על טוסטר עם תמונות, חופש ביטוי ודמוקרטיה

יוסי דהאן

אמיר חצרוני, מרצה בכיר לתקשורת במכללת יזרעאל, כותב היום ב"דה מרקר" מאמר "הגיע הזמן לטלוויזיה מסחרית של ממש", מאמר בזכות הסרה מוחלטת של הרגולציה על הערוצים המסחריים. המאמר עושה שימוש באותה רטוריקה חבוטה ופשטנית של חסידי השוק החופשי הניאו ליברליים האורתודוכסים.

לדעת חצרוני מאחרי הצעת משרד האוצר לפתיחת שוק הטלוויזיה המסחרית לתחרות מסתתר אושר גדול.

" צעד כזה יגדיל את מבחר הערוצים, יוריד את מחירי המנוי לכבלים וללוויין, יגביר את התחרות ואולי אף יביא להורדת מחירים של מוצרי צריכה שונים. הוא גם יתרום לחופש הביטוי, מאחר שהערוצים החדשים יגדילו את הנגישות למסך של אלה שאינם בברנז`ה.

תוכני המשדרים ייקבעו, לראשונה בישראל, על ידי טעם הקהל ולא על ידי קומיסרים. אפילו המדינה תרוויח מהמעבר לשוק חופשי, מכיוון שהתמורה ממכירת רישיונות השידור תועבר ישירות לקופתה, וניתן יהיה להשתמש בה למטרות חברתיות חשובות לא פחות מהפקת סרטים על מלחמה בעוני".

"לכאורה" כותב חצרוני, "פרט לבעלי השליטה בערוצים 2 ו-10, שיאבדו את המונופול, אמורה הצעת האוצר ומשרד התקשורת לקצור שבחים מכל עבר, אך לא כך הם פני הדברים. קואליציה של בעלי אינטרסים – המורכבת מהרשות השנייה (החוששת לאבד את סמכותה), יוצרי הדרמות הטלוויזיוניות (שיאבדו את האפשרות למכור יצירות מופת במחיר מופרז), חוקרי תקשורת מהאקדמיה (שעלולים לאבד את קרן המחקר של הרשות השנייה, המממנת את מחקריהם) ופוליטיקאים (הסבורים כי תפקידה של טלוויזיה מסחרית אינו לבדר, אלא לקדם אידיאולוגיה של פיוס בין יהודים לערבים) – מזהירה כי אם נפתח את שוק הטלוויזיה לתחרות נהיה, חס וחלילה, כמו אמריקה".

וכאן מגייס חצרוני את מומחיותו האקדמית בתחום התקשורת וקובע:

"אזהרה זו משונה מעט, בהתחשב בעובדה שהטלוויזיה האמריקאית היא המצליחה בעולם."

אני לא יודע מהו סולם הדירוג האיכותי להצלחה של רשתות טלוויזיה על פי חצרוני שבו ארצות הברית מדורגת במקום הראשון (יותר כסף, יותר ערוצים, יותר פרסומות?), אני גם לא יודע על איזה מחקר אקדמי נסמכת המסקנה ההחלטית הזו  של חצרוני. אבל אולי על מנת לעמוד על טבעה של הטלוויזיה המצליחה ביותר בעולם מן הראוי שחצרוני יעיין בכתביבם של כמה חוקרים זוטרים בתחום התקשורת החוקרים את הטלוויזיה האמריקאית דוגמת, ניל פוסטמן, רוברט מקצ`סני, אדווין בייקר, בן בגדיקיאן, כריסטופר מרטין, רוברט אנטמן, הרברט גנס, טוד גיטליין ואחרים, שהדירוג שלהם כנראה שונה מזה של חצרוני, והמתארים את מה שמרחש במה שנהוג לכנות "ארץ השממה", או בלשונו הפואטית של ברוס ספרינגסטין 57 Channels and Nothing On.

על מנת לחשוף את כשלי הטיעונים הפשטניים של חסידי האורתודוכסיה של השוק החופשי דוגמת חצרוני, מן הראוי כאן להציג את ניתוחו של אחד האנשים המעניינים הכותב כיום על תקשורת, שווקים ודמוקרטיה – Edwin Baker, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת פנסילבניה, ניתוח שהצגתי בעבר באתר נגד טיעוניו של מיכאל בן גד, כלכלן שיצא בהתלהבות דומה לזו של חצרוני, נגד "הפטרנליזם הפוליטרוקי" בשוק התקשורת.

בייקר חושף בספריו את כשלי אנלוגית השוק לתקשורת ומצביע על תפקידה הדמוקרטי של התקשורת. לטענת בייקר ההסדרים הכלכליים הקיימים בשוק התקשורת אינם מבטיחים לא הוגנות ולא יעילות, ומאפיינים ספציפיים של שוק התקשורת יוצרים כשלים דרמטיים בסיפוק העדפותיהם של בני אדם.

