סעדיה והמיקסרים

כמי שהיה בעבר הרחוק אחד מחניכיו-מעריציו לשעבר של אל"מ מאיר פעיל, אני בוש ונכלם לקרוא על התנהגותו הבלתי הוגנת והבלתי פרלמנטרית. מאירק'ה אשר הטיף ליושר, לכיבוד האדם, לליבראליזם וכו' וכו', נכשל בעת מבחן עצמי. הייתי מוכן ללכת עד סוף העולם כדי לשמוע מה יש לו לאמר על כך.

אחת מהשאלות הקשות ביותר ב"מדינה" של אפלטון היא: מי מבטיח את שלום הקהילה הפוליטית מהשומרים שלה? אם העדר של הכבשים צריך כלבי שמירה, מי מבטיח שכלבי השמירה לא יטרפו את הכבשים? לסעדיה מרציאנו השאלה והתשובה היו ברורות. אנחנו שכחנו לשאול את השאלה ואת התשובה אנחנו לא מסוגלים לשמוע יותר.

מרגש מאוד. תודה.

הקטע מאוד מאוד ריגש אותי למרות שלא ידעתי מי האיש עד לפני שבוע. כשהודיע על מותו של פעיל הפנתרים. תודה על הכתיבה המרגשת והמחיה.

בחרתי במאיר פעיל מיד לאחר מלחמת יום הכיפור .
זו היתה המחאה שלי לוחם שאבד אימון במנהיגות.
היום אני רוצה לקבל ממאיר פעיל תשובה כמו סמי .

עכשיו אתם רוצים תשובה ממאיר פעיל, עכשיו אחרי שסעדיה כבר הלך לעולמו ?

איזה תשובה תספק אותכם, יש בכלל תשובה שיכולה לספק ?

קצת האיר את דמותו של האדם שלא היה מוכר לי
תודה

אני מסיימת את קריאת הרשימה ובוכה. עצב רב שורה עלי כאשר אני רואה או שומעת על אנשים שקולם לא נשמע. ויחד עם העצב גם הערכה וכבוד לאלו שאינם מותרים ונאבקים כדי שקולם וקול האחרים ישמע.
תודה על הרשימה המרגשת.

יש הרבה מה להבין ולברר, גם אחרי יובל. ראשית, אני מתאר לעצמי שמחאה כלשהי על התנהגותו של מאיר פעיל נעשתה וודאי בזמנו. עובדה שסעדיה נכנס לכנסת. אך מה נעשה ומה קרה בדיוק – איני יודע. בזמנו לא הייתי מצוי בפוליטיקה והדבר כמו נשכח. אולם היסטוריה לא צריך לשכוח, ולעולם אין זה מאוחר לברר סוגיות, במיוחד כאלה שריח לא נעים עולה מהם, לצערי הרב.

רשימה מלאה רגש אבל ראויה לתיקוןן.

הייתי מנכ'ל פרויקט שיקום השכונות מיום הקמתו עד לאותו כנס של הסוכנות היהודית שנזכר ברשימה. אז הגשתי את התפטרותי לאחר שמנחם בגין עזב את ראשות הממשלה בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, ושרי הממשלה הרגישו שאין מי שיעצור בהם מלהשתלט על כספי הפרויקט שהיה אמור להתנהל בדרך ייחודית.

כשהתבקשתי לתכנן את הפרויקט באוקטובר 1977 הצעתי שקביעת העדיפויות בכל שכונה תהיה בידי צוות היגוי שייבחר על ידי תושבי השכונה. כך היה. וזה היה קשה, כי הצוותים היו צריכים לייצג גברים ונשים, בני עדות שונות, צעירים ומבוגרים וכו'. צוותי היגוי התבקשו לקבוע את סדר עדיפויות השיקום, ולמרות וויכוחים ואפילו מריבות (בעיקר עם נציגי משרדי ממשלה וראשי ערים) זכינו לראות התקדמות בשיקום ואפילו הצלחות.

