי וטורי זה בטח בעיקר גברים, בעלי דרכונים, או מלצריות עם אבא עשיר ודרכונים.
    אני לא ראיתי "שירה אוחיון" או "נירית צארום" משגשגות בישראל, וזה לא בגלל העדה…בלבד.

  26. אירית

    יעל, אני חושבת שאחת הבעיות בחקר הפוסט מורטם של המהפכה החברתית היא ההפשטה. אני כבר התייאשתי מלנסות לנקוב בשמות ובאירועים, כיון שזה מסונן החוצה באתר הזה, תחת קטיגוריה של הכפשות אישיות. אמר מישהו באחד האתרים של השמאל, לא זוכרת לצערי את המקור, שסלחנות ושכחה של בוגדנות העבר מכשירה את בוגדי העתיד. מדובר בישראל בתנועה די קטנה וממוקדת, לפחות אני הייתי חברה בגלעין כלשהו שממנו יצאו ה"קודקודים" של השמאל האשכנזי, בשנות השמונים המוקדמות. יש לאנשים שמות, הארגונים (ובפרט זה הנזכר כאן כל הזמן כרוח רפאים, יו נו, הקרן הקיימת לישראל החדשה או משהו כזה) היו קטנים מאד, והתהליך של ההשחתה ניתן ללימוד, בניגוד לתנועות הסטוריות גדולות ועצומות כמו "הציונות" (דוקא לגבי אלה נעשה ניסיון להטיל אחריות שמית פה ושם לצמתים חשובות ותפניות). האופן שבו השתלטה האגנדה של אייפאק פחות או יותר (צר לי על הביטוי המוקצן, אבל הוא לא לגמרי מוטעה) על השמאל האשכנזי – ניתן לאיתור, חשיפה ולימוד. לדעתי בלי הדיון הזה, שהוא אולי לא נעים, אי אפשר להתקדם, רק ברמה "תיאורטית". נירית בדרך כלל הכי מתקרבת לבשרנות המתבקשת, אבל גם היא אקדמאית, וגם את, וכך אנחנו מקבלים שפע דיונים וויכוחים שבעצם נעים סביב השיח כמו שאומרים.
    אפילו השמאל האמריקאי שהוא סוג של פירכא פנימית, מקיים בשלוש השנים האחרונות בדק בית שמי, אישי, פרטני באותו עניין, ובאותה שאלה. זאת, משום שהמערכה לחיסול השמאל החברתי בישראל לא החלה היום, אלא אז, ובניגוד אלינו היא נעשתה בצורה מאד פרטנית, אישית, ולפי "תורת קרב" . זה לא אומר תהליך מחליש בהכרח, אם בודקים את האופן שבו הממסד התערב והצליח, ואת הטעויות שנעשו ברמה העקרונית. אך כדי להגיע לעקרון, אין מנוס מניתוח הקייז.
    אפילו הקייז של קנפו מנותח ברמות מאד תיאורטיות לטעמי ומותיר טעם של טשטוש. זה נותר בגדר מילמול.
    עמי וטורי מבשר על עולם חדש של תאי התנגדות עממיים ואופקיים, הנוגעים בדבר עצמו, כלומר התאגדות בעיקר מול מעסיקים. אני מקווה שזה נכון, אבל מאבק המלצריות עורר גם הוא כמה כחכוחים והוא בהחלט נתמך על ידי גורמים ממוסדים ולא בדיוק פועלי מזח שידיהם טבולות בשמן מנועים. כאשר מעלים תהיות, מקבלים רושם שהתיוג מוחזר מייד לתוהה המפקפק, אלא שבדיעבד מתברר, שכמו תמיד בכתריאלבקה, היתה קומבינה. זו כוונתי באי אמון בשיח הציבורי בכלל. הציבור, ובעיקר המנוחשל הוא עייף ו וחכם, הוא לפחות לא מתיש עצמו במאבקי סרק. אם לסבול אז בשקט ולבד ולקמבן יציאה אישית – אקזיט מהניחשול בכל צורה שיש, בדרך כלל זה לא על ידי הקמת ועד עובדים, אלא פשיעה כלשהי, או ניצול של האפיקים הקפיטליסטים והמושחתים של ההון-שלטון-שיווק-פירסום.
    לי יש גם תהיות רמות וקולניות מאד על העובדה שאת, יעל, וגם נירית, לומדות באמריקה. זה מזכיר לי יותר מידי את משלחות העולים לרגל שאני הייתי בהן, מטעם הקרן הקיימת החדשה בימי הטורקים. אתן לא תמימות, אז יש מצב שלא תחזרו. זה כל ההבדל בין אז להיום. למרבה הצער, אין מה ללמוד באמריקה שיכול להועיל לישראל, כי אמריקה היא במידה הרבה מכת המוות של השמאל הישראלי. ישנו שמאל אמריקאי כלשהו, נאמר צ'ומסקי ידידנו, שנותנים לו לשרוד כי באמריקה יש מסורת של קישוטים, ולקישוטים נותנים כסף (בניגוד לישראל). צ'ומסקי הצליח בישראל רק במובן אחד, גם הוא היה כרטיס יציאה לאלה שהצטרפו לחוג מעריציו, והאחרונה טניה ריינהרט כבר יצאה קצת אחרי הדקה התשעים, גם מבחינתה. לכן, אמרתי בטוקבק קודם שלא הבנת, יעל, שצריך להיות קוהרנטים בצד הזה דוקא, ולהגיד שהיום ה"אידיאולוגיה" היא גם האישי, כלומר, לצאת מכאן – מי שחייה הרוחניים או הפיזיים נשחקים ובסיכון צריכה לחשוב במונחים של פליטה, או מי שתקועה מסיבות של דין אישי, יכולה להיות פליט בארצה ולהיתמך מבחוץ, אבל בצורה מסיבית.. צ'ומסקי אמר והוציא, ואני חושבת שההגינות מחייבת שנדבר על האקזודוס הזה, בכנות. אחרת אתן חלק מהקולוניאליזם האמריקאי שתמיד מצפה את עצמו במלל מיסיונרי הבא להציל את הילידים מעצמם. הייתי בסרט, והוא נגמר במה שאתן מכירות היום כחורבן השמאל החברתי. אם רוצים אחרת, צריך להתחיל לדבר בגובה העיניים.
    שירה אוחיון נידמה לי הזכירה כמה פעמים שלולא היותה "אסירת ציון" מכוח הורות משותפת, היא כבר היתה מזמן אתכן בניו יורק או משהו כזה. כנ"ל הח"מ. מי שיכול להיות פה, זה רק דירקטוריות של קק"ל הנוסעות למסעי גיוס כספים למען ,הילידים" באמריקה, וחיות במשכורת אמריקאית תוך ציטוט מחקרים פמיניסטיים כמובן.. כל השאר, חרטה
    ניראה לי שגדודי חלליאל-אקצא של עמי וטורי זה בטח בעיקר גברים, בעלי דרכונים, או מלצריות עם אבא עשיר ודרכונים.
    אני לא ראיתי "שירה אוחיון" או "נירית צארום" משגשגות בישראל, וזה לא בגלל העדה…בלבד.

