בעקבות פרישתו של קסטרו, בואו נשמע על קובה, ומהי פילוסופיה

יוסי דהאן

כריס ברטרם, (Chris Bertram) פילוסוף פוליטי מאוניברסיטת בריסטול בבריטניה, כתב באתר המעניין Crooked Timber, בעקבות פרישתו של פידל קסטרו לאחר 49 שנות נשיאות בקובה ,את הפוסט הלא שגרתי הבא שגרר 380 תגובות.

"קסטרו עמד בראש דיקטטורה, שביצעה את מנת הפשעים, הדיכוי, ושלילת של זכויות דמוקרטיות שלה וכו`. אני עדיין  נזכר במה שכתב A. J. P Taylor, באיזשהו מקום, שמה שהקפיטליסטים ומשרתיהם שנאו לגבי רוסיה הסובייטית לא היה המשטר העריץ שלה, אלא את העובדה שהיתה פיסת קרקע על כדור הארץ שעליה הם לא היו מסוגלים לפעול באין מפריע, כך גם לגבי קובה. אז בואו נשמע את השבחים על ידיעת קרוא וכתוב של כל אוכלוסיית קובה, על סטנדרטים הגונים של שירות רפואי, בואו נשמע על הקובנים שסייעו לדרום האפריקאיים ובעלי בריתם באנגולה והביאו על ידי כך לסיום משטר האפרטהייד. בואו נשמע על פועלי בניין בגיל העמידה שעצרו את הכוחות האמריקאיים בגרנדה, בואו נשמע על איליין גונזלס. בואו נשמע על עמידה איתנה מול  מצור אמריקאי במשך 49 שנים. . Hasta la victoria siempre!

מהאתר של אוניברסיטת וולינגטון (באמצעות האתר של בריאן לייטר Brian Leiter) הנה כמה תשובות מעניינות של פילוסופים בעלי שם לשאלה – מהי פילוסופיה?

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אילן תלמוד

    האוטוביוגרפיה שלו, בהשתתפות איגנסיו מונט, מוצעת למכירה בהנחה של 25%.

  2. אילן תלמוד

    האוטוביוגרפיה שלו, בהשתתפות איגנסיו מונט, מוצעת למכירה בהנחה של 25%.

  3. דודי קינג

    אני חושב שראוי לצטט את תגובה 4 מהפוסט המקורי: האם נראה כאן גם דברי שבח והלל רומנטיים לצדדים החיוביים בתקופת שלטונו של ג'ורג' וו. בוש, לכשזו תסתיים? משום מה, לא נראה לי; ככל הנראה קסטרו היה שליט נאור הרבה יותר מבוש… וכנראה שזה טבוע בגנים שלו, כי הוא גם מוריש את שלטון היחיד שלו לאחיו.

    זה שיש הרבה מאוד לומר כנגד האימפריאליזם הכלכלי המערבי, לעולם לא יכשיר את שרץ הטוטאלטריות והדיקטטורה, הגרועים הרבה-הרבה-הרבה יותר. חשבתי שצביעת הקומוניזם בצבעים ורודים ("כן, זו דיקטטורה רצחנית, א-ב-ל…" וגו') נכחדה כפרקטיקה לאחר מות סטלין. עכשיו אני רואה שיש מי ששומר על הגחלת.

  4. דודי קינג

    אני חושב שראוי לצטט את תגובה 4 מהפוסט המקורי: האם נראה כאן גם דברי שבח והלל רומנטיים לצדדים החיוביים בתקופת שלטונו של ג'ורג' וו. בוש, לכשזו תסתיים? משום מה, לא נראה לי; ככל הנראה קסטרו היה שליט נאור הרבה יותר מבוש… וכנראה שזה טבוע בגנים שלו, כי הוא גם מוריש את שלטון היחיד שלו לאחיו.

    זה שיש הרבה מאוד לומר כנגד האימפריאליזם הכלכלי המערבי, לעולם לא יכשיר את שרץ הטוטאלטריות והדיקטטורה, הגרועים הרבה-הרבה-הרבה יותר. חשבתי שצביעת הקומוניזם בצבעים ורודים ("כן, זו דיקטטורה רצחנית, א-ב-ל…" וגו') נכחדה כפרקטיקה לאחר מות סטלין. עכשיו אני רואה שיש מי ששומר על הגחלת.

  5. איציק ניסני

    בקובה אין אנלפבתים יותר.
    והאנלפבתים באמריקה פשוט לא יודעים
    שבעיני הממשל האמריקאי הם נחשבים פחות מהעני המרוד ביותר בעיני ממשלתו בקובה.

  6. איציק ניסני

    בקובה אין אנלפבתים יותר.
    והאנלפבתים באמריקה פשוט לא יודעים
    שבעיני הממשל האמריקאי הם נחשבים פחות מהעני המרוד ביותר בעיני ממשלתו בקובה.

  7. אלכס קון

    שבו אמריקאים שהשתתפו בחילוץ ב-9/11 ובריאותם נפגעה, לא זכו לקבל טיפול רפואי לארצות-הברית – אז הם חצו את הים בסירה וקיבלו טיפול רפואי בחינם בקובה.

  8. אלכס קון

    שבו אמריקאים שהשתתפו בחילוץ ב-9/11 ובריאותם נפגעה, לא זכו לקבל טיפול רפואי לארצות-הברית – אז הם חצו את הים בסירה וקיבלו טיפול רפואי בחינם בקובה.

