כמה הרהורים דוגמטיים על "החלוצים"

בני נוריאלי

בשבוע שעבר הקרינו את הסרט "החלוצים" במחלקה לסוציולוגיה באונ` ת"א. יוצרי הסרט, ד"ר אהרל`ה (אהרון) כהן וסיגלית בנאי, מבקשים להציג את ההיסטוריה של שדרות, שמתחילה בשנות החמישים ומגיעה (לשיאה) בימים אלו. לאחר כמה ימים התנהל דיון בערוץ 2 על הסרט, בהשתתפות שלמה וזאנה ואהרל`ה כהן. הדיון התמקד במושג "חלוצים". כהן ביקש להכניס לתחומי המושג את האוכלוסיה המזרחית של פריפריית הספר. לטענתו, מה שקובע הוא לא הזהות של המתיישבים, אלא המעשה עצמו של יישוב הספר, התרומה לפרוייקט הלאומי. עבור כהן הסרט בא לתקן את העוול שנגרם לדור מיישבי שדרות באי ההכרה בתרומתם. לעומתו, וזאנה ביקר את השימוש במושג בהקשר הישראלי, והציע לטעון אותו מחדש במשמעות האוניברסלית שלו (אוונגרד), דרך עשייה חדשנית ואוטונומית. כהן ביקש להכניס את המזרחים לתוך העשייה הציונית, וזאנה ביקש לחלץ אותם ממנה. גם אם באופן אישי אני מסכים עם הגישה של וזאנה, לדעתי הויכוח סביב המושג "חלוצים" החמיץ אספקט חשוב במהלך שעושה הסרט, הקשור לקולות של הזקנות והזקנים שלנו.

הסרט מבוסס בחלקו הגדול על ראיונות עם הדור הראשון של העיר שדרות. אלו מציעים רסיסי זיכרון שקשה לארגן ולסדר בצורה מלאכותית. הקולות מרמזים על יחסים מורכבים עם העולם הערבי ממנו הגיעו ועם העזתים השכנים, ממסחר ותרבות הפנאי בעשורים הראשונים ועד לעידן הקסאמים. הם מלמדים על הלילות בהם הורדו מהמשאיות אל הספר, השנים הארוכות של היעדר קניין בסיסי וחוסר יכולת לקבור את המתים בעיר. הם נוגעים ביחסים המורכבים עם קיבוצי הסביבה (עבודה קבלנית, האלימות של בעלי האדמות, נישואים מעורבים, סוכני התירבות ותנועות הנוער). וישנן עוד עובדות שלא מצאו מקום בסרט שחשוב להזכיר, כמו מעמד הקרקעות בנגב דרכם מוגדרים תושביו, העוני המתמיד, הגירה אל הקיבוצים והמרכז, מעמדם של המהגרים החדשים, וכמובן העובדה שאם היו היום לאנשי שדרות אקסטרה 150-200 אלף דולר, ספק אם לא היתה הופכת לעיר רפאים. בין כל אלו יש קשר היסטורי חזק שהפרוגרמה של הסרט נוקשה מכדי להכיל, והוא מצד אחד המעמד השולי שלהם, המבוסס על הבנייתם כבני אדם ששווים פחות, ומצד שני העוצמה שלהם לשרוד ולהתפתח מתוך אי יציבות מתמשכת.

הבעיה המרכזית של הסרט היא שכהן ובנאי התעקשו שלא לקחת בחשבון את האופציות שמציעה ההיסטוריה המקומית, ובמקום זה הכניסו אותה לתוך מסלול מסודר של קידמה, תהליך מודרניזציה שהצליח. סיפור הצלחה עובד דרך תבנית די פשוטה: הורינו הובאו במירמה לשדרות בחשכת הלילה, סבלו כלכלית, אבל הצליחו לשפר את רמת חייהם. הם עמלו על מנת שילדיהם יתקדמו בחיים. הדור השני הסתגל לתרבות המקום, ביחד עם מורים/ות נערצים מתנועת העבודה והנוער העובד המזוהים בסרט דרך שיר האינטרנציונל. אלו, ביחד עם יצירה תרבותית מקומית הביאו את שדרות למצבה המשגשג בהווה, שאף קסאם לא יטלטל. ממעברת אוהלים אנחנו גומרים עם קוטג`ים עם רעפים אדומים הטובלים בירוק, מאבטלה ועבודה בשדות הקיבוצים אנו מגיעים לזמר מצליח (חיים אוליאל), היסטוריון (כהן), ועסקן פוליטי מקומי ששמו נשמט מזכרוני. בשורה התחתונה, הם מסווגים את ריבוי הקולות הללו כמשהו ששייך לעבר המנותק ושונה מהיום.

אין ספק שלא נעשתה בסרט מניפולציה צינית על קולות הזקנים/ות. כהן ובנאי באים מאהבה. הם מאפשרים להם קול, מבקשים לתקן עוול ולעשות להם כבוד. גם בדיון בערוץ 2 אי אפשר היה למשל שלא להתרגש מהמבט של כהן כשהקרינו סצינה מהסרט על בית הוריו. הוא אף הוסיף בדיון שעבד כילד בניקיון ובמטעי הקיבוצים עם אמו, כדי לעזור לה להגדיל את תפוקת עבודתה. עדות זו לא נכנסה לסרט. בסרט, הקולות מנותבים למסלול שעבר כהן – בתנועת הנוער והוויית הקיבוץ המהדהדת עדיין בראשו. המסלול שלו עומד בתווך, מנתק בין קולות ההורים המושארים שם בעבר לכאן ועכשיו. בין אז לעכשיו, כהן רודף אחרי רוחות רפאים ("מלח הארץ"), ועולם שמעולם לא הציע לו ולקהילתו מקום טוב בתוכו. הוא אף גורר אחריו את חיים אוליאל שתמיד ישוש להשתתף בכל טייק שמצולם על שדרות. כך לדוגמא, שניהם מגיעים לאמפיתיאטרון באחד מקיבוצי הסביבה, היכן שנהגו להופיע הגבעטרון, אריק אינשטיין שלום חנוך ואחרים. הם עולים על הבמה ומספרים את תשוקתם מאז ילדות לראות ולהיראות שם, ואף מפזזים מעט בגבעטרונית. אבל למצער, הם עושים זאת לבד, במקום שאינו פעיל כבר שנים, וההזנחה בתוכו מעידה על כך. מחד מחבק כהן את דור ההורים, ומאידך מודגש הנתק ביניהם. יש אהבה גדולה, אבל התשוקה אל המודל של האשכנזי מהקיבוץ מנהלת אותה ודרכה שדרות מוצגת כסיפור הצלחה מפויס במינימום צלקות.

