ביטחון בעידן של עוצמה, הרוגים בפעולות טרור

איציק ספורטא

ביום הזיכרון כאשר מסכמים את ההרוגים הישראלים במלחמות ובפעולות איבה שמעתי שנהרגו בישראל בפעולות איבה כ-1600 אזרחים, המספר הזה גרם לי לחפש נתונים בנושא, מהסיבה שלמיטב זכרוני חלק גדול מאלו הם נפגעי שנות האלפיים, השנים שבהן עמד בראש הממשלה הגיבור הלאומי אריק שרון. כיון שזיכרון הוא לא הכלי הטוב ביותר לבחון דברים חיפשתי משהו קצת יותר רשמי. להתייחס להרוגים כנתון סטטיסטי זו בעיה, אבל לעיתים אי אפשר להתחמק מהדיון הזה שנעשה גם לגבי נתונים על נפגעים בתאונות דרכים או כאלה שנפגעים מקיצוץ בתקציבי בריאות ורווחה.

מצאתי שלושה דו"חות של הביטוח הלאומי בנושא. באחד דווחו מספר ההרוגים על פי עשורים עד 1997. בין 1949 ל-1957 נהרגו 17, ובין 1958 ל-1966 6 הרוגים. ומ-1947 ל-1997 נהרגו 750 בני אדם. בדו"ח מאוחר יותר שפורסם באפריל 2007 נמצא שמספר ההרוגים הכולל הוא 1652 בני אדם, כך שבעשור האחרון נהרגו יותר בני אדם מאשר בחמשת העשורים שלפני כן.  בדו"ח השלישי מנובמבר 2007 המספרים דומים.

עם כך השנים הטובות ביותר של מדינת ישראל ואזרחיה מבחינת ביטחון האזרחים היה בין השנים 1958-1966, בימים שמדינת ישראל הייתה קטנה ומוקפת אויבים, לפני היותה אימפריה חסרת גבולות בעלת עוצמה צבאית שאין שנייה לה. אלו גם השנים שבהן נבנה אותו מתקן בדימונה שאמור היה להרתיע את אותם אויבים.

עוצמתה הגדולה של מדינת ישראל גרמה לכך שכל המתעמתים עימה רכשו יותר ויותר כלי נשק אשר מסכנים את האזרחים, בעיקר טילים ארוכי טווח שחלקם מצוידים בחומרי לחימה כימיים כאשר מדובר בסוריה, או הכנות לטילים שישאו פצצה גרעינית כאשר מדובר באיראן, או סתם טילים המוחזקים בידי החיזבאללה. הפלסטינים החלשים ביותר מבחינה צבאית גילו את עוצמת כלי הנשק הפרימיטיביים מסכין בשנות התשעים המוקדמות,  למחבלים מתאבדים ולטילים שעוצמתם בחוסר תחכומם. כל אלה מעוררים מחשבות על משמעות העוצמה הצבאית והביטחון הנגזר ממנה.

אולי ההרתעה הישראלית תשפיע על אירן ואולי סוריה, אבל פחות על חיזבאללה ועוד פחות על החמאס והפלסטינים. אז מה נשאר לנו? ללקות בנוסטלגיה על השנים הטובות שחלפו או אולי למצוא סוף סוף, מאוחר מידי אומנם, דרך שבה העוצמה הצבאית לא תהיה זו שתבטיח את ביטחונם של אזרחים במדינת ישראל, כי עד עכשיו זה לא ממש עבד.

אלא שאנחנו נמצאים בתקופה שבה חסידי הווילה בג`ונגל מתחמשים עד בלי די בהכנות לאפוקליפסה הממשמשת ובאה, במן אמונה בלתי מעורערת שהיא בו תבוא. אם פעם היהודים ציפו לבוא המשיח שיביא רק טוב, נראה שעכשיו מצפים להיפוכו שיביא רק רע.   

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. משה לופינסקי

    רוב הישראלים בכנות מאמינים שהמלחמה ב67 שפרה משמעותית את בטחונם האישי.
    מוטב היה לו היו בוחנים את המספרים. במקרה זה היו מגיעים למסקנה ההפוכה.