  9. יורם גת

    דודי,

    מהם בדיוק הפשעים המיוחסים למשטר בקובה? ברור שישנה מידה לא מבוטלת של דיכוי פוליטי (כולל, נדמה לי, כמה מאות אסירים פוליטיים), אך נראה לי שלפי כל קנה מידה אובייקטיבי קסטרו אכן טוב בהרבה מבוש ובוודאי שקובה רצחנית הרבה פחות מארה"ב.

    קובה היא אכן דיקטטורה ובארה"ב אכן קיימת תחרות על השלטון (מה שמקובל לכנות "דמוקרטיה") – מסתבר שכפי שהשיטה הראשונה אינה גוררת בהכרח דיכוי חריף, כך השיטה השנייה אינה מבטיחה משטר נאור.

  10. יורם גת

    דודי,

    מהם בדיוק הפשעים המיוחסים למשטר בקובה? ברור שישנה מידה לא מבוטלת של דיכוי פוליטי (כולל, נדמה לי, כמה מאות אסירים פוליטיים), אך נראה לי שלפי כל קנה מידה אובייקטיבי קסטרו אכן טוב בהרבה מבוש ובוודאי שקובה רצחנית הרבה פחות מארה"ב.

    קובה היא אכן דיקטטורה ובארה"ב אכן קיימת תחרות על השלטון (מה שמקובל לכנות "דמוקרטיה") – מסתבר שכפי שהשיטה הראשונה אינה גוררת בהכרח דיכוי חריף, כך השיטה השנייה אינה מבטיחה משטר נאור.

  11. נדב פרץ

    להשוות בין הדמוקרטיה של הנשיא בוש לבין הדיקטטורה של קסטרו זה כמו לטעון שבוש הוא נשיא הרבה יותר טוב מוושינגטון, כי בתקופתו של בוש לא היו עבדים. קובה היא מדינה עם היסטוריה אחרת, עם תרבות פוליטית אחרת, וחשוב מכל – עם מיקום אחר בשרשרת המזון הטורפנית של הסחר הבינלאומי.

  12. נדב פרץ

    להשוות בין הדמוקרטיה של הנשיא בוש לבין הדיקטטורה של קסטרו זה כמו לטעון שבוש הוא נשיא הרבה יותר טוב מוושינגטון, כי בתקופתו של בוש לא היו עבדים. קובה היא מדינה עם היסטוריה אחרת, עם תרבות פוליטית אחרת, וחשוב מכל – עם מיקום אחר בשרשרת המזון הטורפנית של הסחר הבינלאומי.

  13. שור

    שמיליוני אזרחים מארה"ב היגרו לקובה בסירות, ספינות קטנות ואפילו בשחייה.

    צבא קובה נאלץ להקים גדרות ומחסומים בכדי לעצור את הנהירה מארה"ב לגם העדן הקובני.

    אורוול כמובן גאה שהמציאות בבלוגים ההזויים עולה על כל דמיון מרקסיסטי פפפפחחחחחח

    שור

  14. שור

    שמיליוני אזרחים מארה"ב היגרו לקובה בסירות, ספינות קטנות ואפילו בשחייה.

    צבא קובה נאלץ להקים גדרות ומחסומים בכדי לעצור את הנהירה מארה"ב לגם העדן הקובני.

    אורוול כמובן גאה שהמציאות בבלוגים ההזויים עולה על כל דמיון מרקסיסטי פפפפחחחחחח

    שור

  15. יורם גת

    שקובה פלשה לויטנאם ועירק ורצחה שם מליוני אנשים.

    ובאשר לאורוול – לי נראה שהשקפתו בנושאים הללו לא היתה זהה לזו של בוש ושור, אבל מי יודע.

  16. יורם גת

    שקובה פלשה לויטנאם ועירק ורצחה שם מליוני אנשים.

    ובאשר לאורוול – לי נראה שהשקפתו בנושאים הללו לא היתה זהה לזו של בוש ושור, אבל מי יודע.

  17. עופר נ.

    שור, בדקת מה דעתם של הקובאנים הללו כשהם חיים בארה"ב? רבים מהם לא בטוחים כלל שקיבלו החלטה נכונה. לא מפתיע כשמסתכלים על מבצ העניים העובדים בארה"ב.

  18. עופר נ.

    שור, בדקת מה דעתם של הקובאנים הללו כשהם חיים בארה"ב? רבים מהם לא בטוחים כלל שקיבלו החלטה נכונה. לא מפתיע כשמסתכלים על מבצ העניים העובדים בארה"ב.

  19. שור

    מצבם של הקובנים הגרים בארה"ב טוב בהרבה משל אחיהם בקובה.
    וזה יכול ללמד אותנו שדמוקרטיה קפיטליסטית בקובה היתה מביאה לרווחה חברתית גבוהה עשרת מונים מאשר המשטר המרקסיסטי-טוטאליטראי הקיים שם כיום.

    למעשה עופר, המתנגדים הכי הכי חריפים בעולם למשטר האימים בקובה, הם אותם מהגרים קובנים החיים במיאמי המכירים מקרוב הן את החיים בקובה והן את החיים בארה"ב.

    שור

  20. שור

    מצבם של הקובנים הגרים בארה"ב טוב בהרבה משל אחיהם בקובה.
    וזה יכול ללמד אותנו שדמוקרטיה קפיטליסטית בקובה היתה מביאה לרווחה חברתית גבוהה עשרת מונים מאשר המשטר המרקסיסטי-טוטאליטראי הקיים שם כיום.

    למעשה עופר, המתנגדים הכי הכי חריפים בעולם למשטר האימים בקובה, הם אותם מהגרים קובנים החיים במיאמי המכירים מקרוב הן את החיים בקובה והן את החיים בארה"ב.

