התקשורת העצמאית ככלי מרכזי לשינוי חברתי

יריב מוהר

תחשבו כמה אירגונים רציניים לשינוי חברתי קיימים בישראל יחסית לגודלה. לעיתים נדמה שמדובר באינפלציה. אבל כל הכוח האזרחי הזה, על אף חשיבותו הרבה, הוא עלה נידף ברוח מול כוחה של התקשורת המסחרית לעצב תודעה קולקטיבית.

בתודעה קולקטיבית אני מכוון קודם כל ליכולת לטעת בציבור תחושה של דחיפות או שאננות לגבי מצב המדינה, וליכולת לעצב תפישות לגבי מה חשוב, מעניין ורלוונטי לחיינו, ולעומת זאת מה זניח, משעמם או לא שייך אלינו – נינט מעניין דוח מבקר המדינה, כמובן שמשעמם. כשה"משעמם" הוא במידה רבה הבנייה חברתית.

בחברה מתוקנת ההתקשורת מודעת לתפקידה. היא מודעת לעובדה שהיא זו הקובעת אם אזרחי המדינה יהיו אזרחים רק במובן הטכני או אזרחים במלוא מובן המילה. היא הקובעת אם יהיו אלה אזרחים שתובעים מהשלטון דין וחשבון, ומודעים להפרות של זכויותיהם לשוויון מלא בנגישות להזדמנויות ומשאבים.

כלומר הכוח לשינוי חברתי רחב ושלם נמצא בתקשורת. הכוח לעיוות ושימור המבנה החברתי המעוות, נמצא גם הוא בידי התקשורת, במיוחד בעידן של דימויים והצפת מידע שטרם נודע כמותו.

העובדה הבנאלית היא שהתקשורת שינתה את מסגרת המחשבה שלה והחלה תופסת עצמה במונחים עסקיים טהורים, הנחתכים על פי המדד העליון של היעילות הכלכלית (המיידית, יש לציין).

במובן מסוים אי אפשר להאשים את התקשורת – בחברה שערכי ההפרטה שולטים בה, מדוע גוף שמעולם לא התיימר להיות-שלא-למטרות-רווח, יכיל על עצמו ערכים מלבד ערכים עסקיים?

חמור מכך, בעידן שלנו מרכז הכובד של ההשפעה על חיינו עבר מהממשלה והפוליטיקה אל הכלכלה, התאגידים ובעלי ההון. הם, כמו שהעיד לא מזמן עו"ד הצמרת יעקב ווינרוט, הריבון האמיתי בישראל. על גורמי הכוח הללו יש לתקשורת עוד פחות סיבות לפקח, שהרי ראשי כלי התקשורת הגדולים הם גם אותם בעלי הון מעטים ששולטים במשק ובמידה רבה בחברה הישראלית, או שהם קשורים עימם בקשרי חברות ומשפחה.

אולי אתן\ם שואלות\ים את עצמכן\ם האם ההרמטיות של קשרי הכוח הללו אכן מתבטאת בתכל"ס? הרי גם בתקשורת המסחרית יש לא מעט סיפורים שמביכים בעלי הון, ותחרויות ויריבויות בין בעלי הון הן עניין שבשגרה, כך שקשה לדבר פה על אחדות אינטרסים.

כמובן, התקשורת מעלה מדי פעם (ולא בתכיפות יש לומר) ביקורת על תאגיד זה או אחר, אבל לא על השיטה המאפשרת לתאגידים לצבור כוח כל כך גדול במשחק הכלכלי. כלומר מדובר בחשיפות נקודתיות, אבל לא בסיקור משמעותי של ההחלטות הנוגעות לקביעת מדיניות כלכלית-חברתית בעייתית.

דוגמה היפותטית: אין שום פרופורציה בין החומרה של ההחלטה (הלא פורמאלית) של שר האוצר, לא לאכוף בקשיחות את הוראות המפקח על הבנקים בנוגע לגובה העמלות, לבין המשקל ששערורייה כזאת, של גניבת מיליארדים מהאזרחים, תקבל בתקשורת. סביר להניח שהתקשורת בכלל לא תבין שמדובר כאן באייטם (מרכזי) משום ש"דבר לא אירע" – כלומר לא הייתה החלטה פורמאלית, לא יצאה הודעה לעיתונות. לתקשורת קשה לעכל את ההיעדר, היא יודעת להגיב על מה שקורה ומה שקורה הוא מה שמקורו מוסדי, רשמי.