נדמה שמה שהפחיד יותר מכל את יוצרי הסרט היה שיגידו שהם מתבכיינים. אז במקום זאת הם מיהרו לעשות בדיוק הפוך, והביאו סיפור על גיבורים/ות שעבדו קשה והגשימו החלום הציוני (והמריטוקרטי, צריך לזכור!) דרך ילדיהם. כהן ובנאי קיבלו על עצמם בדיוק שתי אופציות דיכוטומיות: או ששדרות היא כישלון, או סיפור הצלחה; או הדפוקים או המנצחים. הם שכחו שככה הם מפילים את חובת ההוכחה על השדרותים, וגם מונעים את האופציה האוטונומית (בדומה למה שמציע וזאנה, שתעשה "גם וגם" ו/או "לא זה ולא זה"), שתעלה מתוך מושתקי שדרות. ההגיון הזה מתאים למהלך הבא בסרט: למרות שכהן ובנאי הכריזו על הצלחתם של ההורים (שהוגדרו "חלוצים"), הם ביחד עם העסקן המקומי הולכים לבקש הכרה מהמזכיר לשעבר של הקיבוץ השכן. כשנשאל המזכיר, ענה לאכזבתם בטבעיות שהם לא חלוצים כי לא הגיעו מרצונם אל הספר. מאין הגיע הצורך ללכת לקבל הכשר ממזכיר הקיבוץ? למה מי שלכאורה הצליח צריך לבקש אישור ממישהו? לכהן ובנאי הפתרונים. הם כנראה שכחו עוד משהו: ששיח בכייני פירושו קבלה ללא תנאי את העובדות החברתיות, ובקשה צנועה בצידה להכלל בתוכן. וזה, חשוב להדגיש, לא עולה מהראיונות (בעיקר של הנשים), אלא מצד כהן והעסקן. מעניין, הרצון להתנער מהשיח הרדיקלי בישראל פשוט החזיר את הנרטיב הקונפורמיסטי שעושה לדעתי עוול גדול לזקנות שלנו.

אני יצאתי מהסרט בתחושת עלבון, בשביל הזקנות והזקנים, גם שלי, ממקום אחר, שכבר לא בחיים. עלבון הקשור לטענה הנאיבית (והחצופה, באותו זמן) של יוצרי הסרט לפיה הם ביקשו להעמיד במרכז לא נרטיב אקדמי מפולפל ונוקשה אלא את קולותיהם המושתקים. וואלה טוב, למה לא. הבעיה היא שבמקום לפנות את הבמה להיסטוריה אוראלית יצא השיח של [י]ענקל תום שטרף את הקלפים של כל מי שקשור בסרט. איפה ההוויה של שדרות? איך מתארגן הקשר הבינ-דורי בשדרות? איפה ההיסטוריה – הכואבת והשמחה, הפוצעת והמעצימה – שמפעמת היום ברחובות? בבתים? אין. למה? כי אי אפשר להעמיד במרכז קולות מושתקים בתוך שיח של קידמה מוצלחת. לא משנה כמה ינסו, ריבוי של קולות לא יכול להתחיל או להסתיים באותו מקום. להשאיר את הקולות האלו שם בעבר, בהכרח יראה שלהיסטוריה יש תפקיד קטן מאוד באיך שההווה מתארגן, וזו בהחלט מסקנה מוזרה עבור היסטוריון.

אבל יש עוד מציאויות בסרט, שמבקשות פרשנויות נוספות, שיכולות לעשות צדק עם גיבוריו, וללמד אותנו שיעור טוב יותר. צריך היה ללכת בעקבות הזקנים/ות, בלי להחליט מראש איך ואיפה זה יסתיים. פרשנות כזאת היתה יכולה להראות כיצד על אף שמעמדם השולי נשאר יציב, לפחות חלק שורד ומתמיד, ויוצר, דור אחרי דור. למסלול מסוג זה, צריך לזכור, אין מחוייבות להגיון של קידמה, או לאנטי קידמה, ומכאן גם ל"הצלחה" או "כישלון", המתלוים בהתאמה לסד הקידמה/פיגור. להבדיל, הוא יכול ללמד על יכולות אדירות. יש יותר מעצים מזה? יש יותר אנושי מזה? 

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דני זמיר

    הרשימה השאלות והמחשבות שמעלה בני נוריאלי מרתקות ומאתגרות. אני רוצה להציע עוד נקודת מבט על הסרט.
    אחד הקשיים המרכזיים בהבאת זוית הראייה "השדרותית-מזרחית" אל הציבור "האשכנזי-קיבוצניקי" היא יצירת סרטים מטיחים ופובוקטיביים שוגרמים לצופים להכנס לעמדת מגננה. כהן ובנאי הפיקו סרט אדיר ביכולתו לגרום לאמפטיה והזדהות מוחלטת עם הגיבורים החלוצים בשדרות, אמפטיה שנובעת מאהבת האדם שמאפיינת את הסרט הזה אהבת אדם שבאה לידי ביטוי- בהפוך עלך הפוך- באמפטיה של מי שאכל אותה בעבר (המזרחים הדפוקים) למי שבפטרנליזם והתנשאות "התנדב" לטפל בהם. (הקיבוצניקים השכנים).
    היכולת להבין את זוית הראייה של מי שמרגיש שהגיע כ"אורח" ואף פעם לא מרגיש ממש "בעל הבית" מועברת באופן מושלם בסרט ובכך חשיבותו האדירה.
    העובדה שסהרט איננו מיליטנטי ופרובוקטיבי- אלא אוהב וכואב- הוא מקור עוצמתו ולדעתי סוכן התרבות המשמעותי ביותר, פורץ דרך, בהבאת נקודת המבט המזרחית.
    כנראה שלפעמים דברים שנאמרים ברכות ובאהבה, גם כשהם קשים,משפיעים הרבה יותר.

