הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
מיומנו של תבוסתן : עשרים שנה לאינתיפאדה הראשונה
לקראת יום השנה ה-20 לפרוץ האנתפאדה הראשונה הוזמנתי על-ידי האוניברסיטה הפתוחה להשתתף בערב עיון תחת הכותרת, "התועלת שבאלימות? עשרים שנה לפרוץ האנתפאדה". <StrippedTag/FONT>הכותרת שבחרתי לתרומה שלי בדיון – "ליד העריסה של אנתפאדת האבנים" – הפתיעה. להלן ההסבר -<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
שבועות לפני פרוץ האנתפאדה, קואליציה של ארגונים ואישי ציבור פלסטינים מעזה, בעצה אחת ובתיאום עם הליגה לזכויות האדם והאזרח בישראל, קיימנו יחד מסיבת עיתונאים ב"בית אגרון" בירושלים ביום בו נהוג לציין את יום זכויות האדם הבינלאומי.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
היומון "חדשות" (10.12.1987) שדיווח למחרת על מסיבת העיתונאים כתב, "המסיבה, שנקבעה לפני מספר ימים, קוימה בצילן של התקריות האחרונות שאירעו באזור, וכל העת הגיעו דיווחים ועדכונים מהנעשה בעזה". לאִזכוּר מאורע האנתפאדה הראשונה יחד עם תרומתה של הליגה לזכויות האדם והאזרח משמעות חשובה: באותה שנה מלאו 50 שנה להקמת הליגה שהיתה מעורבת עד להתפרקותה בשנת 1990 ברבים מהמאבקים להגנת זכויות האדם. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
הידיעות שזרמו מעזה אל תוך מסיבת העיתונאים בירושלים הציגו תמונה של תחילת התקוממות כללית שכללה שביתת מסחר ולימודים כללית, הפגנות המוניות נגדן הפעיל צה"ל נשק חם, ואכן נהרגו מפגינים ונפצעו רבים אחרים. מי שמחפש אלימות באנתיפאדה יגלה אותה בכיבוש שבמהותו הוא אלימות אותה מפעיל החזק כלפי החלש. ומכאן, דיכוי ההתנגדות לכיבוש הוא אסקלציה של אלימות הכיבוש. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
הטריגר המיידי לפרץ הזעם והמחאה בעזה ב-9 בדצמבר 1987 היו הידיעות על מותם של ארבעה פועלים פלסטינים ממחנה הפליטים ג`באליה שרכבם נפגע על-ידי נהג סמיטריילר ישראלי. השמועה קבעה שזו היתה פעולת נקם על רצח אזרח ישראלי בעזה. מהר מאוד התברר שזו לא היתה פעולת מחאה חד-פעמית, אלא התקוממות עממית נגד הכיבוש. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
הדיווחים הבלתי פוסקים מהשטח לאולם מסיבת העיתונאים בבית אגרון בירושלים המחישו ואף נתנו תוקף נוסף לתלונות שהשמיעו <StrippedTag/FONT>הדוברים מעזה ובראשם נשיא הסהר האדום, הד"ר חיידר עבד אלשאפי שמת לאחרונה. הדוברים מעזה, שייצגו קשת רחבה של ארגונים ואישים, מחו בין השאר על מדיניות הענישה הקולקטיווית של הריסת בתים, גירושים, מעצרים מנהליים; על פיזור אלים של הפגנות כולל יריות בנשק חם במפגינים; על סגירת איגודים מקצועיים וארגונים נשים ומעצר פעיליהם; על הפקעת קרקעות של פלסטינים והקמת התנחלויות עליהן; על התנהגות ברוטאלית של מתנחלים יהודים בתושבים הפלסטיניים.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
לימים, גורם בהנהגת החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין טען שהאנתפאדה תוכננה על ידי קואליציה של ארגונים ואישים פלסטינים בשטחים בתיאום עם הליגה לזכויות האדם והאזרח בישראל ושהאות לפרוץ האינתיפאדה ניתן במסיבת עיתונאים משותפת שנערכה בבית אגרון בירושלים. הקרדיט שניתן לליגה לזכויות האדם והאזרח אולי מחמיא, אך כמי ששימש באותם ימים מזכיר הליגה, יכול אני להעיד שהקרדיט הזה אינו משקף את המציאות.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
