האנשים לא ייעלמו ומסכנה רומה אפרתי

בימים האחרונים המאהל של עקורי מתחם מחל-משה דיין סבל מהתנכלויות מצד גורמים עירוניים. בין היתר, העירייה הגישה תלונה במשטרה כנגד קיום המאהל בשטח עירוני פתוח סמוך למקום בו היו בתיהם של העקורים. עושה רושם שעצם הנוכחות של האנשים, של הבעיה האנושית שהנישול יצר, מפריעה לראש העיר ולסגניו. המשקיפים התמימים יותר מניחים שמראה המאהל של מי שנזרקו לרחוב תוך שיתוף פעולה של העירייה עם היזמת המנשלת מציק למצפונו של מישהו בעיריית תל אביב-יפו. אבל, אם העוול מציק למצפון, מדוע לא לנסות לתקן את מה שנעשה? לעירייה יש כלים (אישורי בנייה, התרים שונים לשימוש בקרקע של המתחם וסביבתו, ובעיקר רצון טוב, מרחב שלם של אפשרויות בין גישה קואופרטיבית לגישה מקשה כלפי המשקיעים) כדי לדרוש מהיזמת או ממי שעומדים מאחוריה ועומדים להפיק רווחים מהמתחם המפונה לפצות את העקורים. לעירייה יש גם שותפות בחברת שיכון ציבורית, חלמיש, שאולי יכולה להציע פתרונות סבירים לעקורים. זו בעיקרה שאלה של רצון פוליטי. כידוע הבעיות לא נפתרות כאשר לא רואים אותן. בדרך כלל הן דווקא מחריפות, כאשר מורידים אותן אל מתחת לפני השטח. אם המצפון באמת מציק למישהו, אז אין צורך להעיף את המאהל, אפשר לנסות לפתור את הבעיות שהעקירה יצרה ולהחזיר לאנשים את זכויותיהם. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

המשקיפים המציאותיים, אלה שכבר ראו הרבה מאוד עוולות חברתיות שנעשות בדרך להגשים את חזון עיר המגדלים למעמד המבוסס של חולדאי, לא מניחים שבממסד העירוני הנוכחי יש דבר כזה "ייסורי מצפון". מה שמפריע במאהל הוא הנוכחות הנמשכת של האנשים, אנשים שמבחינתם אמורים היו להיעלם, להתאייד, אחרי העקירה. למה נוכחותם מפריעה? משום שהיא מבטאת את הפשע החברתי שנעשה, משום שהיא מזכירה לכולם שסיפור ה"פיתוח" של שכונות תל אביב הוא סיפור שלא נוגע רק לבטון, בניינים יפים ותשתית פיסית אלא קודם כל לאנשים. והעקורים האלה הם הפצע הפתוח והצורב בגוף החברתי החולה של תל אביב. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

ארנון גלעדי, סגן ראש העיר הגר בסמוך והתנכר למאבק התושבים מראשיתו, מאוד היה רוצה שהם יתנדפו. הוא מאוד היה רוצה שהם יפסיקו לדרוש זכויות ופיצוי כמי נגרם להם עוול ושאולי יגיעו בעוד כמה שבועות כדי לבקש פירורים והתחשבות בתור "מקרים סוציאליים", פירורים שישתיקו אותם ויהפכו אותם לתלויים בנותן הטובות. זאת הפוליטיקה שהוא מכיר ועליה הוא ואחרים בנו קריירות פוליטיות-עסקניות בשכונות דרום העיר. חולדאי מצדו היה רוצה שהם יתאיידו כי הוא בכלל לא רוצה אנשים לא אמידים ב"עיר הלבנה" שלו. כמו שהוא רוצה "לנקות" מערבים את אזור החוף של יפו לטובת חברות נדל"ן ושכבה אמידה מאוד של מתיישבים חדשים, כך חולדאי שואף לטרנספר מתל אביב כמה שיותר משפחות מזרחיות ותיקות מדרום מזרח העיר ולהביא במקומם משפחות מהמעמד הבינוני למגדלים חדשים. כמו בדיור כך גם בחינוך, הוא לא רוצה לשפר את ההשקעה בחינוך של ילדי השכונות מתקציבים ציבוריים אלא להביא לחילופי אוכלוסיות ש"יעלו את רמת ההישגים" באזור. לא כל כך חשוב מה תהיה רמתם של ילדי המשפחות הותיקות והאוכלוסייה החלשה הקיימת במקום. האידיאל החולדאי היה לנתק את העירייה מכל הסיפור הזה, שהמשפחות שנעקרו ייכנסו לתור לקבלת סיוע בדיור במשרד השיכון ושזה ישלח אותם לעיירת קיפוח בספר כלשהו, הרחק מתל אביב ומהזיכרון התל אביבי. בסיכומו של דבר הפושעים החברתיים רוצים למחוק מהר את עקבות הפשע, לשלוט בזירת הפשע ולעבור הלאה, לקורבנות הבאים. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