  2. יואל קורנבלום

    לא ראיתי את הסרט אבל ממה שקראתי עולה בדעתי שאלה אחרת. האם יוצרי הסרט פשוט רואים את העולם בצורה שונה לחלוטין מאשר רואה אותו כותב הפוסט הזה? אם לומר את זה בצורה פשוטה אז נראה לי שכותב הפוסט הזה רואה שחורות ואילו יוצרי הסרט רואים את העולם בצבעים טבעיים או בכלל בהירים יותר. בסופו של דבר באתר "העוקץ" מוצאים תמיד הרבה פוסטים עם תלונות על מצבם של עדות המזרח ובכלל מתעלמים מזה שהרבה מאוכלוסית עדות המזרח דווקא חיים בסדר כמו רוב הציבור. נכון שיש הרבה עוולות וגם אפלייה קיימת אבל מצד שני כולם סובלים מזה וזה לא מיוחד לעדות המזרח.

    לכן אומר יפה שעשו סרט כזה ואפילו אם כמה טוענים שזה לא מדוייק והמצב היה קשה יותר או יוצרי הסרט שכחו משהו עדיף תמיד להרגיש טוב אפילו אם זה לא מדוייק. כולנו סבלנו וחלק עדיין סובל לא רק בשדרות אבל מה טעם להמשיך לדבר על זה כאילו זה הדבר היחיד שקיים? האם לא כדאי לעלות על נס הצלחות כדי שלכל הפחות תהיה תקווה ודוגמא לאלה שמוכנים לשנות? או בכלל לתת למשהו רעיון לשינוי. אם כל הזמן בוכים על זה שרע אפילו אם רע, לא תצא מזה שום תקווה ובעצם מקבעים בצורה הזאת את המצב העגום. מצד שני יתכן שהסרט מדוייק לחלק מהאוכלוסיה ואין הסרט מתיימר להיות מסמך היסטורי מדויק.

  3. טלילה סטן

    אתה כותב:
    "שאם היו היום לאנשי שדרות אקסטרה 150-200 אלף דולר, ספק אם לא היתה הופכת לעיר רפאים".

    אותם 200 אלף דולר היו משחררים את נמלטי שדרות מאיום הקסאמים, אבל לא מהשיעבוד האמיתי שלהם, שהיא מנת חלקם של השכבות הנמוכות – השיעבוד לשלטו-הון.
    השכבות המוחלשות הן אריסות באחוזה הפרטית של אנשי ההון הנקראת מדינת ישראל. מעמד שממנו לא ניתן להימלט גן במחיר 200 אלף דולר. כי השלטו-הון דואג שמעמדם המוחלש יסגור עליהם.

    העניים הם במלוא מובן המילה "אסירי ציון".

