ארה"ב העשירה והענייה במדינות העשירות

איציק ספורטא

כמידי שנתיים EPI (Economic Policy Institute) עומד לפרסם ספר בשם The State of Working America, בספר פרקים רבים העוסקים במצבם הכלכלי של היושבים בארה"ב. הפרק המעניין אותי ביותר הוא בדרך כלל זה העוסק בהשוואות בינלאומיות, אין שם חדשות ונצורות שאינן ידועות ממקומות אחרים, אבל בכל זאת הפרק הזה מסכם נתונים רבים שחשוב לעיין בהם כדי להבין, ולא בפעם הראשונה, שהשיטה בארה"ב מטיבה עם המעטים על חשבון הרבים ובדרך מציגים מצג שווא של הצלחה כלכלית שצריך להעתיק ממנה.

כך נכתב בפתיח לפרק ההשוואתי: אף שארה"ב היא השנייה בהכנסה לנפש, אחרי נורווגיה, היא המדינה בה אי השווייון והעוני הוא הגבוה ביותר בהשוואה ל-19 המדינות העשירות האחרות. בנוסף, המסקנה שמדינת רווחה מפותחת שיש בה גם הגנה על עובדים פוגעת בהכרח בפרודוקטיביות, בתעסוקה ובגמישות הכלכליתמוטלת בספק. כמו שכתבתי זה לא חדש אבל במקומותינו צריך להזכיר זאת חזור והזכר.

הכנסה לנפש בין השנים 1950 ל-2007 עלתה בארה"ב ב-2.1% בממוצע לעומת 2.8% במדינות העשירות האחרות. בארה"ב ממוצע שעות עבודה בשנה הוא 1804 לעומת ממוצע של 1635 במדינות האחרות, בנורווגיה מספר השעות הוא 1407 שעות. בארה"ב אין חקיקה המחייבת חופשה שנתית כלשהיא, לעומת זאת במדינות העשירות האחרות ממוצע החופשה הוא 4.1 שבועות. בארה"ב עובדים 46.7 שבועות בשנה לעומת 42.6 במדינות האחרות.

במדינות בהם יש איגודים מקצועיים חזקים אי השוויון נמוך יותר, ובממוצע הפרודוקטיביות לשעת עבודה גבוהה יותר. בארה"ב יחס ההכנסה בין האחוזון ה-90 לאחוזון ה-10 הוא  4.86 לעומת 3.03 במדינות האחרות, כאשר במדינות סקנדינביה הוא פחות בהרבה (2.21 בנורווגיה, 2.33 בשוודיה).

כדי לא להאריך אציג נתונים הנוגעים לעוני בארה"ב 17% מהאוכלוסיה עניים לעומת 9.8% במדינות האחרות, בארה"ב 21.9% ילדים עניים לעומת 10.2% במדינות האחרות, אני לא צריך להזכיר שכאן 35.9% מהילדים עניים.

השאלה צריכה להיות באיזה משטר כלכלי אנו רוצים לחיות במדינה כמו ארה"ב בה העשירים עשירים מאוד והעניים עניים מאוד, העובדים עובדים כמו חמורים, או באחת מהמדינות שבהן העובדים מוגנים, אי השוויון סביר יותר, והעוני נמוך משמעותית. לא צריך להיות סוציאליסט כדי להבין שחברה שוויונית יותר היא הכרח ולא איזו אוטופיה שרק בסוף הדורות אמורה להתממש.         

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. ראובן מירן

    ומכול מדינות העולם, זהו המודל אותו מנסה ישראל לחקות…

  2. טל ירון

    נניח שהפרשנות נכונה.
    עדיין, אנחנו רחוקים מאד מהסקנדינביות, כיוון שבישראל הסוציאליזם חבר להיררכיה וסיאוב. כדי שאי פעם אפשר יהיה לחשוב על סוציאליזם בארץ, צריך לחשוב הדרך בה ניתן להפוך את הסציאליזם לדמוקרטי, כמו בסדקנדינביות.

