"הארץ" החדש - בלי פלסטינים ובלי מסכנים

יוסי דהאן

בחודשים האחרונים מצורף ל"דה מרקר", העיתון לאנשי עסקים מוסף שדפיו הולכים ומתמעטים ואיכותו הולכת ומדרדרת בשם "הארץ". בשבועות האחרונים מיישמת הנהלת "הארץ", כפי שאוהבים לכנות זאת בדפי "דה מרקר" – תכנית הבראה. אחרים מכנים זאת טיהור פוליטי – מסע פיטורין ופגיעה במעמדם המקצועי של עיתונאים מרכזיים בעיתון שהמכנה המשותף של רובם המכריע הוא כתיבה מנקודת מבט שמאלית וביקורתית. בימים האחרונים פוטר מהעיתון מירון רפפורט, עמירה הס הפסיקה לכתוב בעיתון לאחר שהניסיון לפטרה לא צלח והיא יצאה לחופשה ללא תשלום. כתבותיו של הכתב והפרשן עקיבא אלדר זוכות לפחות ופחות מקום בדפי העיתון, גדעון לוי הורחק תחילה מהמוסף השבועי וכבר קשה למצוא מקום נידח יותר להסתיר את כתבותיו בדפי העיתון.

השינויים הללו אינם חלק ממסע טיהור מקרטיסטי, שוקן ושאר חברי הנהלת הארץ לא הפכו לפתע לחסידי ארץ ישראל השלימה, וגם לא נראה שהם נכנעו למסע הלחצים שהפעילו ומפעילים על העיתון חוגי הימין הקיצוני והפחות קיצוני – השמאל שהתפכח, דוגמת עירית לינור ואחרים. בתגובה לפניות אליהם בעניין זה טוענים בהנהלת הארץ שפוטרו לא רק עיתונאים המזוהים עם השמאל, אלא גם כאלה המחזיקים בעמדות אחרות, דוגמת כתב העיתון בוושינגטון שמואל רוזנר. הסבר אחר למהלך ההשתקה הזה נעוץ בשינוי מאזן  הכוחות בקרב בעלי העיתון, עמוס שוקן האיש שהחזיק בשליטה בעיתון בעבר איבד את השליטה לשותפים החדשים, בעלי התאגיד הגרמני שחברו לבני משפחת שוקן האחרים והחלישו מאד את כוחו.

את בעלי "הארץ" החדשים, נציגי התאגיד הגרמני, כמו גם את אחד האנשים החזקים בעיתון, שגם לו אחוזים ספורים בבעלות העיתון, העורך הכלכלי גיא רולניק, מעניינת שורת הרווח התחתונה של מאזן העיתון. הם אינם מחוייבים לשום אג`נדה ערכית ואידיאולוגית שלה היה מחויב העיתון בעבר. 

אם בעבר זיהה העיתון את קהילת קוראיו ככאלה השייכים לאליטה הפוליטית, הכלכלית והתרבותיות, לאינטיליגציה והבורגנות האשכנזית הישראלית, זו שרוב חבריה מחזיק בעמדות שמאליות בענייני חוץ וביטחון ועמדות מרכזיות-ימניות בענייני חברה וכלכלה, כיום מזהה "הארץ" את קהילת הקוראים שלו כקהילת הקוראים של "דה מרקר" – קהילת אנשי העסקים ובעלי ההון והקהילה הפרופסיונלית המשרתת אותם – מנהלים, עורכי דין, רואי החשבון, אנשי יחסי הציבור, פרסומאים ואחרים. קהל היעד הקוראים החדש הזה לא מעוניין לפתוח את העיתון בבוקר ולקרוא סיפורים ארוכים ומפורטים על הפרת זכויות אדם בשטחים על ידי הצבא, סיפורי התעללויות של מתנחלים , תיעוד יום יומי מפורט של הכיבוש מנקודת מבטם של הפלסטינים,  או מאמרי דיעה שנתפסים על ידי חלק מהקוראים הללו כחריגים בקיצוניותם  – לא פטריוטים ואנטי ציוניים. נדמה שהאסטרטגיה החדשה של "הארץ" היא להתאים את תכני העיתון לטעמה קהילת הקוראים החדשה. בעלי עסקים ומנהלים שחלק מהם מממן את העיתון בפרסום מודעות עסקיות ורבים מהם נתפסים כקהל היעד לגיוס מנויים חדשים. בנוסף לכך הם גם סומכים על כך שמנויי העיתון הנמנים על אוהדי "בצלם" הם בחזקת קהל שבוי, שאין לו בעצם שוב אלטרנטיבה אחרת.

הקו המערכתי החדש, שתכליתו היא הימנעות מלהרגיז או לגרום לאי נוחות לקהילת הקוראים החדשה, בא לידי ביטוי לא רק בענייני חוץ וביטחון אלא גם בסיקור החברתי כלכלי. לבד מ"הדה מרקטיזציה" העוברת על ה"ארץ", שעל פיה המציאות הכלכלית והחברתית מתמצה בתיאור המתרחש אך ורק בחייהם של בעלי הון ואנשי העסקים. בקרב חלק מהעיתונאים בעיתון נוצר הרושם שהעורך החדש, דב אלפון, שותף לתפיסה האידיאולוגית העיתונאית הזו. הוא נגד "עיתונאות עם אג`נדה". הוא לא מעוניין ב"סיפורי מסכנות" – תחקירים ארוכים וסדרות כתבות העוסקות בקרבנות המדיניות החברתית והכלכלית – עובדים, מובטלים, נכים, חולים ואחרים.  בקיצור אין לו עניין בתיאור מפורט של חיי אותו פלח שוק שאין סיכוי שיתקשר למחלקת המודעות והמנויים של העיתון, אלה שהסיפורים עליהם עלולים להפריע לארוחת הבוקר של סטף ורטהיימר ורני רהב.

לבד מההרגל, לא ברור מדוע בעצם לא לעבור לאלטרנטיבה יותר עממית ופחות חנפנית ואופורטוניסטית.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. לאה רובין

    הנה עוד סיפור עצוב שמספר על אובדן האדיאולוגיה (מה המילה הגסה הזו?) ואיבוד הערכים המוסריים למען עוד בצע כסף!
    וכל מילה נוספת מיותרת!

  2. עוקצן

    גם אני לא מעוניין בתחקירים ארוכים וסוחטי דמעות על נדכאי וחלכאי הארץ. אני מעוניין בניתוחים קצרים, מדויקים וישרים על המדיניות הכלכלית, מי מפסיד ומי מרוויח ממנה. אני לא חושב שסיפורים "אנושיים" הם אלו שיעזרו להעלות מודעות נגד המדיניות הכלכלית: הקורא הממוצע קורא את זה ומבין ש"עניים תמיד היו ועניים תמיד יהיו". צריך לתת מספרים, נתונים, השוואות, ובעיקר להציע אלטרנטיבות.

  3. דב בינדר

    לשונאת ישראל הזאת לא היה צריך מלכתחילה לתת במה להשמעת דעותיה המזוהמות,שתלך לחבריה ברמאללה ותשאר איתם עד הסוף המר,היא וחברתה לאה צמל הגיע הזמן שמישהו יסתום להן את הפה המסריח,אני עוד יכול להבין עיתונאי ערבי או עורך דין ערבי,אפילו ח"כ ערבי אני עוד יכול להבין אבל לא לקבל,אבל יהודי?יהודי שנלחם נגד מדינתו שלו ועמו שלו?למזלן יש כאן דמוקרטיה והן מנצלות אותה,במשטר אחר הן היו מזמן נרקבות בצינוק בנווה תרצה וטלי פחימה באברבנאל.

  4. אילן תלמוד

    יצא לי לפגוש את עמוס שוקן, כשניהלתי לפני שנים מו"מ קצרצר איתו על הפנסיה של חמי לשעבר, שנפטר ארבעה חודשים לפני היציאה לגימלאות מה"ארץ", בדיוק באותה דרך אלימה ואכזרית שאבא של עמוס נפטר.
    מצאתי אדם הגון, ישר, ומאד אמפאטי.

    כיום אני חבר בפייסבוק בקבוצה הקרויה 'לא ניתן לבטל את חלק ב' של "הארץ"' http://www.facebook.com/group.php?gid=22626222336, המונה כרגע 502 חברים.

    המייסד, נימרוד ברנע, כתב לי:

    "ידיעות אחרונות משיקים מגזין כלכלי מתחרה ל"דה מרקר" בשם "הכלכליסט" ו"הארץ", שעובר תהליך דלדול משאבים לטובת השקעה חסרת פרופורציות ב"דה מרקר" (כמה מספרים: "הארץ" של אתמול, חלק א' מנה כ-16 ע"מ, גלריה כ-6 ע"מ, ספורט 4 ע"מ, ודה מרקר כ-78 ע"מ(.
    שוקן חושב שהוא יכול לקצץ את חלק ב' ולהעביר את המשאבים שלו אל דה מרקר וכך להשיב מלחמה נגד "הכלכליסט". מה שהוא לא מבין שקהל הקוראים הנאמן של "הארץ…. כמו שאמר לי הבן של משה שרת: "הארץ זה תפילת השחרית של החילונים", לא קורא אותו רק בשביל לשמוע כמה בעלי ההון מתעשרים, אלא בשביל הערך המוסף של חלק ב'. שבוע הבא נתחיל בצעדי המחאה"

    http://www.facebook.com/profile.php?id .

    לפני שנים הייתה שביתת עיתונים כללית.אז מרצה שלי אמר:

    "אם ידיעות לא יוצא, אני לא יודע מה קורה,
    אבל אם "הארץ" לא יוצא, אני לא יודע מה לחשוב" ! -(:

    חבל לי, ששוקן צריך להלחם עם שני ברוני תקשורת, שלפחות אחד מהם הורשע בפלילים. יתכן שהשותף הגרמני החדש שלו מנסה ל"ישר" את העיתון. אחרי הכול, אביו של השותף עשה הכל על מנת להישרד בתקופה הנאצית.

    בכל ארגון עסקי, ההנהלה חייבת להבין מהי ליבת התחרות שלה.

    האוניברסיטאות, למשל, לא הופכות למכללות עקב התחרות, כי המחקר היא ליבת הכישורים שלהן. ההוראה היא משנית.
    כדאי שהמו"ל יבין שבין "גלובס, ל"כלכליסט", היתרון היחסי שלו הוא חלק ב'.

    לאחרונה שקלתי לוותר על המנוי, גם עקב עמדתו הכלכלית של העיתון בשביתות האחרונות, שלפחות בשביתת החוקרים הקרויים "מרצים", לוותה במסע של עובדות לא אמיתיות ולא בדוקות, אם להתבטא בעדינות.

    אבל בתי המתבגרת הטילה ווטו:
    זו תפילת השחרית שלה, יחד עם האספרסו שאבא עושה לה בבוקר. .

  5. אירית

    עכשיו יתברר שגם העוקץ תומך בתקשורת של גאידמק…למה ? כי מגלים שהמשענת הרקובה היא קנה רצוץ. שוב אותו תהליך של תגובה מאוחרת מאד לדברים שכבר היו כתובים על הקיר לפני עשרים שנה ובודאי – אם לא נדרוש יכולות נבואיות ממש – לפני שבע וחמש שנים. חבל על חלב שפוך ועל התמיכה שנתנו "הנאורים" לעיתון הזה, ולמה שהוא מייצג.

