אל תגעו לנו בקוסקוס

שירה אוחיון

סופסוף הצלחתי להתעלות מעל לטרדות היומיום שלי, להיחלץ מהפריפריה האשדודית ולנסוע לת"א לראות את הסרט "הגרגר והדג". של עבד אללטיף קשיש. לפני הסרט קראתי רק את הפסקה הראשונה של הביקורת של איריס חפץ ב"קדמה" העדפתי לבוא בלי ציפיות ובלי ידיעה מוקדמת. בגדול, התאכזבתי מהסרט, כי אני חושבת שהיו לבמאי חומרים מדהימים, אבל משהו פוספס שם ברמה האמנותית וכצופה הרגשתי קצת מרומה.

לעומת זאת, זה עתה השלמתי את קריאת הביקורת של חפץ על הסרט. הביקורת שלה היא ממש דבש, ללקק את האצבעות. האבחנות שלה חדות ונכונות וקשה לי להאמין שאפשר יהיה למצוא ביקורת כזו בעיתונות או בתקשורת הישראלית ובטח שלא בעיתונות הגרמנית כפי שהראתה ברשימתה. הטקסט שלה הוא מאסטר פיס בפני עצמו מכיוון שהוא נותן ניתוח חברתי, תרבותי ואמנותי עמוק מהזווית שלנו המזרחים ומאשש את התזה שלי באשר לז`אנר של סרטי המהגרים ו"ספרות הכלאיים" (בלשונה של ז`קלין כהנוב), קרי הספרות והשירה של המהגרים המזרחים, לפיה לביקורת הספרות והאמנות האשכנזית (ואולי גם האירופאית) אין את הכלים ו/או הקודים לנתח ולפצח את התרבות שלנו.

נתחיל בשם הסרט: כפי שציינה איריס, במקומות אחרים הסרט הופץ בשם "קוסקוס עם דג". בארץ "קוסקוס" מעורר אסוציאציה של מאכל עממי נחות (על אותה משוואה של "מופלטה" ו"מימונה"). לא משהו שימשוך את קהל אניני הקולנוע הירושלמים והתל אביבים שהוא קהל היעד של הסרט בארץ (היקש לוגי פשוט לפי בדיקת בתי הקולנוע בו מוצג הסרט), לבוא ולצפות בסרט בפסטיבל הקולנוע בסינמטק בירושלים או במוזיאון ת"א, שלא לדבר על האסוציאציות הפורנוגראפיות שעלול פירוק  המילה "קוסקוס" לעורר בקרב אותם אניני הקולנוע. וכך, בחרו ללכת על התרגום המילולי: "גרגר". מילה שאצלי אגב, מייצרת אסוציאציה מבחילה של "לגרגר" "גרגרנות" או סתם אסוציאציה מעצבנת של גרגרי חול דביקים, או במקרה הפחות גרוע של "חומוס הגרגרות" של לובה הקופאית "מארץ נהדרת". אף אחד לא חושב פה שגם מסעודה משדרות עשויה ליהנות מהסרט הזה. רק חסר לנו שמסעודה עוד תקבל רעיונות מרדניים ומהפכניים מהסרט. גם הביקורת על הסרט אינה מכוונת למסעודה.

כך לדוגמא ביקורתו האוריינטליסטית של צבי גיל ב"מגזין אימגו" על הסרט : "ארוחת הקוסקוס לא לקוחה מן "הסעודה של בבאט", שבה המעדנים שמוגשים מתחרים במהות ובצורה. אם אתה רוצה להיות שותף לארוחה של קוסקוס טוב, הייה סבלנו שמע את השיח הבנאלי בארוחה. בשום ארוחה לא מתדיינים בפילוסופיה.זה אמור גם לגבי ריקוד הבטן של הצעירה המדהימה והלוהטת, חפסיה הרזי, אשר במקצב המחול היא מעכזת עד כלות, ולא רק הנגנים מזיעים כאשר הם משמשים לה משענת לבל תיפול, אלא גם הצופים נוטפים, וחרדים שמא תוציא נשמתה בטהרת הסחרור."

ראשית, כצפוי, הכותב עושה הנגדה בין מעדנים צרפתיים ל"קוסקוס טוב" על משקל "חומוס טוב" יעני מאכל עממי פשוט. בביקורי האחרון במרוקו הסתבר לי שקוסקוס טוב הוא מעדן מלכים מעולה לא פחות מכל ארוחת גורמה צרפתית.

שנית, אני בניגוד לגיל לא חושבת שהשיח בארוחה הוא בנאלי ובטח שלא הסאב-טקסט שלו. הוא מעלה סוגיות כבדות משקל של תרבות, זהות ומגדר, של משמעות אובדן שפת האם (הערבית במקרה זה),  והיכולת שלך לעשות אהבה שלא בשפת אימך (כתבתי שיר שלם על זה), או לשמור על זהותך בתוך מערכת של נישואי תערובת עם בן או בת זוג מההגמוניה השלטת שאינה מוכנה ללמוד את תרבות ה"אחר" ומדירה אותה לשוליים, הוא מעלה את בעיית ההגירה למדינות המערב העשירות, סוגיות פמיניסטיות כמו דיאטה ואנורקסיה, עבודת נשים, נתינה וקבלה ועוד. מאחורי כל הסוגיות הללו יש פילוסופיות שלמות. גם מאחורי המחול המזרחי שאותו מכנה המבקר בכינוי האוריינטליסטי "ריקוד בטן" עומדת פילוסופיה מזרחית שלמה. לכותב אין מה לחשוש מנפילת הרקדנית המזרחית, כי להבדיל מריקוד הבלט האירופאי ושבריריות האחיזה שלו בקרקע, הריקוד המזרחי, כמו גם האמנות המזרחית והאסלאמית בכללותה, נטוע עמוק בקרקע. הוא אינו שואף להגיע לשמיים ולנשגב כמו הריקוד, המוסיקה והארכיטקטורה האירופאית המערבית, אלא להתחבר לקרקע, לנוף ולטבע. הוא בנוי מתנועות מעגליות ספירליות אינסופיות החוזרות על עצמן בקצב הולך וגובר, בדיוק כמו בשיריה הנצחיים של אום כלת`ום, או במוזיקה האנדלוסית, שמסתיימת בטראנס עד להגעה לנקודת השיא, הקתרזיס, או בשפה הערבית: ה"טרב" שיוצר אצל הצופה או המאזין תחושה של התעלות ושחרור. החרדה של הכותב היא אולי לא מפני הסחרור, אלא מפני השחרור שבריקוד המשמש לעיתים לגירוש השדים, אולי השדים הגזעניים האירופאים? 

הנגנים הקשישים אינם משמשים לצעירה הרוקדת משען כדברי גיל, היא זו סוחפת אותם אחריה מתגרה בהם ובאורחים הלבנים "הצופים הנוטפים" ריר מהגירוי המיני. כך נוקמת הצעירה המגרבית את נקמתה בביורוקרטים הצרפתיים הגזענים שזוממים למנוע מאביה החורג את הרשיונות לפתיחת העסק. הכותב מעיד על עצמו "הערותיי, אינם של מבקר קולנוע מקצועי ובקושי של מבקר בקולנוע." אך אין זה מונע ממנו לפרסם ביקורת על תרבות עתיקת יומין שעושה רושם כי אינו מבין בה ולו דבר (אפילו לא לאיית נכון את השם של הבמאי – צ"ל לאיית עבד אללטיף ולא אבדלטיף), סתם כי יש לו ולשאר המבקרים האשכנזים נגישות לבמות האקדמאיות העיתונאיות והתקשורתיות המרכזיות ואילו לנו, בני התרבות המבוקרת, או המומחים האמיתיים יש נגישות רק לשוליים המודרים.

אפרופו הבדלי תרבות בין מזרח למערב: חשוב לציין גם את התהום הפעורה בין התרבות המרוקאית לתוניסאית, כי אצלנו המרוקאים קוסקוס עם דג הוא כמעט בגדר סטייה. אני מכירה מהבית רק קוסקוס חלבי (עם עוף) וקוסקוס בשרי (עם בשר כבש) אבל עם דג שמתבשל במרק?? … בכל זאת ארשה לעצמי לדבר בשם כל אחיותיי ואחי המגרבים:

אשכנזים ואירופאים יקרים, אנא מכם, אל תיגעו לנו בקוסקוס ואל תעברתו לנו אותו, כי עבורנו המילה קוסקוס מייצגת געגועים לתרבותנו המפוארת עתיקת היומין שאבדה ונמחקה, געגוע לידיים של אמא ושל סבתא, לחללים הנשיים המשותפים שנוצרו סביב ההכנות לסעודות המשפחתיות והקהילתיות, לדבק המלכד את כל המשפחה המזרחית סביב שולחן אחד. "קוסקוס מסמל במסורת הצפון האפריקאית את המזל והברכה ואת הרוח המשפחתית. נהוג להגיש אותו בערבי שבת, חגים ושמחות, הקוסקוס אוהב וסופג את כל סוגי הטעמים ומשתלב נפלא עם צבעים ריחות ותבלינים של כל סוגי המטבחים. הקוסקוס… מעניק תחושה של אווירה משפחתית חמה וביתית." כך משווק לנו הקוסקוס על גבי אריזת הקוסקוס להכנה מהירה במיקרוגל. ובעיני אין כל פסול בכך. חום רגשנות ונאמנות – אלו הסטריאוטיפים הנפוצים על מזרחים, אך אני טוענת: הפוך על הפוך (כפי שנהגה לומר לי חברתנו היקרה ויקי שירן ז"ל), אין כל רע בתכונות הללו, בטח שלא אל מול האידיאולוגיה הניאו-קפיטליסטית הקרה והמנוכרת שאינה מגלה כל אנושיות לאנשים שתרמו את כל חייהם להצלחה של מפעל זה או אחר, שהורסת כל פיסה של סולידריות ונאמנות לחברה לקהילה למשפחה.  

  

אני אגב, בחנתי את הסרט לא רק בעיניים מזרחיות, אלא גם מהזווית הפמיניסטית ומהזווית "האשדודית". אשדוד, כמו העיר ניצה בסרט, היא עיר נמל ים תיכונית, שהוקמה ע"י מהגרים מרוקאים אשר יועדו בעיקר לעבוד כ"פועלים שחורים" בנמל ובמפעלי התעשייה הכבדה שהוקמו בה. גם באשדוד חוסלו מזמן מוקדי הכוח וההתנגדות המזרחית שתססו שם בשנים עברו לגלובליזציה ולקפיטליזם הדורסני. גם באשדוד ניתן למצוא את נציגי "הדור האבוד" של המהגרים הקשישים והעייפים שלא מרדו אלא רק שרדו, חלקם סופרים, אמנים ונגנים דגולים שפה בארץ הפכו לפועלים מרירים קשי יום, שכל מה שנותר להם הוא להטביע את יגונם בעראק בנגינה נוגה על העוד, הדרבוקה והנאי. לצערי הרב, הניצול הקפיטליסטי לא פסח על אותם אודים עשנים שנושאים עמם (בראש ללא תווים) את התרבות האנדלוסית והצפון אפריקאית העתיקה וגם כשהוקמה התזמורת האנדלוסית הישראלית והללו הפכו בן יום מפועלים פשוטים קשי יום לנגנים ולאמנים, עדיין לא שפר גורלם .

         

האופטימיות בסרט צצה עם המעבר- מעבודה שכירה כפוית טובה בנמל או במפעל שהופרט, למיזם כלכלי פרטי המבוסס על משאבים משפחתיים. מפעל זה לוקח את הקוסקוס, מושא התיוג הנחות תרבותית כביכול, והופך אותו למותג ולהצלחה כלכלית, שאמורה לשדרג את כל בני משפחת המהגרים. מי שמניע את המיזם הם  הצעירים ובעיקר הצעירות, בני הדור השני להגירה. הללו יודעים להעריך את איכויות תרבות המקור, אך דוברים ברהיטות את שפת המדינה הצרפתית, אינם מתרסקים אל מול האלימות הביורוקרטית המערבית שהיא מפעילה עליהם ואינם מוכנים להיכנע לדורסנות של הגלובליזציה והקפיטליזם. למעשה, הנשים בסרט הן היוזמות, הן מניעות את העלילה, הן היצרניות והיצירתיות שלהן עם הרבה תושייה מצילה את המצב מקריסה. הגברים לעומתן, כנועים, מותשים, דוויים, שותקים, פסיביים אנמיים, שקועים בעבר, מובטלים ועסוקים ללא הרף בבגידות מנוונות ובסיפוק הצרכים המיניים שלהם ושל בנות המעמד הבורגני הלבן. אם המשפחה, הגרושה שמגדלת בדוחק שישה ילדים, היא זו שמספקת את חומר הגלם למיזם הכלכלי: כישרון הבישול שלה ויכולת הנתינה האלטרואיסטית שהיא מגלה באמצעות שמירת מנות קוסקוס לגרוש שלה, אב המשפחה, לשכנים, ולהומלסים ברחובות. לטיפה, חברתו של אב המשפחה, היא אם חד הורית לנערה, אישה סקסית ואסרטיבית, שעמלה כל חייה כדי להגיע לעצמאות כלכלית. היא בעלת פונדק ברובע לא יוקרתי והיא זו שמזריקה כוח וחיות באב המשפחה המותש דרך חכמתה הנשית ומיניותה. ביתה של בעלת המלון היא הדמות הדינאמית והתוססת ביותר בעלילה. היא זו שמעודדת את האב לפתוח את העסק, היא זו שגוררת אותו למוסדות השונים ונאבקת בביורוקרטיה הצרפתית, היא זו שיוצאת נגד בניו המנוונים והבוגדים של אביה החורג, היא מעמידה את אמה במקום, ומסבירה לה שערכה של אישה לא נקבע רק לפי יכולות הבישול שלה או לפי נקודת הייחוס שהגבר מעניק לה, אלא גם לפי יכולותיה האינטלקטואליות והמיניות. היא פרקטית ויודעת לנצל את המיניות שלה ואת ה"אחרות" שלה למימוש מטרותיה הכלכליות. כך גם בתו הדומיננטית של אב המשפחה שמנסה להניע את הגברים למאבק עובדים בתוך המפעל, בו נטלה חלק במפעל השימורים בו היא עובדת, ושאר בנות המשפחה, שתורמות את חלקן למיזם, מגלות תושייה בזמן המשבר עת מחכים כל האורחים בערב הפתיחה למנת הקוסקוס, שנלקחה בטעות במכוניתו של הבן הבוגד שנמלט מהמקום לאחר שראה את המאהבת הצרפתייה הבורגנית שלו מגיעה לערב הפתיחה תלויה על בעלה, הפקיד שאמור להעניק לאב את האישור מהעירייה לפתיחת העסק. בנותיו של אב המשפחה מצליחות להתעלות מעל לרגשות של קנאה ומעל למוסכמות הפטריאכליות ומגלות אחוות נשים ושיתוף פעולה עם ה"אשה השניה" וביתה (שהיא אולי גם אחותן..) למען האב והצלחת המיזם.

האכזבה שלי מהסרט נובעת מהמניפולציה של הבמאי התוניסאי עבדאללטיף קשיש, שמחזיק את הצופים במשך יותר משעתיים במתח ללא שום קתרזיס או מסר אופטימי. המסרים בסרט הם ללא ספק חתרניים, הדמויות אמינות ומשכנעות, אבל ניתן היה בעבודת עריכה קפדנית יותר לקצר את הסצנות הארוכות וחוזרות על עצמן לפעמים עד כדי התשה, לזקק את החומרים המעולים שעמדו לרשותו,

ולתת סוף הגיוני שמתאים להתפתחות העלילתית. אב הבית קורס בסופו של הסרט למוות בניסיונו הנואש והפאטתי למצוא תחליף לקוסקוס שאבד. אולי רצה הבמאי לבשר לנו על מותו של הגבר המזרחי הישן , אלא שבכך סותם הבמאי את הגולל גם על גורלן של הנשים הפעלתניות ואין הוא מותיר מוצא לבני הדור השני של המהגרים מהגזענות האירופאית, האיסלאמופוביה והדורסנות של תהליכי הגלובליזציה.  

במחשבה שנייה, למרות האכזבה,  הסרט הזה לא עוזב אותי כבר יומיים ושווה לראותו ולו רק כמסמך תיעודי חברתי ותרבותי ריאליסטי מאתגר.  