מאז הנכבה של 48` , ההתקוממות הפלסטינית שפרצה ב-9 בדצמבר 1987 נגד הכיבוש הישראלי הינה האירוע החשוב ביותר בחייו של העם הפלסטיני ובמאזן מערכת יחסיו עם מדינת ישראל. ההתקוממות התלקחה תחילה בעזה ומשם התפשטה מהר מאוד לגדה המערבית ולירושלים המזרחית. שעה שהפלסטינים כינו אותה "אינתיפאדת אלסיאדה", כלומר "אנתפאדת הריבונות", אמצעי התקשורת בעולם בחרו לקרוא לה בסמל שלה, ועד היום הם מכנים אותה "אינתיפאדת האבנים". בספרי ההיסטוריה היא תירשם תחת השם הזה. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
האינתיפאדה הראשונה פרצה על הרקע הפוליטי הבא:<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
בישראל משלה ממשלת אחדות לאומית בראשותו של יצחק שמיר. מצד אחד היא גילתה פעלתנות רבה בשטחים, הגבירה את הדיכוי, הוסיפה התנחלויות ויצרה עובדות מוגמרות. ומנגד, היא כפתה קיפאון מדיני מוחלט.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
בגיבוי צה"ל, המתנחלים המאורגנים כמיליציות חמושות המשיכו להטיל את חתיתם על האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית. הם התרברבו בהשמיעם את האמירה הפרובוקטיבית "פלסטין מפיש" כלומר "אין יותר פלסטין". <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
ואולם בשטחים, חרף התבוסה הצבאית הערבית ביוני 67`, שהביאה עימה לסיבוב נוסף של גירוש, פליטות והרס כפרים, וחרף הכיבוש הצבאי – הפלסטינים הצליחו להתארגן ולהיאבק נגד הכיבוש הישראלי. אחרי כל מהלומה, הם הצליחו להתאושש ולחדש את מאבקם. האשליה שניסח אותו בזמנו שר הביטחון דאז, משה דיין, שבסופו של הדבר ישלימו הפלסטינים עם הכיבוש הישראלי הופרכה. יעידו על כך, בין השאר, התארגנותה בשטחים של הוועדה להכוונה לאומית ופעילותה וכן של החזית <StrippedTag/FONT>לשחרור פלסטין. בבחירות המקומיות ב-1976, נצחונו של הזרם הפטריוטי הפלסטיני שנאבק בכיבוש על פני הזרם הפלסטיני השמרני שהיה מחובר לבית המלוכה ההאשמי והתפשר לעתים עם שלטונות הכיבוש הישראלי – היווה עוד הוכחה לכך.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
המעצרים המנהליים של חלק מהמנהיגים הפלסטיניים, גירושם של אחרים אל מחוץ למולדתם, ההתנקשות בחייהם של כמה מתוכם על-ידי מחתרת הטרוריסטית היהודית ב-1980 – כל אלה <StrippedTag/FONT>לא שיתקו את המאבק נגד הכיבוש. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
בזירה הערבית, ערב פרוץ האינתיפאדה התחושה הכללית של הפלסטינים בשטחים היתה שפעם נוספת הם נותרו לבדם במערכה, ושלהצהרות ההזדהות מבירות מדינות ערביות הן נעדרות כל כיסוי. התחושה היתה של נטישה כמעט מוחלטת. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
הפלסטינים בשטחים הביעו בגלוי את אכזבתם מההסכם עליו חתמו יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, והמלך חוסיין, בעמאן בפברואר 1985, הסכם שהחזיר את השפעת הממלכה ההאשמית בקביעת עתידו של העם הפלסטיני. בשטחים עקבו בזעם ובכאב אחר מלחמת המחנות בין הסיעות היריבות הפלסטיניות בלבנון בעידודה של ממשלת סוריה שנמשכה 28 חודשים ושבסיומה ב-11 בספטמבר 1987 נמנו למעלה מ-3,000 הרוגים. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
פרשנים ומשקיפים טועים בהערכתם, כי המניע לאנתפאדה היה רק הייאוש בו היה שרוי העם הפלסטיני תחת הכיבוש. בפועל, האנתפאדה היתה גם קריאת תיגר של העם הנכבש שביקש לפרוץ את טבעות החנק שצרו עליו מכיוונים שונים. היוזמה לאנתפאדה באה מתוך השטחים הכבושים ולא מחוץ להן, גם לא ממטה אש"ף בתוניס אני מדגיש, כפי שגורמים שונים, הן בשלטון בישראל והן בממסד הפלסטיני, ניסו לא אחת לטעון. העובדה שהתקוממות היתה מתוצרת בית השפיעה על היקפה וקבעה גם את אופייה העממי.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
