רק למענכם אני מוכן להמשיך ולהקריב את עצמי, נתיני היקרים

משה צימרמן

לו הייתי אולמרט – וגם בימיו טובים לא הייתי רוצה להיות הוא, חס וחלילה – הייתי שובר את שתיקתי ומזמין את כל המגלים עניין רב במעשי הנאצלים – ומועיל בטובי להסביר להם פחות או יותר ככה, בזו הלשון:

חברים, כלומר נתינים יקרים, רק למענכם אני עמל כל הימים. כלום הייתם מעלים בדעתכם שאני בעצמי, מתוך בחירה חופשית, הייתי מבזבז כמה מאות שעות וכמה עשרות אלפי דולרים על חוויה מפוקפקת, שמשום מה נהוג לקרוא בטריבונלים העלובים של מדינתכם, "חופשה באיטליה".

באיטליה ידידי הנתינים, אין חופשות, רק השתלמויות. במהלך שהותי בה, אני מתבונן בברלוסקוני ובתחנות הטלוויזיה שלנו, ומבין למה אתם כועסים עלי. פשוט, אין לי קבוצת כדורגל מוצלחת כמו שיש לו. אני בטוח, שאם הייתה לי קבוצה כמו מילאן, הייתם סולחים לי על הכול. במיוחד, אם הייתי קולט בה מאמן כדורגל נרדף, אך ורק בשל יהדותו, כמו אברם גרנט – ושנה לפני זה או אחרי זה עוד הייתי מספק הזדמנות לשלוימה שרף מכפר-סבא לאמן את אותה קבוצה במשך כמה חודשים, שקצת פחות יקנא. שהרי תמיד הרצון להביא שלום-גאולה-רווחה-ועושר לעולם, לבני-משפחתי ולי היוו תמיד את המקור הבלתי נדלה לפועלי הראוי-לכל-הערצה במציאות הקשה והאביונית, שבה מתנהלים חיי.

מהלך כזה היה מאפשר לי, כמובן, ללמוד איך נלחמים ב"אוליגרכים פופוליסטים" כמו גיידמאק, שעם קבוצה עלובה כמו זו שאני אוהד משחר נעורי, מצליח לשמח כל כך הרבה ישראלים קשי יום.  הרי מעשים כגון אלה, שימוח ההמונים הנבערים וקרובי המעודנים, הם היחידים שמעניינים אותי כבר הרבה שנים (כפי שאפשר היה ללמוד מעדות טלנסקי). ואולי גם שהרכבות ייצאו בזמן. וכאלה דברים אפשר ללמוד לפני הכול באיטליה. ורק בשביל זה אני מקריב את עצמי ומוכן לנסוע אליה – תוך שאני מסתפק ב"מלגות הדלות וחסרות היכולת לפנק של מוריס", שלפעמים אפילו נדמה לו שהוא נותן לי אותן רק בתור הלוואות. אין גבול לחוצפה של השנורר הקמצן ועלוב-הנפש הזה, שמעז לספר לכולם שהוא אוהב אותי.

שהרי אם זה היה תלוי בי. הייתי נוסע בעיקר לאמריקה, שכולם – כולל שולה זקן, וחבר מרעיו של טלנסקי – יודעים, שבה הנוחיות הרבה יותר גדולה; הסיגרים הרבה יותר גדולים ויקרים; בתי המלונות שכרטיס האשראי של טלנסקי יכול ל"סדר", הרבה יותר מפוארים. ומה שחשוב, בהם אפשר לשכוח את "הייאוש הלא מי יודע מה נוח", שקשור בכך שיום אחד הגמדים, הרשעים, שכל הזמן מחפשים רק ענקים מורמים מעם כמוני, ישיגו אותי ויכריחו אותי לחזור ולהיות כ"אחד האדם". ואותם להישאר ב"עליבותם הקטנונית" לנצח. שהרי בלעדי אין להם תקומה. אחרת הרי לא הייתי מרשה לעצמי להיות כל כך לא-זהיר. אבל מה יש לי להצטער, ברור שכשהם יגלו את כל מה שהם הפסידו כאשר הם נתנו לי ללכת, הם יצטערו הרבה יותר. ואז אני לא אעזור להם, אפילו אם הם יתחננו. לא אקריב את עצמי עוד פעם למענם. קטנוניים, עלובי-נפש שכאלה.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אורלי בנימין

    גם אם אני שותפה לצימרמן בשיר ההלל לנכונות ההקרבה של ראש הממשלה כשבסוד אני מודה שהייתי רוצה שטלנסקי יאהב אותי ולא את אולמרט ואוכל גם אני להתלבט אם לנסוע לאיטליה או לארצות הברית, בעצם הייתי רוצה לקדם הצעת חוק דחופה.
    ובהצעתי הייתי רוצה לתבוע שלא יוכל אדם להעמיד את מועמדותו לראשות הממשלה, גם אם מונה בעקבות נבצרותו של אחר, בטרם פרש בפני הציבור את חשבונותיו הכלכליים כולל פרוט מסודר של המקורות הכספיים באמצעותם רכש את כל נכסיו כולם. אולמרט, ברק וביבי, המכונים מנהיגינו, חייבים להראות לנו הכל לפני שנחשיב אותם ברי משחק בתהליך הדמוקרטי
    מישהו יכול להעביר לי איזו מעטפה שמנמונת בכדי שאוכל להעמיד צי של מנסחי הצעות חוק ולוביסטים שיקדמו לי את הפרוייקט הזה?