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יוסי גורביץ

    פחות או יותר הטקסט הכי גרוע שפורסם כאן. "להבדיל מריקוד הבלט האירופאי ושבריריות האחיזה שלו בקרקע, הריקוד המזרחי, כמו גם האמנות המזרחית והאסלאמית בכללותה, נטוע עמוק בקרקע. הוא אינו שואף להגיע לשמיים ולנשגב כמו הריקוד, המוסיקה והארכיטקטורה האירופאית המערבית, אלא להתחבר לקרקע, לנוף ולטבע. הוא בנוי מתנועות מעגליות ספירליות אינסופיות החוזרות על עצמן בקצב הולך וגובר, בדיוק כמו בשיריה הנצחיים של אום כלת'ום, או במוזיקה האנדלוסית, שמסתיימת בטראנס עד להגעה לנקודת השיא, הקתרזיס, או בשפה הערבית: ה"טרב" שיוצר אצל הצופה או המאזין תחושה של התעלות ושחרור. החרדה של הכותב היא אולי לא מפני הסחרור, אלא מפני השחרור שבריקוד המשמש לעיתים לגירוש השדים, אולי השדים הגזעניים האירופאים? " מישהו ערך את זה? זה פשוט אוקסידנטליזם.

  2. יוסי ונטורה

    תודה רבה על הסקירה המצויינת של הגב' אוחיון. אבל ברשימה פגם אחד גדול. הגב' אוחיון רואה הכל במשקפיים של פמיניסטית מזרחית ולכאורה אין נקודת אור בכל הסרט. אילו הגב' אוחיון הייתה צופה בסרט בצורה אחרת: מעמדית, של התמודדות של עובדים מול מעסיקים, הסרט היה נראה אחרת לחלוטין. מהי השקפה מעמדית? במקרה של הסרט: עובדים ממוצא צפון-אפריקאי מול מעבידיהם. בהקשר זה יש שתי דוגמאות בסרט: הגיבור המפוטר המשקיע את כל הפיצויים ברכישת הספינה והפיכת הספינה למסעדה מזרחית ומאבקה של אשת הבן של הגיבור. אותה בחורה צעירה, מטופלת בשני ילדים, הינה פועלת במפעל מזון גדול שבנמל. היא מספרת בפרטי-פרטים (עוד בתחילת הסרט) את קורות המאבק שלה ושל החברות שלה: איך הן התארגנו במסגרת האיגוד המקצועי, איך הקימו את ועד העובדים, איך הן הפגינו ולבסוף: איך השיגו תוספת שכר למרות שהמעסיק אמר להן כי "אם ידרשו תוספת שכר יעבירו את המפעל לחו"ל – למקום בו העובדים משתכרים גרושים". אותו מאבק ואותה אם צעירה הם הדוגמאות היחידות בתוך הסרט של אנשים הלקוחים את הגורל בידיים – אבל כקולקטיב, כחלק ממעמד העובדים; ולאו דווקא כזעיר בורגנים המנסים, ללא הצלחה, להפוך ל"מעסיקים קטנים".

  3. עוזרו של אליהו

    רציתי רק לומר מילה טובה
    אז מילה טובה לך על המילים החדות שלך במאמר זה
    ממש עושה לי חשק לקוסקוס וכמובן יש לי כמה חברים שממש חייבים לקרוא את המאמר

    אני ממש אהבתי וכבר אני שולח לכולם

  4. דוד

    אבל כיום הנמל באשדוד נשלט בידי משפחות אצולה מרוקאיות עם גנים משובחים מאד המתפעלים אותו לתועלת כלל אוכלוסיית ישראל (כפי שיעידו המובילים, היצואנים, והיבואנים).

  5. לבנה אשכנזיה

    אין ספק שעיניים נוספות של בחינת הסרט היו גם עיניים גזעניות.

    "בארץ "קוסקוס" מעורר אסוציאציה של מאכל עממי נחות (על אותה משוואה של "מופלטה" ו"מימונה")."- בהכרח באופן גורף ואצל כל לבנבן…

    "אשכנזים ואירופאים יקרים, אנא מכם, אל תיגעו לנו בקוסקוס ואל תעברתו לנו אותו"

    חבל, כי את כן רואה הרבה דברים, אבל כל הזמן מניחה הנחות יסוד גזעניות לעילא.

    דווקא מנסיוני קוסקוס טוב הוא אכן מאכל נהדר, שדורש הרבה השקעה ועבודה. אפילו למדתי מחברים טובים מרוקאים להכין אותו בעצמי, ולא הואשמתי בנגיעה אסורה ובגניבה וחבלה וכו'… סתם היה כיף להיות יחד.

    אולי אם תנקי את הגזענות ההפוכה ממבטך תוכלי לראות בהיר יותר, ולעזור לאחרים שגזענות מערפלת את ראייתם גם כן לראות טוב יותר. אין ספק שהיתה ושיש התנשאות וגזענות, אבל למה את חייבת לאמץ אותה אם בה את נלחמת? כל אדם רע או טוב באופן מוחלט לפי מוצאו? זה גורף מדי, מרעיל מדי. גזעני.

    על החתום
    אשכנזיה.

  6. לבנה אשכנזיה

    מצאת לך את מי שייצג את האשכנזים הלבנים כולם עלי אדמות- דווקא כותב שמפרסם כתבותיו באתר אימאגו, אתר של מתנחלים, גזענים, פשיסטים… ואח"כ מכילה את דעתו כ"דבר האשכנזים."

  7. מושחת

    חוק ההסדרים בוטל כבר? שכר המינימום עלה? העיוורים והנכים קיבלו את הקצבאות שלהם? כל עובדי כוח האדם נהפכו לעובדים מן המניין עם פנסיה ותנאים? כבודו של הקוסקוס במקומו מונח, אבל את לא יכולה לצפות מאיתנו לנטוש את הצרות שאנחנו חווים יום יום ולהזדהות עם מה שקרה לתימנים לפני 80 שנה.

  8. נפתלי שם טוב

    טענתך שיש לדון ראשית בעוולות החברתיות ורק לאחר פתירתן לפנות לביקורת תרבות היא פשוט דמוגגיה ומניפולציה. המדיה והדיון סביבה משותפה לעיצוב התודעה ולכן גם על המציאות החברתית. כך טענתך שנראית לכאורה צודקת כל מטרתה היא להשתיק, כ היבט אתני עכשווי לשאלות מעמדיות חברתיות, שאתה בודאי מתכחש לו.

  9. מישהו

    בסך הכל אוכל.

  10. יואש

    נכון שהבמאי הגזים ב"מתיחת" הסצנות כמעט עד לפקיעת מיתרי הסבלנות של הצופה, אבל קיים מתח לאורך כל הסרט, ושאלה לאן זה יתפתח. קוסקוס הוא אוכל נהדר שגם אשכנזים אוהבים, ומי שהיה במרוקו ואכל מהטג'ינים , לא שוכח אותם. הסרט מעורר מחשבות על אוכלוסיית המהגרים המוסלמים שמנסים להקלט ולשמור בו זמנית על מסורתם ותרבותם. זה סרט על נשים חזקות וגברים שמוגדרים על ידן "עצלנים", נשים שמניעות, מחזיקות , משגעות מינית את הגברים שסביבן, הן ממוקדות מטרה ויודעות
    להלחם למענה. סרט שמעורר מחשבה על ייעודנו כבני אדם, ועל מצבנו במקום בו אנו נמצאים זמנית כקצובת חיינו.

  11. ירדנה אלון

    לגורביץ',מה זה הקשקוש הזה שהמחול המזרחי נועד לגרש שדים?,לא ראיתי את הסרט על כן לא אביע דיעה בנושא,(מלבד הגישה האישית שלי שאני דווקא כן רוצה שיגעו לי בקוסקוס, אין לי שום בעייה להתחלק עם השפע והטוב הזה של התרבות הצפון אפריקאית עם כל מי שמעוניין ושחצי ממשפחתי בא משם, מטנז'יר אם לדייק)אז ככה גורביץ' היקר, המחול המזרחי (את השם" רקודי בטן" נתנו הצרפתים רק ככה להשכלה כללית)מקורו של הריקוד עוד לפני אלפי שנים בתקופה המאטריארכאלית עת שלטו באזורינו דת האלה ופולחן האלה, זה היה ריקוד פולחני ,ריקוד מקודש ,שחוללו אותו כוהנות וכוהני האלה בעת עריכת הטכסים המקודשים ,טכסי הפריון, מאחר והציוילזציה באותם הימים התבססה לקיומה על החקלאות ,והדת הייתה דת הטבע, תוך כדי המחול המעגלי הן של הגוף והן של קבוצת המחוללים והמחוללות,נכנסו המחוללים לטראנס, אנו רואים זאת היום במחול הסופי המקודש, לא היה כאן שום גרוש שדים (השדים אולי בראשך לך תבדוק)והתנועות המחזוריות מסמלות את המחזוריות הקיימת בטבע (עונות השנה) וכך גם המחזוריות של החיים,לידה חיים ומוות וחוזר חלילה, הן בחיים שלמים והן בחיי האדם יש לנו תקופות של לידה(של רעיונות,של עשייה ,הפריון אינו מתמקד אך ורק בפריון הפיסי המיני, הפריון המיני הוא אחד מהביטויים הפיסיים של פולחן הפריון אולם גם במישור הרוחני מתחולל פריון וזהו הפריון היצירתי,של רעיונות של מחשבה,של הרגש של הנפש)וגם הוא קשור למחזוריות כמו המחזוריות שאנו רואים בטבע יש תקופות של לידה(לידה של רעיונות,לידה של יצירה,וכד')חיים,ומוות(כך גם נפש האדם ,יש לה תקופות של פריחה ויש לה תקופות של משברים ודיכאון ואחר כך יציאה ממנו ומעין לידה מחדש)וכך גם בחיים הפיזיים מעובר לינקות,ילדות,נערות,בגרות,זיקנה ומוות כאשר מעברים ממצב אחד למצב אחר תמיד יוצרים משברים מעין מוות של תקופה אחת בחיים ותחייה ולידה של מצב חדש)מאחר וראשיתו של המחול המזרחי בפולחן הפריון המקודש של האלה ומאחר והייתה זאת תרבות שסגדה לטבע ול-"אמא אדמה" גם המחול היה מחול שהמחוללים חוללו אותו ברגליים יחפות ומבוסס על היותך כמה שקרוב לקרקע כדי להיות קרוב לאמא אדמה ולשאוב מן האדמה את האנרגיות הפיסיות והרוחניות.
    הבלט לעומת זאת,התפתח שנים רבות לאחר מכן והיה הפוך ומנוגד מפני שההגות ,הפילוסופיה שעמדה מאחוריו הייתה שונה לחלוטין כאן הריקוד על קצות האצבעות מסמל את השאיפה להתנתק מהקרקע להתנתק מהחומרי והפיסי ולהיות קרוב כמה שיותר לגבוה לנישגב לאלוהי.
    אלה הן שתי גישות שונות לחלוטין,ואין אחת נעלה, או טובה, או נבחרת, על פני האחרת.כל אחת מן הגישות האלה יש לה המקום שלה גם בנפש האדם בתנאי כמובן שאיננו מגזימים לכאן או לכאן הגישה הראשונה ששואבת את הגותה מן החיבור לטבע עלולה בהגזמה להפוך לחומרנית,נהנתנית,לחיפוש אך ורק של סיפוק היצרים הפיסיים (ראה הקאפיטליזם הדורסני) והגישה השנייה במופעה הקיצוני יכולה להביא לניתוק טוטאלי מהכאן ועכשיו ומתכחשת לאינסטינקטים והרצונות והצרכים הפיסיים,מנותקת לחלוטין מזרם והמחזוריות של לידה,חיים ומוות(פעם אנשים מן הסוג הזה הלכו למנזר , היום מאשפזים אותם בבתי חולים לחולי נפש).
    אז לא שדים ולא רוחות, ולא יצריות אפילה (עשית רטרו לתקופה הויקטוריאנית?)
    השאיפה של המזרח שהיה מודע הן לזה והן לזה,כלומר לשני הצדדים של המטבע הייתה לחיות ב= "הרמוניה של ניגודים") (פרוש המילה הרמוניה בעברית – "תאימות") כלומר להיות מתואם עם הטבע עם היקום עם זרימת החיים המשתנה ומתעצבת כל יום ובכל תקופת חיים ובכל מצב מחדש.ולשם כך צריך האדם להיות מקושר עם מקצבי החיים ומקצבו של היקום,(ולשם כך המציאו את התוף)

  12. איריס חפץ

    כמה עצוב שהתגובה הראשונה למאמר החשוב של שירה, שבעצם מיועד לאשכנזי מהסוג של גורביץ, זוכה לתגובה דלה כזו. זה לא חייב למצוא חן בעיניך, יוסי, אבל לכל הפחות שווה לנמק ולדאוג לאיזה בדל טיעון.
    זה לא היה מעניין אם לא היה כאן משהו מייצג: לגורביץ יש בעלות על איך כותבים נכון, מה צריך לפרסם ומה המקום שלו בשרשרת המזון. הוא לא בא לקרוא כדי ללמוד אלא כדי ללמד. אם לפחות היית מלמד אותנו משהו, מילא.
    גורביץ לוקח קטע מהמאמר, מכניס אותו למרכאות ומספר לנו כמה זה ירוד. למה? כי זה אוקסידנטלי. ומה זה אומר? לגורביץ הפתרונים.
    אה, ומה היה צריך? בדיוק: יד של עורך.
    גורביץ קרא משהו של אוחיון: כותב למישהו עלום, לא פונה אליה, מחלק ציונים בהתנשאות והצעות לשיפור ל"ממונים". שירה, איך את מעיזה לכתוב ככה בלי לבקש רשות? אפילו לאלוהים הוא כבר נדרש. מה עוד, בסוף עוד תרצי זכויות כמו כולם…אישה מזרחית אמורה לעשות קוסקוס, להזמין את החברים האשכנזים שלה, או לפחות ללמד מישהי כמו האשכנזיה כאן לעשות אותו.
    וליוסי ונטורה,
    ראיתי את הסרט פעמיים והענין המעמדי שאתה מנסה לשים במרכז, נמצא שם בשוליים: יש בסרט בדיוק שלושה לבנים מהמעמד הנמוך (אחד נשוי לבת המשפחה, האישה הרוסיה של הבן הבוגדני ואחיה, שעובד בבנין). כל שאר הלבנים הם פקידים בכירים: הלבנים במעמד העליון והטוניסאים בתחתון. אם הבמאי היה רוצה להראות לנו מאבק מעמדי הוא לא היה מקדיש חמש דקות מתוך שעתיים לענין, לא ככה? ביתו של סלימן מספרת בפרטי פרטים ובהיסטריה על המאבק במפעל באותה רמה של רגש ואותה מידה של זמן שהיא מקדישה לנסיונות הגמילה של ביתה מהחיתולים, כך שהיה אפשר גם להגיד שמדובר כאן בסרט על חינוך ילדים להיגיינה ונסיון לחסוך בהוצאות על חיתולים ומשמעותו של החיתול החד פעמי (גם לזה מוקדשות הרי עוד כמה דקות).
    ולשירה,
    אני מסכימה איתך שהסוף מתיש, אבל גם החיים מתישים. מי שרוצה קתרזיס וסוף טוב שיראה סרט אמריקאי ממוצע. חייו של המהגר הם מתישים והוא לא סתם רץ במעגלים: כמו המעגלים מול הבירוקרטים כך הריצה בסוף נעשית מתוך אינרציה ואתה כבר לא יודע לאן ומה, העיקר לרדוף אחרי משהו ולהשיג עוד נייר שלא יקדם אותך אלא אל הפקיד הבא.
    לדעתי יש גם סוף אופטימי לסרט:
    האורחים הלבנים מוזמנים לקוסקוס ומקבלים תרבות, יש הרבה תנועה, לא רק של הריקוד ומה שהוא מסמל, אלא אנשים גם משתנים וזזים. לטיפה שסירבה להגיע זזה מעמדתה, ומראה שהיא לא רק אשת עסקים אלא גם יודעת להשתתף במיזם המשפחתי, הבת (החורגת?) זזה ממקום מושבה, הבנות של סלימן משנות תכניות ומתגמשות.
    אין קתרזיס זה נכון, אבל זה מחזיר אותי לציטוט ששמעתי מאוזן שניה, של מישהו שאמר בתגובה לשאלה על הקונפליקט בין הישראלים-יהודים לפלסטינים ורצה פתרון: "אתם בשמאל רוצים או קתרזיס או קטסטרופה. אתם פשוט לא יכולים או רוצים להבין שהמצב יכול פשוט להישאר הרבה זמן חרא". ואת זה מבינים הזקנים של התזמורת שהקריבו את החיים שלהם כדי שלדור הבא יהיה טוב, כמו שאומר אחד מהם: הם מבינים שהמצב יכול להיות הרבה זמן רע ומתים משברון לב אבל עם תקוה לדור החדש. כמו הדורות הקודמים לנו.

