פמיניזם, לא לנשים בלבד

צילי פז וולק

משחק הכדורגל בין בית"ר י"ם ומכבי הרצליה הסתיים בדקה ה 86 שלו. אוהדי בית"ר פרצו למגרש והרוחות סערו. מילים רבות נאמרו בנוגע לתקרית הזו אולם אף אחת מהן לא עסקה בתקיפה מינית ופמיניזם. שהרי מה לנושאים אלו ולכדורגל?

ובכן, בבוקר יום שני צפיתי באינטרנט ברגעים הללו של סיום המשחק וראיתי מקרוב את שחקני ביתר מזהים את ההתפרצות למגרש ומתחילים לברוח. שאלתי את עצמי מדוע הם בורחים? הנזק כבר נגרם, ההפסד הטכני בדרך והאוהדים הצוהלים עומדים לשאת אותם על כפיים. רגע מאוחר יותר התקבלה התשובה. על המסך הופיע תקריב של שחקן בית"ר, אריק בנאדו, כאשר אוהדים נתלים על גופו. לאט לאט הם הכריחו אותו, על אף מחאתו הברורה, להוריד את חולצתו. הוא לא הסיר אותה בעצמו. הם קילפו אותה ממנו בעשרות ידיים דביקות.

לבי יצא אל בנאדו. זיהיתי אצלו את כל המנעד של נפגעות תקיפה מינית: ההלם, הניסיון למחות, חוסר האונים, הקריאה לעזרה, ההבנה שעזרה כזו לא תגיע, הכניעה, הזעם. לאחר שהופשט מחולצתו, מובס, הוא פנה ללכת לדרכו כאשר אוהד מנסה בכוח ללטף ולחבק אותו. על פניו של בנאדו נמתחה אותה הבעה של גועל אך הוא בכל זאת המשיך ללכת כאשר זרועו מחבקת בלא חמדה גבר זר ואלים שלא הותיר לו כל ברירה אחרת. בנאדו יכול היה בקלות להתעמת עם האוהד אך כוחותיו כבר אזלו. ניכר היה שכבר לא אכפת לו איך יחלפו הדקות הבאות עד שיגיע לחדר ההלבשה.

מי שיצפה בדקות הללו בתשומת לב יוכל לקבל שם תשובות לכמה שאלות שמטרידות רבים. למה הן לא נותנות לו סטירה ומעיפות אותו? למה הן לא צועקות עליו שיפסיק? וכיצד ייתכן שעדים ומצלמה תופסים אותם אחר כך מחובקים?

משום שבדיוק כמו בנאדו, נשים העוברות תקיפה מינית, גם כזו הנדמית למתבונן מן הצד כקלה, מבינות שנכפתה עליהן סיטואציה שלא ניתן לחמוק ממנה, שבמהלכה קולן לא נשמע ואיש אינו מקשיב. כמותו הן מבינות שלעתים הכניעה עדיפה כיוון שהיא מונעת מאבק אלים ונזק חמור יותר, ושמוטב להתנהג כאילו כלום לא קרה וללכת הלאה. בתוך הלך מחשבתי ורגשי כזה אין זה משנה עוד מי נוגע ומי מלטף, עוד יד, פחות יד, הכל אותו דבר…

חלחול של רעיונות פמיניסטיים יוביל גם להפחתה של אלימות המכוונת כלפי גברים. האלימות שבה נלחמות פמיניסטיות, זו שגברים מפנים כלפי נשים, היא פשוט אלימות כנגד החלש, זה שאינו יכול להילחם, זה שאין מי שיבוא לעזרתו, זה שלא יתלונן. בחלק גדול מן המקרים מדובר בנשים, אולם קבלה עקרונית של המאבק הזה תוביל בהדרגה גם להפחתת האלימות שמפנים גברים חזקים נגד גברים חלשים שבאותו רגע אינם יכולים להגן על עצמם. אריק בנאדו, איש חזק מכל בחינה, אפשר לקבוצה של גברים לעשות בו מעשה מגונה בכוח. דקות ספורות לאחר מכן הוא אפשר זאת גם לאדם בודד שלכאורה ניתן היה להרחיקו בקלות. לבד מהבעת פניו הברורה לא נרשם שם כל מאבק. ועדיין, ברור לכל מה היה שם. ברור לגמרי מה הוא רצה וברור כי לא היתה לו כל אפשרות להוציא את הרצון הזה לפועל. זו כל ההיסטוריה של המאבק הפמיניסטי בדקת שידור אחת.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אניה

    כמה חשוב להבין שסיטואציה של אונס יכולה להתקיים בכל מקום,על כל מין ,בכל מגזר על פני כדור הארץ.
    ההבנה הזו בכתבה ובכלל היא משמעותית מאד

  2. ממוש

    מחיאות כפיים וכל הכבוד לצילי על הרגישות בנושא האלימות,על היכולת לשים לב ולתת את הדעת לארועים מסוג זה
    שתארה בכתבה.אין לי ספק שככל שירבו קוראי דבריה,כן תגדל ההתיחסות לנושא האלימות בכלל ויותר אנשים לפחות
    יקדישו מחשבה לדברים.מה שיתרום למחר יותר טוב,אולי.

