• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מרד הנשים

חגית גור

בזמן זה בו חגגנו סדרים עתירי מצות, עסקנו בערכים של חרות חג אביב, ולידה של עם, ספרנו לילדינו על משה בתיבה,  עשר המכות שהונחתו על פרעה הרשע, והיציאה החפוזה ממצרים, אבל שכחנו לספר על מרד הנשים.

 גבורתן של נשים מקצוות מנוגדים של החברה, נשים ששיתפו פעולה תוך חצית גבולות לאום, דת, מעמד והשכלה כמעט ואינו מסופר. התנגדותן לדיקטאטור, סירובן לציית לחוקיו, ועבודתן החשאית לאורך שנים, הצמיחה את המנהיג שהוביל את העם מעבדות לחרות.

פרעה פחד מפני העבדים, המדוכאים, הנכבשים, שיקומו עליו. פחדיו היו אך טבעיים למנהיג המפר את זכויותיהם הטבעיות של עם שלם. אמצעי הדיכוי שבהן נקט, שבירת הגוף וכיבוש הנפש היו מגוונים. הפקודה להרוג את תינוקותיהם של העבדים העבריים הייתה רק אחת מהן. פרעה היה גבר שוביניסט וסקסיסט, מתאים לתקופתו למרות שגם בימינו יתכן והוא לא היה כל כך חריג. הוא חשב שרק בנים יכולים להתקומם. אבל, המרד הראשון כנגדו הונהג על ידי נשים. סיפורן המופלא של הנשים העבריות והמצריות שהימרו את פי המלך ופעלו בשיתוף פעולה חוצה גבולות מעמד, דת, לאום והשכלה כדי להציל חיים של ילד קטן, בן עבדים זר, מן הראוי היה שיסופר בכל שולחן ליל סדר.

מערכת הדיכוי וההשפלה של העבדים בתוכה חיו פועה ושפרה, המיילדות העבריות, מן הסתם כללה סוגים שונים של אלימות. אך לפקודה של הרג התינוקות הבנים, שאז אולי הייתה  חוקית בעליל, הן סירבו.  סירוב, כפי שאנחנו יודעים מהדיון הציבורי שמתרחש בימינו, אינו פעולה פשוטה. שפרה ופועה, הסרבניות הראשונות של ההיסטוריה היהודית, בוודאי חשבו ושקלו, התלבטו והתחבטו במורכבות חייהן ובדילמות שעמדו בפניהן. הן בוודאי לא ישנו בלילות, וחיו בפחד בימים. היה ברור להן שסירובן לרצוח את התינוקות על פי חוקי המלך, עלול לעלות במחיר חייהן. אני מנסה להיכנס לנעליהן הגדולות, לשער מה עבר בראשן? מה הן הרגישו? אני מנסה לחוש את לבן הדופק בחזקה בחזה בעת שעמדו מול המלך וטענו את הטעון המופרך שבנות העבריים יולדות מהר והן לא מספיקות ליילד אותן. אני מנסה לדמיין מה חשבו כשהעדיפו למות בעצמן מאשר להפוך לרוצחות של ילדים, האם בכו על ילדיהם שיישארו יתומים? על העינויים של הגוף המומת?  בתקופה שאיש לא העז להמרות את פי השליט סירובן להרוג את התינוקות הוא  מעשה גבורה נועז שראוי שנלמד את ילדינו בכל גיל כדי שישמש אותם כדוגמא ראויה לגבולות הציות. אך הן לא היו הסרבניות היחידות, גם יוכבד ומרים הצטרפו אליהן והשיטו את משה בתיבת גומא, בהשגחה מלאה של מרים כדי שלא יתגלה. הצטרפה אליהן בת פרעה שאת שמה איננו יודעים כי הוא אינו מופיע בסיפור המקראי. בת פרעה מרדה באביה כשהכניסה תינוק עברי, בן עבדים לארמון והגדילה לעשות כשהביאה את אמו להניקו. אני מניחה שבסוד הזה היו שותפות עוד נשים מצריות שחיו בארמון וידעו שבת פרעה לא הרתה את משה. נשים שניקו, ובשלו, שטפו כלים והציעו את המטות. גידולו של בן עבדים עברי בארמון היה מרד של נשים בדרך של נשים, דרך של חיי יום ים שהיה בה שתוף פעולה בין בנות מעמד נמוך, בנות עבדים עם אישה ממעמד גבוה, בת מלך ובנות פמלייתה, שיתוף פעולה של נשים עבריות  עם נשים מצריות, נשים בורות, חסרות חינוך עם מי שזכו לחינוך הגבוה ביותר שקבלו נשים בתקופה זו. ביחד הן קראו תגר על שלטון המלך, חצו גבולות, סוציו אקונומיות, גבולות של השכלה, לאום ודת, כדי להציל חיים של ילד אחד. אני מנסה לחשוב היכן חציית גבולות כזו מתרחשת היום? אם בכלל.

בבתי הספר ובגנים שוכחים לספר את הסיפור המופלא הזה של אחוות הנשים וגבורתן. גם בלילות הסדר של מי  שדבקים בהגדה ושל מי שמדלגים על רובה, שוכחים לדבר בזכות גבורתן של הנשים. כשאני מדמיינת לעצמי את משה אני מקווה שהוא לא שכח בחייו את האהבה והאומץ של הנשים. אני מדמיינת איך כשהגיע לבגרות הן ספרו לו את הסוד אותו נצרו שנים, איך ספרו לו על סירובן  לציית לפקודתו של המלך והצילו את חייו, איך המשיכו להניקו ולטפחו להעניק לו חנוך ותנאי מחיה נפלאים שיכלו לטפח את הביטחון העצמי שלו, את האינטלקט שלו, את כישוריו החברתיים והשיפוט המוסרי שלו.  הוא בוודאי בקש לחזור על הספור שוב ושוב, כמו שילדינו מבקשים לשמוע שוב את ההיסטוריה האישית שלנו. הוא בוודאי הבין שבזכות נשים אלו הוא גדל להיות מנהיג.

סיפורן של הנשים בפסח הוא גם פואמה חינוכית בעיני. ולכן למרות שאינו מופיע בהגדה עלינו להגיד לבנותינו ולבנינו. זהו סיפור שעקרונותיו של חינוך נכון, חינוך שוויוני לכל זועקים ממנו. הנשים הסרבניות, שהתנגדו לדיכוי של המלך ושיתפו פעולה כדי להציל חיים, הבינו שהחינוך הוא הוא שקובע את חייו ומיקומו של האדם, לא מוצאו. הן הבינו שבן עבדים המקבל תנאי מחיה וחינוך של בן מלכים, בן עבדים המקבל אהבה מקבוצת נשים שהסירה מעצמה את כל גבולות הדעות הקדומות של דת, מעמד, לאום וגזע, יכול להיות כל דבר שירצה, גם מנהיג של אומה. אילו למדנו והשכלנו מנשים אלו, היינו יכולות לעשות מהפיכה בחינוך גם בימינו. 

כנראה שיעניין אותך גם: