שיעור אקדמי בהדרת פלסטינים בישראל

רבאח חלבי

פרנץ פאנון אמר "שהאוביקטיביות" תמיד פועלת נגד החלשים. לא פלא כי החזק הוא זה ששולט בשיח ובמינוח כפי שאמר פוקו, ובאמצעות השליטה בשיח הוא בעצם מבסס ומתחזק את שלטונו ואת שליטתו באחרים. החזק יקבע מה זה אוביקטיבי, בצורה שתשרת את האינטרסים שלו, מכאן שלא תיתכן אוביקטיביות במובנה האמיתי וממילא לא צריך לנסות ולהגיע אליה בשום תחום בחיים, במיוחד לא באקדמיה.

השחורים והתנועות הפמיניסטיות חשפו את השקר של האוביקטיביות המדעית לפני עשרות שנים. הם גם חשפו שהמדע הקלאסי והמחקר הכמותי בעצם בא לשרת את האליטות ולא את האמת המדעית ששמו להם כעלה תאנה.  מכאן בא לעולם המחקר האיכותני, אשר איננו מתיימר להיות אוביקטיבי, איננו מתיימר להיות מייצג ובעיקר חושף את האג`נדה האידאולוגית של החוקר, כדי לשמור על הגינות ושקיפות, מה שלא עושה החוקר הכמותי, אשר מטעה את הקורא כאשר הוא מנסה דווקא להסתיר את העמדה האידאולוגית ממנה יוצא למחקרו.

אבל כנראה שגם אלה שתומכים במחקר האיכותני עדיין לא הפנימו את השינוי העצום שהוא מציע, ועדיין כבולים בתוך המחשבה המדעית הקלאסית. לאחרונה נתקלתי באחדים מהם, בהתייחסם למאמרים ששלחתי לכתבי עת איכותניים מוצהרים. באחד המקרים המעריכים דחו מחקר שהצעתי על סמך טיעונים מתודולוגיים מופרכים. התעצבנתי, נשכתי שפתיים והמשכתי הלאה. אבל הקש ששבר את גב הגמל קרה כאן בישראל, עם עורכי אנתולוגיה שאמורה לצאת באוניברסיטה בחיפה ולעסוק בסטודנטים בישראל.

הנושא משך אותי, התעניינתי ושאלתי את אחת העורכות אם מחקר על "סטודנטים ערבים באוניברסיטה עברית" שערכתי על סטודנטים וסטודנטיות בחוג לחינוך באוניברסיטה העברית יכול להתאים לאנתולוגיה. נעניתי בחיוב ובהתלהבות, ונתבקשתי לשלוח תקציר. עשיתי כן ושני העורכים הגיבו בשביעות רצון מופגנת והבצירו בי לשלוח את הטיוטא של המאמר, ומדבריהם אפשר היה להקיש שהם מאוד מעוניינים לפרסם את המאמר שלי באנתולוגיה שלהם.

בתגובה לטיוטא ששלחתי קבלתי עמוד שלם עם יותר מעשרים הערות. רובן היו הערות טכניות שמוסיפות למבנה המאמר אבל בסוף וכאילו באקראי "השתרבבה" לה הערה מהותית על הממצאים ובעיקר על דרך הניתוח של הממצאים. הגבתי בחריפות על ההערה הזאת. קיבלתי תשובה מתחמקת ובקשו שאשלח הטיוטא המתוקנת. אחרי כמה ימים קיבלתי תשובה שהם מצטערים אבל  לא יכולים לפרסם את המאמר, היות ולא התייחסתי להערה המהותית שלהם.

כדי שהדברים יהיו ברורים, המחקר שעשיתי מנסה להתחקות ולהבין את הרגשת הסטודנטים/יות הערבים באוניברסיטה ואת היכולת שלהם להשתלב במוסד. הממצאים היו קשים ביותר, והראו שהסטודנטים מרגישים מודרים, מרגישים שבמוסדות האוניברסיטה מתייחסים אליהם כאל שקופים, ולפעמים אף היחס הוא מפלה וגזעני, מה שגורם לסטודנטים להיות מנוכרים למוסד, והתכלית שלהם מצומצמת בלשרוד, להשיג תעודה, ולברוח מהמוסד. את הממצאים האלה ניתחתי בעזרת ספרות על מחקרים שנעשו על שחורים  בארה"ב, ובעיקר לפי הספרות הקולוניאליסטית שהתאימה למצב שלפנינו, כמו כפפה ליד.

העורכים התקשו לעכל את הניתוח, וזאת בלשון המעטה.  הם לא יכלו לבלוע את העובדה שבמדינת ישראל ישנם דפוסים קולוניאליסטים שנהוגים כלפי הילידים הפלסטינים. הם התקשו במיוחד להסכים ולקבל את העובדה שישנה אפליה ואף גזענות כלפי הסטודנטים הפלסטינים בישראל. הם האשימו אותי בניתוח שטחי ומגמתי, וכך הם כתבו לי: "הסגנון במאמר חייב להיות יותר אקדמי,ופחות שיפוטי-פשטני. המאמר לא אמור להיות "קול זעקה" אלא ניתוח אובייקטיבי עד כמה שניתן….אין בכלל התייחסות לדרך שבה הם מסיימים את התואר, והאם יש גם דברים חיוביים בהתנסות באוניברסיטה….במאמר אין התייחסות כוללת אינפורמטיבית להשתלבות של סטודנטים ערבים באוניברסיטאות הישראליות ולתחושה של ההישגים לצד הקשיים. אנחנו מבקשים באנתולוגיה מבט יותר רחב ומאוזן".

הם מבקשים אוביקטיביות ככל שניתן, הם מבקשים איזון. אבל כפי שעולה מדבריהם באופן בוטה, הם מבקשים להגדיש את הצדדים החיוביים באוניברסיטאות הישראליות. במילים אחרות הם רוטנים על כך שאני מציג את האכזבה והניכור של הסטודנטים הפלסטינים בישראל, במובלע הם אומרים לי שאתם הפלסטינים כפויי טובה, תגידו תודה שאתם חיים במדינת ישראל וזוכים לטעום את טעמה של הקידמה והחירות. חסר היה שימשיכו את המשפט ויגידו תראו מה קורה לאחיכם הפלסטינים במדינות ערב. הם נוקטים עמדה פוליטית גסה, במסווה של הערות "מדעיות-אקדמיות". הרי אמרנו "האוביקטיביות" תמיד פועלת נגד החלש, במקרה הזה שני העורכים היהודים המכובדים שקבלו לידיהם את האחריות על האנתולוגיה, קובעים מה הוא אוביקטיבי ומה איננו אוביקטיבי, מה מאוזן ומה לא מאוזן, ומה שנותר לך בתור חוקר מהשוליים, מהקבוצה המוחלשת, במקרה הזה חוקר פלסטיני, זה להתיישר לפי העמדה הפוליטית-אידאולוגית שלהם, כדי להיכנס להיכל התהילה. אתה פשוט צריך לוותר על זהותך ולהיות כמוהם, כדי להתקבל על ידם, כפי שאומר פאנון על שחורים בצרפת. אחרת תהיה מודר בדיוק כמו אוכלוסיית הסטודנטים שאתה מנסה להביא את קולם, או כדברי החוקרים, את "זעקתם" לקדמת הבמה.

ככה במקרה הזה "בזכות" העורכים המהוללים, נחסמת האופציה להביא את זעקת הפלסטינים ולחשוף את ערוותם של המוסדות האקדמיים, שאין בהם ולא מזכירה או ספרנית ערביה אחת, שהיו יכולות לרכך את המגע הנוקשה עם מוסדות האוניברסיטה האטומים, לצרכי הסטודנט הפלסטיני. אולם בכך שחוסמים את הקול מלהגיע לספירה הציבורית, לא מעלימים את הבעיה. מאז אוקטובר 2000 הלבה רותחת אבל מתחת לפני האדמה, רחוק מהעיניים היהודיות שלא רוצות לראות אותה ולא להכיר בה. כאשר יתרחש הפיצוץ הבא יגידו "לא ידענו!". ההתנהלות הליבראלית של העורכים ושל רוב האקדמאיים היהודים, הטיעונים האקדמאיים לכאורה שמסווים אג`נדה פוליטית מקשים על המאבק בתופעה , לפעמים קל יותר להיאבק כאשר המצב מדכא וברור כמו במשטרים אפלים, למשל האפרטהייד בדרום אפריקה. הגיע הזמן לקרוע את המסכה מעל עיני האקדמיה, ולחשוף את האמת מאחורי הדימוי הליבראלי "אקדמי". הרי האקדמיה, ברובה, היא כלי שרת בידי הממסד, והיא אחד המנגנונים שמשרתים את המצב הקיים, כולל הכיבוש.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אורה אביב

    קראתי בעניין והזדהתי , אצלנו צריך קודם להתרחש " פיצוץ " – ואז מטפלים בבעיה.

  2. סמדר לביא

    הניתוח של ד"ר יצחקי את ייצור היידע האקדמי בישראל – מבריק. חבל שהוא מתייחס רק לחרושת הידע בנושא המזרחים, ולא מחבר זאת לחרושת היידע בנושא הפלסטינים. אבל בעצם – רבות נכתב על פלסטין. מעט מאוד על "שכירי העט" (ביטוי של יצחקי) החוקרים את המאבק המזרחי לדורותיו.

  3. שירה מונביץ

    עם כל האהדה לציבור הפלסטיני הסובל בלי ספק מאפליה גזענית של ישראל הרישמית ומרבית אזרחיה, יש לזכור שדבריו של הכותב מבטאים את ראייתו הסובייקטיבית. קובלנתו הפרטית על דחיית מאמרו מנימוקים שאינם ראויים בעיניו אינה יכולה להידון ברצינות בלא שהמאמר עצמו יהיה לפנינו ואיתו הנוסח המדוייק של דברי העורכים.

  4. נתן שקרצ'י

    חבל שאתה לא מצרף לינק למחקר שכתבת.
    בעיניי, העוקץ הוא אנתולוגיה איכותנית אקדמית לנושאים חברתיים-כלכליים, גם אם זה לא "נחשב" למניין הפרסומים באוניברסיטה.
    העורכים צינזרו, אל תצנזר גם אתה.
    זה יהיה "עוקץ" מתאים לסיום המאמר, נגד סותמי הפיות.
    אותי מעניין לקרוא אותו…

  5. אירית

    אלה כללי המשחק בפרסומים אקדמיים בעיקר בישראל (אך לא רק). צריך לקיים מיסמוס מבוקר של התוצאות, כדי שזה לא יהיה מעניין מידי או רענן. זה מין "קוד" לא כתוב. הבעיה של חוקר ישראל שניזון בעיקר מכתיבה בחו"ל הוא פער התרבויות. אם קוראים מאמר חי, רענן ונשכני מארצות הברית למשל (בעיקר הכתיבה של הפוסט קולוניאל סטאדיז), זה לא אומר שמותר ליל(י)דים בציון לכתוב כזה בעצמם. יש כללי העתקה מסויימים, שגם עליהם צריך לכתוב מחקר (למי מותר לכתוב בצורה משוחררת ומי צריך לדקלם פלט מחשב של נתונים כדי להיכנס לכתב העת). מה שאתה מתאר הוא את תהליך ההתנתקות של האקדמיה הישראלית מהמציאות שבה היא פועלת, זה תהליך ביורוקרטי שקשה מאד להצביע על השלבים ועל התכנון שבו. אבל המטרה היא ברורה, והיא לשמר מבני כוח קיימים, וזה קיים כבר במילים, בצורות השפה והכתיבה, ובעוד הרבה דברים קטנים.

    אך בסופו של דבר, מתברר לאחרונה שהאוניברסיטה העברית זה לא מציאה כזו גדולה, כך שלהיות מופלה לרעה שם זה אולי "תעודת כבוד" במידה כזו או אחרת..:II הגם שאין בזה נחמה של ממש.

  6. דבורית

    לפי האופן בו היצגת את הדברים צדקו אותם עורכים שדחו את ה"מאמר" שלך. אני כמובן נמנית עם אלו שלא חושבים שאפשר לבלבל עובדות עם דעות ושגם במחקר איכותני צריך לנסות לשמור על ראש פתוח ולאפשר אוביקטיביות. לפי האופן בו היצגת את הדעות עימן הגעת למחקר לא אתפלא אם ישבת מול המרואיינים שלך והעברת מסרים בלתי מילוליים שכל מילה חיובית איננה לגיטימית ולעומת זאת דברים שליליים רצויים מאוד ו/או שאלת רק לגבי הבעיות בהם נתקלו ולא סיפקת הזדמנות לבטא גם דברים חיוביים. (יכול להיות שאני טועה אבל זה מה שמשתמע לי ממה שכתבת) זכותך לפרסם את דעתך בכל במה אפשרית אבל למה לקרוא לה מחקר? אם אינך שואל שאלות או מראיין באופן בו מותר לאנשים להביע דעה שונה מדעתך, אם אתה מתעלם מנתונים שאינם תומכים בדעתך או מנתח באופן מגמתי את הנאמר ואינך מביא כל נתונים אינפורמטיביים לביסוס טענותיך, כל מה שאני יכולה ללמוד מכך הוא שאתה חושב כך. זה אולי מעניין ברמה ספרותית אבל לא יותר מזה.ומאחר ומראש פחות או יותר ציינת שזאת גישתך למחקר אני מבינה בהחלט את העורכים שרצו גם אינפורמציה רחבה יותר. לדוגמא, אני מכירה הרבה סטודנטים יהודים שגם הם מרגישים שקופים במערכת הביורוקרטית האוניברסיטאת ונתקלים פעמים רבות באטימות, רק שלהם אין את הפריבילגיה ליחס זאת לאפליה ולגזענות והם זכאים רק להתעצבן בשקט.
    אינני טוענת שאין אפליה – בהחלט יתכן שיש, אבל פעמים רבות הכל תלוי באופן בו אנו מפרשים את הנתונים. לכן חשוב להציג נתונים כדי שניתן יהיה לבחון אם אפשר לפרשם באופן שונה. לפי מיטב הבנתי הם דחו את הנייר שלך בגלל שלדעתם זה לא בדיק מחקר אלא הצגת דעה מגמתית המשתמשת בכלים אופנתיים היום לצורך הצגתה.