  4. מירב אלוש לברון

    שלום בני,
    ראשית, תודה על הדברים המעניינים מאוד. לצד זאת, אני חושבת שהקריאה שלך את הסרט מחמיצה את המימד החתרני שלו (וכמובן – ממש לא רלבנטי בהקשר זה מה רצו אהרלה ובנאי להראות. מה שרלבנטי הוא מה עולה מן הסרט). היא מתעלמת במידה רבה מן המורכבות הטקסטואלית של הסרט הזה שהינה למעשה מורכבות המתקיימת במציאות של מזרחים רבים בישראל שהאמביוולנטיות הינה מרכיב מרכזי בזהותם.
    ב'החלוצים' מתקיימים זה לצד זה שני נרטיבים: 1) נרטיב מתנגד המתקיים בתת-טקסט, משתקף ברובד המובלע של הסרט ומיוצג בעדות ובתמונות וההתרחשויות המתועדות בסרט; 2) נרטיב של הפנמה המתקיים ברובד הגלוי של הטקסט ומספר סיפור מזרחי ציוני. אני חושבת שהמתח הזה הוא ביטוי אותנטי (אם אפשר להשתמש במילה זו) לסובייקטיביות המזרחית, שאת קולה ביקשו היוצרים להשמיע (לא באשר היא, הרי מזמן הסכמנו שהמזרחיות – "אתר עם שוליים רחבים" היא, אך כן במידה לא מבוטלת, זו הפריפריאלית, הבלתי נגישה למוסדות הכוח ולמנגנוני הידע). יש דבר מה מאוד חזק וחשוב בהבאתו של הקול הזה, בלי הניסיון המעייף לעיתים לדבר בשם המוכפפים, או לעשות סרט תיאורטי שישביע את "תאוותם" הבלתי מרוסנת של צופים אקדמאיים ביקורתיים/רדיקליים וכו' (אני כוללת עצמי בקטגוריה הזו).
    בסרט בולט מתח פנימי בין שני הנרטיבים האלו, והוא מגולם בטקסט לכל אורכו. המתח הזה מוכיח שסיפור הקמתה של שדרות כפי שהוא מתואר בסרט – על סך רכיביו ומורכבותו – אינו בפשטות שכתוב של העבר הציוני, כביכול, של בני שדרות ובנותיה ואף לא מעשה של עקיבות או חיקוי, כפי שאתה טוען , של נרטיב הקידמה. אדרבא, אני חושבת שמה שבולט בקריאה חתרנית של הטקסט הזה הוא דווקא האופן בו מאתגר נרטיב מקומי את הנרטיב הטלאולוגי הציוני. הדואליות בהצגתו של הסיפור הציוני מסתמנת למן ההתחלה: כותרת 'החלוצים' מופיעה לאחר השוט הראשון באותיות תכולות על רקע מלבֵּן לבן. בכך מכונסת החלוציות המזרחית תחת כנפיו של הסימבול הציוני, דגל ישראל, ומתקבעת כייצוג ציוני של הקטגוריה הלאומית. אולם באותה עת, מעל האות חי"ת של השם 'חלוצים' מתנוסס דימוי של 'כתר תורה' שכמו מבקש לסמן את הכפפתו של האתוס הציוני להוויה המקומית המזרחית היהודית-דתית ולכלליה ואורחותיה. הדואליות הזו חוזרת על עצמה גם בהמשך. אני לא מתעלמת מן הזימון המיתי של החלוץ הציוני ומשיבוצו בסיפור ההיסטורי של שדרות. ברור גם כי זימון זה מעיד על עוצמתו של הנרטיב הציוני והשפעתו הדכאנית. יחד עם זאת, אני סבורה, כי מיתיזציה זו, בהיותה אמצעי להגדרה של לוקאליות מזרחית עכשווית, משנה את פניה בתהליך הפקעתה את הז'רגון הציוני לטובת תהליך ההגדרה העצמית, לטובת הגדרת ההווה הפוליטי של שדרות ותושביה/תושבותיה, שמתגבשת כמעין עמדת מיקוח מזרחית, שלה ביטוי מתמשך בהיסטוריה של מזרחים בישראל. החלוציות של אהרלה, או של אמא של חיים אוליאל, אביו ז"ל, להקת שפתיים, כנסיית השכל, הסינמטק, טיפקס ועוד – איננה החלוציות של זקני הקיבוץ ובניהם/בנותיהם. ישנו כאן תהליך של הפקעה, ניכוס לשם יצירה של משהו אחר שניתן לקרוא לו בעקבות חיים אוליאל : "שדרות ובית, תוף וכינור"…. . לכן, 'החלוצים' הוא בעצם גם סיפורה הבלתי-גמור של היסטוריה חברתית, שבה מתרחש בתהליך של משא ומתן מורכב ומתמשך "הניסוח החברתי של ההבדל, מהפרספקטיבה של המיעוט […] שמבקש להסמיך צורות היברידיות תרבותיות העולות ברגעים של טרנספורמציה היסטורית" (Bhabha, 1994 :3). סליחה על הבומבסטיות הכרוכה בציטוט…
    ההפקעה זו של החלוציות , מערערת בסרט -בסימונה כ"נוכחות חלקית", בלשונו של הומי באבא (חלקיות שהינה תוצר של תופעת החיקוי את תרבות הרוב) – את הסמכות ההגמונית ואת "סמכות הלובן" שייצרה את דמותו המיתית של החלוץ. הנוכחות החלקית הזו שולטת במיזנסצינה (ההטרוטופית!) לאורך כל הסרט. היא חודרת גם לסצנה שכה הפריעה לך שאותה תרגמת לדעתי בטעות כרצון לזכות בהכרה של הציוני, זקן השבט, על חלוציותם של השדרותים. גם בסצנה זו שורה אותה דואליות שמהדהדת במתח הפנימי של הסרט. יפרח , ראש העיר לשעבר, מסביר לאותו אריה אפרת למה כוונתו ואומר: "במה מתבטאת חלוציות? להיות ראשונים בלעשות […] קח את כל ערי הפיתוח היום – איפה הם יושבים? אף אחת לא יושבת במרכז הארץ. כולם לאורך הגבול. זו הייתה חלוציות". על כך משיב לו הקיבוצניק : "במידה שהם היו הראשונים, הם היו החלוצים, אבל לא במובן המילה. הם הרי לא ביקשו ללכת לשם. הביאו אותם לשם". מחד, הדיאלוג הזה מהווה כמוסה מרוכזת היטב של הכמיהה המזרחית להשתייך לאתוס הציוני ולהיות חלק אינטגרלי ממנו. נראה גם שיפרח מסביר את החלוציות המזרחית במושגי ה'מייפלאואר' הישראליים ולא מנסה להגדירה מחדש. אך שים לב מה בעצם מבטאת ההתנגדות של הקיבוצניק לוותר על החלוציות ועל המעמד האונטולוגי המוצק שהיא מעניקה לזהותו? מה מסתתר מאחוריה אם לא החרדה מפני הפלישה/פולשנות המזרחית שכבר הינה עובדה מוגמרת, לתחום שלו, לקו התחום ההגמוני (פולשנות טריטוריאלית, תרבותית, סמנטית, לשונית וכו'). ובאותה עת, האם אכן – אהרל'ה כהן וחבריו מחכים , כפי שאתה טוען, למתן ההרשאה ההגמונית? הרי בשלב זה של הדיון עם הקיבוצניק הם כבר מרכיבים מחדש את העולם ההיסטורי. הם בעיצומו של הסרט התיעודי שלהם שמסמיך את החלוציות שלהם, הופך אותה ללגיטימית, מעניק לה ייצוג תקשורתי וקולנועי, והעימות עם הקשיש הופך לוויכוח קונספטואלי עקר, מציג אותו במערומיו והופך את הטיעון ההיסטורי שלו למנותק מן המציאות, מן ההווה של הפריפריה האתנית, מן הקיום הרב-תרבותי שלה, מההפרעה הפוליטית של המזרחים למערכות ההגמוניות שהועצמה מאז 77. אותי הסצנה הזו לא הכעיסה או הרתיעה. היא נידבה מיד חיוך אירוני כלפי הקשיש מהקיבוץ, לפתע הוא היה נראה כה בודד ומגוחך.
    מחיתי דמעה מעיני כשצפיתי בסרט הזה. קיבוצניק אשכנזי לו צפה בו , מן הסתם , לא היה מזיל דמעה בהביטו בדמויות ובשומעו את סיפורן. הדמעה הזו באה בעקבות קולם של הזקנים והזקנות, הפועם גם בתוכי. אני מבינה שגם אתה לא היית אדיש לקול הזה. כאשר סרט מצליח לעורר בך איזשהו רגש כנראה שיש בו כוח. מן הכוח הזה אי אפשר להתעלם. הוא שמניע את הסיפור המתחרה המצוי בטקסט הזה.
    אם יש דבר מה שכן הפריע לי בהחלוצים דרך אגב, הוא באמת הניסיון לאיין מתוכו את הנרטיב הקורבני. אכן, ישנו ניסיון כללי (שאף הוא כמובן מביס את עצמו נוכח תבנית נרטיבית מתחרה בסרט) לצבוע את גגות העיר באדום. לא שצריך היה להסתיר את האדום, ויש להם מקום נכון וראוי בסרט – אך, לצידם כידוע לנו ישנם גם הדיכוי המתמשך והמוחלשות הכלכלית, מעמדית. אך, אני חושבת שעם הטענה הזו צריכים להתמודד לא רק אהרלה ובנאי. אני סבורה שהשיח הפוסטקולוניאלי המקומי, הוא שותף ל"בריחה התיאורטית" (המוקדמת מידי) מן השיח הקורבני, אך אין זה מעניינה של התגובה כאן ולא ארחיב על כך.