  27. יובל מלוא

    יש כאן הרבה נקודות חשובות וזה מצויו שניתן למצוא בעברית כזאת התייחסות לנושאים כאלה. כתיבה ביקורתית עם להט באמת נדירה בתוך ים המלל המתחנף והשיקרי שמציף אותנו.
    לא בדיוק הבנתי למה בדיוק הכוונה בהיררכיה מעמדית בהקשר של המאמר. אם מדברים על ההבדלים בין מורי ומורות בית ספר ובין מרצים באוניברסיטאות. אז אני לא בטוח שיש כאן הבדלים מעמדיים. יש כאן קבוצות עיסוק שונות, שיש להן (לפחות פוטנציאלית) יכולות הון שונות (אנושית, מיצובית, חברתית, מקצועית), אבל לא הייתי מחלק אותם למעמדות שונים. אני רוצה להדגיש את הנקודה הזאת לא בגלל הדיוק הסוציולוגי, אלא משום שהמאמר מנסה ליצור התוויה ראשונית של קריאה לפעולה. כלומר, אם נכיר בכך שמורים ומרצים שייכים לאותו מעמד, אז זה יוביל אותנו לראיה שמה שמבדיל בין הקבוצות הוא מה שמשרת לא אותן, אלא את אלה שרוצים לראות אותן נפרדות ומוחלשות. אני מסכים בזה לגמרי עם כותבת המאמר, אבל המסקנה שלי היא לא פסימית, אלא דווקא אופטימית. בצורה יותר ממוקדת: הדבר העיקרי שמחבר כיום בין קבוצות העיסוק המדוברות (וגם אחרות) הוא שהממשלות האחרונות מנסות בהתמדה להקטין את השקעת המדינה בהן, לפורר את הייצוג האיגודי ובאופן כללי להעביר כמה שיותר מרכיבים שלהן לידי השוק הפרטי. אם נוכל להתמקד בזה, אז יש סיכוי לא רע למאבק יותר אפקטיבי.

  28. יובל מלוא

    יש כאן הרבה נקודות חשובות וזה מצויו שניתן למצוא בעברית כזאת התייחסות לנושאים כאלה. כתיבה ביקורתית עם להט באמת נדירה בתוך ים המלל המתחנף והשיקרי שמציף אותנו.
    לא בדיוק הבנתי למה בדיוק הכוונה בהיררכיה מעמדית בהקשר של המאמר. אם מדברים על ההבדלים בין מורי ומורות בית ספר ובין מרצים באוניברסיטאות. אז אני לא בטוח שיש כאן הבדלים מעמדיים. יש כאן קבוצות עיסוק שונות, שיש להן (לפחות פוטנציאלית) יכולות הון שונות (אנושית, מיצובית, חברתית, מקצועית), אבל לא הייתי מחלק אותם למעמדות שונים. אני רוצה להדגיש את הנקודה הזאת לא בגלל הדיוק הסוציולוגי, אלא משום שהמאמר מנסה ליצור התוויה ראשונית של קריאה לפעולה. כלומר, אם נכיר בכך שמורים ומרצים שייכים לאותו מעמד, אז זה יוביל אותנו לראיה שמה שמבדיל בין הקבוצות הוא מה שמשרת לא אותן, אלא את אלה שרוצים לראות אותן נפרדות ומוחלשות. אני מסכים בזה לגמרי עם כותבת המאמר, אבל המסקנה שלי היא לא פסימית, אלא דווקא אופטימית. בצורה יותר ממוקדת: הדבר העיקרי שמחבר כיום בין קבוצות העיסוק המדוברות (וגם אחרות) הוא שהממשלות האחרונות מנסות בהתמדה להקטין את השקעת המדינה בהן, לפורר את הייצוג האיגודי ובאופן כללי להעביר כמה שיותר מרכיבים שלהן לידי השוק הפרטי. אם נוכל להתמקד בזה, אז יש סיכוי לא רע למאבק יותר אפקטיבי.

  29. שניר

    התחושה שהמאבקים בישראל מעבירים בצופים בהם מהצד היא בעיקר של דביקות מעיקה. אחרי ביקור בכמה מההפגנות ה"המוניות" האחרונות אפשר לצאת עם לא יותר מ"הרגשה טובה", כזאת שמזכירה להרגשה שאחרי צפיה בסרט טוב בקולנוע או ארוחה נעימה עם המשפחה המורחבת. אנחנו אוהבים את החינוך, מסתייגים מהשחיתות ובורקס גבינה הוא טעים. מה לעזאזל עושים עם כאלה מאבקים?

    נדמה לי שהמיקוד של הכותבת בהירארכיה קצת מפספס את הפוטנציאל של הנושא והוא באמת השאלה איך יוצרים ניצוץ, או כמו שנירית קראה לו – שטן קטן – בתוך המאבקים (לא בדיוק מאבקים, אולי המילים עצרות או הפגנות תמיכה יתאימו יותר). ועכשיו זה מתחיל להיות מעניין, כי אם אנו רוצים להבין למה חסר ניצוץ במחאה הישראלית אנחנו צריכים לדבר, להגדיר ולמשמע את הניצוץ הזה, שכל מובנו נמצא בחוסר המשמוע שלו…פרדוקס, אבל מבורך. נדמה לי שכל עוד אנחנו מנסים להגדיר אותו במסגרת הזו של העוקץ קיים סיכוי סביר שכסף אמריקאי לא יושקע בלהכניס אותו לוועדות עם דודות וסבים ו…בורקס גבינה.

    אז קודם כל, כמתחילים לחפש אני חושב שצריך להוריד מהשולחן את הטיעון על כך ש אין בארץ אנשים שנמצאים במצוקה וייאוש, מרכיבים חיוניים ל"ניצוץ". צריך לחפש במקום אחר. אני הייתי הולך לחפש ניצוצות במקומות שהם חבויים מהשיח הגלוי, מאבקים שנמצאים כרגע, בכאילו-תרדמת, אך מאיימים על החברה הישראלית. כל קופירייטר במשרד פרסום יגיד לכם שלמאבק אתני יש כזה פוטנציאל בתור טאבו מסוכן, ששונה בתכלית, למשל, מהשיח המעמדי של השמאל, שבאופן גורף מנוכס היסטורית ע"י השכבות השבעות ביותר. אז זה יהיה חוק מס' אחד – חפשו מתחת לשטיח.

    חוק שני לחיפוש הניצוץ הוא בשאלת הזהויות. זהות במובנה היסודי נבנית כנגד זהות אחרת ומעצם ההגדרה הזו אין סיכוי במאבק זהותי לשיתוף פעולה מעקר, אלא רק להיפך – חשש לפיצוץ לא מבוקר. קחו לדוגמא את אוהדי בית"ר והתקרית המפורסמת שלהם לפני שבועיים. כל הזהות ה"בית"ר ירושלמית הייחודית הזו נבנית כנגד השמאלנים המניוקים של הפועל. כל מה שהם באים להביע זו מחאה ורצון לערער את הנוחות של מר ישראלי שיושב בסלון שלו, עם קפה ועוגה במטרה לראות משחק בשקט. דבר אחד בטוח, בטדי ניצוצות לא חסרים. מאוד חבל שכרגע הזהות הזו מנווטת לכיוון המפרק שלה בלי הצעה לסדר יום חדש. זו למשל עבודה שפעילים חברתיים חייבים לקחת על עצמם.