    לגופו של עניין, לא צריך היה לתת "שמיכת בטחון" לעיתון הארץ על חשבון של גופות רבות ושקרים וקומבינות, כי הנה, הקומבינות האלה אף פעם לא משתלמות אלא מתרסקות בקול ענות חלושה אחרי שכבר אין מה לעשות. ההסתפקות ב"שטח קיר" לכתוב על פלשתינאים אינה מחליפה מאבק ממשי, בשרני, אמיתי ב"ריל טיים" נגד מריחות והשחתה.
    כתבתי כאן בעבר על קורותי בעיתון הארץ (ארבע שנים ברחוב שוקן), תחת המנכ"ל שעבד שם חמש עשרה שנה, שאפשר לכנותו "האנס הבוכה" שגם היה עושה מילואים בדובר צהל, וגם מסתובב בחוגי השב"כ והמלמב, אבל לשוקן זה לא הפריע אז, כי הוא עשה כסף, ומה איכפת לו כמה הטרדות מיניות של "סטודנטיות" שוליות וכמה "מבצעים" עלומים הנעשים תחת החסות של העיתון, במיוחד אם הוא יכול לעשות את עצמו חרש ועיוור, ובמיוחד אם לא הוא משלם את המחירים. הוא פשוט פחד, וגם היום הוא פוחד, אבל עכשיו זה כבר כניראה מאוחר מידי. חבל שאין אומץ ל"שמאלנים הנועזים" האלה להתלונן בזמן נגד חלאות, בעיקר כאשר נידמה להם שמישהו אחר משלם את המחיר ושבהם "לא יעזו לנגוע".
    הבעיה היא לא רק זה, ברור ששוקן יהיה יעד למבצעים מתוחכמים, אלא שהשמאל נעמד כאיש אחד להשתיק את מי שמספר מה קורה בממלכה המרקיבה, בתקווה שאם לא ידברו זה לא היה, ולא תיפגע התדמית הנאורה של "העיתון שלהם". מדיניות בת יענה מסתיימת בפיאסקו תמיד. וזה ממשיך גם עכשיו…אותה דינמיקה של "אם אני לא רואה אז לא רואים אותי".

    עכשיו המטיפים בשער יעבדו אצל גאידמק ואדלסון, ויכופפו קצת את התיאוריה. שוב, הכל, כדי לא להתעמת עם מה שבאמת קורה. זה דומה מאד למצב של זהבה גלאון, שמרחה שלושים חוקים "נאורים" כדי לא להגיד שמטרידים אותה ומאיימים עליה אישית. העיקר הפסאדה, כמו הקברניט האנגלי שעומד מתוח ומצדיע, כאשר האוניה טובעת.

    אז חבל באמת, אבל כנראה שמשהו באמת רקוב בשמאל המתקבץ סביב מוסף ספרים שבועי וסוגר את עיניו למתרחש סביבו, כאשר הכרישים נוגסים באחרים מסביב, בשולי המחנה. יאללה, היידה שרה היידה ארקדי.

  6. יוסף אלגזי

    ידידי יוסי דהאן,
    מתוך כאב כן אני כותב תגובה זו. אתה, ואחרים טובים כמוך, סובלים מהצתה מאוחרת. סליחה. אני אסביר:
    המצב החמור שאתה מתאר אותו ב"הארץ" התחיל לפני שנים, עוד לפני פרוץ האינתיפאדה השניה. התהליך הנורא הזה הורגש היטב כבר קודם לכן. איך? על-ידי צנזורה פנימית וקיצוץ כנפיים. התהליך הלך החמיר עם האינתיפאדה. אז השתלטה רוח של מקארתיזם ופטריוטיזם, שכאמור, הוא מיפלטו האחרון של ה… תשלים אתה את המישפט. וכשהתחיל התהליך, היו מי שידעו ושתקו. הם שתקו משום שעד אז הם עדיין לא נפגעו.
    לא מאוחר להזכיר לכולנו את השיר המפורסם שכתב הכומר הפרוטסטנטי הגרמני מרטין נימלר (1892-1984), אסיר מחנות המוות הנאציים דכאו וזקסנהאוזן שניצל ברגע האחרון מהוצאה להורג. אומנם השיר נכתב בנסיבות ובתנאים לאין שעור יותר חמורים, אך העקרון שבו, הוא נכון גם למצבים הרבה יותר רכים. ולכן, אני אסתכן ואצטט אותו גם אם יהיו מי שיידו בי אבנים.
    בשירו כתב מרטין נימלר:
    "כאשר הנאצים לקחו תחילה את הקומוניסטים
    "לא אמרתי כלום
    "כי לא הייתי קומוניסט.
    "כאשר הם לקחו את הסוציאל-דמוקרטים
    "לא אמרתי כלום
    "כי לא הייתי סוציאל-דמוקרט.
    "כאשר הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים
    "לא אמרתי כלום
    "כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי.
    "כאשר הם לקחו את הקתולים
    "לא אמרתי כלום
    "כי לא הייתי קתולי.
    "כאשר הם לקחו את היהודים
    "לא אמרתי כלום
    "כי לא הייתי יהודי.
    "ואז הם באו ולקחו אותי
    "אך באותה עת כבר לא נותר מי שימחה על כך."

  7. מרקו מרציאנו

    עיתון הארץ, במידת הקצנה גבוהה יותר מהעיתונים המרכזיים בארץ, מהווה שופר אידיאולוגי של ספקטרום השמאל הישראלי הצפוי. קשת ה"עמדות הלגיטימיות" בעיתון מתחילה מהשמאל החילוני ציוני ומגיעה עד לשמאל הכמעט אשפיסטי. כמו כן הטרנדים התרבותיים הנאו מרקסיסטים בשנות התשעים חלחלו לעיתון ואפשרו כניסה מסויימת של השיח המזרחי החדש (ויש לברך על כך). לעומת זאת נכרת איבה של העיתון למתנחלים ולחרדים אשר באה לידי ביטוי בכתבות החושפות את הצד ההזוי והמטורף של קבוצות אלו.
    מאמרי המערכת בעיתון מקדמים את הקומלקס הפוליטי מוסרי של מדיניות אוסלו, אקטיבזם השיפוטי, כלכלה ליבראלית וחיזוק ופניה החילוניות של המדינה. יתכן שנכחותם של גדעון לוי, אמירה הס ודומיהם פחותו, אך האם יש לשמאל הישראלי סיבה אמיתית לחשוש מהדרה תקשורית. אם כן מה יאמרו תומכי ארץ ישראל השלמה והחרדים על מעמדם בתקשרות?

  8. ראובן גרבר

    ביום ראשון,ערב חג השבועות, הופיע העיתון בדיוק עם אותו מוסף ספרותי כמו זה של ערב שבת, למעט התאריך של יום ראשון. עצוב.

  9. יואל קורנבלום

    לי נראה מכתיבתם של גידעון לוי ועמירה הס שהם לא בדיוק עיתונאים אלא יותר כותבי טלנובלות. לי נראה שהם פשוט החליטו מה האמת לפי דעתם תוך התעלמות מהעובדות. הגעתי למסקנה שממש לא אכפת להם אם תהיה מדינה יהודית בארץ ישראל או לא תהיה מדינה יהודית בארץ ישראל לכן יכלו לכתוב גבוהה לכאורה על סבל אבל בעצם בכתיבתם הם מזמינים סבל רב יותר. הסיפורים שכתבו הנ"ל יכלו תוך שינוי קל בשמות ובמקומות להיות מפורסמים בעיתונים של הודו למשל וגם בהרבה מדינות אחרות. לא היה שום דיון על היווצרות המצב רק פניה לרגש כמו שכל דמאגוג מצוי עושה. לא היה שום דיון או אפילו נסיון לדיון להראות מה ההשלכות של ההצעות שלהם אפילו באופן עקיף. כתיבתם מזכירה לי מאד את כתבות ה"בורקאס" שהיו נהוגות ב"ידיעות" ו"מעריב" במוספי סוף השבוע לפני הרבה שנים.

    עוד שאלה יש לי, האם פיטורין של עיתונאים בגלל שלא אוהבים את צורת כתיבתם לא נחשב לחופש דיבור? אני לא יודע אבל כמה יגידו שכן. מי מחליט?

  10. שור

    הארץ הוא עסק כלכלי,
    אם לא ירוויח לאורך זמן הוא ייסגר.
    די פשוט.

    בין השורות עולה קריאה של "העוקץ" לעיתונות ממשלתית סטייל ערוץ 1 האנאכרוניסטי.
    כמובן שמדובר במחשבה בולשביקית.

    יש להגדיל את הכדאיות הכלכלית של הוצאה לאור של עיתונים וספרים בארץ,
    כמו ביטול מע"מ על עיתונים וספרים או הסקר מיגבלות על טלביזיה מסחרית.
    המחשבה שעיתון פרטי לא יפעל להרוויח כסף אנטי דמוקרטית ואנטי חברתית.

    שור

  11. סמולן

    לפני שההגמוניה השמאלנית (היום: אנטי ציונית) תעזוב את הארץ, ואת העיתונות בכלל. מדובר בקבוצה קטנה, עם קודים פנימיים ומחויבות פנימית.

    הקונץ של השמאל, ממרכס ואילך, הוא עמוק: מי שמתנגד לו מוגדר, לפי התיאוריה, לא רק כ"טועה", אלא גם כאידיוט. על כן, השמאל מופתע כל פעם מחדש כאשר משהו מצליח לימין. אולם ברם, הרעיון לפיו יש משהו שהוא אשכרה נכון יותר אצל הלא שמאלנים, הוא במשמעו הפשוט ביותר, רעיון מטומטם, לפי השמאל. זו בערך השיטה שבה אוניברסיטאות מתמלאות לאיטן בשמאל: מי שמצהיר או מזדהה כימין, הוא מידית אינו אדם חושב, ולכן אינו חבר סגל, וכן הלאה. כך קורה שהפקולטות שבהן יש ימין, הן פקולטות למדעים מדויקים, שבהם הימין יכול להסתיר את ימניותו, ועל כן גם את טימטומו הבוטה והגס. להסתיר עד כדי כך, שההישגים המדעיים לא יביעו את זה ולוא כזית. מיובל נאמן ועד מוטי שגב, לא חסרים ימנים עם ימנית מהירה בפיסיקה. למשל.
    הימין מצידו, רואה ערך מסוים בתפיסת העולם של השמאל. הוא הפנים את הטענה בדבר העליונות האינטלקטואלית של השמאל, ובדרך כלל מיחס להם גם מוסריות גבוהה יותר, במובן המופשט של המילה. זאת גם לנוכח העדויות המטרידות למדי, לפיהן פשעי המאה העשרים, כלומר, בריה"מ, סין העממית, וגרמניה הלאומית-חברתית, לא התרחשו רק בנוכחות של תיאוריה סוציאליסטית. התפיסה העצמית המקטינה של הימין, גורמת גם היא לניסיוני להעצמת השמאל ושליטתו בכל מקום שבו מדורגת יכולת אינטלקטואלית.

    נחזור ל"הארץ". הם מנסים לעשות משהו די מדהים: לבנות עתון לא שמאלני (כלומר, לא בז לימין) לאנשים חושבים. זו יכולה להיות מהפכה בקנה מידה עולמי. הלוואי שיצליחו. לעת עתה, התוצאה משעממת.

  12. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    "מדוע בעצם לא לעבור לאלטרנטיבה יותר עממית ופחות חנפנית ואופורטוניסטית.?"
    מסכים. אבל היכן האלטרנטיבה לעיתון היומי ה-"ארץ", בין אם בצורה מודפסת או באינטרנט?