  5. אחר

    הסרט המעניין והכל-כך מרגש הזה שוקע לאט לאט ובהחלט ראוי לדיון וניתוח.
    אני מסכים עם מירב כי לצד המימד הגלוי והמכוון של הסרט, קרי הפקעת החלוציות וניכוסה תחת משמעות חדשה – מזרחית וחתרנית אבל עדיין ציונית וקונפורמית – קיים בסרט מימד החותר תחת כוונות יוצריו. מימד זה מגולם בקולות הזקנים והזקנות אשר אינם ניתנים לצמצום אל הרצון להיחשב לחלוצים ושהתרומה שלהם תקבל הכרה. אני חושב שדווקא זה מאוד יפה ועוצמתי שאותם קולות יוצרים אמביוולנטיות שהיא יותר חזקה מהעריכה והתסריט. אחת הנקודות היפות של האמביוולנטיות הזו היא באהבה המופגנת כלפי טריקי – האדם שהוליך את העולים שולל מחד וסייע להם לקבע את גורלם במקום הזה מאידך. מקולות הדור הראשון עולים הרבה מאוד מחאה והרבה מאוד אהבה אשר כרוכים זה בזה ללא היתר. אני חושב שבסופו של דבר עולה מהסרט סיפור הרבה יותר מורכב מסיפור של חלוציות לא מוכרת.

    אבל אני רוצה להתייחס לעצם הניסיון לקבל הכרה באותה חלוציות. השיח הזה מתפרש על-ידי כשיח האומר: "הנה, גם אנחנו עשינו ותרמנו את חלקנו. גם אנחנו הזענו, עדרנו, בנינו (ירינו? כבשנו?). גם אנחנו חלק לגיטימי מהמפעל הציוני" ונשאלת השאלה אז מה? והחלק השני של האמור לעיל הוא: "גם אנחנו לגיטימיים ולכן גם לנו מגיע. גם אנחנו תרמנו למדינה ולכן על המדינה לא להפקיר אותנו כעת עם נפול הקסאמים ועם הגירת מפעלי הטקסטיל לירדן". אני לא אוהב את האמירה הזו שאני מקבל (אולי שלא בצדק) מהסרט כי פירושה הוא שמי שלא תרם, מי שלא הזיע (מי שלא כבש?) אינו לגיטימי ואינו זכאי לכך שהחברה תדאג לצרכיו הבסיסיים. זה מותיר בחוץ לא רק מהגרי עבודה ופליטים זה מותיר בחוץ גם אותי, צאצא למשפחת פועלים קשי יום מגבעתיים שעשו את המעט כדי לפרנס את עצמם, היו ציוניים אבל לא היו מגשימים.
    הסרט מבסס לדעתי שיח רפובליקני של דה-לגיטימציה של המצויים מחוץ למרכז ההגמוני הציוני דווקא ע"י כך שיוצר תחרות על כניסה למרכז הזה.

  6. דני זמיר

    א. ניסיתי להבין מה כתבת ואני לא בטוח שהצלחתי. אם תשתדלי לכתוב באופן בהיר יותר נטול ביטויים שמראים על שליטתך בתיאוריות הסוצולוגיות גם תביאי גאולה לעולם וגם דברייך יהיו מובנים.

    ב. ההתנשאות שלך מדהימה ומצערת. אני ראיתי את הסרט בסינמטק בחיפה עם קהל שרובו אשכנזי ו/או קיבוצניקי בעברו, והדמעות וההתרגשות היו מנת חלקם וחלקי. הקביעה שלך לגבי דמעה והתרגשות היא סתם קביעה לא מוצלחת ולא מעידה על רגישות יתר או על הבנת עומק שמתייחסת לאחר
    אגב, חברים "מזרחיים ביקורתיים" שהיו איתי באותה הקרנה לא אהבו את הסרט משום שלא היה מספיק מיליטנטי לדעתם.

  7. מירב אלוש לברון

    בוקר טוב לך. ראשית, אני סבורה כי דבריי היו ברורים ומובנים. ראה לעיל תגובתו של 'אחר' למשל. הוא הבין היטב את דבריי. אם מטבעות הלשון או הציטוטים הסוציולוגיים כפי שאתה מתייחס אליהם אינם מובנים לך – נסה להשמיט אותם ולקרוא הטקסט מחדש. אתה תבין אז ביתר קלות את דעתי על הסרט. מתנצלת אם אני נשמעת יהירה כעת אך אין לי דרך אחרת טובה יותר להציע לך להבין אותי , כי איני מתכוונת לכתוב דעתי מחדש. אם כבר ביהירות עסקינן אני חושבת שאתה הוא היהיר מבין שנינו , שכן אתה פשוט מסרב לקבל טקסט שאינו הולם את תפיסתך הסגנונית והערכית. בכך יש התנשאות ולא בכתיבתי. יתרה מכך, מעולם לא התחייבתי שכל מי שיקרא אותי יבין אותי . אני מוכנה להסתפק גם בחלק של קוראיי. זאת ועוד, מהיכרותי עם האתר הזה אני חושבת שדפיו יכולים "לסבול" וסבלו בעבר צורות ביטוי שונות וטוב שכך. זה לא עיתון ידיעות אחרונות או טבלואיד צהוב אחר.