  2. טל ירון

    איציק,

    האם שאלת את עצמך מדוע התגברו כל כך הפיגועים? מה קרה מאז 1993 שאיפשר לטרור להיות כל כך יעיל? קוראים לזה, להערכתי הסכמי אוסלו. בהסכמים אלו הנכסנו אירוגן טרור שלם לתחומי מדינת ישראל הלא-ריבונית. האירגון הזה פעל מתוך לגיטמציה לאומית, להכניס טרור. הוא איפשר לפלסטינאים בפעם הראשון להפעיל מנגנון משומן לבניית מנגנוני טרור. אם תבדוק את הגראפים של הפיגועים, תראה כי היו שתי מדרגות. בשנות ה-90, והשניה באינתיפדה השניה (אל-אקסה). שתי המדרגות הללו לא היו מתרחשות, אם לא היה נבנה במדינת ישראל הלא-ריבונית, כוחות טרור סדירים, ואם ישראל לא הייתה יוצאת מיהודה ושומרון (ראה את מקרה יהודה ושומרון, מול עזה).

    לגראפים הסתכל:
    http://www.israel-mfa.gov.il/MFA/MFAArchive/2000_2009/2000/1/Terrorism+deaths+in+Israel+-+1920-1999.htm

    http://www.israel-mfa.gov.il/MFA/Terrorism-+Obstacle+to+Peace/Palestinian+terror+since+2000/Victims+of+Palestinian+Violence+and+Terrorism+sinc.htm

  3. רוזה לוקסמבורג

    תודה איציק על המאמר.

    זה באמת האבסורד הציוני הגדול.
    הדמגוגיה הכי בולטת של המדינה הזאת היא שהיהודים צריכים מקום משלהם, מקלט, מקום שבו הם יהיו בטוחים,
    ושלא יהרגו יותר יהודים רק משום שהם יהודים.
    זו ההצדקה לקיומה, זו ההצדקה לחיים בפשרה: כי אנחנו מוגנים כאן ולא יכולים להרוג אותנו על שום יהדותנו.
    שנאמר: פחחחח
    אז מה יצא מזה?
    ששישים שנה אחרי,
    הורגים בנו על שום יהדותנו הרבה יותר מאשר בכל מקום בעאולם (וליתר דיוק פי כמה וכמה)
    מה שאומר שכל ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל מוטלת בספק.
    לא רק שההבטחה לא מומשה, ותיאוריית המקלט התבררה כמופרכת, אלא שגם התרכזנו במקום אחד כדי לעשות עבודה יותר קלה למי שמחפש פגיעה אפקטיבית, בין אם זה אטום ובין אם זה סתם טילים.
    אם זה לא היה כל כך עצוב, זה היה מצחיק.

  4. אמיר פכר-אריה

    טוב עשה ספוטא שקישר את הדוח של הביטוח הלאומי
    להזכיר לנו שלא מדובר בחילי בדיל או ב"רעים" ממשחקי הוידאו
    אבל אני לא לגמרי משוכנע חזרה לגבולות 67 תביא שקט.
    וגם קשה לי להאמין שהפלסטינים רוצים הסדר של שקט בגבולות אלו

  5. אורלי נוי

    כדאי להזכיר שלפני פחות משבועיים, התכנסו נציגי הפלגים הפלסטינים בקהיר ושוב נתנו את הסכמתם להצעת רגיעה עם ישראל בתיווך מצרי, אך כרגיל, ישראל מסרבת. שמעתי הבוקר את אברי גלעד מנסח בצורה המדוייקת ביותר את ההגיון הישראלי המופרך מאחורי סרבנות זו- לטענתו, אם החמאס כל כך מעוניין ברגיעה, זו סיבה מספיק טובה בשביל ישראל לסרב לה. העקרון הבסיסי ביותר במושג ההסכם, שאמור להיות מקובל על שני הצדדים ומועיל לשניהם, נשמע זר לאוזניים ישראליות, שמחפשות לא פחות מכניעה של החמאס. כלומר הם מצפים שהחמאס יסכים להפסיק באופן חד-צדדי את הקסאמים, בעוד ישראל שומרת לעצמה את הזכות להמשיך ולרדוף את אנשיהם בעזה ובגדה. מיותר לציין שמי שמשלם בינתיים את המחיר של מדיניות פושעת זו הם תושבי שדרות וישובי עוטף עזה, ויש לקוות שהם יתחילו להשמיע את קולם בדרישה לקבל את הסכם הפסקת האש ולמנף אותו להסכם רחב יותר שיכלול גם שחרור אסירים ואת שחרורו של גלעד שליט.
    כיום, עם החקירה החדשה נגד אולמרט, הימין מפמפם לנו שאולמרט ינסה לעשות מהלכים מדיניים מרחיקי לכת כדי להסיט מעצמו את האש. לדעתי החשש הריאלי יותר הוא שהוא דווקא ילך על מהלך צבאי נרחב ברצועה, שכן הכוחניות המיליטנטית תמיד היתה מפלטם של הנבלים במקומותינו.

