הרהורים נוגים אחרי יום השואה

יוסף אלגזי

זכרונות ילדות שנותרו לי ממלחמת העולם השנייה  בעיר הולדתי אלכסנדריה מעידים שחוויתי את אותה מלחמה בתנאים דה לוקס. אני זוכר במעומעם את ההפצצות מהאוויר של מטוסים איטלקים על העיר; הפצצה שנפלה לים סמוך לטיילת וגרמה להמוני דגים לנחות על מרפסות בתים סמוכים לביתנו; צפירות האזעקה ואלומות האור בשמיים של ההגנה האנטי-אווירת; הפריבילגיה כבן זקונים להישאר בבית ולאכול אבטיח עם אבי שמיאן לרדת למקלט; חיילי צבאות האימפריה הבריטית שגדשו את הרחובות, בעיקר את החיילים השחורים שסביבם נרקמו אין ספור שמועות זדון גזעניות, שגרמו לילדים לרוץ אחריהם בציפייה להבחין בזנב שבעכוזם; הממתקים וחרדל ה-Chow Chow שנהג  אחי, חייל בחיל האוויר הבריטי, להביא מה-NAAFI (הקנטינה הצבאית); הבריחה ברכבת לפלשתינה כשגייסותיו של רומל איימו לפלוש למצרים; הכרזות לקראת סוף המלחמה והניצחון עם התמונה של מוסוליני התלוי מרגליו; שניים-שלושה סרטים יווניים על המחתרת שלחמה בכיבוש הנאצי ביוון.

על אימי המלחמה והשואה ממש שמעתי בהגיעי לישראל מקטעי סיפוריהם של ניצולים בקיבוצים שמרת  ויד חנה, של  בת זוגי הראשונה, של בני משפחתה של בת זוגי השנייה, ושל אנשים נוספים. עניין רב  גיליתי בסרטי המלחמה הרוסיים שהוקרנו פעם בארץ. עקבתי בדבקות רבה, ברדיו ובעיתונים, אחר העדויות  שהושמעו במשפטו של אייכמן. קראתי הרבה על המלחמה ועל ההשמדה. ניצלתי את שנת הלימודים במוסקבה ואת הביקורים שלי במדינות כמו צ`כוסלובקיה, הונגריה, פולין, בולגריה, וגרמניה, על שני חלקיה, כדי לבקר באתרים ובמוזיאונים הקשורים למלחמה. שוחחתי עם לוחמים ועם ניצולים מבני עמים רבים.

חיפשתי ללמוד עוד ועוד על אימי המלחמה ועל מסעי ההשמדה של הנאצים ביהודים, בעמים הסובייטיים, בפולנים, בצוענים, בחולים הכרוניים, בנכים. כשנשאלתי על ידי מארחיי הסובייטיים כשביקרתי בפעם הראשונה בברית-המועצות ב-1967, באיזו עיר הייתי מבכר לבקר, השבתי לנינגרד (היום סאן-פטרבורג). ובביקורי השני, בחרתי לבקר בסטלינגרד (היום וולגוגרד). ביום לפני האחרון בו שהיתי בגרמניה המזרחית, כשהבעתי באוזני מארחיי את המשאלה לבקר במחנה ריכוז נאצי, הם ארגנו עבורי ביקור בזקסנהאוזן בהדרכתו של סגן מנהל המוזיאון. בשל העניין הרב שגיליתי בנושאים של אימי המלחמה וההשמדה תחת השלטון הנאצי היה זה טבעי שמורי, הפרופסור ולטר לקויר, יציע לי לכתוב עבודת גמר לתואר שני על הספרות המכחישה את השואה, ואכן זה מה שעשיתי.

עד היום מהדהדת באוזני הערת התמיהה שהשמיע בכיר בישראל מאחורי גבי בספריה של "יד ושם" בירושלים, "מה לפרנק ולשואה?" אותו בכיר לא ידע כנראה שהספרנית באוזנה הוא השמיע את ההערה הזו, נוסף להיותה  מדריכה בכירה ב"יד ושם", היתה כמוני, גם היא פרנקית וילידת מצרים. באותה מידה, גם הזדעזעתי ביום השואה כשסטונדט מבני עדות המזרח באוניברסיטת תל אביב אמר לי שהוא אינו מתכוון להשתתף בעצרת הזכרון ליום השואה באומרו, "זה לא החג שלי". כמורה וכמרצה אורח בעצרות יום השואה, בעיקר בפני בני נוער, כשדיברתי על השואה, התעכבתי על הסבל ועל ההשמדה להם היו קורבן היהודים בשטחי הכיבוש הנאצי, אך תמיד קישרתי אותם למלחמה, לנאציזם, לפאשיזם, להשמדתם ולסבלם של בני עמים אחרים, לגזענות, ללאומנות, למיליטריזם. תמיד יש להתייחס לשואה בקונטקסט אוניברסלי, בקונטקסט של מלחמת העולם השנייה, של האידיאולוגיה ושל המשטר הנאציים ושל כל קורבנותיהם.