  13. שרגא עילם

    הארץ אף פעם לא היה עיתון רדיקלי, אפילו אם פה ושם התגנבו פנימה מאמרים ביקורתיים. נוצרה לו תדמית של עתון איכותי וממש רק לפעמים היה כיסוי ליומרה זו ואני ממש לא מתייחס כאן למטען ולכיוון האידיאולגי.
    היה לי כמה ניסיונות מאוד מרים עם אחד הכוכבים של הארץ בזמנו, רונן ברגמן. האיש היה גונב בלי בושה תחקירים באופן סדרתי ולאף אחד זה לא הפריע במערכת, נהפוכהו הם ממש נהנו.
    רמת המוצר היתה בהתאם וזו רק דוגמא אחת מרבות ואני אפילו לא מדבר על הקטע האידיאולוגי.
    בשנים האחרונות אפשר בהחלט לראות צניחה או נפילה חופשית ברמת הארץ וגם דה מרקר זה לא משהו ולא רק בגלל האידיאולוגיה, אלא פשוט מבחינת הרמה.
    בדרך כלל מרגישים בהשפעת חוסר התקציב על רמת המאמרים. עבור עיתונאים רבים, ולא רק בהארץ תחקיר זה כאשר מישהו מדליף מידע ופחות או יותר מתמצתים אותו.
    זה לא מפתיע שדב אלפון בתשובה על תלונות על ירידת הרמה בהארץ והטיהור העיתונאי (מזכיר איכשהו טיהור אתני) הצביע על "הישגים " עיתונאים כמו חשיפה בלעדית לכאורה של פרשת סירוב הכניסה לנורמן פינקלשטיין. זאת כאשר העניין התרוצץ באינטרנט הרבה זמן לפני שהארץ בכלל התייחס אליו והדיווח של הארץ היה לא משהו להתגאות בו.
    בעיה שנראית מאוד בולטת היא למשל הביקורת על כספי השואה בבל"ל. הארץ היה אחד העיתונים המובילים בביקורת נגד בל"ל בעוד שגלובס למשל הגן על בל"ל. פתאופ חלה תפנית אצל הארץ והביקורת הלכה ונחלשה עד שנעלמה כליל וזה ממש לא המצב שבל"ל שיפר את התנהגותו.

  14. אורלי נוי

    מה יגידו החרדים ותומכי ארץ ישראל השלמה? נדמה לי שזה פשוט למדי: החרדים יגידו שהם ממילא מעדיפים לקרוא את העיתונים שלהם (וממה שאני שומעת, יש ביניהם בעלי איכויות של ממש), והמשיחיים ימשיכו להתבשם בעובדה שמרבית כלי התקשורת ממילא אימצו כמעט לחלוטין את הטרמינולוגיה שלהם ומדברים בשפה שלהם, מחיר קטן לשלם על תדמית "הילדים הרעים" שיוצא להם פה ושם, לאו דווקא למורת רוחם, אגב. למגמה הזאת יש דוגמאות למכביר, ואזכיר רק שלוש קצרות: יצא לי לאחרונה לשמוע מגישת חדשות בערוץ הראשון מדברת על אירוע כלשהו במסגרת אורגיית ה-40 לירושלים, ובאופן טבעי לגמרי היא ציינה שהאירוע יתקיים בנוכחות "משחררי העיר". ואללה? משחררי העיר? זה הנרטיב הרשמי גם לאחר שאבי כל ההתנחלויות דיבר על הצורך לסיים את הכיבוש? אז איפה הכיבוש, על גדות החידקל?
    הדוגמה השניה שגורה כל כך עד שאני בספק אם היא כבר צורמת באוזני מישהו, אבל כאשר מדברים על החמושים הפלסטינים הנלחמים נגד כוחות הצבא הישראלי כעל מחבלים, מדובר בנקיטת עמדה אידאולוגית ימנית ניצית שלא מבדילה בין הערבים בכלל ובין הפלסטינים בפרט, קל וחומר לא מכירה בדיני המלחמה הבינלאומיים. אבל בשביל התקשורת הישראלית, בהשראת הנרטיב המתנחלי כמובן, פלסטיני הוא פלסטיני, כלומר מחבל, ואולי, רק אולי, אם נהיה במצב רוח ממש ממש נדיב, נפרגן להם איזה חרצוף חביב ואווילי.
    הדוגמה השלישית היא הדיווח הסטרילי כביכול שאימצו להם כלי התקשורת בבואם לסקר את ההתעמרות הברוטאלית של המתנחלים וכוחות הביטחון בפעילי שמאל ופלסטינים, הקרויים בפיהם "עימותים". כן, "עימותים" זה מה שקורה בין רועי הצאן בדרום הר חברון לבין פושעי סוסיא. בלי ספק. עימותים.
    על כן מרקו, הסר דאגה מליבך- המתנחלים מרוצים ושבעי רצון מתפקוד התקשורת הישראלית באופן כללי, ואם קורה ומישהו חורג לטעמם מהתלם, אזי הם ישסו מייד את פרופ' אלי פולק וביחד עם חבריהם בועדה לביקורת המדינה הם כבר ידאגו לטפל בעיתונאי שסרח. תאמין לי, ישבתי באחת הישיבות האלה ולא האמנתי למשמע אוזני. בעצם האמנתי, וזה מה שהחריד אותי כל כך.

  15. אדי

    בשלהי מאי שלחתי מייל לעמוס שוקן מו"ל הארץ, הוא השיב לי ונוצרה חליפת מיילים קצרה המלמדת יותר מכל על המצוקה האמיתית בה נתון האיש לנוכח שינוי פני עיתונו כפי הנראה באמת במידה מסוימת , לפחות, כנגד רצונו. דב אלפון, עורך העיתון הוסיף אף הוא מכתב משלו. להלן התכתובת (חשוב להדגיש שאף אחד מאישים הרשומים מעלה לא ענה למכתב האחרון שלי).
    חבל ש"הארץ" היא הברירה היחידה שיש ל"שמאל" בישראל (אולי באמת הגיע הזמן שלשמאל יהיה עיתון יומי משלו – מעניין, קריא, "ללא מורא וללא משוא פנים").

    התכתובת עם עמוס שוקן:
    1. אדי לשוקן (ההתחלה)

    כמנוי של "הארץ" שמתי לב לאחרונה שמאמרים וכתבות פרי עטם של מירון רפפורט ועמירה הס נעדרים מהעיתון. סברתי שמדובר בהיעדרות שגרתית מטעמים של חופשה וכיו"ב. לאחרונה נודע לי באקראי שמדובר בפיטוריו של רפפורט ובהוצאתה של הס לשבתון ללא תשלום (גם כן סוג של פיטורין, לא?). מעשים אלה מצטרפים לתהליכים שליליים אחרים העוברים על העיתון במרכזם המשקל ההולך וגובר של המוסף דה מרקר שעיסוקו בשירי הלל ושבח לשיטה הכלכלית הקפיטליסטית והגלובליסטית ולאורחות החיים הנלוות אליה ואף משתתף באופן פעיל בייזום ובתמיכה בכינוסים שונים בנושא (ממתי זה תפקידו של עיתון?) ופולש גם לתחומי סיקור שאינם כלכליים במובהק. בצידו המוסף "גלריה" שאמור להיות מוסף תרבות הופך יותר ויותר למוסף של צריכה ו"החיים הטובים".
    לאור אלה, אף שאני מנוי ותיק מאד של העיתון שהפך לחלק בלתי נפרד משגרת חיי, אני שוקל את ביטול המנוי.
    אני מקווה שתיקחו מכתב זה לתשומת לבכם.
    2. שוקן לאדי

    לא שמת לב שמאמרים וכתבות של מירון רפפורט נעדרים מהעיתון. ואם כן, שמת, אז יש בעיה אחרת.

    3. אדי לשוקן

    עם כל הכבוד, לא ממש ברורה לי התשובה והיא לבטח לא לגופו של עניין.

    4. שוקן לאדי

    היא מאוד לגופו של עניין, כי אכן נפגשתי עם מירון רפפורט לפני 10 ימים ואמרתי לו שלצערי עלי לסיים את ההתקשרות איתו, וסיכמנו שהיא תסתיים בסוף חודש יולי 2008. אם שמת לב לאחרונה שמירון נעדר מן העיתון, כפי שכתבת, אז אולי המסקנה שלנו מהדיון על תרומתו לעיתון מול עלותו (דיון שאנו נאלצים לנהל עם עצמנו כל הזמן) אינה לגמרי משוללת יסוד.

    5. אדי לשוקן

    אינני עושה מפקד יומי של הופעת העיתונאים בעיתון. לכן, חולף זמן עד שאני מבחין שאחד מהם כבר אינו מופיע (אני מודה שתשומת לבי להיעדרות של רפפורט והס הופנתה ע"י ידידה שיכולת האבחנה שלה עולה על שלי ככל הנראה). מאידך, אני שם גם שם לב לכאלה ששכיחות הופעת מאמריהם או כתבותיהם בעיתון עולה (לדעתי, אפילו לעניות דעתי, אם תרצה) על תרומתם הסגולית או ערכם ככותבים (רוצה רמז? חלק מהכותבים במדור "דברים שרואים משם").
    ואם כבר בעינייניות עסקינן מה לגבי עמירה הס? מה לגבי השתלטות דה מרקר ורוחו? מה לגבי שינוי קו העריכה בגלריה ?
    תודה על התייחסותך.

    6. שוקן לאדי
    אין כל היעדרות של מירון, כפי שכתבתי לך. הוא עובד עוד חודשיים, ואם אינך עושה מפקד יומי למה אתה מניח שלידידה שלך יש בכלל יכולת אבחנה? גם לה אין מושג כפי שמתברר. גם היא ניזונה משמועות וגורמת לידידיה לכתוב דברים לא מבוססים.

    המדור "דברים שרואים משם" הוא מדור חדש יחסית, שהעורך הקודם, דיויד לנדאו, חשב שיש טעם לייסד אותו כאשר שינינו את מיקום עמודי המאמרים. הרעיון שלו היה לתת שם מידע על מגזרים חשובים בחברה הישראלית, לאו דווקא בפובליציסטיקה, אלא בתיאור תופעה, התרחשות או משהו כזה. כותבים שם בעיקר, אולי לא רק, לילי גלילי על העולים מבריה"מ לשעבר, יאיר אטינגר על החרדים, ויואב שטרן על ערביי ישראל. שלושתם עיתונאים מצוינים, אגב.

    עמירה יצאה לחופשה ללא תשלום של שנה. בסיומה היא תחליט אם היא רוצה לשוב או לא. אגב, בהרבה משנותיה בעיתון היא יצאה לתקופות של חופשה ללא תשלום.

    אני מבין שיש קוראים שרוצים ש"הארץ" יראה כמו ההפגנות נגד הכיבוש, למשל: אשכנזי חילוני וצודק, וממוקד בכיבוש. אז תהיה לו ולכותביו תרומה סגולית בעיניך. אבל עיתון הוא לא הפגנה נגד הכיבוש. הוא עיתון. אגב, "הארץ" היה נגד הכיבוש לפני עמירה הס ומירון, ויהיה גם אחריהם. ואל תבין אותי לא נכון: אני בהחלט בדעה שהכיבוש הוא הרעה החולה של ישראל, הוא הנזק הגדול ביותר, הוא מעמיד בסכנה את קיומה. אילו אפשר היה, הייתי מוכן להיות מו"ל של עיתון שרק נלחם בכיבוש עד למיגורו. הקושי הוא שחלק מן המפגינות נגד הכיבוש גם רוצות לדעת מה חדש בחנויות של "קום איל פו". חוששני שהן לא תעשינה מנוי על העיתון הזה שאני מוכן להיות המו"ל שלו.

    אתה כותב שאתה מנוי וותיק מאוד. לפי מה שאומרים לי במחלקת המנויים שלנו אתה מנוי משנת 2000, אולי הרישום שלנו לא מדויק, אבל אולי אינך מכיר את ההיסטוריה של "הארץ". היום אומרים "הארץ" הוא עיתון שמאלני, אבל זה רק כי שמאל-ימין בישראל זה שטחים כן או לא, כיבוש כן או לא. לפני שהיו שטחים, לפני שהיה כיבוש אף אחד לא אמר שאנחנו עיתון שמאלני, אלא אמרו שאנחנו עיתונה של הבורגנות הישראלית. למה אמרו את זה? לא כי היינו עיתונה של הבורגנות, אבל כאשר המפה הכלכלית-חברתית של ישראל התחלקה בין הסוציאליסטים, בין תומכי הניהול המרכזי של המשק, בין תומכי ההסתדרות שהיתה גורם רב עוצמה הן כאיגוד מקצועי, הן כקופת חולים והן כבעלת סקטור שלם במשק, "הארץ" התנגד לכל זה ותמך בעידוד היוזמה החופשית, בסילוק הממשלה ממעורבותה במשק ככל האפשר, בחשיפת תוצרת הארץ לתחרות ייבוא (אגב, הקהל שלנו בקרב התעשיינים ה"בורגנים" שנהנו מן ההגנה על תוצרת הארץ לא אהבו את עמדותינו אלה. הם חשבו שזה נגד האינטרס שלהם כי היה להם נח להיות מוגנים מפני היבוא. זה איפשר להם לייצר תוצרת ירודה ולמכור אותה במחירים גבוהים). "הארץ" גם תמך בהחלשת האיגוד המקצועי ובסילוקו מבעלות על אמצעי הייצור ועל קופת חולים.