  6. ירדנה אלון

    על כך שמדינת ישראל היא המקום הכי פחות בטוח ליהודים דיבר כבר פרופ' ישעיהו לייבוביץ כמדומני עוד בשנות השבעים באחד מהויכוחים או השיחות שנערכו ביינו ובין אנשי שמאל וימין לא זוכרת בדיוק נדמה לי שבספרו "עם ארץ מדינה" הוא מדבר על כך, באחד מהויכוחים שהתנהלו בנושא שאלת האם כדי להיות או לחיות כיהודי צריך את מדינת ישראל לדעתו של לייבוביץ לא, והוא גם טען כי ישראל היא המקום הכי פחות בטוח ליהודים,אז כך שאם באים עם הטיעון הזה על מנת לתבוע חזקה על הארץ לדעת לייבוביץ' הטיעון אינו מחזיק מים,אולם אז כשלייבוביץ' אמר זאת לא היו לו הנתונים והעובדות "היבשות" מהביטוח הלאומי הוא טען זאת אך ורק מתוך התבוננות וצפייה והקשבה למה שקורה במציאות הישראלית.אז טוב מאוד החיבור שעשה איציק עכשיו כשהביא לנו את הנתונים לאשורם (פחות או יותר אני משערת)מפני שזה הופך את העניין שייחסו אותו להשקפת עולם או אידאולוגיה גרידא למשהו קונקרטי , מעשי,
    יחד עם זאת אני מבקשת להוסיף דבר מה נוסף לשיח, נכון שפיסית מתו כך וכך אנשים , זוהי טרגדיה קולקטיבית עצומה ואיומה,אבל לא מדברים על אלה שחיים יום יום ושעה שעה את הפחד שהנה זה עומד לנקוש גם בפתח דלתם,תשאלו את האמהות שהילדים שלהם בצבא,החשש והחרדה נמצאים שם כל הזמן, תשאלו את עמחא שנוסע באוטובוסים, ויוצא לשווקים הגדולים שקשה לסגור אותם הרמטית ותחושת הפחד והבהלה תוך כדי קניות שמא יארע דבר מה(פיצוץ,פיגוע) וכאן פוגע ופוגם אי השקט חוסר הבטחון וחוסר הוודאות שמצריך רבים מהישראלים לחיות על תרופות הרגעה ובחרדה מתמדת , הפחד מן הטרור פגיעתו היא לא פחות קשה מפגיעתו הפיסית, אז כך שאם נוסיף לרשימה גם את פגועי החרדה ומעניין אם יש רשימה שנותנת נתונים כאלה של כמה פגועי חרדה והלם (לא רק מאלה שחוו מפאת היותם במקום ארוע, אלא אלה שלא יצא להם להיות בפיגוע אבל החרדה הבטחונית סוגרת אותם בבתיהם או פוגמת באיכות חייהם הנפשית והמנטלית) הופכת אותם לעצבנים ומוטרדים בעבודה בדרך אליה או ממנה.אני סבורה שתמונה כוללת שכזאת אולי תוכל להואיל לאנשים להבין באיזו מציאות בטחונית הם חיים ועד כמה מופרך הטיעון שישראל מהווה מיקלט טוב וראוי ליהודים(וגם ללא יהודים שחיים כאן)