  3. יופי

    הידד על הצפייה הקשובה ותשומת הלב האנליטית!

  4. נתן.

    נדמה לי שזה היה דויד אמסלם.

  5. אלון סבאג

    לצילי
    תתפלאי לשמוע שאחוזים ניכרים של גברים נאנסים והתופעה כלל לא מגיעה לכותרות כי היא לא נתפסת כאפשרית בכלל.
    צרי קשר עם מוקדי הסיוע 1203( לגברים נפגעי תקיפה מינית) ותביני משהו על החיים.

  6. שרית

    כל הכבוד על הניתוח, תובנה מאוד יפה ומעניינת, שעוזרת להבהיר דברים שקשה מאוד להבהיר אותם בדרך כלל.
    תודה.

  7. גל

    מעורר מחשבה. תודה.

  8. שור

    אולי יש לאפשר כניסת נשים חינם למשחקי כדורגל.

    שור

  9. ענבל

    ומדוע? כי היא מתמצתת את כל האלימות והגסות בתיאור מטונימי וסמלי אחד. טוב שכתבת את מה שכתבת. כשאישה מותקפת היא מואשמת. אבל הנה גבר חזק הותקף! ואנשים אינם מבינים מדוע הקורבן שותקת, מדוע היא בהלם…. וטוב שכתבת מה שכתבת!

  10. צילי

    כמי שמתנדבת במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב אני אכן מודעת לתופעה של אונס גברים. איני בקיאה בנושא אבל נדמה לי שלגבר יהיה קשה הרבה יותר להתלונן ולחשוף את הפגיעה על רקע הדעות הקדומות הקיימות. יחד עם זאת, הדברים שכתבתי אינם סותרים נתונים כאלה ואחרים בעניין. להפך. ניסיתי להפנות את תשומת הלב בדיוק לעובדה זו – שגברים חווים תקיפה מינית גם כן ושרעיונות פמיניסטיים בהקשר זה יכולים לשנות גם את המציאות שלהם.