האינתיפאדה הקיפה את המספר הגדול ביותר של אנשים וישובים, ערים, כפרים ובעיקר מחנות פליטים. נטלו בה חלק פעיל כל רבדי האוכלוסייה: נשים וגברים; צעירים ומבוגרים; פועלים, פלאחים, סוחרים, סטודנטים ותלמידי תיכון. בהתקוממות הופעל מגוון רחב של פעולות מחאה: הפגנות, שביתות, לרבות שביתה כללית, אי יציאת פועלים לעבודה, שביתות לימודים ושביתות מסחר, התפטרות השוטרים המקומיים, חסימת כבישים, יידוי אבנים, השלכת בקבוקי תבערה, הנפת דגלי פלסטין.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
חרף שלל צורות הדיכוי שהפעיל הכיבוש, ירי מנשק חי, שבירת עצמות כמצוותו של שר הבטחון דאז, יצחק רבין, גז מדמיע, מעצרים המוניים, הקמת מחנות מעצר נוספים, הגליות וגירושים, הטלת קנסות כספיים גבוהים, הריסת בתים, הטלת תקופות עוצר ממושכנות, סגירת בתי ספר, הפרעה לפעולות הסיוע של הסהר האדום ואונר"א.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
הבסיס הפוליטי וחברתי של האנתפאדה היה רחב. ברחבי הגדה והרצועה פעלו עשרות ועדים מקומיים שהנהיגו את פעולות המחאה והפעילו מגוון רחב של פעולות לעזרה הדדית. משפחות תחת עוצר ממושך לא נותרו ללא מזון. חולים ופצועים שלא יכלו להגיע <StrippedTag/FONT>לבתי חולים ולמרפאות טופלו בבתיהם.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
למרות שלל אמצעי הדיכוי בהם נקט הכיבוש כדי לדכא את האנתפאדה, ואף שגבתה במהלך שלוש שנותיה מחיר דמים גבוה, למעלה מ-1,600 הרוגים בצד הפלסטיני (לעומת כ-80 הרוגים בצד הישראלי), היא לא נשברה. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
היא זעזעה את הביטחון העצמי של שלטון הכיבוש הישראלי וגם הרעידה את הסיפים של מרכזי השלטון במדינות הערביות. יותר מכל אירוע אחר, האנתפאדה הניחה את עניינו של העם הפלסטיני על סדר היום הישראלי, הערבי והבינלאומי. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
האנתפאדה הפלסטינית פעלה כמכת הלם בישראל. ביטחונם העצמי של רבים בממסד הישראלי התערער ביכולתם של הכיבוש והדיכוי לשבור את העם הפלסטיני ולהכניעו. בדעת הקהל הישראלית נשמעו קולות כגון זה של יעקב שרת שהצהיר כי ההתקוממות בשטחים תימשך. "את חוויית המרי לא ייקחו מערביי השטחים חזרה. המרי הזה ילך ויגבר" – הוא הזהיר. הוא הגדיר את מה שקורה בשטחים "עוול שהופך אותנו למדינה פשיסטית-קולוניאליסטית ועושקת עם אחר". שימו לב לחריפות הסגנון. ולכן לא מפתיע ששרת סיכם לעצמו, "אם הייתי צעיר, לא הייתי מתגייס, הייתי הולך לכלא 6. לא הייתי משרת יום אחד בשטחים". <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
האינתיפאדה גרמה להתרחבות מעגל העיתונאים הישראליים שהתעניינו במתחולל באזור הדמדומים של השטחים הכבושים והפסיקו לשמש כשופרות של דובר צה"ל וזרועות הביטחון למיניהם. חרף הגבלות הצנזורה של השלטון והצנזורה העצמית, האינתיפאדה חדרה לכל בית בישראל. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
בשנתה השלישית, האינתיפאדה הראשונה הלכה ונחלשה. הפלסטינים בשטחים שילמו במהלכה קורבן ומחיר דמים יקר. לדעיכה היו גם סיבות פלסטיניות סובייקטיביות שמקורן בהתגברות המעורבות החיצונית הפלסטינית והערבית שלא תמיד קידמה אותה, ההיפך הוא נכון; וכן התנהלותם הפלגנית של גורמים שונים במחנה הפלסטיני שניסו להשתלט עליה ולתעל אותה לטובת האינטרסים הצרים שלהם. תפקיד הרסני במיוחד מילא הזרם הדתי-פוליטי בדמותם של חמאס והג`האד האסלאמי יורשיהם האידיאולוגיים והפוליטיים של ארגון האחים המוסלמים. הצהרת התמיכה של יאסר ערפאת בנשיא עיראק, סדאם חוסיין, לאחר פלישת צבאותיו לכוויית, ובעקבותיה הסנקציות שהוטלו על הריכוזים הפלסטיניים במדינות ערביות כמו תימן, כוויית, ירדן, עיראק – גם הם החלישו את ההתקוממות הפלסטינית.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