  7. יואל קורנבלום

    אל תשכח שהשקט של 1958-66 כפי שכתבת נגמר בזה שהערבים התחילו את מסע המלחמה שגרמה למלחמת ששת הימים בהם נלחמנו נגד המצרים הירדנים והסורים וכן גם נגד העיראקים שבאו לעזור ל"אחיהם" הערבים נגד ישראל. אל תשכח גם שהיה הקרב על המים בסביבות 1960-62 בהם נלחמנו בסורים ובירדנים שניסו להטות את מי הירדן. כמו כן היו "סתם" יריות והפגזות מתל עזזיאת הסורי או ממקומות אחרים בסוריה על כל מה שזז באיזור הכינרת ובכלל בצפון. אז קשה לראות את זה כשקט אלא צריך לראות את זה כהכנה של הערבים לקראת המלחמה שהיתה ב 1967 ומאז אנחנו תקועים במצב הזה. כלומר כל ה"כיבוש" לא תוצאה של תוקפנות ישראלית אלא תוצאה של תוקפנות ערבים מתמשכת והגנה מצידינו.

    אני גם מאמין שבטעויות שלנו הוספנו לעוצמת הטרור הערבי עם הסכמים מוזרים כמו הסכם אוסלו או נסיגות חד צדדיות שרק מגבירות את התאבון של הערבים למעשה טרור נוסיפים. קשה גם להתייחס ברצינות לכל מיני הצהרות של הערבים להפסקת אש כי מסתבר שבסך הכל הם רוצים קצת שקט כדי שיוכלו להתכונן למלחמה נגדינו. הם הפירו את כל ההסכמים אתנו כך שממש קשה להתייחס ברצינות למה שהם אומרים, צריך להתייחס למה שהם עושים. כשמסתכלים על המצב ברור הוא שהערבים מעולם לא התכוונו לשלום עם ישראל וכל שקט שהיה הוא שקט זמני עד שהערבים הגיעו למסקנה שהם מוכנים לעוד קרב.

  8. טל ירון

    נתן,

    ראיתי את הסרט שהפנת אותי אליו. הניסיון לברר היכן טעינו הוא חשוב. אך יותר חשוב לקבל תמונת מבט מפוקחת וצלולה יותר. והסרט מחטיא את זה בגדול. למרות שבהתחלה נאמר שגם לפלסטינאים יש חלק בהתדרדרות, כל שאר הסרט עסק באי ההצלחה שלנו למנוע את העימות, או בגרימה המכוונת שלנו לעימותים. גם כשהסרט עסק בניסיון להציג את הכישלונות שלנו, הוא עשה זאת בצורה מאד מגמתית. הוא נתן רק לזרם מחשבה אחד להציג את תמונת המצב. החלק השני, כמו ברק, בוגי או מופז לא העלה אפילו פעם אחת הסברים לטענות שהצד השני העלה מולו. כך הסרט מנסה ליצור תמונת מציאות מאד חד צדדית, מאד מגמתית, שבה אנשי אסכולת אוסלו מתרצים מדוע נכשלו.בכך הם מאשימים את כול העולם ואישתו, ולא את עצמם. האם הם חשבו מדוע הצבא לא נענה לדרישותיהם? האם יכול להיות שחלקים רחבים בציבור ובצבא איבד בהם אמון? האם יכול להיות שההתנהלות הלא-קשובה שבה פעלו, גרמה לכך שהצבא וחלקים נרחבים בציבור יאבדו בהם אמון. האם יכול להיות שאנשים אלו, בדרגים מדיניים כל כך גבוהים, אינם יודעים את מלאכתם.

    אדם ביקורתי, שפתרון המצב באמת חשוב לו, אינו יכול לקבל סרט כל כך חד צדדי, וכל כך מגמתי. הסרט חייב להיות בעל פרספקטיבה רחבה יותר, כדי להוות בסיס לדיון אינטלגנטי. הסרט הוא סימפטום לדעתי, לציבור אינטלקטואלי שממשיך לראות פעם אחר פעם את המציאות דרך התיאוריות שלו, להצדיק את השגיאות שלו דרך ראיית העולם מאד צרה. הוא שאמרתי: הציבור החשוב הזה סובל ממה שמכונה בפסיכולוגיה ובפילוסופיה Theory dependent observation ודיסוננסים קוגניטיבים.