העדיפויות של צוותי ההיגוי היו שונות מאלה של נציגי הממשלה. הצווים ציפו לשיקום אנושי וחברתי, לטיפול בקשישים, בנוער, בילדים ובאמהות, בחינוך מבוגרים ועוד ועוד. לפיכך הציבו את תיקוני המדרכות וצביעת התריסים בעדיפויות נמוכות.

לא ידעתי על כך שסעדיה מרציאנו נעצר מלהכנס אל הכנס. הכרתי אותו והיו לנו מספר הזדמנויות לשוחח בימיו הראשונים של פרויקט שיקום השכונות. גם הוא היה מודע לקושי בבחירת צוותי היגוי כאשר בני עדה אחת סרבו להשתתף עם בני עדה אחרת, כאשר היו מכובדים בשכונות (כגון רבנים ושליחי מפלגות מסויימות) שראו עצמם ראויים
להנהיג ולקבוע "מה טוב לשכונה". אבל דווקא הוא לא יצא נגד פעולותינו אז.

אינני יודע מדוע מזלזל כותב הרשימה בתורמים הרבים באמריקה ובארצות אחרות. הם התכוונו לטובה, פתחו את ליבם וכיסם, באו להפגש עם אנשי השכונות, ניסו בזהירות ובהתחשבות לייעץ והיו אפילו כאלה שבאו לחיות בשכונות האימוץ ונתנו ידם לצוות ההיגוי.

עדיין קשה לי לקבוע שפרויקט בגודל כזה יכול היה להצליח במדינה כמו שלנו, שבה הכל נקבע על ידי מפלגות ופקידי אוצר. אבל אני יכול להעיד שבהרבה מן השכונות צמחו מנהיגים מקומיים (שהגיעו גם לרמה ארצית) בתחומי חינוך, רווחה ומגוון הנושאים החברתיים. גם בין נציגי הממשלה והעיריות גילינו שותפים אמיתיים.

אני זוכר את חברי הרבים בצוותי ההיגוי שבשכונות בגאווה ובחיבה. לא הם אשמים במצוקה המתמדת. גם לא הפרויקט.
ביניהם רבים שהייתי רוצה לראותם משתתפים בצוות היגוי לשיקום המדינה.

הכותרת והפניה בשם 'מיקסר' ליהודי אמריקאי שבא לתרום לשיקום שכונות, מעבר לגסות הרוח והלב שבה, ממצית את הכבלים של המחאה המזרחית. שלושים שנה אחרי (וערב חזרתו של דוד לוי לפוליטיקה) כדאי לשאול האם יש הנהגה חברתית, או שמתנחמים פה בפירוק ציון.

הנ"ל התחיל את הקריירה שלו כפוליטרוק בפלמ"ח באמצע שנות ה-40 ותועמלן שלו נגד המחתרות היהודיות האמיתיות. בעוד המחתרות אצ"ל ולח"י נלחמות לסילוק הבריטים מהארץ, ההגנה והפלמ"ח שיתפו עם הבריטים פעולה באופן מלא. פעיל "החביב" לא רק דיבר הוא גם עשה. הוא עשה ככל יכולתו להסגיר את לוחמי המחתרות לממשל הצבאי הבריטי ובכך לסתום הגולל על כל מאבק אנטי-אימפריאליסטי. בהמשך הוא היה ההיסטוריון של צה"ל ומכאן משכתב ההיסטוריה למען יקיריו. "בזכותו", הרבה מאוד מהזוועות שבוצעו ע"י הפלמ"ח וההגנה בשנים 47 – 48 (ואח"כ צה"ל) כלפי הפלסטינים לא נודעו בציבור, וכך הישראלי הממוצע גדל עם ה"תובנה" שאת כל/רוב מעשי הזוועה מהצד הישראלי בצעו ללוחמי האצ"ל והלח"י.
בשנים שלפני הקמת של"י, כל אימת שנדרש לבעיות החברתיות/עדתיות בישראל או לאפשרות של ברית בין ה"שמאל" הציוני לבין הפנתרים השחורים, הוא הגיב ב"תעזבו את הפרימיטיביים ההם". פעיל תמיד הכריז בגאווה ששאיפתו היא להיות הסמן השמאלי ביותר של הפוליטיקה הישראלי. במילים אחרות: "אל תעיזו להיות יותר שמאלנים ממני" – הציוני הפנאטי והגזען. התנגדותו לפנות מקומו בכנסת כנדרש לאדם מהגזע "הלא נכון" שהוא גם שמאלני ללא מירכאות, הוא המשך טבעי של כל מעלליו.

