סעדיה והמיקסרים

צבי בן-דור

קייץ 1981, בניני האומה בירושליים. העצרת של השנתית של הסוכנות היהודית. מאות עסקני הסוכנות מסתובבים בחליפות שרד עם תגים. מלצרים. דיילות הסברה. מאות גבירים אמריקאים. נאומים. פוליטיקאים. במה גדולה. שולחנות מכוסים כחול לבן. הכל כחול לבן. מדינת ישראל והסוכנות היהודית. פחד אלוהים. יותר גרוע מחדר המורים בבית הספר בויאר אחרי שקיבלת פתק הפרעה. מיקרופונים, כבלים, אוזניות של תרגום סימולטני. הדוד שלי עבד כטכנאי בחברה שסיפקה שירותי הגברה לאירועים מן הסוג הזה וזוהי הפעם השניה שהוא לקח אותי, בן חמש-עשרה, לעבוד איתו. טונות של פירות, גלונים של מיץ עגבניות, מיץ תפוזים, מיץ תפוזים, מיני מאפה. "תראה איך הם טוחנים, כל הזמן אוכלים, כמו מיקסרים", אומר הדוד שלי בזעם כבוש בזמן שהוא מתקין מיקרופון בחדר ישיבות שהחל מתמלא. אני יושב ומסתכל בעינים קרועות איך שני מיקסרים שמנים מאוד–אחד מן הליכוד ואחד מן המערך–מחסלים מגש של עוגיות לפני שהישיבה מתחילה. נכנסים האמריקאים ועוד כמה מיקסרים. הישיבה מתחילה. השנה עומדת העצרת בסימן שיקום שכונות, פרויקט שהכריזה עליו ממשלת בגין הראשונה לא מזמן במסגרת המהפכה המזרחית המדומה שלה. "שב פה ליד המגבר ואל תיגע בכלום. אם ירצו, תגביר את הווליום. אם המתרגמת תסמן לך, אז תקרא לי" אומר הדוד שלי והולך לחדר ישיבות אחר. בכל חדר מטפלים בשכונה אחרת ומספרים לאמריקאים מה עשו שם בכסף שלהם. אני שם אוזניות ומקשיב למיקסר אחד שמרצה באנגלית על שיקום השכונה "פלוס מאתיים" בטבריה. מראים תמונות של בינינים שנצבעו מחדש בלבן. מדברים על פשע, על הזנחה, על חוסר חינוך ועל "מה שטוב לתושבי השכונה". "אין אף תושב של השכונה בחדר", אני זוכר שחשבתי לעצמי. "איך הם יודעים כאן מה הם רוצים שם?" המיקסר גומר. כמה שאלות. אנו יוצאים החוצה ומצטרפים לזרם שהולך אל המליאה. מליאת העצרת, טובלת כחול, תסכם את הדיון בשיקום השכונות מיד אחרי ההפסקה. עוד אוכל, עוד מיץ עגבניות, עוד מיקסרים שמנים, רבי מיקסרים, גבירים אמריקאים. אני נצמד ללילו, גיסו של הדוד שלי שמבוגר ממני רק בשנתיים שלוש. אנחנו מחכים לרגע מתאים ולהתגבר על הבושה כדי לקחת איזה עוגה. פתאום אנחנו שומעים רעש מבחוץ. "סעדיה מרציאנו הגיע והוא רוצה להכנס, יש מכות", אומר אחד המלצרים. זינקנו החוצה.