    שור

  21. ניצן אביב

    המגיב ההזוי כאן הוא אותו שור [אבוס] המשבח את "גן-העדן" האמריקאי האימפריאליסטי, בו אפשר לקטוף כסף מן העצים, לקבל חינוך מתקדם ובריאות חינם וגם להיות שותף לפשעים נגד האנושות ולהשלטת טרור בינלאומי על מדינות המעדיפות משטר סוציאליסטי ומתנגדות בתוקף לקפיטליזם האימפריאליסטי הנתעב ולכיבוש מדינות [אפגניסטן, עירק] ולנסות להשליט את הקפיטליזם הנפשע-החמדני המנצל משאבי-טבע של מדינות אחרות.
    השוו את משטר האימים הרצחני הקודם ששרר בקובה ושנהנה מחסות ארה"ב, את האנלפבתיות, העושק והניצול של האזרחים וזכרו גם את המצור הימי הנמשך מאז שכונן השלטון של קסטרו וההישגים הכבירים בקנה-מידה בינלאומי שהשיגה קובה מאז ותשכילו להבין את ההבדל ביניהן שהוא כמו ההבדל בין שמיים וארץ!

  22. ניצן אביב

    המגיב ההזוי כאן הוא אותו שור [אבוס] המשבח את "גן-העדן" האמריקאי האימפריאליסטי, בו אפשר לקטוף כסף מן העצים, לקבל חינוך מתקדם ובריאות חינם וגם להיות שותף לפשעים נגד האנושות ולהשלטת טרור בינלאומי על מדינות המעדיפות משטר סוציאליסטי ומתנגדות בתוקף לקפיטליזם האימפריאליסטי הנתעב ולכיבוש מדינות [אפגניסטן, עירק] ולנסות להשליט את הקפיטליזם הנפשע-החמדני המנצל משאבי-טבע של מדינות אחרות.
    השוו את משטר האימים הרצחני הקודם ששרר בקובה ושנהנה מחסות ארה"ב, את האנלפבתיות, העושק והניצול של האזרחים וזכרו גם את המצור הימי הנמשך מאז שכונן השלטון של קסטרו וההישגים הכבירים בקנה-מידה בינלאומי שהשיגה קובה מאז ותשכילו להבין את ההבדל ביניהן שהוא כמו ההבדל בין שמיים וארץ!

  23. שור

    גן עדן נמצא רק בחלומות של המרקיסיסטים חחחח
    בטח לא אצלי.

    כל מה שכתבתי הוא שיחסית החיים בארה"ב טובים מאשר מקובה,
    לדעתם של כל אותם מיליוני קובנים שנמלטו מהרודנות המרסיסטית-פשיסטית למיאמי .

    משום מה לא נראה שדעתם של מיליוני המהגרים הקובנים בכלל חשובה בעיניך,
    כי העיקר האידיאולוגיה העבשה חמוצה ,
    לא ניצן ?

    שור

  24. שור

    גן עדן נמצא רק בחלומות של המרקיסיסטים חחחח
    בטח לא אצלי.

    כל מה שכתבתי הוא שיחסית החיים בארה"ב טובים מאשר מקובה,
    לדעתם של כל אותם מיליוני קובנים שנמלטו מהרודנות המרסיסטית-פשיסטית למיאמי .

    משום מה לא נראה שדעתם של מיליוני המהגרים הקובנים בכלל חשובה בעיניך,
    כי העיקר האידיאולוגיה העבשה חמוצה ,
    לא ניצן ?

    שור

  25. ד"ר צופיה מלר

    פגשתי אנשים מאושרים בקובה / ד"ר צופיה מלר

    קובה היא ארץ דלת-אמצעים. אינני יודעת אם חטאי המשטר הם שגרמו, או עצלות אנושית המוכתבת על-ידי האקלים, ושמא חמדנותם של זרים שנתנו עיניהם באוצרותיה הטבעיים וינקו את לשדה. ואולי צירוף של כמה מאלה, או גורמים אחרים הם שהביאו לשפל הכלכלי המתמשך של מעוז קומוניסטי זה, אחד האחרונים שנותרו לפליטה אחרי קריסתן של אחיותיה, מן הסתם – אף זאת לא לאורך ימים.

    הטיח בבנייני הפאר בעריה המרכזיות של קובה – שרידיה של התקופה הקולוניאלית – התקלף ונשר, והצבע התעמעם זה עידן ועידנים. מבני הציבור מרמזים לנו כי ידעו ימים יפים יותר, והחנויות המעטות שהיצען דל ומראיהן עלוב, מתקשות להתחרות באלה שהיו לנו בפתח תקווה או בראש פינה לא רק בימי הצנע של דב יוסף, אלא עשרות שנים לפני כן, אי אז בימי העלייה השנייה או ראשיתה של השלישית.
    בבתי האחוזה ובארמונות, ששימשו לפנים מקום מגורים למשפחות אצולת ההון המקומית, בעלי מטעי סוכר או טבק עשירים, אותם שלא הפכו למוזיאונים אחרי המהפיכה, מתחלקות עתה כמה וכמה משפחות, המסתפקות כל אחת בחדר או שניים, הפונים כולם אל החצר הפנימית מוצפת השמש, המשותפת לכולם.