הרעיון שהשוק מספק את מה שאנשים רוצים צריך להיות מלווה בהסתייגות "בהינתן מחיר המוצר ויכולת האנשים לשלם אותו". אולם למוצרי תקשורת יש החצנות חיוביות והחצנות שליליות שאינם משתקפים במחיריהם.

ניקח לדוגמה אחת מהההחצנות החיוביות, כך מתחקירים של עיתון איכותי העורך תחקירים החושפים שחיתויות נהנים כל האזרחים גם אלה שאינם רוכשים  בכספם את העיתון, כיוון שכתוצאה מהתחקירים הם חיים בחברה פחות מושחתת. באותו אופן בחברה שבה כלי התקשורת מרחיבים את אופקיהם של קוראיהם וצופיהם נהנים גם אזרחים אחרים שאינם קוראים או צופים בכלי תקשורות אלו כיוון שהם חיים בחברה שבה כתוצאה מפעילות כלי התקשורת האיכותיים אזרחים זוכים לידע ולפיתוח חוש הביקורת שלהם.

למוצרי תקשורת יש גם החצנות שליליות, אם כלי התקשורת בחברה שבה אנחנו חיים הם שטחיים, סנסציוניים ונעדרי אתיקה מקצועית הם תורמים להתנהגות אזרחית לקויה, כך לדוגמה הם גורמים לכך שהתנהגותם הפוליטית של האזרחים בבחירות מבוססת על ידע חלקי ומוטה.

כך בניגוד לתפיסה הכלכלית הגסה והפשטנית של כלכלנים ומומחי תקשורת נוסח חצרוני , בייקר טוען שהשוק מוביל לתמחור מוטעה של המוצר, קיימות עלויות שאינן מופנמות על ידי היצרנים.

כך מוצרים שלהן החצנות שליליות נמכרים במחיר נמוך מהמחיר החברתי שלהם, בעוד שמוצרים המייצרים החצנות חיוביות שהיו צריכים להמכר במחיר גבוה יותר אינם נמכרים במחיר זה.

ובהינתן הכלל שאנשים רוכשים יותר מוצרים שמחירם נמוך אנשים ירכשו יותר מוצרי תקשורת היוצרים החצנות שליליות ופחות מוצרים היוצרים החצנות חיוביות.

הציפיה של חצרוני שהשוק יפתור את בעיית התקשורת לוקה בחוסר הבנה נוסף.

בייקר מצביע על כך שלא כמו בייצור מקררים או טוסטרים, חלק גדול ממחירו של מוצר תקשורת, עלות התחקיר הכתיבה, עריכה, מתרחשים כאשר מייצרים את העותק הראשון של העיתון, העלות השולית ליצירת עותקים נוספים היא נמוכה מאד יחסית. זהו אפיון של מה שמכונה טובין ציבוריים (Public Goods), טובין שהרבה אנשים יכולים לצרוך אותם ללא גרימת נזק לצרכן הראשון (כמו ביטחון). לכן כאשר מוצרי תקשורת לא יהיו מסובסדים על ידי מפרסמים, או הציבור,  לא ניתן יהיה לייצר את המוצרים הללו.

נקודה שלישית. בניגוד להנחות הרגילות של כלכלנים אודות התנהגות אנשים בשוק המניחות שלצרכנים יש ידע מלא אודות המוצרים, בשוק מוצרי התקשורת קיימת א סימטריה של אינפורמציה בין היצרן לצרכן וזאת בשל היכולת של המפרסמים והמוציאים לאור להשפיע על התוכן מבלי שהצרכן יבחין בכך.

נקודה רביעית ואחרונה, חשוב כנראה לחזור ולהזכיר את העובדה הפשוטה ששווקים ממלאים את ההעדפות של אנשים שיש להם כסף, אולם בחברה דמוקרטית קיימות העדפות שיש לממש גם ללא יכולת של האנשים לשלם. בחברה דמוקרטית אנחנו מניחים שלילדים יש זכות לקבל שירותי חינוך גם כאשר אין להוריהם אמצעים כלכליים, או ליהנות מזכות הבחירה, שבעבר הייתה תלויה באמצעים כלכליים, ללא מבחני אמצעים כלכליים.

באותו אופן חלק מתכני התקשורת מהווים אמצעי הכרחי למימוש אזרחות בחברה דימוקרטית. על מנת לפעול כאזרחים משכילים וביקורתיים ולעצב את חייהם הקולקטיביים אזרחים זקוקים למידע שיאפשר להם לעשות זאת. תכני תקשורת אלו צריכים להינתן באותם תנאים כמו חינוך וזכות הצבעה ולא על בסיס יכולת התשלום או בתנאי השוק התקשורתי הקיים. צריך לחזור ולהדגיש שתקשורת עצמאית ובלתי תלויה מאוימת בחברות דמוקרטיות היום לא רק על ידי השלטון אלא בעיקר על ידי בעלי הון דוגמת מרדוק, ברלוסקוני והשוק התקשורתי הכלכלי המאופיין בריכוז בעלויות צולבות ואנכיות שמומחי תקשורת דוגמת חצרוני מקדמים.