עוד לא עבר בקושי עשור מאז היו בשיא כוחם בירושלים וכבר הפנתרים השחורים הם לא יותר מצל על קירות העיר, הד שמהדהד עדיין בין הסימטאות וזכרון מהוה. מלחמת אוקטובר, נפילת המערך, השלום עם מצרים ו"נצחון המזרחים" בליכוד יוצרים את התחושה שמדובר בעבר רחוק, פרה-היסטוריה. בכל זאת מי שרוצה זוכר. לא רק במוסררה. על הקירות בקטמונים עדיין אפשר לראות את הסיסמא "הצבע ז`" כתובה בשחור חזק על הקירות. על הקיר של האצטדיון של הפועל ירושלים בקטמון כתובת יפהפיה "הפנתרים השחורים" באותיות מרובעות. בעיר גנים מרוח על אחד הקירות "צ`רלי ביטון לכסנת" בשגיאת כתיב שאין מדויקת ממנה. מי שרוצה זוכר. ויש מי שמשכיח. אין אף אחד בכל בניני האומה שזוכר למה בכלל התחילו את פרויקט שיקום שכונות. ואת מי הוא בא לדכא ולמה. סעדיה בא להזכיר להם. לא נותנים לו להכנס. עד לפני שלושה או ארבעה שבועות הוא עוד היה חבר כנסת. בקושי שנה וקצת בגלל שמאיר פעיל סירב לפרוש כמתחייב מהסכם הרוטציה ביניהם. בסוף סעדיה נכנס לכנסת, אבל לא לכסנת והיתה לו שם שנה אומללה.  אבל בכל זאת חבר כנסת לשעבר. לא יתנו לו להכנס?

אנחנו מגיעים לכניסה. סעדיה עומד שם עם שניים שלושה פעילים. שלטים של הפנתרים. תלתלים שחורים, ראש מלא, חזה תפוח עטוף בחולצת קטיפה מזויפת של "פפקו" שהיתה אז האופנה בשכונות. מולו חבורת מאבטחים. דחיפות. "לא תכנס! מרציאנו" אומר אחד המאבטחים, בריון עם ווקי טוקי שחור וגדול. "כן איכנס", משיב סעדיה. שני תת-מיקסרים מגיעים ומתחילים לדבר על התקנון ואי אפשר להכנס. "פראי אדם" אומרת מיקסרית אחת לבושה בחליפה חמושה בתיק מסמכים, דווקא לא שמנה. "מרציאנו!!!" צועק רב-מיקסר מערכניק אחד, "אתה כבר יודע לכתוב את השם שלך בלי שגיאות?" צחוק באכסדרה. סעדיה מסתכל, הרב-מיקסר מתחבא. אני מתקרב ונכנס לתוך הדבוקה של האנשים, סעדיה והפעילים מזה והמאבטחים מזה. עשר שנים אח"כ יסלקו אותי ואת שיקו מכנס של השמאל הישראלי ואנשי "תיקון" האמריקאים. אז לא יצטרכו מאבטחים, רק שני בנות צעירות עם אנגלית טובה ואנחנו הלכנו. השומר המזרחי בחניה יהיה זה שדווקא יתן לנו להתגנב פנימה. בשביל סעדיה ב1981 היו צריכים חבורת מאבטחים. עוד דחיפות. פתאום המאבטח עם הווקי טוקי צועק "סעדיה אתה שלי" רץ אל סעדיה ומטיח בפניו את הווקי טוקי. חתך רחב נפער בלחי ימין של סעדיה, מתחת לעין. שנים  אח"כ, כשהייתי נתקל בו בפאב או ברחוב הייתי ישר מחפש את הצלקת מן הווקי טוקי ההוא. הווקי טוקי של שיקום השכונות. סעדיה לא נסוג. הוא עומד שם עם הדם על הפנים "תנו להכנס, מניאקים" הוא צועק. הפעילים שאיתו מתחילים לדחוף. השלטים שלהם מוטחים לרצפה. אני מוצא את עצמי בתוך המהומה, נדחף מכאן לכאן מתחת לים של זרועות ומעלי הסמל של "פפקו" מוכתם בדם. פחד אלוהים. לילו גורר אותי פנימה לבנין.

במליאה עומדת אמריקאית אחת וצועקת בזעם שהיא שמעה שבחוץ עומד "חבר כנסת" שלא נותנים לא להכנס. כמה מיקסרים מהבמה מנסים להשתיק אותה. הם לא מצליחים, בכל זאת אמריקאית. מסבירים לה שמדובר בפורעי חוק וגורמים מן השוליים. אבל מישהו אמר לה שמדובר בפעילים מן השכונות והלא הנושא הוא שיקום שכונות. פתאום נותנים לסעדיה להכנס, בלי הפעילים. לבד הוא צועד אל הבמה, מוקף בווקי טוקי שחורים. הוא עולה ונואם חמש דקות עם הדם על הפנים. התמונה שלו נואם עם הדם על הפנים תופיע למחרת בכמה עתונים אבל רק ב"כל העיר" יתנו סיקור. אני לא מבין סעדיה אומר, ומבין שאני לא שומע אותו. רעש בקהל. רבי המיקסרים שעל הבמה מסמנים לווקי טוקי. המזרחי צריך ללכת כדי שהאשכנזים משם ומכאן ימשיכו לדבר על השיקום שלו בשקט. המיקסרים ממשיכים לטחון.