    שכרם הממוצע של העובדים במקצועות השונים – רופא, פועלת בתעשיית הטבק, מורה, חנווני או פקיד ממשלתי, עומד על 20 (!) דולר לחודש, אם לא ניקח בחשבון הכנסות צדדיות לא חוקיות – ויש כאלה – והם בהחלט מספיקים, שכן, הדיור, המים והחשמל, החינוך לילדים והשירותים הרפואיים, ואפילו סל מזונות בסיסי אינם עולים, או עולים מעט מאד. מזג האויר החם מרבית ימות השנה גומל חסד עם דרי האי, מאפשר לתושביו לשוטט בחוצות הערים או בשדות הירק והאורז בלבוש קל מאד ופשוט, תכופות מכנסיים קצרים וגופייה מחוררת, ששכחה כבר מזמן את צבעיה המקוריים מרוב שימוש וכביסה. מכוניות לשימוש פרטי יש מעט מאד, ואף הן כולן יד שנייה, ואין רשות לאזרח הרגיל לקנותן אפילו יהיה לו כסף לכך, אלא בהיתר מיוחד. כרכרות עם סוסים הן עדיין כלי רכב מקובל, אך כלי התחבורה הנפוץ ביותר בערים (ואסור בשימוש לתיירים) הוא מעין "ריקשה אנושית" המורכבת מתלת-אופן מוסע על-ידי נהג, ועליו מושב מרופט לנוסע או שניים. המחסור הרב בסבון לרחצה ובנייר טואלט – גם במסעדות המפוארות ביותר – אינו מפריע לרחובות הערים ולחצרות הבתים להישאר נקיים מאד על אף הפסקות החשמל ואספקת המים התכופות במקומות מספר ובשעות מסוימות. היעדר דיאודורנטים (מה זה, בכלל?) ותכשירים קוסמטיים – פרי פיתוחה של תרבות המערב – אינו מפריע לאנשים, גברים ונשים כאחד, להקפיד על ההיגיינה האישית שלהם ועל הופעה נקייה ומכובדת. זאת – למרות דלות ההיצע של ביגוד בחנויות המעטות ובשווקים.

    ואף על פי כן – פגשתי בקובה אנשים מאושרים. באמת מאושרים. ואני איתנה בדעתי זו לא משום שהם שרו בטברנות וניגנו בגיטרות או תופפו בתופים ורקדו בבתי הקפה של האוואנה, טרינידד או סנטה קלרה. גם לא מפני שהם הלכו זקופי קומה ומחייכים לכל עובר ושב בסימטאותיהן של העיירות הקטנות והציוריות, או בעת שפיזרו במגריפות אורז לייבוש בשמש, על הכבישים השוממים, או שעה שהסכימו במאור פנים להראות לכל עובר אורח שביקש זאת את ביתם הדל, ולספר תוך כדי-כך לכל "אמיגו" את ספורי הגבורה של הוריהם, אחיהם וחבריהם בתקופת "הרבולוציה", ששינתה לטובה את חייהם מן הקצה אל הקצה. כל זאת עם אש יוקדת בעיניים והתלהבות אמיתית שאין לה שיעור.

    התחזקתי בדעתי זו רק משנוכחתי לדעת שאין חסרי דיור (הומלסים מרצון או מאונס) או מקבצי נדבות מסוממים ברחובות הערים הגדולות של קובה, ופושטי יד חושפי-מומים אמיתיים או מדומים, הנטפלים לתיירים ולכל זר, כפי שהרבינו לראות במדינות ובערים מתויירות. התרשמתי מכך שאין סמים בקובה, ושהאלימות היא תופעה בלתי מוכרת ובלתי ידועה לא בתוך המשפחה, לא בחוצות ולא בבתי הספר. למדתי זאת מפיהן של שלש עובדות סוציאליות שפגשתי במקרה בעת הפסקת הצהריים שלהן, עת יצאו לקנות לעצמן בדוכן הסמוך מנת פיצה, האהובה כל כך על הקובנים.
    כששאלתי, לתומי, כמה נשים בשנה נרצחות על ידי בני זוגן, וכמה מקלטים לנשים מוכות יש להן בעיר, הן הביטו בי בפליאה, ואחת מהן פלטה בצחוק: אצלינו הגברים שמחים מאד אם נשותיהם אינן מכות אותם… אם הבעל מגלה "סימני עצבנות" או נתפס לשכרות או בוגד באישתו, היא, פשוט עוזבת אותו ומקבלת עבור עצמה וילדיה דירה אחרת למגורים, ע"י הרשויות. הייתי אולי מפקפקת בדבריהן אלמלא נכחתי בכך שנשים יכולות לשוטט לבדן בלילה ברחובות חשוכים, ואיש לא יפגע בהן לרעה.
    זוגות חד-מיניים החיים בצוותא או המהלכים ברחובות אינם מעוררים תשומת לב מיוחדת, וכששאלתי את ידידותי החדשות, העובדות הסוציאליות על מספר מקרי האיידס במחוזן, הן התווכחו ביניהן אם 3 או 4, ועל כל פנים לא שמעו על מספר העולה על מספר האצבעות בכף יד אחת.