  7. libka

    המתואר בכתבה משקף מציאות בחברה הישראלית בכלל ,ובאקדמיה בפרט .
    אני כסטודנטית למשפטים מכירה את זה טוב מאוד ומקרוב ..באחת המכללות היתה פרסומת למכללה שבה הושם הדגש על לשנות ולקבוע ועל כמה חשוב להיות חלק מהעשייה וההצלחה ,מחאתי על כך שבפרסומת לא ראו לנכון להציג סטודנטים ערבים( כנראה לא מצטלמים יפה) וכשהערתי על זה קבלתי תגובות גזעניות שאין כמותם ,לדעתי אף אחד לא עושה מספיק כדי להכיר באוכלוסייה הלא יהודית כישות קיימת ,ומעדיפים לא לראותם או פשוט להתעלם,ולהסתפק בלהניף דגל הצדק החברתי.

  8. מאור

    רבאח חלבי מציג במאמר זה את הגישה האיכותנית במחקר מדעי כמעין מעטפת אידיאולוגית שאמורה לאפשר לו לפרסם את דעותיו במסווה של פרשנות ובכך להציג מאמר דעה כמאמר אקדמי. גישה כזאת לא הומצאה על-ידי חלבי, היא רווחת בחוגים מסוימים באקדמיה, כמו למשל במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, שם היא מונחלת לסטודנטים לתואר ראשון באמצעות קורסי המבוא. ההנחה של גישה זו היא שברגע שאמרנו שאף מחקר אינו אובייקטיבי ועל החוקר להיות רפלקסיבי ולהבין שיש מידה כלשהי (רבה או פחותה) של פרשנות בדבריו (מה שאגב נכון כנראה תמיד), פטרנו את החוקר מכל חובה מתודולוגית ואפיסטמולוגית, ובלבד שיכלול בפרסום מחקרו כמה פסקאות על "פרשנות" ו"תיאור גדוש" ויסביר לקוראים את מה שכבר הפך למובן מאליו. כשגישה זו משולבת עם תיאוריות של יחסי כוח ואידיאולוגיות חתרניות (כלומר, מסקנות המחקר נקבעות מראש), הוא גם מתבקש להוסיף כמה משפטים על "דה-קונסטרוקציה" ולהסביר לקוראים שמטרתו היא "לחשוף את מבני הכוח שעומדות בבסיס היחסים החברתיים" וכו'.

    תומכי הגישה אינה מסוגלים לקבל כל ביקורת נגדה, משום שהנחותיה מאפשרות להם לטעון שכל ביקורת מכיוון מדעי היא למעשה ניסיון להדרת המחקר הביקורתי שלהם, מעין שמרנות אידיאולוגית מכוונת להנצחת הסטטוס קוו ביחסי הכוח החברתיים – כלומר, המבקרים "הפוזיטיביסטיים" (במרכאות, כי התפיסה של האיכותנים הללו דיכוטומית להחריד) עושים את אותו הדבר שאנחנו עושים, רק מהצד השני, אבל העניין הוא ש"אנחנו צודקים", כי "השתחררנו מהתודעה הכוזבת שמאפיינת את המחקר המדעי".

    במחקר איכותני, על פי גישות המקובלות יותר בסוציולוגיה האירופאית (בהן אני מתנסה לאחרונה), אינו מחקר המתבסס על עמדת החוקר בלבד, ומודעותו לשיח המשמר מבני כוח ולכתביו של גירץ אינה פוטרת אותו מיישומן של שיטות מחקר איכותניות כגון קידוד על סוגיו השונים, ניתוח תוכן סיסטמתי וכו'. על-פי גישות פחות מתירניות אלו, אין בעיה שהחוקר יחווה את דעתו, ואין שום מניעה ממסגרת פרשנות אידיאולוגית, אבל כשהחוקר מנתח את החומר שאסף לצורך המחקר, על הקורא (או המעריך) להיות מסוגל להתחקות אחרי פעולותיו, להבין את תהליך הרדוקציה של החומר והסקת המסקנות, בלי שום קשר למסגרת הפרשנות אותה בוחר החוקר.

    רק אציין שלא קראתי את מאמרו של חלבי ואינני יודע מדוע מאמרו נדחה מלבד הערותיו בטקסט זה, שגם הוא יכול להחשב כניתוח איכותני מן הגישה הראשונה שהוצגה, במסגרתה פוטר החוקר את עצמו מהצורך מלהציג את הממצאים ומתמקד בפרשנות מגמתית בלבד, ולו בלבד שיציג כמה פסקאות על האשליה של מחקר אובייקטיבי ומסגרת הפרשנות של פראנץ פאנון.

  9. אירית

    נתקלתי בבעיה דומה לאחרונה כאשר הגשתי דיסרטציה באוניברסיטה אמריקאית בנושא שקשור לדיאלוג בין נשים יהודית וערביות דרך האמניות. הוועדה שלי טענה שאינני מספיק אובקטיבית. הבורות לגביי המושג אוביקטיביות במחקר איכותי חוצה אוקיינוסים. יש פער עצום בין הכתיבה על מחקר איכותני וההתקדמות במחלקות עצמן.המחקר האיכותני כיום, כפי שאני מבינה מבחינה פילוסופית, איננו חותר לאוביקטיביות אלא אמור לבטא קולות שאינם נשמעים בקנון כמו : ערבים , נשים , מיעוטים בכלל ועוד… מזמן הפסקתי להאמין ב'אוביטיביות' של האקדמיה. מאוחרי המושג שאיינו קיים במציאות, יש מאבקי כוח כמו במציאות שמחוץ לאקדמיה. במקרה שלי הכוח נתון בידי בעלי אינטרסים שונים אך מובהקים, בהיותם אינטרסים צרים שקשורים במאבקי פריסטיז'ה וניסיון להשיג לגיטמציה לתוכנית חדשה על גבן של הסטודנטיות שמקבלות מסרים כפולים. באוניברסיטה שלי שמסיבות ברורות אני בוחרת לא לנקוט בשמה, הסיסמה של המוסד היא 'הבה נעיר את העולם', במציאות המחקר שלי שהוא מחקר פעולה איכותני שמטרתו לא רק לחקור אלא אף לפעול למען חינוך לשלום וצדק אני נתקלת בקשיים עצומים ובבעיות של בלבול מצד מי שאמורים לכוון אותי ולהנחות אותי. חבל שזה המצב.
    לגביי הטענה העיקרית במחקר שלך אין לי ספק שאתה צודק ושהמצב אף גרוע יותר צריך רק מעט לשוחח עם סטודנטים ערבים ולהבין שהמצב חמור ביותר.בהצלחה במחקרך ואל תוותר על העקרונות שלך.

  10. דבורה זילברשטיין

    כן, הנוהלים המסדירים את הכתיבה האקדמית, כמו את ההתקדמות בסולם ההיררכיות האקדמית והקריטריונים לשיבוץ והעסקה של עובדים, תמיד מתיימר לאובייקטיביות ורציונאליות שלכאורה אך במיקרה קשורה להיעדר השיוויוניות בין היהודים הישראלים ובין הפלסטינאים הישראלים בכל תחום.
    אני מתמרמרת כאן על הביקורת שהטיחה אחת המגיבות על דרך התישאול המגמתית במחקרר שלך -אותו היא לא קראה.