    מבחינה זאת "דהמרקר" לא מחדש ב"הארץ" כלום. "הארץ" תמיד תמך בשיטה הקפיטליסטית ולא הסוציאליסטית ותמיד תמך בגלובליזציה. היינו העיתון היחיד, למשל, שהחזיק כתב ליד מוסדות השוק האירופי בבריסל, נדמה לי בשנות השבעים, אולי כבר בשנות הששים, כי ראינו את חשיבות הסכמי הסחר (שעיקרם הורדת מכסים, "גלובליזציה") למשק הישראלי. בסופו של דבר המשק הישראלי החל לנוע בכוון ש"הארץ" הטיף לו. מכסים והגנות ירדו, יבוא הוזל, חברות תעשייתיות וותיקות לא הצליחו לעמוד בתחרות ונסגרו, נגרם כאב לעובדים רבים שפוטרו, אבל במשך הזמן התעשיין הישראלי הבין שעליו להתחרות בייבוא, התוצרת הישראלית השביחה, הייצור התייעל והוזל, ופתאום התברר שלא זאת בלבד שהיצרן הישראלי יכול לחיות גם בלי הגנות, הוא עוד מצליח לייצא את תוצרתו לעולם. רמת החיים במשק גדלה. אנו מתכתבים היום, כאשר בעמוד הראשון של "הארץ" יש ידיעה על שיעור האבטלה במשק ברבעון הראשון של 2008, 6.3% הנמוך ביותר מאז 1995. היינו העיתון היחיד בישראל שתמך, בכל הכוח, ברפורמות הקפיטליסטיות והגלובליות של בנימין נתניהו. אני חושב שהיום הוא (ואנחנו) יכולים לטפוח לעצמנו על השכם.

    אינני חושב שאנו נותנים בגלריה פחות תרבות מאי פעם, אבל הגדלנו קצת את הצריכה – מדור אופנה שבועי – והחיים הטובים – אולי הבריאים – מדור כושר שבועי. אינני מבין מה הבעיה עם זה. בסה"כ הארץ נותן הרבה שטח לתרבות.

    7. אדי לשוקן (סוף ההתכתבות. על מייל זה לא התקבלה תשובה משוקן):

    ראשית, תודה על ההתייחסות המפורטת והרצינית והעניינית (כן, בסופו של דבר אכן עניינית) לא רבים הם עורכי העיתונים שיעשו זאת וזו אולי סבת הנאמנות של קוראי "הארץ" לעיתון והיחס האישי אליו.
    שנית, ביחס לוותק שלי כמנוי – ובכן, עם כל הכבוד למחלקת המנויים אני מנוי על העיתון משנת 1974 (!) עוד בהיותי סטודנט תפרן שהמנוי על העיתון נגס חור גדול בתקציבו (עשיתי מנוי מיד עם שחרורי משרות מילואים ממושך במלחמת יום הכיפורים). עשיתי מספר הפסקות ברציפות המינוי בעיקר בגלל שהויות ארוכות יחסית בחו"ל.
    שלישית, לגופם של דברים:
    1. בכל מקרה לדעתי, פיטוריו של מירון רפפורט מהעיתון היא בגדר אבידה. אני מקווה מאד שזה אכן רק בשל מוסר עבודה ירוד (כמסתבר מדבריך) ולא בשל דעותיו.
    2. בהתייחס למדור "דברים שרואים משם" נשמט שמו של העיתונאי נדב שרגאי מבין העיתונאים המצוינים (וד"ל)
    3. אני מקווה שאכן עמירה הס יצאה לחופשה ללא תשלום מרצונה ושמקומה מובטח באם תרצה לחזור. הס היא, לטעמי, קול מקורי וחיוני בעיתונות הישראלית ו"הארץ" עם כל הביקורת הוא העיתון היחיד בו יכול קול כזה לבוא לידי ביטוי במערך העיתונים בישראל.
    4. אני יודע שגם אתה חושב שהכיבוש הוא המארה הגדולה ביותר שנפלה על ישראל (או שישראל הפילה על עצמה) לכן חובה להילחם בו בכל הכוח. עיתון הוא עיתון נכון. אבל גם עיתון שהוא רק עיתון אם יש לו אג'נדה הוא יכול להבליט אותה. למשל ע"י פרסום ידיעות כאלה, הבלטתן ע"י גודל הכותרת, מיקומן וכו' (לעניין זה נא ראה את מגזין האינטרנט "הכיבוש" שאני נמנה על עורכיו: http://www.kibush.co.il ) לעורכים יש כאן מקום נרחב לשיקול דעת. יש הבדל אם ידיעה שפרס ישתתף בחגיגות יום ההולדת לאריאל נתקעת (אם בכלל) בעמוד 4 למטה בידיעה מיקרוסקופית או בעמוד הראשון או השני תחת כותרת גדולה.
    5. ובהקשר הזה כמו שאתה בעצמך אומר ומנמק לעיתונך יש אג'נדה קפטיליסטית וגלובליסטית והוא אכן מבליט אותה ללא כל היסוס ותורם תרומה גדולה לביסוסה. העיתון מתאר את צדדיה החיוביים, מהלל את אורחות חייה (אכן כן, מבליט את קומ אל פו שמחיר שמלה בשם עולה על השכר הממוצע ולא נוקט בשום ביקורת בעניין זה או למצער מציין גם מקורות לביגוד זול יותר ופלצני פחות) ומתעלם לחלוטין מהרעות החולות של משטר קפטילסטי חזירי, נצלני ופוגעני ומהצדדים השליליים של הגלובליזציה. וזאת עד כדי הצמחת מוסף שלם ברוח זאת ההולך ומשתלט על העיתון (עוד לא ראית בדה מרקר את מידת הפלורליזם שהארץ כה גאה בה עד כדי כך שיתפרסמו בו מאמרים המבקרים את השיטה הקפיטליסטית).
    6. אני לא מסכים איתך באשר לכל הגדולות הנצורות והנפלאות שהביאה השיטה הקפיטליסטית, אבל זה לדיון אחר.
    7. אני אפילו לא מצפה שהארץ יהיה ביטאון השמאל (אולי יש מקום באמת לביטאון כזה) גם זו לא הייתה מטרת כתיבתי אליך.
    8. אבל אני מצפה לכך ש"הארץ" לא ייסחף ימינה גם בהתייחס לכיבוש. מכך אני חרד ולכן כתבתי לך. לצירופי מקרים יש דינמיקה משלהם גם אם הם רק צירופי מקרים, אם אתה יורד לסוף דעתי.

    התכתובת עם דב אלפון

    1. דב לאדי (במענה על מייל שנשלח לשוקן, ראה למעלה):
    לאדי סער שלום רב,

    מכתבך מופנה אמנם למוציא לאור, מר עמוס שוקן, ואניח לו להשיב לך בעצמו, אם לא עשה זאת כבר. אך אני מנצל את העובדה שאתה שולח לי העתק כדי להביע את היאוש שלי מהמהירות שבה אנשים מוכנים להשמיץ עיתון אשר לטענתם חשוב להם. יורשה לי למשל לנחש שהדברים הנוראים שאתה מספר עליהם לא "נודעו לך באקראי", כהגדרתך. הם הועברו אליך במייל של גברת בשם אסתי, אשר שלחה את המידע המסולף הזה למכריה בלי שטרחה לבקש את תגובתנו, או לפחות לבדוק את אמיתות המידע. ככה זה כנראה היום במחנה ההומניסטי, קודם יורים ורק אחר כך בוכים.

    לגופו של עניין, אין שום קשר בין יציאתה לחופשה של עמירה הס, אשר אין זו הפעם הראשונה שבה היא יוצאת לשנת שבתון, לבין עזיבתו של מירון רפופורט, הקשורה במשבר הכלכלי העובר על העיתונות המודפסת. בין הכותבים והעורכים אשר לצערנו לא נוכל להמשיך להעסיק ישנם אחרים, אשר לא זכו משום מה לאהדתה של גברת אסתי.

    בעניין השני שאתה מעלה, חוסר איזון בין התכנים המרכזיים של העיתון לבין התכנים ב"גלריה" וב"דה מארקר", אני נוטה להסכים איתך. מיניתי עורכת חדשה ל"גלריה", אשר תיכנס לתפקידה בחודש הבא ואשר עשויה לשפר את המדור. ראש מחלקת חדשות ותחקירים חדש צפוי גם הוא להיכנס לתפקיד באמצע יוני, ואני מקווה שהוא יצליח לחזק את הציר המרכזי של העיתון, ובכך לתקן את חוסר האיזון שאתה מצביע עליו. אנא קח בחשבון שלעורכים חדשים לוקח זמן לשנות את הקיים.

    הצטערתי ללמוד ממכתבך שאתה שוקל לבטל את המנוי. אני מקווה שיש במכתבי כדי להפיג את חששותיך.