ואף על פי כן האינתיפאדה הראשונה שינתה את נתוני המשוואה הפלסטינית-ישראלית. ועידת מדריד בסוף 1991 על המזרח התיכון בהשתתפותם של הפלסטינים בשטחים, השיחות בניו יורק בין משלחות פלסטין וישראל וכן השיחות החשאיות שהובילו להסכם ההכרה ההדדית ישראל-אש"ף באוסלו היו תוצאה ישירה של האינתיפאדה הראשונה. ההתקוממות אילצה את ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר, לשבת במדריד מול נציגה המובהק של האנתפאדה הד"ר חיידר עבד אלשאפי מעזה. ההתקוממות אילצה את ממשלתו של יצחק רבין לשאת ולתת עם אש"ף, תחילה בחשאי, ובהמשך בגלוי וגם לחתום עימו על הסכם ההכרה ההדדית באוסלו ובניו יורק. אני לא נכנס כאן להערכת הסכמי אוסלו. אציין רק, כאשר לא מומשו התקוות שרבים תלו בו, באה האנתפאדה השנייה.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
המאמר עצמו חשוב ומעניין. השאלה שמתעוררת אצלי לקראת סוף המכתב "מה הן השאיפות הפלשתינאיות?". האם מתרתן לסיים את הכיבוש בקוי הפסקת האש של 49? או שמא הפלשתינאים ככלל (על פי רצון רוב הפלשתינאים), מעוניינים באמת לחזור עד הים התיכון?
משיחות שאני עורך עם פלשתינאים, נראה כי המנהיגות הערבית אכן מכוונת להשמדת ישראל בטווח הארוך, ולשיבה מלאה ל"פלסטין". יתכן, שחלקים מסוימיים אצל הפלשתינאים, היו מוכנים להסתפק בקוי 49, אך לאור ההיסטוריה, קולם לא נשמע בשיח הפלשתינאי או בהשפעה על התנהלות הציבור הפלשתינאי. לצערנו, החברה הפלשתנאית והישראלית, נגררו מאז 1921 אחר הקו המילטנטני של הפלשתינאים.
המאמר עצמו חשוב ומעניין. השאלה שמתעוררת אצלי לקראת סוף המכתב "מה הן השאיפות הפלשתינאיות?". האם מתרתן לסיים את הכיבוש בקוי הפסקת האש של 49? או שמא הפלשתינאים ככלל (על פי רצון רוב הפלשתינאים), מעוניינים באמת לחזור עד הים התיכון?
משיחות שאני עורך עם פלשתינאים, נראה כי המנהיגות הערבית אכן מכוונת להשמדת ישראל בטווח הארוך, ולשיבה מלאה ל"פלסטין". יתכן, שחלקים מסוימיים אצל הפלשתינאים, היו מוכנים להסתפק בקוי 49, אך לאור ההיסטוריה, קולם לא נשמע בשיח הפלשתינאי או בהשפעה על התנהלות הציבור הפלשתינאי. לצערנו, החברה הפלשתנאית והישראלית, נגררו מאז 1921 אחר הקו המילטנטני של הפלשתינאים.
והסיבה לכך היא שהפלסטינים רואים את האלימות כחזות הכול. מבחינתם הישראלים הם רשעים שכובשים אותם וכדי להתגבר עליהם צריך לנקוט בכל צורות האלימות ולא לבחול באמצעים. והתוצאה? המצב מבחינתם של הפלסטינים רק הולך ומידרדר. לשם השוואה, התנועה הציונית הוקמה ב-1897. כעבור 20 שנה היא כבר זכתה להכרה מצד אחת המעצמות החשובות – בריטניה. בתוך 10-20 שנים נוספות היא כבר הצליחה ליצור גרעין מגובש ויציב של מדינה יהודית בא"י. כעבור 50 שנה, ב-1947 התקבלה כבר הכרה מצד האו"ם, ובתוך פחות משנה הוגשמה המטרה המרכזית של התנועה הציונית. ההצלחה הזאת נובעת מתכנון רחב היקף – הקמת מוסדות חינוך, תרבות, רשתות דיפלומטיות, מוסדות פיננסיים וגם ארגונים צבאיים. מבחינת הפלסטינים די בארגונים צבאיים. יותר מזה – בשעה שבן גוריון ציווה על אנשיו לשתף פעולה עם הבריטים בזמן מלחמת העולם השנייה, והיה מוכן להסגיר לשם כך את בגין, הלך מנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית יאסר ערפאת להתנשק עם סדאם חוסיין בעיצומו של המשבר בין עיראק לארה"ב. בשעה שהארגונים הצבאיים של התנועה הציונית צוו לשמור על איפוק ולהוקיע מתוכם אנשים שעברו את הגבול, לא היססו הפלסטינים לשלוח מחבל מתאבד למלון פארק בנתניה בליל הסדר, ולקיבוץ מיצר, שם רצח מחבל אם ושני ילדיה הפעוטות. דבר אחד מציק מאוד בסיפור הזה – אנחנו והפלסטינים אחוזים בצבת וכשהם נופלים אנחנו נמשכים למטה ביחד איתם. הדאגה שלי לפלסטינים נובעת בעיקר מהסיבה הזאת.