  11. רתם

    ציטוט מציטוט שאלת העורכים שנשלחה לרבאח: "והאם יש גם דברים חיוביים בהתנסות…"?
    אוי אוי חה חה חה הם נעלבו מזה שקשה להיות פלסטיני בישראל.
    ממש, מצחיק מרוב שזה מוכר וטחון עד דק
    רבאח, באמת, למה לא הסכמת לאזן למענם את הממצאים? או לפחות את המציאות? כדי שנוכל להמשיך להרגיש מדכאים נאורים? שלא רק קשה לחיות תחת הדיכוי המתוק שלנו, אלא יש גם דברים חיוביים…

  12. נמרוד לוז

    אשמח לקבל את המאמר לקריאה המייל שלי מצורף כאן
    הנושא שעסקת בו מסקרן אותי מאוד ועולה לא מעט בשיחות שאני מקיים עם סטודנטים ערבים במכללות בצפון
    ביחס לסוגיה הנוספת שאתה מעלה והיא דחיית המאמר ברור לחלוטין שזו חוויתך אך לעיתים גם במקרים של רוב ומיעוט ושל שימור הכוח הפוקויאני הטענות ביחס למאמר יש להן רגלים – בשל האופי הסובייקטיבי מאוד של כתיבתנו ניתן כמובן לייחס שלילה על רקע אישי/אתני/פוליטי ואחר למקצועי ולהפיך

  13. נסים מוסק

    לא צריך להיות אקדמאי דגול כדי להכיר בעובדה שהילידים הפלסטינים מופלים לרעה בידי הממסד. זה לא רק באוניברסיטאות. זה גם בבתי המשפט, גם במשרד הפנים, גם במינהל מקרקעי ישראל, גם בנתב"ג, גם וגם בכל מקום. הדיקדוקים הטכניים של עורכים אקדמיים למיניהם לא יסתירו את העובדה שבישראל קיים אפרטהייד. לא צריך להתבכיין שאוניברסיטאות בריטניה מחרימות את האקדמיה בישראל. בדרום אפריקה החרם דווקא הצליח.

  14. משה כץ

    ברגע שהגדרת את עצמך כפלסטיני ענית על השאלה.
    לו היית כותב כישראלי ערבי או כישראלי מוסלמי …. אבל, אתה רואה את עצמך כפלסטיני, כלומר אינך רואה את עצמך כישראלי, לפחות לו היית מגדיר את עצמך כפלסטינאי ישראלי (ולא, לא יכול להיות פלסטיני ישראלי כמו שלא יכול להיות חתול כלב) .
    הפלסטינאים הם אויבי ישראל עד שיהיה שלום (במהרה בימינו אמן)

  15. משה כץ

    שכחתי את שטויות ה"מחקר" האיכותני.
    "המחקר האיכותני, אשר איננו מתיימר להיות אוביקטיבי, איננו מתיימר להיות מייצג ובעיקר חושף את האג'נדה האידאולוגית של החוקר"
    וזה אתה כתבת, אז בקיצור אתה רוצה תכתוב מאמר אבל אל תקרא לו מחקר, מה שאתה עושה זה מאמר עיתונאי, טוב יותר או פחות אני לא יודע כי לא חשפת אותו, יותר נכון אפילו כשכתבת עליו השתדלת לעמעם ככל האפשר.
    בקיצור יש לך אג'נדה ויש לך דעות ואפילו ריאיינת כמה אנשים שתומכים בדעתך אבל זה מחקר? תעשה לי טובה. מכסימום מַסָּה(essay)

  16. דרור ק

    מצד אחד אתה מטיף נגד אובייקטיביות, מצד שני אתה כועס על האוניברסיטה על שהיא לא מוכנה לאמץ כל מחקר. לאוניברסיטה יש קו מסוים, והמחקר שלך לא מתאים לקו הזה, ולכן היא לא מוכנה לקבל את המחקר שלך. עד כאן הכול מתאים לגישה שלך, אז על מה ההתרעמות? אילו היית אומר שהכנת מחקר על-פי מיטב המסורת האקדמית הקלאסית, והאוניבסיטה העברית דחתה אותו משום שלא אהבה את הממצאים – הייתי מבין את התרעומת. אבל אתה בחרת מתוך הכרה ואידאולוגיה לעבוד בגישה אחרת, שהיא לדעתך טובה יותר. נראה לי שתצטרך להקים פורום חדש שיפרסם את המחקר שלך. אגב – זה יהיה עצוב. אם ההדרה קיימת בשיטה הקלאסית, היא תהיה חזקה יותר בשיטה שלך.

  17. יואב פלד

    אין סכנה גדולה יותר למדעי החברה הביקורתיים מאשר התפיסה, שאכן קיימת בחוגים מסוימים, שהברירה היחידה היא בין פוזטיביזם המתיימר לחקות את מדעי הטבע (של המאה ה-16) לבין גישה שהכל הולך, אם רק הכתיבה היא מנקודת מבט תקינה פוליטית. אני כמובן לא מייחס לרבאח חלבי את התפיסה הזאת שכן, כפי שציינו רבים, הוא לא שיתף את קוראי העוקץ במאמרו. אבל מאחר שהנושא עלה לדיון, נראה לי חשוב להדגיש שיש אפשרות, וחובה, להיות "איכותניים", ביקורתיים, פוסט- כל מה שאתם רוצים, ועדיין לעמוד בקני המידה החמורים ביותר של איכות אקדמית.

  18. רוזה

    הנסיון להפריד וליצור שני מדעים מחקרים הנו סגרטיבי, קפיטליסטי במהותו ונועד ליצר סריסים אינטלקטואלים וליצר עבדים ואדונים לדורות, כשקיר פלדה מבדיל ביניהם. מה לאספסוף ולחשבונות ומספרים. עצם ההפרדה בין המדעים הכמותיים, ניהול כורים גרעיניים או בדיקות דם וזיהום סביבתי לבין סוציולוגיה ואנטרופולוגיה נועד לחלק את החברה החושבת לשני חלקים נטולי תקשורת ביניהם ואז ישלטו הפרד ומשול. אין שום הבדל בין איכות לכמות, יש הגיון . 100 גרם זה מאה גרם קפיטליסטי או אחר. ברגע שאתה מסכים שמאה גרם זה דבר שונה בנסיבות שונות כבר קבעת שלאחד 100 גרם לחם זה 80 ולאחר זה 120 ונחש מי ירעב ומי ישמין. כך זה ביחסי כח בין שליט לנשלט תלמיד למורה, בלי מספרים זה שקר מניפולטיבי. כשאתה עושה בדיקות דם אתה רוצה מידע כמותי כך מהספידומטר ומד לחץ האויר בצמיגים. אם השיטה המדוברת כאן תשלוט יהיו שתי אוכלוסיות: אחת תקבל משכורת מספיקה איכותית, יעשו לה בדיקות דם איכותיות והיא תגדל בבתים בנויים בשיטות לא כמותיות הבנק ינהל חשבונותיה בשיטות איכותיות (ואת חשבונותיו בשיטות כמותיות) והאחרת תקבל בדיוק 25.000 ש"ח ליום, בדיקות דם במ"ג לסמ"ק ותסע במכונית עם מד מהירות, מד לחץ, מד זרם חשמל ומד דלק מספריים ובכלל תעבוד בשיטות כמותיות, מי ישלוט במי ומי יהיה עבד נצחי. העבד יסע עם נהג שעובד בשיטה איכותית, "יהיה בסדר" כי אני בסדר, פוליטית, סקסואלית, דתית במקום לנסוע עם אדם הנוהג לא מעל 60 קמ"ש בלחץ צמיגים של 25 +/- 2.