ובעצם, רוב מחדלי התקשורת טמונים במה שהיא לא מפרסמת, למרות שהייתה אמורה. רוב מחדלי התקשורת קשורים לבגידתה בחובתה – להביא לידיעת הציבור את האינטרסים של הציבור.

חשוב לציין שוב את הקלישאה של ניתוחים מבניים ביקורתיים: אין פה קונספירציה, גם בהקשר של התקשורת אין. לעיתים יש אולי לחצים ישירים מלמעלה, או כל מיני צורות אחרות של שימוש לרעה בכוח, אבל אין שום צורך בכוחניות ישירה ומפורשת. כל סולם הערכים, תרבות העבודה וכו` נקבעים בתקשורת באמצעים הרבה יותר פשוטים של חיברות: כמו בכל מערכת כולם רוצים להרשים את הבוס שלהם, וכך הלאה עד לבוס הגדול. כולם מתיישרים לפי אותו הקו ואין באמת צורך בצנזורה המופעלת מבחוץ.

חמור יותר, במערכת התקשורתית חברות יחסי ציבור ענקיות השתלטו כמעט על כל חלקה טובה, ודחקו את "המקורות" שהיו פעם לעיתונות החוקרת. כך תפיסת המציאות מוכתבת מלכתחילה בצורה שמוכפפת לאינטרסים של מעטים, שיש להם כסף לרכוש את שירותי חברות יחסי הציבור.

הבעיות שהצגנו כאן, הן בעיות מבניות, שלא יפתרו מחר. האלטרנטיבה המהירה על מנת לפרוץ את מעגל הפעילים החברתיים ותומכיהם, כלומר על מנת לצאת לציבור, היא אלטרנטיבה של חיזוק גופי תקשורת עצמאיים עם מבנה ארגוני שאינו למטרות רווח, ושייעודו ייצוג האינטרסים של הכלל.

שינויים קוסמטיים בכלי התקשורת המסחריים לטובת דיווח מסור יותר, לא ישנו באמת את תרבות הדיווח, ולא יאריכו ימים מול אינטרסים מבניים המנוגדים להם.

הבעייה הזו מחייבת גם אותנו, האזרחים, לפתח ולהעביר לחברינו כלים לקריאה ביקורתית של התקשורת ושל ה"היעדר" – הדברים עליהם היא לא מדווחת, המגלמים את בגידתה. כך נוכל להבין, למשל, שעיתון כלכלה שרוב הכתבות שלו עוסקות בהישגיהם או כישלונותיהם של בעלי ההון, אינו עיתון כלכלה המספר לאזרחים על המערכת הכלכלית והאינטרסים שלהם בה, אלא ביטאון ברנז`ת העסקים, שנמכר להמון כפנטזיה, כהצצה פורנוגראפית לעולם הכסף הגדול (אגב, הניצול שההון הזה כרוך בו לא נמצא כמובן אפילו לא בעמודים האחוריים). וכך, אין היום עיתון כלכלה אחד בישראל, אך יש שפע של ביטאוני הון.

לסיכום, לאור העובדה ששינוי חברתי רחב נקשר לתקשורת המונים חברתית, היינו שמחים שעם הבשורה והתובנה המרכזית הזאת תצאו החוצה, ותנסו לחזק את התקשורת העצמאית-חברתית בישראל – גם מול כלל הציבור, אך בעיקר בקרב קהילת הפעילים לשינוי חברתי.

יריב מוהר – פעיל בטלוויזיה החברתית. הרצאה מתוך סדנה של הטלוויזיה החברתית בכנס שותפות אקדמיה-קהילה לשינוי חברתי שהתקיים בדימונה ב-31 למאי.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. איזי גור

    WHAT ELSE IS NEW

  2. אירית

    http://www.themarkerit.com/tmit/article/3622
    ייער אדלבאום, דה מארקר

    אזור הדמדומים של התודעה התקשורתית
    האם יכול המרחב הלא-מוסדר של האינטרנט, הבלוגים העצמאיים או השוליים, לספק חדשות? אולי לא באופן מיידי, אף יש לו השפעה מצטברת
    TechBlogs | Internet

    הרבה כותבים ומדברים על כוחו העולה של האזרח-העיתונאי לעומת ההשחתה המוחלטת כמעט של התקשורת המרכזית, שנרכשה על ידי בעלי הון ותאגידי ענק (המחזיקים גם כוח פוליטי). התקשורת, שעד כה התבססה על הקרדיט הותיק של היותה "כלב השמירה של הדמוקרטיה" בגדה בשליחותה והצטרפה לממסד, עד כדי כך שמכנים אותה עכשיו "הרשות הרביעית" ( The fourth branch of the government).