והסיבה לכך היא שהפלסטינים רואים את האלימות כחזות הכול. מבחינתם הישראלים הם רשעים שכובשים אותם וכדי להתגבר עליהם צריך לנקוט בכל צורות האלימות ולא לבחול באמצעים. והתוצאה? המצב מבחינתם של הפלסטינים רק הולך ומידרדר. לשם השוואה, התנועה הציונית הוקמה ב-1897. כעבור 20 שנה היא כבר זכתה להכרה מצד אחת המעצמות החשובות – בריטניה. בתוך 10-20 שנים נוספות היא כבר הצליחה ליצור גרעין מגובש ויציב של מדינה יהודית בא"י. כעבור 50 שנה, ב-1947 התקבלה כבר הכרה מצד האו"ם, ובתוך פחות משנה הוגשמה המטרה המרכזית של התנועה הציונית. ההצלחה הזאת נובעת מתכנון רחב היקף – הקמת מוסדות חינוך, תרבות, רשתות דיפלומטיות, מוסדות פיננסיים וגם ארגונים צבאיים. מבחינת הפלסטינים די בארגונים צבאיים. יותר מזה – בשעה שבן גוריון ציווה על אנשיו לשתף פעולה עם הבריטים בזמן מלחמת העולם השנייה, והיה מוכן להסגיר לשם כך את בגין, הלך מנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית יאסר ערפאת להתנשק עם סדאם חוסיין בעיצומו של המשבר בין עיראק לארה"ב. בשעה שהארגונים הצבאיים של התנועה הציונית צוו לשמור על איפוק ולהוקיע מתוכם אנשים שעברו את הגבול, לא היססו הפלסטינים לשלוח מחבל מתאבד למלון פארק בנתניה בליל הסדר, ולקיבוץ מיצר, שם רצח מחבל אם ושני ילדיה הפעוטות. דבר אחד מציק מאוד בסיפור הזה – אנחנו והפלסטינים אחוזים בצבת וכשהם נופלים אנחנו נמשכים למטה ביחד איתם. הדאגה שלי לפלסטינים נובעת בעיקר מהסיבה הזאת.
כרוניקה של אינתיפאדה ידועה מראש.
אחרי האינתיפאדה של 1920-1 ,
היתה הצהרה של חבר הלאומים על בית לאומי ליהודים בכל ארץ ישראל כולל עבר הירדן, כארש לתשויבם הערבים ניתנו זכויות אישיות ודתיות אך לא פוליטיות ולאומיות ! (זהו החוק הבינ"ל לגבי ארץ ישראל כולל יש"ע).
אחרי האינתיפאדה של 1936-9 ,
נוצר כוח יהודי לוחם, התרחבה ההתיישבות היהודית בא"י כולל בגוש עציון והמרד הערבי האלים הסתיים ברציחות של אלפי ערבים ע"י אחיהם הערבים. המנהיגות הערבית הפשיסטית חברה להיטלר הנאצי ימ"ש.
אחרי האינתיפאדה של 1947-8 ,
הוקמה מדינת ישראל היהודית שקלטה מאות אלפי פליטים יהודים מאירופה ומארצות ערביות, והוקמו עשרות ישובים יהודים בכל רחבי הארץ. מאות אלפי פליטים ערבים ברחו למדינות ערב.
אחרי האינתיפאדה של 1988-90 ,
עלו לארץ מיליון עולים מבריה"מ וכלכלת ישראל עלתה בבת אחת שלוש מדרגות, תנופת ההתנחלות בלב בארץ רק גברה. עשרות אלפי ערבים היגרו למדינות ערב והמערב.
אחרי האינתיפאדה של 2000-3 ,
חלה צמיחה מהירה בכלכלת ישראל, זינוק בהשקעות בישראל, גידול בעלייה היהודית-ציונית ממדינות המערב הקפיטליסטיות ואוטוטו ישראל מתקבלת לארגון המדינות המפותחות.