  13. אליאב

    הלכנו לצפות בסרט ונהנינו מכל רגע. הניתוח של שירה מספק לנו תובנות נוספות שחלקן מקובל עלינו ועל חלקן אנו מערערים אבל בסיכומו של יום לדעתנו מדובר בסרט, במאי ושחקנים מצויינים. המלצתי בפני כל חברי לרוץ ולראותו ושלחתי להם גם את כתבתה של שירה. כמי שלא מסכים לדעותיה על חיינו בארץ היא גרמה לי קורת רוח רבה ועל כך אני מודה לה.

  14. אבי

    מצבם של השחורים בארה"ב התדרדר בשנות ה-2000 למרות עלייתן של תפיסות ותיאוריות זהות למיניהן. הפוסט-מודרניזם והפוסט-קולוניאליזם הוכחו כבעלות השפעה חלשה אל מול מדיניות ניאו-ליברלית.
    http://www.epi.org/content.cfm/bp220

  15. אדי

    לשירה אוחיון, שאני מעריץ את כתיבתה הרהוטה והעשירה, יש נטיה לראות כל דבר מהפופיק שלה: מזרחיות +פמיניזם. אני בכלל לא בטוח שקשיש, במאי הסרט המשובח והמרגש הזה (שהיה יכול להיות טוב יותר אילו היה מקצץ 10 דקות מחלקו האחרון) התכוון גם הוא לכך. לי נדמה שהוא חתר, מעבר לרצון לספר סיפור נוגע ללב ל-2 נקודות אחרות עיקריות שהן אוניברסליות דווקא: אנושיות על פניה הרבים (אהבה, סולידריות, חיי משפחה וכו') והגירה. מאחר ושירה רואה הכל דרך הפריזמה שלה התייחסותה מעוותת ועלולה אפילו להרחיק צופים מהסרט. ובאשר לקוסקוס רק שירה (שוב בפריזמה המעוותת שלה) רואה בו מאכל עממי נחות (כאילו, בעיני אחרים). אני (אשכנזי בעוונותי) כמו סועדים אחרים בעולם שחלקם אפילו לא שמעו על ישראל, על מזרחיות ועל מגדר רואה בו מאכל משובח וטעים בלי קונוטציות.
    שבת שלום

  16. מכלוף

    כמעט והשתכנעתי……….ואז חזרתי לתגובתו של יוסי גורביץ

  17. עמית

    שנוהגת להטיף לאי הסובלנות האשכנזית הטיפוסית, מהווים בדיוק, אבל בדיוק את תמונת הראי שלה. אותה אי סובלנות, אותה תחושת נעלות תרבותית, ואפילו יותר תוקפנות. קצת משעשע והרבה עצוב.

  18. עודד אפרתי

    לדבר על האסוציאציות הפורנוגראפיות שעלול פירוק המילה "קוסקוס" לעורר בקרב אותם אניני הקולנוע.

    שערכה של אישה לא נקבע רק לפי יכולות הבישול שלה או לפי נקודת הייחוס שהגבר מעניק לה, אלא גם לפי יכולותיה האינטלקטואליות והמיניות. היא פרקטית ויודעת לנצל את המיניות שלה ואת ה"אחרות" שלה למימוש מטרותיה הכלכליות.

    לנצל את המיניות שווה ערך לנצל את פרוק הקוסקוס להברותיו.

    עבודה שכירה כפוית טובה במיפעל.

    מהגרים מרוקאים שיועדו לעבוד כ"פועלים שחורים" בנמל ובמפעלי תעשיה כבדה.

    ברור שהרבה יותר מכובד ליהיות בעל הבית הנצלן.

    מה בדיוק האידיאולוגיה חוץ מהרצון לשמר את תחושת הקיפוח.
    שווה ערך להיות היהודים, בלי רצון לויתורים, לקורבן האולימטיבי.

    כשתחושת הקיפוח תיגמר, האם תיצטרפו למאבקים של מקופחים אמיתים, כמו תושבי ניעלין, בילעין, ג"יוס, סאלם או תיקפצו לעגלת המדכאים.

  19. אזרח פשוט

    שלעגה לפני כמה חודשים באתר 'קדמה' לפסטיבל ישראל, וגם התבכיינה שהוא מבזבז את כספי המיסים שלה? אז ממה בדיוק אתן מופתעות? מההצגה החד ממדית של מזרח מול מערב? נכון שכזאת הצגה של הדברים לא ראינו כבר הרבה זמן. אבל כמו שכתב אודוארד סעיד ז"ל בהקדמה למהדורה העברית של 'אורינטליזם': "אין זה אומר כלל שקורבנותיו של ידע זה (כלומר הידע האוריינטליסטי) הם בעלי תפיסה נטולת פניות, ועל כן אובייקטיבית, של העולם. אדרבא, מאחר שעיוות אחד הנובע מכוח בלתי משווה מצמיח עוד כמה עיוותים אחרים, כל המערכת מנציחה גישה אינסטרומנטליסטית שאינה מתחשבת בדקויות המחשבה". ומוסיף באחרית הדבר: "הניגוד אוריינט-מול-אוקסידנט הוא הן מטעה והן בלתי-רצוי ביותר". ממש כאילו הספיק לקרוא את מאמרה של אוחיון.
    נוצר הרושם הלא-נעים שעומק הבנתה של אוחיון בתרבות לא-ערבית הוא בערך כעומק הבנתה של מנהלת המחלקה החינוכית בתזמורת הפילהרמונית בתרבות לא-אירופית (וסליחה שחטאתי לשם ההומור באותה הנגדה תרבותית מעצבנת). אולי עדיף שאנשים כאלה יעסקו בנישה בה הם בקיאים, ואת השיפוט המתנשא על תרבותו של האחר יותירו לאחר עצמו?

  20. צעיר

    מה הקשר בין תגובת לבנה לתגובת גורביץ'? ומה עניין של שכנוע לכאן? גורביץ' אשכנזי כמו לבנה, והוא עצבן אותך בדבריו- אז להחלטת שלא תשתכנע גם מלבנה? אתה עוקב אחרי ההגיון העקום הזה בכלל? אתה מראה שאתה שופט בסופו של דבר את דבריו של אדם לפי המוצא שלו, וזאת גזענות בן אדם. ומצחיק שאתה ועוד כמה כאן כל הזמן מלינים על גזענות, ולא רואים עד כמה הם שטופים בה בעצמם.

  21. יוסי גורביץ

    (לא הסרט, הביקורת. את הסרט לא ראיתי). הביקורת הזו נחותה משום שהיא משתמשת בכל אותם סטריאוטיפים ישנים, הנגדות מופרכות: קור אשכנזי מול חום מזרחי, ניתוק ואליטיזם מערבי מול "קרבה לטבע" מזרחית, וכל הבולשיט הניו אייג'י הזה. מה שיפה בכל האוקסידנטליות הזו היא שהיא דמות-מראה של הגזענות הקולוניאלית הישנה. המדוכאים המקצועיים פשוט הפנימו את השפה הישנה והפכו אותה – 50 שנה אחרי סוף הקולוניאליזם.

    לא תמיד אני מסכים עם מה שאני קורא כאן ולא תמיד אני אוהב את סגנון הכתיבה, אבל כמעט בלי יוצא מן הכלל אני לומד משהו מהפוסטים פה. זה היה חריג בוטה.

  22. טרזן

    ראיתי את "הגרגר והדג" לפני כשבוע. באתי מלא ציפיות, ורוב הזמן נהניתי מהמשחק, מהצילום, וכמובן מההתרחשויות בסרט. אבל אט-אט החלה להתגנב תחושה של מסטיק אינסופי (זה סרט של כשעתיים), והעלילה האיטית שהיתה אמורה להתכנס לקראת סיום, הוסיפה להתבדר עד לסוף פתאומי.
    כששבו האורות ונדלקו באולם, קמתי ממקומי בתחושה שהיה בסרט הזה הכל, חוץ מדבר אחד – סיפור טוב, שלם ומהודק . מוסר השכל: מי שלא יודע לספר סיפור, מוטב שלא יעשה מזה סרט.

  23. זה עובד!

    כמעט והשתכנעתי…. ואז חזרתי למאמרה של שירה אוחיון.

  24. מכלוף

    שמע בחור צעיר! אין כאן גזענות,יש כאן ניסיון חיים,ומהפרקטיקה של חיי למדתי לחיות עם הגורביצי'ם,אבל בעיקר למדתי להיזהר מלבנים/ולבנות עם מסיכות שחורות

  25. מוני יקים

    מעניינת התופעה שמתקבעת בתקשורת ובקרב המגיבים , תופעת האשמת קורבנות הגזענות בגזענות הפוכה, שזה בעיני פתרון קל להנצחת הגזענות והמנעות מהצורך להתמודד עם קיומה כפי שמציעים הנלחמים בגזענות.
    מה רוצים להגיד המאשימים את הלוחמים בגזענות , שאין ולא היתה גזענות והכל המצאה של בכיינים מקצועיים, אז שיאשימו בשרלטניות אינטלקטואלית , אבל למה האשמה בגזענות ?
    הטוענים לקיומה של הגזענות כגורם המכריע והעיקרי בכל הריבודים והניחשולים המעמדיים מסתמכים על עובדות בילתי ניתנות להכחשה בשטח ולא על שדים ורוחות דימיוניים, קיימים בחברה הישראלית פערים אדירים ובילתי הגיוניים אל רקע של מוצא אתני וקיימות הוכחות עובדתיות שפערים וריבודים ונחשלויות אלו הם תוצאה של מדיניות, חקיקה והסללות בעלות אופי גזעני ברור, המתורצים ע'י ממשיכי הגזענות בצורה תוקפנית וחסרת הגיון של "למה ככה". כשמדברים על כך ש 50 אחוז מהאוכלוסיה מספקים 80- 90 אחוז מאוכלוסית הכלא אז לא מספיק לטעון שהמזרחים הביאו את הפשיעה מארצות מוצאם כי זה אינו תואם את העובדות הסטטיסטיות והמציאות ההיסטורית .
    כאשר טוענים שהפשיעה של מזרחים היא בגנים הנחותים של המזרחים אז איך זה שהיא קיימת רק בישראל ואותו גן עברייני מזרחי אינו פעיל בשום מדינה או אזור גאוגרפי אחר בעולם מי שהוא שמע בעולם המדע על גן של עבריינות
    או שזו המצאה ישראלית ניסתרת המודבקת לציבור שלם עם עלייתו לציון.
    מהיום כאשר יטען אשכנזי זה או אחר על גזענות מזרחית צריך לענות לו כראוי שטיעון זה לאור המציאות הוא הגזענות הטהורה האשכנזית שלא רק מנצלת את קורבנותיה ומתעשרת על חשבונם אלא גם מנסה להדביק אות קין על מצח הקורבן, כמו חייל נאצי בכורי ההתוך המשחררים הצועק על יהודי שמסרב להכנס לכור "גזען עברין מסרב פקודות" וכך הופך את הקורבן לראוי לעונשו .

  26. מחפשת היגיון

    האם שאלת את עצמך, שירה, אם את גזענית או אנטי גזענית? כי אי אפשר להיות גם זה וגם זה. בעיני את גזענית ומלאה שנאה, שמתבטאת בייחוס רגשות ומחשבות מעוותים לקבוצה גדולה של אנשים (כל ה"אשכנזים"), ומתיימרת לדעת מה מתחבא בנבכי נפשם, בעוד שאת טוענת שאין סיכוי שמי מהם יבין מה מתחולל בנפשו של מזרחי כשהוא אומר "קוסקוס".

    ולעניין הסרט: המפיץ או המתרגם חשב כנראה שאם יקרא לסרט "קוסקוס עם דגים", הסרט יתפרש כסרט אתני והמסר שלו לא יגיע אל הקהל.למעשה, הסרט הנפלא (אך גם הארוך מדי, גם זה נכון) הזה נוגע, ביד עדינה ואוהבת -ו חסרת שנאה, שירה!- בהרבה בעיות חברתיות כאובות של קהילת המהגרים העניים הצפון אפריקאים בצרפת, בעיות שנובעות הן מבורותם ודעותיהם הקדומות, והן מגורמים בקהילה הקולטת, שאינה קולטת. יופיו של הסרט נובע מכך שעם כל מגוון הדמויות המוצגות בסרט, הבמאי מצליח לשמור על אנושיותן של הדמויות. אין בסרט דמויות פלקאטיות, ולכן הסרט נוגע ללב.

    כאישה, וכאשכנזיה, אינני שותפה להערצה של, שירה, לריקודי הבטן. הקטע של ריקוד הבט (איך קוראים לזה במזרח?) בסרט היה מקסים, שיא הסרט, אבל הריקוד עצמו מסמל בעיניי את מעמדה ומקומה של האישה בתרבות הערבית המהוללת .הגברים שיושבים ועוקבים בעיניים כלות אחרי האישה המענטזת – גם הם מסמלים את מעמדו של הגבר באותה תרבות.

  27. איריס חפץ

    תודה על התשובה, נראה לי שעכשיו אני מבינה יותר למה אתה מתכוון. חזרתי לכן וקראתי את מה ששירה כתבה ולא מצאתי שם שום דבר על קור אשכנזי וגם לא על אליטיזם אשכנזי. שירה בסך הכל אומרת שלמבקרים האשכנזים אין את הכלים לבקר את התרבות המזרחית, והעובדה שיש חמימות מזרחית (וגם קונפליקטים ומסכות ושאר כיסויים שאופייניים לכל משפחה) לא סותרת את העובדה שיש את זה גם מסביב לרגל קרושה. זה רק נעשה בקודים תרבותיים אחרים: לא טובים יותר או פחות, אלא שונים.
    גם העובדה שהתרבות המזרחית נטועה יותר באדמה, לא אומרת שהיא קרובה יותר לטבע מאשר תרבות שחותרת לגבהים: למה אדמה היא יותר טבע מאשר אויר? אלו בסך הכל כיוונים שונים של הסתכלות/חתירה. הסגרדה פמיליה של גאודי בברצלונה לא פחות מרשימה או מרגשת אותי מאשר כיפת הסלע. אבל זו התרגשות אחרת, כי מדובר בתרבויות שונות ובשאיפות אנושיות שונות.
    שירה, ובזה אני מסכימה איתה, אם הבנתי נכון יוצאת נגד הדירוג הזה, שעושה מתרבות מזרחית משהו "זול". כאן נמצא האליטיזם המערבי, והלוואי והיית צודק והילידים שסבלו מהקולוניאליזם היו עושים את ההיפך: הבעיה היא שרובם הפנימו את זה שהתרבות שלהם לא שווה, כמו שעשיתי בעצמי, כמי שגדלה בתוך האוירה הזו עצמה. אני דור שני להתביישות והתכחשות והעלמת התרבות, כיוון שהמסר במקום בו גדלתי היה ברור: יש ישראלים ויש ערסים, ישראלים היא מילת קוד לאשכנזים וערסים למזרחים. כלומר, השיפוט בא מעמדת הכוח האשכנזית שקבעה מהי עברית תקנית, מה יושמע ברדיו, יראה בטלויזיה וילמד בבתי הספר.
    עכשיו שירה באה ואומרת בסך הכל, שזה שאותה הגמוניה החליטה שזה פחות טוב לא אומר שאנחנו צריכים לקבל את עמדתה של ההגמוניה הזו, כי לזו בכלל אין כלים לשפוט את התרבות שלנו. גם אם היו רוצים לשפוט אותה, הם לא יודעים איך. באותה מידה לנוצרים קשה לשפוט תרבות של יהודים, כי מי שרואה אידיאל בדמות ופסל או חושב שהיהודים מלוכלכים ושופט תרבות במונחים של נקיון והגיינה ומאמין שהוא נקי יותר, יראה לכלוך בכל פעם שהוא יסתכל על יהודי. האם לא היית יוצא נגד זה?