    מערכת החינוך והתרבות בקובה

    הופתעתי מכך שלהוציא ימי ראשון בשבוע לא ראיתי בכל שעות היום ילדים בחוצות העיר. לא ראיתי ילדי עולים חדשים מנסים למכור פרחים ליד הרמזורים הבודדים, לבעלי המכוניות שעצרו בדרך, כפי שאפשר לראות במקומותינו. גם בשווקים לא נראו נערים מעמיסים על כתפיהם הדלות ארגזים כבדים של סחורה על הדוכנים, כפי שרואים אנו נערים ערבים במחוזותינו. לשוא חיפשתי ילדות עובדות בבתי החרושת לסיגרים, או במפעלי תעשייה אחרים, כפי שאפשר לראות במדינות עשירות יותר, המעבידות בפרך ילדות רכות בשנים בתעשיית השטיחים המשגשגת או במפעלי תעשייה אחרים הנבנים על ידיהן העדינות והזריזות ועיניהן החדות.
    איש גם לא ניסה לסחור בגופותיהן של בנות צעירות למטרות פרסומת או מין. בבתי הכלא לא יודעים רחמים על סרסורים או אנסים או פדופילים. אז ממש לא כדאי להיות שם כאלה.
    את הילדים והילדות הקובנים מצאתי בבתי ספר ובמוסדות חינוך, שם הם שוהים, מגיל 3 עד סיום לימודיהם באוניברסיטה, מי שמעוניין בלימודים גבוהים, או עד גיל 18, כל השאר. לימוד חינם הוא, אמנם, לימוד חינם, בלא תשלומי הורים לטיולים או לחגיגות, או לחוגים, ובלא הפרטות מוסדיות מתחסדות.
    ילדים חריגים מטופלים באהבה ובחום בקבוצות קטנות במעונות יום, מהנץ החמה ועד רדת הערב, והוריהם, משוחררים מדאגה, יכולים לצאת למלאכת יומם, אחרי שהביאו את ילדיהם למעון. בקרתי בכמה מוסדות כאלה, ולא האמנתי למראה עיני. כמה אפשריים יכולים להיות חייה של משפחה כזו, שהמדינה מקבלת על עצמה, מתקציבה הדל, לאפשר לילדיה החריגים לחיות ולהיות מטופלים מכל בחינה שהיא: לימודים, ארוחות בוקר, צהריים וערב, מיטה למנוחת הצהריים, מדריכים ומטפלים מסורים, שהרשו לנו לצלם את הילדים רק לאחר שהתחייבתי לטשטש את דמותם בתמונה. ובל יאמר לי איש כי לקובנים אין בעיות בטחון רבות כשלנו, ושלכן יש להם שפע של תקציבים פנויים לטפל בילדים ובבני נוער – דור העתיד שלהם…. נהפוך הוא. הוצאות הבטחון שלהם עולות אף על אלה שלנו!

    שאלתי את איבן, המדריך שלנו, מה לגבי פערים והבדלים על רקע עדתי או דתי. הוא ממש לא הבין על מה אני מדברת, ובעצם, מי שעיניים בראשו אף איננו נזקק להסבריו: בכל כיתה בה ביקרתי – וביקרתי במוסדות חינוך רבים בערים הגדולות או בכפרים נידחים ומרוחקים – ישבו בכפיפה אחת ילדים וילדות, או נערים ונערות מכל צבעי הקשת האנושית- כהי עור ושחורי עיניים לצד שחורים מתולתלים, או זהובי שיער וכחולי עיניים. באותה כיתה, זה ליד זו, משחקים יחד בהפסקות, ואמותיהם, גבוהות ורזות, או נמוכות ודשנות למראה, אף הן מכל גוון וצבע – מתגודדות בחברותא עליזה וצוחקת – באות לאספם מביה"ס לפנות ערב, או יושבות בצוותא בגנים ומנענעות את עגלות תינוקותיהן. בפתחי המועדונים למבוגרים ולבני נוער מעולם לא ראיתי סלקטורים, והנכנסים – עירוב מוחלט של לבנים, כושים וצבעונים. כמותם זוגות של בני תשחורת מכל העדות, הגזעים והדתות.

    ועל יום הלימודים הארוך כבר סיפרתי לכם? – חוק חינוך החובה הקובני כולל מתן ספרי לימוד ללא תשלומי הורים, וסל תרבות הכולל ביקורים במוזיאונים, הצגות חינם, קונצרטים ומופעי תרבות אחרים. יום הלימודים הארוך נמשך מ- 07.30 בבוקר ועד 17.00, ומסופקת בו, דבר הלמד מאליו, לפחות ארוחה חמה אחת לכל ילד, בלא קשר למעמדם הסוציו-אקונומי של הוריו. והרי הפערים הבינמעמדיים כמעט ואינם מוכתבים על ידי משלח ידו של אבי המשפחה.
    שאלתי את איבן למספר התלמידים בכיתה, והוא השיב כי לפי חוק המדינה, המספר המותר נע בין 15 ל- 20 תלמיד בכיתה. לא האמנתי, וספרתי. בכל כיתה בה ביקרתי – ספרתי. בצורה ממש אובססיבית. ואמנם, מעולם לא עלה מספר התלמידים בכיתה על 20! הייפלא שאין בבתי הספר תופעות של אלימות כלפי מורים? סחטנות, או התעללות של תלמידים אלה באלה?

