החיים ללא פוליטיקה וללא אחריות על פי "דה מרקר"

יונתן שחם

פעמים רבות מואשמים הכלכלנים בכך שהם תופסים את עצמם כבעלי ידע ויכולת לנהל את כל תחומי החיים, החל מרפואה ועד חינוך, וכל זאת ע"י החלת אמות המידה הכלכליות על כל תחום אפשרי. גם אם יש כלכלנים שאינם מחזיקים בגישה זו, נראה שעיתון "דה-מרקר" (שהולך ומשתלט על "הארץ") סבור שהסיקור הכלכלי יכול להחליף את שאר העיתונות.

בחודשים האחרונים נתקלתי בשתי דוגמאות בולטות לגישה זו: סיקור דו"ח מבקר המדינה בנושא השלטון המקומי (11.2) ומגזין דה-מרקר לחודש דצמבר 2007, שכותרתו `האם אנחנו חיים נכון?`.  בשני המקרים האלה ניכס לעצמו דה-מרקר את הדיווח והפרשנות על נושאים שהזיקה הראשונית שלהם היא לזירה הפוליטית. נוסף על כך, הגישה של העיתון להתמודדות עם מצבים בעייתיים בשני המקרים היא גישה הנובעת מאופי מחשבה כלכלי – `אם את לא מרוצה, בחרי במוצר אחר`, וזאת בניגוד לגישת ההתמודדות הנובעת ממחשבה פוליטית – `אם את לא מרוצה, שני את המצב`.

על דו"ח מבקר המדינה על השלטון המקומי

לכאורה, כלל לא ברור מדוע נושא כזה מסוקר בעיתון כלכלי. התנהלות וניהול הרשויות המקומיות הוא עניין פוליטי במהותו. בסופו של דבר, מי שמנהל את השלטון המקומי נבחר לתפקידו, הוא לא יו"ר או מנכ"ל של חברה ציבורית או פרטית. נכון, השלטון המקומי קשור בהרבה מאוד עניינים כספיים, אבל האם זהו עיקרו של השלטון המקומי? נראה שמבחינת דה-מרקר זה אכן המצב. התפיסה  של רשות מקומית כחברה כלכלית ולא כמסגרת פוליטית, מובעת בצורה הברורה ביותר במאמר של רותם שטרוקמן – `שווי הדירה שלכם נתון בידי ראש העיר`. בתחילת המאמר מסופר על זוג שקנה דירה בחדרה מתוך תקווה שערך הדירה יעלה, אך לאכזבתם ההשקעה הסבה הפסד ריאלי. המאמר מציע לרוכשי הדירות להתעמק בדוחות המבקר, מכיוון שאלה יכולים לעזור בקבלת ההחלטה על רכישת דירה – `רכישת דירה דומה להשקעה במניה. משקיעים בבורסה יודעים שאחד הדברים הראשונים שיש לבדוק כשחושבים על רכישת מניה, הוא איכות הניהול בחברה..`.

הדבר הראשון שעולה לראש תוך כדי הקריאה הוא שהמאמר מתעלם לחלוטין משיקולים חשובים נוספים בקניית דירה. מבחינת המאמר, הבדל של מספר אחוזים בתשואה הצפויה על הדירה הוא סיבה מספיק טובה כדי לעבור לקצה השני של המדינה. אולם, המאמר מתעלם מנקודה מהותית נוספת – היכולת של תושבים להשפיע על המקום בו הם גרים.  המאמר תופס רשות מקומית כמוצר, לא כגוף שהתושבים מעניקים לו את כוחו וממנים אותו בבחירות.

האם אנחנו חיים נכון?

על איכות חיים ודמוקרטיה

מגזין דה-מרקר מחודש דצמבר מוקדש לאיכות חיים. מתוך 15 כתבות במגזין, 10 כתבות מתארות חיים במדינות שונות בעולם. בכל כתבה יש ניסיון לענות על השאלה `האם העתקת המגורים אל אותה מדינה תשפר את איכות החיים?`. המגזין סוקר גם מגוון ישובים בישראל ומנסה לאמוד את איכות החיים בכל אחד מהם ולקבוע על אילו צרכים ודרישות איכות חיים עונה כל ישוב.

מהמגזין עולה כי הפעולה החשובה ביותר (ואולי היחידה)  שיכולה להשפיע על איכות החיים היא בחירת מקום המגורים. העובדה שכל המדינות שנסקרו בכתבות הן דמוקרטיות בהן הציבור בוחר את הממשלות ואת כיווני המדיניות (וכך גם בישראל) והעובדה שכל הרשויות המקומיות בישראל הן נבחרות ע"י התושבים שלהם – לא מוזכרות. נראה שמבחינת דה-מרקר  השפעה של תושב על איכות החיים שלו באמצעות הפגנות, עצומות, כתיבת מכתבים או אפילו שלשול הפתק הנכון לקלפי – פשוט לא קיימת, לא אפשרית.