אחרי שעתיים הדוד שלי ואני יוצאים מבניני האומה. אנחנו רואים את סעדיה עומד בחוץ, לבד, מקפל שלטים מקומטים. "בוא סעדיה", קורא לו הדוד שלי, "אתה רוצה טרמפ". סעדיה עולה לפולקסווגן דאבל-קבינה ויושב ליד החלון. אני לידו, בינו לבין דודי שנוהג. סעדיה שם יד על מסעד המושב, מעל לכתפיים שלי. אני מסתכל ב"פפקו" המדמם. "ראית את הבני זונות?" הוא שואל פתאום. "ראיתי", אומר הדוד שלי. 

יהי זכרו של סעדיה ברוך.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמי ארגון

    כמי שהיה בעבר הרחוק אחד מחניכיו-מעריציו לשעבר של אל"מ מאיר פעיל, אני בוש ונכלם לקרוא על התנהגותו הבלתי הוגנת והבלתי פרלמנטרית. מאירק'ה אשר הטיף ליושר, לכיבוד האדם, לליבראליזם וכו' וכו', נכשל בעת מבחן עצמי. הייתי מוכן ללכת עד סוף העולם כדי לשמוע מה יש לו לאמר על כך.

  2. סמי ארגון

    כמי שהיה בעבר הרחוק אחד מחניכיו-מעריציו לשעבר של אל"מ מאיר פעיל, אני בוש ונכלם לקרוא על התנהגותו הבלתי הוגנת והבלתי פרלמנטרית. מאירק'ה אשר הטיף ליושר, לכיבוד האדם, לליבראליזם וכו' וכו', נכשל בעת מבחן עצמי. הייתי מוכן ללכת עד סוף העולם כדי לשמוע מה יש לו לאמר על כך.

  3. מאיר עמור

    אחת מהשאלות הקשות ביותר ב"מדינה" של אפלטון היא: מי מבטיח את שלום הקהילה הפוליטית מהשומרים שלה? אם העדר של הכבשים צריך כלבי שמירה, מי מבטיח שכלבי השמירה לא יטרפו את הכבשים? לסעדיה מרציאנו השאלה והתשובה היו ברורות. אנחנו שכחנו לשאול את השאלה ואת התשובה אנחנו לא מסוגלים לשמוע יותר.

  4. מאיר עמור

    אחת מהשאלות הקשות ביותר ב"מדינה" של אפלטון היא: מי מבטיח את שלום הקהילה הפוליטית מהשומרים שלה? אם העדר של הכבשים צריך כלבי שמירה, מי מבטיח שכלבי השמירה לא יטרפו את הכבשים? לסעדיה מרציאנו השאלה והתשובה היו ברורות. אנחנו שכחנו לשאול את השאלה ואת התשובה אנחנו לא מסוגלים לשמוע יותר.

  5. בני נוריאלי

    מרגש מאוד. תודה.

  6. בני נוריאלי

    מרגש מאוד. תודה.

  7. ש.

    הקטע מאוד מאוד ריגש אותי למרות שלא ידעתי מי האיש עד לפני שבוע. כשהודיע על מותו של פעיל הפנתרים. תודה על הכתיבה המרגשת והמחיה.

  8. ש.

    הקטע מאוד מאוד ריגש אותי למרות שלא ידעתי מי האיש עד לפני שבוע. כשהודיע על מותו של פעיל הפנתרים. תודה על הכתיבה המרגשת והמחיה.

  9. איציק ניסני

    בחרתי במאיר פעיל מיד לאחר מלחמת יום הכיפור .
    זו היתה המחאה שלי לוחם שאבד אימון במנהיגות.
    היום אני רוצה לקבל ממאיר פעיל תשובה כמו סמי .