    לגבי האשמתי בהתנשאות נוכח טענתי על מה שמעוררת ב "קיבוצניק אשכנזי" הצפייה בסרט: אני חייבת לציין שכאשר אני צפיתי בסרט זה בהקרנת הבכורה שלו לפני כשנה כמדומני בנתיבות (הועתק בשל הקאסמים) נוכחתי בתגובות הפוכות לאלו שתיארת מצד קהל כזה. הן התאפיינו בעיקר בתרעומת ובכעס. בקצרה, דיברתי מתוך החוויה שלי. איכשהו , יש לי גם יותר מאשר הרגשה (שנסמכת גם על היכרות מעמיקה עם מחקרי קהל וקהילות פרשניות של מיעוטים וקבוצות דומיננטיות בסרטים כגון אלו) שאם תבדוק זאת באופן מדעי תגלה באופן לא מפתיע שתגובת האשכנזים לסרט זה תהא שונה מתגובת המזרחים במישור הרגשות, שמעורר בהם הסרט ובסוג ההתדיינות שכל קבוצה תקיים עימו.זה לא אומר שאף קיבוצניק אשכנזי לא יכול להתרגש מהסרט הזה אך , כן, אין לי ספק שהוא יהיה במיעוט.
    ולסיום – הדברים שכתבתי בדיוק היו מופנים למזרחים ביקורתיים כהגדרתך , שדעתם לא הייתה נוחה מהסרט ושאותו החשיבו כלא מספיק "מיליטנטי " (אני מניחה שהם השתמשו במילה אחרת) כהגדרתך. אני מכירה את הרושם הזה שהסרט עורר ומעורר. הרי בשל כך כתבתי לבני נוריאלי את שכתבתי. הוא אגב, שייך לדעתי לקטגוריית המזרחים הביקורתיים שלך. שבת שלום וקרירה.

  8. מירב אלוש לברון

    מסכימה איתך, ברמת העיקרון, לגבי ההדרה הבעיתית הזו, שאני טוענת במחקרי על קולנוע תיעודי מזרחי – מאפיינת את רוב העבודה הקולנועית – תיעודית מאז שנות התשעים ועד היום. אני טוענת שאתוסים אתנו רפובליקניים מבנים לא מעט מהעבודות הללו, גם אלו הנחשבות לרדיקליות שבהן. זה אינו פוגם/מפחית מעוצמת המורכבות שלהן ומתרומתן לשיח הזהויות. כמו שאמרתי – אנו מצויים בהקשר זה בתהליך חברתי והיסטורי, שלב של התהוות. עניין של זמן ובשלות פוליטית, נפשית של האיזור הזה כולו ושל שיח הזהויות המתרוצץ בתוכו. בשפה סוציולוגית (מתנצלת דני זמיר…) היינויכולים לכנות עבודות מסוג זה כעבודות שנעדרת מהן התובנה של הצטלבויות, קשרים אתנו-מעמדיים ותרבותיים ובין-תרבותיים. ממליצה בהקשר זה על הספר בעריכתה של נירה יובל דיויס ואחרים מ- 2006 בהוצאת SAGE ("The Situated Politics of Belonging) הכולל מספר מאמרים מעניינים שמנסים לאתגר את הדיון הרווח כיום בזהויות אתניות (למשל מאמרה בספר זה של : Floya Anthias

  9. בני נוריאלי

    מירב שלום,
    אני חושב שאת צודקת ברוב הדברים שציינת: הסרט אכן מורכב, האמביוולנטיות היא מרכזית לזהות המזרחית (ובעצם לכל זהות, ולכל היסטוריה באשר היא), וכמובן שיש שם גם התנגדות והפנמה, שהתיאוריה של באבא, הגם שאינה חזות הכל, יכולה להסביר יפה איך עובד הקשר ביניהם. גם המונח חלוצים אינו הדבר שהכי הפריע לי. הבעיה היא לא בשם ולא בניסיון לנכס את הכוח שהוא עדיין מייצג. אפשר היה גם להשתמש במילים כמו "הנוטעים" או "המפריחים" ועדיין הבעיות של הסרט היו נשארות בעינן. אני רואה בעיה אחרת. שני הנרטיבים שזיהית קשורים בקונפליקט שקשור באיך הדור השני וביניהם (כהן, ואף בנאי) "מדברים" עם הדור הראשון. הקונפליקט הזה הוא קריטי בגלל שלפי דעתי הסרט כולו מאורגן סביבו. הקונפליקט הזה מוסתר ללא כוונת זדון, דרך האהבה שרוחש הדור השני לראשון. בהקשר הזה מה שרצו כהן ובנאי להראות מאוד רוולנטי מבחינתי. אצלם, המקום והזמן של קולות הזקנים/ות סגורים בעבר, השמור לבל יחדור להווה. ההווה לא מאורגן באמצעותם, אפילו לא מושפע מהם בסרט. וזו בעיה, אם "החלוצים" הוא מושג המגדיר בני אדם, וסרט הנעשה בהווה. במובן הזה כהן ובנאי כן מדברים בשם המוכפפים (כמכפיפים), ודווקא בגלל זה הם מציבים אותם בעמדה קורבנית, שגם אני לא אוהב, כי היא לא מאפשרת אוטונומיה. גם מי שאוהב יכול להפוך למכפיף. אני כן חושב שהקולות של הדור הראשון מציעים המון. אם נקשיב לקולות שלהם נראה שהם לא אומרים סיפור הצלחה, לא כישלון, לא ציונות ולא אנטי ציונות. הם גם לא משתוקקים אפילו לרגע, אפילו לאחר העריכה (…) לקבל הכרה (או להתמקח) עם אף אחד, ולא שרים באמפי לא פעיל. זה לא בגלל שהם לא אומרים כלום, אלא בגלל שהנרטיב של הדור השני הופך דומיננטי. מרגע שנגמר הדיבור על שנות ה-50, המשקל עובר לנרטיב של כהן, יפרח (מתנצל על שלא זכרתי את שמו) ועוד חבר לתנועת הנוער שיושב ומעריץ את מוריו מתנועת העבודה. ומשם הדור השני כופה את נרטיב הקידמה על ההורים, הקשורה בחינוך, בצריכה של טכנולוגיות המוזכרות על ידי יפרח, ובבית הפרטי עם הגינה. אם את לא רואה נרטיב של קידמה אוטומטית, הקשורה בהעלמת עשורים שלמים מההסיטוריה של ההורים ומאיך שהיא חיה בהווה, אנא האירי עיניי.
    שוב, אפשר להסיק הרבה דברים מהסרט, ולקחת את זה לכל מיני פרשנויות שכולן תהיינה לגיטימיות. בכך אנו בעצמנו מנכסים את הפרשנות מהכותבים, בדומה למה שאת מייחסת לכהן ובנאי ביחס לשיח ההגמוני. יחד עם זאת לא יקרה שום דבר אם נשאל גם מה רצו המחברים להגיד.