    נקודה נוספת שמאפיינת את הארץ, לפחות מנקודת המבט שלי, עם ניסיון החיים המצומצם שלי, היא שתרומה לצבא נתפסת כתרומה למדינה, וככזאת, היא חורגת מעל ומעבר לכל מה שהחייל המשוחרר מרגיש "חייב" לו. אם כולם יוצאים שבורים ומאוכזבים מהמערכת הצבאית בגישה שאומרת שאני את שלי למען המדינה הזאת עשיתי כבר מעל ומעבר, איזה סיכוי יש להתנדבות נוספת, למעורבות בקהילה או לתחושה של סולידריות עם החלשים ממך, שמן הסתם גם תרמו פחות ממך? אם יפורק המוקש הזה, יש סיכוי שאת השנים ה"מנצנצות" שלהם, יעברו הצעירים, ובתוכם גם הסטודנטים האנמיים, כשהם כבר פנויים לגבש תפיסת עולם ורצון לשנות את התמונה העגומה שבה הם חיים. לא מאבק חברתי ראוי?

    לחפש ניצוצות זה לא קל, להשתלט עליהם זו כבר משימה קשה, ולעשות את כל זה בלי שינכסו לך אותם קודם – זה כבר מתקרב לסיכויים שמאנאפוליס יבוא השלום. אבל אני הייתי פסימי עוד באירופה…

  30. שניר

    התחושה שהמאבקים בישראל מעבירים בצופים בהם מהצד היא בעיקר של דביקות מעיקה. אחרי ביקור בכמה מההפגנות ה"המוניות" האחרונות אפשר לצאת עם לא יותר מ"הרגשה טובה", כזאת שמזכירה להרגשה שאחרי צפיה בסרט טוב בקולנוע או ארוחה נעימה עם המשפחה המורחבת. אנחנו אוהבים את החינוך, מסתייגים מהשחיתות ובורקס גבינה הוא טעים. מה לעזאזל עושים עם כאלה מאבקים?

    נדמה לי שהמיקוד של הכותבת בהירארכיה קצת מפספס את הפוטנציאל של הנושא והוא באמת השאלה איך יוצרים ניצוץ, או כמו שנירית קראה לו – שטן קטן – בתוך המאבקים (לא בדיוק מאבקים, אולי המילים עצרות או הפגנות תמיכה יתאימו יותר). ועכשיו זה מתחיל להיות מעניין, כי אם אנו רוצים להבין למה חסר ניצוץ במחאה הישראלית אנחנו צריכים לדבר, להגדיר ולמשמע את הניצוץ הזה, שכל מובנו נמצא בחוסר המשמוע שלו…פרדוקס, אבל מבורך. נדמה לי שכל עוד אנחנו מנסים להגדיר אותו במסגרת הזו של העוקץ קיים סיכוי סביר שכסף אמריקאי לא יושקע בלהכניס אותו לוועדות עם דודות וסבים ו…בורקס גבינה.

    אז קודם כל, כמתחילים לחפש אני חושב שצריך להוריד מהשולחן את הטיעון על כך ש אין בארץ אנשים שנמצאים במצוקה וייאוש, מרכיבים חיוניים ל"ניצוץ". צריך לחפש במקום אחר. אני הייתי הולך לחפש ניצוצות במקומות שהם חבויים מהשיח הגלוי, מאבקים שנמצאים כרגע, בכאילו-תרדמת, אך מאיימים על החברה הישראלית. כל קופירייטר במשרד פרסום יגיד לכם שלמאבק אתני יש כזה פוטנציאל בתור טאבו מסוכן, ששונה בתכלית, למשל, מהשיח המעמדי של השמאל, שבאופן גורף מנוכס היסטורית ע"י השכבות השבעות ביותר. אז זה יהיה חוק מס' אחד – חפשו מתחת לשטיח.

    חוק שני לחיפוש הניצוץ הוא בשאלת הזהויות. זהות במובנה היסודי נבנית כנגד זהות אחרת ומעצם ההגדרה הזו אין סיכוי במאבק זהותי לשיתוף פעולה מעקר, אלא רק להיפך – חשש לפיצוץ לא מבוקר. קחו לדוגמא את אוהדי בית"ר והתקרית המפורסמת שלהם לפני שבועיים. כל הזהות ה"בית"ר ירושלמית הייחודית הזו נבנית כנגד השמאלנים המניוקים של הפועל. כל מה שהם באים להביע זו מחאה ורצון לערער את הנוחות של מר ישראלי שיושב בסלון שלו, עם קפה ועוגה במטרה לראות משחק בשקט. דבר אחד בטוח, בטדי ניצוצות לא חסרים. מאוד חבל שכרגע הזהות הזו מנווטת לכיוון המפרק שלה בלי הצעה לסדר יום חדש. זו למשל עבודה שפעילים חברתיים חייבים לקחת על עצמם.

    נקודה נוספת שמאפיינת את הארץ, לפחות מנקודת המבט שלי, עם ניסיון החיים המצומצם שלי, היא שתרומה לצבא נתפסת כתרומה למדינה, וככזאת, היא חורגת מעל ומעבר לכל מה שהחייל המשוחרר מרגיש "חייב" לו. אם כולם יוצאים שבורים ומאוכזבים מהמערכת הצבאית בגישה שאומרת שאני את שלי למען המדינה הזאת עשיתי כבר מעל ומעבר, איזה סיכוי יש להתנדבות נוספת, למעורבות בקהילה או לתחושה של סולידריות עם החלשים ממך, שמן הסתם גם תרמו פחות ממך? אם יפורק המוקש הזה, יש סיכוי שאת השנים ה"מנצנצות" שלהם, יעברו הצעירים, ובתוכם גם הסטודנטים האנמיים, כשהם כבר פנויים לגבש תפיסת עולם ורצון לשנות את התמונה העגומה שבה הם חיים. לא מאבק חברתי ראוי?

    לחפש ניצוצות זה לא קל, להשתלט עליהם זו כבר משימה קשה, ולעשות את כל זה בלי שינכסו לך אותם קודם – זה כבר מתקרב לסיכויים שמאנאפוליס יבוא השלום. אבל אני הייתי פסימי עוד באירופה…

  31. שולי מאוד

    כתבת: "שמעתי קצת על מה שהיה בארגנטינה ממיכל גרינברג שהיתה שם ב 2001 ואז יצא לי לקרוא ספר שנקרא horizontalism (אנכיות) שנכתב באופן משותף על ידי פעילות מארגונים שונים." "הוריזונטליזם" זה רוחביות, לא אנכיות.

  32. שולי מאוד

    כתבת: "שמעתי קצת על מה שהיה בארגנטינה ממיכל גרינברג שהיתה שם ב 2001 ואז יצא לי לקרוא ספר שנקרא horizontalism (אנכיות) שנכתב באופן משותף על ידי פעילות מארגונים שונים." "הוריזונטליזם" זה רוחביות, לא אנכיות.