    2. אדי לדב:
    לדב אלפון שלום רב,
    ראשית תודה על התייחסותך בכלל ועל הרצינות והענייניות שבה בפרט. כמו שכתבתי לעמוס שוקן לא רבים הם עורכי העיתונים והמו"לים שיעשו זאת כשמדובר בקורא אלמוני.
    שנית, הדברים אותם העליתי במייל שלי לא נודעו לי מאותה "אסתי" מסתורית אלא מידידה אחרת (אם כי לא מן הנמנע שהמקור שלה הוא באמת אותה "אסתי" ואגב, מה רע בכך?). בכל אופן אני לא הייתי ממהר להסיק שב"מחנה ההומינסטי, קודם יורים ורק אחר כך בוכים" אני הייתי מגדיר את זה שבמחנה הזה (טוב, שיהיה ההומינסטי, עד שלא יהפכו את זה למלת גנאי כמו "המחנה החברתי") בוכים ובוכים הרבה על כך שהוא הולך וניגף מפני מחנות אחרים (שאני לא רוצה לכנותם בשם אבל הכוונה בודאי ברורה לך) ולכן נוצרה בו רגישות רבה המוצאת את ביטויה במחאות מהסוג הזה.
    לגופו של עניין אינני רצה להרחיב יותר מדי. אומר רק שני דברים: אחד, פיטוריו (אתה מכנה זאת "עזיבתו") של מירון רפפורט נומקו ע"י שוקן (בחליפת מיילים בינינו, שודאי הועברה לעיונך) במה שאפשר להבין כהעדר מוסר עבודה. בהקשר זה אני רוצה להעלות תמיהה האם אפשר למדוד את תפוקתו של עיתונאי במספר השורות שמתפרסמות? במספר הפעמים בהם העורך מחליט להכניס את כתבותיו? נדמה לי שמדד כמותי כזה חוטא לכתיבה העיתונאית הציבורית (להבדיל מרפורטרים). לדעתי הקריטריון צריך להיות במקרה זה איכות הכתיבה וחשיבות הנושאים ובעניין זה אני, לפחות (ומסתבר שלא רק אני), חושב את רפפורט לעיתונאי חשוב וראוי וחבל מאד שעיתונאי ברמתו ובאיכותו לא ימשיך למצוא את מקומו ב"הארץ". והדבר השני, יתכן שאין קשר בין הוצאתה של עמירה הס (מרצונה??? זה לא ברור לא מדבריך ולא מדברי שוקן) ופיטוריו (איך שלא תקרא לזה, מדובר בפיטורין) של מירון רפפורט אבל לעיתוי ולצירוף המקרים יש דינמיקה משלהם. אין ספק שהעדרם של שני כותבים אלה יחדיו משאיר חלל בעיתון. חלל שמעורר סימני שאלה. אני הייתי רוצה לראות את פיטוריו של רפפורט מבוטלים ולקוות שהס אכן תחזור לעיתון אחרי חופשתה.
    איני רוצה להרחיב בעניין "גלריה" אני רק מקווה שחילופי העורכים אכן יכניסו רוח חדשה במוסף: פחות שמלות ב-5,000 ש"ח , אפטר שייבים ב-700 ₪ ויותר תרבות – בעיקר כזאת שלא זוכה להתייחסות במגזיני הבידור לסוגיהם.
    מה שבאמת מצליח להרגיז אותי וברמות כל בוקר מחדש זה "דה מרקר" עזוב את שמו המשונה והפלצני. מוצר הדפוס הזה הוא לא יותר מביטאונה של הכלכלה הקפיטליסטית ושיר הלל ל"שוק החופשי" (כאילו שיש משהו כזה). אין בו שום ביטוי לחשיבה כלכלית אחרת, ביקורתית, שונה. הרי קיימות עוד כמה השקפות ודעות לגבי הכלכלה ויש להן דוברים רהוטים ומנומקים לא פחות ממליצי היושר של הקפיטליזם. אבל לזה אין בדה-מרקר שום ביטוי. מבחינת דה מרקר שוק ההון הוא חזות הכול. זו הכלכלה ואין בלתה. לא זאת אלא שדה מרקר יוזם בעצמו או תומך בכל מיני כינוסים והתוועדויות ברוח זה. אציין רק את חלקו של דה מרקר ב"ועידת הנשיא" המופרכת, המיותרת, המנופחת והפלצנית (ויש לי עוד כמה סופרלטיבים שאחסוך אותם ממך). כל ההלל והשבח בדה מרקר ל"חיים הטובים", העלתם על נס של אלה ש"עשו זאת" (כאשר "זאת" זה כסף, לא חלילה משהו אחר), כתבות על כל מיני גכדג'טים מיותרים במחירים בלתי מתקבלים על הדעת או פריטי עיצוב שכל איכותם במחירם. אפילו "קפטן אינטרנט" (מי מכיר את זה טוב כמוך) שהיה פעם אלטרנטיבי, חתרני ושובר מוסכמות הפך בחסות דה מרקר לעוד מוצר פרסומי. די, נמאס, מעצבן!
    רוצה דוגמה? בבקשה. לא הייתי צריך לחפש הרבה, פתחתי את דה מרקר מהיום במרכזו כתבה על אילון זרמון שכל כולה כתבת תדמית פרסומית על הפרסומאי. שום ביקורת, שום פקפוק, שום ספק. שיר שבח והלל לגאון הפרסום שעובד עד הלילה, מנגן, מטפל בילדיו, מבלה בפאבים ועוד מצליח לקרוא שלושה ספרים בשבוע וכל זאת ב"חליפותיו המחויטות" . שום דיון למשל, בנחיצותה של פרסומת בכלל, ברוח הנושבת מהפרסומות שזרמון אחראי להן, שום מבט ביקורתי על השתלטות הפרסומות על חיינו.
    ולא רק זאת אלא שהעיתונאי/עיתנאית (עדי זה בן או בת ?) מדגיש את העניין עוד יותר ב"בוקסה" שהיא חלק מהכתבה: "אילון זרמון", כותב/ת המראיין/ת הנשכני/ת, "גדל בירושלים במשפחה שמצבה הכלכלי נע בין בינוני לקשה…אבא פסיכיאטור ואמא מורה למתמטיקה, שכשכירים לא השתכרו הרבה" (כמעט כמו הבדיחה על המשפחה הענייה: הנהג היה עני, הגנן היה עני, העוזרת הייתה ענייה). ואידך זיל גמור.
    השיקול של ביטוי המנוי היה סוג של אמירה בינתיים. אבל להגיד שזו לא אופציה אם הארץ ימשיך בכיוון הזה – זה לא הייתי אומר.
    אני מאחל לך הצלחה רבה בתפקידך החדש ומודה על תשומת לבך.

  16. סמי ארגון

    ושוב אני קורא למנויי העתון להחרימו, ולא לתת יד לכוחם הגובר של בעלי ההון והממון. לצד אקט מחאתי זה יש להציע שישנה העתון את שמו ל:"הארץ-שלהם", כי 'הארץ שלנו' נותר אך נוסטלגיה אוורירית.
    השכיל לעשות דניאל בן-סימון שעזב את הארץ, ועבר לפוליטיקה, ויש לאחל הצלחה רבה בנוסח שלי יחימוביץ.

  17. ציון בודאי

    "הארץ" בדרך להפוך לעוד ערוץ מסחרי למורת רוחו של עמוס שוקן שנפרד לאחרונה מכותבים לרוחו וברוח "הארץ" השמאלן.
    אישית איני קושר הצלחות להתנגדויות מן השטח שיכול לעורר "הארץ" נגד הצד המשחית של הכיבוש בשטחים.
    כשם שאיני סובר שגם השיר של מרטין נימלר רלוונטי לעניין. את השיר הזה הייתי מציע למחבלים המבוקשים שטרם מוצה הדין עימם. מחבל כזה יכול להפנות שיר זה אל כל חלקי העם הפלסטיני שאינם ברשימת "מבוקשים" של השב"כ ולומר : "היום אני מבוקש להישפט בישראל במשפט, מחר אתה תוצא להורג ללא משפט"
    לטובת אלה שטרם קראו את השיר הענק הזה הנה שוב
    שירו של מרטין נימלר:

    "כאשר הנאצים לקחו תחילה את הקומוניסטים
    "לא אמרתי כלום
    "כי לא הייתי קומוניסט.
    "כאשר הם לקחו את הסוציאל-דמוקרטים
    "לא אמרתי כלום
    "כי לא הייתי סוציאל-דמוקרט.
    "כאשר הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים
    "לא אמרתי כלום
    "כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי.
    "כאשר הם לקחו את הקתולים
    "לא אמרתי כלום
    "כי לא הייתי קתולי.
    "כאשר הם לקחו את היהודים
    "לא אמרתי כלום
    "כי לא הייתי יהודי.
    "ואז הם באו ולקחו אותי
    "אך באותה עת כבר לא נותר מי שימחה על כך."

  18. אירית

    הצלחת להוציא הרבה ב"ראיון אימיילי" עם מר שוקן, שווה תרגום ופירסום בינלאומי בבחינת "ייסורי העורך כאיש לא צעיר". וכולי.
    בעיני – שוקן מסכם את העניין בפשטות שאתה מתקשה לקבל. הוא בעניין של ביבי נתניהו והגלובליזציה, ולא רואה קשר בין זה לבין הכיבוש, כי הוא גלובליזטור נאור, ולא רוצה לראות טנקים מול ילדים, אבל לא איכפת לו לראות ילדים בלי תרופות ואוכל שמתים בצורה יותר אסתטית ורחוק ממצלמות "אתר "כיבוש" של אדי סער. יכול להיות שהוא אומר משהו? כמה אפשר להמשיך לחשוב שזה גשם ולנסות להיאחז בו כאילו או טו טו הוא יבין ויראה את האור.
    הוא אומר לך שהוא לא שמאלני, מה עוד צריך להיאמר ? העיתון הוא ש מ ר נ י או אולי ניאו שמרני ? . הוא גם אומר לגבי מירון רפפורט את הטיעון המנצח "אין לי כסף". מה תענה לו ?

    האיום הילדותי "להקים עיתון שמאל" כאילו שוקן יתמוטט ומייד יקים מוסף סוציאליסטי לא עובר טוב לדעתי. אם יש כונה כזו, תתממש היא, ואם לא – אין להזכיר אותה. הנקודה היא אחרת לדעתי, האם יש מקום בישראל הנוכחית לשמאל שמאל (לא ל"אנטי וור" יאפיז) או שמא האופציה היא הגירה מחמת חוסר פרנסה. הפגיעה בפרנסה היא הנשק הביביסטי האולטטימטיבי, וחבל שלא ראו את זה קודם ב"שמאל" ולא היתה סולידריות ולא קרן מפוטרים, כמו "קרן שביתות". מסתבר שהימין (הכלכלי) ניצח ובגדול. הברית סביב "הכיבוש" מזיקה לשמאל מאד, בדיוק כמו בארצות הברית, שם נעלם השמאל תחת ארגוני האנטי וור העקרים שחלקם הם ממש שקופים בהיותם יציר ידי הממסד.

    שוקן פועל כ"טכס חניכה" של מאבקים חברתיים והופך אותם לחיות מחמד צרכניות. כך גם עם "המוסף המזרחי". הוא מביא את שיטת ביבי לבחירת שניים שלושה כוכבים מאולפים שיקבלו המון פירסום וכסף ויפילו את המאבק בכפפות קטיפה. ואחרי כן הם יכתבו אצל אדלסון, או שאולי הם כבר כותבים שם. ובסוף הם יגיד שהם גילו את אלוהים ואת היהדות ויפקידו אצל ארייסון את המזומנים.
    העוקץ נותר כמעט מקום יחיד שמקדם סדר יום סוציאליסטי כלשהו _האוטופיה הסקנדינבית (גם ברמה הכלכלית וגם הפמיניסטית), ברמה גבוהה. אבל כפי שציינו פה גם אחרים, הוא מגיב קצת מאוחר אולי משום שלא תפקידו להיערך פוליטית לעתיד אלא לנתח את ההווה. והעבר.

    היום חיים ברעם גם כן "מאיים" כמוך, שהשמאל העקבי (שלושה אנשים) יחליש את ההתנגדות לביבי אם קדימה תבחר את מופז. זו התגובה של השמאל ? נו שוין. יאללה לעשות דרכונים.

  19. דני רובינשטיין

    ברצוני לתקן טעות אחת בכתבה הנוגעת אלי. מעולם לא קיבלתי הודעת פיטורין מעיתון הארץ. הגעתי לגיל 70 והחלטתי על דעת עצמי בלבד לפרוש. במקביל קיבלתי הצעה לכתוב טור שבועי על הכלכלה הפלסטינית מ"כלכליסט", והיא התאימה לי מבחינות רבות.

  20. טלילה סטן

    פוטר בזמנו מ"ידיעות אחרונות" מכיוון שנתן כותרת "אריאל שרון משקר" או משהו כזה. זה קרה לפני די הרבה שנים, בסביבות 2002.
    שמחתי לראות שהוא קבל אכסניה ב"הארץ", אבל "הארץ" כמו המדינה עוסקת בחיסול הטובים ביותר.
    ואחרי "סלקציה נגטיבית" שכזו לא מפתיע לאיזה שפל הגענו.

    ועכשיו לענייננו –

    אילולא ידעתי על "הארץ" את מה שאני יודעת, היה הדיווח שלך על מה שקורה שם מצער אותי, והייתי כותבת תגובה תמימה, משהו כמו "השילטוהון הצליח להרוס עוד שמורת ארץ".

  21. דור לוי-פורום רפורמה כלכלית ב BSH

    לשור כתבת:

    >"הארץ הוא עסק כלכלי, אם לא ירוויח לאורך זמן הוא ייסגר. די פשוט."
    אין סיכוי שזה יקרה, בלא השופר המרכזי של הון-ושלטון כיצד הם יתכנתו את המחשבה ויקדמו את האינטרס?
    עם כל הסלידה שלי מהארץ ומה שהוא מייצג, בחרתי דווקא שם לפתוח בלוג – בקפה-מרקר:
    http://levydor.cafe.themarker.com/view.php?u=104715

    >"בין השורות עולה קריאה של "העוקץ" לעיתונות ממשלתית סטייל ערוץ 1 האנאכרוניסטי. "
    אני לא יודע האם עיתון ממשלתי, או אמור להיות כזה, ומה רוצים באתר העוקץ.