  10. דני זמיר

    הכעס הוא יועץ רע.
    אם לא הובנתי נכון, אני חושב שתוכן הדברים שלך מעניין ורלבנטי. לענ"ד אין שום בושה לכתוב בשפה בהירה, זו דווקא יכולת נדירה שחשוב לפתח דווקא משום שאחת הבעיות המרכזיות בקידום מאבקים או תובנות חברתיות היא הכתיבה במונחים ובמטבעות לשון ברמה מקצועית אקדמאית בלתי מחוייבת המציאות.. אם את רוצה שהשיח שלך יהיה רלבנטי-גם לקוראי העוקץ מהזן הנחות שקוראים ידיעות אחרונות- אז תבחני עוד פעם את דבריי שנאמרים ממקום של פירגון ולא מתוך ביקורת צינית.
    לגבי התנשאות. טוב מירב, תשמעי, זו לא הפעם הראשונה שאני שם לב שההתנשאות אצל חלק מהכותבים פה מותרת רק כאשר מדובר במה ש"מזרחיים" מרגישים. מאחר ולמען הגילוי הנאות אני ואהרל'ה חברים הרבה שנים( מאז ימי התיכון העליזים שלי בשדרות), אין לי שום יכולת להיות אובייקטיבי- מראש- לגבי הסרט והתגובות עליו. אבל, הקביעה שלך שהקהל האשכנזי מגיב בתרעומת וכעס כלפי הסרט ולא באמפטיה היא פשוט לא נכונה. התגובות המדהימות ביותר ששמעתי על הסרט הראו שהוא הצליח לעשות מה שסרטים מיליטינטיים ולעומתיים יותר לא התקרבו אליוו. הזדהות והבנה עם המצב המסובך הטרגי והלבתי אפשרי שלתוכו הושלכו (תרתי משמע) ראשוני שדרות מחד, והעורון וההתנשאות (הפעם האשכנזית) האידיאולוגיים של הקיבצוניקים השכנים "הקולטים", שבעצמם היו בחלקם הגדול עולים חדשים, וכשהם מונעים בידי תפיסות עולם ציוניות תחת השקפת העולם של המודרנה והקידמה, מאלפת.
    בשפה העברית יש לחלוציות כמה פירושים אפשריים: ראשוניות היא אחת מהם, והובלת תהליך מסוים היא אחרת אם כי לעיתים יש חפיפה. העלבון – המחויך והעטוף ברגעים מרגשים- שעולה מאד חזק מהסרט, הוא להבנתי הוא מכך שהמחיר האישי והראשוניות שמייסדי שדרות וילדיהם שילמו על שותפות הגורל שלהם בעל כורחם להגשמה הציונית לא הוכרה, למרות שמי שהצטרף לקיבוצים לידם (מזרחי או אשכנזי) הפך באותו הרגע לחלק מה"עתיד" הזחוני ההגמוני שהב"הבטיח וקיים".. כדאי לשים לב שרק עכשיו כשהקיבוצים ממש לא הגמונים יכול אהרלה ליצור סרט שבאופן מחויך וכאוב שם את הדברים האלה חזק על השולחן ומצליח להבהיר את הנקודה באופן מעולה.
    סליחה אם פגעתי, וסליחה אם אני לא שייך לדיון בין מזרחיים ביקורתיים ואם אני חשוב שהשפה גבוהה מדי גם לאתר כמו העוקץ.
    שבוע טוב….

  11. סמדר לביא

    ראיתי את הסרט ודי התעצבנתי. שמת את אצבעך בצורה נהירה ורהוטה על מה ולמה התעצבנתי אינטואיטיבית. הלויאליות של מרבית הציבור המזרחי באשר הוא לרעיון ה"מדינה היהודית" (אשכנזית כברירת מחדל, על מזרחי המחמד שלה) וההתרפסות בפני המודל האייזנשטטי של ה"קידמה" (עם או בלי "שוליים רחבים" ו/או רדיקליזם בנוסח ואן ליר או החוג לקולנוע בת"א וגו') אכן קשים לעקירה. כמו גם האופנים בהם מנוכס הציבור המזרחי כפולקלור.

  12. יואל קורנבלום

    למירב
    כל אחד יכול לראות סרט ולהבין ממנו את מה שהוא רוצה. אפשר גם לא לראות או להתעלם ממה שלא נוח או לא מתאים לתיזה מסויימת. האם עלה בדעתך שהסרט הוא לא יותר מאשר העלת זכרונות מתקופה מסויימת ורק אילו שחוו את התקופה יכולים להבין ולהעריך את הסרט ובעצם אפילו עבורם כל זה נעשה בדיעבד. כל השאר (וזה כולל אותנו) יכולים להתפלסף כרצונם ואפילו להעלות את זה בשפה מקצועית פאר-אסלנס אבל בסך הכל נראה שהתגובה שלהם מראה יותר על עצמם מאשר על הסרט. כמובן שיוצרי הסרט יכולים לטעון שהיתה להם מטרה מסויימת אבל כמובן, כפי שכתבת, הסרט עומד בפני עצמו ולא משנה מה אומרים יוצריו.

    ולעצם העניין האם לדעתך ישב צוות ההפקת הסרט וחשב איך להציג "נרטיב מתנגד המתקיים בתת-טקסט" ומצד שני " נרטיב של הפנמה המתקיים ברובד הגלוי של הטקסט", כפי שכתבת או אולי פשוט היו להם אילוצי זמן, הפקה ותקציב שקבעו מה יהיה שם וזה מה שיצא? האם יש טעם לפתח תאוריות על העניין כפי שאת מפתחת? אפשר לשאול מדוע את מפתחת את התאוריות האילו דווקא ולא אחרות. נראה שאת מציגה את זה כאילו זאת אמת מוחלטת והאפשרות היחידה הנובעת מהמוצג.