  28. עמוס נוי

    העולם מתחלק לשני סוגים – מי שמבין ומרגיש, או מבינה ומרגישה, כמעט מייד, כבר מהמלים הראשונות של הקטע היפה כל כך למעלה, על מה שירה אוחיון מדברת ולאיזה כאב היא מרמזת, עד שדמעות עומדות בעיניים ואי אפשר בכלל להבין ולחוש איך מישהו יכול שלא להבין ולחוש מלים מכמירות לב ובה בעת חכמות כל כך

    ויש מי שלא מבין, ואף פעם לא הבין, ואף פעם לא יבין, ולא יעזרו הסברים, ותגובות, וויכוחים, ודיונים, ונסיונות שכנוע שכלתניים – כמו שחירש לא יכיר את המוסיקה של הלב, ועיוור לא ידע את היופי שבצבעים. במדרש רבה של פרשת השבוע יש דיון בפסוק "ולא נתן להם ה' לב לדעת", כי לידיעה של אמת צריך לב. וגם זה לפעמים מביא לדמעות – של כעס, תסכול, חרון, יאוש

    קראתי את הקטע מייד משפורסם בלב פועם ומשתאה על הרגישות המפליאה ויכולת הניתוח החדה, על הצירוף העדין של הפרטי והכללי, על מה שנאמר בין המלים ובמנגינתם… אחרי כמה שעות חזרתי לקרוא, ונאלצתי גם להשתכשך במי האפסיים של תגובות מאת אלה-שלא-יוכלו-להבין-לעולם. שוב הבליל הטרחני, הקרתני, המאוס, הלעוס. שוב אי ההבנה המוחלט, המתעטף בשבלונות קלישאיות, מטופשות-אך-חכמות-בעיני-עצמן, של כל דיון אתני – שהוא, בעצם, דיון מעמיק על מבט ושפה.

    הפתגם הפלסטיני הישן אומר "עבור עובר-האורח, נביחות כלבי הכפר אינן ברכת ברוך הבא", ממש כך גם רוב התגובות האלה אינן דיון, או שיחה, או שיתוף, או הזמנה. הם סתם נסיונות של חירשים שמתעקשים לדון (ולהתווכח בדעתנות!) על מוסיקה. הם סתם מאמץ לא נעים של עיוורים להתערב בויכוח על צבעים….

  29. נתן שקרצ'י

    שלום רב,
    שלחתי למייל של שניכם מאמר ששלחתי אליכם דרך האתר כבר ביום שלישי. האם אתם מתכוונים לפרסם אותו? אשמח אם תודיעו לי במייל או בטלפון.

    בתודה מראש
    נתן שקרצ'י
    0523914134
    0524809204

  30. איציק

    בתור אשכנזי אתה לא מרגיש קצת מפוצל לייצג להלל ולשבח את התרבות שעשתה לכם מה שעשתה?
    לא נמאס לכם כבר להגחיך את עצמכם?

    אגב, אף אחד עדיין לא הצליח להסביר לי מה הקשר של האשכנזים למערב, איך זה שרק בישראל הפולנים והרוסים מתיימרים בלי בושה לייצג את המערב?

  31. יוסי גורביץ

    לא מדבר את שתי השפות, והתרבות של מזרח אירופה דוחה אותי. איך החלטת, איציק, שאני "פולני" או "רוסי" רק בגלל שם המשפחה של אבותי? מזה שלושה דורות שהם לא נולדו שם.

  32. היטלר הנאצי

    אין לי שום קודים תרבותיים
    אין לי שפה סמלית עשירה
    אין לי דיכוי תרבותי
    אין לי מראה מול פני האחר
    אין לי לקסיקון עדתי יחודי
    אין לי ביטויים גבוהים במרכאות
    אין לי סגנון כתיבה מלא יפעה
    אין לי משכורת של אקדמאי

    מה יש לי
    יש לי שכר מינימום
    ויש לי סבתא מפולניה
    זה מה שיש לי

    (זה היה שיר)

  33. מיכה רחמן

    אהבתי מאוד את המאמר של שירה. כתוב יפה ובכשרון. בהתחלה לא חשבתי לכתוב תגובה עד שראיתי את התגובות הרבות שנכתבו לפני והחלטתי שאין ברירה אלא להוסיף תגובה לתגובות. מה ששירה כתבה לא היה רק ביקורת על הסרט אלא גם זעקה של "האשדודים", וכמה אמירות בנוגע לזהות המזרחית והנשית. לגבי כל התגובות שטענו שמדובר ב"גזענות נגדית", בראיה חד צדדית מנקודת מבט פמינסטית ומזרחית, אפשר רק לברך את אתר העוקץ שכל כך הרבה דעות מנוגדות באות אליו, ושירה צריכה לשמוח שמאמרה מתפרסם באתר פתוח ולא סגור. אני מתחיל מהנקודות המשותפות, ועובר לכמה תגובות למגיבים/ות השונים/ות.
    דיון ביקורתי בתגובות השונות. התגובות האלה מביאות לנו את מגוון התגובות המצוי כשעולים הנושאים של אפליה וגזענות בחברות מערביות: מהתעלמות מהבעיה ועד תגובות אמוציונליות חזקות (ולעיתים גם דורסניות) כלפי מי שמעלה את בעיות הגזענות והזהות שנמחקה. שירה מתחילה בתגובה לביקורת אורייטנליסטית של צבי גיל. קראתי את הביקורת שלו ואני מסכים עם שירה. אולי היא הולכת רחוק מדי בפירוש הסמלים השונים אבל זו מהותה של כל ביקורת קולנועית שמפרשת. במהות נכון היה לבקר את האוריינטליזם שנמצא אצל צבי גיל (שלא תמיד ניתן לזהותה במבט בלתי בוחן). התגובות מצד ה"אשכנזיה הלבנה" וגישות אשכנזיות אחרות רק מחזקות את קביעתה של שירה שבפרפרזה על מרכס אפשר לסכמה ב"ההוויה קובעת את התודעה". כלומר נקודת המבט האשכנזית חוסמת אפשרות להבין את הזעקה של מי שתרבותו דוכאה בשנות החמישים. "התודעה האשכנזית" אינה נחלת אשכנזים בלבד אלא גם של מזרחים רבים. היא פרי עיצובה של מכונת העיצוב התרבותי (שהיתה בשליטה אשכנזית) של שנות החמישים והשישים ועד ימנו שהסתכמה בין השאר ב"כור ההיתוך", ב"כולנו יהודים" ומסתכמת היום ב"כולנו ישראלים". רק מעלים את המילה אפליה עדתית וגזענות וכולם קופצים (כולל המזרחים וכולל האתיופים עצמם). כי חינכו אותנו שאסור שיהיו מחלוקות זה לא יפה ולא נכון. גם לחזקים וגם למוחלשים קל הרבה יותר פשוט להתעלם מהבעיה, להצטרף לקונצנזוס, להתעלם הן מההיסטוריה (כשהמזרחים התביישו להאזין למוזיקה ערבית בקול רם, מי לא זוכר) והן מההווה (הקשר בין מעמד סוציו- אקונומי והשתייכות עדתית). קל יותר, כמו שאומרת ה"אשכנזיה הלבנה", לאכול קוסקוס (ואפילו לבשל קוסקוס בעצמנו), ובכך להפגין את המעורבות הפולקלוריסטית-גסטרונמית שלנו, ואת הערבוב בין כל העדות, ובכך לשכוח ולהשכיח את צלקות העבר ואי-השוויון שבהווה. במילים אחרות: עצם הגישות הכל-כך שונות והאמוציות הקשורות בהן, מראות לנו, שיש כאן נקודות מוצא שונות העגונות בהוויה שונה, עמוקה ובסיסית מאוד. הדיבור מנקודת מבט אחת הוא תמיד חד-צדדי במובן הזה שהוא מתעלם מנקודת המבט השניה. אבל לכל אנשי השמאל האשכנזי (המדוכאים האמיתיים הם הפלסטינים), ולכל המתנגדים ל"גזענות ההפוכה" של שירה, טלו קורה מבין עינכם, הרי הגישה שלכם חד-צדדית באותה מידה. המראה של גישה מאוזנת שנדמה לכם שהיא נחלתכם, נובע רק מכך שהיא יותר קרובה לגישות ולנורמות המקובלות, הגישה הקונצנזואלית, התרבות השלטת, "ההגמוניה התרבותית". וחשוב שנזכור "ההגמוניה התרבותית" הזו אינה אשכנזית רק במובן שמוצארט יותר טוב מהתזמורת האנדלוסית. הרי היום לתזמורת האנדולסית נתנו קצת מקום (אם כי עדיין הרבה פחות מלתזמורת הפילהרמונית). וגם המוזיקה הערבית (והיהודית-ערבית) כבר מעוררות פחות התנגדות. ההגמוניה התרבותית הזו מתבטאת בתגובות שלמעלה, בהתעלמות ממחיקת הזהות התרבותית השיטתית שנעשתה יותר אז, אבל גם היום. עד כדי כך שהמגיבים אינם מבינים אפילו את הצורך של שירה להתחברת לאותה זהות ולזעוק על שנעקרה ממנה.
    כמה מילים למגיבים/ות עצמם/ן. יוסי גורביץ', מדגים הכי טוב את אי ההבנה של מחיקת הזהות התרבותית. "הטקסט הכי גרוע שפורסם כאן". שימו לב, לא טקסט שאני לא מסכים איתו אלא פשוט "טקסט גרוע". זוהי תגובה אמוציונאלית ברורה, הנובעת לפי הפירוש שלי, מהתנגדות שמעוררת הגישה האתנית של שירה. ואח"כ "זה פשוט אוקסידנטילזם". אני כאמור לא רואה את הזעקה על מחיקת תרבות שנעשתה כגזענות שכנגד. מי שלא רואה באופן ביקורתי את מחיקת הזהות של האחר, לא יוכל לעולם להתקרב לחברה "רב תרבותית" (מעניינת ההתעלמות של המגיבים מסוג זה, מהרבה ספרות שנכתבה בנושא ומיטיבה להסביר את השאלות שלפנינו כמו "רב-תרבותיות מהי" מאת יוסי יונה ויהודה שנהב).
    התגובות כגון למה לדבר על שאלת הזהות כשיש בעיות קשות ממנה כמו הכיבוש ודיכוי הפלסטינים ודיכוי מעמדי. הגישה הקלאסית של השמאל החדש והישן בישראל, שבדרך כלל היה מורכב מאשכנזים ובכל מקרה התעלם מקיומה של הדיכוי המזרחי. מה לעשות שהבעיות של מעמד וזהות אתנית כרוכות זו בזו. למרות שנכון, שגם השכירים במשרות של משכורת נמוכה עצמם, שחלקם הגדול מזרחים, אינם מוכנים להאבק כנגד הדיכוי על בסיס אתני. ובכל מקרה אי אפשר לחכות עד שיגמר הכיבוש כדי שנוכל להאבק כנגד הדיכוי המעמדי והאתני.

  34. אירית

    ביקורת נכונה מאד, אבל הס מלהזכיר.

    הפיתוי נובע מכך שממירים את מניין הגופים, האנשים ממש, בהבלטה של "הקול", באמצעות יחיד או קבוצת אליטה קטנה שעוברת קואופטציה מעודנת. מנגנון שקשה לבלום אותו, ואסור ממש לחשוף אותו בקול רם. הניאו ליברליזם הצליח להפוך את הביקורת החברתית בסגנון הפוסט מודרני (וכולי) לשותף הכי חביב עליו. אפשר לראות בארץ תהליך דומה בערך משנות השמונים. כך, במקום לשפר את המצב של יותר XXX (מלא את החסר), משקיעים בעמותה, או "כוכב" מתוך קבוצת ה XXX, שמטמיע את המסר במיינסטרים, בצורה בוטה ככל שיהיה, על חשבון חלוקת משאבים. יש גם תימחור של ביטוי תרבותי, לעומת הכנסות בפועל, כלומר, עדיף לניאו ליברליזם להכיל רב תרבותיות (במישור התרבותי, אמנותי, רצוי) , בוטה ככל שתהיה, על חשבון הכספים הדרושים לצמצום פעמים ואפליה. כך יוצא מצב מעניין שבו "נציג" המקופחים הוא ממילא גם אויבם מבחינת ניגוד העניינים, הגם שבתום לב אולי.
    אפשר לראות היום מאמר על דאטי שרת המשפטים החדשה של צרפת. אפשר לראות בזה "קידום של מהגרים, אשה, חד הורית" או טרייד אוף של זכויות המהגרים בפועל (דיור, עבודה כסף) בקידום של "סמל", שבסוף יאפשר לממשל ולהגמוניה להמשיך ולהפלות בחסות ה"כוכב" החדש.. גם את אובמה אפשר לראות כתופעה כזו.
    קשה להבחין מתי מדובר באמת בביטול של אפליה באמצעות קידום ה"קול האחר" ומתי זה סלח שבאתי בגרסא מתוחכמת ניאו ליבראלית. המבחן צריך להיות בנתונים היבשים שאתה מפנה אליהם במאמר, ולא מדדים סימבוליים (מינויים בולטים אבל לא מייצגים, פירסום של אמן או טרנד "רב תרבותי" וכולי). השאלה בסוף, כמה כסף, רמת חיים, תוחלת חיים, איכות חיים של קבוצת המיעוט או הקבוצה המקופחת.
    לי למשל ניראה ששלוש הנשים שעומדות עכשיו בראש הרשויות בישראל (בייניש, איציק ולבני) שייכות לדוגמא הראשונה לצערי, כלומר אייקון ולא הישג למגזר (נשים). הניאו ליברליזם כל הזמן מתפתח , והאסטרטגיות של האופוזיציה לא מדביקות את הקצב.

  35. שירה אוחיון

    תודה לכל המגיבים. אני כבר לא מתרגשת מהתגובות האינסטינקטיביות והאמוציונליות שמאשימות אותי, או את כל מי שמעז להשתמש במושג "אשכנזים"ועוד להציב מראה לא מחמיאה בפניהם. (התייחסתי לתופעה הפבלובית הזו בתגובה לרשימתו של מאיר בביוף כאן). הפער הקוטבי בין המגיבים השונים לרשימתי מוכיח את טענתי בדבר קריאה וניתוח שונה לחלוטין של אותו טקסט אמנותי, קולנועי, או ביקורתי. רק שיש אשכנזים שתמיד מצמידים לזה גם תו של איכות וברוב חוצפתם מבקשים לקבוע לעורכים (המזרחים) מה ומי ראוי לקבל במה באתר זה ומי לא. מה צריך לעבור צנזורה ומה לא. את ההדרה הזו שישמרו לבמות שלהם שאליהן אני ממילא לא פונה.
    בעיני זה בדיוק מה שהסרט מבקש לעשות. "מי שרוצה להבין איך נראה מפגש בין מזרחי בישראל לבין פקיד אשכנזי – זה הסרט: ההבדל היחיד הוא שהצרפתים יותר מנומסים ורשמיים והפקידה בבנק דוחה אותו בלי להפיל פירורי בורקס על הניירת שלו תוך כדי דפדוף ולא אומרת לו "תראה, חמוד.." אלא קוראת לו מסייה בייג'י." כך כותבת איריס חפץ בביקורתה, ואכן, הסרט מבקש לחשוף את הגזענות האירופאית הסמויה המוסווית חזק תחת מעטה של נהלים ביורוקרטים ושפה צרפתית מנומסת מאד. הפקידים הצרפתים בבנק בעירייה, בתברואה, משתמשים בלשון מנומסת כלפי סלימן וביתו החורגת ומערימים עליו קשיים אובייקטיבים כביכול, לפתיחת העסק. הם לא תיאמו את העניין ביניהם אך מדברים בשפה אחידה. רק בערב הפתיחה הם חושפים את החרדות העומדות מאחורי הלשון הרשמית המנומסת:
    חרדות מפני המהגר המגרבי, הערבי, המוסלמי. חרדות מפני הצלחה כלכלית של מסעדת המהגרים שעשויה לבוא על חשבון המסעדות האחרות, חרדות מפני ה"אחר" שמשתלט לנו על המדינה ועל תרבותו שמזהמת לנו את הסביבה, ולכן המסקנה שלהם היא שאסור להם לתת לסלימן להגשים את חלומו הכלכלי.כאן הם כבר מתואמים . לחישות הפקידים והדיון בעתידו הם אחת הסצינות החזקות בסרט. שם מראה לנו הבמאי איך "אשכנזים" מדברים ביניהם. איך הם מתואמים ביניהם גם בלי להיפגש ולדבר ביניהם.
    אפשר לקחת כדוגמא מקבילה את התגייסותה הגורפת (באופן מביך למדי ) של התקשורת לתמיכה במועמדת האשכנזיה ציפי לבני (ממליצה לקרוא את הכתבה הבאה: "כך התגייסה התקשורת לעזרת לבני" http://news.walla.co.il/?w=/2952/1349382).
    לכאורה אפשר לקום ולהכחיש את רלוונטיות קטגוריית המוצא, אך כולם מזרחים ואשכנזים יודעים שהעניין העדתי נמצא שם ומשחק תפקיד מכריע בחיים הפוליטיים הכלכליים והחברתיים. לבני מותגה כלבנה, נקיה. מופז הוא "שחור" "ומלוכך" ובעיקר מאיים במוצאו על ההגמוניה האשכנזית כמו כל מועמד מזרחי אחר שפזל אל כיסא ראש הממשלה (פרץ, דרעי, מרדכי), אף כי מעולם לא הראה קמצוץ של מודעות מזרחית וחברתית. ציפי לבני מלוכלכת בעיני לא פחות מאולמרט ופרץ, בדם החיילים והאזרחים הישראלים והלבננונים של מלחמת לבנון. עלבונו של מופז מוצדק כי מי יותר ממנו מסמל את האידיאולוגיה הציונית הלאומנית. תארו לכם מה יקרה ביום שמועמד "לא נחמד" עם אג'נדה מזרחית וחברתית ברורה (לא כמו פרץ וארון הקבורה שהציע ל"שד המזרחי") ינסה להיבחר לשלטון. מן הסתם התקשורת לא תסתפק בתזמורת ההשמצות הקבועה שלה. מישהו כבר ידאג שהוא ישב בכלא או שירסקו לו את העצמות כפי שעשו לפנתרים השחורים.
    ולכל מלכחי הפנכה המזרחים- האם לא הגיע הזמן ללמוד את הלקח הפשוט: האשכנזים- ("מא יחיבונאש"- כפי שאמר הפנתר ויקטור אלוש ז"ל. הם לא אוהבים אותנו.
    לסיום, באשר לעניין המעמדי. כאמור הוא שזור בסרט אבל הבמאי אינו מציג בסרט את מאבק העובדים בנמל כאופציה לשינוי, להיפך הוא מראה שכוחות הגלובליזציה הדורסניים לא מאפשרים לגיבור ולחתנו להתארגן ולהיאבק בנמל, לכן סלימן יוצא ליוזמתו הפרטית. האופטימיות אולי נובעת מהחזרה לחיק המשפחתיות גם כיחידה כלכלית כדאית, אבל מי שינסה לנתח את הסרט הזה רק מזווית מעמדית, או רק מזווית אנושית אוניברסלית מבלי לקחת בחשבון את הזוויות המזרחיות והפמינסטיות אותן ניסיתי להציע פיספס את העיקר..

