מבט אחר על הכלכלה העולמית, כלכלת ישראל וכלכלה מוסרית

יוסי דהאן

ב"כלכליסט" מופיע ראיון ארוך עם ג`וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה, פרופ` באוניברסיטת קולומביה ובעבר הכלכלן הראשי בבנק העולמי. את דבריו של שטיגליץ הצגנו פעמים רבות באתר, בין היתר הצגנו כאן סקירה על ספרו האחרון על מחיר המלחמה בעירק.בראיון הזה הוא מתייחס ישירות לכלכלת ישראל, למופרכות תיאוריית הפחתת מיסים כמובילה לצמיחה, על ההפרטה כמגדילה פערים חברתיים וכלכליים וחשיבות ההשקעה בשירותים חברתיים.

""המדיניות של סטנלי פישר שיקפה אינטרסים מסחריים"

שטיגליץ נחשב בעיני רבים ל"טראבל מייקר" לא קטן, שלא מהסס להביע עמדות חריגות. הוא עזב את תפקידו ככלכלן הראשי של הבנק העולמי בסערה בשנת 2000, לאחר שהביע ביקורת חריפה על המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים, ובעיקר על קרן המטבע העולמית. באותה תקופה המשנה למנכ"ל הקרן היה סטנלי פישר, לימים נגיד בנק ישראל, ובין השניים היו מספר עימותים. בספרו "אי נחת בגלובליזציה" (2002) כתב שטיגליץ כי פישר רואה את העולם מנקודת המבט של חוגים כלכליים מצומצמים. "המדיניות של פישר בקרן שיקפה בצורה חזקה מאוד את האינטרסים המסחריים של הקהילה הפיננסית במדינות המתועשות, ולא את אלה של המדינות המתפתחות, שכתוצאה מהפעולות של קרן המטבע נכנסו לתקופות של מיתון ושפל כלכלי", הוא אומר.

כאשר החליט פישר בפברואר להוריד את הריבית בישראל, היו מי שמתחו עליו ביקורת וטענו כי הושפע מלחץ התעשיינים. במקרה הזה שטיגליץ דווקא תומך בהחלטתו: "אחד הגורמים המשמעותיים להחלטה זו הוא שער הריבית היחסי, כלומר השער הישראלי לעומת השער האמריקאי, וההשפעה שלו על שער החליפין, גורם קריטי לייצוא הישראלי. הייתי מצפה שיותר נגידי בנקים בעולם יעדכנו שערי ריבית יחד עם הפד. העובדה שהבנק המרכזי של אירופה לא עשה כך תורמת להתחזקות היורו ולהיחלשות הכלכלה האירופית".

החודש פרסם מגזין "אקונומיסט" סקירה מיוחדת על ישראל, בה נטען שכלכלת המדינה בנויה על יסודות רעועים, בראש ובראשונה בשל היעדר ההשקעה בחינוך ובמחקר. שטיגליץ מסכים: "אילו ישראל היתה יכולה להוציא חלק מתקציב הביטחון על השקעה בתשתיות, בחינוך ובמחקר, כלכלתה היתה חזקה יותר", הוא אומר. "ישראל מתמודדת עם בעיה של אי שיוויון גובר, ואפשר היה להשקיע את הכסף בצמצומו. בטווח הארוך זה היה מייצר חברה משגשגת יותר. ברור שההשקעה צריכה להיות יותר בחינוך ובבריאות, ולא לקצץ מסים לעשירים. מדיניות הימין הכלכלי בישראל דומה לימין הכלכלי בארצות הברית, כדוגמת רייגן או בוש הבן. זו יוצרת פער גובר בין העשירים לעניים. בארצות הברית ראינו שהיא אינה מייצרת צמיחה כלכלית לטווח הארוך".

בנימין נתניהו, לעומת זאת, טען שהצמיחה בשנים האחרונות נזקפת לזכות רפורמות שביצע כשר אוצר, כמו קיצוץ קצבאות והפרטה.

"זה לא הצליח כמעט באף מדינה. הפרטה היא מהגורמים העיקריים להגדלת פער חברתי, משום שבארצות רבות ההפרטה הובילה לכך שנכסים יקרי ערך של המדינה נמסרו לידי מספר קטן של אנשים במחיר נמוך מערך השוק שלהם. האנשים האלה עשו רווחים עצומים. פעמים רבות מפריטים מונופולים ממשלתיים בלי לקבוע תנאים מחייבים לבעליהם החדשים, וזה מעכב את התפתחות הכלכלה. נוסף על כך, כלכלת צד ההיצע (גישה לפיה הדרך היעילה לעידוד צמיחה כלכלית היא עידוד הייצור, למשל באמצעות הורדת מס הכנסה ומס רווחי הון, י"ג) היא גישה שנדחתה על ידי כל הכלכלנים המשמעותיים. זו רטוריקה שמשמשת את אלה שמנסים להשיג כספים למען האינטרסים שלהם. ממשל בוש משתמש ברטוריקה של כלכלת שוק חופשי, אבל בעצם מעביר כספים מהאזרח הממוצע לידי העשירים".