לקראת סוף מאמרו של חצרוני ניתן ללמוד על הדמות המשמשת עבורו מופת לתקשורת חופשית ודמוקרטית. מייקל פאולר, מינויו של הנשיא רונלד ריגן לראש רשות התקשורת האמריקאית. חצרוני מצטט בהתלהבות את אמירתו האידיוטית והידועה לשמצה של פאולר "שטלוויזיה היא בסך הכל טוסטר עם תמונות, ולא מתקבל על הדעת להשקיע ברגולציה של טוסטר". חצרוני צריך היה לצטט גם את המשך האמירה של הוגה הדיעות הדמוקרטי הדגול הזה שלדעתו, מן הראוי להתייחס לשדרים ועיתונאים לא כאל שליחי ונאמני הציבור אלא כאל אנשי עסקים גרידא. אמירה המשתלבת באופן מושלם עם אמירה רפובליקנית משחררת אחרת " the business of America is business". ואכן פאולר לא חדל לדאוג לקהילת העסקים האמריקאים במהלך כהונתו, הוא ביצע דה רגולציה שדאגה לריכוז בעלויות על אמצעי תקשורת בידי בעלי ההון, וביטל את "דוקטרינת ההוגנות", מדיניות רבת שנים, שחייבה שדרים להעניק זמן שווה לעמדות שונות בדיונים ומחלוקות בעלי משמעות ציבוריים. וכך באמצעות הפיכת הטלוויזיה האמריקאית לכלי למימוש האינטרסים של אנשי העסקים, במקום מימוש האינטרס הציבורי, הפך אותה פאולר, כהגדרת חצרוני, ל"מצליחה ביותר בעולם".

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. ברוך מאירי

    למר דהאן שלום רב
    אילו עיתון הארץ היה הגון היה מפרסם את רשימתך הנפלאה -כתגובה.
    ייתכן ואעשה בה שימוש לעיתון האינטרנטי שלנו. נ.צ.לדמוקרטיה
    כל טוב
    ברוך

  2. ד

    כיאה וכראוי.

    חשבת לשלוח לדה מארקר כתגובה?

  3. אורלי נוי

    ד"ר חצרוני זה כתב לפני זמן מה מאמר דעה מקומם במיוחד בויי-נט בו האשים את התקשורת בניפוח פרשיות עבירות המין של ידוענים כאלה ואחרים בטענה שעבירות אלה, "אם בכלל קרו" (והוא התייחס לחנן גולדבלט אחרי שכבר הורשע בבית המשפט), הם חסרי עניין ממשי לציבור כיוון ש"סיכויי רוב רובם הגדול להיפגע מגולדבלט הם נמוכים". אכן, טיעון מזהיר.
    כשמחו ארגוני הנשים על המאמר המחפיר, פצח ד"ר חצרוני במסע הפחדה שכלל איומים מופרכים בתביעת דיבה גדולה, לא לפני שנפנף במעמדו הרם לטענתו בקהיליית חוקרי התקשורת הבינלאומית.
    בסופו של דבר, מסתבר, שמרנים שוביניסטיים נשארים כאלה על מה שלא ידברו. לזכותו ייאמר לפחות שהוא עקבי עד כאב בתפיסת עולמו.

  4. ירושלמי ממז"א

    שעד עכשיו לא ממש ידעתי שאין רגולציה על הערוצים המסחריים.

  5. תוהה

    המאמר של ד"ר דהאן אכן נותן תשובה מצויינת למאמר המתלהם של חצרוני. השאלה היא האם לא ניתן להשתמש בכל הטיעונים של דהאן כדי להצדיק גם פיקוח על העיתונות הכתובה? הרי גם כאן ניתן לדבר על החצנות שליליות של מי שקורא ידיעות אחרונות, למשל, ועדיין ספק אם רבים ירצו להטיל חובה על עיתונים להרחיב את מדור הדעות שלהם.
    בסופו של דבר, אין ספק שתחרות חופשית נוסח חצרוני תוביל בעיקר לתוצאות שליליות ובטח לא לגן העדן שהוא מציע. מצד שני, ספק אם קביעה פטרונית משהו של תכנים לציבור היא הדרך הנכונה.

  6. אדי

    קראתי אף אני את מאמרו של חצרוני דנן. הפירכות והקביעות משוללות היסוד שלו מקוממות אפילו אדם כמוני שאינו מומחה בתחום אך קרא כמה וכמה מאמרים בנושא. יוסי דהאן השיב לו כערכו. אני נותרתי עם התמיהה זה ד"ר זה ועוד מרצה בכיר ועוד בתחום של פניו נראה שהוא בקי בו פחות מכל קורא חצי אינטליגנטי? מעניין מהם הקריטריונים למינוי מרצים ומתן בכירות בעמק יזרעאל ?