מתחמים אחרים בכפר שלם עלולים להגיע למצב דומה בקרוב. יכולת המאבק שלהם תלויה בבניית קשרים אמיצים ביניהם ובין אלה שכבר נעקרו ובעוצמת הזעזוע החברתי נוכח העוול. בודאי גם לתמיכה והקשר עם תושבים בשכונות דרומיות אחרות ששיתוף הפעולה בין העירייה לחברות הבנייה גוזר גם עליהם להיות תחת מתקפה של ניסיונות נישול "חוקיים". הפינוי הנפשע ללא פיצוי, ללא פתרונות אמיתיים, יצר זעזוע עמוק בשכונה. שכנים שעד עכשיו לא נרתמו למאבק ולא האמינו שבאמת מתכוונים לפנות משפחות ותיקות ללא פיצוי וללא פיתרונות מתעוררים ומבינים שאנחנו בעידן אחר, שלא מדובר במאבקים הישנים במסגרת מיקוח על גובה ותנאי הפיצוי, אלא בנישול של ממש. גם האופן הברוטאלי שבו נערך הפינוי והריסת הבתים אחר כך לא הוסיף כבוד לעירייה שככל הנראה נתנה אישורים לכל המהלך מבלי לקחת בחשבון אינטרסים ציבוריים. כך, למשל, למרות האזהרות של אנשי וועד כפר שלם גגות אסבסט של בתי המתחם נדרסו על ידי בולדוזרים מבלי לנקוט בכל צעדי הזהירות המתחייבים מתקנות הבריאות ושמירת הסביבה. חתיכות אסבסט ואבק אסבסט מסרטנים התעופפו באוויר תוך סיכון חמור לבריאות של מפנים, מפונים ושכנים בבניינים הסמוכים שמעבר לרחוב. שום שיקול ציבורי לא עומד בפני הדחף למימוש רווחים מהיר והעירייה משתמטת מתפקידה להגן על האינטרס הציבורי. הדבר כמובן מדליק נורה אדומה בקרב השכנים שייתכן כי נחשפו לסכנות בריאותיות.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

התסיסה הזאת בדרום העיר עלולה להפריע להרבה עסקים ולתהליך ה"פיתוח" של האזור, תהליך שנעשה על חשבון רוב התושבים הנוכחיים ולא למענם. וכמובן, ישנן גם הבחירות. אנחנו נכנסים לשנת בחירות והתסיסה הזאת עלולה לעורר את השטח, לעודד מועמדים אלטרנטיביים ולהעלות את אחוז ההצבעה. הדבר האחרון לו זקוקים חולדאי וסגניו הכנועים זו מערכת פוליטית עירונית ערה, שבה הם נדרשים לתת דין וחשבון על מעשיהם ומחדליהם, על תכנונה ופתוחה של עיר עם הפנים למשקיעי החוץ ולספסרי הנדל"ן, עם הגב לתושביה ולצרכיהם.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