  10. איציק ניסני

    בחרתי במאיר פעיל מיד לאחר מלחמת יום הכיפור .
    זו היתה המחאה שלי לוחם שאבד אימון במנהיגות.
    היום אני רוצה לקבל ממאיר פעיל תשובה כמו סמי .

  11. m

    עכשיו אתם רוצים תשובה ממאיר פעיל, עכשיו אחרי שסעדיה כבר הלך לעולמו ?

    איזה תשובה תספק אותכם, יש בכלל תשובה שיכולה לספק ?

  12. m

    עכשיו אתם רוצים תשובה ממאיר פעיל, עכשיו אחרי שסעדיה כבר הלך לעולמו ?

    איזה תשובה תספק אותכם, יש בכלל תשובה שיכולה לספק ?

  13. אביעד

    קצת האיר את דמותו של האדם שלא היה מוכר לי
    תודה

  14. אביעד

    קצת האיר את דמותו של האדם שלא היה מוכר לי
    תודה

  15. דינה לי

    אני מסיימת את קריאת הרשימה ובוכה. עצב רב שורה עלי כאשר אני רואה או שומעת על אנשים שקולם לא נשמע. ויחד עם העצב גם הערכה וכבוד לאלו שאינם מותרים ונאבקים כדי שקולם וקול האחרים ישמע.
    תודה על הרשימה המרגשת.

  16. דינה לי

    אני מסיימת את קריאת הרשימה ובוכה. עצב רב שורה עלי כאשר אני רואה או שומעת על אנשים שקולם לא נשמע. ויחד עם העצב גם הערכה וכבוד לאלו שאינם מותרים ונאבקים כדי שקולם וקול האחרים ישמע.
    תודה על הרשימה המרגשת.

  17. סמי ארגון

    יש הרבה מה להבין ולברר, גם אחרי יובל. ראשית, אני מתאר לעצמי שמחאה כלשהי על התנהגותו של מאיר פעיל נעשתה וודאי בזמנו. עובדה שסעדיה נכנס לכנסת. אך מה נעשה ומה קרה בדיוק – איני יודע. בזמנו לא הייתי מצוי בפוליטיקה והדבר כמו נשכח. אולם היסטוריה לא צריך לשכוח, ולעולם אין זה מאוחר לברר סוגיות, במיוחד כאלה שריח לא נעים עולה מהם, לצערי הרב.

  18. סמי ארגון

    יש הרבה מה להבין ולברר, גם אחרי יובל. ראשית, אני מתאר לעצמי שמחאה כלשהי על התנהגותו של מאיר פעיל נעשתה וודאי בזמנו. עובדה שסעדיה נכנס לכנסת. אך מה נעשה ומה קרה בדיוק – איני יודע. בזמנו לא הייתי מצוי בפוליטיקה והדבר כמו נשכח. אולם היסטוריה לא צריך לשכוח, ולעולם אין זה מאוחר לברר סוגיות, במיוחד כאלה שריח לא נעים עולה מהם, לצערי הרב.

  19. אליעזר רפאלי

    רשימה מלאה רגש אבל ראויה לתיקוןן.

    הייתי מנכ'ל פרויקט שיקום השכונות מיום הקמתו עד לאותו כנס של הסוכנות היהודית שנזכר ברשימה. אז הגשתי את התפטרותי לאחר שמנחם בגין עזב את ראשות הממשלה בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, ושרי הממשלה הרגישו שאין מי שיעצור בהם מלהשתלט על כספי הפרויקט שהיה אמור להתנהל בדרך ייחודית.

    כשהתבקשתי לתכנן את הפרויקט באוקטובר 1977 הצעתי שקביעת העדיפויות בכל שכונה תהיה בידי צוות היגוי שייבחר על ידי תושבי השכונה. כך היה. וזה היה קשה, כי הצוותים היו צריכים לייצג גברים ונשים, בני עדות שונות, צעירים ומבוגרים וכו'. צוותי היגוי התבקשו לקבוע את סדר עדיפויות השיקום, ולמרות וויכוחים ואפילו מריבות (בעיקר עם נציגי משרדי ממשלה וראשי ערים) זכינו לראות התקדמות בשיקום ואפילו הצלחות.