  7. RS

    נבדקה ההשפעה של הטלוויזיה על האינטלקט האמריקני? נבדקה הפגיעה ביכולות הביקורתיות של האזרחים? זה ששיעורי ההצבעה בארה"ב הם איומים זה לא נזקף לזכות הטלוויזיה? זה שהטלוויזיה הזו המציאה סוג חדש של קרבות גלדיאטורים – "ריאליטי" – זה לה נחשב?

    הטיעון הכלכלי פה לא משנה והדיון הזה לא משנה. צריך לעשות מלחמה על טיב הדיון ולעבור מהדיון הכלכלי הפשטני והרדוד לדיון דמוקרטי וערכי. בסופו של דבר הכלכלנים ינצחו בטיעון הכלכלי כי הכלכלה נמדדת במונחים של אלה שנהנים ממנה, והעוני נמדד במונחים של אלו שסובלים ממנו, וכל זאת במנותק זה מזה ולמעשה הפוך ממש שצריך להיות כאשר ההתמקדות היא בטיעון המוסרי והדמוקרטי.

    צריך לראות פעם את תוכניות הסאטירה של ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר ולראות להיכן התדרדרה הטלוויזיה האמריקאית והדיווח החדשותי. היום בשביל לקבל דיווח מעט מהימן האמריקאים מעדיפים בצורה פרדוכסלית דווקא ליצן כמו סטיוארט על פני הטלוויזיה התאגידית שלהם.

  8. נתן שקרצ'י

    באתר של הדיילי שואו, the daily show.com , ניתן לצפות בפרקים השלמים של התוכנית בערך חצי יום לאחר שידורה. אכן, אחלה ביקורת על הרשתות הגדולות, ומהדורות החדשות שלהן, ועל השלטון-
    http://www.thedailyshow.com/full-episodes/index.jhtml?episodeId=179220

    אבל הדוגמא הכי טובה למצבה של התקשורת האמריקאית, ולמידע שהיא מסתירה מהציבור היא זאת, מתוך הסרט "התאגיד"-
    http://www.youtube.com/watch?v=9E-5KivgwO4

    איך אינטרסים של מפרסמים עומדים לפני זכות הציבור לדעת, איך לשקר בחדשות זה לא ללא חוקי…

  9. גל

    תודה, יוסי, על הטור החד והנפלא הזה.

    רציתי להציע עוד נקודה קטנה בדיון , אספקט נוסף במופרכות הדיון בשוק התקשורת כ"שוק החופשי":
    כשמדובר ברכישת תכנים על-ידי גופים משדרים, ריבוי הגופים הללו – כלומר, הגדלת התחרות – דווקא מביאה לעלייה במחירי התכנים. כך למשל, כשערוץ 10, ערוץ 2, ערוץ הספורט וערוץ 1 מתחרים על זכויות השידור של משחק חוץ של נבחרת ישראל, מחיר העסקה גבוה באופן משמעותי ביחס לשוק שבו פעל ערוץ 1 כגוף משדר בלעדי.

    לכן, הטענה של חצרוני שהתחרות תפגע ב"יוצרי הדרמות הטלוויזיוניות שיאבדו את האפשרות למכור יצירות מופת במחיר מופרז" היא מופרכת. התחרות והביקוש הגובר רק יגדילו את הרווח של "היוצרים", או יותר נכון של בעלי זכויות היוצרים, שזה לא תמיד אותו הדבר.

  10. אליאב

    ייתכן מאד שהרעיון של חצרוני הנתמך על ידי האוצר הוא הרסני והזוי אבל הביקורת של יוסי בהחלט לוקה בחסר,לא ערוכה כראוי ומבולבלת. האם המצב הקיים מספק? על התנהגותי אני מתנצל כי למעט האזנה לקול המוסיקה וצפייה בלונדון קירשנבאום אינני מנצל את הערוצים של הרדיו ןהטלביזיה. אינני דוגמא טובה לרוכש השירותים אולם לא למדתי דבר מרשימתו של יוסי ביחס לרצוי כדי שנקבל תמונה אובייקטיבית על ארועים ונוכל לגבש דעות בדרך אינטלגנטית. האם קיים מודל שאליו ניתן להתייחס ללא השפעות שליליות אינטרסנטיות כאשר מרבית ערוצי התקשורת נגועה? את תפקודה של הרשות הציבורית כקול ישראל וערוץ 1 הכרנו וברור כי ממנה לא תבוא הישועה אבל מהו התחליף לכך? אם לתומנו סברנו ש"הארץ" נותר המבצר האחרון בא האתר והפריך זאת בהצגת רדיפת העתונאים על ידי שוקן ושות. וכך נותרנו עם שוקת שבורה ודיפרסיה המקרינה המשך אכזבה מהתקשורת לאחר אובדן האמונה במערכות החינוך, המשפט, אכיפת החוק והפוליטיקה.