העקורים מצדם מתמודדים יומיום במציאות החדשה והקשה שנכפתה עליהם. הם לא יכולים להיות נוכחים כל הזמן במאהל ולא רק מכיוון שאנחנו בשיא החורף והקור. אנשים צריכים לעבוד כדי להתפרנס, הם צריכים גם לארגן לעצמם את החיים. אובדן הבית מעמיד קשיים רציניים בכל הקשור להתמודדות עם דברים פשוטים ויומיומיים. בינתיים, רובם ישנים ומתקלחים בדירות של קרובים וחברים בשכונה, מצטופפים עם החפצים שלהם כדי לשמור על רכושם. הם מתחזקים את המאהל הקטן בנוכחות מתמדת, לפי תור ולפי אפשרויות. זה ממש לא קל והחורף באמת לא מקל עליהם. גורמי רווחה מגיעים אליהם ומציעים להם למלא טפסים לבקשות שונות. צרכי החיים שלהם מכתיבים להם להגיש אותן. הנה הנישול הופך אנשים לנזקקים, לתלויים. אבל, המאבק הציבורי מחזיר להם את הכבוד העצמי, הם מצביעים על העוול ודורשים צדק, הם דורשים לקבל פיתרונות בזכות, פיתרונות ופיצוי שמגיעים להם בצדק. גם אם יעזו להפעיל נגדם כוח ולפרק את המאהל, כל עוד לא יקבלו פיצוי ופיתרונות אמיתיים העקורים לא ייעלמו, לא יתמוססו בים המצוקות החברתיות המאפיינות את שכונות דרום תל אביב. העקורים ימצאו את דרכם לסמן נוכחות, לחרוט בזיכרון של כולם את העוול וכך לתבוע את זכויותיהם, הם ואיתם האחרים, אלה הבאים בתור לנישול בכפר שלם ובשכונות אחרות בתל אביב וביפו, יחד עם רבבות אזרחים המזועזעים מהעוול, לא יתנו מנוחה ל"נציגי הציבור" אשר במדיניותם ובהתנהגותם חוברים לאינטרסנטים כלכליים על חשבון הציבור שהם אמורים לייצג.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

מסכנה רומה אפרתי<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

סימן טוב למאבק על זכויות תושבי המתחם מח"ל-משה דיין, המנשלת ושותפיה מנסים להתמודד על הדימוי הציבורי שלהם. עד עכשיו הם פעלו בעיקר בזירה המשפטית ושם נחלו ניצחונות משמעותיים. אבל, בזכות המאבק העיקש של התושבים המנושלים ושל וועד כפר שלם הפער בין משפט לבין צדק נגלה לעיני הציבור והדבר מדאיג גורמים שונים, כולל את רומה אפרתי המנסה להתקרבן בכתבה ב- The Marker.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

זהו סימן טוב כי הוא מצביע על כך שהמאבק הציבורי הוא משמעותי ויכול לייצר לחץ על המנשלים, תנאי הכרחי להשגת זכויותיהם של המנושלים.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

לטענות ביחס לעקורים אין כמעט טעם להשיב, הן רצופות השמצות ואי דיוקים. על זה כבר כתבנו ועוד נכתוב. אבל, החידוש הוא שאפרתי מנסה לצייר את עצמה כקורבן תמים הראוי לרחמים. בראיון לכתבה אפרתי מנסה לטעון שהיא לא "כרישת נדל"ן". הכול כמובן תלוי בהגדרה של "כרישה". אבל, שימו לב, לרווחיה המוערכים של אפרתי מהקרקע המדוברת:<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

"שלום אפרתי, איש נדל"ן מפתח תקוה, ואשתו רומה קנו את השטח בן שמונת הדונמים במחיר של 1.2 מיליון דולר. לדעתו של שמאי המקרקעין וסגן יו"ר לשכת השמאים הארצית ארז כהן, כיום שווה הקרקע כארבעה מיליון דולר, וניתן לבנות עליה 78 יחידות דיור. אפרתי טוענת שלה "אין הערכת שווי מעודכנת לקרקע"."<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

אז אולי לא "כרישה", אבל ללא ספק "אשת נדל"ן". אם היא רוצה שהציבור ידון בה ולא רק בעקורים, אז בואו נרים את הכפפה ונתייחס אליה מעט. אני משוכנע שעיתונאים רציניים יוכלו בהמשך להפיק תחקירים מעניינים על עסקי רומה אפרתי ובני משפחתה.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