  19. יורם גת

    שההשקפה לפיה "המדע האיכותני" הוא אנטי-אליטיסטי ואילו "המחקר הכמותי" הוא פרו-אליטיסטי היא שגוייה. האליטיזם מוכתב על ידי מבני הכח בחברה. דרכי העבודה הנהוגות באקדמיה – ובפרט שיטת ה-"peer review" – לפיהן בעלי הכח המבוססים מחליטים מה יפורסם ומה לא – הן דוגמה מובהקת של יחסי כח היררכיים. התואנה שמדובר בבדיקת איכות היא מופרכת, מאחר שאיכות היא עניין סובייקטיבי, המשקף את דעותיהם הקדומות של הבודקים.

    אפשר להעלות על הדעת אלטרנטיבות אליטיסטיות פחות לשיטה הזו. אני מציע שיטה כזו כאן:
    http://probonostats.wordpress.com/2008/07/02/the-self-review-system/

  20. אברהם חדד

    לקבל עותק מן הטיוטא לכתובת הדואר המצורפת.
    אני גם מאמין שלשם שלמות הרשימה לעיל, כדאי היה לצרף לינק כך שכל קורא יכול להתרשם מן המאמר עצמו.

  21. אנה

    בנוסף – המילים "היפות והגבוהות" בהן השתמשת אינן עושות כל רושם , ברור כי "מאמרך ומחקרך" מגמתי. אין זה אומר שאין אפלייה וטענתך די מובנת אך היא לא מכוונת רק לסטודנטים הפלסטינים. ראוי אם היית כולל את כל הנדכאים, זה היה יותר איכותני ואיכותי לא?

  22. אורן א.

    כאדם שלא חי את הווית האקדמיה נראה לי מהצד כאילו אתם מתנהלים שם בבועה צבועה במיוחד, ערבים ויהודים כאחד.

  23. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אני אישית הפסקתי לקרוא כשראיתי "פאנון".

  24. גורם ית

    בכל הקשור למפעלים אנושיים שאינם מגע ישיר עם הטבע (מדע מדויק), המדדים היחידים הם מדדים סובייקטיביים. איך נמדדת יעילותו של בית חרושת? ביחס ליכולתו לענות על ביקוש בהיצע, כלומר במדדים שנמצאים כולם בראשם של הצרכנים והיצרנים. לצערי ולצערנו אין מדד אחר, אין מבט אובייקטיבי מהצד שאפשר לקבל בשביל לדעת מהי "איכות", ולכן היא כל כולה סובייקטיבית.

  25. גירף מהחי טק

    כל עוד אתה לא מפרסם את המאמר המקורי, הפוסט שלך פשוט לא רלוונטי לכלום.

    מה שעשית זה בסה"כ להציג את דעתך האישית תוך כדי תיבול בחצאי משפטים שרק אתה ואותם עורכים שאתה מלין עליהם יודעים מה ההקשר המקורי שבו הם נכתבו.

    ברשותך, אם אתה רוצה שיתייחסו לטענות שלך ברצינות, אתה צריך:
    א. להציג את העובדות כהוויתן (במקרה הנ"ל: לפרסם את המאמר המקורי + לפרסם את הערות העורכים במלואן, או לפחות את ההערות הרלוונטיות במלואן).
    ב. להציג את טענתך. במפורש.
    ג. להוכיח את טענתך מתוך העובדות בלבד.
    ד. (אופציונלי) להוסיף את דעתך האישית על העורכים, וכמה שאתה חושב שהם *#%*&# (הצנזורה במקור).

    עבודה בשיטת ה"אכלו לי שתו לי" היא לא רצינית,

  26. ב.ס.

    "מכאן בא לעולם המחקר האיכותני, אשר איננו מתיימר להיות אוביקטיבי, איננו מתיימר להיות מייצג ובעיקר חושף את האג'נדה האידאולוגית של החוקר, כדי לשמור על הגינות ושקיפות, מה שלא עושה החוקר הכמותי, אשר מטעה את הקורא כאשר הוא מנסה דווקא להסתיר את העמדה האידאולוגית ממנה יוצא למחקרו".

    החוקר הכמותי לא צריך להכריז על האידאולוגיה שלו, כי, לפחות עקרונית, שיטות המחקר שלו אמורות להתפרסם,ולכן ידועות וברורות, ואמורות לספק לספקנים, ומי שלא יהיה, כלים לשיחזור ולביצוע עוקב ומדויק של מחקרו.
    אם טעה או עיוות את מחקרו עבור האידאו' שלו זה יעלה ויגלה עצמו כל פעם מחדש.

    ויש דבר מה נוסף שהינו בעייתי ולא פותר דבר אלא פשוט מעתיק את הפרובלמתיות למישור אחר.

    מאחר ואין אובייקטיביות אז בואו ולא נשאף אליה כלל אלא מראש ובמודע נייצר מחקרים מוטים שלכולם ברור שאיכותם ירודה ומשבשת כל אפשרות לייצור שפה מדעית משותפת.
    למעשה יש כאן סוג של אפליה מתקנת ע'י מי שסבורים שהם מקופחים.הם מתקנים את קיפוחם עבור עצמם ע'י יצירת ידע שמראש
    אינם מתימרים לאיכותו מעבר להיותו משרת אידאולוגיה.
    למעשה במאבק על כוח מנסים המקופחים לייצור צריח שיספק להם כוח ושממנו יוכלו לתקוף את הצריח של יריביהם.
    למעשה זה יצירת קודקס חוקים חדש בכל הקשור למחקר ולאובייקטיביות במחקר.
    זה יצירת תרבות חדשה.
    כלל לא בטוח שהאינטרס האמיתי לטווח ארוך מצדיק גישה כזו.
    לכן המרתק במאבקי הכוח הללו מה יעשו המקופחים, אם וכאשר יגיעו לעמדת הכוח שתאפשר להם לזנוח את האיכותנות ולהסתיר את אידאול' שמירת כוחם מאחורי האובייקטיביות, או שיישארו עם האיכותנות.

    מזל שבמדעי הטבע אי אפשר להחיל מודל של איכותנות.

  27. שחר

    הכותב מצליח לנסח בפסקאות הפתיחה שלו את החולי של הרבה מהמחקר האיכותני דהיום בצורה מדוייקת – ההסתתרות מאחורי דעה פוליטית, הנמכת העבודה האמפירית לכדי מינימום נדרש, מחסור כרוני בהגדרות מונחים מדוייקות ולמצער – ראיית העבודה המדעית ככלי לאישוש תאוריות פוליטיות ועמדות פוליטיות. אולי זו הסיבה שמדעי החברה דוחים אנשים רבים.
    כתב עת מדעי, כמו כל פרסום מדעי אחר, אינו לוח מודעות פוליטי. מטרתו העיקרית אמורה להיות ניתוח המציאות על רבדיה השונים. לניתוח כזה ולהצגתו סטנדרטים שונים בכל דיסיפלינה (שלא לומר בכל כתב-עת). יתכן, אפילו מאוד, והעורכים המדוברים אכן חוטאים באותו החטא של מר חלבי, ומנסים לאשש את תפיסותיהם הפוליטיות דרך עבודתם המדעית. בכך, הם אינם שונים ממר חלבי.
    אולם אם עורכי האנתולוגיה אכן התלהבו מהתקציר, קשה לטעון כאילו הם מסתייגים מהמשמעויות הפוליטיות של מסקנותיו, שכן אלו אמורות להיות מיוצגות בתקציר המאמר. לעיתים הניסוח הוא אכן בעייתי, והסקת המסקנות לעיתים באמת לוקה בחסר והנתונים יכולים אפילו להיות חלקיים מדי, וניתן להצביע על כך מבלי להיות גזעני, ריאקציונר או אפילו פשיסט. ייחוס "חוסר-יכולת" רגשי-פסיכולוגי לקבלת עמדה מסוימת לחוקרים גובלת בגזענות שכן "יהודים", ובוודאי מן ה"אליטה" אינם יכולים, כמובן, להבין את מצבו של ה"פלשטיני".