עשרות אלפי ערבים היגרו למדינות ערב והמערב, האוכלוסיה הערבית-נוצרית כמעט ונעלמה מיהודה , שומרון ועזה.
מה יקרה לאחר האיניפאדה החמאסית הבאה ?
עוד שלב בהתבססות העם היהודי במולדת ההיסטורית שלו מאז אברהם אבינו, דרך החשמונאים ועד ימינו אלה.
חג חנוכה שמח,
שור
כרוניקה של אינתיפאדה ידועה מראש.
אחרי האינתיפאדה של 1920-1 ,
היתה הצהרה של חבר הלאומים על בית לאומי ליהודים בכל ארץ ישראל כולל עבר הירדן, כארש לתשויבם הערבים ניתנו זכויות אישיות ודתיות אך לא פוליטיות ולאומיות ! (זהו החוק הבינ"ל לגבי ארץ ישראל כולל יש"ע).
אחרי האינתיפאדה של 1936-9 ,
נוצר כוח יהודי לוחם, התרחבה ההתיישבות היהודית בא"י כולל בגוש עציון והמרד הערבי האלים הסתיים ברציחות של אלפי ערבים ע"י אחיהם הערבים. המנהיגות הערבית הפשיסטית חברה להיטלר הנאצי ימ"ש.
אחרי האינתיפאדה של 1947-8 ,
הוקמה מדינת ישראל היהודית שקלטה מאות אלפי פליטים יהודים מאירופה ומארצות ערביות, והוקמו עשרות ישובים יהודים בכל רחבי הארץ. מאות אלפי פליטים ערבים ברחו למדינות ערב.
אחרי האינתיפאדה של 1988-90 ,
עלו לארץ מיליון עולים מבריה"מ וכלכלת ישראל עלתה בבת אחת שלוש מדרגות, תנופת ההתנחלות בלב בארץ רק גברה. עשרות אלפי ערבים היגרו למדינות ערב והמערב.
אחרי האינתיפאדה של 2000-3 ,
חלה צמיחה מהירה בכלכלת ישראל, זינוק בהשקעות בישראל, גידול בעלייה היהודית-ציונית ממדינות המערב הקפיטליסטיות ואוטוטו ישראל מתקבלת לארגון המדינות המפותחות.
עשרות אלפי ערבים היגרו למדינות ערב והמערב, האוכלוסיה הערבית-נוצרית כמעט ונעלמה מיהודה , שומרון ועזה.
מה יקרה לאחר האיניפאדה החמאסית הבאה ?
עוד שלב בהתבססות העם היהודי במולדת ההיסטורית שלו מאז אברהם אבינו, דרך החשמונאים ועד ימינו אלה.
חג חנוכה שמח,
שור
מקבל כל מה שכתבת ומה הלאה? הרי ברור לכל מי שרוצה לחיות בשלום עם שכנינו שהטרור בו החלו ב-1936 ונמשך עד היום הניב להם אומללות ותו לא. תופעה מעניינת היא העובדה שלמרות הסלידה של מרבית הישראלים מהמתנחלים הם הצליחו ליצור קונצנזוס לגבי גורלם של גושי התנחלויות גם אצל מי שקרויים שוחרי שלום מובהקים. כל זה ארע כתוצאה ממדיניות עקבית של ההנהגה הערבית החותרת בהתמדה להיעדר פתרון הסכסוך. הכיבוש משחית אולם החלופה של שכנות עם עדרי כנופיות רוצחים אינה מקובלת. כך אולי מתנהלת מלחמת העצמאות של הצצנים ברוסים הכובשים אך זו אינה זוכה לאהדה מגורם כלשהו בעולם. גם אם נניח לתפישתך לפיה הציונות (שהפגישה את אלגזי,גיל, ספורטא ודהאן) היתה תנועה קולוניאליסטית, לא תוכל להכחיש העובדה שהמדינה שהקימה הינה הנאורה והמתקדמת במזרח התיכון עם כל החוליים המלוים מדינת הגירה מובהקת. הערבים וחלק מתושבי אירופה אינם מעכלים עובדת קיומנו באזור לא בשל הפחד מיצר ההתפשטות הטריטוריאלית אלא עקב היותנו מבחינתם נטע זר ושונה במרחב. השלטון בישראל יכול להיות נגוע בשחיתות אך חילופי שלטון מתנהלים בו ללא רציחות כפי שארע בעזה השכנה והצבא מעולם לא כפה את השלטון כפי שנהג באלגיר ובפאקיסטאן.