  3. אתי מלוד

    העובדה המטרידה ביותר לטעמי (אחרי "מגיפת העוני") מה שביניהם – המעמד הבינוני, זה שסופג את כל המהלומות והגזירות הכלכליות, מדובר בנתח הגדול ביותר באוכלוסיה שממלא אחר כל המחוייבויות והמטלות הנדרשים ממנו
    כאזרח אך כשמדובר בזכויות הן לא תמיד מיושמות (בפרט לעובדים קשיי יום שאינם חשופים למידע חיוני ביותר שעשוי לשפר לאין ערוך את מצבם), העשירים הפנימו את התורה של "תן לכסף לעבוד בשבילך", סביר להניח שגם הייתה להם נקודת זינוק סבירה (מקרקעין, ירושה וכו') חלק מהעניים שורדים בסיועם של רשויות הרווחה למיניהם והשאלה הנשאלת מי מסייע למעמד הבינוני לשרוד?
    לעניות דעתי, ה"מפתח" לתשובה נמצא בידי האיגודים המקצועיים שתפקידם לדחוף את המעמד הבינוני למעלה ולמנוע התדרדרותו – התדרדרות המעמד הבינוני עלולה להביא ל"מגיפה" נוספת ואף חמורה מהעוני (מאחר ומדובר ברוב המכריע של אזרחי המדינה).

  4. סטודנט להיסטוריה

    הילדים בישראל עניים יותר משום שרובם ככולם גדלים במשפחות מרובות ילדים. גם זוג שכל אחד מרוויח 10000 שקלים יהיה עני עם 8 ילדים. לגבי, נורבגיה היא לא מקור להשוואה משום שמדובר במדינת נפט שנהנת מעליית המחירים. לגבי אירופה, החגיגה עומדת להסתיים בגלל תחרות מהמזרח ואף מאמריקה הלטינית, וילודה נמוכה בשילוב גידול חד במספר הזקנים.

  5. דוד

    כאן אנחנו הרבה עניים, הפיריון של ישראל הוא בערך מחצית מהפיריון בארה"ב ובשאר מדינות העולם. במשך שלושים שנה לא זזו מהפוזיציה הזאת. מאז תחילת שנות השבעים דישדש הגידול בפיריון בתפוקת העובד הישראלי באותו יחס לפיריון האמריקאי.

    לזה צריך להוסיף שהשירות הצבאי החובה איננו נכלל בהוצאות הביטחון (בעצם זה עוד מס על האוכלוסייה) ולכן אחוז ההשתפות של עובדים במשק נמוך יותר, שאנחנו משתתפים בהכשרה של שתי אסכולות משפטיות מתחרות – הישראלית והיהודית בלי שום היזון חוזר כמה אנחנו זקוקים להם בכלל, ותוך מניעת הכשרה מודרנית של תוכנית הליבה בחברה החרדית וכשלים בהכשרה בחברה הערבית. לאן כל זה מוביל אותנו??

  6. דן ו

    צורת הארגון של הכלכלה לא היא שמשנה את רמת העושר. הנורבגים עשירים כי יש להם מספיק נפט לכלכל את ארבעת וחצי מליון התושבים, וארה"ב עשירה בזכות האימפריאליזם הכלכלי שלה, שוד המשאבים והעבודה שהיא מבצעת בכל העולם.
    מכאן שהבחירה הפוליטית בכלכלה היא אידיאולוגית ולא מקצועית – מה שיביא לשגשוג בכלכלה לא יהיה הארגון של הכלכלה כקפיטליסטית או של מדינת רווחה, אלא גורמים חיצוניים כמו אם יהיה פה שלום או לא, אם יהיו משאבים טבעיים או לא, וכד'.
    הבחירה היא בין סולידריות לתחרותיות, ולא בין שפע לרווחה

  7. אחד

    לא בטוח שהמדיניות האמריקנית האי-שוויונית היא תוצאה של משטר שהתבלבל בבואו לצמצם את אי-השוויון. העשירים, בסופו של יום, דואגים בעיקר לעצמם ולהונם. הניאו-ליברליזם אינו תוצאה של בלבול, אלא יותר של כוונה מוצלחת. אותן מגמות בולטות גם בישראל, פרובינציה אמריקנית ידועה. העשירים עשירים יותר, העניים עניים יותר ו"פירות הצמיחה" נופלים רק בכיוון אחד, ולא של אלו המממנים אותם.