    לפני שנתיים בערך ראיינתי את דודי גולדמן, כתב האינטרנט של "ידיעות אחרונות" על הכוח העולה של האינטרנט, הבלוגים, האזרח העיתונאי. גולדמן פסל את התופעה כזניחה ושולית והשווה אותה לשיחה בבית קפה בתל אביב. מאז השתנה היחס לזירה החדשה, אך לנוכח התפתחות זו, נעשו גם ניסיונות השתלטות על המרחב הפראי הזה. לא רק חקיקה וצנזורה, ישירות ובעקיפין, אלא גם 'חיבוק דוב' של הממסד התקשורתי, במטרה להשליט את סדר היום שלו על הבלוגוספירה והאינטרנט. אתרים המארחים בלוגים כוללים מערך סלקציה כלשהו, ואילו אתרים הקשורים לתקשורת המרכזית, סביר שיכפו את סדר היום שלהם על המשתתפים, בצורה כזו או אחרת.

    השאלה החשובה שנשאלת כל הזמן היא האם יכול המרחב הלא מוסדר של האינטרנט, הבלוגים העצמאיים או השוליים, לספק 'חדשות' במובן המוכר בתקשורת הרגילה, כלומר, לחשוף, לטלטל, לבקר, להשפיע על בעלי הכוח בחברה. המבחן טרם הגיע, ורק עכשיו קורם הפוטנציאל הזה עור וגידים בדמות אתרי חדשות מבוססי שטח, כלומר, התאגדות של כוח קטן מן השטח ליצור אפקט משמעותי. אתרים כמו 'סקופ', ולאחרונה מפעל בהשקפה שנקרא 'שקוף' ינסו להיכנס לשוק של הגדולים.

    כוחו של הבלוג הבודד הוא מוגבל. ראשית, גם אם אזרח-עיתונאי חושף סקופ אדיר (צילומים מתוך הכור האטומי נאמר), אף אחד לא ידע על כך. כדי להגיע למסה קריטית כלשהי, הבלוג צריך להיות מוכר, וכאן כבר נכנסים מדדים חברתיים. אך גם בלוג נקרא, באופן סביר, כוחו מוגבל לפרוץ החלטות של המדיה המרכזית, בשילוב עם מרכזי ממסד והון בעלי עוצמה. את ההשפעה של 'חדשות' מסוג זה אפשר לכנות במונחים פסיכולוגיים – השפעה על 'אזור הדמדומים'. כלומר, החומר נכנס לתודעה של קבוצה לא מבוטלת של אזרחים קוראים, חלקם גם עיתונאים או בעלי השפעה כלשהי.
    "כוחו של הבלוג הבודד הוא מוגבל. אם אזרח-עיתונאי חושף סקופ אדיר (צילומים מתוך הכור האטומי נאמר), אף אחד לא ידע על כך. כדי להגיע למסה קריטית כלשהי, הבלוג צריך להיות מוכר, וכאן כבר נכנסים מדדים חברתיים"

    הידע מחלחל, ויש לו השפעה מצטברת, אך אי אפשר לדעת אם ומתי זה יפרוץ מהרובד הזה, להשפעה משמעותית על 'התפיסה הציבורית' הרשמית והמקובלת. כדי להגיע למימדים כאלה, החומר צריך להתפרסם במדיה המרכזית, וזה קורה לעיתים נדירות, או כאשר ה'חדשה' אינה מאיימת על מרכזי כוח. אפשר להמשיל את זה להבערת זיקים חוזרת ונשנית, עד שלפעמים הזיקים הופכים לאש קטנה, והאש הקטנה אוחזת בזנב הדרקון, והבעירה פורצת.

    השלב הקריטי במעבר מידיעה סתמית ל'חדשות' הוא גם מסוכן לעיתים, הבלוג הבודד שמכניס חומר חשוב המאיים על הבלעדיות/ראשוניות של התקשורת או שהוא פוגע ממש בבעלי אינטרסים, אינו חסין מפני השתקה, ואין לו 'גב' כלשהו מפני איומים, תביעות דיבה, או הטרדה מאיימת.