אחריות והתערבות הופכות לשמיטה והשלכה

בשני המקרים הללו, ראינו כי הגישה הדמוקרטית המודרנית – שיפור המצב האישי והכללי ע"י ההשפעה של האזרחים על השלטון, נזנחה לטובת גישה כלכלית – בחירה של המוצר הטוב ביותר. תופעה זו מתוארת בספרו של זיגמונט באומן `מודרניות נזילה`. באומן טוען כי עם הסרת ההגבלות על תנועת ההון שהתרחשה בעקבות הגלובליזציה (והיא למעשה עצם מהותה) הוסרו גם ההגבלות על יכולת התנועה של המעמד העשיר. פעם בעל האחוזה או המפעל היה תלוי בעובדים שלו במידה מסוימת, הוא היה חייב לדאוג לכך שהם יבואו לעבוד אצלו ותהיה להם המיומנות הדרושה לעבודה. כך התקיימו יחסי הדדיות, מאוד לא-שוויוניים, בין ההון לעובדים. כיום בעלי ההון יכולים לנייד את עצמם ואת הונם בקלות רבה. כאשר העובדים עושים בעיות, הם מעבירים את המפעל למקום אחר. כאשר המדינה בה הם גרים לא מורידה מיסים כמו שאר המדינות, הם עוברים לגור במקום אחר. כך הפועלים נשארים במקום שאינם יכולים להיחלץ ממנו, בעוד בעלי האחוזות שלהם מתחלפים.

פעם, הייתה לבעלי ההון אחריות כלשהי כלפי העובדים שלהם, אחריות שמקורה בצרכים של בעלי ההון עצמם בעובדים פרודוקטיביים. כיום האחריות הזו התחלפה בנטישה והפקרה. אם העיר מזדהמת כתוצאה מפעילות המפעל והעובדים מתחילים לחלות, סוגרים את המפעל ומעבירים למקום אחר. דה-מרקר מאמץ את רעיון ההפקרה במלואו. לגישת העיתון, אם ישנה בעיה באיכות החיים במקום מסוים, הפתרון הוא רק אחד – לעבור למקום טוב יותר. לא במפתיע אימץ דה-מרקר את הגישה הזו. סוג זה של פיתרון זמין רק למי שהוא בעל אמצעים כלכליים מספיקים. העניים, וחלק ממעמד הביניים, לא יכולים לעבור דירה אם איכות החיים שלהם יורדת; הם פשוט תקועים במקום. למעשה, המצב שלהם חמור אפילו יותר מזה. עקב הניסיונות של הרשויות המקומיות והמדינות למשוך את העשירים אליהם (את העניים אין מה למשוך, הם כבר פה) המדיניות שלהן מכוונת לפי הצרכים של המיעוט העשיר, ולא לצרכי הרוב שלא יכול להתנייד בקלות. מי שלא יכול לאיים בנטישה, הופך לחסר כוח במשחק הפוליטי-כלכלי החדש.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. איציק ניסני

    יונתן נקורת השקפתך נכונה וצודקת
    תודה .

  2. איציק ניסני

    יונתן נקורת השקפתך נכונה וצודקת
    תודה .

  3. עומר

    באמריקה אנשים מחליפים מדינות מספר רב של פעמים (יחסית), בכפוף לאילוצי תעסוקה, ככה שמגבלת הטרטור שבמעבר, פחות קיימת שם.

    בגרמניה אנשים בקושי מוכנים לעזוב את הכפר או העיר שלהם, וזו אחת "הבעיות" של המשק הגרמני, שמתקשה לספק את הביקוש לעובדים במקומות שהם נדרשים, כך שמגבלת המעבר מתקיימת שם בגדול.

    זו אחת הסיבות העיקריות לכך שגמרניה בשנים האחרונות לא הצליחה למצות את פוטנציאל כושר הייצור שלה, אנשים לא זזים שם בקלות ממקום למקום.

  4. עומר

    באמריקה אנשים מחליפים מדינות מספר רב של פעמים (יחסית), בכפוף לאילוצי תעסוקה, ככה שמגבלת הטרטור שבמעבר, פחות קיימת שם.

    בגרמניה אנשים בקושי מוכנים לעזוב את הכפר או העיר שלהם, וזו אחת "הבעיות" של המשק הגרמני, שמתקשה לספק את הביקוש לעובדים במקומות שהם נדרשים, כך שמגבלת המעבר מתקיימת שם בגדול.

    זו אחת הסיבות העיקריות לכך שגמרניה בשנים האחרונות לא הצליחה למצות את פוטנציאל כושר הייצור שלה, אנשים לא זזים שם בקלות ממקום למקום.

  5. יונתן קרוביצקי

    מתגשם החזון של איין ראנד.
    רק מיהו ג'ון גאלט?

  6. יונתן קרוביצקי

    מתגשם החזון של איין ראנד.
    רק מיהו ג'ון גאלט?