  8. אליאב

    איציק, אתה אדם אינטלגנטי וברור לך שאנחנו רוצים לחיות במדינה בה עובדי חברת החשמל, הנמלים ומשרד הבטחון משתכרים בממוצע פי שלוש מהמורים והרופאים כאשר האמריקאים ממשיכים לממן את הגנתנו בפני החמאס וחיזבאללה. אין כל הגיון בשינוי ברמת [חיינו גם כאשר באר"הב עובדים יותר שעות ויוצאים לחופשות קצרות יותר. רוב תושבי ישראל הינם דור שלישי ורביעי לשואה ועל העולם הנאור לדאוג לרווחתנו כדי שהשואה לא תחזור. אנחנו חיים בקיץ לוהט ווסובלים מקור בחורף ומתייסרים בעיקר בתורי הבטחון בנתבג ועל כך מגיע לנו פיצוי הולם. אנחנו מסגירים את הפושעים שלנו לאמריקאים כי יהודי לא מאשים יהודי גם אם הוא רוצח. אם לאמריקאים יש בעיות שיוויון והם נזקקים לסיעוד, יש לנו גורמי רווחה שיכולים לסייע כי בישראל תרומתם הינה שולית. ולבסוף – אנחנו מוכנים להעתקת כל המשטרה על שלוחותיה לאר"הב, כולל השר לבטחון הפנים. מעולם לא כתבתי ברצינות גדולה יותר.

  9. רונית

    נתונים מזעזעים אבל לא חדש לאף אחד שהמדינה שלנו מדרדרת לקוים שפלים, אי הקצאת משאבים לעניים והפיכת המתונים לאור המדיניות הכלכלית לעניים גם כן. השאלה המתבקשת היא מה עושים ואיך משנים את המצב ולא רק כותבים עליו. זה כל העניין. איך משפיעים על חקיקה , איך מביאים מלבד דרך העמותות לעני את האוכל ובעיקר לילדיו ואיך לעזאזל חוזרים להאמין שלאדם יש זכות לקיום בכבוד ולא תת-מינימאלי, אכזרי. אחת שהייתה בעוני ויצאה ממנו. ברוך השם.

  10. דני

    לדן, לשוודיה, שמוזכרת במאמר כדוגמא למדינה סוציאל-דמוקרטית פורחת, אין טיפה אחת של נפט בשטחה. כנ"ל מדינות אחרות כמו פינלנד ודנמרק, ואפילו גרמניה שהיא מדינה שוויונית מאוד באופן יחסי (ודאי יותר מישראל).

    לאתי, את צודקת.

  11. אזרח.

    ארה"ב העשירה והענייה במדינות העשירות.

    לגבי מעמד הביניים בארה"ב.

    http://www.pbs.org/now/shows/332/index.html

    In America, the top one-tenth of one percent of earners, make about the same money per year collectively ,as the millions of Americans in the bottom fifty percent combined. This is putting a tight squeeze on the middle class, while leaving millions of others in the cold.

    0.1% של האוכלוסיה בארה"ב (כ 300.000 איש) מרוויח כל שנה ,הון, השווה להון של 50% מהאוכלוסיה.(שזה כ 150 מליון איש)

    ראה את הוידאו מצד ימין.

    Video: Income Inequality

    http://www.npr.org/templates/story/story.php?storyId=17808622

    David Cay Johnston on How the Rich Get Richer.

    ארה"ב,ישראל,אותה השיטה,אותן התוצאות.

    http://iasp.brandeis.edu/news-archive/pdfs/jcpa.pdf

    Poverty In America: How Did the Working Get So Poor?
    Address by Dr. J. Larry Brown
    Jewish Council for Public Affairs
    Boston, MA
    February 22, 2004

    מי שיקרא בעיון,יראה שאותם המצבים הקורים בארה"ב קורים בישראל.בדיוק רב.