    אין לקבל את המצב הזה. הציבור הזה חשוב מאד לעתידה של מדינת ישראל. יש להעיר את תשומת לבו לכך שהוא אינו פתוח לביקורת. הוא אינו מנהל דיון עם המציאות. הוא הולך בעיניים עצומות אחר התיאוריות שלו.

    אני חושב שהגיע הזמן למחשבה חדשה. לדיון רענן ופורה על הכל.

  9. איסקנדר

    מסקנתי מהסרט ששקרצ'י המליץ היא:

    גם צבא מסודר ומאורגן וממושמע יכול לסגת לשלב מיליציוני.

    מעניין מה היו אומרים בעלי תפקידים דומים אצל הפלשת' אילו מי מהם היה עורך תכנית תחקירים כפי שנעשתה בסרט הזה.
    ואולי זה מיותר.איני זוכר מי אמר בסרט שלפנינו שעראפת התבטא בשלב מסוים של האינתיפדה שאינו יכול להשתלט על אנשיו("אנשיו"?)
    ברור שמיליציות אינן יכולות לתפקד פתאום כצבא מאורגן ממושמע ומסודר.
    מכאן שסביר ביותר שהפלשת' בהתנהגותם המיליציונית גררו גם את צה'ל להתנהגות כזו.

    אולי גם מלחמת לבנון תומכך במחשבה-מסקנה זו.

    אולי הגיע הזמן שנבחר לנו את יריבינו.
    אם איננו יכולים להתברך במנהיגות טובה יותר.

  10. זהר

    חתיכות נייר אף פעם לא היו גורם לשום דבר.
    רק מעשים.
    באופן מעשי, הסכם אוסלו היה גרוע מאוד מסיבות הפוכות לגמרי לאלו שהימין מנפנף בהן.
    זה היה הסכם כניעה של העם הפלשתיני, וכלל את גושי ההתנחלויות הגדולים (עם הצבא סביבם בתוך מרחב המחיה הפלשתיני), כפיפות כלכלית כמעט מוחלטת לישראל, וכתוצאה מכך לא הבדל גדול מבחינת המצב הקודם.

    מעבר לכך, אולי היה יכול להיות שרבין או אחרים, אילו הייתה הסטוריה שונה מזו שקרתה, היו משפרים את השטות הזאת בפועל, ורואים למרחוק מה בפועל יוצר שלום ולא כל מני חברותות עם אביב גפן וביל קלינטון.
    בפועל הסכם אוסלו היתה חתיכת נייר מיותרת כמו כל הסכם שחתמנו עליו ואף פעם לא ממימשנו התחייבות אחת מהללו. (כולל אוסלו.)

    כך שהסכם אוסלו שאתם לא מפסיקים להתלונן עליו, הוא כמו ההכחשה של ימנים רבים כי לא היו פה מאות כפרים פלשתינים, וכי יפו הייתה עיר נמל תוססת ומלאת תרבות ו40,000 תושבים שהוברחו משם. כמו הפרעות של הצד השני שאתם זוכרים, בהתעלם מתכניות הגירוש והטיהור של מרכז המשקל המעשי של התנועה הציונית, שהתעלמה, אז כמו היום, מהוגים שראו צעד אחד קדימה, אם לא כמה (כמו בובר, שולם, מגנס, אפשטיין, אחד העם, אלתרמן, רופין ואחרים.)

    בקיצור- bullshit. בבל"ת בעיברית, הוא הניפנוף הטפשי והמתלהם הזה באוסלו.

  11. איסקנדר

    בקשר לאי יכולתו של עראפת להשתלט על אנשיו-

    הדברים נאמרו בהקשר לטענה של גורמים ישראליים שהאינתיפדה תוכננה ע'י עראפת.הטיעון שלא הצליח להשתלט הובא כהוכחה שעראפת לא תיכנן,ויותר מכך,שלמעשה הוא נגרר ועד שלב מסוים אף השתדל בכנות להביא להפסקתה.
    מצב קלאסי של העדר שלטון מרכזי יעיל.