    העדיפויות של צוותי ההיגוי היו שונות מאלה של נציגי הממשלה. הצווים ציפו לשיקום אנושי וחברתי, לטיפול בקשישים, בנוער, בילדים ובאמהות, בחינוך מבוגרים ועוד ועוד. לפיכך הציבו את תיקוני המדרכות וצביעת התריסים בעדיפויות נמוכות.

    לא ידעתי על כך שסעדיה מרציאנו נעצר מלהכנס אל הכנס. הכרתי אותו והיו לנו מספר הזדמנויות לשוחח בימיו הראשונים של פרויקט שיקום השכונות. גם הוא היה מודע לקושי בבחירת צוותי היגוי כאשר בני עדה אחת סרבו להשתתף עם בני עדה אחרת, כאשר היו מכובדים בשכונות (כגון רבנים ושליחי מפלגות מסויימות) שראו עצמם ראויים
    להנהיג ולקבוע "מה טוב לשכונה". אבל דווקא הוא לא יצא נגד פעולותינו אז.

    אינני יודע מדוע מזלזל כותב הרשימה בתורמים הרבים באמריקה ובארצות אחרות. הם התכוונו לטובה, פתחו את ליבם וכיסם, באו להפגש עם אנשי השכונות, ניסו בזהירות ובהתחשבות לייעץ והיו אפילו כאלה שבאו לחיות בשכונות האימוץ ונתנו ידם לצוות ההיגוי.

    עדיין קשה לי לקבוע שפרויקט בגודל כזה יכול היה להצליח במדינה כמו שלנו, שבה הכל נקבע על ידי מפלגות ופקידי אוצר. אבל אני יכול להעיד שבהרבה מן השכונות צמחו מנהיגים מקומיים (שהגיעו גם לרמה ארצית) בתחומי חינוך, רווחה ומגוון הנושאים החברתיים. גם בין נציגי הממשלה והעיריות גילינו שותפים אמיתיים.

    אני זוכר את חברי הרבים בצוותי ההיגוי שבשכונות בגאווה ובחיבה. לא הם אשמים במצוקה המתמדת. גם לא הפרויקט.
    ביניהם רבים שהייתי רוצה לראותם משתתפים בצוות היגוי לשיקום המדינה.

  20. אליעזר רפאלי

    רשימה מלאה רגש אבל ראויה לתיקוןן.

    הייתי מנכ'ל פרויקט שיקום השכונות מיום הקמתו עד לאותו כנס של הסוכנות היהודית שנזכר ברשימה. אז הגשתי את התפטרותי לאחר שמנחם בגין עזב את ראשות הממשלה בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, ושרי הממשלה הרגישו שאין מי שיעצור בהם מלהשתלט על כספי הפרויקט שהיה אמור להתנהל בדרך ייחודית.

    כשהתבקשתי לתכנן את הפרויקט באוקטובר 1977 הצעתי שקביעת העדיפויות בכל שכונה תהיה בידי צוות היגוי שייבחר על ידי תושבי השכונה. כך היה. וזה היה קשה, כי הצוותים היו צריכים לייצג גברים ונשים, בני עדות שונות, צעירים ומבוגרים וכו'. צוותי היגוי התבקשו לקבוע את סדר עדיפויות השיקום, ולמרות וויכוחים ואפילו מריבות (בעיקר עם נציגי משרדי ממשלה וראשי ערים) זכינו לראות התקדמות בשיקום ואפילו הצלחות.

    העדיפויות של צוותי ההיגוי היו שונות מאלה של נציגי הממשלה. הצווים ציפו לשיקום אנושי וחברתי, לטיפול בקשישים, בנוער, בילדים ובאמהות, בחינוך מבוגרים ועוד ועוד. לפיכך הציבו את תיקוני המדרכות וצביעת התריסים בעדיפויות נמוכות.