  11. ד"ר אמיר חצרוני

    על אף שאינני מקבל את הביקורת של ד"ר דהאן על מאמרי בנוגע לרגולציה בטלוויזיה הרב ערוצית, שהפרסם ב-THE MARKER. שמחתי לראות שדבריי עוררו עניין ופולמוס.
    מובן שלאי ההסכמות יש שורשים פוליטיים. לדוגמא, יפליא אותי עד מאוד עם ד"ר דהאן ואנוכי נוהגים להצביע לאותה מפלגה. ריבוי דעות ירבה חוכמה, אך אי דיוקים אינם מקור לשמחה. לכן, אתקן בקצרה את אי הדיוקים שעולים מדבריו של ד"ר דהאן (כאמור ביחס למאמרי):
    1. מידת ההצלחה של הטלוויזיה האמריקאית במרחב הגלובלי נמדדת בראש ובראשונה ביכולתה לייצא את תוצריה – תוכניות ופורמטים, הרבה מעל ומעבר למשקלה בעולם ואפילו מעל למשקלה בעולם דובר האנגלית. בשום מקום במאמר לא כתבתי שהטלוויזיה האמריקאית היא האיכותית בעולם, מאחר ואיני מאמין שיש לי, לד"ר דהאן, או לכל אדם אחר "מד איכות" אשר מאפשר לקבוע אבסולוטית שתוכנית טלוויזיה אחת איכותית יותר מאחרת.
    2. למרות הנאמר לעיל, מקובל על הסטוריונים של הטלוויזיה ומבקרי טלוויזיה, אשר אינם נמנים על המחנה הניאו-ליברלי ואשר בניגוד לי סבורים כי יש מקום לדבר אובייקטיבית על "טלוויזיה איכותית", כי השנים של הדה-רגולציה בטלוויזיה האמריקאית היו שנים של מהפכת איכות, במיוחד ביצירה הדרמטית. לעניין זה מומלץ לעיין בספר Television's second golden age מאת Robert Thompson
    3. השמות שמועלים במאמר של ד"ר דהאן כדוגמא לכך שהטלוויזיה האמריקאית קלוקלת יוצרים במידה ניכרת משמש אידאולוגי – מאחר וחלקם (גיטלין למשל) אכן מבקרים את מנגנון ההפקה בשל הקשר שלו לבעלי ההון בדומה למה שטוען ד"ר דהאן, בעוד אחרים – כגון פוסטמן – מבקרים את המדיום בעיקר בשל איפיוניו הטכנולוגיים. בכל מקרה – גם אלה וגם אלה לא ערכו מחקר אמפירי מבוקר, המוכיח באופן פוזיטיבי את קלקלת הטלוויזיה האמריקאית ונזקיה המשמעותיים לפרט, ובוודאי שלא הוכיחו כי הכלכלה היא שגורמת לקלקלה.
    4. ניכר שד"ר דהאן רואה בטלוויזיה חלק ממערכת החינוך, ומכאן אולי התלהבותו מהכנסתה תחת דגל ציבורי (הלאמה או רגולציה), בעוד אני רואה בה – בראש ובראשונה – בידור קל, שמטרתו להנעים את חיי האזרח באופן שבו הוא מוצא לנכון. אינני מתיימר לדעת טוב יותר מהאיש שברחוב מה מבדר אותו, ולא הייתי רוצה שאינטלקטואלים ומומחים כמו ד"ר דהאן או כמוני יקבעו לאנשים פרטיים כמו ד"ר דהאן וכמוני ממה מותר לנו להתבדר, כל עוד המעשה הבידורי לא חוצה את הגבול והופך לפלילי. לא מוכרת לי הוכחה שהגבול הזה נחצה, בוודאי לא במספרים משמעותיים.

  12. נתן שקרצ'י

    התקשורת כמו שאתה רוצה- כלב מסורס, כלב קרקסים.

    אתה לא מחדש כלום- גם בתנ"ך היו נביאי שקר. אתם הצנזורים האמיתיים, שגורמים לציבור לא להתעסק בענייני הציבור, לשאוף לרמה מוסרית יותר גבוהה, אלא להסחת הדעת, כדי שלאליטות יהיה יותר קל לשלוט בהם, ולטמטם את מוחם.