    אחד מן התחומים החשובים להתפתחות האזרחות-העיתונאית הוא תחום ביקורת התקשורת, וזה אכן תחום עיון מבוקש באינטרנט. במסגרת זו מנתחים את האופן שבו התקשורת סיקרה או לא סיקרה אירוע, בהשוואה לעובדות הידועות לבלוגר (או לציבור גדול יותר), וחושפים את ההטיות, האינטרסים, והספינים. רמת הדיון בתחום הזה, המתפתח במהירות, הולכת וגדלה, וגם רמת התחכום בזיהוי רשתות האינטרסים בעיתונות כדי לפענח את מה שנמצא מתחת ל'ספין'. ככל שתחום זה ילך ויתפתח, ישכילו הקוראים לפתח ביקורתיות כלפי המדיה המרכזית, אך מעבר לכך, ירכשו אולי הרגלים חדשים בצריכת חדשות וגם בהפקתן (שיתוף אחרים בידע שלהם).

    יש לקוות שתהליך זה יוביל את האזרח גם להקצות משאבים לספקי תקשורת אמינים, באמצעות תרומות או התקשרות נאמנה ומטפחת של 'סוכניו' בעולם הרחב, המביאים אליו את המידע הנכון, והנחוץ לטיפוח אזרחות בוגרת ובשלה. זהו תהליך ארוך ואיטי של השתחררות מהרגלי תלות במקור חיצוני, סמכותני לתיאור המציאות, לעבר הסתמכות עצמית. תהליך נוסף של שינוי מתבטא ביצירת מקורות חדשות-פרשנות בעלי גוון אידיאולוגי, מעין 'קאמבק' של העיתונות המפלגתית, בצורה שונה המתאימה לתרבות האינטרנט. זהו מקור חדשות שמעיד על הסלקציה שלו, ומאפשר לקוראים מושכלים לבחון מה הם רוצים לקחת ומה הם דוחים, ובכל מקרה יש בו שקיפות גבוהה יותר מן העיתונות המסחרית המסווה עצמה כאובייקטיבית.

    הכותבת הינה בעלת הבלוג Splinters – שבבים באתר

  3. ד.ר

    כמה חבל שחלק ניכר מפעילי השמאל משליכים את יהבם על התקשורת הממוסדת, ובונים מוסדות, פעולות, ואף אדיאולוגיות המכוונות בכדי לזרוק חמש מילים בפריים טיים של ערוץ 2.

  4. יריב מ

    ובכוונתינו – פעילות ופעילי הטלוויזיה החברתית – להגדיל עוד את נוכחות הנשים על מסכינו העצמאי.
    אגב, כולן וכולם מוזמנים להציע עצמם ככותבות, תחקירניות ומגישות בתוכנית המיבדק התקשורתי שמפיקה הטלוויזיה החברתית אחת לשבועיים.
    פרטים ב:
    http://www.tv.social.org.il/index.htm

  5. סלעית

    אני מסכימה עם הנאמר בדבר כוחה של תקשורת אלטרנטיבית חברתית אמיתית. הדבר היחידי שאינני יודעת איך להתמודד איתו הוא העובדה שהיא איננה נגישה לכלל הציבור שהוא חלק משמעותי וחשוב ממה שצריך להאמר בה- אוכלוסיות מוחלשות שאין באמצעותן מחשבים בבית, מבוגרים, קשישים וכו' שהינם חלק מרכזי בתקשורת ביקורתית לא יוכלו לכתוב, לקרוא ובעצם להיות חלק מהמרחב הזה. עיתון בהקשר הזה הוא נגיש וזול יותר, כך שאינני יודעת כיצד ניתן להשפיע על המרחב התקשורתי מבלי שישמעו בו הקולות שצריכים להישמע