    לא ידעתי על כך שסעדיה מרציאנו נעצר מלהכנס אל הכנס. הכרתי אותו והיו לנו מספר הזדמנויות לשוחח בימיו הראשונים של פרויקט שיקום השכונות. גם הוא היה מודע לקושי בבחירת צוותי היגוי כאשר בני עדה אחת סרבו להשתתף עם בני עדה אחרת, כאשר היו מכובדים בשכונות (כגון רבנים ושליחי מפלגות מסויימות) שראו עצמם ראויים
    להנהיג ולקבוע "מה טוב לשכונה". אבל דווקא הוא לא יצא נגד פעולותינו אז.

    אינני יודע מדוע מזלזל כותב הרשימה בתורמים הרבים באמריקה ובארצות אחרות. הם התכוונו לטובה, פתחו את ליבם וכיסם, באו להפגש עם אנשי השכונות, ניסו בזהירות ובהתחשבות לייעץ והיו אפילו כאלה שבאו לחיות בשכונות האימוץ ונתנו ידם לצוות ההיגוי.

    עדיין קשה לי לקבוע שפרויקט בגודל כזה יכול היה להצליח במדינה כמו שלנו, שבה הכל נקבע על ידי מפלגות ופקידי אוצר. אבל אני יכול להעיד שבהרבה מן השכונות צמחו מנהיגים מקומיים (שהגיעו גם לרמה ארצית) בתחומי חינוך, רווחה ומגוון הנושאים החברתיים. גם בין נציגי הממשלה והעיריות גילינו שותפים אמיתיים.

    אני זוכר את חברי הרבים בצוותי ההיגוי שבשכונות בגאווה ובחיבה. לא הם אשמים במצוקה המתמדת. גם לא הפרויקט.
    ביניהם רבים שהייתי רוצה לראותם משתתפים בצוות היגוי לשיקום המדינה.

  21. שוש

    הכותרת והפניה בשם 'מיקסר' ליהודי אמריקאי שבא לתרום לשיקום שכונות, מעבר לגסות הרוח והלב שבה, ממצית את הכבלים של המחאה המזרחית. שלושים שנה אחרי (וערב חזרתו של דוד לוי לפוליטיקה) כדאי לשאול האם יש הנהגה חברתית, או שמתנחמים פה בפירוק ציון.

  22. שוש

    הכותרת והפניה בשם 'מיקסר' ליהודי אמריקאי שבא לתרום לשיקום שכונות, מעבר לגסות הרוח והלב שבה, ממצית את הכבלים של המחאה המזרחית. שלושים שנה אחרי (וערב חזרתו של דוד לוי לפוליטיקה) כדאי לשאול האם יש הנהגה חברתית, או שמתנחמים פה בפירוק ציון.

  23. ג. אביבי

    הנ"ל התחיל את הקריירה שלו כפוליטרוק בפלמ"ח באמצע שנות ה-40 ותועמלן שלו נגד המחתרות היהודיות האמיתיות. בעוד המחתרות אצ"ל ולח"י נלחמות לסילוק הבריטים מהארץ, ההגנה והפלמ"ח שיתפו עם הבריטים פעולה באופן מלא. פעיל "החביב" לא רק דיבר הוא גם עשה. הוא עשה ככל יכולתו להסגיר את לוחמי המחתרות לממשל הצבאי הבריטי ובכך לסתום הגולל על כל מאבק אנטי-אימפריאליסטי. בהמשך הוא היה ההיסטוריון של צה"ל ומכאן משכתב ההיסטוריה למען יקיריו. "בזכותו", הרבה מאוד מהזוועות שבוצעו ע"י הפלמ"ח וההגנה בשנים 47 – 48 (ואח"כ צה"ל) כלפי הפלסטינים לא נודעו בציבור, וכך הישראלי הממוצע גדל עם ה"תובנה" שאת כל/רוב מעשי הזוועה מהצד הישראלי בצעו ללוחמי האצ"ל והלח"י.
    בשנים שלפני הקמת של"י, כל אימת שנדרש לבעיות החברתיות/עדתיות בישראל או לאפשרות של ברית בין ה"שמאל" הציוני לבין הפנתרים השחורים, הוא הגיב ב"תעזבו את הפרימיטיביים ההם". פעיל תמיד הכריז בגאווה ששאיפתו היא להיות הסמן השמאלי ביותר של הפוליטיקה הישראלי. במילים אחרות: "אל תעיזו להיות יותר שמאלנים ממני" – הציוני הפנאטי והגזען. התנגדותו לפנות מקומו בכנסת כנדרש לאדם מהגזע "הלא נכון" שהוא גם שמאלני ללא מירכאות, הוא המשך טבעי של כל מעלליו.