  36. אירית

    הבאת לינק למאמרה של אורית גלילי, מעניין אבל נאיבי מאד. הקומבינה עם התקשורת נעוצה ב"דילים" פוליטיים עם אתננים של ממש, ולא בכל מיני תהליכים (שהם נכונים כלשעצמם) שמפרטת גלילי. אני מאד אוהבת ניתוחים תרבותיים אבל צריך לשים לנטיה הזו גבול, בעיקר כאשר מדברים על פוליטיקה ברמה הישראלית, כיון שמחמיצים את כל ההצגה, בזמן האמת. אני דוקא הייתי מתמקדת במהלכים שעשתה מר"צ (הנה מפלגת השמאל חה חה מסיימת במקום הראוי לה מראש, במו"מ עם נסיכת בית"ר במיטה), הדילים סביב האישום של אולמרט (ומעמדו של פרידמן), ועוד ועוד. אלי ישי, בזמן השידורים המבישים של הפריימריז היה היחיד שהתבטא לענין והוריד את השיח לרמת המציאות כאשר הזכיר שקדימה מדברת בשני קולות, (שחיים רמון כלומר אולמרט מעוניינים בבחירות) וכולי והסביר שאם כל זה יריית בחירות אז גם הם יפעלו בהתאם "כל אחד בשיטות שלו" אמר.
    מעבר לכך, בתגובה לאורית גלילי בעצם, שתוהה מדוע אפילו הבלוגרים שתקו ולא אתגרו את ליבני, אי אפשר היה להוציא פיפס נגד לבני בחודש האחרון, באחריות. כאשר ה"סמול" מכין מבצע תקשורתי, חסר למישהו שיחרוג מהעדר, דמו בראשו, ליטרלי. מאחר שהמירוץ היה צמוד, והם ידעו את זה שם במטה אייל ארד-מרצ-אולמרט-ברק , או מי שזה לא היה, האוירה היתה כמו בקרב. אין לי מושג מה הטובין שהוחלפו, אבל הם במטבע קשה, לא ברמה "התרבותית סימבולית".יתכן שמפלגת העבודה העדיפה את לבני וכל ההצגה של ברק, כאילו הוא צ'ילבה של לבני, היתה, כאמור הצגה בייעוץ של משרדי היח"צ. כך התרשמתי אני. שאול מופז פשוט לא היה בעיסקה הזו. אז הזיזו אותו. וזה לא הפסד גדול, כמובן, אבל השתמשו גם בהורדה עדתית לצורך כך. הכל כשר בפוליטיקה.

    אני לא מגיבה לפוסט שלך הספציפי, כי לא צפיתי בסרט, אני רק תמיד מצפה שהעימותים יחרגו ממלחמת כנופיות, כיון שאז יש נטיה לאמד "טוב, אכלתם אותה, אתם בכנופיה המפסידה כרגע" ותו לא. הטיעון המוסרי נשחק, ובמלחמה כמו באהבה הכל מותר.

  37. ראובן

    "אני כבר לא מתרגשת מהתגובות האינסטינקטיביות והאמוציונליות שמאשימות אותי, או את כל מי שמעז להשתמש במושג "אשכנזים"ועוד להציב מראה לא מחמיאה בפניהם. "
    – התגובה היא לא אינסטינקטיבית ואוטומטית. היא זועמת על הדברים הדוחים והדיבתיים שאת אומרת. מראה אמורה לשקף מציאות. איזה מציאות את משקפת חוץ מזו שבתוך מוחך?

    " רק שיש אשכנזים שתמיד מצמידים לזה גם תו של איכות וברוב חוצפתם מבקשים לקבוע לעורכים (המזרחים) מה ומי ראוי לקבל במה באתר זה ומי לא. מה צריך לעבור צנזורה ומה לא. את ההדרה הזו שישמרו לבמות שלהם שאליהן אני ממילא לא פונה."
    – אין פה הדרה וצנזורה. מצידי שיכתוב כאן חסאן נסראללה. רק חבל, כי אנשים כמו בביוף ואמירותיו הגזעניות, המזיקות ומטהרות כל השרצים ששורשיהם במקרה אינם באירופה שכותבים כאן מורידים את היכולת להתיחס ברצינות לשאר הדברים.

    "אפשר לקחת כדוגמא מקבילה את התגייסותה הגורפת (באופן מביך למדי ) של התקשורת לתמיכה במועמדת האשכנזיה ציפי לבני (ממליצה לקרוא את הכתבה הבאה: "כך התגייסה התקשורת לעזרת לבני"
    – רק אדם גזען (כפי שאת כנראה) תולה כל דבר בסיבה גזעית. עלה בדעתך שההתגייסות היא בגלל שהתקשורת חושבת שהיא יותר טובה מהאופורטוניסט הפתטי מופז? (אה, סליחה, אסור לומר דבר כזה על מי שנולד באיראן, זו גזענות. רק לאשכנזים מותר להיות אופורטוניסטים פתטיים)

    "כולם מזרחים ואשכנזים יודעים שהעניין העדתי נמצא שם ומשחק תפקיד מכריע בחיים הפוליטיים הכלכליים והחברתיים. לבני מותגה כלבנה, נקיה. מופז הוא "שחור" "ומלוכך" ובעיקר מאיים במוצאו על ההגמוניה האשכנזית כמו כל מועמד מזרחי אחר שפזל אל כיסא ראש הממשלה (פרץ, דרעי, מרדכי), אף כי מעולם לא הראה קמצוץ של מודעות מזרחית וחברתית."
    – באמת??? העניין העדתי משחק תפקיד מכריע? כולם יודעים את זה? אני למשל לא. מה שאני כן יודע זה שאת משחררת אמירות כאלו בקלות בלתי-נסבלת, ושאת מפנה חצים גזעניים כלפי. לכן אני מתעצבן. אני לא אוהב שמאשימים אותי, ותהיה המאשימה הזוייה ככל שתהיה, במשהו שאין ביני לבינו כלום.

    "ולכל מלכחי הפנכה המזרחים- האם לא הגיע הזמן ללמוד את הלקח הפשוט: האשכנזים- ("מא יחיבונאש"- כפי שאמר הפנתר ויקטור אלוש ז"ל. הם לא אוהבים אותנו."
    – אז מזרחי שמעיז לא להסכים איתך הוא מלחך פנכה? האשכנזים לא אוהבים אתכם? אכן אותך אני, כנראה לא אוהב. אין לזה שום קשר למזרחיותך, אלא רק לשימוש שאת עושה בה כדי לשנוא את השונה ממך ולהאשים אותו בצרותייך.

  38. איריס חפץ

    כל מילה בסלע.
    כשראיתי את הסרט בפעם השניה, שמתי לב לכך שסלימן וביתו נאבקים כדי שהסירה, שהיא המסעדה הצפה, תעמוד ב"קיי דה רפובליק", כלומר ברציף הרפובליקה. הם רוצים להיות שייכים לצרפת, ומילת הקוד "רפובליקה" היא המקבילה הצרפתית ל"כולנו יהודים" ו"כור ההיתוך". כל פעם שמישהו יגיד שיש גזענות בצרפת, יגידו הצרפתים שהם לא מסתכלים על צבע ולאום ומוצא, וזה גם לא רשום בכל מקום: כולם הם אזרחי הרפובליקה השווים.
    אבל הבמאי מראה לנו, שהמהגרים הטוניסאים לא מקבלים מקום ברציף הרפובליקה, ושבסופו של יום המיזם שלהם צף על המים. הם לא בטוניס, ולא בצרפת, אלא תמיד קרוב לחוף, ברציף שולי ואולי זה מה שאנחנו צריכים קודם לקבל: את המילים הגדולות של ויקטור אלוש, הפנתר מבאר שבע זכרו לברכה. אולי רק מתוך ההבנה שאנחנו לא נהיה שייכים אף פעם ולא נשקיע את האנרגיות בלנסות ולהשתייך אלא במקומות יותר פורים, עם הקוסקוס והזעפרן…

  39. מכלוף

    בענינה של ליבני,חייבים להודות שהשד האשכנזי עשה עבודה מעולה.אבל גם להתנחם בעובדה שנפרץ המחסום המגדרי
    וזה יפה לכשעצמו.

  40. שור

    מומלץ לקרוא מדי פעם את גיא בכור כותב (ומשמיע) באתר שלו על מוסיקה ערבית, בעיקר לבנונית ומצרית,
    ניתוחים מעניינים ומרגשים.

    שור

  41. יואש

    לשירה כה לחי,
    המשכת להפליג למסר של ויקטור אלוש ז"ל שעיקרו הצורך להפנים ש"האשכנזים לא אוהבים אותנו". מסקנתך הפסימית שגם אילו נמצא מועמד מזרחי-חברתי מתאים לראשות הממשלה (ולמנהיגות חברתית דמוקרטית) כי אז היו "האשכנזים" מקפדים את ראשו , שוברים את גופו ורוחו וממליכים מישהו מ"שלהם" כדי שהמזרחיים "לא יגנבו מהם את המדינה".
    השאלות שעולות בהקשר זה הן האם ומתי תוכל אג'נדה מזרחית-חברתית להוביל המונים לקלפי כדי לשנות את המשוואה הפוליטית, והאם תשתנה גם המשוואה של יחסי העדות ותדעך "שנאת האשכנזים למזרחיים" ?
    בחברה הישראלית הנוכחית מתרחש זה מכבר תהליך של דיסוציאציה וחומרנות קיצונית שתומך ב"איש יעשה לביתו ". בכך הקצינה החברה הישראלית אפילו מעבר לארה"ב הקפיטליסטית. בין משפחות ההון בישראל שמתפללות את השלטון, יש לא מעט משפחות מזרחיות. משפחות אלו תומכות במי שנראה להן הכי "נוח" לעסקיהן, לזכיונותיהן, לנגישויות שלהן לשלטון ולעטיניו השופעים. משפחות אלו תהיינה בודאי נדיבות למועמד מזרחי-חברתי ראוי בתנאי שלא יסכן את מעמד השפע המתמשך שלהן.צריך למצא מועמד כזה וכאן קיים מילכוד 22 .
    התגייסות התקשורת כפי שדרשת ,למען ציפי לבני וכנגד מופז אמנם קיימת אך לא ברור אם היא הכריעה את מועמדות מופז שהוא לפי האיפיונים שלך "משתאכנז" או מזרחי מומר שאמנם נתמך בכספי משפחות הון מזרחיות
    אך אינו המועמד המזרחי-חברתי שאת היית בוחרת.
    מסתמן מסלול מוביליות סמוי אחר שהוא מסלול משפחות הפשע הישראליות. שם יש ייצוג מנהיגותי כאריזמטי למזרחיים שחלקם הגדול חוסה בצלן של כיפות מסוגים שונים. מסלול זה רק מדגים את פוטנציאל המנהיגות המבוזבז של אזרחים מזרחיים דחויים/עניים/מודרים, מהשתתפות בפוליטיקה הישראלית, ואולי עוד נראה חבירה "מעניינת" בין ההון הגדול, מנהיגי הפשע ואליטת עורכי הדין בישראל לתפוס ולהחזיק בשלטון בישראל.
    ….וכל זה החל ממאמר בקורתי על "הגרגר והדג".

  42. ירדנה אלון

    לגורביץ' – "בולשיט ניו אייג'י"?- האמנם? איך וכייצד? לוא לפחות ההיית מפרט למה,אז לא ניו אייג' ולא בטיח, לוא היית ישראלי הבקיא בתרבות שלו ובמורשת שלו, היית מודע לכך שזאת הייתה התרבות שהייתה כאן פעם (התרבות שלנו, לאו דווקא מהקשרה היהודי) על כן אני ממליצה לך לקרוא את האנתולוגיה של השירה השומרית – הכנענית הקדומה שנקראת "בימים הרחוקים ההם" בתרגומה הנפלא של ש.שפרה(משוררת מצויינת ולאו דווקא ממוצא אתני מזרחי) ולקרוא גם את ספרה שיצא זה עתה "המילים ככישוף והכישוף שבמילים" ספר מרתק על התרבויות שהתקיימו כאן עוד בטרם התהוותה הדת היהודית וגם לאחריה , ואם יש ברצונך להעמיק שורשים בנבכי ישראליותך,אני ממליצה לך לקרוא לא מעט ספרים ומחקרים שיצאו בנושא של מלחמת התרבויות שהתקיימה כאן בין דת האלה ותרבות האלה ובין היהדות וכיצד הן השפיעו והושפעו האחת מן השנייה, או אז היית מגלה כי לא ב"בולשיט ניו אייג'י" עסקינן אלא באנתרופולוגיה ,שעוסקת בחקר תרבויות,ובין השאר בתרבות ישראלית-כנענית קדומה,ומעניינת ומרתקת, ואולי היית גם מנסה להתייחס אליה ולברר בינך לבין עצמך איך היא משפיעה עליך כאן ועכשיו.

    למחפשת הגיון – רק המחול המזרחי שאותו את מתעקשת לכנות "ריקודי בטן "מסמל כדברייך "את מקומה של האישה בתרבות הערבית"מי אמר שמחול מזרחי הוא מחול שמחוללים אותו רק בתרבות הערבית? זהו סגנון מחול שמוצאים אותו בכל רחבי אגן הים התיכון והמזרח, בסגנונות שונים ובשמות שונים,ביוון למשל מכנים אותו "ציפטטלי" אז גם היוונים נכנסים אצלך תחת הרובליקה של "תרבות ערבית מהוללת"? ומה הקשר בין סגנון מחול מסויים לבין מעמד האישה? האם זה מתקשר אצלך רק למחול המזרחי? מה עם בלט? זה לא מסמל את מעמדה ומקומה של האישה בתרבות המערבית?(הרוסית בעיקר) ההכרח לחולל בדרך המנוגדת לגוף להיות כל הזמן על קצות האצבעות (אולי זה מסמל את מעמדה של האישה המערבית שעליה להלך כל הזמן על קצות האצבעות כדורכת על בייצים פן יבולע לה?.) ומה הפלמנקו? איך לדעתך הפלמנקו מסמל את מעמדה של האישה? ומה עם הג'אז? איך לדעתך סגנון מחול זה מסמל את מעמדה של האישה האמריקאית? והמחול ההודי?הפרסי?.הסיני?,היפאני?
    …"הגברים שיושבים ועוקבים בעיניים כלות אחרי האישה המענטזת" מדוע כשמדובר במחול מזרחי (שהוא סגנון מחול אחד מיני רבים הקיימים בעולמנו) זה לא תרבות,לא אמנות, אלא עינטוז, אולם כשמדובר בסגנונות מחול אחרים זה כבר פתאום הופך לתרבות ולאמנות מדוע רק המחול המזרחי נחשב בעינייך לעינטוז?(כביכול משהו נחות תרבותית).