  2. אורלי בנימין

    גם אם אני שותפה לשיר ההלל של צימרמן לנכונות ההקרבה של אולמרט כשבליבי אני מצטערת על כך שטלנסקי לא אוהב אותי במקום את אולמרט בכדי שאוכל אני להתלבט אם לנסוע לאמריקה או לאיטליה, הייתי רוצה לקדם הצעת חוק דחופה:
    ובהצעת החוק שלי מועמדים למשרת ראש הממשלה כולל אלו שהופכים מועמדים בשל נבצרותם של אחרים, אינם יכולים להיהפך למועמדים בטרם חשפו בפנינו את כלל ענייניהם הכלכליים ובמיוחד את המקורות הכספיים בהם רכשו את נכסיהם, כל נכסיהם. ביבי, ברק ואולמרט עשויים מאותו חומר בדיוק והם חייבים לנו דין וחשבון מפורט בטרם נחשיב אותם ברי משחק בתהליך הדמוקרטי.
    יש למישהו אולי איזו מעטפה שמנמונת להעביר לי בכדי שאוכל להעסיק צי של יועצים משפטיים ולוביסטים שיקדמו לי את הענין הקטן הזה?

  3. איזי גור

    מה אתם רוצים מהמסכן הזה. מה שמו אול.. נזכרתי: אולמרט.
    הרי אתם ששמתם אותו שם!
    ועבור מי תצביעו בפעם הבאה? מה? סליחה, לא קלטתי. מה אמרתם ? ביבי.? ברק?מופז? שטרית?
    אז שלא תפצו פה בפעם הבאה.
    קפיש?

  4. איילה סבאג מרציאנו

    יש אלטרנטיבה אחרת… מפלגה פוליטית חדשה מהשטח מהמצוקות ומהאשפתות של הדיכוי והגזענות הציונית. ה אם תצביע עבור מפלגה שכזו? האם האוכלוסיות המוחלשות לוקות "בתיסמונות האישה המוכה" עניין הבחירות יעשו שינוי ולא ישובו אל הבעל המכה והאלים?

  5. אירית

    מצטרפת להצעה של אורלי, אבל במקום הצעת חוק (מי יצביע ? חברי הכנסת בוצעי הבצע ?), להתחיל בבית פנימה. כתבתי בעבר שראוי לקיים יותר שקיפות במחנה הצודקים בעצמו, ולהתחיל בבית פנימה בבחינת "קשוט עצמך". זה כולל עמותות כמובן, אבל גם פעילים בולטים המעמידים עצמם בפני הציבור הקדוש כדובריו. זה יצמצם קצת את הפער הסכיזופרני הישראלי בין הדיבורים לבין המעשים, ויחסן את הפפעילים התמימים בשטח מפני קומבינות מסריחות של מוביליו. בעיני זה גם תרגיל אינטלקטואלי נכון ומאתגר ומועיל – אנשים שתוקפים אחרים על "מקורות פרנסתם" יסבירו את המתחים הקיימים בחיים שלהם בין הרצוי לבין המצוי, ויוכלו לייצר שיח אמיתי, לשם שינוי, של שמאל ישראלי. שמאל ישראלי זו כמעט אוקסימורון מן הטעמים הידועים (ה"כיבוש", השותפות עם צבא אמריקה, תפקידה הקולוניאסליטי של ישראל במזהת ועוד), כרגע השיח השמאלני מדבר באויר, כאילו יש כאלה ש"כבשו" בשטחים ויש צדיקים שחיים מאויר ואהבה. הצורך להתמודד עם המציאות יועיל מאד למאבק מאחר שהוא ירד לפרטים, לכרטיסי הטיסה ולמעטפות, איש איש ו"הדוד סקאם" שלו. זה גם יאפשר לדעתי לראשונה זרימה אמיתית של אינטראקציה בין הדודים האלה ובינינו, בגובה העיניים, ולא בסופרלטיבים. אפשר גם להעז (אוי ווי) ולשאול את ה"דון" התורם הנאור ממה הוא עשה את כספו ולהכליל זאת במנין בשיקולים אם לקחת ואים ומה לעשות עם זה.

  6. ירדנה אלון

    אירית את צודקת, אבל זה אוטופי-מפני שזה מצריך כנות ואינטגריטי,ויושר לבב ונקיון כפיים,ובני אדם הם לא מלאכים צחורי כנף (מעטים,מעטים מאוד), אבל יכול להיות שקראתי יותר מדי אלבר קאמי,ועל האבסורדיות של הקיום האנושי שדברים מעין אלה נראים לי כאוטופיה.אבל תמיד אפשר לנסות ולקוות (גם את זה למדתי מקאמי)