  33. עמי וטורי

    לרוב המלצריות אין הורים עשירים ורובן "מזרחיות". לחברי הוועדים האחרים גם כן אין דרכונים זרים (אלא אם דרכון ארגנטינאי נחשב). לחברי הסבלים מנתב"ג לא מחכים למיטב ידיעתי בזרועות פתוחות באקדמיה האמריקאית והמחירים האישיים שמשלמים הפעילים בתחום זה אינם מינימאלים וגם לא כאלו שעתידים להיות מפוצים ע"י איזה שמאל אמריקאי שוחר טוב. זה בסדר לברוח אל האקדמיה האמריקאית. רק שמי בורח או לחילופין בוחר בגלות פנימית מוטב שיגלה מעט צניעות כשהוא תוקף את את אותן מלצריות, סבלים, שומרים ויתר פעילי הוועדים.

  34. עמי וטורי

    לרוב המלצריות אין הורים עשירים ורובן "מזרחיות". לחברי הוועדים האחרים גם כן אין דרכונים זרים (אלא אם דרכון ארגנטינאי נחשב). לחברי הסבלים מנתב"ג לא מחכים למיטב ידיעתי בזרועות פתוחות באקדמיה האמריקאית והמחירים האישיים שמשלמים הפעילים בתחום זה אינם מינימאלים וגם לא כאלו שעתידים להיות מפוצים ע"י איזה שמאל אמריקאי שוחר טוב. זה בסדר לברוח אל האקדמיה האמריקאית. רק שמי בורח או לחילופין בוחר בגלות פנימית מוטב שיגלה מעט צניעות כשהוא תוקף את את אותן מלצריות, סבלים, שומרים ויתר פעילי הוועדים.

  35. אירית

    לא התכוונתי להתנשא חו"ש ההיפך. ההיפך הגמור והמוחלט. אין לי דרכון ולא אקדמיה באמריקה. אתפשר על ארגנטינה ברצון.
    מה שלא ברור הוא איך ספקנות הופכת להתנשאות ? אני באה מאותו מקום של העובדים הדפוקים (המעביד שלי היה ארגון חברתי שמאלני והאקדמיה, כך שאין מי שיארגן את העובדים שם, כי שם עובדים היצרים של המארגנים עצמם), אני אשמח להתבדות. זה הכל. בינתיים, בכל ההתלהבויות הקודמות, לדוגמא סערת עמיר פרץ אם נזכור לאחרונה, הספקנות השתלמה מאד. אני משוכנעת שרוח דרום אמריקאית עדיפה, בנושא של התארגנות עובדים מלמטה, על מאמרים מן האקדמיה בארצות הברית. זה בדיוק מה שניסיתי לאמר. אולי לא הצלחתי.

    אני עדיין לא לגמרי משוכנעת בנושא המלצריות בקופי טו גו רמת אביב…אבל לגבי השאר, כן, בהחלט. שקיפות, ספקנות, הרהורים עוד לא הזיקו לאף מהפכה.

  36. אירית

    לא התכוונתי להתנשא חו"ש ההיפך. ההיפך הגמור והמוחלט. אין לי דרכון ולא אקדמיה באמריקה. אתפשר על ארגנטינה ברצון.
    מה שלא ברור הוא איך ספקנות הופכת להתנשאות ? אני באה מאותו מקום של העובדים הדפוקים (המעביד שלי היה ארגון חברתי שמאלני והאקדמיה, כך שאין מי שיארגן את העובדים שם, כי שם עובדים היצרים של המארגנים עצמם), אני אשמח להתבדות. זה הכל. בינתיים, בכל ההתלהבויות הקודמות, לדוגמא סערת עמיר פרץ אם נזכור לאחרונה, הספקנות השתלמה מאד. אני משוכנעת שרוח דרום אמריקאית עדיפה, בנושא של התארגנות עובדים מלמטה, על מאמרים מן האקדמיה בארצות הברית. זה בדיוק מה שניסיתי לאמר. אולי לא הצלחתי.

    אני עדיין לא לגמרי משוכנעת בנושא המלצריות בקופי טו גו רמת אביב…אבל לגבי השאר, כן, בהחלט. שקיפות, ספקנות, הרהורים עוד לא הזיקו לאף מהפכה.

  37. זאב שפיר

    לכל החברים והחברות המודאגים ,שיצאו בבהילות לחפש שטן (ובאופן מפתיע אחדים\ות אף מצאוהו בגולה הדוויה אמריקה)אפשר להרגיע ולבסר שהשםן כבר פה בתוכנו מזה זמן ארוך.אולי אפילו היה פה לפנינו.מחפשי הנצוצות ,גם הם יכולים להירגע הוא היה כבר קודם.לבקיאים אפשר להזכיר שהחוג של אבות הקומוניזם ברוסיה(לנין,טרוצקי,סטלין)שמו היה "איסקרא" ניצוץ בעברית.כך שהכל היה או\ו נמצא איתנו.
    לםעמי הבעיה המרכזית היא בחולשה האנושית הבסיסית שיש בכל אחד מאיתנו מעצם היותנו אנושיים ולא בני מלאכים.
    ביהדות הענין מוכר בשם 'יצר הרע' שקיים באופן מובנה בתוך כל אחד. המסקנה המתבקשת היא להביו ש'תיקון עולם' מחייב קודם כל או לפחות בד בבד ,'תיקון עצמי'.כל אחד בעצמו ועם עצמו.מיותר לציין ש'תיקון' זה מאחר להגיע ואז מתגלים הכשלים והתופעות המוכרות שמבוקרות כאן ובצדק (לראשונה אני חייב לציין).מודעות והכרה זו של זיכוח עצמי
    הוא הכרחי לחיים הרמוניים (אישיים וחברתיים).
    לצערי אני לא מוצא שהענין ש דנים בו נבדק ונבחן באיזה שהיא מסגרת רצינית.רבים המודעים לענין חשים בו אבל לא יכולים לקדם אותו.עניין זה הוא מכשול גדול מבחינת "באג" במערכת.(אגב,כל האמור לעיל יפה לכל המערכות והמבנים החברתיים).אם נחזור לעבר (גם משום שכבר נאמר שהכל נמצא בו,מבחינת :"אין חדש…) אחד מאבות התנועה הציונית-סוציליסטית-א.ד. גורדון הטיף לכך רבות רבים נתפסו לתורתו והוא הגשימה באישיותו ובדרך חייו.לספרו הוא קרא "היחיד" והוא הבין מה שרבים בעיוורונם לא ראו שלא ה'קבוצה' או 'ההמון' הוא המוקד אלא הגאולה מתחילה ביחיד,באינדיוודואל ולא בקולקטיב,כמו שרבים שמו ןהבם עליו והתאכזבו.(אז ועוד יותר היום) לפיכך לסיכום יש להשיר מבט למציאות שמתגלית לנו ,להבין את מקור החולשה ולנסות להביא לתיקונה ביושר ובאומץ.מוטב,כאמור להתחיל קודם כל כל אחד עם עצמו.