  24. ג. אביבי

    הנ"ל התחיל את הקריירה שלו כפוליטרוק בפלמ"ח באמצע שנות ה-40 ותועמלן שלו נגד המחתרות היהודיות האמיתיות. בעוד המחתרות אצ"ל ולח"י נלחמות לסילוק הבריטים מהארץ, ההגנה והפלמ"ח שיתפו עם הבריטים פעולה באופן מלא. פעיל "החביב" לא רק דיבר הוא גם עשה. הוא עשה ככל יכולתו להסגיר את לוחמי המחתרות לממשל הצבאי הבריטי ובכך לסתום הגולל על כל מאבק אנטי-אימפריאליסטי. בהמשך הוא היה ההיסטוריון של צה"ל ומכאן משכתב ההיסטוריה למען יקיריו. "בזכותו", הרבה מאוד מהזוועות שבוצעו ע"י הפלמ"ח וההגנה בשנים 47 – 48 (ואח"כ צה"ל) כלפי הפלסטינים לא נודעו בציבור, וכך הישראלי הממוצע גדל עם ה"תובנה" שאת כל/רוב מעשי הזוועה מהצד הישראלי בצעו ללוחמי האצ"ל והלח"י.
    בשנים שלפני הקמת של"י, כל אימת שנדרש לבעיות החברתיות/עדתיות בישראל או לאפשרות של ברית בין ה"שמאל" הציוני לבין הפנתרים השחורים, הוא הגיב ב"תעזבו את הפרימיטיביים ההם". פעיל תמיד הכריז בגאווה ששאיפתו היא להיות הסמן השמאלי ביותר של הפוליטיקה הישראלי. במילים אחרות: "אל תעיזו להיות יותר שמאלנים ממני" – הציוני הפנאטי והגזען. התנגדותו לפנות מקומו בכנסת כנדרש לאדם מהגזע "הלא נכון" שהוא גם שמאלני ללא מירכאות, הוא המשך טבעי של כל מעלליו.

  25. רתם

    אני לא מסכימה איתך. אני מציעה לך לפרק את המושג "יהודי אמריקאי שבא לתרום" ולשאול את עצמך מספר שאלות עליו. מי הוא?
    מה המניעים שלו? יש לדעתי לפחות כמה כולל, הטבות מס בארצות הברית, כיבודים בישראל וכן, מירוק המצפון.
    מה בעצם הוא עושה כאן? מה הקשר שלו למה שקורה כאן בכל הרמות? במה הוא מעורב? באיזו פוליטיקה מפלגתית?
    אני בטוחה, שהתורם אינו הקורבן, לא של המוסדות ולא של אלה שאת חושבת שהם "הנתרמים".
    בנוסף, יש משהו בדברייך שמציג את הנתרמים כרעים ואת התורם כטוב, וגם בזה אני לא מסכימה איתך.
    דבר אחרון, לפעמים נראה לי, שאם אמריקה (המדינה והנדבנים), תפסיק לשלם כל כך הרבה כסף לישראל, אולי ישראל תיהפך למדינה יותר אמיתית ומציאותית ואז יש סיכוי שהמדינה תראה איפה היא חיה, ותנסה להגיע ליחסי שכנות עם השכנים.