    אכן, גם הילדים ובני הנעורים בקובה נראים מאושרים.
    הספריות הציבוריות וחדרי העיון – ויש רבים כאלה. תוכל למצאם בדרך כלל בכיכר המרכזית – הומים תלמידים, ומבוגרים. הספרים שעל המדפים ישנים מאד, ומדיפים ריח נפלא, כזה שאני זוכרת מספריית "ברזילי" במרתף של בנין ההסתדרות ברח' ברנר, בתל אביב של ימי ילדותי.
    אפילו הספרים שבחנויות הספרים הם בדרך כלל מיד שניה ושלישית, אבל אנשים קונים אותם וקוראים בשקיקה, ישובים על הספסלים בגנים הציבוריים, שבמרכזם פסליהם של גבורי המהפכה או גבורי האומה, צ'ה גוארה, או חוזה מרטי. תכופות יושבים תחת פנס בודד, השולח אורו החיור בטרם תתרחש הפסקת החשמל הבאה באיזור.
    החוגים לדרמה, למוסיקה ולציור הומים אף הם צעירים ומבוגרים, ואין כמעט ערב בו לא יכולנו לשבת, להנאתנו, ולהאזין לקונצרט או לצפות בהצגה של תלמידי החוגים השונים במתנ"ס המקומי, שקירותיו מקושטים בציוריהם היפה-פיים של בוגרי הקורסים השונים. ניצוצות והבטחות של אמנות אמיתית. ביקורינו במוזיאונים, כמו המוזיאון לאמנות מודרנית בהאוואנה, למשל, על המבנה הארכיטקטוני המקסים שלו היו חגיגה לנפש, ועבודות האמנות בציור ובפיסול של האמנים הקובניים, המעשירים גם את מיטב המוזיאונים בעולם, העידו כאלף עדים על החינוך לאמנות בקובה, שלא נותר לי, כישראלית, אלא להתקנא בו.

    לא המנגו והפאפאיה, לא הקוקוס והאננס ושאר פירות טרופיים ומאכלי-ים מוטרפים של אי קסום זה, ואף לא הנופים היפה-פיים של חופיו הקאריביים הם שהפעימו אותי, אלא רוח האדם, המסרבת להיכנע לדלות ולמחסור; רוח הזוקפת גו כפוף, המעלה חיוך ושיר על השפתיים, ותמימות ילדותית של אחוות-אנוש, ורעות, ושוויון.

    אכן, ראיתי אנשים מאושרים בקובה, ואין לי ספק, כי למערכת החינוך יש חלק ניכר באושר זה. כה חבל, שרחוק הוא מאיתנו מרחק שנות אור.

    (התפרסם ב"הד החינוך" 2005)

  26. ד"ר צופיה מלר

    פגשתי אנשים מאושרים בקובה / ד"ר צופיה מלר

    קובה היא ארץ דלת-אמצעים. אינני יודעת אם חטאי המשטר הם שגרמו, או עצלות אנושית המוכתבת על-ידי האקלים, ושמא חמדנותם של זרים שנתנו עיניהם באוצרותיה הטבעיים וינקו את לשדה. ואולי צירוף של כמה מאלה, או גורמים אחרים הם שהביאו לשפל הכלכלי המתמשך של מעוז קומוניסטי זה, אחד האחרונים שנותרו לפליטה אחרי קריסתן של אחיותיה, מן הסתם – אף זאת לא לאורך ימים.

    הטיח בבנייני הפאר בעריה המרכזיות של קובה – שרידיה של התקופה הקולוניאלית – התקלף ונשר, והצבע התעמעם זה עידן ועידנים. מבני הציבור מרמזים לנו כי ידעו ימים יפים יותר, והחנויות המעטות שהיצען דל ומראיהן עלוב, מתקשות להתחרות באלה שהיו לנו בפתח תקווה או בראש פינה לא רק בימי הצנע של דב יוסף, אלא עשרות שנים לפני כן, אי אז בימי העלייה השנייה או ראשיתה של השלישית.
    בבתי האחוזה ובארמונות, ששימשו לפנים מקום מגורים למשפחות אצולת ההון המקומית, בעלי מטעי סוכר או טבק עשירים, אותם שלא הפכו למוזיאונים אחרי המהפיכה, מתחלקות עתה כמה וכמה משפחות, המסתפקות כל אחת בחדר או שניים, הפונים כולם אל החצר הפנימית מוצפת השמש, המשותפת לכולם.

    שכרם הממוצע של העובדים במקצועות השונים – רופא, פועלת בתעשיית הטבק, מורה, חנווני או פקיד ממשלתי, עומד על 20 (!) דולר לחודש, אם לא ניקח בחשבון הכנסות צדדיות לא חוקיות – ויש כאלה – והם בהחלט מספיקים, שכן, הדיור, המים והחשמל, החינוך לילדים והשירותים הרפואיים, ואפילו סל מזונות בסיסי אינם עולים, או עולים מעט מאד. מזג האויר החם מרבית ימות השנה גומל חסד עם דרי האי, מאפשר לתושביו לשוטט בחוצות הערים או בשדות הירק והאורז בלבוש קל מאד ופשוט, תכופות מכנסיים קצרים וגופייה מחוררת, ששכחה כבר מזמן את צבעיה המקוריים מרוב שימוש וכביסה. מכוניות לשימוש פרטי יש מעט מאד, ואף הן כולן יד שנייה, ואין רשות לאזרח הרגיל לקנותן אפילו יהיה לו כסף לכך, אלא בהיתר מיוחד. כרכרות עם סוסים הן עדיין כלי רכב מקובל, אך כלי התחבורה הנפוץ ביותר בערים (ואסור בשימוש לתיירים) הוא מעין "ריקשה אנושית" המורכבת מתלת-אופן מוסע על-ידי נהג, ועליו מושב מרופט לנוסע או שניים. המחסור הרב בסבון לרחצה ובנייר טואלט – גם במסעדות המפוארות ביותר – אינו מפריע לרחובות הערים ולחצרות הבתים להישאר נקיים מאד על אף הפסקות החשמל ואספקת המים התכופות במקומות מספר ובשעות מסוימות. היעדר דיאודורנטים (מה זה, בכלל?) ותכשירים קוסמטיים – פרי פיתוחה של תרבות המערב – אינו מפריע לאנשים, גברים ונשים כאחד, להקפיד על ההיגיינה האישית שלהם ועל הופעה נקייה ומכובדת. זאת – למרות דלות ההיצע של ביגוד בחנויות המעטות ובשווקים.