    לכן צודק המגיב המכונה אחד,בתגובתו .

  12. משה לופינסקי

    יפן – 82.02
    שוודיה – 80.73
    אוסטרליה – 80.62
    שוויץ – 80.62
    צרפת – 80.59
    קנדה – 80.34
    איטליה 79.94
    ספרד – 79.78
    נורבגיה – 79.67
    ישראל – 79.58
    יון – 79.38
    אוסטריה – 79.21
    הולנד – 79.11
    גרמניה – 78.95
    בלגיה – 78.92
    ברטניה – 78.7
    פינלנד – 78.66
    ארה"ב – 77.98
    ג'מאיקה – 73.12
    ביחוד שימו לב להשוואה בין ארה"ב ושכנתה קנדה.

  13. שור

    סלט תורכי זה ערבוב בין כלכלה המבוססת על קפיטליזם תחרותי לבין הוצאה ציבורית לשירותים חברתיים ביחס לתוצר,

    המשותף לארה"ב ולמדינות סקנדינביה זו המדיניות הקפיטליסטית שמעודדת תחרותיות בענפי המשק השונים, מדיניות שמביאה בשני המקרים לעושר אדיר (תוצר).

    השוני הוא בניתוב העושר הזה לשירותים חברתיים –
    בארה"ב ההוצאה הציבורית נמוכה מאוד ביחס לתוצר, דבר שמביא לפערי חברתי גבוה,
    ואילו בסקנדינביה ההוצאה הציבורית מאוד גבוהה ביחס לתוצר, דבר שמביא לפער חברתי נמוך.

    אולם בשני המקרים כאמור הכלכלה היא קפיטליסטית ומבוססת על שוק חופשי שמייצר עושר גדול.

    כמובן קיימים גם הבדלים אחרים, כמו רמת ההטרוגניות של האוכלוסיה, שכשלעצמה מביאה להגדלת פערים חברתיים.

    שור

  14. אורלי

    לדן ולכל השאר,

    אמנם לנורווגיה יש נפט וזה אחלה, אבל נורווגיה החליטה לא לעשות שימוש ברווחי הנפט שלה והם מופנים לקרן, אשר משקיעה אחוז זעום מהם (כ-5%) בתשתיות ובחינוך, ושומרת את הכל לימים גשומים יותר (במקרה של נפט- יבשים יותר) כדי – שימו לב !!! – לשמור על רמת הבטחון הסוציאלי בזמן שהם מסבים את המשק לנסיבות המשתנות, וכדי לממן את אותה ההסבה. ובינתיים הנורווגים חיים מעמל כפיהם – בחירה לא מובנת מאליה – נכון ? עוד לא דיברנו על השוודים, הפינים ועוד כאלה שלא נהנים מנפט.
    אגב, לעומתם תציצו על כל ה"סטאנ"יות שיש להן נפט, ושוויון כלכלי חברתי לא ממש לדוגמא.
    אז במקום לקטר על ההטרוגניות, על חוסר המשאבים ושאר מרעין בישין אולי כדאי שנעשה בחירות נכונות באיזה משטר ובאיזה משטר חברתי וכלכלי אנחנו רוצים לחיות.

    לטל
    הסוציאליזם בארץ לא היה רק סיאוב וכו', אלא גם פיתח את הכלכלה במדינה הזאת ברמות שלא נודעו בכל שנות הקפיטליזם…הצמיחה הכלכלית המופלאה ביותר היתה עד 77, והיו לכך סיבות: בין השאר השיטה ה"סוציאליסטית" שראתה בפיתוח הכלכלה תפקיד חיוני.

    הסוציאליזם בסקנדינביות לא יותר ולא פחות דמוקרטי מהסוציאליזם בישראל. עובדה שכאשר הרוב בישראל מאס בסוציאליזם (אגב, לא בטוח שמסיבות של השקפה כלכלית – אולי מסיבות אחרות שאת מצביעה עליהן) הוא החליף את השיטה. למרבה הצער, (כמוך) שפכנו את התינוק עם המים, ואנחנו חיים בשיטה שיותר מזכירה את ארה"ב על תחלואיה (בלי עוצמתה ובלי יתרונותיה, לרבות יתרון הגודל) ולא את המדינה והחברה שאני הייתי רוצה לחיות בה.