  38. זאב שפיר

    לכל החברים והחברות המודאגים ,שיצאו בבהילות לחפש שטן (ובאופן מפתיע אחדים\ות אף מצאוהו בגולה הדוויה אמריקה)אפשר להרגיע ולבסר שהשםן כבר פה בתוכנו מזה זמן ארוך.אולי אפילו היה פה לפנינו.מחפשי הנצוצות ,גם הם יכולים להירגע הוא היה כבר קודם.לבקיאים אפשר להזכיר שהחוג של אבות הקומוניזם ברוסיה(לנין,טרוצקי,סטלין)שמו היה "איסקרא" ניצוץ בעברית.כך שהכל היה או\ו נמצא איתנו.
    לםעמי הבעיה המרכזית היא בחולשה האנושית הבסיסית שיש בכל אחד מאיתנו מעצם היותנו אנושיים ולא בני מלאכים.
    ביהדות הענין מוכר בשם 'יצר הרע' שקיים באופן מובנה בתוך כל אחד. המסקנה המתבקשת היא להביו ש'תיקון עולם' מחייב קודם כל או לפחות בד בבד ,'תיקון עצמי'.כל אחד בעצמו ועם עצמו.מיותר לציין ש'תיקון' זה מאחר להגיע ואז מתגלים הכשלים והתופעות המוכרות שמבוקרות כאן ובצדק (לראשונה אני חייב לציין).מודעות והכרה זו של זיכוח עצמי
    הוא הכרחי לחיים הרמוניים (אישיים וחברתיים).
    לצערי אני לא מוצא שהענין ש דנים בו נבדק ונבחן באיזה שהיא מסגרת רצינית.רבים המודעים לענין חשים בו אבל לא יכולים לקדם אותו.עניין זה הוא מכשול גדול מבחינת "באג" במערכת.(אגב,כל האמור לעיל יפה לכל המערכות והמבנים החברתיים).אם נחזור לעבר (גם משום שכבר נאמר שהכל נמצא בו,מבחינת :"אין חדש…) אחד מאבות התנועה הציונית-סוציליסטית-א.ד. גורדון הטיף לכך רבות רבים נתפסו לתורתו והוא הגשימה באישיותו ובדרך חייו.לספרו הוא קרא "היחיד" והוא הבין מה שרבים בעיוורונם לא ראו שלא ה'קבוצה' או 'ההמון' הוא המוקד אלא הגאולה מתחילה ביחיד,באינדיוודואל ולא בקולקטיב,כמו שרבים שמו ןהבם עליו והתאכזבו.(אז ועוד יותר היום) לפיכך לסיכום יש להשיר מבט למציאות שמתגלית לנו ,להבין את מקור החולשה ולנסות להביא לתיקונה ביושר ובאומץ.מוטב,כאמור להתחיל קודם כל כל אחד עם עצמו.

  39. נירית צארום

    שירה קראתי את התגובה השטנית שלך ומה אומר הביקורת שלי על הקשת יכלה להיות שטנית אפילו עוד יותר, קראת אותה מצויין בין השורות של הרשימה הזאת. הקשת אמנם הייתה הארגון הראשון שהחלטתי להיות פעילה בו, אבל אני כבר מזמן לא שם ואין לי חשק או צורך להגיב בקשר למה שקורה שם, הנושא מבחינתי סגור וחתום. הארגון השני שקצת התחככתי בו היה "אחותי" (לשם הגעתי אחרי עבר במזכירות הקשת,שהפך אותי לפחות תמימה) וגם שם בדיוק אותו סיפור, בעצם אפילו יותר נורא. "אחותי" הפכה ללא יותר מכיסוי תחת לתשובה מזרחית פמניסטית מתבקשת ביחס לשובניזם של הקשת. פרשת רבינוביץ'-חוואלדי (בלי להכנס לויכוח מה היה שם) כיבתה כל ניצוץ של מחשבה פמניסטית עצמאית מ"אחותי". מהר מאוד הבנתי שאין טעם להמשיך לעבוד על טיוטת מאמר ביקורתי שלי על השובניזם של הקשת לספר "אחותי, אז הלכתי לדרכי בלי להקים רעש, כאמור הייתי כבר הרבה פחות תמימה.

    יעל, הנסיון ליצר חזון קוהרנטי זה בקצרה ללחוץ על הגז בניוטראל ואני אכתוב על זה ביתר אריכות כשיהייה לי זמן.

    עמי, הגיע אלי מידע על ההתארגנות של כח אמיתי, נדמה לי שהייתם עסוקים באיזה מניפסט בעיצומו של המאבק נגד פינוי בתים בכפר שלם. נכון אי אפשר להיות בכל מקום בו זמנית, אבל זה עשה לי טעם רע. בכל מקרה זה היה זמן קצר מאוד לפני שטסתי (שבוע בערך) ולא יצא לי להקדיש לזה יותר מדי מחשבה.

    אירית הסיבה שאני בניו יורק לטוב ולרע קשורה לא מעט אל ההבנה שלי את הלכיי הרוח בביצה האקדמית-חברתית בישראל ובעיקר את המיקום שלי בה. אין בי קמצוץ קטן של חרטה ביחס למעבר הזה למרות הקושי, הוא היה הכרחי.

    יובל מילוא פעילות בטווח הקצר לא יכולה שלא להיות סקטוריאלית ומעמדית, כי זה מה שקיים. גם אם אפשר לשנות את זה, אי אפשר לשנות את זה ברגע זה. צריך לפעול עם מה שיש, לא עם מה שאין.

    שניר, הניצוץ אולי יופיע ברגע שארגונים יתחילו לעשות חשבון נפש ולהכיר בשטן שלהם, אולי הם יהיו פחות יפים, אבל יותר ממוקדים ויותר משכנעים. לא יכולה לתת דוגמאות, 2 בלילה.

  40. נירית צארום

    שירה קראתי את התגובה השטנית שלך ומה אומר הביקורת שלי על הקשת יכלה להיות שטנית אפילו עוד יותר, קראת אותה מצויין בין השורות של הרשימה הזאת. הקשת אמנם הייתה הארגון הראשון שהחלטתי להיות פעילה בו, אבל אני כבר מזמן לא שם ואין לי חשק או צורך להגיב בקשר למה שקורה שם, הנושא מבחינתי סגור וחתום. הארגון השני שקצת התחככתי בו היה "אחותי" (לשם הגעתי אחרי עבר במזכירות הקשת,שהפך אותי לפחות תמימה) וגם שם בדיוק אותו סיפור, בעצם אפילו יותר נורא. "אחותי" הפכה ללא יותר מכיסוי תחת לתשובה מזרחית פמניסטית מתבקשת ביחס לשובניזם של הקשת. פרשת רבינוביץ'-חוואלדי (בלי להכנס לויכוח מה היה שם) כיבתה כל ניצוץ של מחשבה פמניסטית עצמאית מ"אחותי". מהר מאוד הבנתי שאין טעם להמשיך לעבוד על טיוטת מאמר ביקורתי שלי על השובניזם של הקשת לספר "אחותי, אז הלכתי לדרכי בלי להקים רעש, כאמור הייתי כבר הרבה פחות תמימה.