כתבת על האלטרנטיבה של "צמיחה מוסרית". מה זה אומר?

"אחד ההיבטים המשמעותיים הוא ההגינות כלפי דור העתיד. אם ננצל עד תום את משאבי הטבע, נותיר לילדינו עולם עני. אנחנו מתייחסים כיום לשניים ממשאבי הטבע היקרים ביותר, אוויר ומים, כאילו הם בחינם. התחממות כדור הארץ גורמת לעליית פני הים, מה שעלול לגרום לכך שאיים באוקיינוס השקט ושליש מבנגלדש יכוסו במים. לארה"ב יש חלק ניכר בגרימת ההתחממות הגלובלית. צמיחה כלכלית שמאפשרת לאזרחים העשירים להרוויח מאוד בזמן שאזרחים אחרים סובלים, היא בעיה מוסרית".

אתה נשמע פסימי לגבי מצב הכלכלה הגלובלית ועתיד כדור הארץ.

"בטווח הקצר אני מאוד פסימי. אנחנו נכנסים לתקופה של האטה משמעותית, והשנים האחרונות היו גרועות גם מבחינת בעיות סביבתיות. אבל אני יותר אופטימי לגבי הטווח הרחוק, כי יש עלייה במודעות. אנחנו רואים את הסכנות שנגרמו מכך שהמטוטלת נעה לכיוון אידיאולוגיית השוק החופשי ולכיוון פוליטיקה של בעלי אינטרסים, וראינו בבירור שהשווקים לא מתקנים את עצמם ללא התערבות ממשלתית. אני אופטימי לגבי התיקון שמתאפשר בתהליכים דמוקרטיים; סביר להניח שאנשים ידרשו שינוי במדיניות הכלכלית, וכך נוכל לתקן חלק מהנזק".

לראיון המלא לחצו כאן

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. נפתלי מדר

    הפעולות שנתניהו ביצע שהיה שר האוצר,
    ירשמו לדראון עולם על הנזק וחוסר החמלה.
    ניצנים ראשונים והם פגיעה התחלתית בחברות הפנסיה.
    פגיעה אנושה בחינוך.
    הגדלת העוני בצורה מבהילה.

  2. שור

    באיזה מדינה מערבית לא הפריטו בדור האחרון ?
    באיזה מדינה מערבית לא הקטינו גרעון בדור האחרון ?

    אולי ב"אוטופיה הסוציאל-דמוקרטית" בשבדיה ?
    לא ולא.
    דווקא במדינת הרווחה השבדית יש עודף תקציבי כבר שנים רבות, יש יחס חוב תוצר נמוך וממשלת שבדיה מפריטה כעת נכסים בשווי עשרות מיליארדי דולר.

    דבריו פרופ' של שטיגליץ כאילו בשום מדינה מדיניות של הקטנת גרעון ויחס חוב-תוצר, הפרטות ורפורמות לא הצליחה מנוגדים למציאות.

    האם בגלל שמדובר בפרופ' אז דבריו תמיד נכונים ?
    אם כן, אז יש המון פרופ' לכלכלה שחושבים לגמרי הפוך.

    שור

  3. אלי

    מעבר לשיקולים ה- "כלכליים פרופר" של הכלכלה הישראלית, וכפועל יוצא- ההתדרדרות של החברה בישראל, הבעיה,
    בעית הבעיות, של הכלכלה שלנו, שכמו שנראה לי לעולם לא תגיע להיות כלכלה בריאה, היא היותה כלכלה מוחזקת.
    כלכלה החיה על קיצבאות. הקיצבאות הזורמות מארה"ב ומיהדות העולם (וקצת, ככל הידוע לי- מגרמניה). כמובן, זה
    לא המקום להכנס לניתוח מדוקדק עד היכן מגעת התלות הכלכלית שלנו בהזרמת הכספים, הזרמה חד- סיטרית שלהם,
    מבחוץ. והרי אם היינו עושים ניתוח כזה היו אין ספור כלכלנים "מוכיחים" באותות ובמופתים כי אין הוא נכון. מויכוח כזה
    אי אפשר יהיה לצאת. אבל, כדי להמחיש בכ"ז עד כמה דברי נכונים בואו נתאר לעצמנו לרגע שההזרמה החד- סיטרית
    הזאת היתה נפסקת. ניפסקת, נאמר, לשנה. הרי הכל היה קורס כאן. לא היתה נשארת אבן על אבן מכל "הכלכלה"
    (המפוארת או האומללה, לפי עיניי המתבונן) של מדינת ישראל.
    ואם לחזור למצב החברה בישראל. חברה, ממש כמו הפרט, החיה על כספים מבחוץ, כספים שלא בזעת אפיה מרוויחה
    אותם, נידונה לניוון. להתפוררות. וזה בדיוק מה שקורה לנו, לחברה הישראלית.