אני לא מסכימה איתך. אני מציעה לך לפרק את המושג "יהודי אמריקאי שבא לתרום" ולשאול את עצמך מספר שאלות עליו. מי הוא?
מה המניעים שלו? יש לדעתי לפחות כמה כולל, הטבות מס בארצות הברית, כיבודים בישראל וכן, מירוק המצפון.
מה בעצם הוא עושה כאן? מה הקשר שלו למה שקורה כאן בכל הרמות? במה הוא מעורב? באיזו פוליטיקה מפלגתית?
אני בטוחה, שהתורם אינו הקורבן, לא של המוסדות ולא של אלה שאת חושבת שהם "הנתרמים".
בנוסף, יש משהו בדברייך שמציג את הנתרמים כרעים ואת התורם כטוב, וגם בזה אני לא מסכימה איתך.
דבר אחרון, לפעמים נראה לי, שאם אמריקה (המדינה והנדבנים), תפסיק לשלם כל כך הרבה כסף לישראל, אולי ישראל תיהפך למדינה יותר אמיתית ומציאותית ואז יש סיכוי שהמדינה תראה איפה היא חיה, ותנסה להגיע ליחסי שכנות עם השכנים.

אין לי חיבה לפילנתרופים. הרבה מדי כסף שמתגלגל בעולם נוצר מניצול, גם כשהכל כשר וחוקי. השיטה שמביאה יהודים אמריקאים לתרום כסף, והרבה, למטרות שונות בישראל היא אולי חלק מאותו גלגול, אבל אני מודה שאני לא קדושה עד כדי כך שאציע לוותר על כל כך הרבה כסף שיכול להגיע למטרות חשובות, כמו בניית מרפאות.

האם דרך נכונה יותר היתה תרומה לתקציב המדינה, והותרת חלוקת המשאבים לגורמים מקומיים נבחרים (מה לעשות, אלו הן מפלגות פוליטיות)? כמו שאת רואה, אין צדק מוחלט ולכל שיטה יתרונות וחסרונות.

בדרך של תרומה לגופים שונים יש יתרון של ביזור העוצמה שנמצאת בידי אנשי השלטון. מכאן מתחילה תחרות על כספי התרומות, שאותה צריך ללמוד ולתעל. מי שלא רוצה, לא צריך. לגדף, גם מתוך כאב, ולחדד תמונה לגמרי לא מדויקת של 'אנחנו מול הם' (הם=תורמים ואנשי סוכנות אשכנזים, ואנחנו=אנשי שכונות), בעיני, לא מהווה גורם משיכה, או אלטרנטיבה.

הרתיעה שלי מביטויים כמו 'מיקסר' היא בראש ובראשונה מתוך רגישות לכינויי גנאי כמו-אנטישמיים (התורם כחזיר, תאוותן, לא רחוק מן היהודי הגלותי) אבל גם מעשית, למה תורמת הבדלנות? מה היא מפרנסת?

וואו זה ענק יא צבי יקר! יש לי הרבה זיכרונות נעימים מהאיש הנערץ הזה – סעדיה מרציאנו. הקדמת את זמנך, צבי!