    ובקשר ל…-"גברים שיושבים ועוקבים בעיניים כלות"……אני לא יודעת כייצד עובד ההגיון שלך, ההגיון שלי כאישה אומר לי שגברים בכל העולם בכל מקום וממש לא משנה מאיזה מוצא מביטים בנשים בעיניים כלות ,זה הטבע האנושי,גברים תמיד יביטו בנשים בעיניים כלות(חסר להם שלא) וההפך גם אנחנו הנשים מתבוננות בהן בעיניים כלות, יש לזה שמות קוראים לזה "אהבה", או "תשוקה"גם זה נחות ותת תרבות?

  43. מיכה רחמן

    ניסיון אחרון להסביר למגיבים בלהט רב המגנים את שירה על הגזענות שכנגד. הפעם בעזרת סיפורים מחייו של קיבוצניק אשכנזי. וראשית חשוב להבהיר למה מתכוון המושג: "הגמוניה תרבותית". הרעיון שמקורו באנתוניו גרמשי הוא, שהשליטה של האליטות הכלכליות לא נעשית רק בכוח, לא נעשות רק על ידי השליטה הכלכלית אלא גם על ידי שליטה תרבותית. השליטה התרבותית היא בדרך כלל מוסווית אתה לא יודע שהיא קיימת. היא נעשית על ידי הפיכת הקודים, הנורמות של השולטים למוסכמים, עד כדי כך שהם נראים לרוב האנשים כמובן מאליו, כדבר טבעי השייך לכולם. הרעיון שאין בעיה עדתית אין אשכנזים ואים מזרחים אלא כולנו חברה אחת. העניין העדתי הוא רק שד, החלוקה העדתית היא חלוקה מלאכותית השייכת אולי לעבר. הרעיון הזה הוא בדיוק ההתגלמות של כור ההיתוך של שנות החמישים. אז אמרו שכולנו חברה אחת והמזרחים שנראו אז כל-כך שונים ישתלבו עד מהרה בתרבות המודרנית, המערבית. היום כולנו מתנגדים לרעיון כור ההיתוך כולל בודאי המגיבים נגד שירה. וזהו כל התחכום של ההתגלמות החדשה בנוסח: "כולנו ישראלים" ו"אין בעיה עדתית". שוב לא מדובר בהשתלבות בתרבות מערבית או אשכנזית אלא משהו השייך לכולנו, אבל בדרך מטאטאים את הניגודים העדתיים הקיימים מתחת לשטיח הישראליות. ולכל המגנים את שירה על השנאה הגזענית שלה. הרבה נכתב במדינות אחרות וגם אצלנו על האלימות הסמויה של הגזענות הסמויה. ההדרה של יוצאי אתיופיה מהחינוך האיכותי, לא נעשית בגלוי. היא נעשית על ידי מנגוני מיון והשמה הנושאים כסות של חוק וסדר ויותר מכך של הכסות הבלתי ניתנת לערעור של המיון המדעי (מבחני מיון) שאין לערער עליו. אבל המיון הזה וההדרה הזו הם אלימים אולי לא פחות מהאלימות הגלויה של נערים יוצאי אתיופיה שאין להם לאן לפנות זולת אל הפשע.
    הקיבוץ בו גדלתי היה כמובן אשכנזי. המזרחים הגיעו בדמות "חברות הנוער". הדיבורים על ה"שורצה חיה" לא היו בדיחה או סיפור אלא מציאות יום יומית. אף אחד לא היה מדבר על כך בגלוי, אבל היחס החד משמעי לשחור, ל"אחר" שבחברות הנוער הייתה מציאות איתה חייתי. ועדיין, חבר קיבוץ לא ידבר על כך גם היום ולא יודה בכך. כי כולנו ישראלים. גם אני לא ראיתי את המציאות מנקודת מבט זו. כדי שאני אראה את המציאות הזו היה דרוש מעבר ארוך הן בחשיפה למציאות של אפליה עדתית והן חשיפה לאידיאולוגיה המתאימה. חברי חברות הנוער ברובם היו האחרונים שיהיו מוכנים לדבר על אפלייה או גזענות בקיבוץ. למה להם, מה זה יעזור להם. לימים הם השתלבו, (כאילו השתלבו) עד היום בחדרי חדרים תשמע לא מעט דיבורים כאלה. מאוחר יותר היה הסיפור של מפלגת שמאל יפה וטובה שקראו לה "של"י". אחרי שהפנתרים השחורים התחילו להתפרק ולחפש מפלגות פוליטיות להצטרף אליהן, ניסה סעדיה מרציאנו ז"ל, להצטרף לשל"י. המפלגה לא ידעה איך לאכול קבוצת פנתרים זו. הם לא השתלבו בתרבות הפוליטית של המפלגה. בסופו של דבר הסכם הרוטציה עם סעדיה לא כובד. היו מועצות שלי"י עם כמעט מכות. החשוב מכל הוא שעד היום הרבה מחברי האשכנזים לא מבינים מה הבעיה. למה הם המזרחים מתבכיינים. עם סעדיה לא הייתה בעייה עדתית אלא פשוט הוא היה בן אדם כזה. ושיפסיקו להתבכיין ויתחילו ללמוד ולעבוד.
    אבל כדי לעבוד במשרה טובה צריך ללמוד. ואנחנו והמדברים על גזענות שכנגד, צריכים ללמוד משהו על כל אותם קודים תרבותיים המפריעים למזרחים, ועוד יותר ליוצאי אתיופיה להגיע להישגים לימודיים. בית הספר בנוי על נורמות תרבותיות שכדי להצליח חייבים לסגל אותם. וזה אכן מה שעשו רוב המזרחים כדי להצליח. מי שרוצה לראות טוב יותר את החלוקה העדתית צריך להסתכל על כיסי העוני הקשה, בשכונות שבהן רק חלק קטן שייך לכיסי העוני האלה. תראו שם דור שלישי לעוני, ותדעו כמעט בודאות שהם מורכבים ממזרחים, מאמהות חד הוריות מזרחיות ומיוצאי אתיופיה. גם כיסים אלה אינם נראים לעין בלתי חוקרת, משום שבכנסת יש מזרחים וכמעט והיה לנו ראש ממשלה מזרחי. אבל בעובדות בין העניים יש רוב למזרחים, ובין הפרפסורים רוב גדול לאשכנזים, וכיוצא באלה עובדות קשות.

  44. איציק

    כמה יפה שאתה לא רואה עצמך רוסי או פולני אחרי 3 דורות אלא ישראלי אבל המזרחים נשארים
    מזרחים נחותים (איך אמרת "זה היה נחות"..) גם אחרי 5 דורות אלא אם הם מוכנים להיעלם ולהטמע בתרבות הדיכוי האנטי מזרחית הישראלית פולנית-רוסית אחרת הם נחשבים אנרכיסיטים "עוכרי ישראל", או כדבריה "העדינים" של הפולניה שכמעט מחקה את הישות היהודית במו מוחה (מח בעל "עליונות גנטית" פולנית כמו שרמזו לנו בין השורות וגם לא בין השורות, כי הרי זאת תמיד סיבה "אוביקטיבית" שהציבה אשכנזים בכל עמדות המפתח העיקריות) ביום כיפור, "לא נחמדים".

    בתודעה שלכם, כל התודעה והתרבות הסובייטית שלכם היא הישראליות (החל משירי הצבא האדום ה"ישראלים" כמו קטיושקה ולחנים אחרים וכלה בחלוקת תקציבים גדולים לאנשי ויישובי המפגלה הנכונה) וכל מי שמסרב או סירב לרקוד לפי החליל הזה הוא אנרכיסט אנטי ישראלי או שיש לו שדים עדתיים בראש, אבל החבר'ה האלה, שירה איריס וירדנה כמו רבים אחרים כבר התפכחו מזמן מהסיסטמה החולנית הזאת שמוטבעת כאן לתודעה מילדות למזרחים (ולאשכנזים) בתוך האינקובטור הישראלו-אשכנזי.

    לראובן,
    אתה מזרחי גאה?

    "ולכל מלכחי הפנכה המזרחים- האם לא הגיע הזמן ללמוד את הלקח הפשוט: האשכנזים- ("מא יחיבונאש"- כפי שאמר הפנתר ויקטור אלוש ז"ל. הם לא אוהבים אותנו.
    אז מזרחי שמעיז לא להסכים איתך הוא מלחך פנכה? האשכנזים לא אוהבים אתכם? "

  45. אירית

    נידמה לי שחלק מהקוראים מודעים למה שאתה כותב. קח בחשבון שיש מצב שאין צורך אפילו ביומרה של "כולנו ישראלים" כולנו נאורים ושוויוניים, אלא אובדת הבושה מגזענות, ואובד הצורך להצדיק אותה. זה למעשה היה המצב בעולם עד לא מזמן, ונותר כך בחלקים ממנו. כאשר אתה בעמדת חולשה, אתה צריך לעשות שיקולים פוליטיים בין היתר. אחד מהם זה לרומם ולשבח את הקוד התרבותי שרואה בגזענות דבר שלילי או באליטיזם תרבותי, וכולי וכולי.ברגע שאתה זונח את זה, אתה כורת את הענף שאתה מנסה להתלבש עליו כדי לשפר את מצבך.
    תאר לך שהאשכנזים יחליטו יום אחד שנמאס להם באמת מה"כולנו ישראלים" ויאללה, בלי צורך בהצדקות פשוט מתגזענים על כל מי שלא בעדה (או בעם או וכולי), גרוע מכך, כל מי שלא עומד בסטנדרטים האשכנזים נזרק לכלבים. (כלכלית וכולי או למחנות ריכוז ועבודת פרך).. תאר לך שהם יחליטו שהתרבות שלהם באמת יותר טובה, וזהו. למה ? כי הם יכולים, וכי כולנו לא ישראלים ואף אחד לא חייב כלום.. זה מתחיל להתרחש בזירה הלאומית, במידת מה. לא מחפשים כבר הצדקות, למעט "אני יכול אז אני הורג אותו". נידמה לי שחציה נימה של ביקורת כלפי שירה הפעם היתה שהיא לא שילמה את המעשר הזה.
    זה לא על הפרק כרגע, אבל כאשר מקיימים דיון בנושאים האלה, אני לפחות חושבת שכדאי להזכיר שאף אחד לא חייב לאף אחד כלום, זה המנטליות של עכשיו זו "התרבות" החדשה. נטל הראיה על המוציא מחברו, וזהו. מקדם הבושה וההתנצלות הולך ונעלם בקרב האליטות בישראל, וכל דאלים גבר. לא תמיד נזקקו בני אדם להצדקות כדי להרוג את מי שלא בעדר שלהם. או לנצל חלשים או לשעבד עמים או מגדרים או עדות. אומרת איריס חפץ "הלוואי עלינו" שהיה מצב של אוקסידנטליזם, כלומר שהיתה אפשרות להפוך את הפירמידה. זו התבטאות שמעוררת מחשבות. אם אין "כולנו ישראלים/יהודים" ואם אין בעצם שום יתרון למבנה הערכים ששולל גזענות, אז מה שנותר זה מלחמת כנופיות. אז במקרה אני לא מזרחית, ויש לי פריווילגיות, למה לא ? סבבה. אני לא הולכת לתרום אותם לקבוצה אחרת שרוצה להתגזען כלפי, החיים קשים וכולי וכולי. יש פה לפעמים יציאות מן הסוג הזה, עם אבו עלי, אז אם במקרה המזרחים רכשו כור אטומי, ולא קראתי על זה,סבבה, אם זה התיימרות ריקה ואיומים, יש מי ששומע ולוקח לשימת ליבו, לא במובן החיובי.
    דבר דומה קורה למאבק הפלשתיני לעיתים. והתבטאויות מסוגים מסוימים מספקות נשק בידי מי שרוצה להמשך להשתמש בכוח גולמי, כי הרי אם ישחרר את הרצועה, עלול הצד השני לעשות בדיוק אותו דבר בחזרה – שאלה של הישרדות.

  46. לעמוס נוי ולשירה אוחיון

    אתם משחקים לידיהם של הגזענות ההגמונית בעלת הכח והשליטה. אתם משמרים דפוסים של סטריאוטיפיזציה של חצי עולם לפי "קפיטליסטי" ומשמרים את הגזענות היכן שהיא פוגעת בכם ובכולם מלכתחילה. השטחיות של בינאריות שמעוטרת בתיאוריות פוסט קולוניאליות ומגדריות לא נעשית פחות שטחית בגלל עיטורים אלו.

    עדיין בשורה התחתונה בכתיבתכם עומדת על יש מי שיבין ויש מי שלעולם לא יבין, כאשר צד אחד עומד על גזע אחד וצד שני על גזע שני, והדברים הם כן בסיוק אותם הסטריאוטיפים שמכאיבים לכם.

  47. ראובן

    אנא מכם, כל מפריחי (שלא לומר נופחי) סיסמאות הגזענות וההדרה, ומגדירי ההגדרה המגוחכת של הקולקטיב האשכנזי (עד שפלטתם את השטות הזאת מעולם לא חשבתי על עצמי ועל אחי האשכנזים כקבוצה), והאפליה המכוונת נגד המזרחיים, אם יש לכם עובדות, תביאו אותן, אם לא, תתבשלו במיץ העכור של עצמכם.
    ואל תגידו "יש פחות פרופסורים מזרחיים" וכו. יכולות להיות לזה עוד סיבות, שלא זה המקום לפרטן, אבל אם תרצו, אפשר.

    אני לא מכיר אף אשכנזי שיש לו משהו נגד מישהו בתוקף היותו נושא גנים כאלו או אחרים. מה שכן נכון, ואולי פה הפתח שנפתח לייללני הגזענות האנטי-מזרחית, הוא שבכל תרבות ישנם דברים טובים וישנם דברים פחות טובים, בעיני. מי שמחזיק, כמוני, בדעות הומניסטיות, שוויניות, ליברליות ופמיניסטיות נחרד מהרצון של אנשים שמנופפים בערכים דומים לשמר ולהלל תרבות כמכלול רק משום שהיא תרבותם של אבותיהם, למרות שהיא יכולה להיות פטריארכלית, שוביניסטית, שטופת אמונות טפלות, וכדומה, לצד צדדיה היפים.
    הייתי מצפה מאנשים שאלו הם ערכיהם לאמץ את הטוב מכל אחת מהתרבויות שהם מכירים, ולא לקדש את תרבות אבותיהם בצורה עיוורת. בדיוק בצורה בה אני איני מקדש (ההפך) את תרבות אבותי בשטעטעל, ומצליח למצוא בקלות פגמים רבים בכל תרבות "מערבית" שאני מכיר (אין צורך להכביר מלים על התרבות הגרמנית, שאבותי באו ממנה, או האמריקאית, וכו).
    את ערכי ההומניזם, השוויון, הפמיניזם והרציונליות אקח מכל תרבות שתציע אותם. כיום התרבויות המאמצות אותם הן התרבויות המערביות שעברו תהליך שיפור מתמיד מאז חשכת ימי הביניים שלהן. התרבויות המזרח-תיכוניות ערביות אינן מחזיקות בערכים כאלו, ולכן איני מבין מדוע עלי לתת להן משקל שווה. אין לזה שום קשר לצבע עורי, אלא לדעותי וערכיו. באותה מידה אני מתעב את הדתות המונותאיסטיות, כולל היהודית-אשכנזית ונוצרית-לבנה, למרות שדמי אמור להיות ספוג בהן, ומעריך את התרבויות המזרח-אסיאתיות, למרות שאין בי אף גן הודי לרפואה.
    אז תפסיקו לקשקש על גזענות. מדובר על ערכים ודעות, שאינן קשורות לצבע עור.

    כולנו בני אדם, ומי שלא מפנים את זה ועסוק ב"אנחנו ואתם" תורם למלחמות זהות ולקונפליקטים מיותרים, ולסבל אנושי.