    יעל, הנסיון ליצר חזון קוהרנטי זה בקצרה ללחוץ על הגז בניוטראל ואני אכתוב על זה ביתר אריכות כשיהייה לי זמן.

    עמי, הגיע אלי מידע על ההתארגנות של כח אמיתי, נדמה לי שהייתם עסוקים באיזה מניפסט בעיצומו של המאבק נגד פינוי בתים בכפר שלם. נכון אי אפשר להיות בכל מקום בו זמנית, אבל זה עשה לי טעם רע. בכל מקרה זה היה זמן קצר מאוד לפני שטסתי (שבוע בערך) ולא יצא לי להקדיש לזה יותר מדי מחשבה.

    אירית הסיבה שאני בניו יורק לטוב ולרע קשורה לא מעט אל ההבנה שלי את הלכיי הרוח בביצה האקדמית-חברתית בישראל ובעיקר את המיקום שלי בה. אין בי קמצוץ קטן של חרטה ביחס למעבר הזה למרות הקושי, הוא היה הכרחי.

    יובל מילוא פעילות בטווח הקצר לא יכולה שלא להיות סקטוריאלית ומעמדית, כי זה מה שקיים. גם אם אפשר לשנות את זה, אי אפשר לשנות את זה ברגע זה. צריך לפעול עם מה שיש, לא עם מה שאין.

    שניר, הניצוץ אולי יופיע ברגע שארגונים יתחילו לעשות חשבון נפש ולהכיר בשטן שלהם, אולי הם יהיו פחות יפים, אבל יותר ממוקדים ויותר משכנעים. לא יכולה לתת דוגמאות, 2 בלילה.

  41. שירה אוחיון

    אני רק יכולה לומר לך שאני כל כך שמחה בשבילך שאת לא נמצאת בביצה הזו של הארגונים ולוואי והייתי יכולה גם אני לברוח מפה. מאחלת לך שתצליחי ולא תצטרכי לחזור יותר לכאן ושתמשיכי לשלוח לנו מאמרים משוחררים ומשחררים.

  42. שירה אוחיון

    אני רק יכולה לומר לך שאני כל כך שמחה בשבילך שאת לא נמצאת בביצה הזו של הארגונים ולוואי והייתי יכולה גם אני לברוח מפה. מאחלת לך שתצליחי ולא תצטרכי לחזור יותר לכאן ושתמשיכי לשלוח לנו מאמרים משוחררים ומשחררים.

  43. אבי

    ההיררכיות קשורה גם למקום בו בוחרים להיות בה כחלק מהמסע האקדמי. כך, לדוגמה, נירית ואחרים יבחרו להיות בארה"ב ורק בארה"ב ולא באף מדינה אחרת. באופן פרדוקסלי, זו המדינה השלילית ביותר בכל התחומים האפשריים ובטח שמשם לא תצא הבשורה על כוח מלמטה ועל מאבק באי שוויון ובכל זאת "רדיקלים" כמו נירית ימשיכו להגיע רק אליה. זה לא שונה מכל עיתונאי שמוכר את נפשו ונשמתו לפרסומות או לחלופין לתחנות התקשורת של גאיידמק רק בשביל כסף.הייתי מצפה מאקדמאים מודעים וחברתיים לאיזשהו סוג של הקרבה עצמית ואי כניעה לכסף (להישאר בישראל, לימוד שפה זרה כגון שבדית, נורבגית, הולנדית, צרפתית וכו' בכדי לעבור לאקדמיות במדינות מוסריות יותר מארה"ב, לעבור לפחות לקנדה ולא לארה"ב, שזה באמת המינימום שבמינימום), אבל כנראה שהכסף שולט גם בהם.

  44. אבי

    ההיררכיות קשורה גם למקום בו בוחרים להיות בה כחלק מהמסע האקדמי. כך, לדוגמה, נירית ואחרים יבחרו להיות בארה"ב ורק בארה"ב ולא באף מדינה אחרת. באופן פרדוקסלי, זו המדינה השלילית ביותר בכל התחומים האפשריים ובטח שמשם לא תצא הבשורה על כוח מלמטה ועל מאבק באי שוויון ובכל זאת "רדיקלים" כמו נירית ימשיכו להגיע רק אליה. זה לא שונה מכל עיתונאי שמוכר את נפשו ונשמתו לפרסומות או לחלופין לתחנות התקשורת של גאיידמק רק בשביל כסף.הייתי מצפה מאקדמאים מודעים וחברתיים לאיזשהו סוג של הקרבה עצמית ואי כניעה לכסף (להישאר בישראל, לימוד שפה זרה כגון שבדית, נורבגית, הולנדית, צרפתית וכו' בכדי לעבור לאקדמיות במדינות מוסריות יותר מארה"ב, לעבור לפחות לקנדה ולא לארה"ב, שזה באמת המינימום שבמינימום), אבל כנראה שהכסף שולט גם בהם.

  45. אירית

    נירית שיהיה לך נעים וטוב ובהצלחה. לא ברמה האישית, זה בלוג פוליטי התופס עמדה או יומרה של מנהיגות חברתית אחראית. על מנת שלא נשקע לגמרי בסוג הטענה – אני צודק כי אני אחלה והוא טועה כי אני שונא אותו…- אני מנסה לדלות פה עקרון. כולם נסעו לאמריקה מסיבות אישיות טובות, וכולם קיבלו כספים גדולים מבעלי הון אמריקאים בישראל מסיבות אישיות טובות, לכל אחד מגיע מקום תחת השמש לזרוח ולעוף. אני תהיתי ברמה העקרונית, חברתית, מדוע לא לנסח את זה כעמדה עקרונית ולהמנע מצביעות פרטנית. אם זו עמדה עקרונית, אשמח אם מישהו ינסח אותה. אני לא מצליחה בעוונותי. (אופוטוניזם זה עדיין לא שיטה, ואני לא בהכרח נגד זה אם הזוכים הם אני או יקירי). זה לא שאני נסוגה לחלוטין לססמאות השטן הגדול והקטן של שכנינו, אבל כאשר עוברים ממקום למקום על רקע של ביקורת חברתית, וכאשר זה מהלך ארגוני קולקטיבי עקרוני, יש מקום לנסח אותו. לטעמי לפחות, מעבר לשאלה אם זה מועיל לפלוני או אלמוני. אני גם לא מנסה לחזור למנטרה ציונית כלשהי, אבל סולידריות כן, ואני תוהה איך לנסח אותה בכלל. ניסיתי בדרכי העילגת כמה פעמים להצביע, לפחות בפני יעל, על עקרונות סולידריות פרקטיים ומעודכנים, וזהו.