אלגזי, הנך תבוסתן משום שהקומוניזם לאורו חונכת פשט את היד והרגל לאמונתך במדינה אחת לשני עמים אין כל בסיס קיומי. ההישג היחיד אליו הגיעו שכנינו הינו הכרתנו בצורך החיוני בהינתקות מהם תוך אבטחת בטחוננו הפיסי. ההפרדה תניב מכת מוות לתיאוריית השלבים שפיתח עראפת, המניפולטור המושחת לו חייבים ערביי ארץ ישראל תודה על חתירתו רבת השנים לדיכויים והמשך סבלם בעודו משוטט בעולם ומתעל משאביהם לכספות אותן הוריש למשפחתו בגולה הדוויה. אלגזי, חפש אגנדה אחרת!
מקבל כל מה שכתבת ומה הלאה? הרי ברור לכל מי שרוצה לחיות בשלום עם שכנינו שהטרור בו החלו ב-1936 ונמשך עד היום הניב להם אומללות ותו לא. תופעה מעניינת היא העובדה שלמרות הסלידה של מרבית הישראלים מהמתנחלים הם הצליחו ליצור קונצנזוס לגבי גורלם של גושי התנחלויות גם אצל מי שקרויים שוחרי שלום מובהקים. כל זה ארע כתוצאה ממדיניות עקבית של ההנהגה הערבית החותרת בהתמדה להיעדר פתרון הסכסוך. הכיבוש משחית אולם החלופה של שכנות עם עדרי כנופיות רוצחים אינה מקובלת. כך אולי מתנהלת מלחמת העצמאות של הצצנים ברוסים הכובשים אך זו אינה זוכה לאהדה מגורם כלשהו בעולם. גם אם נניח לתפישתך לפיה הציונות (שהפגישה את אלגזי,גיל, ספורטא ודהאן) היתה תנועה קולוניאליסטית, לא תוכל להכחיש העובדה שהמדינה שהקימה הינה הנאורה והמתקדמת במזרח התיכון עם כל החוליים המלוים מדינת הגירה מובהקת. הערבים וחלק מתושבי אירופה אינם מעכלים עובדת קיומנו באזור לא בשל הפחד מיצר ההתפשטות הטריטוריאלית אלא עקב היותנו מבחינתם נטע זר ושונה במרחב. השלטון בישראל יכול להיות נגוע בשחיתות אך חילופי שלטון מתנהלים בו ללא רציחות כפי שארע בעזה השכנה והצבא מעולם לא כפה את השלטון כפי שנהג באלגיר ובפאקיסטאן.
אלגזי, הנך תבוסתן משום שהקומוניזם לאורו חונכת פשט את היד והרגל לאמונתך במדינה אחת לשני עמים אין כל בסיס קיומי. ההישג היחיד אליו הגיעו שכנינו הינו הכרתנו בצורך החיוני בהינתקות מהם תוך אבטחת בטחוננו הפיסי. ההפרדה תניב מכת מוות לתיאוריית השלבים שפיתח עראפת, המניפולטור המושחת לו חייבים ערביי ארץ ישראל תודה על חתירתו רבת השנים לדיכויים והמשך סבלם בעודו משוטט בעולם ומתעל משאביהם לכספות אותן הוריש למשפחתו בגולה הדוויה. אלגזי, חפש אגנדה אחרת!
הטרגדיה הפלשתינאית היא שמדינות ערב הדיקטטוריות משתמשות בהם לצרכיהן הפנימיים וממש לא אכפת להן מהפלשתינאים. זאת הטרגדיה וזאת בלבד. כשהערבים רוצים לנגח את המערב הם מעלים את בעיית הפלשתינאים. כך זה היה עם סדאם חוסיין וכם זה היום עם איראן ובעיית הפצצה הגרעינית וגם אל קיעדה בוחשת בעניין פתאום וכן הלאה. זה פשוט כלי נוח לאותם דיקטטורים. אין בעיה פלשתינאית, יש בעיה מוסלמית יהודית. המוסלמים לא רוצים יהודים בשטח הזה. כל אותם אנשים בארץ שעדיין לא מבינים את זה פשוט מוסיפים מכה על עלבון לעניין הפלשתינאי.
אי אפשר לבוא ולומר שהפלשתינאים רוצים דבר אחד או אחר. אי אפשר להאמין למה שהם אומרים כי הם חיים בדיקטטורה, אין שם חופש דיבור חוץ מדיבור שהדיקטטור מעוניין בו. מה שהם אומרים זה מה שהדיקטטור רוצה. הדיקטטור נוח לו שתהיה מלחמה. יתכן מאד גם שלדיקטטור לא נוח לראות יהודים במדינה דמוקראטית בסביבה כי הנתינים במדינתו מסוגלים עוד ללמוד דבר אחד או שנים בענייני מדינה שאינם תואמים דיקטטורה.