  28. סטודנט

    הכעס על הנסיון לכפות עליך מסקנה שלא מתאימה לממצאים בהחלט מובן, אבל האופן שבו אתה מייצג את המחקר האיכותני עושה לו קצת עוול: "איננו מתיימר להיות מייצג ובעיקר חושף את האג'נדה האידאולוגית של החוקר"? הרי המחקר שלך בהחלט מתיימר לייצג את החוויות של סטודנטים פלסטינים. כשאתה כותב "הממצאים היו קשים ביותר, והראו שהסטודנטים מרגישים מודרים", הרי אתה מנסח הכללה ביחס לציבור מסוים, ואתה טוען שההכללה הזאת כן עומדת באיזשהם קריטריונים מתודולוגים, ולא רק משקפת עמדה אידיאולוגית מוכנה מראש. אם באמת לא היית מתיימר לייצג את המצב האמיתי של סטודנטים פלסטינים, במה עדיפה הטענה שהם חווים גזענות מהטענה שמצבם נפלא? רוב החוקרים האיכותנים שאני מכיר לא היו מסכימים להצגה הזאת של הדברים, כאילו האידיאולוגיה היא הדבר היחיד הקובע ואין שום חשיבות לקריטריונים מתודולוגים ושום נסיון להגיע להכללות תקפות. והאם כל מחקר כמותי "משרת את האליטות"? למשל כל מחקר כמותי שמראה פערים כלכליים בין יהודים וערבים במדינת ישראל הוא בהגדרה בלתי תקף?

    הממצאים שלך דווקא נשמעים משכנעים מאוד, אבל בטיעונים של "הכל אידיאולוגיה" אתה רק מחליש את הטענות שלך, לדעתי.

  29. יואש

    במקום כל ההסברים שאינם מעלים ואינם מורידים, אנא העלה את מאמרך כדי שנוכל לקרא להתרשם ולהגיב בעצמנו בלי הפרשנות המוקדמת שלך.
    רב תודות

  30. יורם גת

    מדעי החברה (או "מדעים רכים") אינה אינפורמטיבית. תפיסת האיכות היא סובייקטיבית בכל פעילות אנושית (אולי, עם יוצאי דופן טריוויאליים). אין מאמר, כמותי או איכותי, מדוייק ויסודי ככל שיהיה, שלא ניתן למצוא תואנה על מנת לטעון שהוא אינו עומד בסטנדרט האיכות המקובל.

  31. עדו

    בקצור, כתבת תעמולה ואתה מתרגז למה לא מחשיבים את זה כעבודה אקדמית. גם אני כמוך חושב שמפלים את הערבים באוניברסיטה – לטובה. עובדה שהם מתחילים ללמוד בגיל 18 ויהודי מתחיל ללמוד בגיל 21. לידיעתך, בשנים האחרונות החלה המדינה בתהליך של אפליה מקלקלת כלפי הערבים – יש משרות שרק ערבי יקבל אותן גם אם הוא רע לאין שעור למול יהודי שמתמודד על המשרה. כדי שכל הצדקנים לא יקפצו – אם היו מקבלים ערבי לעומת יהודי כששניהם בעלי אותם הישגים זו אפליה מתקנת ראויה אבל כאשר מקבלים לעבודה אפס גמור רק כי הוא ערבי זו אפליה מקלקלת.

  32. סטודנט לסוציולוגיה

    עידו טועה ומטעה. המצב בדיוק הפוך: האוניברסיטאות מאפשרות לעתודאים יהודים בני שמונה עשרה להתקבל לפקולטאות שערבים צריכים להיות בני עשרים כדי להתקבל אליהן. בנוסף, בכל פעם ששיעור הערבים באוניברסיטאות נראה להן גבוה מדי, הקריטריונים משתנים כדי להוריד את אחוז המתקבלים. הנה קישורים:

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=365842&contrassID=2&subContrassID=1&sbSubContrassID=0

    http://world.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=%2Fibo%2Frepositories%2Fstories%2Fm1_2000%2Fskira20070315_838172.xml&origin=ibo&layer=career&layer2=coupon

    http://english.aad-online.org/hebrew/11/20/a2.htm

    יש איזשהו ביסוס לטענה על ה"אפלייה המקלקלת"? יש תופעה רחבת היקף של משרות שיהודים לא יכולים להתקבל אליהן ורק ערבים כן, שמקזזת את כל המקרים ההפוכים? זאת נשמעת קצת כמו טענה של קוזק נגזל.

  33. עדו

    יש סימוכין – תבדוק במשרות פנויות בשרות המדינה ותראה שרבות מהן מיועדות בשנים האחרונות לערבים בלבד. לא למצטינים אלא לערבים ותהיה רמתם האקדמית ו/או האישית אשר תהיה. תבדוק גם במשרות שלא מוגדרות לערבים בלבד במשפטים למשל כמה ערבים עם ציונים נמוכים התקבלו להתמחות בשרות המדינה לעומת יהודים עם ציונים גבוהים שלא התקבלו לאותן משרות. אתה יכול לצין באיזה חוגים ובאיזה אוניברסיטאות יהודי יכול להתקבל בגיל 18 וערבי בגיל 20?

  34. חבקוק

    קראתי את הכתבה שנתת אליה קישור, וכל מה שהיה כתוב שם הוא שכדי למנוע מצב שבו תלמידים מעיירות הפיתוח מופלים יחסית לתלמידים הערבים שינו את השיטה.
    תסתכל בטבלאות שמופיעות בכתבה שצירפת ותראה שבני עיירות הפיתוח מופלים לרעה באופן ברור ביחס לתלמידים הערבים בשיטה החדשה.
    אגב, אתה יודע מתי פורסמה הכתבה?

  35. סטודנט לסוציולוגיה

    בכתבות שצירפתי יש שלוש דוגמאות לאוניברסיטאות ששינו את הקריטריונים לקבלה מייד אחרי ששיעור המועמדים הערבים עלה. בכתבה האמצעית, מ"דה מרקר" מצוין שבפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב הוסיפו קריטריון של "בשלות נפשית" (משהו שלא קיים ב-13 ארצות אחרות שנבדקו, ולא היה קיים בארץ עד ששיעור הערבים היה גבוה מדי) שמונע מערבים להתחיל ללמוד בגיל 18 – אבל הקריטריון הזה לא חל על עתודאים יהודים שבגיל 18 הם כנראה בשלים מספיק. יש פה שלושה מקרים שונים (נדמה לי שמשנת 2003, 2006 ו- 2007) שבהם קריטריונים של קבלה השתנו מייד אחרי שאחוז הערבים המתקבלים עלה. נראה לי קצת תמים לחשוב שיש פה צירוף מקרים, ופתאום סתם כך נזכרו בצורך בבשלות נפשית של סטודנטים לרפואה.