  46. אירית

    נירית שיהיה לך נעים וטוב ובהצלחה. לא ברמה האישית, זה בלוג פוליטי התופס עמדה או יומרה של מנהיגות חברתית אחראית. על מנת שלא נשקע לגמרי בסוג הטענה – אני צודק כי אני אחלה והוא טועה כי אני שונא אותו…- אני מנסה לדלות פה עקרון. כולם נסעו לאמריקה מסיבות אישיות טובות, וכולם קיבלו כספים גדולים מבעלי הון אמריקאים בישראל מסיבות אישיות טובות, לכל אחד מגיע מקום תחת השמש לזרוח ולעוף. אני תהיתי ברמה העקרונית, חברתית, מדוע לא לנסח את זה כעמדה עקרונית ולהמנע מצביעות פרטנית. אם זו עמדה עקרונית, אשמח אם מישהו ינסח אותה. אני לא מצליחה בעוונותי. (אופוטוניזם זה עדיין לא שיטה, ואני לא בהכרח נגד זה אם הזוכים הם אני או יקירי). זה לא שאני נסוגה לחלוטין לססמאות השטן הגדול והקטן של שכנינו, אבל כאשר עוברים ממקום למקום על רקע של ביקורת חברתית, וכאשר זה מהלך ארגוני קולקטיבי עקרוני, יש מקום לנסח אותו. לטעמי לפחות, מעבר לשאלה אם זה מועיל לפלוני או אלמוני. אני גם לא מנסה לחזור למנטרה ציונית כלשהי, אבל סולידריות כן, ואני תוהה איך לנסח אותה בכלל. ניסיתי בדרכי העילגת כמה פעמים להצביע, לפחות בפני יעל, על עקרונות סולידריות פרקטיים ומעודכנים, וזהו.

  47. נירית צארום

    תמיד אהבתי את היושר ואת הברק השטני שבך.

  48. נירית צארום

    תמיד אהבתי את היושר ואת הברק השטני שבך.

  49. סמדר לביא

    מאמר מבריק, חד, מלא משמעויות, תואם מציאות.

  50. סמדר לביא

    מאמר מבריק, חד, מלא משמעויות, תואם מציאות.

  51. ירדנה אלון

    לנירית – אני רוצה להחמיא לך , הפעם הוצאת מתחת ידך רשימה רהוטה,בהירה,ונהירה ,גם אני כשקראתיה לראשונה הבנתי לאן חיצי הביקורת מובילים, והם נכונים ונכוחים,וטוב שהם עולים וצפים על פני השטח מן הסיבה שישנם רבים וטובים שנכוו כמוך,כמו שירה, וכמו סמדר שהצטרפה לתגובות,וכמוני,לרוב יש נטייה לא לדבר על זה מפני שכל אחד ואחת נכווה ראשית לעצמו,בנפשו, והנטייה הראשונית היא להאשים את עצמך ,בטח משהו לא בסדר בי, אם יש עלי "עליהום " כזה מצד קבוצה של אנשים,"זה בטח האופי המזופת שלי" אני "צריכה לעבוד על עצמי" ,"משהו בתפישתי את המציאות שגוי מפני שאני היחיד שרואה את הדברים,אוזר אומץ לומר אותם ואז חוטף בעיטה בעכוזי", ואם את אישה אז "בעיטה ישר בשחלות",לוקח זמן ותהליך לא קטן כדי להבין ש – "אין מים בבריכה",ולעיתים רק לאחר שהתרחקת מרחק רב מן הקבוצה ואת מתבוננת בהצגה מבחוץ לא כמשתתפת כדי להתחיל להבין what's the name of the game" " ומי נגד מי ולמה, ומי בעד מי ומה האינטרס המשותף,ומה התועלת שהם מפיקים מהבעדיות הזאת לרוב מגלים שלתועלת המעשית האישית אין שום קשר לאידאולוגיה, או לרצון לעשות שינויים חברתיים אמיתיים (אני מדברת כאן על קבוצות ואירגונים לשינוי חברתי למרות שזה יכול לקרות גם בקבוצות אחרות שעניינן שונה לחלוטין) האידאולוגיה היא כסות,נכון יש ויכוחים אידאולוגיים, ויש מחנאות בשל חילוקי הדעות האידאולוגיים ,מי" שאוכל אותה" לרוב הם העצמאיים בחשיבתם (אלה שנהוג לשים עליהם את התגית של ה- "אינדבדואליסטים" לרוב מהמקום השלילי של המושג) אלה שלא שייכים לשום מחנה,ובוחרים להצביע בהכרעות אידאולוגיות על פי העניין שעומד על הפרק ולא על פי שייכותם למחנה זה או אחר,ומאחר והם עצמאיים בחשיבתם יש לזה מחיר והם אלה שמשלמים את המחיר הכבד, נכון ,מחד יש להם את החופש לבחור ולהצביע על פי מצפונם ועל פי האמת הפנימית שלהם, ואני לא מזלזלת בחופש הזה, נהפוך הוא אני רואה בזה עוצמה אישית לא מבוטלת כלל וכלל ,יחד עם זאת בשל אי שייכותם למחנה זה או אחר, הם חשופים להתנכלויות ולהתעמרותו של כל מחנה שהם לא שייכים אליו הם גם לעולם לא יכולים להזעיק את ה- bantch of bodies את" החבר'ה" שלהם שיבואו להילחם ביחד איתם וביחד יעצימו הן האחד את השני או יהוו גוש חוסם או קבוצת לחץ ששומרת על האינטרסים של המחנה,לכן העצמאיים בחשיבתם הם אלה שלרוב נפגעים בקבוצות ואירגונים כאלה מפני שקל לפגוע בהם,אין להם אלא את עצמם ,וקל מאוד להדביק עליהם תגיות של כביכול "אינדבדואליסטים שלא מתאימים לעבוד עם קבוצה ולא משתפים פעולה (עם אינטרסים אישיים של הקבוצה) או, מאחר והם כל פעם תומכים ברעיון על פי הבנתם,ומצפונם ועל פי העניין העולה על הפרק וזה יכול להיות לכאן או לכאן גם מדביקים עליהם את התגית של ה- "שנויים במחלוקת".המעניין הוא שדווקא אלה עם החשיבה העצמאית הם אלה שיכולים להביא לפתרונות היוצאי דופן והחדשניים ששני מחנות מנוגדים בתוך אירגון מתקבעים בהם, בשל אי שייכותם למחנה זה או אחר דווקא הם מסוגלים לראות את שני צידי המטבע ולבוא עם פתרון אחר,שונה,מעניין, ולעיתים מהפכני שאיש משני המחנות לא חשב עליו מפני שכל צד מקובע באינטרס שלו,בתפיסה שלו,לאנשים שנחנו בחשיבה עצמאית יש חופש מחד, אי שייכותם נותנת להם מרחב עצום במחשבה,אולם לחופש הזה יש מחיר (אין ארוחות חינם) מי שלא מוכן לוותר על החופש הזה ואני ממליצה אם יותר לי לא לוותר עליו בשום פנים ואופן אכן מוצא עצמו בחוץ,
    וכאן אני מגיעה לחלק של התובנות שלי מן הרשימה שלך, וכאן אני סבורה ההפך משירה,ומוצאת עצמי מסכימה עם הפתרון שלך, עדיף להתרחק ,לפרוש כנפיים ולעוף ,ולחפש את "השבט שלך" מאשר להישאר ולהילחם במלחמות שמראש הן אבודות, צריך לעיתים להכיר במגבלות האישיות שלנו ובכוחה של הקבוצה,אם הקבוצה או האירגון אינם מקבלים אותנו ,או אינם מסוגלים להכיל אותנו כיחידה עצמאית שחושבת בדרך מסויימת ואת חוסר הרצון שלנו להיות שייכים למחנה זה או אחר אלא הצורך (שהוא מובנה בתוך האופי) לשמור על עצמאות ונפרדות מחשבתית, הפגם הוא בקבוצה לא ביחיד ,ועל כן טוב יעשה היחיד אם יכיר בעובדה שיש פגמים שאין ביכולתו לתקן,ובמקום "להיכנס בקבוצה" ולהיות "השטן" עדיף להיות קצת לבד, ולהמתין ולחכות עד שתמצא קבוצה אלטרנטיבית אחרת או אם יש זמן וכוחות ורצון ומשאבים פשוט להקים קבוצה אחרת עם אנשים שתומכים.