  11. ירדנה אלון

    מצטרפת לתגובתה של אלונה-אלימות פיסית ואלימות מינית אינם נחלתם של נשים בלבד,והמאבק הוא לאו דווקא מאבק פמיניסטי אלא מאבק נגד אלימות בחברה באופן כללי,כאן המקום לספר כי חוויתי על בשרי ועל נפשי את החוויות האלה,לאלה שלא חוו זאת זה נשמע מאוד פשוט מעיפים לתוקף סטירה או גוערים בו והתוקף נבהל ונסוג, ולא היא, מסיבה אחת פשוטה,ההלם ,כן ההלם שנתקף חווה ברגעים הראשונים של התקיפה, הלם משתק,הגוף קופא, הקול לא פורץ החוצה,זה לוקח זמן עד שמתעשתים לפעמים הזמן הוא הקובע, מהירות התגובה של הנתקף היא זאת שתכריע את הכף עד כמה ירחיק לכת התוקף.
    אני רוצה להרחיב מספר מילים על ההלם המשתק, מפני שלרוב תקיפות אלימות, מיניות, ולא מיניות מתרחשות בין בני אדם שמכירים אחד את השני ולרוב גם קורות בתוך המשפחה(כאן כוונתי להתעללות המינית,הפיסית הרגשית, שמתרחשת בין כתלי הבית בתוך המשפחה שאמורה להיות מרחב בטוח, מגונן,מזין,מטפח ,) ומחקרים מראים כי לרוב המותקף הכיר והכיר הייטב את המתקיף וכי עד לרגע התקיפה לא שיער ולא העלה בדעתו לפחות בפעם הראשונה כי הוא מועמד למתקפה, ועל כן ההלם המשתק,התדהמה,השתיקה באה ממקום של שיתוק לא ממקום של הבלגה על מה שקרה (במקרים שתקיפה פיסית או פלישה למרחב הפיסי (יש לעשות את ההבחנה הדקה בין השניים) במקום ציבורי כפי שארע בדוגמא שכותבת הרשימה הביאה), אם זה קורה בתוך המשפחה וזוהי מערכת יחסים שבין הורה לילדו יש כאן לא רק ההלם ממה שקרה אלא הדילמה שבה מצוי הקרבן בשל החנוך שאנחנו סופגים מקטנות, מה שקרוי אצלינו "מצוות כיבוד הורים" משהו שמקטנות אנחנו מתחנכים עליו "האמא הטובה" שאנחנו מביאים לה שי ביום האם ושכל השנה מספרים לנו שאמא היא אדם אוהב ומגונן, או האב שבזכותו יש לנו גג על הראש ופת לחם, הוא המפרנס הוא זה שבזכותו אנחנו שורדים אחר כך כשאנחנו מתבגרים/ות דמות האב מתחלפת בדמות בן הזוג או הבוס או הבוסית בעבודה הם אלה שאנחנו מעתיקים אליהם את התחושות שעל ברכיהן חונכנו, אם זאת בוסית אז אנחנו מעתיקים אליה את ציפיותינו ורגשותינו כאילו היא האם המגוננת ואם זה הבוס או המפקד הוא מעין תחליף אב בחיים שמעבר לכתלי הבית.זאת הסתירה הפנימית שחש מי שנפל קורבן לאלימות פיסית,מנטלית,מינית,רגשית,שכן האלימות פנים רבות לה,ולאלימות הזאת נחשפים בני אדם,ילדים,ילדות,עוללים,נשים גברים (מישהוא יודע כמה מקרי אונס מתרחשים יום יום בין כתלי בתי הסוהר לגברים או בפנימיות ובמוסדות ל עבריינים צעירים?")התדירות הגבוהה בה זה קורה בין כתלי בתי הסוהר מחווירה לעומת מה שקורה בחיים בחוץ, טרם שמעתי לצערי על ארגון או עמותה שיצאו למאבק עיקש ומאסיבי ולדרישה כלפי המשטרה או הגורמים שעיסוקם בכך להפסקת הזוועות שמתרחשות שם.
    זהו נושא טעון מבחינתי וקשה לי להרחיב בנושא, אולם יש שני דברים שחשוב לי לומר
    ככל שהאינסטינקטים של הנתקף בריאים ומחושלים יותר, כך תהייה מהירות התגובה ואולי צריך לתת על כך את הדעת,ואת זה לחזק אצל קורבנות של תקיפה אלימה,
    וכמו כן מאחר ואני סבורה שהאלימות פנים רבות לה אני רוצה בהזדמנות זאת להמליץ על ספר מצויין שנקרא "הטרדה נפשית" של פסיכולוגית קלינית צרפתיה בשם מארי פראנס היריגויין היא נותנת כלים מצויינים לזיהוי של התוקף,דרכי הפעולה שלו,מספרת בהרחבה מה עובר על הנתקף,ומציעה דרכים מצויינות להתמודד ולהתגונן.
    ועוד מיתוס שברצוני להפריך – אין זה נכון שאדם שעבר התעללות מינית,פיסית,רגשית, בילדותו או בנערותו הופך לאדם אלים שמקרבן את סביבתו החלשה בהתבגרותו,זהו שקר גס בדיוק כמו השקר הגס של "המשפחה המגוננת" או של "החיק החם של הקולקטיב".
    ועוד מסר שמאוד חשוב לי להעביר לנתקפות ולנתקפים באשר הם- אל תהססו להתלונן,מה יהיה גורלה של התלונה, האם יתייחסו אליה ברצינות? (בתשעים אחוז מהמקרים לא יתייחסו אליה ברצינות אלא אם כן המתקיף הוא אישיות בכירה,פוליטית או סלבריטאית) זה לא תמיד בשליטתו של המותקף, אבל זה מאוד חשוב ומאוד בריא לתהליך ההחלמה של המותקף, ותהליך ההחלמה ומהירותו זה מה שחשוב כאן הן מהסיבה שברגע שהנתקף/ת מגיש תלונה הוא מפסיק להיות קרבן שכן בזה הוא מכריז על גבולותיו, והרי חציית הגבולות היא כאן מהות התקיפה(הגבול הפיסי,הנפשי,המנטלי) ועצם זה שהמותקף קם ומתלונן הוא מחזק ומבצר את את גבולותיו.

  12. ניקו בלאק

    בחיי הבנתי את תחושת חוסר האונים הזו. מבעית! תודה על כתבה חשובה זו.

  13. דני זמיר

    בנאדו (או אמסלם) יכולים היו למנוע את הסיטואציה לו היה להם שמץ של אומץ לב ציבורי. כפי שהם שותקים מול האסספוף הגזעני של אהודי בית"ר כך הם שתקו גם הפעם. לא מדובר באלימות מינית מדובר באמנה מחייבת בין שכירי חרב הבאים לשחק במועדון הקורי בית"ר ירושלים לבין חבורת הגזענים הפשיסטים המתיימרים להיות אהודי הקובצה.

  14. צילי

    אין ספק שהפן שעליו אתה מצביע הוא החזק ביותר בסיטואציה. גם אני השתעשעתי ברעיון של "מה היה קורה אילו בנאדו (זה היה הוא, לא אמסלם, בדוק) כן היה מתפרע מול האוהדים האלימים ומנסה לדחות אותם מעליו, או לחלופין יוצא אחר כך לתקשורת בתגובה שדומה לשלי… אח, איזה עולם זה היה יכול להיות…
    כוכבי ספורט דומים בהקשר הזה לפולטיקאים שיודעים מראש שעבודתם תכלול מגע פיזי רב שוודאי אינו רצוי בעיניהם. זהו ההבדל הגדול בינם לבין נפגעות תקיפה מינית, למשל בעולם העבודה, שהחוזה שלהן אינו כולל מגע כזה ועל כן התקיפה היא תמיד מפתיעה. יחד עם זאת, הדברים שכתבתי אינם נובעים מחוסר הבנה לשוני שבין המצבים אלא דווקא לדמיון שביניהם, ולעובדה שפמיניזם יכול וצריך להתייחס אל שניהם.