    הטרנד הנוכחי שבא מארה"ב (הישרדות, לרקוד עם כוכבים, כוכב נולד והפוליגרף הם דוגמא טובה) נקרא באיזושהי בדיחה של הפוך על הפוך "תכניות מציאות". ואכן, הם משווקים אותם בכל העולם. לכן בכל ארץ שתהיה בה, הסדרות האלו יופיעו, בשפת המקום. כמו ההמבורגר של מקדונלדס. יותר מכל הז'אנר הזה מעיד על המחסור בסדרות שמבוססות על תסריט.

    הנה רעיונות לתכניות מציאות חדשות בארה"ב (כי נמאס מהעונה ה-25 של השרדות והעונה ה-12 של כוכב נולד)-
    "אסיר נולד בארץ החופש" (המלצה- רוב הקאסט לטינוס ואפרו-אמריקאים)
    "מי רוצה לאבד את הדירה בגלל השחיתות של וול סטריט?" (המלצה- רוב הקאסט לטינוס ואפרו-אמריקאים)
    באותו נושא אפשר- " מי רוצה לחלץ בנק השקעות?"
    בנושא אחר- " הישרדות במלחמה בעיראק", במימון הקומפלקס הצבאי תעשייתי- לוקחים בכח אנשים שהתנדבו למשמר האזרחי במדינה שלהם (כי אם נעשה דראפט יהיה בלאגנים באוניברסיטאות), ושולחים אותם לעיראק, שהמטרה היא לשרוד בפיגועי תופת, מארבים, מחסומים וכו', ואם מצליחים לשרוד, חוזרים לארה"ב לחופשה, וחוזרים שוב (מה פתאום שהילדים העדינים מה-ivy league וה-prep schools ילחמו) לסיבוב נוסף. המפסידים יצטרכו להתמודד עם נכות, או למות. המנצח יקבל הלם קרב לכל החיים ומניות של הליברטון…
    אחד לפני אחרון- " מי רוצה להיות כוכבת פורנו במדינה עלק-פוריטנית"- hooters בלי צנזורה יביאו את קהל היעד של הצעירים, והמילים- FUCK, DICK, SUCK, BITCH וכו' יצונזרו, כדי לא לפגוע בנפשם הרכה של הצופים…
    ואחרון לבינתיים- " מי רוצה טיפול רפואי"- יש פול של 57 מיליון צופים בלי ביטוח בריאות, אז לוקחים שלוש מתחרים, שיספרו את סיפורם "המציאותי"!! וינסו לשכנע את השופטים שלהם מגיע להמשיך לחיות, ולזכות בטיפול רפואי. המפסידים יוכלו להמשיך למות בשקט…

    אתה יכול לשווק את זה לאמריקאים. כל הזכויות לא שמורות.

    לגבי שאר תכניות הבידור האמריקאיות- טוב שיש הקלטות של צחוקים שאפשר להוסיף, כדי להזכיר לצופים מתי לצחוק. אגב, כדאי גם להוסיף אותם לנאומים של ג'ור'ג W בוש.

    דיון אינטלקטואלי? הצחקתם את דוקטור חצרוני. זה משעמם.

    אם להמשיך את רצף המחשבה שלו, למה כותבים על אולמרט או ביבי, והחינוך וכלכלה והרווחה והתשתיות והתעסוקה בעיתונים? תוציאו- שימו רק בידור- חייהם של הסלבס, סודוקו, תשחצים, פרסומות…

    אגב, שמעתם ממנו מילה על מה שמניע את כל העסק הזה- הפרסומות? מכונת שטיפת המח הגדולה בעולם, שדואגת שמסריה הפשטניים, יחזרו בצורה רפטטיבית, כדי ליצור אצלנו את הצורך (שהרי הוא לא חושב שהמגזר העסקי שופך מיליארדים סתם).
    התפקיד האמיתי של הטלויזיה- למכור מוצר (צופים) לקונים (המפרסמים). האם לטלויזיה שחיה על כספי הפרסום יהיה אומץ לפרסם סיפורים לא נחמדים על המפרסמים? כדאי למר חצרוני להציץ בקטע שצירפתי מהסרט "התאגיד" למעלה.

    מעניין איך החברה הייתה נראית אם במקום לשטוף את מוחנו בחפצים מתכלים, היו חוזרים על רעיונות מוסריים- שלום, צדק, אחווה, אלטרואיזם.

  13. אורלי נוי

    משונה בעיני שמומחה לתקשורת רואה את הטלויזיה אך ורק כאמצעי לבידור קל ותו לא. האם ד"ר חצרוני כופר בהשפעתה האדירה של התקשורת, והטלויזיה בפרט, על סדר היום הציבורי ועיצובו? תיעוד, תחקירים, דרמות מקור, פריפריה, מגדר, דת ומיעוטים דתיים ואתניים בישראל הם רק כמה מהתחומים והנושאים שאינם בגדר הבידור הקל ואשר ייעלמו לגמרי אם יהיו תלויים בחסדי הרייטינג בלבד. מצד שני, אולי כשאתה שייך להגמוניה השלטת על פי כל פרמטר מצוי, ייצוגם של המודרים בטלויזיה הוא בבחינת זוטות טורדניות שאפשר ואף רצוי להיפטר מהם.