  12. מיכה רחמן

    המספרים שאיציק הביא מאלפים, אבל לדעתי המטרה של רוב ממשלות ישראל ושל חלקים גדולים בעם ישראל, לא הייתה בהווה ובעבר, הביטחון, אלא הגשמת המטרות הלאומיות (ולשם מטרות אלא מותר ואולי אף מכובד, להקריב את חיינו). קודם, בתקופת בן גוריון רצו להקים בית לאומי לעם היהודי. אם היו רוצים רק לחיות בבטחון ייתכן והיה עדיף להגר לארה"ב. ההצדקה של מדינת ישראל כמקום מפלט לעם היהודי אחרי השואה אינה נראת רצינית משום שהיו מקומות מקלט לא פחות טובים. מאז שנכבשו השטחים במלחמת ששת הימים, אנחנו מובלים על ידי המיתוס של ארצנו הקדושה. כלומר, ההתיישבות בכל שטחי ארץ ישראל התנכ"ית חשובה, ולכן חייבים הלמשיך ולשלם את המחיר, חיי החילים וחיי האזרחים הנרצחים מחוסר ברירה (תמיד ההצדקה של אין ברירה). ובודאי מטרה חשובה יותר מחייהם של האויבים הפלסטינים. בניגוד למיתוס הרווח, גם חיי חילנו פחות חשובים מאשר המטרות הלאומיות, עובדה שבכל הזדמנות שהיתה לשלום ולחסכון בחיי חיילנו ואזרחינו, היא לא נוצלה. כמובן שמיד יקפצו הטיעונים הידועים, שזה הם הערבים שלא רוצים אותנו, ושמלחמות, כל המלחמות, הן מלחמות של אין ברירה. אבל ברור לגמרי שאילו היינו נשארים בשטחים הקטנים של אז ומחפשים שלום היו לנו פחות אבדות. למרות כאב השכול, הבנים ממשיכים ללכת לקרב ברצון ומתוך נכונות להקריב את עצמם, למען מה? לפי ההצדקות המקובלות למען הגן על המקום היחיד בו יכול לחיות העם היהודי, אבל בפועל, לא למען הבטחון בלבד אלא בעיקר למען המשך ההתנחלויות. וזה למה שהמתנחלים שפעם עוד ניסו למצוא תוכניות שלום משלהם, ולהראות שהם יכולים לחיות יחד עם הערבים יותר טוב מהשמאל, היום כבר מדברים בגלוי על לנצח תאכל חרב (עם הצדקות היסטוריות שתולדות העולם הן תולדות המלחמות כשרק החזק שורד). ככל שיהיו יותר מלחמות ויותר קורבנות כך יתחזק ההגיון של הימין שצריך להמשיך ולהגן לא רק על קיומנו בתוך המדינה הקטנה של פעם אלא, על כל שטחי ארץ ישראל בכל מחיר.

  13. יואל קורנבלום

    ראשית אומר שמדהים אותי לשמוע על דבריו של לייבוביץ, כפי שהובאו באחת התגובות, שארץ ישראל מסוכנת ליהודים. אני מניח שה"ה לא שמע על השואה או על הפוגרומים ושאר מריעין בישין שחוו היהודים אם במזרח או במערב. כמובן שאם היתה מדינת ישראל כפי שחבר הלאומים קבע לפני מלחמת העולם השניה והבריטים היו עושים את מה שבקשו מהם לעשות השואה לא היתה כל כך גדולה וכמובן היהודים היו יכולים להגיע לארץ במקום לחזור לשדות המוות שבאירופה מכל מדינה שלא היתה מוכנה לתת להם מקלט.

    לכן נראה לי שהמקום הבטוח ביותר ליהודים הוא מדינת ישראל. יתכן שיש מקומות קצת יותר בטוחים כרגע אבל זה תמיד לתקופה קצרה. צריך לשמור על מדינת ישראל כמדינה יהודית וכמובן יש לזה מחיר. מצד שני מספר הנופלים בקרבות עם הערבים הוא בערך כמו מספר הנופלים בתאונות דרכים אז אולי ההורים צריכים לפחד יותר כשהילד מבקש את המפתחות לאוטו. מצד אחר אף אחד לא רוצה את ביקור משלחת קצין העיר כדי להודיע על הנופלים. אבל מצד אחר לא ברור אם ביקור הנאצים למטרות גירוש למחנות השמדה נשמע טוב יותר מביקור קצין העיר. או אולי פשיטה של הקוזקים על עיירה יהודית נשמע טוב יותר?