    ואף על פי כן – פגשתי בקובה אנשים מאושרים. באמת מאושרים. ואני איתנה בדעתי זו לא משום שהם שרו בטברנות וניגנו בגיטרות או תופפו בתופים ורקדו בבתי הקפה של האוואנה, טרינידד או סנטה קלרה. גם לא מפני שהם הלכו זקופי קומה ומחייכים לכל עובר ושב בסימטאותיהן של העיירות הקטנות והציוריות, או בעת שפיזרו במגריפות אורז לייבוש בשמש, על הכבישים השוממים, או שעה שהסכימו במאור פנים להראות לכל עובר אורח שביקש זאת את ביתם הדל, ולספר תוך כדי-כך לכל "אמיגו" את ספורי הגבורה של הוריהם, אחיהם וחבריהם בתקופת "הרבולוציה", ששינתה לטובה את חייהם מן הקצה אל הקצה. כל זאת עם אש יוקדת בעיניים והתלהבות אמיתית שאין לה שיעור.

    התחזקתי בדעתי זו רק משנוכחתי לדעת שאין חסרי דיור (הומלסים מרצון או מאונס) או מקבצי נדבות מסוממים ברחובות הערים הגדולות של קובה, ופושטי יד חושפי-מומים אמיתיים או מדומים, הנטפלים לתיירים ולכל זר, כפי שהרבינו לראות במדינות ובערים מתויירות. התרשמתי מכך שאין סמים בקובה, ושהאלימות היא תופעה בלתי מוכרת ובלתי ידועה לא בתוך המשפחה, לא בחוצות ולא בבתי הספר. למדתי זאת מפיהן של שלש עובדות סוציאליות שפגשתי במקרה בעת הפסקת הצהריים שלהן, עת יצאו לקנות לעצמן בדוכן הסמוך מנת פיצה, האהובה כל כך על הקובנים.
    כששאלתי, לתומי, כמה נשים בשנה נרצחות על ידי בני זוגן, וכמה מקלטים לנשים מוכות יש להן בעיר, הן הביטו בי בפליאה, ואחת מהן פלטה בצחוק: אצלינו הגברים שמחים מאד אם נשותיהם אינן מכות אותם… אם הבעל מגלה "סימני עצבנות" או נתפס לשכרות או בוגד באישתו, היא, פשוט עוזבת אותו ומקבלת עבור עצמה וילדיה דירה אחרת למגורים, ע"י הרשויות. הייתי אולי מפקפקת בדבריהן אלמלא נכחתי בכך שנשים יכולות לשוטט לבדן בלילה ברחובות חשוכים, ואיש לא יפגע בהן לרעה.
    זוגות חד-מיניים החיים בצוותא או המהלכים ברחובות אינם מעוררים תשומת לב מיוחדת, וכששאלתי את ידידותי החדשות, העובדות הסוציאליות על מספר מקרי האיידס במחוזן, הן התווכחו ביניהן אם 3 או 4, ועל כל פנים לא שמעו על מספר העולה על מספר האצבעות בכף יד אחת.

    מערכת החינוך והתרבות בקובה

    הופתעתי מכך שלהוציא ימי ראשון בשבוע לא ראיתי בכל שעות היום ילדים בחוצות העיר. לא ראיתי ילדי עולים חדשים מנסים למכור פרחים ליד הרמזורים הבודדים, לבעלי המכוניות שעצרו בדרך, כפי שאפשר לראות במקומותינו. גם בשווקים לא נראו נערים מעמיסים על כתפיהם הדלות ארגזים כבדים של סחורה על הדוכנים, כפי שרואים אנו נערים ערבים במחוזותינו. לשוא חיפשתי ילדות עובדות בבתי החרושת לסיגרים, או במפעלי תעשייה אחרים, כפי שאפשר לראות במדינות עשירות יותר, המעבידות בפרך ילדות רכות בשנים בתעשיית השטיחים המשגשגת או במפעלי תעשייה אחרים הנבנים על ידיהן העדינות והזריזות ועיניהן החדות.
    איש גם לא ניסה לסחור בגופותיהן של בנות צעירות למטרות פרסומת או מין. בבתי הכלא לא יודעים רחמים על סרסורים או אנסים או פדופילים. אז ממש לא כדאי להיות שם כאלה.
    את הילדים והילדות הקובנים מצאתי בבתי ספר ובמוסדות חינוך, שם הם שוהים, מגיל 3 עד סיום לימודיהם באוניברסיטה, מי שמעוניין בלימודים גבוהים, או עד גיל 18, כל השאר. לימוד חינם הוא, אמנם, לימוד חינם, בלא תשלומי הורים לטיולים או לחגיגות, או לחוגים, ובלא הפרטות מוסדיות מתחסדות.
    ילדים חריגים מטופלים באהבה ובחום בקבוצות קטנות במעונות יום, מהנץ החמה ועד רדת הערב, והוריהם, משוחררים מדאגה, יכולים לצאת למלאכת יומם, אחרי שהביאו את ילדיהם למעון. בקרתי בכמה מוסדות כאלה, ולא האמנתי למראה עיני. כמה אפשריים יכולים להיות חייה של משפחה כזו, שהמדינה מקבלת על עצמה, מתקציבה הדל, לאפשר לילדיה החריגים לחיות ולהיות מטופלים מכל בחינה שהיא: לימודים, ארוחות בוקר, צהריים וערב, מיטה למנוחת הצהריים, מדריכים ומטפלים מסורים, שהרשו לנו לצלם את הילדים רק לאחר שהתחייבתי לטשטש את דמותם בתמונה. ובל יאמר לי איש כי לקובנים אין בעיות בטחון רבות כשלנו, ושלכן יש להם שפע של תקציבים פנויים לטפל בילדים ובבני נוער – דור העתיד שלהם…. נהפוך הוא. הוצאות הבטחון שלהם עולות אף על אלה שלנו!