  48. RS

    בחברה מגוייסת לא מדברים על הגזעה. אני בכוונה מתייחס למה שיהודה שנהב מדבר עליו ולא על גזענות. מעולם לא ערכנו דיון ציבורי ארוך ומתיש על הנושאים הללו. תמיד קיווינו שהם ייעלמו, ואז זה גם פגע בעניין המעמדי, כי אנו כל הזמן חוזרים ומתעסקים בנושאים הלוו, ולכן לא מזוגלים לכונן אינטרס מעמדי רב-תרבותי. הרי מה זו ההתנצלות המפורסמת של אהוד ברק? רדוקציה של השיח כדי שנוכל לסמן וי ולהמשיך הלאה למלחמה הבאה ולבשר התותחים הבא. אה, אכן, במקרה הוא עני, ואה, כן, במקרה הוא גם מהפריפריה.
    המערכות היום הן מערכות משולבות – דת, מעמד (כלכלה, עוצמה) וגזע (ומגדר). מי שלא יהודי בחיסרו, ומי שלא אשכנזי הוא עוד יותר בחיסרון ומי שהיא אישה וגם כל הנ"ל – אלוהים יעזור לה, ומי שהוא עני הוא עוד יותר בחיסרון, ולא רק זה – שלושת החסרונות הראשונים מונעים בכלל מדיון בחיסרון המעמדי המהותי ביותר. ומי הוא זה שמונע דיון ברגשות ובסוגיות הללו? אנשים שמאלנים ונאורים כמו יוסי גורביץ' (לדוגמא) ששונאים סוגיות פוסט-מודרניות כאלו שהן מאוד מורכבות ומתוסבכות.

  49. עמית לנדאו

    שעליה דיבר מיכה רחמן.
    אבל סתם שאלתי את עצמי, מה היתה אותה שירה אוחיון אומרת אם אירופאי כלשהו היה מעז לכתוב שלמבקרי הקולנוע במדינות ערביות אין את הכלים לשפוט סרטים מאירופה, או במילותיה "ערבים יקרים, אל תגעו לנו בטריפו". ובעצם למה ללכת רחוק, בואו נחזיר את זה לזירה המקומית, איך היא עצמה היתה מגיבה אם מבקר קולנוע אשכנזי היה אומר לה עצמה, שכיהודיה ערביה אין לה הכלים המתאימים.
    ועוד שאלתי את עצמי בעקבות התגובה של רחמן, למה כשגורביץ פסל את ההנגדות הסטריאוטיפיות אוריינט-אוקסידנט של אוחיון זה "אמוציונליות" אבל האמירה "אל תגעו לי בקוסקוס" זה רציונליות.
    ותודה אמיתית מגיעה לאיריס חפץ, על דבריה מעוררי המחשבה והלא נגחניים.

  50. שירה אוחיון

    לא בכדי בחרתי בכותרת "אל תיגעו לי בקוסקוס" . הכותרת קורצת ל"אל תיגעו לי בשואה", קריאה שהושמעה לא פעם ולא פעמיים כלפינו המזרחים. למשל לפני כ-13 שנים בביה"ס קדמה בשכונת התקווה בת"א בטקס יום השואה כשהדלקנו נר שביעי לזכר כל קרבנות רצח העם והגזענות בעולם, הותקפנו קשות (לימור לבנת טרחה ובאה להפגין מול ביה"ס עם כמה תומכי בית"ר ובכנסת הוכרז דיון חירום). הפרשנות האוניברסלית לשואה שנתן ביה"ס שחרת על דגלו את התרבות המזרחית נתפס כעזות מצח, ובהחלט נשמעה אז הטענה שאין לנו את היכולת להבין את השואה. אני זוכרת את דבריה של ויקי שירן ז"ל על התמיהות והרינונים שליוו את בחירתה לביים סרט דוקומנטרי על ילדים בשואה, שלא לדבר על כל שכל פעם שאנו המזרחים מנסים לדבר על הסבל שלנו (ויש כבר מי שמדבר על השואה של המזרחים בארץ) או על הסבל הפלסטיני (הנכבה) מיד מושתק בטענה, שאיך בכלל אפשר להשוות ומה באמת אנחנו יודעים על השואה? האמת, במידה מסויימת של צדק, כי מי שלא היה בגיטאות, במחנות הגאזים, או במחנות הריכוז בתקופת השואה לעולם לא יוכל להבין את החוויה ואת גודל הזוועה. דברים כאלו לא ניתנים לתפיסה רק באמצעות השכל אלא גם באמצעות החושים והרגש. ביקור קצר בגרמניה בחודש ינואר והליכה קצרה ביערות בוואריה בקור של מינוס חמש מעלות לפני כשנתיים המחיש לי שכל מה שקראתי, למדתי ולימדתי, וכל מה שראיתי בקולנוע ובטלוויזיה על השואה הוא כאין וכאפס לעומת התובנה הזו שהיתה לי שם בקור מקפיא העצמות מה על שחוו אותם אנשים שברחו והסתתרו ביערות. זה לא אומר שאנו המזרחים או הפלסטינים מנועים מלדון בשואה, או בטקסטים אמנותיים על השואה, אבל אני תמיד לוקחת בחשבון שלפני שאני נוגעת בנושא זה עלי לנסות ללמוד כמה שיותר ולקחת בחשבון שההבנה שלי את שהתרחש שם היא מוגבלת. זה גם לא מונע ממני לפתח אמפאתיה כלפי קרבנות השואה וניצוליה. איני חושבת שלאשכנזים או לאירופאים אין יכולת לכתוב ולפרש את התרבות המזרחית ו/או הערבית, אבל נדרש מינימום של כבוד לנושא עליו את/ה מבקש/ת לכתוב. קודם כל הכרות ולימוד של השפה והתרבות. החברה הישראלית דוחקת את הערבית ואת התרבות המזרחית לשוליים ומדירה אותה ממחוזותינו.היא אינה מעוניינת להיפתח לתרבות זו וללמוד אותה לעומק אלא רואה בה תרבות נחותה. כל מה שניסיתי לומר הוא שחווית הדיכוי שעברו המזרחים בארץ היא קודם כל חוויה רגשית ופסיכולוגית כאובה. מדובר בטרגדיה גדולה ובהרס המרקם המשפחתי והקהילתי שלנו. מי מהכותבים שחווה חוויה זו מבין וכואב את העניין המזרחי וקל לו יותר לפתח אמפאתיה לחווית הדיכוי של המהגרים הצפון אפריקאים באירופה. הבעיה היא שרוב האשכנזים לא מסוגלים להכיל את הביקורת המזרחית שלנו על העוולות שנעשו בעבר ועדיין נעשות כלפי הקהילות המזרחיות שלא לדבר על פיתוח אמפאתיה לחוויית הדיכוי הכלכלי והמחיקה התרבותית. הסיבה לדעתי, היא רגשות האשם הנלווים להכרה בפשעים שנעשו ונעשים (גזענות היא פשע נגד האנושות). לכן אשכנזים רבים ומעדיפים להדחיק, להכחיש או סתם להאשים אותנו בבכיינות, ובגזענות שכנגד . רובם אינם מסוגלים לנטוש את מקום הקרבן האולטימטיבי, שהוא בעיני מקום מאד תוקפני ומסוכן ויש לו השלכות מרחיקות לכת על היחסים בין אשכנזים למזרחים ובין מדינת ישראל לשכניה באזור המזרח התיכון כולו. כיהודיה וכישראלית ברור לי שהמקום הזה של הנאשמת ע"י פלסטינים למשל, אינו מקום קל בטח אם לא הייתי מעורבת ישירות בגירוש, בהרעבה או בחיסול פלסטינים, אבל ברור לי שאיני יכולה לחמוק מהאחריות שלי לכיבוש ולדיכוי ומהמקום הפריבילגי שמעניק לי הכיבוש. אני מצפה מאשכנזים לעבור משיח של רגשות אשם לשיח של אחריות ותיקון כל מה שנעשה כאן בעבר ובהווה כלפי מזרחים. כנ"ל לגבי הפלסטינים.

  51. אודי

    זה היפוך המראה האוריינטליסטי. במקום להפנים את המשמעות של התסכלות גזענית ששמה "אוריינטליזם" ולראות את האופנים שבהם היא משפיעה על המציאות, יש כאן הפנמה של בדיוק אותו ה"אוריינטליזם" רק במהופך- כלפי ה"קולוניאליזם" שניצב גם כן כדימוי כללי למאות מליונים של בני אדם. במצב הזה, ההערכה לתרבות שנאסרה להערכה, הושפלה וננגחה ודוכאה, מצליחה לבקש בינה לבין המדוכא שהפנים את האוריינטליזם שזהותו שלו, רק על ידי ניגוח זהה של שנאת כל מה שמחוץ לתיחום "אוריינט"כפוגעני מיסודו.
    כך חייהם ותרבויותיהם ונפשותיהם של מליונים שאינם בצד המדוכא, או שאינם בצבע הרשמי של המדוכא הסטריאוטיפי- נחווים ונתסים כולם כהתנשאות אינהרנטית לעצם קיומם.
    מה שעוד מצב זה עושה, הוא חסימת היכולת לקבל ביקורת, או אפילו להצליח באמת לקרוא (יחד עם יכולת אפילו להבדיל בין תגובה לתגובה (של לבנבנה, או לחילופין אשכנזי זה או אחרת), ולדעת לשמוע משהו בכל זאת מתוך האנשים גם כן, שהם אינם תמיד לרעתכם ואינם תמיד מדברים מתוך הסטריאוטיפ הנלוז כבר , שנקבע על ידי שם משפחתו או כינויו.

    גם בספרות הפוסט קולוניאלית נכתב על זה רבות, יותר בתור תופעה מוכרת מאשר איזה רובד מפתיע.

  52. איציק

    לעמית לנדאו,

    מה זאת אומרת "אם"???
    "איך היא עצמה היתה מגיבה אם מבקר קולנוע אשכנזי היה אומר לה עצמה, שכיהודיה ערביה אין לה הכלים המתאימים"

    איפה אתה חי בדיוק, בדיסנילנד?

    על זה בדיוק כל העניין, 60 שנה שמוחקים ומבטלים את המזרחים בטענה שאין להם את הכלים המתאימים לבקר, לקבוע או לעצב שום דבר שקשור לעצמם לגורלם, לזהותם, לערכיהם, לתרבותם ולחלקם בחלוקת העוגה במדינה שלהם עד שלא "יתורבתו", כלומר, יהפכו להיות רוסים ופולנים, בקיצור שיעלימו את עצמם וגם אז יאלצו להיות "על תנאי" למשך דורות על גבי דורות..
    גזענות שפלה ואכזרית נטו בגיבוי שטף רעיל של דמגוגיה "מדעית" על נחשלות מוחית ומנטלית ואפילו גנטית שהצריכה ומצריכה פניה דחופה לאו"ם לקבלת הגנה כמיעוט נרדף!!!

    תשאל את האשכנזי ה"חוזר בתשובה" תום שגב על שליחותו הדמגוגיות האנטי מזרחיות בשירות מפא"י.

    מומלץ להקשיב לפעמים למה אתה אומר במקום לשפוך את כל הרעל שהמדינה שלך האכילה אותך מילדות על הקורבן,
    תתבייש לך, איזה הגיון מעוות.

  53. לבנה אשכנזיה

    "כל מה שניסיתי לומר הוא שחווית הדיכוי שעברו המזרחים בארץ היא קודם כל חוויה רגשית ופסיכולוגית כאובה. מדובר בטרגדיה גדולה ובהרס המרקם המשפחתי והקהילתי שלנו."
    אין בזה שום ספק להרבה מאוד אנשים אשכנזים, ואת יכולה להניח שדוקא כאלו שמגיבים בהעוקץ- כנראה כן מודעים לזה ודי היטב, ואולי (למרות שכל כך קשה לך לדמיין את זה) מצטרפים למאבק היומיומי נגד הגזענות כשהם פוגשים אותה באינטראקציה עם אנשים, שלא לאמר בהצטרפות למאבקים קונקרטיים של אפלייה ודיכוי. הם אפילו לא מצטרפים בהכרח במודע, אולי גם וגם, אבל נפשם וכל האינסטינקטים שלהם ישר מתנגדים כאשר הם פוגשים בגזענות מכל סוג, כמה דקה שלא תהיה, וגם כן מתנהלים פעמים רבות באפולוגטיות עילגת מעט כאשר לא יודעים ליישב בין המציאות המחורבנת לצבע עורם האשם בהגדרה.

    "רוב האשכנזים לא מסוגלים להכיל את הביקורת המזרחית שלנו על העוולות שנעשו בעבר ועדיין נעשות כלפי הקהילות המזרחיות שלא לדבר על פיתוח אמפאתיה לחוויית הדיכוי הכלכלי והמחיקה התרבותית. הסיבה לדעתי, היא רגשות האשם הנלווים להכרה בפשעים שנעשו ונעשים (גזענות היא פשע נגד האנושות). לכן אשכנזים רבים ומעדיפים להדחיק, להכחיש או סתם להאשים אותנו בבכיינות, ובגזענות שכנגד ."-
    לא רוב האשכנזים שהגיבו לך פה. אבל את כבר מכילה את כל האשכנזים כמסה אחת חסרת גונים, הפכים ומאפיינים וכל הזמן מניחה "מהות " אשכנזית , מה שמפריע וצור במיוחד בעבור מי שכותבת בגלל ועל דיכוי ואפליה.
    מה שאת אומרת בגדול הוא נכון, אבל הוא די ברור, מובן ומוכר , דובר בו אינסוף, נותח אינסוף. את לא מגלה את אמריקה. את שוכחת שמחיקה תרבותית נעשתה למעשה גם לתרבות האשכנזית- וזאת מורכבות שאת מתעלמת ממנה לגמרי- כאילו בארץ מה שיש פה זו תרבות אשכנזית חיה וקיימת, ולא נפגעי הרעיון הציוני הרדוד, בתים של ניצולי שואה שהפרידו אותם כטמאים ונגועים בתוך החברה האשכנזית, רומנים שנחשבו לפחותים והמון ניואנסים די משמעותיים. החים התרבותיים של מקומות שונות באירופה כמעט מתו עם אחרוני היהודים האשכנזים המסורתיים החיים כיום, ולהוויה האשכנזים כיום אין שום דבר בגדול מעבר לאתוס הישראלי המצוץ. החיסול הממוקד של הרעיון של היהודי החדש של הציונות פגע בכל פזורה ופזורה גם אם יש בתוך זה הירארכיה של דיכוי. אבל מבחינה תרבותית יש לזה משמעות חשובה, שאת פשוט מתעלמת מקיומה לחלוטין. אם כולנו היינו חיים כמו סבי וסבתי אין ספק שגם לך היתה תרבות טובה יותר, אבל פה היו גנראלים פאשיסטים שנתנו את הטון לגבי זהות עצמית וקולקטיבית. זה לא מסיר מאחריות, אבל זה הופך דברים לחד מימדיים מדי אם בוחרים להתעלם מזה כל הזמן.

    "שאיני יכולה לחמוק מהאחריות שלי לכיבוש ולדיכוי ומהמקום הפריבילגי שמעניק לי הכיבוש. אני מצפה מאשכנזים לעבור משיח של רגשות אשם לשיח של אחריות ותיקון כל מה שנעשה כאן בעבר ובהווה כלפי מזרחים. כנ"ל לגבי הפלסטינים. "-
    את כנראה לא שמה לב לשום דבר שכן קורה פה בשמאל הרדיקלי, וקורה די הרבה. יש הרבה דברים שזקוקים לשיפור, הרבה התנשאות סמויה אצל הרבה מן השמאל המקצועי, אבל יש גם הרבה ממה שאת מתארת בניסוח מתנשא וגורף "אני מצפה מהאשכנזים"- כאילו מדובר באיזה ועד עובדים מסוים. גם כשאנשים מדברים בדיוק בשיח של תיקון, את מתעלמת ממנו ורומסת אותו ברגל גסה ולא יכולה לראות כלום, במיוחד אם כתוב לך כינוי כמו "לבנה אשכנזיה" את מתחרפנת לגמרי, ולא קוראת מה האשכנזיה אומרת, כי היא מורשעת מראש. גם הפניה כלפי "אשכנזים" היא מגוחכת. הרי יש לצפות מכ-ו-ל-ם ומכל אחד ומכל אחד שמודע לכך ולא שבוי בגזענות בעצמו להיות נאמן לכך ולהתנות את תשומת ליבם של האחרים כאשר הם נתקלים בגילויים של גזענות, ולא משנה כמה דק הניואנס.לא חסרים מזרחים שהפנימו טוב מאוד גזענות, ומתיחחסים לאחרים בעיקר בצורה גזענית עד שהם לא רואים אנשים כמעט, אלא מעמדות, כסף, הירארכיה וצבע בלבד.וכן, זה פשע נגד האנושות, כי זה מת העולם. זה אין עולם. זה תגיות שמוחקות אותו לגמרי. אז הייתי אומרת שזאת משימה גורפת לכולם, ואולי דווקא לאחיות המזרחיות שמכירות יותר את הגזענות דווקא יש את היכולת לפצתוח לאנשים את העיניים יותר מאשר מי שלא היה נמצא בעמדה של האנדרדוג ופשוט לא מבין מה הבעיה. (כמו הרבה מאוד אנשים בדה-מרקר, לדוגמא— יש הרבה מאוד עבודה. ועל ידי חלוקת פקודות לקבוצות אוכלוסיה אני בטוחה שלא תראי לאף אחד שום דבר שירחיב את מגבלות הראייה שלו.