  14. RS

    אחד מהעניינים הצבועים ביותר של הניאו-ליברלים זה שהם לא באמת רוצים שוק חופשי עד הסוף אלא רק שוק חופשי למספקי התכנים.

    יש לי הצעה: נפתח הכל! אין ערוצים ואין חבילות שידור ואין אגרות.

    יהיו רק תוכניות במן מאגר סטייל VOD ואז נשלם אך ורק עבור התוכנית שאנו רוצים. ככה לא יהיו זפזופים ואנשים יקבלו אך ורק את מה שהם רוצים.

    הצעה כזו לעולם לא תוכל להתממש כי אנשים סטייל הד"ר מפחדים ממנה וכך גם בעלי ההון. איך הם יוכלו באמת למכור לנו את הזבל שלהם כי אין אלטרנטיבה באותה שעה? הם מפחדים שהצרכנים באמת יעשו הערכה כמותית למה שהם מפיקים, ואז לא יקנו את החדשות סוג ב' שלהם, ולא יקנו השעשועונים סוג ז' שלםה, ולא את תוכניות המציאות סוג ת' שלהם. ופתאום אין פריים-טיים ואין פרסומות ואין כלום.

    פתאום כל המודלים הכלכליים שלהם יקרסו וכל ה"תעשייה" הזו תתכווץ למימדיה האמיתיים. אבל זה לא יקרה כי השוק שאליו מתכוון הד"ר זה שוק חופשי רק בהצלחות וסוציאליזם רק בכשלונות – ממש כמו אצל הבנקים האמריקאים.

    תחשבו רגע, על כמה תוכניות הייתם ממש משלמים בכסף כמו שקונים ערוץ פלייבוי (אפילו אותם צופים-זומבים בערוץ 2)? אני יכול בקושי לספור על יד אחת. איזו תעשייה בדיוק יכולה החזיק כך מעמד? אולי סנדלרות. הפחד הוא מהישראלי שמעריך כל דבר כמותית כי באמת יהיה תו מחיר לזבל שהם משדרים. אבל כנראה ל-"בידור הקל" יש גבולות רציניים.

  15. שרון

    כיצד ניתן לטעון מצד אחד שלא רצוי לקבוע מהו בידור ומהו דבר מבדר, ומאידך לרטון על כך שאיש לא חקר באופן אמפירי את השפעותיה התרבותיות של הטלוויזיה על בני אדם? שהרי אם לא ניתן להגדיר מהו הדבר הזה שהטלוויזיה עושה לאנשים (מבדרת? מדרדרת?), שכן מדובר בטעם אישי בלבד (טעמו האישי של ד"ר דהאן או טעמו האישי של ד"ר חצרוני) הרי שברור שהדבר אינו ניתן לחקירה מדעית שתוביל למסקנות כלליות.

    בנוסף, הטענה לפיה עמדות כלפי הטלוויזיה נובעות מעמדה פוליטית של הכותב היא טענה שתקפה כמובן גם ביחס לעמדותיו של ד"ר חצרוני, הרואה בטלוויזיה מכשיר בידורי, ובכך מסגיר עמדה ליברלית מוכרת המייחסת ערך לפרט על חשבון קהילת הפרטים. אם כן, אזי בהנחה שכל דיון על הטלוויזיה הינו דיון פוליטי בעיקרו – האם ניתן להסכים שהטלוויזיה היא, במהותה הראשונית, מכשיר פוליטי?

  16. אני

    יפה אמרת. הרי אם נעבור למתכונת VOD התסריטאים, השחקנים והבימאים עוד יכולים להפוך להיות אנשי הכוח – ולא בעלי ההון שמחזיקים את הערוצים.

  17. RS

    הרי מה זה בעצם ערוץ מסחרי? => רגולציה של בעלי ההון.

    מה זה ערוץ ציבורי? => רגולציה של הציבור.

    אני מעדיף את האופציה השנייה + VOD.

  18. סטודנטית לתקשורת

    להתווכח, בכל נושא, בוודאי בתקשורת, עם ד"ר חצרוני, זה כמו להתווכח עם תרנגולת. הגזמתם!!!

  19. זהר

    גאוני!
    איך מארגנים את זה?

  20. נתן שקרצ'י

    דוגמא מעניינת לדלות טיעונו, יכולה להיות טיוטת חוק ההסדרים שבפוסט הקודם. מה יותר חשוב, מי יזכה בכוכב נולד 6, או איך יראה התקציב של שנה הבאה? לפי מדד של זמן המסך המוקצה לשני הנושאים, כנראה שכוכב נולד יותר חשוב…

  21. ש.א.