    אבל

    ככל שעובר הזמן, אני לומד להעריך את ערוץ 1. בין כל הסחי האינטלקטואלי בערוצים המסחריים, בין כל המניפולציות והשקרים של התוכן השיווקי, והתרגילים של פיתוי צופים תמימים לבזבוז כספים סטייל משחקי ה SMS בשמות כמו "מצלצלים" ו"כוכב נולד" אני כבר מעדיף את ערוץ 1.
    המסחור הזה, מראה בעליל שלמרות כל טענותיך, התחרות לא משפרת את האיכות אלא דווקא מורידה אותה!

    "יש להגדיל את הכדאיות הכלכלית של הוצאה לאור של עיתונים וספרים בארץ, כמו ביטול מע"מ על עיתונים וספרים או הסקר מיגבלות על טלביזיה מסחרית. המחשבה שעיתון פרטי לא יפעל להרוויח כסף אנטי דמוקרטית ואנטי חברתית."

    כן הייתי מאוד שמח מהרבה סיבות אם יבטלו את המע"מ. בפרט הייתי מתחיל מהורדת המע"מ על מזון. העיתונות היא בסוף הרשימה.

    דור

  22. יוסי דהאן

    מצטער ומתנצל על הטעות, השמטתי את המשפט אודותיך מהטקסט.

  23. אסתי

    הובאה לידיעתי ההתכתבות של אדי עם דב אלפון ומה תמהתי לגלות שמדובר שם על איזו "גברת בשם אסתי, אשר שלחה את המידע המסולף הזה למכריה בלי שטרחה לבקש את תגובתנו, או לפחות לבדוק את אמיתות המידע. ככה זה כנראה היום במחנה ההומניסטי, קודם יורים ורק אחר כך בוכים.

    לגופו של עניין, אין שום קשר בין יציאתה לחופשה של עמירה הס, אשר אין זו הפעם הראשונה שבה היא יוצאת לשנת שבתון, לבין עזיבתו של מירון רפופורט, הקשורה במשבר הכלכלי העובר על העיתונות המודפסת. בין הכותבים והעורכים אשר לצערנו לא נוכל להמשיך להעסיק ישנם אחרים, אשר לא זכו משום מה לאהדתה של גברת אסתי. "

    אז רק רציתי להביע את תמיהתי איך עורך של עיתון כל כך חשוב, וגם מי שהיה העורך המיתולוגי של קפטן אינטרנט לא יודע את ההבדל בין בלוג* ובין עיתונות כתובה בדרישתו שדברי שנכתבו בבלוג פרטי צריכים ל"בקש את תגובת" מושא הדברים. לתומי חשבתי שבלוג פרטי הוא מקום להרהורים ומחשבות פרטיים של המשתמש.
    ולגבי בדיקת אמיתות המידע – לא ברור לי אילו אמיתות הייתי צריכה לבדוק – האם את החלפת עורכת גלריה עם ליסה פרץ (שדב אלפון בהמשך מתייחס אליה) או את התחושה המאוד לא נעימה שהרגשתי למראה דבריו בחדשות ערוץ10 או שמא את הבחירה של העורך הגרפי של העיתון – ידיעה שפורסמה בכל העיתונות הכתובה?
    ויסלח לי דב אלפון ששוב לא ביקשתי את תגובתו לדברי.

    *אני מניחה שהדברים שהרגיזו את עורך הארץ הם אלו שכתבתי בבלוג שלי ברשימות: http://www.notes.co.il/esty/44806.asp

  24. אלי10

    עמוס שוקן בהגינות מודה, הוא ועיתונו אינם שמאל. הם תמכו במדיניותו הכלכלית של ביבי. השופר הכלכלי של העיתון הוא נחמיה שטרסלר. אולם, עיקר ה "תרומה" של שוקן הייתה בשבירת שוק העבודה. עיתון הארץ היה חלוץ בכך, שהחתים את העובדים בחוזים אישיים. פיטוריי מירון רפפורט הם חלק ממדיניות חשוכה ביחסי עבודה המתנהלת שנים נגד העובדים בתחום העיתונות.

  25. שרון

    שאני מקדישה פרקי זמן הולכים וגדלים לשיטוט מענג בין ידיעה על מחליפתה של מרתה סטוארט לבין המלצות על חמשת קינוחי הגלידות הטובים בתל אביב, בין צילומי המתלבשות הטובות ביותר בפרמיירה אחרונה כלשהי לבין הפטפוטים העליזים וחסרי המשמעות של חברי בלוגיית דה מארקר. אלה האחרונים מתפקדים על תקן הגברים והנשים האולטימטיביים שאליהם עלינו לשאת עיניים מעריצות: גם מרויחים, גם מצליחים וגם מתעניינים בהוויות העולם, החל מאיך מחליפים חיתול תוך שמירה על קשר הורה ילד וכלה באיך לחווט מחדש את המזרח התיכון בסטארט אפ יהודי שהוא גם ירוק גם מביא שלום וגם עושה ימבה כסף. אם מורידים את הדאווין של השם הלועזי, העיצוב העכשווי והתוכן האחיד כמו שיעור מחשבים בבית ספר יסודי בסין בו לא מגגלים אי צדק גזל עוני כי המונחים האלה קיימים רק במוחות מעוותים של שמאלנים שונאי עמם – נשמעת הבלוגייה ודה מארקר משכנה, והשרידים הארכיאולוגים של הארץ מתחתם, כמו שיח הורים במדשאה של הפרוייקט החדש באם המושבות פתח תקווה. וזהו באמת הקהל החדש העולה ושועט, הצורך גאדג'טים ומשווה מחירים ומהגג אינטלקטועאלק שממנו מורכבים קוראי דה מארקר – צאצאיהם התרבותיים האמיתיים של קוראי הארץ – אותם קוראי הארץ שאולי יצעקו בוז לדנקנר, אבל יעשו זאת מתוך מושבי הפילהרמונית הבטוחים, ובעשותם כך אחת לאיזה זמן מוגבל הם ממשיכים לשמר את הכיסוי השמאלני הכוזב של העיתון (כיסוי, אגב, שיוסי דהאן דאג להסיר כבר מזמן ברשימותיו על תופעת שטרסלר- רולניק, ולכן טעה מי שאמר שהעוקץ מתעורר מאוחר, אך יחד עם זאת עדיין לא ברור לי הטקס הזה שבו אחת לשנה- שנתיים העוקץ נחרד ודואג לסטור על לחיו של הארץ כאילו כדי להחזירו למוטב, כאשר זה האחרון כבר מזמן אפילו לא מנסה להסתיר מיהם שותפיו לעסקים ולמי נשואות עיניו).

  26. יהודית קנולר

    אני משתמשת בדה מרקר לצרכי עבודתי והוא נראה בעיני יותר "פנאי פלוס" של עשירים מאשר עיתון כלכלי המנתח תופעות כלכליות, מסביר אותן ומנגיש אותן לציבור הקוראים. כמעט ואיני מוצאת בו מידע מקצועי בתחומי העניין שלי.

    למען הגילוי הנאות פוטרתי מ" הארץ"ב1991- במהלך של צעדים לשבירת ההסכם הקיבוצי, לאחר 20 שנות עבודה במדור הכלכלי ובמדור הנשים שהחליף את שמו ל"גלריה". עבדתי בחצי משרה בשכר מגוחך וכאשר פוטרנו 10 עיתונאים לאחר מלחמת המפרץ, איש מחברינו לא עלה על הבריקאדות.

    ועתה לקפיטאליזם של הארץ. העיתון היה סמן שמאלי בכל הקשור ליחסנו עם הפלשתינאים ושופר ימני בכל הקשור לכלכה. לזכותו ייאמר כי נתן לי בזמנו להיות כתבת רווחה ועבודה ורותי סיני שבאה אחרי עשתה עבודה נהדרת. אבל ראיית העולם של השבעים מאפילה על כך.

    עמוס תיאר במכתבו את האישה המפגינה ליד המחסום ומתעניינת בשימלת קום איל פו. אז אני זן אחר של קורא אני סולדת מקום איל פו והמסרים המזויפים שלהם ואיכפת לי יותר העני הישראלי (כן, כן ניצולי השואה הזקנים) מהיולדת הפלשתינאית במחסום .

    בבלוג שלי (בקפה דה מרקר – אלא מה?)תיארתי כי חלום הבלהות שלי הוא להיות בפתיחה כלשהי, כאשר צלם האופנה של "הארץ" שואל אותי מה המותגים שתלויים עלי. בררר. יום אחד נכנסתי בגלל סלוגאן של קום איל פו ("תקני מעט" או משהו כזה, שמצא חן בעיני) לחנות. מדדתי שמלת כותנה שחורה שהייתה צרה עלי. אמרה לי המוכרת: "אני רואה שלא נוח לך בשמלה – אזמין מידה גדולה יותר." עניתי לה כי "לי מאד נוח בשמלה אבל לשמלה לא נוח איתי". זאת כי במחיר של 1000 שקל אני יכולה לקנות שלוש שמלות מאותו סוג במקום אחר. סופו של דבר קניתי שמלה זהה אחת, בפחות משלוש מאות שקלים והיא אפילו מנחת עלי לא רע.

  27. yigal laviv

    יפה כתבת. עכשיו אנא ציין שם של יומון שיכול להיות אלטרנטיבה ל"הארץ"

  28. טלילה סטן

    הארץ יצא אמנם נגד הכיבוש, אך מצד שני הוא תומך נחרצות במערכת המישפח שהיא הגורם המשחית מספר 1 המחסל את החברה הישראלית מבפנים.

    להערכתי הקמפיין שהארץ עורך נגד אולמרט, מכוון נגד פרידמן.

  29. האם זו האלטרנטיבה המרומזת?

    מי שזוכר את שנות השבעים, יודע שאז דווקא "ידיעות אחרונות" בנה פלטפורמה טובה לכותבים שמאלנים – עמודי ה"פתחלנד" האדומים בתוספת יום ששי. היו שם עמוס קינן, זיוה יריב, בועז עברון וגם המכמות של חיים חפר. גם כיום לידיעות יש מפעם לפעם הברקה של תחקיר מפתיע בנושאי זכויות אדם. מעריב גייס שורה של פורשי "חדשות" – רוגל אלפר, רינו צרור, וכמובן העורכים רותי יובל ודורון גלעזר. נראה אותם מציבים אלטרנטיבה ל"הארץ" כחלק מהמיקס המסחרי של העתון.

  30. טרזן

    אין דבר כזה שמאל מדיני – אבל – ימין כלכלי.
    שמאל זה לא רק זרם פוליטי, זה קודם כל השקפת עולם הומניסטית!

    יוסי דהאן שואל בסוף הרשימה: "מדוע בעצם לא לעבור לאלטרנטיבה יותר עממית ופחות חנפנית ואופורטוניסטית?". בשאלה הזאת טמונה אקסיומה שגוייה הגורסת שחייבים לקרוא "משהו", אבל אני ממליץ על גמילה טוטאלית.
    הפסקתי את המנוי ל"הארץ" לפני שנים אחדות, ומאז אני הודף בהנאה סדיסטית את מתקפות השיווק של ה"אדום-צהובנים", ולא מפסיק לחייך. הבעיה היחידה: לפעמים חסר נייר עתון לניקוי השמשות בבית.