כמובן שאותם דקטטורים לא יאמרו שזאת מלחמה בין מוסלמים ויהודים. זה לא נשמע טוב. חוץ מזה אם משווים את מליארד המוסלמים עם בערך שבעה מליון יהודים אז זה לא נראה טוב בכלל. גם השוואת שטח האדמה לא נראה טוב וכל אדם בר דעת היה שואל מה יש למוסלמים לחפש פה. אז בא הרעיון הגאוני שהמלמה תהיה בין הישראלים והפלשתינאים, זה נראה ונשמע יותר טוב. אבל ברור מה המטרה של המדינות המוסלמיות.
לכן כל הדיבורים על איניתיפאדה שכביכול קמה מהעם אין להם שום בסיס. המנהיגים רצו אינתיפאדה והם גררו את כולם לעניין. מי יכול היה לעצור אותם? גם כל הסיפורים על נכבה ועוד שטויות אחרות נמצאים על אותו מדף עם הפרוטקולים של זקני ציון.
לכן כל אילו שעדיין לא מבינים ואוכלים את כל סיפורי הדיקטטורים בסך הכל מחריפים את הבעיה ולא עוזרים לפליטים.
הטרגדיה הפלשתינאית היא שמדינות ערב הדיקטטוריות משתמשות בהם לצרכיהן הפנימיים וממש לא אכפת להן מהפלשתינאים. זאת הטרגדיה וזאת בלבד. כשהערבים רוצים לנגח את המערב הם מעלים את בעיית הפלשתינאים. כך זה היה עם סדאם חוסיין וכם זה היום עם איראן ובעיית הפצצה הגרעינית וגם אל קיעדה בוחשת בעניין פתאום וכן הלאה. זה פשוט כלי נוח לאותם דיקטטורים. אין בעיה פלשתינאית, יש בעיה מוסלמית יהודית. המוסלמים לא רוצים יהודים בשטח הזה. כל אותם אנשים בארץ שעדיין לא מבינים את זה פשוט מוסיפים מכה על עלבון לעניין הפלשתינאי.
אי אפשר לבוא ולומר שהפלשתינאים רוצים דבר אחד או אחר. אי אפשר להאמין למה שהם אומרים כי הם חיים בדיקטטורה, אין שם חופש דיבור חוץ מדיבור שהדיקטטור מעוניין בו. מה שהם אומרים זה מה שהדיקטטור רוצה. הדיקטטור נוח לו שתהיה מלחמה. יתכן מאד גם שלדיקטטור לא נוח לראות יהודים במדינה דמוקראטית בסביבה כי הנתינים במדינתו מסוגלים עוד ללמוד דבר אחד או שנים בענייני מדינה שאינם תואמים דיקטטורה.
כמובן שאותם דקטטורים לא יאמרו שזאת מלחמה בין מוסלמים ויהודים. זה לא נשמע טוב. חוץ מזה אם משווים את מליארד המוסלמים עם בערך שבעה מליון יהודים אז זה לא נראה טוב בכלל. גם השוואת שטח האדמה לא נראה טוב וכל אדם בר דעת היה שואל מה יש למוסלמים לחפש פה. אז בא הרעיון הגאוני שהמלמה תהיה בין הישראלים והפלשתינאים, זה נראה ונשמע יותר טוב. אבל ברור מה המטרה של המדינות המוסלמיות.
לכן כל הדיבורים על איניתיפאדה שכביכול קמה מהעם אין להם שום בסיס. המנהיגים רצו אינתיפאדה והם גררו את כולם לעניין. מי יכול היה לעצור אותם? גם כל הסיפורים על נכבה ועוד שטויות אחרות נמצאים על אותו מדף עם הפרוטקולים של זקני ציון.
לכן כל אילו שעדיין לא מבינים ואוכלים את כל סיפורי הדיקטטורים בסך הכל מחריפים את הבעיה ולא עוזרים לפליטים.
היה ההתעלמות של הליגה הערבית בכינוסה מהסוגיה ה"קבועה" באג'נדה של כינוסיה – הסוגיה הפלשתינאית.
באותה תקופה הוטרדו חברות הליגה יותר מהמלחמה ששבין איראן לעיראק.
היה ההתעלמות של הליגה הערבית בכינוסה מהסוגיה ה"קבועה" באג'נדה של כינוסיה – הסוגיה הפלשתינאית.
באותה תקופה הוטרדו חברות הליגה יותר מהמלחמה ששבין איראן לעיראק.