    אם אנשי התקשורת אינם ממלאים את חובתם הדמוקרטית לקיים דיון ציבורי אמיתי המכיל את כלל האינפורמציה המהימנה, הבוחרים אינם יכולים לקיים החלטה מיודעת (Informed Decision) בקלפי.
    התוצאה הישירה היא שהממשלה אינה ממשלה נבחרת ולפיכך אינה ממשלה לגיטימית.
    והמשטר אינו משטר דמוקרטי.

    אין בסמכותה של ממשלה לא לגיטימית להחליט ולו החלטה אחת הנוגעת לחייו של הציבור. קל וחומר שאין לה שום סמכות כלשהי להחליט להשליך את הציבור לתוך התופת של מלחמות עקובות דם, או כל החלטה מן הסוג הזה שעניינה הוא חיים ומוות.

    עד כדי כך הרי חשובים תפקידיה אלו של תקשורת דמוקרטית, חיים ומוות.
    ולא של אינדיבידואלים בלבד, של חברה שלמה.

    תפקידה הדמוקרטי של תקשורת בדמוקרטיה הוא הכרחי, מכריע ובאופיו אף מגדיר את משטר המדינה כולו. וודאי שהוא אינו עניין של דיעה… כפי שמוכר לנו מר חצרוני… ומפגין בכך בורות תהומית שגורמת לכל משלמת ומשלם מיסים להתפלץ בתיעוב למקרא דבריו.
    אקדמאי בכיר בתחום התקשורת שעושה רדוקציה לתפקיד התקשורת בדמוקרטיה לבידור קל בלבד עושה מלאכתו רמייה ועליו ללכת הבייתה.

    אקדמאי כזה שהפקדנו על חינוך הדורות הבאים בתחום התקשורת בדמוקרטיה והוא ממחריבי הדמוקרטיה הוא אסון לחברה, הינו מועל בנו ובתפקיד שהטלנו עליו, ועליו להיות מפוטר.

    אתה מפוטר מר חצרוני! אתה עובד אצלנו וזה ברור ואינו מצריך הסברים מיותרים!
    אנחנו משלמים את משכורתך, ופירנסנו אותך במשך שנים רבות. זרקנו את כספנו לחינם על השכלתו ומחייתו של אקדמאי שהוא רמאי, מסתבר שהיה זה לחינם, השקענו באיש הלא נכון ואיננו מעוניינים להמשיך בזאת.

    לא יעלה על הדעת שנואיל להמשיך ולפרנס אקדמאי, מרצה לתקשורת, בחברה הזו שאנחנו מקיימים פה בתנאים קשים, שישקר במצח נחושה ויכחיש את התפקידים שייעדנו לתקשורת שלנו בחברה דמוקרטית, שהם בנפשנו. בראש ובראשונה עליה לקיים בפועל את עמוד התווך ונשמת אפה של כל דמוקרטיה, שאיננה יכולה להיות מוגדרת כשכזו בלעדיו- קיומו וטיפוחו בפועל, יום יום ותמיד, של ד-י-ו-ן צ-י-ב-ו-ר-י פתוח, בטוח, משתף כל, ונגיש לכל.

    כמו גם המטלה שבה היא מחוייבת כלפינו, לספק ולהשיג את המידע ההכרחי לדיון הציבורי. ולהוות את צינור העברת האינפורמציה המהימנה הראשי והמרכזי לכלל האזרחים, על מנת שיוכלו להדריך את חייהם וגורלם על הדרך הטובה ביותר עבורם. בכל אספקט של החיים בכלל (מידע נחוץ בנחלת הכלל על מזון, קונפליטים מזויינים או פשע, וכיו”ב), ובהחלטה מיודעת של הבוחר בפרט, ההחלטה בהא הידיעה, שהיא נשמת אפה של הדמוקרטיה.

    מה עשית בכסף שהענקנו לך על מנת ללמוד מקצוע, להשכיל וללמד? בכסף שהפרשנו עבורך מעבודות מפרכות ותובעניות ויכולים היינו להשקיע בקורת גג, תזונה, מלבוש וחינוך טובים יותר עבורנו ועבור ילדותינו וילדינו? ביזבזת אותו על מסיבות בקמפוס? על בחורות, בילויים ושתייה חריפה?

    יושב לו אדם שחי ברווחה על חשבוננו ועושה מלאכתו רמייה, מטעה, מוליך שולל את הציבור ממנו הוא ניזון ואותו הוא מחוייב לשרת.

    מחנך כלב השמירה שמינינו ובו נתנו אמון מרעיל אותו. ופותח את השער לגנבים לחדור ולעשות ככל העולה על רוחם.

    עליו ללכת הבייתה!

    עומד בפנינו הצורך הבהול לבער את נגעי הבערות והשחיתות מהחברה שלנו על מנת להבריא אותה.
    לנכש עשבים שוטים ואת בארותינו מרעלים.