  31. שודד הטלכתבים

    אתמול שוחחתי עם חבר שלי על מכר משותף שהפך להיות נכה מרותק לכסא גלגלים בגלל תאונת דרכים.
    החבר שלי סיפר על החיים הקשים של הנכה בישראל – משפטים, פה לא נגיש, שם לא נגיש, כל יציאה לבילוי דורשת תכנון ברמה של מבצע צבאי, וכל מיני מרעין ובישין של אנשים עם מוגבלויות.
    (דרך אגב, שלושתנו חרשים מלידה!)
    לעומת זאת – ארה"ב הידועה לשימצה ב"קפיטליזם הדורסני" שלה היא המדינה הנגישה ביותר לאנשים עם מוגבלויות. שם, בשנות ה-60 של המאה ה-20, הוכנס לראשונה לשימוש הטלכתב – מכשיר שמאפשר לחרשים להתקשר זה עם זה באמצעות הטלפון.
    כאשר ניסינו להכניס לשימוש בישראל טכנולוגיה דומה בשנות ה-80 של המאה ה-20, נתקלנו בכל מיני מחסומים שנבעו מהמשטר הסוציאליסטי ששרר אז בישראל, ושהתיימר להגן על הצרכן בכל מיני אמצעים. רק כשנכנס קצת יותר קפיטליזם לישראל, הצלחנו להתקדם.

  32. א.ע

    עורכי הארץ צריכים להבין שעיתון איננו רק מקור של אינפורמציה, שאותה אפשר למצוא בשפע באינטרנט,ולשם כך יש כתבים. אני מחפש גם מאמרים של עיתונאים, שהמאמרים שלהם מביאים תובנות נוספות, ומבטאים השקפת עולם.
    גם אני מאותם "לא די נחשבים" שאיבד את אמירה האס, עדיין מגלה את גדעון לוי, קורא בעניין את עקיבא אלדר, וחש, לצערי, שההתקרנפות כבר בדרך, גם בעיתון שלי

  33. אורם יעקבי

    בנוסף לכול ה"ארץ" מינה את עצמו להיות לכלב השמירה של מערכת המשפט, ובזאת הוא בוגד בתפקיד המצופה ממנו – להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה.

  34. נתן שקרצ'י

    כבר מזמן אני חושב שיש צורך בעיתון שמאל אידיאולוגי שישמש אלטרנטיבה לעיתוני ההון. אני נוטה להגדיר אותו יותר כעיתון פועלים כמו שהתקיימו בעבר בארץ ובעולם. עיתון שלא תלוי בשלטון או בהון או בפרסומות ובמפרסמים.

    לנו אין שלדון אדלסון שיחלק עבורנו עיתון חינם, לכן השאלה שלי היא תכליתית-
    כמה אנשים, יהיו מוכנים לשלם 150 ש"ח לחודש, שהוא מחיר ממוצע של מנוי לעיתון-הון, עבור קבלת עיתון פועלים זה בצורה אינטרנטית-יומיומית, כך שניתן יהיה להעסיק בשכר כתבים מומחים לכל נושא ציבורי (חינוך בריאות רווחה וכו') בחלק מהסכום, ובחלק השני של הסכום להפיץ עלון קצר יומי או שבועון עבה יותר?

    1000? 5000? 10000?

  35. rameses

    עיתון הוא עסק כלכלי. בעליו מעונינים להרוויח כסף כמה שיותר, זו זכותם.
    אותם אלו המצרים על כי העיתון מצטמצם, מאבד מערכו וכולי יפנה נא ברוב טובו
    את מירצו ואת עיניו לקריאה במקומות אחרים הראויים לעיניו.כיום בעידן האינטרנט השמים הם הגבול.
    אין ולא היה מעולם מקום לעיתונות אוביקטיבית. זו פארסה לטעון זאת.
    בחירה בעיתון נעשית על פי תוכנו ורמת הכישרון של הכותבים בו.
    אם בעליו של העיתון חש כי אין עסקו מרוויח דיו ניתנת האפשרות בידיו לנסות ולשקמו.
    בין יתר האמצעים נמצאת גם האפשרות לפטר כותבים שאינם לרוחו. או כאלו שאינם מושכים קוראים.
    בנוסף לא קראתי כאן שום טיעון על כך שקוראים מדירים עיניהם מהעיתון
    בשל ה ש י ע מ ו ם והסלידה שהם חשו בעת קריאת העיתון.
    כאשר נקעה נפשי לקרא על "המסכנות" של הפלסטינים לדעת כמה כותבים
    בעיתון עשיתי את הדבר היחיד שהיה בידי לעשות והוא הפסקת הקריאה בו.
    לא, אין כאן מדיניות של בת יענה. אלה הפסקת הרגשת הקבאס אשר
    היתה אוחזת בי כאשר קראתי כתבות ודווחים ללא סינון מחשבתי מינימלי.
    (צהל שחור משחור והפלסטינים כבשים תמימות על פי אותם כותבים).
    קריאה, בין השיטין, של אותן כתבות יכולה ללמד, לדעתי, כי הכותבים לא טרחו ללמוד
    לעומק מי עומד מולם לפני שרתמו עצמם לעגלת ההסברה שלהם.
    כתיבה מעין זו דומה לאותו סיגנון כתיבה אשר כמה כותבי תגובות מוקיעים ככתיבה בחסות ממשלתית.
    רק מה ? זו כתיבה בחסות פלסטינית.
    אין אני צוהל למפלתם. אך גם איני עצוב.

  36. ג'וק

    חברים יקרים, אנחנו קהל שמאלני, נאור, הומאני ואינטליגנטי. מיעוט שולי בציבור הישראלי. 'הארץ', מה לעשות, החליט לפנות לקהלים רחבים יותר ולרדת מעץ הפלצנות שעליו אנו נהנים לשבת ולבקר (בצדק) את הסביבה, ולשם כך הוריד את הרמה, חסך בתכנים צורמים לקוראים מתונים וגירש כמה מהאחראים לתדמית השולית. האג'נדה של 'הארץ' היא למכור עיתונים. אם אין מי שיקנה עיתון שמאלני, אז העיתון עושה את השינויים הנדרשים.
    האם זה נחמד בעיני? – בפירוש לא. האם יש על מה להתלונן? לא כל-כך. אני תוקף את הארץ על פגיעה בעובדיו אבל אין לי ציפיות לגבי תכניו. אנחנו, כאמור, אינטליגנטים, ומסוגלים לבחור בעצמינו מה לקרוא. לכן אנחנו פה ב'העוקץ', למשל. מי שמעוניין במקורות נוספים של כתיבה שמאלנית אינטליגנטית יכול להתחיל עם הקישורים מצד ימין. לא חסרה כתיבה שמאלנית מפוכחת ואקטואלית כיום. ש'הארץ' יפרסם מה שהוא רוצה. אנחנו יכולים לקרוא או לא לקרוא. הבחירה בידינו. ואנחנו יכולים רק להצר על כך שמרבית הציבור בישראל לא מתעניין בתכנים שאנו חושבים לחכמים ונכונים יותר. וכאן הבעיה, אגב, בציבור ולא ב'הארץ'.

  37. אדי

    כמו שאת יודעת, "בגדול", כמו שאומרים, אני מסכים איתך. אני לא מבין מדוע את סבורה שאני חושב שהשמאל העקבי יחליש את ביבי. אני דוקא חושב שאיש שמאל חייב להצביע ולתמוך באותו גוף שמאל שהכי קרוב לדעותיו בלי לעשות חשבונות "אסטרטגיים" – יחליש את ב יבי לא יחליש את ביבי – זה בכלל לא מעניינינו ולא צריך לעניין אותנו. מבחינה זו אני לא מבחין בין ביבי לברק ולעולם לא סברתי כמו כמה המכנים את עצמם אנשי שמאל שיש לאתרג את אולמרט בגלל שהוא קישקש כמה קישקושים שמצלצלים יפה בהקשר לפארסה המכונה אנאפוליס וכו'.

  38. איסקנדר

    אל מר גדעון לוי,הארץ.
    בעקבות "אחמד בא לעולם" , עמוד שלם שלך, "הארץ", 25 ינואר 08.
    תגיד, האם אי פעם שאלת את עצמך, כיצד זה קרה שהפלסטינים חיים לצידנו מזה 60 שנה, ועדיין אין להם דבר חוץ ממערכת ענפה של טרור, חימוש, לוחמים נשק והרג ???
    מדוע אין לאשה שכרעה ללדת בתל רומיידה, עיר ערבית שגודלה כגודל נתניה, חדר יולדות משלה?פשוט – חדר עזרה ראשונה וחדר יולדות.
    הלילה פשוט לא הצלחתי להירדם מהמילים הנרגשות, האנושיות, המתחשבות, החמות ואינטלקטואליות כל כך שלך.
    כדרכך וכהרגלך, כל כך אנושי ומרגש : " אשה כורעת ללדת בשכונת תל רומיידה בחברון. היא הולכת ברגל למחסום…"וכאן נשבר ליבי :"אסור לאמבולנס פלשתיני להכנס…" — ומדוע האמבולנס לא לוקח אותה ל"חדר הלידה על שם יאסר עראפאת" הגדול והזכור לטוב שבנה מדינה לעמו האהוב, ושאותה השיג ביגע רב כתוצאה ממלאכת כפיו היעילה.
    איזו פואטיקה ! ממש התעוררתי במיטה רטובה מדמעות:" כיפאח סידר לא הגיעה אל המחסום…… שכבה משתרעת על הכביש , בעלה לצידה, השכנים מביאים מזרן " – איזה נשמות טובות, חס וחלילה לא יכניסו אותה לביתם.
    "בקור מקפיא, נולד בנם, אחמד", שכשיגדל, הוא לא ישאל מדוע אמו היתה צריכה לקפוא מקור על הכביש ?!…
    גם אביו ואמו לא ישאלו מדוע מליוני דולרים מוזרמים לנשק וחומרי נפץ, וחדר לידה אחד (!) אין בחברון !! הערבית.
    כל היהודים אינם רגישים ואינטלקטואלים כמוך, מר לוי, הם פשוט דואגים קודם כל לבניהם שלהם, לבני משפחתם, ורק כשהם מוכרחים – כי הורגים אותם, הם משיגים ידם גם לנשק.
    וכל זאת כאשר בדיוק באותו אזור ובדיוק באותם ימים – מרצחים פלסטינים פרצו להרוג את בני הישיבה בירושלים.
    המרצחים הללו הגיעו בדיוק באותו כביש שכיפאח כמעט קיפחה את ישבנה מקור. אינני מופתע ממך, אני קורא אותך כמו דו"ח מודיעין, כמו חומר זמין על מה שהאויב חושב. כמוך לא חסרים לנו בעם המופלא והמורכב שלנו במגוון דעותיו.
    כמוך, היו לנו רבים לאורך כל ההיסטוריה של עמינו. תמיד קמו כאלה שדאגו לאויבינו, ולא השמיעו כל מילה של נוחם בנפול בני עמם ……..
    כל אותם "קלגסים, כובשים ומנוולים" הם אלה שבנו את הארץ המופלאה שלנו, שאפילו 21 המדינות הערביות, בעלות כל אוצרות הטבע שבעולם, עם כל אוכלוסיית המאות מיליונים שלהן, ואמונת "העל" שלהם ב"אללה ואכבאר", מתאמצים כל כך להשמידה ואינם מצליחים, שמעולם לא הצליחו להקים מדינה אחת שתשווה לה, ולא מדינה כדי לפתור את בעיית "אחיהם" הפלסטינים ה"מסכנים" !
    בעיתון שנותן לך במה כל כך נרחבת והולכת הפכת ל"בינתחומי". אפילו לפרשן טלוויזיה הפכת ! חוץ מלרקוד אתה עושה הכל.
    אבל, מעולם לא קראתי מילה אחת שלך למשל על השוטר הישראלי שנרצח השבוע, או על החקלאי העובד הזר שנרצח בעוטף עזה. או אולי על תושבי שדרות, שעירם מזדעזעת ונחרדת מזה שבע שנים !
    וודאי שלא תכתוב מילה על אותם 18,000 יהודים שנעקרו מבתיהם מחבל עזה וראו את הרס בתיהם, אותם בנו בדמם וזיעתם, ושמפעל חייהם קם וחי על חולות המדבר והשממה שהפריחו, בשכנות לעזה !
    זאת עזה המקוללת לעד ושתישאר כזו, כל עוד מנהיגיה עוסקים בירי טילים לישראל יום יום , ואינם דואגים לשנייה לבני עמם.
    הפעם החלטתי להקדיש מספר דקות לתגובה זו פשוט, בגלל רמת הפואטיקה המדהימה של הסיפור ה"מרגש" כל כך שכתבת.
    אינני מתפלא עליך, בכלל לא, האינטלקט נשפך לך מהאוזניים כמו לעאזמי בשארה המשכיל והנאור.אך רק אני תמה מה קרה לבוס שלך, מר שוקן, אותו הנני מעריך באמת, שנותן לזבל שלך להשתלט כך על העיתון.
    אני מודה באשמה. אני הנני "קלגס", אחד מיני רבים, אשר נלחם למען שכמותך, עשרים וארבע שנים בשרות סדיר, ועוד עשרים שנה במילואים, בעל עיטור המופת, ועם אחי היקר, רב העיטורים, שנהרג בקרב, הי"ד . וכן כמו כל בני משפחתי, וכל הרבים האחרים שנתנו ונותנים הכל למען העם הזה והארץ הזאת ,כדי שאתה ושכמותך, תחיו ותשגשגו בארץ הזו, ומעל לכל – כדי שיהיה לך החופש והחירות לכתוב את כל דברי הבלע שלך על העם ועל הבית שלך.
    אל"מ (מיל.) אליעזר כהן

  39. אירית

    העניין של ביבי וכולי כוון לרשימתו האחרונה של חיים ברעם לא אליך.