    שאלתי את איבן, המדריך שלנו, מה לגבי פערים והבדלים על רקע עדתי או דתי. הוא ממש לא הבין על מה אני מדברת, ובעצם, מי שעיניים בראשו אף איננו נזקק להסבריו: בכל כיתה בה ביקרתי – וביקרתי במוסדות חינוך רבים בערים הגדולות או בכפרים נידחים ומרוחקים – ישבו בכפיפה אחת ילדים וילדות, או נערים ונערות מכל צבעי הקשת האנושית- כהי עור ושחורי עיניים לצד שחורים מתולתלים, או זהובי שיער וכחולי עיניים. באותה כיתה, זה ליד זו, משחקים יחד בהפסקות, ואמותיהם, גבוהות ורזות, או נמוכות ודשנות למראה, אף הן מכל גוון וצבע – מתגודדות בחברותא עליזה וצוחקת – באות לאספם מביה"ס לפנות ערב, או יושבות בצוותא בגנים ומנענעות את עגלות תינוקותיהן. בפתחי המועדונים למבוגרים ולבני נוער מעולם לא ראיתי סלקטורים, והנכנסים – עירוב מוחלט של לבנים, כושים וצבעונים. כמותם זוגות של בני תשחורת מכל העדות, הגזעים והדתות.

    ועל יום הלימודים הארוך כבר סיפרתי לכם? – חוק חינוך החובה הקובני כולל מתן ספרי לימוד ללא תשלומי הורים, וסל תרבות הכולל ביקורים במוזיאונים, הצגות חינם, קונצרטים ומופעי תרבות אחרים. יום הלימודים הארוך נמשך מ- 07.30 בבוקר ועד 17.00, ומסופקת בו, דבר הלמד מאליו, לפחות ארוחה חמה אחת לכל ילד, בלא קשר למעמדם הסוציו-אקונומי של הוריו. והרי הפערים הבינמעמדיים כמעט ואינם מוכתבים על ידי משלח ידו של אבי המשפחה.
    שאלתי את איבן למספר התלמידים בכיתה, והוא השיב כי לפי חוק המדינה, המספר המותר נע בין 15 ל- 20 תלמיד בכיתה. לא האמנתי, וספרתי. בכל כיתה בה ביקרתי – ספרתי. בצורה ממש אובססיבית. ואמנם, מעולם לא עלה מספר התלמידים בכיתה על 20! הייפלא שאין בבתי הספר תופעות של אלימות כלפי מורים? סחטנות, או התעללות של תלמידים אלה באלה?

    אכן, גם הילדים ובני הנעורים בקובה נראים מאושרים.
    הספריות הציבוריות וחדרי העיון – ויש רבים כאלה. תוכל למצאם בדרך כלל בכיכר המרכזית – הומים תלמידים, ומבוגרים. הספרים שעל המדפים ישנים מאד, ומדיפים ריח נפלא, כזה שאני זוכרת מספריית "ברזילי" במרתף של בנין ההסתדרות ברח' ברנר, בתל אביב של ימי ילדותי.
    אפילו הספרים שבחנויות הספרים הם בדרך כלל מיד שניה ושלישית, אבל אנשים קונים אותם וקוראים בשקיקה, ישובים על הספסלים בגנים הציבוריים, שבמרכזם פסליהם של גבורי המהפכה או גבורי האומה, צ'ה גוארה, או חוזה מרטי. תכופות יושבים תחת פנס בודד, השולח אורו החיור בטרם תתרחש הפסקת החשמל הבאה באיזור.
    החוגים לדרמה, למוסיקה ולציור הומים אף הם צעירים ומבוגרים, ואין כמעט ערב בו לא יכולנו לשבת, להנאתנו, ולהאזין לקונצרט או לצפות בהצגה של תלמידי החוגים השונים במתנ"ס המקומי, שקירותיו מקושטים בציוריהם היפה-פיים של בוגרי הקורסים השונים. ניצוצות והבטחות של אמנות אמיתית. ביקורינו במוזיאונים, כמו המוזיאון לאמנות מודרנית בהאוואנה, למשל, על המבנה הארכיטקטוני המקסים שלו היו חגיגה לנפש, ועבודות האמנות בציור ובפיסול של האמנים הקובניים, המעשירים גם את מיטב המוזיאונים בעולם, העידו כאלף עדים על החינוך לאמנות בקובה, שלא נותר לי, כישראלית, אלא להתקנא בו.

    לא המנגו והפאפאיה, לא הקוקוס והאננס ושאר פירות טרופיים ומאכלי-ים מוטרפים של אי קסום זה, ואף לא הנופים היפה-פיים של חופיו הקאריביים הם שהפעימו אותי, אלא רוח האדם, המסרבת להיכנע לדלות ולמחסור; רוח הזוקפת גו כפוף, המעלה חיוך ושיר על השפתיים, ותמימות ילדותית של אחוות-אנוש, ורעות, ושוויון.

    אכן, ראיתי אנשים מאושרים בקובה, ואין לי ספק, כי למערכת החינוך יש חלק ניכר באושר זה. כה חבל, שרחוק הוא מאיתנו מרחק שנות אור.

    (התפרסם ב"הד החינוך" 2005)