    בקשר לקטע שלך "… בכך מכונסת החלוציות המזרחית תחת כנפיו של הסימבול הציוני, דגל ישראל…" מה בקשר לחלוציות של האחרים? האם היתה זאת חלוציות של תושבי טיבט, למשל? בפירוש לא, הכל היה חלוציות של ציונות, מכל העדות, למענה באנו לכאן, להקים מדינה יהודית בארץ ישראל למען היהודים בכל העולם. ברור שדגל ישראל חשוב כאן מאד הוא מראה את הסיבה למענה באו אפילו תושבי שדרות. אם היה טוב להם איפה שהיו לא היו באים לכאן. ובנוסף את מסתכלת על העניין ומבקרת אותו ממרחק של חמישים שנה לפחות. אולי למען ההגינות והיושר כדאי לחזור בזמן ולראות אם הביקורת שלך מוצדקת ביחס לזמן האמיתי שזה התרחש.

    למה את כותבת "…מעיד על עוצמתו של הנרטיב הציוני והשפעתו הדכאנית"? להפך, נראה לי שאותם עולים, כולל אני ומשפחתי, אם מאירופה או מארצות ערב התעלו כאן בגלל הציונות. הם היו חופשיים להיות יהודים אזרחים סוג א' במדינה יהודית ולא אזרחים סוג ב' שהיו בארץ מוצאם. אם זה לא היה כך לא היו באים לכאן. לכן אולי תסבירי לנו מה ה"דכאנות" לפי דעתך. האם את יכולה להשוות את המפעל הציוני אפילו היום על כל חסרונותיו לחיים בארצות ערב? או חיים בפולניה או רוסיה? אולי גם כדאי לך לפרשן ולתרגם קצת יותר טוב את דבריך בהמשך כי הם באמת בומבסטיים ולצערי זה מביא אותי למסקנה העגומה שבעצמך אינך מבינה או בטוחה במה שאת אומרת ולכן את בוחרת במילים שיכולות להתפרש לחמש עשרה פנים. עם כל הכבוד דבריו של Bhabha כפי שאת מביאה אותם לא מעניינים במיוחד כי ממש לא ברור לנו הקשר שלהם לעניין. חוץ מזה מנסיוני אני יודע שעל כל מה שמישהו אמר היה אחד אחר שאמר את ההפך. לכן אין טעם לצטט וצריך להתייחס רק לעובדות. זה שמצטטים משהו בצורה הזאת רק משליך על מביא הציטוט.

    מצד שני אם כבר בסוצלוגיה עסקינן אפשר לשאול מדוע סרט? בסופו של דבר תיעוד בסרט זאת בעיה קשה כי אי אפשר ליצור את הסצנות צריך לקחת מה שיש ולפעמים זה לא בדיוק מתאים וגם לא ברורים התנאים במקור ליצירת הקטע. מצד שני האם ידוע לנו שהכל נלקח כולל גם דברים שלא מתאימים לתיזה מסויימת? האם יש מספיק כדי ליצור תיזה שלמה? ומנקודה אחרת סרט מביא המון אנפורמציה בבת אחת כלומר הצופה צריך לעבד המון אנפומציה בו זמנית ולא תמיד מצליח ובנוסף אינו יודע מה הקשר בין האנפורמציות השונות שהוא מקבל. לכן קשה להבין למה המדיום הזה נבחר.

    לכן אומר עוד פעם שנראה לי שלמרות הכל הסרט הוא בעצם נוסטלגיה ואין כל רע בזה.

  13. שיח מזוהה

    חשבתי שגמרנו עם זה בניינטיז. זה כל כך העשירי בספטמבר מצדך!

  14. מירב אלוש לברון

    לדעתי, אינך יכול מצד אחד להיתלות בקול הייחודי של הדור הראשון שנמצא בסרט ובאותה עת לטעון כי משהו פוספס ביחס לדור הזה. הרי הרגש שמעורר בך הקול הזה הוא חלק מתבנית של הסרט עצמו. הוא לא תלוש ממנו. הסרט עושה את זה. הדיבור של הדור הראשון שם מאוד חזק והוא שייך לסרט בדיוק כמו הדיבור של הדור השני. אני לא חשתי שהנרטיב שלהם יותר דומיננטי. הקולות של הדור הראשון היו בעיני חזקים מאוד, והם מתקיימים ככאלה בזכות הדרך שבה הובאו בסרט ולא בגלל איזו השלכה גחמתית של הצופה ביחס אליהם. הזקן ששכחתי כעת את שמו היה הדמות הדומיננטית ביותר בסרט בעיני ולא דווקא יפרח והאחרים. כל מי שצפה איתי בסרט התרגש עד דמעות מהאישו המופלא הזה. ושוב – זה לא קורה סתם כל מאילו. זה קשור בעבודה של היוצרים. בנוגע לטענה שלך על הווה שאינו נטוע בעבר או שאינו מתווך אל העבר או שתלוש מההווה של הדור הראשון – אני ממש לא מסכימה איתך. איני חושבת שהדיבור על ההתפתחות של העיר , הטכנולוגיה וכו' – די בו כדי לבסס בכזו עוצמה את הטיעון שלך. במיוחד, על רקע ההתעלמות מדמותו של חיים אוליאל והבן שלו – שאף הם חלק מהסרט ובני דור שני ושלישי – ושהוויתם ספוגה כולה בהוויתם של ההורים, הסבתא והסבא. ואיני חושבת שמה שהם מייצרים זה פולקלור אם לכך כיוונה סמדר לביא.

  15. מירב אלוש לברון

    איני חושבת שהתיאוריה של הומי באבא היא חזות הכל. אגב, ככלל, זה הרי נכון לגבי כל תיאוריה..אני כן חושבת שיש בסרט הזה ובנרטיב שלו ייצוגים שהתיאוריה הזו יכולה להסביר.זה לא אומר כמובן שאי אפשר להתפלמס עם הקריאה הזו או לקרוא את הסרט הזה גם בדרך אחרת.