בקטע אחר בכתבה בעלה המנוח מתואר ש"איש נדל"ן ממולח". למשפחה יש שטחים ודירות במספר מקומות באזור המרכז. מבדיקה פשוטה במספר פסקי דין שניתנים להשגה באינטרנט אפשר לומר גם שהמשפחה ושותפיה העסקיים מרבה לתבוע ולהיתבע בבתי משפט. לא תמיד בענייני נדל"ן. חלק מפסקי הדין מאלפים ביחס לשרטוט דמותה של אפרתי, בני משפחתה ומקורביה. כדאי לעיין בפסק הדין הקצר והמאלף הזה כדי להבין עם מי יש עניין לעקורי מתחם מח"ל-משה דיין ומה אמינותה:<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

בין היתר באותו פסק דין, כותבת השופטת על רומה אפרתי, ה"לא כרישה":<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

"<StrippedTag/FONT>(ג)        המבקשת עצמה עוסקת בנדל"ן עשרות שנים. בעלה המנוח עסק בכך 45 שנים והיא  <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>ממשיכה את דרכו (עמ` 26 לפרוטוקול). לדבריה (עמ` 29) היא בודקת את חשבונותיה כל העת ויש לה מנהל חשבונות (יוסי ברעם) שבודק עבורה ברציפות את כל ההעברות. במהלך עדותה של המבקשת התגלתה תמונה של פעילות עסקית עניפה – ושל העברות כספים מהמשיב לעמניר ומעמניר לבנק המזרחי – לחשבון המבקשת, וכנ"ל נעשה גם באמצעות פסגת רם. "<StrippedTag/FONT>

על בתה ושותפתה לחשבון הבנק נאמר:<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

"הופעתה של גב` בר-חן בבית המשפט היתה הופעה אומללה ביותר. <StrippedTag/FONT>

מדובר באישה בת 37, נשואה ואם לילדים, העוסקת בהוראת מוסיקה, בעלת מניות בחברות פעילות, בעלת חשבון בו מתגלגלים מליוני שקלים(!!) ואילו לה אין שמץ של מושג על כך. <StrippedTag/FONT>

גב` בר-חן אינה כופרת בכך שהמשיב שלח לה באופן שוטף הודעות על מצב החשבון, אך היא, מבחירה שלה, לא פתחה אותם, מאחר שהיא "אף פעם לא פותחת דברים שמגיעים מהבנק" (עמ` 10 לפרוטוקול). <StrippedTag/FONT>

לא ניתן לקבל את התדמית שגב` בר-חן מנסה ליצור לעצמה, כשברור שהתדמית יוצרה לצורך התובענה. גב` בר-חן נולדה וגדלה בבית בו התנהלו עסקי נדל"ן בהיקפים עצומים, היא פתחה חשבון בנק כדי לאפשר לאימה ולבעלה לבצע פעולות כספיות בהיקפים גבוהים, כשברור לה שהיא עושה זאת מטעמי מיסוי ואולי אף כאשת קש, אלא שמשבחרה לעשות כן, ובחרה להתעלם מפעולות שבוצעו בחשבונה – בהסכמתה, אין היא יכולה להרחיק עצמה מאחריות. "<StrippedTag/FONT>

כאמור, לרומה אפרתי ולבעלה המנוח וגם לבתם רביטל בר-חן ולבעלה מיכאל בר-חן היו במשך השנים לא מעט סכסוכים משפטיים, כמעט כולם בענייני נדל"ן. במקרים אחדים לא מדובר בסתם סכסוך עסקי, אלא בדברים תמוהים ממש. בפסק הדין הבא עולה תמונה מאוד מטרידה של עסקה שבה אשה שרכשה עם בעלה חנות בפתח תקווה מצאה את עצמה מנושלת ממנה ובני הזוג אפרתי הרוויחו את חלקה. אפילו השופטת מבטאת תסכול מחוסר יכולתה לתת סעד משפטי לאישה, שוב פער משמעותי בין עשיית משפט לעשיית צדק, סדק ממנו הרוויחה אפרתי.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>