  6. ירדנה אלון

    הבעיה של התקשורת הישראלית באופן כללי ואני תופשת את התקשורת העצמאית כחלק מן התקשורת הישראלית מפני שהיא חלק מן השלם,היא אחדות הדעות שכל קולקטיב בתקשורת .וחוסר הרצון לתת למי שמשמיע דעות שונות,אחרות, ממה שאותו קולקטיב חושב מייד הוא מוקע החוצה,כל קולקטיב תקשורתי יהיה זה עיתון הארץ,או מעריב או התקשורת העצמאית הוא כת בפני עצמה עם קודים חשיבתיים משל עצמה שלא מוכן לתת למי שלא לובש את אותם מדים,(מדים חשיבתיים)מדבר באותו ז'רגון,ואומר הן או לאו לאותם דברים שהגרעין ההגמוני השולט ב-"כת"אומר מושלך החוצה ,מצד אחד כל "כת" כזאת מצופפת את השורות שלה עד שכולם אומרים אותו דבר מתיישרים על פי הקו ואין זה משנה כרגע מאיזה צד של המפה הפוליטית הם באים ימין,שמאל,מרכז,הימין הוא ימין ויש לו את קו המחשבה המאוד נוקשה שלו,והבלתי מתפשר שלו, וגם השמאל ובעיקר זה המכונה רדיקאלי יש לו את קו המחשבה המאוד נוקשה ובלתי מתפשר משלו, המרכז בדרך כלל לא יודע מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול ,נבוך ומבולבל במקום להיות ציר איתן, ומדמה לעצמו שבגלל הבלבול הרעיוני שהוא נתון בו הוא פלוראליסטי.מפני שהפלוראליזם הישראלי יותר משהוא פתוח ומכיל הוא נבוך ומבולבל.הקיום הישראלי עצמו לא יודע את נפשו, מצד אחד הוא מטפח את התדמית של הקורבן, אלפיים שנות גלות,פוגרומים,שלילת זכויות וכמובן השואה, ומאידך הוא הגיבור הכל יכול,האור לגויים,המעצמה הכי חזקה במזרח התיכון,הכי דמוקראטיים ,וכו'מצד אחד תחושה של דחייה,ומאידך תחושה של מיוחדות, ובין שתי הקצוות האלה יש חלל ריק שמעטים מנסים למלא אותו בתוכן ובמשמעות,החברה הישראלית באופן כללי היא לא תרכובת היא תערובת,ההבדל בין שני המושגים האלה הוא שבתערובת (אם ניקח ערימת קטניות עדשים,חומוס,פול,חיטה, וכדומה ונערים אותם לערימה אחת עדיין כל סוג של קטניות יעמוד בפני עצמו,בתרכובת אנחנו לוקחים למשל קמח,שמרים,מים מלח מערבבים יש לנו בצק מכניסים לתנור ויש לנו לחם שהוא דבר חדש לחלוטין העומד בפני עצמו לא נוכל להחזיר את מה שיצא אחורה מה שנעשה נעשה)כל "כת" תקשורתית כאמור עומדת בפני עצמה ומלכדת את שורותיה מפני שהיא חשה מאויימת מדעותיה של הכת שעומדת מנגד,וחשה מאויימת מדעות אחרות ושונות משלה,הבטחון שלה כל הזמן במצב של מעורערות ולכן נאחזת בדעותיה,ומחזיקה בשורותיה אך ורק את אלה שמתיישרים על פי הקו הנוקשה, כן למען התדמית הליבראלית כביכול לכל כת יש את "הכבשה השחורה שלה"כדי שהעמדת הפנים הליבראלית תחזיק כמה טיפות של מים.
    אי אפשר לנתק את מצב התקשורת הישראלית, מהמצב הקיומי של החברה הישראלית ,ישראל היא חברה שהמצב הקיומי הישרדותי שלה כל הזמן מעורער, אבל את המצב הזה יצרה החברה הישראלית לעצמה אם אין לה אוייב אמיתי היא חייבת להמציא אותו ועל ידי כך להנציח את חוסר הבטחון הקיומי שלה ,כמו כלב שמסתובב סביב הזנב של עצמו ,
    מי שמבקש לעשות שינוי ולהשתמש במדיה התקשורתית ככלי לשינוי ,חייב לעניות דעתי הבלתי קובעת להפסיק ראשית לכל את המצב הקיים,להתחיל לחשוב אחרת ואני לא רואה שהחשיבה של התקשורת העצמאית היא אחרת,היא נמצאת בעמדת התנגדות לזרם המרכזי או ההגמוני
    אולם היא איננה אחרת, שונה, ממציאה את עצמה, לרוב היא שואבת את רעיונותיה מבחוץ ממה שקורה בארצות אחרות תוך חיקוי של מאבקים חברתיים שקורים במקומות אחרים בעולם מבלי להביא בחשבון את הייחודיות של הקיום הישראלי חיקוי לשם חיקוי,ולכן גם כל הזמן מדדה אחרי הארועים,במקום ליצור אותם,זה שהתקשורת העצמאית נוסעת כל סוף שבוע לבילעין כדי לצלם שם עימותים בין האזרחים הפלשתינים לבין הצבא הישראלי לא שונה במהות מצלמי טלביזיה שמסקרים עימות בין הצבא הישראלי לחמאס בעזה או בלבנון,זהו אותו סכסוך עם אותם טיעונים של שני הצדדים המתכתשים כל הזמן הוא רק מובא מזוית אחרת,ובאפשרויות טכניות שונות, אבל במהות זה אותו דבר לצלם את הסכסוך הפלשתיני ישראלי,וכך גם בנושאים אחרים ומגוונים שעל סדר היום הציבורי
    תפקידה של התקשורת העצמאית אם כן שוב לעניות דעתי הבלתי קובעת הוא להמציא קודם כל חזון ישראלי אחר ושונה,ולא לחפש אותו מתחת לפנס כי שם יש אור מפני שהפרוז'קטור של התקשורת ההגמונית יותר חזק, אלא ללכת דווקא לסמטאות האפלות של הישראליות משהו שאיש קודם לכן לא ראה ולא שמע ומשם לדלות הבנות וראייה אחרת, אחרת לא מתנגדת,
    אבל כדי לעשות את זה היא חייבת לקבל את האחר לא כמוצג אנתרופולוגי,אלא כיישות העומדת בפני עצמה.