    עדו, אולי יש משרה או שתיים בשירות המדינה שפתוחות יותר לערבים, אבל נראה לי משונה להתמקד בזה כשבכל המשק הישראלי יש אפלייה בתעסוקה כלפי ערבים. אני אחפש דו"ח עם נתונים, אבל כמעט בכל מוסד שתחשוב עליו יש תת-ייצוג של ערבים, זה לא איזה סוד.

  36. סטודנט לסוציולוגיה

    אפלייה בתעסוקה על רקע לאום, לפי האגודה לזכויות האזרח
    http://www.acri.org.il/Story.aspx?id=276#title6

    בעניין ביטול הפסיכומטרי הסיפור הוא כזה: הטענה נגד המבחן היתה שהוא מפלה כנגד אוכלוסיות מוחלשות. רשויות האוניברסיטה הסכימו לבטל אותו מתוך תקווה שייכנסו יותר יהודים מעיירות פיתוח, אבל כשקרתה תקלה ונכנסו יותר מדי ערבים הם ויתרו, תוך שנה, עלהניסוי הזה וחזרו לשיטה המקורית. מי שהרוויח מהחזרה לשיטה המקורית לא היו בני עיירות הפיתוח ובוודאי שלא הערבים, אלא אותן אוכלוסיות מבוססות שהרוויחו מן השיטה מלכתחילה. תסתכל בכתבה, זה בדיוק מה שמתואר.

  37. חבקוק

    אין לי יותר מדי מה להגיד, נשמע לי הגיוני לדרוש מרופא שיהיה יותר מסתם בעל ממוצע גבוה, אבל זה לא שאני מומחה או משהו. לעניין הקיפוח, שקיים או לא, זה בכל מקרה עדיין בגדר הוכחה נסיבתית.

    מה שנשאר זה הנושא של קיפוח בני עיירות הפיתוח. חשבו שקריטריונים ישפרו את הסיכויים של כל התלמידים מהשכבות החלשות, אבל זה לא מה שיצא. אז במקום לקבור את בני עיירות הפיתוח יותר עמוק ממה שהם תקועים היום, קברו את השיטה. מה הבעיה עם זה?

  38. עדו

    ראשית זה לא שתי משרות אלא עשרות משרות כולל בכירות ביותר. שנית בלי ספק היתה אפליה אבל הנקודה היא שמנסים לתקן אותה בדרך לא ראויה. שלישית בענין הבשלות הנפשית- כל יהודי ללא יוצא מן הכלל לא יכול להתקבל לשום חוג אם הוא עושה צבא לעומת מיעוט הערבים שאינם יכולים להתקבל לחוג ספציפי מסיבה מיוחדת שחלה על כולם כולל יהודים מלבד מי שעומד בקריטריון. אז את מי מפלים עכשיו. לטעמי אגב לא צריך לתת לאף אחד, יהודי או ערבי, להכנס לאוניברסיטה לפני גיל 21 כך שגם המשתמטים היהודים לא יוכלו להנות מסרובם לתרום למדינה.

  39. ממי

    שאלה לי לרבאח, מתי נעשה המחקר? על כמה סטודנטים? מי היו הסטודנטים ובאיזה תנאים? כיצד נעשה הניתוח?

  40. אני

    לפעמים יש כאן בהעוקץ מגיבים שפשוט לא נותנים לעובדות לבלבל אותם. האם קראת את הדו"ח של האגודה לזכויות האזרח שהסטודנט לסוציולוגיה הפנה אותך אליו? האם אתה חולק על העובדה שהוא הרבה יותר שיטתי ומבוסס מהרושם הכללי שלך שמדובר ב"עשרות משרות"? למה שלא תפתח שנתון סטטיסטי ותראה מהו השכר הממוצע של ערבים בישראל לעומת יהודים בעלי אותה רמת השכלה? אלה נתונים רשמיים של המדינה שלך, אותה מדינה שמפלה אותם.

    קצת מפתיע שמישהו שהמדע חשוב לו עד כדי שהוא מאשים את כותב המאמר בהפצת תעמולה במסווה של כתיבה אקדמית עושה את מה שאתה עושה.

  41. סטודנט לסוציולוגיה

    הנתונים לגבי העובדים הערבים בשירות המדינה61 מעידים על אפליה קשה:

    מתוך 57,057 62 עובדי מדינה, 2,818 בלבד הם "ממגזרי המיעוטים" – כלומר פחות מ- 5%, הרבה פחות משיעורם באוכלוסייה.63

    מתוך 3,406 עובדים חדשים שנקלטו בשירות המדינה בשנה האחרונה 211 הם ערבים (6.2%). 64

    900 (למעלה משליש) מהעובדים הערבים מועסקים במשרות לא תקניות. 65

    1,682 (60%) מהעובדים בני המיעוטים הם עובדים קבועים.66

    בארבע הדרגות העליונות בדירוגים העיקריים מועסקים 70 עובדים ערבים בלבד (כ- 0.47%). 67

    61% מהעובדים הערבים בשירות המדינה (1,720) עובדים במשרד הבריאות ובבתי חולים. עוד 342 הם עובדי המשרד לענייני דתות, רובם קאדים.68

    חלק ניכר מעובדי המדינה הערבים מועסקים באזור המגורים שלהם, במשרות שניתן לאיישן רק על ידי ערבים, ברוב משרדי הממשלה בירושלים, שם מצויות הנהלות המשרדים, אין אף עובד ערבי. 69

    ברוב משרדי הממשלה יש עובדים ערבים בודדים (לא יותר מעשרה).

    באופן אירוני המקום היחיד בשירות המדינה בו יש לערבים ייצוג גבוה משיעורם באוכלוסייה הוא שירות בתי הסוהר ש- 23.5% מעובדיו (אם כי רק 13.6% מהקצינים) הם ערבים70.

    מאז קום המדינה לא מונה אזרח ערבי לתפקיד מנכ"ל או אף משנה למנכ"ל של משרד ממשלתי.

    בין השנים 1996-1993 הופעלה בשירות המדינה תוכנית לגיוסם של 180 עובדים ערבים. התוכנית לא נועדה, ואף לא היתה יכולה, לספק מענה מקיף לתת-הייצוג של ערבים בשירות המדינה. מטרתה העיקרית היתה לפרוץ דרך. בדיעבד נראה שמטרה זו הושגה – אם בכלל – באופן חלקי ביותר. סקר שערכה נציבות שירות המדינה בקרב כ- 400 המועמדים שהגישו מועמדותם במסגרת המבצע הראה שלרובם המכריע (קרוב ל- 90%) של המועמדים הערבים היתה השכלה העולה בדרגה או שתים מדרישות התפקיד, דבר שיש בו כדי להעיד על אפליה71 . שיעור העובדים הערבים בקרב עובדי המדינה לא גדל באופן משמעותי, רובם מועסקים בדרגים בינוניים ונמוכים, מחוץ להנהלות המשרדים בירושלים ורק מיעוט קטן ביותר מהם מועסק במשרות שאינן קשורות ישירות למגזר הערבי או כאלו שמהוות פריצת דרך מבחינת סוג המשרות שבהן החזיקו ערבים במשרדי ממשלה בעבר. לאחרונה קיבלה הכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק של ח"כ עזמי בשארה להעדפה מתקנת שתביא לייצוג הולם של האוכלוסייה הערבית בשירות המדינה.72