    אגב, בשוודיה, למשל, היו חילופי שלטון לפחות פעמיים בחמש עשרה השנים האחרונות, אבל הויכוח היה רק על השוליים – מבחינת התפיסה החברתית והפוליטית השלטת שם אין מקום אמיתי לשיטה דמויית ארה"ב (אפילו חלק מהשיטות באירופה לא מקובלות שם, וזה בלי קשר לאיזה מפלגה בשלטון – הלוואי עלינו )

    ו.. כן , גם שאלות תרבותיות הן חלק מהשיטה: האם גיבורי התרבות שלנו הם האלפיון העליון ? האם המדד שלנו להצלחה הוא כסף בלבד ? האם תרבות האינסטנט (וגם אינסטנט עשיר כקורח) תשלוט בחיינו ? אולי לעבודה (ולפיכך לעובדים, ואפילו להתארגנויות עובדים רחמנא ליצלן) יש מעמד חשוב ? אולי להשכלה ? לידע ? לחדשנות? לזיקה לשורשים ? ומה עם תחושת השליחות של הסיביל סרוויס – לפעול למען טובת הכלל ? ולמה אנחנו קוראים שחיתות ? האם השיטה הפוליטית שלנו היא מוטת הון ? ואיך אפשר אחרת .

    הבעיה היא לא דמוקרטיה. הבעיה היא מודעות לשאלה מהן הבחירות הערכיות שלנו, המוכנות לפעול למענן (לפעול ממש ולא לקטר), ולהחזיק קואליציות מספיק רחבות כדי לקדם את הבחירות הערכיות הללו (שאגב, לא בטוח שכל הכותבים כאן מסכימים עליהן), ואיך לא מתפצלים כל הזמן כמו אמבות (גם אם יש חשבון היסטורי, או הזדהויות שונות), ולהבין שממסדים הם רע הכרחי, חייבים לפעול בתוכם ולהשפיע עליהם, כי אחרת מתפתחת שם תרבות שלא רואה אותנו בכלל.

  15. ליבליך

    בנורווגיה יש אוכלוסיה מאוד… הומוגנית. לכן גם חלוקת ההכנסה היא יחסית שוויונית.
    במדינות כמו ארה"ב וישראל שבהן יש הרבה מהגרים, אין אפשרות לחלוקה שוויונית כזו.
    במדינה מרובת שסעים כמו ישראל (ולא רק על רקע כלכלי), שבה אין לכידות חברתית, אין אפשרות לסולידריות חברתית שתתמוך בסיוע לחלשים (שזה שקול לחלוקת הכסף שלי למישהו זר לי, שאין לי שום סולידריות כלפיו, ושלא עבד בשבילו).
    אם נהיה מדינה עם אוכלוסיה הומוגנית, שבה כולנו במידה כזו או אחרת "אחים" וערבים זה לזה – אפשר לקדם מדיניות של הפחתת אי-השוויון. כל עוד יש כאן חילונים ודתיים, יהודים וערבים, ותיקים ומהגרים, מתנחלים ושמאלנים עוכרי ישראל – אין לאף אחד מוטיבציה לסייע לרעהו כל עוד רעהו לא חולק איתו את אותם מאפיינים שגורמים ל"איכפתיות" כלפיו. וזה הגיוני – למה שאהיה סולידרי כלפי מי שמטרותיו מנוגדות לשלי?
    לכן מדיניות רווחה לא יכולה להצליח במדינות כמו ישראל, אלא רק במדינות כמו נורווגיה. אפילו בארה"ב, שם השסעים קטנים יותר (כי כמעט כולם שותפים לאיזה שהוא אתוס אמריקאי), היא לא מצליחה. מדיניות סוציאליסטית יכולה להתקיים רק במקומות שבהם יש כמעט לכל תושבי המדינה איזו הרגשה קולקטיבית של אחדות, אחווה וסולידריות. לא כאן.