    השאלה היא בעצם למה אתה מתכתב עם שוקן, למה אתה מצפה, ומה טיב יחסי הסאדו מאזו האלה של השמאל עם שוקן. התקווה האינסופית והאכזבות הרומנטיות ממש…אני אומרת את זה מעמדה של מישהי שנגמלה מאותה התייחסות, ולא בהתנשאות.
    בעיני זה מדאיג שהשמאל הרדיקלי (בערך) מקיים תלות נפשית עמוקה, וגם כספית, במוסד המצהיר על תמיכתו בשבירת שוק העבודה המאורגן, ובביבי נתניהו. לולא התלות הזו, הארץ היה עיתון נסבל עם יתרונות וחסרונות. כרגע הוא "דמות אב" חולנית קצת, שמתעלל במי שרוצים להיות ילדיו החורגים.

    ודאי שעדיף אהוד ברק, עם כל "האכזבה הרומנטית" ממנו, הוא לא מחוייב לימין הכלכלי מבחינה אידיאולוגית.
    ———
    השאלה היא לא ה"איתרוג" של אולמרט, אלא פרקטיקת האתרוג. גם כלפי שוקן, בעניין הפוסט הזה. אם לא מאתרגים לא מפתחים ציפיות שוא והזיות, ואז גם השותפות (אם היא רצויה לשני הצדדים) מבוססת על אינטרס אמיתי, כמו במקרה שאולי יש בין שוקן לבין חלקים מן השמאל.
    אני לא יכולה לסמוך על עיתונאי, או פעיל או אינטלקטואל, המכנה עצמו שמאלני, שמאתרג תמורת "שטח קיר" לכתוב על הבעיות בעזה. זה עניין של פרינציפ. ונתחיל בנושא הפמיניסטי ועבירות מין. (דיון בנושא האיתרוג מתקיים כרגע במקביל בפוסט של אורטל בר דיין). חבל שנזכרו לשאול את שוקן על פרסום תועבה (הפרסומות של זנות) רק עכשיו, ויש דברים חמורים בהרבה, שודאי ייזכרו בהם אולי מאוחר יותר. אם אתה, כשמאל, מוכר את העיקר תמורת "שטח קיר על עזה" בסוף תישאר גם בלי העיקר וגם בלי השטח על הפשעים בעזה. זה חוק טבע.

  40. נקד

    אני לא מתפלא עתון שדוחק כתבה של גדעון לוי לשולים מעיד על עצמו או " מפטר " מירון רק מעיד על אבדון העתונאות החוקרת ומדלל הכתבות של עקביא מוותר על הניתוח הקר המדוד והמחושב והאמיתי כמה שהאמת תכאיב להרבה .
    חברים אני מסכים זה הארץ ומי שרוצה לקרוא בבקשה כי גם קראתי ועדין קורא את העותנאות של הימין מעקרון דע את האחר אבל בכל זאת מי שהתימר להרים דגל שלא יוריד אותו בכלל לפחות לחצי תורן

  41. אדי

    ה"עוקץ" הופך לבימת דיון בין שנינו ולפני שיעצרו אותנו ולפני שנעביר את הדיון לבמות אחרות, הנושא הוא בכל זאת עקרוני וכללי: אין לי תביעות לשוקן וכמובן שאין לי ציפיות. ברם אולם עיתנו היה (ועודנו) אכסניה לכותבים נגד הכיבוש באופן שלא קיים במוצרי הדפוס האחרים. עיתונו היה (ועודנו) אכסניה לתומכי שלטון החוק. בהיותו אכסניה כזו אני מעדיף לחזור אליה גם אם פה ושם יש לכלוך בפינות ולא כל נותני השירות (אם להמשיך במטפוריה של האכסניה) הם לרוחי וחלקם אפילו די דוחים (נ.ש. ואצבעו המתנפנפת כבר הוזכר?) ונבנו אגפים חדשים שהם תועבה שלממש בעיני (אגף ד.מ. המפונפן כבר צוין?). וגם ההרגל, כידוע, עושה את שלו כפי שכבר ציינו אחרים. אבל לא לעולם חוסן אם האכסניה תמשיך להידרדר ותהפוך למלון קזינו, נגיד שלום ונלון אפילו תחת כיפת השמים אם זה מה שיש.

  42. אירית

    אני עדיין לא מבינה את ,ההתנגדות לכיבוש מעמדה של ניאו ליבראליזם כלכלי, ומה היא מעניינת אותי . בעיני זה אחד התעתועים שאולי גם אתה שותף לו. כלומר, איזו התנאות שוקנית, צפונית, ב"זעזוע" מעוולות ה"כיבוש" כדי להעביר את הזמן בצפון תל אביב. הפסיק לעניין אותי, . ראיתי בלבן של העיניים את המחיר של המדיניות הקלוקלת הזו, שהיא פשיטת רגל פוליטית ומוסרית. מה שאתה אמר לי, זה לא נואשות, אלא שיתוף אמיתי. יותר גרוע, אבל כבר היו פה מספיק דיונים בנושא. הכרתי את ניצני התופעה, במר"צ של שנות השמונים ואת ההדרדרות המוחלטת של ארגוני השמאל והקומבינות של "העמותות" ועד ל"מעטפות". כמעט אפשר לאמר שהמילה "נגד הכיבוש", מעוררת אצלי פעמוני אזהרה, שמא מישהו נכנס לי לכיס או לתחתונים בחסות המוסר הכפול. שוב, התלונה היחידה ליוסי דהאן, לאור כל זה, היא התמימות שלו והתגובה המאוחרת. את סופה של "שלום עכשיו" (בכינוס עם פרס השבוע) אפשר היה לראות לפני עשרים שנה, וגם את טיבו של "עיתון הארץ" והפוליטיקה הפמינית שלו.

  43. אסתי

    יוסי,
    מפתיע אותי שאיש לא שם לב, אבל נראה לי אפעס קצת מוגזם לשים את שני האנשים האלו ביחד כדוגמא ל… עשירים שלא איכפת להם מהמדינה?
    קצת הגזמת הפעם בדוגמאות. בכל זאת סטף עשה קצת למען הארץ הזאת, אתה יודע. קצת מאוד כמובן – רק שירות בפלמ"ח רק הקמת תעשיה חשובה בצפון רק הקמת כפר ורדים… דברים שוליים כאלו.

  44. אביעד

    מה אני בתור עוד אחד מאלו שגדלו על טקס קריאת העיתון בבוקר אמור לעשות?
    הרי כל אחד מהעיתונים כיום אינו מהווה אלטרנטיבה ראויה.
    גם אני משתעשע במחשבה מדי פעם לבטל את המנוי להארץ בעקבות הפיכתו למוסף לדה-מארקר, ובעקבות היחס המבזה לועד העובדים. אבל ברגע האמת אני מבין שאם אקום בבוקר בלא עיתון (מעריב וידיעות לא נכנסים לקטגוריה. גם לא ישראל היום) פשוט אשתגע.

  45. טלילה סטן

    יש מספיק מידע באינטרנט.
    ותחשבו כיצד נחסוך בניר ונהרוס פחות את יערות הגשם.

  46. אורי

    אפשר לקרוא את "הארץ", אפשר לקרוא את "העוקץ", אפשר לקרוא באנגלית, אפשר לקרוא בערבית. אפשר לקרוא באמצעות קורא RSS, אפשר לחפש באינדקסים ובגוגל.
    אבל לא צריך לשלם ולסבסד לגוף קפיטליסטי הפוגע בזכויות עובדיו, רק כי אין משהו טוב יותר.
    ואם אתה חייב חומר מודפס לשירותים – אז תדפיס.

  47. עוקצן

    גם קריאת העיתון בגרסתו המקוונת מכניסה כסף לבעליו, זאת דרך מכירת שטח פרסום ובאנרים. אין מוצא, בקיצור.

  48. חיים

    בתגובות הרבות בעניין עיתון הארץ חוזרת ועולה הכמיהה לכלי ביטוי "שמאלני". נדמה לי שהארץ מעולם לא סווג כשמאלני או ימני, וסוד קסמו היה שהיה עיתון איטליגנטי ומעניין. קסם זה פג במידה רבה. אז מי שמוצא עניין במה שנראה בעיניי כרכילות כמו-כלכלית שממלאת את דפי דה מרקר, יערב לו.
    והעניין עם רותי סיני פתאום כמו מדליק את האור ומבהיר את המצב. בגלל הגסות וחוסר התרבות, באגואיזם המיסחרי הברוטלי שבא לביטוי במכתבי דב אלפון.
    אז עם הכף בהארץ תנטה יותר לכיוון ה"ערוץ 2"מי, ויגדל החלק של מה שנראה בעיניי כתפלות מוחלטת, תהיה פחות סיבה עבורנו, לפתוח את הארץ בבוקר.
    בכל אופן, לכל המייחלים לעיתון שמאלני ברצוני להבהיר שאותי זה ממש לא מעניין, וה"אג'נדה" היחידה שמעניינת אותי היא עינייניות, אינפורמציה שלא ידעתי, מחשבות שלא חשבתי, קצת תרבות, דעות מעניינות ומנוסחות היטב (גם כאלה שאינני מסכים להן)

  49. שור

    הארץ –
    אם תקרא את תוכן הבלוג הזה, אז תבין שהארץ עושה שינויים מערכתיים בשל סיבות כלכליות.
    כמו עיתונים בכל העולם הקפיטליסטי.
    ד"א, בתור אדם עם דיעות ימניות, לי מפריע השמאלניות של הארץ.
    אבל אין לי ספק שמדובר בעיתון הכי מקצועי ואמין בישראל, וכל סיפורי הון-שלטון לגביו אינם נכונים.

    ערוץ 1 –
    השאלה היא לא אם לערוץ 1 יש פה ושם תוכנית טובה ואיכותית (ואכן אני מסכים איתך שלעיתים יש),
    אלא מה המחיר שאזרחי ישראל משלמים על זה.
    לדעתי המחיר גבוה מדי, ובד"כ מדובר בערוץ אנכרוניסטי לפלח אוכלוסיה הולך וקטן.

    מע"מ –
    אכן יש לבטל מע"מאו להטיל מע"מ מופחת גם על מוצרי יסוד.
    בדנמרק לדוגמא יש מע"מ מופחת על עיתונים וספרים בשפה הדנית.
    וזה לדעתי רעיון מצויין.

    שור