    פרסום מכרזים על משרות בשירות המדינה בשפה הערבית הופסק "מסיבות תקציביות" וחודש רק בעקבות לחץ של האגודה לזכויות האזרח בישראל73.

    http://www.acri.org.il/Story.aspx?id=276#title6

  42. ד"ר אהרון יצחקי

    פרופ' לביא הנכבדה,
    שלום רב.
    תודה על המילים החמות. תשובה מפורטת יותר על שאלתך שבנושא, נמצאת במאמר: "הוצאה להורג במשפט הישראלי", ששלחתי לאתר "מאהל נודד". אני מקווה שיתפרסם לאחר ראש השנה. ציטוט מתוכו, שמתייחס ישירות לשאלתך, שלחתי ישירות אליך באמצעות "עוקץ". אינני בטוח שיגיע אליך, לכן אביא אזכור קצר לתוכן הציטוט:
    אני כותב , אמנם לא הרבה, על ההמזרחים שאינם יהודים, להלן: הערבים, כחלק מהמזרחים היהודים, להלן: המזרחים.
    היחסים בין יהודים וערבים ויחס המדינה לערבים, מעסיקה רבים מכל הדתות, כולל יהודים. ב. מיכאל, למשל, תוקף בזעם רב את המדינה בשל מדיניות ההרג וגישתה הבלתי אנושית של המדינה, נגדם. מדינת ישראל מעודדת פרסומים אלה. לכן, דברים לוהטים מתפרסמים גם בתקשורת הדומיננטית. הסיבה היא הרצון של מדינת ישראל להוכיח לעולם, שיש זרם הומינסטי חשוב ובעל השפעה של ממש במדינת ישראל לטובת הערבים, דבר שאינו נכון בכלל. נוסף לכך, מדינת ישראל מקימה ועדות ומשפטים לגבי החלק שמתפרסם בעולם על יחסים קשים והרג בערבים. הטיפול התקשורתי והמשפטי בתוך מדינת ישראל חסר ערך, אולם הוא חשוב מאוד למדינה ביחסיה עם מדינות העולם. הוא משחרר, מבחינת החוק הבינלאומי, את מדינת ישראל מפני אפשרויות של סנקציות במוסדות האו"ם ובראש וראשונה מפני נקיטת אמצעים משפטיים נגד מדינת ישראל ומנהיגיה, בבית הדין הבינלאומי לפשעים נגד האנושות. כל זאת, בשל העובדה שיש פרטים שמתפרסמים בעולם, בלאו הכי, על-ידי נציגי התקשורת העולמית, כאשר למדינת ישראל אין שליטה על דליפת המידע. המדינות והתקשורת העולמית מתאמצות לשאוב מידע מישראל על היחס לערבים, לכן נשלחים נציגי תקשורת וצלמים לשטחים, ולמקומות מגע בין המדינה לבין אזרחיה הערבים.
    אחרת לחלוטין לגבי המזרחים. המזרחים אינם קיימים בכלל בדעת הקהל העולמית, ולא ידוע שמטילים על מישהו לבדוק את יחס המדינה למזרחים. לכן, מדינת ישראל הצליחה להעלים לחלוטין את יחסה הגזעני למזרחים היהודים. היא מצילחה למנוע דליפת מידע כלשהו על המזרחים. ישראל נעזרת בהתעלמות העולם מהמזרחים, וכופה העלמה מוחלטת של הגזענות נגד המזרחים במרחב הציבורי הישראלי והעולמי. גם אותם אנשים שמגינים על הערבים בלהט, כיבכול, נתקפים רוגז היסטרי מאזכור כלשהו של יחס המדינה הגזעני כלפי המזרחים.
    אנשי "מדע", אומנות, פובליציסטיקה ואחרים, שהמדינה מתירה להם להופיע במרחב הציבורי, מכחישים נמרצות את השואה, שמדינת ישראל מחוללת בנו, המזרחים, בשל מדיניותה הגזענית. בכך, הם מחלישים את המאבק נגד הגזענות ומפצלים אותו. בהכחישם את הסבל של המזרחים הם מנטרלים כמחצית מהאוכלוסייה הישראלית, מאמאבק נגד הגזענות ומשתקים אותו.
    אני מאמין שדרך זו פוגעת גם בערבים. נוצרת חזות לא נכונה, כאילו סבלם נובע רק מטעמים לאומיים, בו בזמן שבפועל, סבלם הוא גם מטעמים גזעניים.
    לעומת העיסוק בערבים בלבד והמאמץ לבודד אותו, אינני מכיר מחקרים עיוניים שמטפלים באורח מקיף, אמין ושיטתי שיתייחס לנושא הגזענות נגד המזרחים. אני מתכוון גם לאלה שמתיימרים שהם תומכים בנו מאוד והם בשר מבשרנו.
    בתחילה הבאתי במאמר דוגמה של כתיבה ממי שנאבק רבות, כביכול, עבורנו, אך בסופו של דבר, למרות שנחשב קיצוני לטובת המאבק המזרחי, הוא תומך במישור האידיאולוגי תמיכה מוחלטת בעמדתה הגזענית של מדינת ישראל. מחקתי קטע זה, בכדי להימנע מפגיעה אישית.
    גם המגינים הגדולים עלינו, מתוכנו המזרחים, מבליעים בתוך כתביהם, נתונים ופרטים שאינם אמת, באופן שבסופו של דבר, נוצרת עמדה התומכת במידה זו או אחרת באידיאולוגיה הגזענית של מדינת ישראל, מבססת אותה או מבטלת את משמעות. מדינת ישראל לא תאפשר, בשום פנים ואופן, כתיבה שאין בה פרטים שמכחישים את השואה המזרחית, במישור האידיאולוגי, במיוחד.
    לכן, ראיתי בשלב מאוחר מאוד של שנותי, לכתוב על הנושא, מחקר אובייקטיבי השוואתי, שיביא את ענייננו לידיעת הדורות הבאים. שאלמלא כן, בנינו ונכדינו יאמינו שב"מדע", לעניפיו השונים, שנכתב כולו לצרכים אינטרסנטיים גזעניים גרידא, והנתמך באומנות ובפובליציסטיקה, יש משהו ממידת האמת, דבר שאינו נכון בכלל.
    ראיתי הכרח לכתוב את "המסכה", כמחקר אמיתי, השוואתי, אובייקטיטבי וללא משוא פנים, על יחס המדינה לאוכלוסייתה על שני מגזריה, המשרחים והאשכנזים, במידה שווה, מבוסס על מסמכים רשמיים מטעם המדינה, וארכיוניה השונים וממקורות אחרים. הללו מפריכים את הכזבים שהופצו, בכל הדרכים האפשריות, למטרה אחת ויחידה היא למען שוד המשאבים החומריים והאנושיים שלנו, המזרחים, לטובת האשכנזים ולטובת מתי מעט בעלי הון.
    "הבגידה", פותר את חידת מקורותיה והתרקמותה של האידיאוליגיה שמנחה את פעולות המדינה, ביחסה למזרחים ולאשכנזים, כאחת.
    בהוקרה רבה
    ובברכת שנה טובה
    אהרון