  52. ירדנה אלון

    לנירית – אני רוצה להחמיא לך , הפעם הוצאת מתחת ידך רשימה רהוטה,בהירה,ונהירה ,גם אני כשקראתיה לראשונה הבנתי לאן חיצי הביקורת מובילים, והם נכונים ונכוחים,וטוב שהם עולים וצפים על פני השטח מן הסיבה שישנם רבים וטובים שנכוו כמוך,כמו שירה, וכמו סמדר שהצטרפה לתגובות,וכמוני,לרוב יש נטייה לא לדבר על זה מפני שכל אחד ואחת נכווה ראשית לעצמו,בנפשו, והנטייה הראשונית היא להאשים את עצמך ,בטח משהו לא בסדר בי, אם יש עלי "עליהום " כזה מצד קבוצה של אנשים,"זה בטח האופי המזופת שלי" אני "צריכה לעבוד על עצמי" ,"משהו בתפישתי את המציאות שגוי מפני שאני היחיד שרואה את הדברים,אוזר אומץ לומר אותם ואז חוטף בעיטה בעכוזי", ואם את אישה אז "בעיטה ישר בשחלות",לוקח זמן ותהליך לא קטן כדי להבין ש – "אין מים בבריכה",ולעיתים רק לאחר שהתרחקת מרחק רב מן הקבוצה ואת מתבוננת בהצגה מבחוץ לא כמשתתפת כדי להתחיל להבין what's the name of the game" " ומי נגד מי ולמה, ומי בעד מי ומה האינטרס המשותף,ומה התועלת שהם מפיקים מהבעדיות הזאת לרוב מגלים שלתועלת המעשית האישית אין שום קשר לאידאולוגיה, או לרצון לעשות שינויים חברתיים אמיתיים (אני מדברת כאן על קבוצות ואירגונים לשינוי חברתי למרות שזה יכול לקרות גם בקבוצות אחרות שעניינן שונה לחלוטין) האידאולוגיה היא כסות,נכון יש ויכוחים אידאולוגיים, ויש מחנאות בשל חילוקי הדעות האידאולוגיים ,מי" שאוכל אותה" לרוב הם העצמאיים בחשיבתם (אלה שנהוג לשים עליהם את התגית של ה- "אינדבדואליסטים" לרוב מהמקום השלילי של המושג) אלה שלא שייכים לשום מחנה,ובוחרים להצביע בהכרעות אידאולוגיות על פי העניין שעומד על הפרק ולא על פי שייכותם למחנה זה או אחר,ומאחר והם עצמאיים בחשיבתם יש לזה מחיר והם אלה שמשלמים את המחיר הכבד, נכון ,מחד יש להם את החופש לבחור ולהצביע על פי מצפונם ועל פי האמת הפנימית שלהם, ואני לא מזלזלת בחופש הזה, נהפוך הוא אני רואה בזה עוצמה אישית לא מבוטלת כלל וכלל ,יחד עם זאת בשל אי שייכותם למחנה זה או אחר, הם חשופים להתנכלויות ולהתעמרותו של כל מחנה שהם לא שייכים אליו הם גם לעולם לא יכולים להזעיק את ה- bantch of bodies את" החבר'ה" שלהם שיבואו להילחם ביחד איתם וביחד יעצימו הן האחד את השני או יהוו גוש חוסם או קבוצת לחץ ששומרת על האינטרסים של המחנה,לכן העצמאיים בחשיבתם הם אלה שלרוב נפגעים בקבוצות ואירגונים כאלה מפני שקל לפגוע בהם,אין להם אלא את עצמם ,וקל מאוד להדביק עליהם תגיות של כביכול "אינדבדואליסטים שלא מתאימים לעבוד עם קבוצה ולא משתפים פעולה (עם אינטרסים אישיים של הקבוצה) או, מאחר והם כל פעם תומכים ברעיון על פי הבנתם,ומצפונם ועל פי העניין העולה על הפרק וזה יכול להיות לכאן או לכאן גם מדביקים עליהם את התגית של ה- "שנויים במחלוקת".המעניין הוא שדווקא אלה עם החשיבה העצמאית הם אלה שיכולים להביא לפתרונות היוצאי דופן והחדשניים ששני מחנות מנוגדים בתוך אירגון מתקבעים בהם, בשל אי שייכותם למחנה זה או אחר דווקא הם מסוגלים לראות את שני צידי המטבע ולבוא עם פתרון אחר,שונה,מעניין, ולעיתים מהפכני שאיש משני המחנות לא חשב עליו מפני שכל צד מקובע באינטרס שלו,בתפיסה שלו,לאנשים שנחנו בחשיבה עצמאית יש חופש מחד, אי שייכותם נותנת להם מרחב עצום במחשבה,אולם לחופש הזה יש מחיר (אין ארוחות חינם) מי שלא מוכן לוותר על החופש הזה ואני ממליצה אם יותר לי לא לוותר עליו בשום פנים ואופן אכן מוצא עצמו בחוץ,
    וכאן אני מגיעה לחלק של התובנות שלי מן הרשימה שלך, וכאן אני סבורה ההפך משירה,ומוצאת עצמי מסכימה עם הפתרון שלך, עדיף להתרחק ,לפרוש כנפיים ולעוף ,ולחפש את "השבט שלך" מאשר להישאר ולהילחם במלחמות שמראש הן אבודות, צריך לעיתים להכיר במגבלות האישיות שלנו ובכוחה של הקבוצה,אם הקבוצה או האירגון אינם מקבלים אותנו ,או אינם מסוגלים להכיל אותנו כיחידה עצמאית שחושבת בדרך מסויימת ואת חוסר הרצון שלנו להיות שייכים למחנה זה או אחר אלא הצורך (שהוא מובנה בתוך האופי) לשמור על עצמאות ונפרדות מחשבתית, הפגם הוא בקבוצה לא ביחיד ,ועל כן טוב יעשה היחיד אם יכיר בעובדה שיש פגמים שאין ביכולתו לתקן,ובמקום "להיכנס בקבוצה" ולהיות "השטן" עדיף להיות קצת לבד, ולהמתין ולחכות עד שתמצא קבוצה אלטרנטיבית אחרת או אם יש זמן וכוחות ורצון ומשאבים פשוט להקים קבוצה אחרת עם אנשים שתומכים.