  7. חנה נחמני לוי

    אני רואה כאן שתי ישויות – האזרחים, שאולי הכמות שלהם היא העוצמה מול העוצמה של "השליטים" קרי, אנשי ההון ששולטים בשלטון ובתקשורת.

    אנשי ההון ניזונים מאיתנו האזרחים הקטנים שהזכויות שלהם הולכות ונרמסות בחסות החוק.

    צריך לחשוב על איך אנחנו האזרחים יכולים לדלדל את התזונה שאנחנו מספקים להם – כולנו משתמשים בבנקים, בשופרסלים ובמדיות…

    אם אתה ואני וכל המגיבים כאן (אפרופו הגיצים) ישנו את הרגלי הצריכה שלהם, קרי, ימזערו למינימום את שרותי הבנק שלהם, יקנו רק במקומות שהן לא רשתות ענק, לא יקנו עיתון ולא יהיו מחוברים לטלויזיה.
    מה יקרה אם התופעה הזו תתפוס תאוצה תוך 5-10 שנים? ויש סיכוי טוב שהיא תתפוס תאוצה כי היאוש רק הולך וגובר בקרב האזרחים.
    כל הפעילים החברתיים, אם הם באמת מונעים מתוך אמת פנימית ולא כדי לתפוס ג'וב במתנ"ס השכונתי… או עמדה חברתית כזו או אחרת, הם אלו שיכולים להוביל מהלך לשינוי הסדרים ולהטיף להפסיק לשמש כעתינים או שתהיה אינטרגרציה בין החולב לנחלב מתוך אינטרס הדדי.

    ברור לי שזה נאיבי וגם יודעת בבירור מההסטוריה בכל התחומים שמהנאיבים תבוא הישועה – צריך רק משוגע אחד שידביק בשגעונו.
    אז עם כל הכבוד לכתיבה והחשיבה – המקום בו פועלים הוא השטח ליד האזרח.

  8. שינבי

    איך דוגמא יכולה להיות היפותטית? מה לביקורת חברתית ולהיפותזות?? או שזה קרה או שזה לא קרה. אף אחד לא מעוניין לשמוע ספקולציות עקרות. מה יש, לא היה לך כוח לעשות מחקר השוואתית, אז באת עם איזו דוגמא היפותטית שכזו? ואולי זה דווקא כן יקבל חשיפה, מי יודע?

  9. רתם

    מאומן, ובהצלחה, לעצום עיניו ולאטום אוזניו בכל הכוח לגבי מה שנעשה בשמו בגדה וברצועה, איך הוא יכול לראות עוולות כלכליות? הרי העיניים עצומות חזק חזק. ובאמת, נעדר מסקירתך, החשובה, המאמץ האדיר שהושקע פה כל השנים למחוק את הנכבה, ולשכנע, שידינו תמיד היו מושטות לשלום. אחרי ההשיטפון הזה של הסתרה והכחשה, הכלכלה נשארה רק כפיס דק של משהו שטבע בזרם

  10. פרידמן

    אתם באמת חושבים שהמדינה יכולה לעשות משהו טוב שקשור בתקשורת? המדינה יכולה רק להעמיס בירוקרטיה, "רגולציה", מיסים, אגרות ושאר אמצעים לסחיטה. צריך לתת לשוק החופשי להתנהל כמו בסופרמרקט כך במרקע – שכל אחד יצפה במה שבא לו. כל ההתמרמרות על הישרדות וסיטקומים היא לא יותר מאשר פאטרנליזם בסגנון בן גוריון, שידע מה העם צריך יותר טוב מהעם עצמו. יחי החופש.