השנה, יותר מאשר בעבר, אולי בשל גילי המתקדם, ביום  השואה, גם לקראתו וגם אחריו, הרבה מחשבות הטרידו את מנוחתי. בימים האחרונים סיימתי לקרוא את הספר, (בתרגום צרפתי מעולה),"האבודים" של דניאל מנדלסון שתיעד את קורות בני משפחתו שנספו באקציות בעיירה בולכוב (Bolechow) בגליציה שבפולין-אוקראינה בעזרתם של קומץ ניצולות וניצולים מהתופת. לפני כן קראתי את  ספרו מעורר המחלוקת של ג`ונתן ליטל, “Les bienveillantes” ("נוטות החסד"), זכרונותיו הבדויים של קצין אס-אס; ואחריו את ספרו האחרון של אותו מחבר, “Le sec et l’humide” ("היבש והרט­­וֹב") על לאון דגרל (Léon Degrelle), המנהיג הנאצי הבלגי שהתנדב להילחם כקצין בוואפן אס-אס בחזית המזרחית.

בניגוד לתחזיותיהם של מי שסברו לפני שנים, בישראל ובעולם, כי התעמולה והספרות שטיהרו את הנאציזם מכל פשעיו נגד האנושות והכחישו את השואה, הן תופעה שולית וחסרת כל סיכוי – למרבה הצער פשוט התבדו. העורך הראשי של הוצאת ספרים בישראל חשובה דחה את הצעתי לפרסם את עבודת המחקר שלי על הספרות המכחישה את השואה  בטענה, שהספר יעניין רק מעט מדי אנשים, חלקם יקבלו אותו חינם מההוצאה.

לצערי הרב, קרה ההיפך: עם הזמן, הן רק הלכו והתעצמו. הכרזות ברוח זו השמיעו, בין השאר, נשיא איראן, מחמוד אחמדינג`אד, מנהיג החזית הלאומית בצרפת, ז`אן-מארי לה פן, ולצערי הגדול גם  פוליטיקאים ואינטלקטואלים ערבים. הדהימה אותי הידיעה, שבטכס יום השואה בכנסת השתתף רק חבר כנסת ערבי אחד, אחמד טיבי. על אף שאני רחוק מלהיות אחד מחסידיו, התקשרתי אליו כדי לברכו, ובמיוחד על הדברים שצוטטו מפיו ברדיו, ושהזכירו לי דברים דומים ששמעתי מפיו של אדוארד סעיד. הוא אישר את הידיעה שהוא היה חבר הכנסת הערבי היחידי בטכס. בתגובה לניסיונו של טיבי  לגונן על חברי הכנסת הערבים, כי הטכס התקיים בעת פגרת הכנסת, אמרתי לו, "מתוך היכרות אישית קרובה וארוכת שנים, אני מבטיחך, שאילו תופיק טובי הקומוניסט  ותופיק ח`טיב מהתנועה האסלמית היו בכנסת היום, הם היו מקפידים, למרות הפגרה, להשתתף בטכס השואה; ואילו אמיל חביבי, חנא מואיס ותופיק זיאד היו בחיים, גם הם היו מקפידים להשתתף בטכס בכנסת". מצער מאוד, שמי שבאו במקומם בכנסת, כמו מחמד ברכה, ג`מאל זחלקה, אִברהים צרצור,  ונדיה חילוּ, נעדרו מטכס יום השואה.

זה מצד אחד, ומצד שני, הממסד בישראל ומנהיגים יהודים בחו"ל מנצלים מזה שנים  את זיכרון השואה ואת יום השואה לסחטנות פוליטית, כדי להצדיק באורח דמגוגי את המלחמות הבלתי פוסקות עם שכנינו הערבים,  את החינוך המיליטריסטי, את הכיבוש ואת זוועותיו, וכדי לשטוף את מוחו של הציבור הרחב, ובמיוחד של בני הנוער. לפני שנים אחדות הייתי עד לשטיפת המוח הלאומנית והמיליטריסטית שעוברים צעירים שעה שהם מבקרים באתרי מחנות הריכוז בפולין כשנלוויתי לקבוצה גדולה של תלמידי כיתות י"א, חניכי השומר הצעיר, בעת מסעם בליטא ובפולין.