  26. רתם

    אני לא מסכימה איתך. אני מציעה לך לפרק את המושג "יהודי אמריקאי שבא לתרום" ולשאול את עצמך מספר שאלות עליו. מי הוא?
    מה המניעים שלו? יש לדעתי לפחות כמה כולל, הטבות מס בארצות הברית, כיבודים בישראל וכן, מירוק המצפון.
    מה בעצם הוא עושה כאן? מה הקשר שלו למה שקורה כאן בכל הרמות? במה הוא מעורב? באיזו פוליטיקה מפלגתית?
    אני בטוחה, שהתורם אינו הקורבן, לא של המוסדות ולא של אלה שאת חושבת שהם "הנתרמים".
    בנוסף, יש משהו בדברייך שמציג את הנתרמים כרעים ואת התורם כטוב, וגם בזה אני לא מסכימה איתך.
    דבר אחרון, לפעמים נראה לי, שאם אמריקה (המדינה והנדבנים), תפסיק לשלם כל כך הרבה כסף לישראל, אולי ישראל תיהפך למדינה יותר אמיתית ומציאותית ואז יש סיכוי שהמדינה תראה איפה היא חיה, ותנסה להגיע ליחסי שכנות עם השכנים.

  27. שוש

    אין לי חיבה לפילנתרופים. הרבה מדי כסף שמתגלגל בעולם נוצר מניצול, גם כשהכל כשר וחוקי. השיטה שמביאה יהודים אמריקאים לתרום כסף, והרבה, למטרות שונות בישראל היא אולי חלק מאותו גלגול, אבל אני מודה שאני לא קדושה עד כדי כך שאציע לוותר על כל כך הרבה כסף שיכול להגיע למטרות חשובות, כמו בניית מרפאות.

    האם דרך נכונה יותר היתה תרומה לתקציב המדינה, והותרת חלוקת המשאבים לגורמים מקומיים נבחרים (מה לעשות, אלו הן מפלגות פוליטיות)? כמו שאת רואה, אין צדק מוחלט ולכל שיטה יתרונות וחסרונות.

    בדרך של תרומה לגופים שונים יש יתרון של ביזור העוצמה שנמצאת בידי אנשי השלטון. מכאן מתחילה תחרות על כספי התרומות, שאותה צריך ללמוד ולתעל. מי שלא רוצה, לא צריך. לגדף, גם מתוך כאב, ולחדד תמונה לגמרי לא מדויקת של 'אנחנו מול הם' (הם=תורמים ואנשי סוכנות אשכנזים, ואנחנו=אנשי שכונות), בעיני, לא מהווה גורם משיכה, או אלטרנטיבה.

    הרתיעה שלי מביטויים כמו 'מיקסר' היא בראש ובראשונה מתוך רגישות לכינויי גנאי כמו-אנטישמיים (התורם כחזיר, תאוותן, לא רחוק מן היהודי הגלותי) אבל גם מעשית, למה תורמת הבדלנות? מה היא מפרנסת?

  28. שוש

    אין לי חיבה לפילנתרופים. הרבה מדי כסף שמתגלגל בעולם נוצר מניצול, גם כשהכל כשר וחוקי. השיטה שמביאה יהודים אמריקאים לתרום כסף, והרבה, למטרות שונות בישראל היא אולי חלק מאותו גלגול, אבל אני מודה שאני לא קדושה עד כדי כך שאציע לוותר על כל כך הרבה כסף שיכול להגיע למטרות חשובות, כמו בניית מרפאות.

    האם דרך נכונה יותר היתה תרומה לתקציב המדינה, והותרת חלוקת המשאבים לגורמים מקומיים נבחרים (מה לעשות, אלו הן מפלגות פוליטיות)? כמו שאת רואה, אין צדק מוחלט ולכל שיטה יתרונות וחסרונות.

    בדרך של תרומה לגופים שונים יש יתרון של ביזור העוצמה שנמצאת בידי אנשי השלטון. מכאן מתחילה תחרות על כספי התרומות, שאותה צריך ללמוד ולתעל. מי שלא רוצה, לא צריך. לגדף, גם מתוך כאב, ולחדד תמונה לגמרי לא מדויקת של 'אנחנו מול הם' (הם=תורמים ואנשי סוכנות אשכנזים, ואנחנו=אנשי שכונות), בעיני, לא מהווה גורם משיכה, או אלטרנטיבה.

    הרתיעה שלי מביטויים כמו 'מיקסר' היא בראש ובראשונה מתוך רגישות לכינויי גנאי כמו-אנטישמיים (התורם כחזיר, תאוותן, לא רחוק מן היהודי הגלותי) אבל גם מעשית, למה תורמת הבדלנות? מה היא מפרנסת?