  11. נינג'ה

    אז אתה חברתי כזה כאילו?

    הנה כמה טיעונים שנראה איך תתמודד איתם (לדעתי לא תצליח):

    א) פערים חברתיים זה לא נורא במידה ורמת החיים של כל האוכלוסיה עולה, והיא אכן עולה בישראל. זה לא משנה כמה שרי אריסון מרוויחה, זה משנה רק שיותר אנשים יכולים לקנות יותר מוצרי צריכה.

    ב) אי אפשר לחזור אחורה. הממשלה לא יכולה לקחת על עצמה ניהול של מפעלים. היא עושה את זה באופן גרוע ובזבזני, שלא לדבר על מושחת. אתה באמת רוצה שלהירשזון יהיו עוד כמה מעטפות?

    ג) הגדלת הגרעון והחוב הלאומי יגרמו לעלייה בריבית הריאלית ולצמצום הפעילות במשק. הכי טוב תקציב מאוזן, ועם אפשר גם עם יתרות.

    ד) הפתרון לכל הבעיות החברתיות הוא יותר חינוך. למידת מקצוע טכנולוגי מובילה לעלייה בשכר בשיעור עצום. היום שכר של מהנדס בתעשייה הוא כמעט פי 2 מהשכר הממוצע במשק.

    ד1) כמו בדברים אחרים, אין סיבה שהממשלה דווקא תיקח על עצמה את ההשקעה בחינוך. המגזר הפרטי יכול לעשות את זה ביעילות ובזול, בתשלומי הורים מצומצמים מאוד.

    ה) אין סיבה שהמדינה תממן את החינוך הגבוה בכללו. מי שרוצה – שישלם. היום מה שקורה זה שכל אזרחי ישראל, יותר משבעה מליון איש, משלמים על הרצאות בארמית או בספרות ימה"ב שמהן נהנים כמה עשרות אנשים. זה לא צודק וזאת גניבה.

    ו) פקידי האוצר שאתה ושכמותך אוהבים כ"כ לשנוא מתמודדים יום יום עם מונופולים, עם שחיתות תאגידית, עם חוזים תפורים ועם חברות כוח אדם נצלניות בצורה כזו שאלף פעילים "חברתיים" לא יכולים. תן להם לעשות את העבודה שלהם.

    ז) הדרך היחידה האפשרית היא הפרטה, קיצוצים והפסקה טוטאלית של ההגבלה על היבוא. זו הדרך בה הלכו כל מדינות מזרח אסיה ותראה איפה הן היום. הקפיטליזם עובד.

  12. חנה נחמני לוי

    בעובדה שיש נתינים שהם עבדים וככאלה אין להם ברירות או שהם משתפים פעולה עם השלטון ויהיו עבדי השלטון ברוב המקרים או שיצליחו יותר ויהיו בעלי אמצעים אבל עדיין יהיו עבדים לכללים אותם הוכתבו מלמעלה. ניצול על בסיס כח וכפיית עובדות וחוסר הומניות.

    אם נתיחס לארצות הברית כנציגת השלטון הקפיטליסטי, בעיניי זה עלוב – רוב האנשים שנים חיים כמו אוטומט כי ידי השלטון לא משאירים הרבה מרחב לעם ואני רוצה כמובן להתיחס בעיקר לעם ולא לכרישים שמצליחים לשרוד ולהיאבק ולהתמודד מול כללי המשחק.

    מעבר לעובדה שלא כולם יכולים להתמודד, זהו מצב מנטלי לא בריא – התחרות שרק הולכת והופכת לאכזרית יותר מגדלת דורות של אנשים שחיים על תרופות כדי לשרוד נפשית ואולי זו מהות הקפיטליזם ליצור רווחים לחברות התרופות = הון = שלטון. פעם הדת שלטה בעולם היום הדת החדשה הן חברות התרופות וכל תעשיית שטיפות המח ל"חיים טובים" יותר.