השנה התהפכו הקרביים שלי כששמעתי ביום השואה את דברי הנשיא שמעון פרס, של הרמטכ"ל גבי אשכנזי באושוויץ, כשראיתי את תוכנית הטלוויזיה שהפגישה בין ניצול שואה מהונגריה עם בנו, מפקד חיל האוויר, האלוף אליעזר שקדי, כשהמצלמה עברה לסירוגין מהעבר להווה, מייסורי קורבנות הנאציזם בבודפשט לאולם בו קיבלו טייסי קרב של חיל האוויר בישראל תדריך לקראת צאתם לפעולה.

זאת ועוד. השנה, נתוודע הציבור, בפעם הראשונה המצוקה הכלכלית, במלוא חומרתה, בה חיו וחיים ניצולי השואה במדינה שמתיימרת לייצג אותם, אך בפועל קופצת ידה כאילו היא מצפה  ליום שיחדלו לחיות. אכן, הרהורים נוגים.

בת-ים, 13 במאי 2008

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. איל

    אני מברך את הרגישות והעומק שהפגנת במאמר הזה, שכן בעבר באתר זה נעשתה מיני הכחשה או הדחקה של היום הזה והפיכתה של השואה לעוד הרג המוני של חפים מפשע.
    מבוטחני שאם בריטניה לא הייתה מנצחת באל עלמיין גם אתה ומשפחתך היו זוכים לאותו גורל אכזרי מידיהם של הנאצים למרות היותך "מזרחי" . ההזדהות שלך ברורה ומובנת למרות שאינה נחלת כולם.

  2. צבי בן-דור

    אני חושב שהיום יהיה ערך גם כמסמך בפני ולא רק כניתוח. אני עוסק בנושא באחרונה ומאוד מעונין לקרוא, התוכל לכתוב אליי?
    צבי

  3. דודי קינג

    אחד הטקסטים הנוקבים ומעציבים ביותר על נושא תפישת השואה, בישראל ובעולם, שיצא לי לקרוא. יישר כח.

  4. סמולן

    אני מעריך שההעדרות של חברי הכנסת הערבים תתורץ, בעת הצורך והיום, בהיותה חלק מהמלחמה בנאציזם, כלומר בישראל ובציונות, ולא חלילה על ידי הכחשת השואה.

  5. צבי בן-דור

    היתכן שחברי הכנסת הערבים נעדרו מן הכנס לא בגלל שאינם מכבדים את זכר הנרצחים בשואה אלא שאינם מכבדים את האופן שבו ישראל עושה בזכר הנרצחים כדי להמשיך ולדכא את העם הפלסטיני. לא מלחמה בנאציזם לפנינו (כהלעגתו הטיפיקאלית של סמולן) אלא מאחה על כך שטקסי יום השואה בשיראל הופכים פלאקאטיים יותר, לוחמניים יותר ומוקדשים לקידום האינטרסים הצרים של מדינת ישראל ולהצדקת הכיבוש. אני מסכים עם יוסי אלגזי שיש להצטער על היעדרותם של החכ"ים הערביים מן הטקס בכנסת, אבל יש להצטער יותר, הרבה יותר, על כך הטקס הפך למופע מעורר בחילה שהומאניסט אמיתי לא יכול ליטול בו חלק.

  6. אמיר פכר-אריה

    אתמול 19-5-2008 צפיתי בתוכנית "המושבעים" של ערוץ 23
    הנושא היה האם ישראל צריכה לתת מעמד של תושב לפליטים אפריקאים (הנכנסים לישראל דרך מצריים)
    התוכנית מתנהלת כמשפט עם מושבעים.
    העדים שאני הספקתי לראות היו
    מתנדבת במקלט לפליטים לצערי אינני זוכר את שמה (שהיתה בעד מתן מעמד של תושב לפליטים)
    וחברת הכנסת אסטרינה טטרמן (ישראל ביתינו) שיצגה את העמדה שצריך לקבל רק מכסה (200-300 פליטים בשנה)

    הרגע מזזעזע ביותר, מבחינתי לפחות, היה כאשר עורך הדין שיצג את הדרישה לתת מעמד תושב לפליטים
    כאשר טטרמן ענתה: "לא, רק 300 כדי להגן על הרוב-היהודי"
    וזאת בתשובה לשאלה: "ואם השנה היא 1941 והפליט ה301 היא סבתא שלי…"

    מכה נוספת היתה שבין המושבעים היה רוב (5 מול 3) נגד מתן מעמד תושב לפליטים.

    הולכת וגוברת בי ההרגשה שהציונות מיצתה את האנרגיות החיוביות שהיו בה.