    לגבי להבין טוב יותר את השואה דרך לקפוא בקור של פולין זה גם כן סטריאוטיפיזציה מחורבנת- להבין מהי השואה בשביל ילדים ונכדים למשפחות ניצולים זה לחיות איתם ולחיות בתוך הויה של קורבנות של הדבר הפסיכי הזה, וזאת לא הקורבנות היחידה עלי אדמות אבל יש לה הפשעות כן מאוד מסוייות לה, בלי ספק.. ואני לא מבקשת מאף אחד להבין, להכיל, מה שלא קרה לו בעצמו, אבל יש לך נטייה למחזר כל מני סטריאוטיפים בצורה נאמנה מאוד. גם הרשות שלך להינות מאכילת קוסקוס פשטה תוך ההנגדה המתמדת לקור האשכנזי הדומיננטי, הקפיטליסטי היא התנשאות מתמשכת שמשיגה את האישור להעריך את המקורות והתרבות העצמית רק על חשבון שנאה וסטריאוטיפיזציה גורפת של אחרים. שירה, אנשים זה שמחה, זה אהבה ומורכבות של כל משפחה שאין לה שום תעתיק וכל משפחה היא מסויימת- אי אפשר להבין אותה בלי להכיר אותה, ולך יש נטיה לכתוב על אשכנזים בהתנשאות מגעילה, תוך שברור שאין לך שום היכרות ושום מושג ושום קירבה לדברים יפים, גם , שבאו משם, פשוט למציאות חיים של אנשים טובים כדי שתוכלי להעריך מזה משהו. ברור שחווית בעיקר השפלה, אבל אימגו ולימור לבנת והירארכיזציה שנמצאת בכל שכבות ובכל מקום במציאות הזאת, עדין הם לא כל התמונה כולה. אם את תפסיקי להתנשא ולמעוך ולזלזל באנשים באופן גורף, ובלי לוותר על הביקורת המוצדקת של דפוסי גזענות וסטריאוטיפיזציה שכן קיימים, ושקשורים לחלוקת המשאבים שנובעת מן ההירארכיה הזאת מהתחלה- רבים הרבה יותר יוכלו להצטרף לדיון ולשמוע אותך. אבל הבינאריות הגזענית נשארת אצלך גם בצד של ה"תיקון" למרות שאת מצהירה כי את מבקשת אותו. זה עצוב וחבל שעל מנת להזכר בבית אמא וסבתא והקהילות שבמגרב או במקומות אחרים, זה חיב לבוא על חשבון ההנגדה המתנשאת של "אצלינו חם ואצלכם קר", "אצלינו יודעים לשוחח ולדבר בכיף וואצלכם לא"- כסטריאוטיפ זה נכון, אולי אפילו בפועל, אבל כקביעות גורפות זה פשוט עלוב וגזעני. תיהני ותעריכי בית סבתא גם בלי לדרוך על קבוצות גזע שלמות. יש הרבה דרכים להינות ולשמוח, ולחיות, גם אם הן לא בדיוק לפי הקווים הסטריאוטיפים לעצמך שאת מתווה לאיך צריכה להיראות שימחה, חום וחכמת חיים. יש לזה אינסוף צורות ודרכים.

  54. אשכנזיה-המשך:

    "אם כולנו היינו חיים כמו סבי וסבתי אין ספק שגם לך היתה תרבות טובה יותר, אבל פה היו גנראלים פאשיסטים שנתנו את הטון לגבי זהות עצמית וקולקטיבית. זה לא מסיר מאחריות, אבל זה הופך דברים לחד מימדיים מדי אם בוחרים להתעלם מזה כל הזמן."-

    "תרבות טובה יותר" —התכוונתי להיתה תרבות טובה יותר שהיית פוגשת בה, שהיתה פוגשת אותך. אבל הם נפגעו ונכתשו גם כן, בצורות אחרות, במובנים רבים הרבה הם קורבנות של המידור וההרחקה וההבדלה, בחוסר ההיכרות הזאת.

  55. מוני יקים

    הלבנה האשכנזיה וראובן הם שקרנים המעלימים במתכוון מעובדות ונתונים כדי להתבכיין על מר גורלם של הקורבנות האשכנזים למצב. אם האשכנזיות מותקפת הרי שהיא מותקפת כקולקטיב פוליטי תרבותי והיסטורי זו לא התקפה אישית אם כי כל אינדיבידואל אשכנזי צריך אכן לעשות את חשבון הנפש האישי שלו בענין. השמוש הנלעג במסכנות האשכנזית כביכול כולם צאצאי ניצולי שואה אין לו קשר עם המציאות הסטטיסטית. חלק גדול מהאשכנזים היו מהישוב
    שהיה בפלסטינה לפני ובמשך השואה ועל חלקו אדישותו להפקרת יהודי ארופה טרם נעשו המחקרים המתאימים, המעט שניתן לומר הוא שהיה ניגוד אינטרסים מובהק בין מרבית יהודי ארופה האנטיציוניים ויהודי הישוב בפלסטינה שהיו ציונים.
    ההזדהות המלאה והמוחלטת של המזרחים עם סיבלם של ניצולי השואה אין בה בכלל כדי לשלול את הביקורת
    שיש למזרחים רבים על כך שהניצולים מהשואה שהיתה אקט גזעני ברברי הצטרפו ללא עכבות לגזעני בן גוריון שביצעו שואה דומה כלפי הפלסטינים והמזרחים. ניצולי השואה נכשלו בהפנמת המסר האוניברסלי של השואה
    וסכנות הגזענות פרט ליחידים ומעטים והצטרפו כגוש אחד לקולקטיב הכוזרו/אשכנזי.
    עבור אשכנזיה לבנה מאריכת כתוב עובדות המעידות על הסללות גזעניות הן התבכיינות ועבורנו זה מאבק לחיים ולמוות. אם בכל משפחה מזרחית יש בן או קרוב משפחה שהוסלל לפשע ויושב בכלא זה דבר בילתי ניסלח ששום התבכיינות אשכנזית לא תכסה. אם יש במדינה הכוזרית 750 אלף ילדים מתחת לקו העוני מרביתם ככולם מזרחים וערבים אז הקולקטיב האשכנזי המתעלם מכך הוא שותף אישית למעשה נפשע זה ושום התבכיינות אשכנזית שואתית לא תשנה מסקנה זו. אם אחרי 60 שנות מדינה יהודית ודמוקרטית עדיין יש פערים מעמדיים חסרי תקדים עם חפיפות למוצא האתני/לאומי והקולקטיב האשכנזי מתעלם מכך אז שלא יתבכיין על גזענות הפוכה, כל אחד מהם ובאופן אישי אחראי לכך. אם אחרי 60 שנה מהן 40 שנה בשרות החונטה האשכנזית מזכירים למשת'פ מופז שאנשיו הם צ'חצ'חים שבעיני הקולקטיב האשכנזי הוא כינוי גנאי אז שלא יתבכיינו על הניכור היוצר שנאה כלפי האשכנזים כי הקולקטיב האשכנזי הוא היוזם וכל אינדיבידואל אשכנזי שותף לפשע באופן אישי.
    אז אשכנזיה לבנה ודומיך תפסיקו להתבכיין ולהתקרץ עלינו בא זמנכם גם לקחת אחריות על מעשיכם ולא להטיל את האשמה כדרכם בקודש על קורבנותיכם המזרחים והערבים…ובא לציון גועל מהגואל.

  56. איציק

    ללבנה,
    אולי יש לך רגשי נחיתות כי אני לא רואה שום התנשאות בדבריה, אלא ביטוי של כאב קשה מצד קורבן שהושפל ודוכא במשך דורות.

    באיזה זכות אתם האשכנזים ה"נאורים" באים ונוזפים בקבוצה המחוקה והמדממת הזאת שמנסה לשקם
    את עצמה בכוחות עצמה תחת נידוי ורדיפה ממסדית, ובלי שום בושה בהתנשאות די מוכרת לא מתביישים להטיף לה גם איך לעשות את זה ומה מוצדק ומה בכיינות בכאבם
    ועוד לערוך השוואות רדודות בין מה שעולל הממסד האשכנזי למזרחים שזה דיכוי בוטה ומחיקה גסה ע"י אפליית תקציבית השפלה סטריאוטיפית גזענית גלויה פומבית ובוטה, חטיפת ילדים וניסויים רפואיים על מאה אלף ילדים מרוקאים, לבין בניית זהות ישראלית על בסיס התרבות האשכנזית.

    במיוחד שכל זה מוכחש נמרצות ע"י הממסד האשכנזי השולט עדיין גם כיום!

    להגיד שהשפלתם וחנקתם אותנו אז לפחות תעזבו לנו את האוכל בשקט ואל תעשו גם ממנו בדיחה זאת התנשאות ?

  57. איריס חפץ

    האמת שזה קצת מוזר לי לכתוב לך תחת שם הקוד הזה, שבחרת בעצמך, פעמים כולל הצבע שלך, ואחר כך יצאת נגד העובדה שמתייגים אותך ושמכלילים. אם את בוחרת לעצמך ניק כזה מייצג של קבוצה, למה את מלינה בכלל (שלא בצדק, אבל סיפור אחר) על אחרים?
    טעות אחת של הקלדה, שהיא טעות פרויידיאנית מקסימה שלך, לא תיקנת בתגובה השניה שלך. כתבת שלחיות בתוך משפחה של ניצולי שואה זה סיפור עם הפשעות רבות. ואני מניחה שהתכוונת להשפעות.
    אכן יש לזה השפעות רבות, ושירה מעולם לא טענה שהיא מבינה מה זה לגדול במשפחה של קורבנות שואה. אם היית קוראת את מה שהיא כתבה לפני שקצפת וקפצת, היית רואה שהיא כתבה שמדובר בהבנה רגשית. והבנה רגשית כוללת כמובן חיים בתוך משפחה, לילות בלי שינה ועם צעקות וכל מה שכרוך בזה. מי שלא היה שם לא יבין, וגם מי שהוא שייך לדור השני יבין רק מה זה אומר להיות שייך לדור השני. אחרים יכולים לנסות להבין מהצד וללוות את הקורבן. כל קורבן: גם קורבן אונס אני יכולה רק לנסות להבין, כי למרבה המזל לא הייתי שם ואני לא אדבר בשמה של קורבן אונס, אלא אנסה לעזור לה אם תרצה עזרה.
    תרבותם של ניצולי השואה נמחקה ע"י המכבש הציוני, אין ספק בכך. אבל היה שיתוף פעולה מובן לגמרי שלהם עם זה, ולכן זה סיפור אחר מהסיפור המזרחי. שני פליטים שנפגשו במחנה עקורים באירופה, התחתנו ונשלחו לקיבוץ, חשו הקלה על כך שיש להם ליל סדר עם "משפחה גדולה", שיש מטפלת שעוזרת להם לגדל את התינוק, במקום האמא הרצוחה שלהם, ושיש מי ששר לילדים שיר ערש חלוצי סוציאליסטי, כי איך יכולה אישה (שאולי היו לה גם קודם כבר שני ילדים שנרצחו) לשיר שוב שיר ערש בפולנית אחרי הזוועה הזו? במקומה לא היית מאמינה ב"דור חדש" וב"עולם חדש"?
    אבל הציונים התיחסו למזרחים כאילו גם הם עברו שואה כזו: ולכן עשו להם הפשעות. מחקו להם את התרבות: אבל לנו היו משפחות לחגוג איתן ליל סדר והיתה לנו מוזיקה והיו שירי ערש שאפשר היה לשיר בלי להמית את הנפש קודם. ילד מזרחי שהגיע לקיבוץ אחרי שנלקח כשבוי מהוריו במרוקו לא היה זקוק לתחליף משפחה, כי אף אחד לא רצח אותה והוא לא היה צריך שישכיחו לו את אלוהים, כי האלוהים שלו לא בגד בו.
    אז במקום להשמיץ את שירה סתם ממקום מושבך הסטריאוטיפי והאנונימי, תנסי רגע לצאת מהמקום הקורבני שלך: אף אחד לא לוקח לך את זה. יש מקום למספיק קורבנות בעולם.
    את מספרת על המאבקים הלא מודעים של אשכנזים בגזענות, וזה כל הסיפור. אם זה לא מודע: אז יכול להיות שזה מאבק נגד ויכול להיות שזו אשמה שדווקא פועלת עם הגזענות ובעדה. מה ששירה מנסה לעשות כאן, ופרסומים כאלו בכלל, זה להעלות את זה למודעות. לקורבן הגזענות יש ענין גדול שזה ידובר ויראה ולא יחזור על עצמו (מה שיהודים עושים בעולם, למשל). אנחנו לא רוצים שתפעלי באופן לא מודע ואוטומטי, אלא שקול ורפלקטיבי. שתהיה לך בחירה שם, אם תוכלי. זה הכל: רוצה תקחי, לא רוצה או לא יכולה, אז לא.
    ושירה לא דיברה בשום מקום על קור אשכנזי. הנה גלגולו של סטריאוטיפ: יוסי גורביץ הכניס את זה מעצמו כתגובה. כששאלתי אותו מאיפה הוא הביא את זה, הוא לא ענה. ואת כבר לוקחת את זה (באופן לא מודע אולי) ומשייכת את זה לשירה. זה מה שקורא כשפועלים באופן לא מודע: את הולכת עם הגזענות שגדלת עליה. זה סטיריאוטיפ שלך ובשום מקום שירה לא כתבה את זה. תטפלי בהם בעצמך ותעזבי אותה בשקט אם כך.

  58. ירדנה אלון

    ללבנה אשכנזיה – בגדול אני מסכימה עם הבקורת האחרונה שלך,(מייד יקפצו מי שיקפצו ויאמרו "מלכחת פינכה" אולם אלה שיאמרו זאת דעתם חשובה לי כקליפת השום) כמזרחית גם אני אינני אוהבת(בלשון המעטה) את הטכסט שאת מבקרת, וכמזרחית (בעצם ימתיכונית) אני חשה שהוא לא מבטא אותי.בטח לא בסגנון.
    אולם יש משהו בטכסט שלך שכתבת בקשר לניצולי השואה ולילדיהם ולנכדיהם ואיך הם חשים ולכך אני רוצה להתייחס,בשנות ילדותי המאוחרות ובנעורי (עד גיל שש לא גדלתי כאן למרות שנולדתי כאן)ובכן גדלתי מגיל שש עד שלוש עשרה במעוז מה שנקרא האליטות האשכנזיות בצפון תל אביב בסמוך לכיכר המדינה(ולא , לא בשכונת סומייל כפי שיהיו מי שיקפצו משל אין משפחה מזרחית אמידה דייה כדי שתוכל להרשות לעצמה לחיות מחוץ לגטאות העוני הפחונים והבלוקים, אז גם זה סטריאוטיפ שאני כמזרחית מחוייבת לחזור ולהסביר תמיד זה שאני מזרחית לא אומר בהכרח שגדלתי בשכונת עוני או בפריפריה שכוחת אל היו גם משפחות מזרחיות שחיו ברווחה כלכלית(ויכלו להרשות לעצמם גם רווחה תרבותית) שהיא מעל הממוצע לא רק המזרחי אלא גם האשכנזי)ובשנות נעורי עברו הורי לחיות במקום שנקרא "תל-גנים" שממוקם בין גבעתיים ורמת גן- ונחשב ל-"סביון" של רמת-גן מי שמכיר מכיר.
    ובאמת בכל השנים האלה הייתי מסובבת ביוצאי מזרח אירופה רוסים בעיקר,ניצולי השואה רובם .אז כך שמלבד מה שלמדתי בבית הספר על השואה שמעתי את הסיפורים מקרוב מאוד, וכן אלה סיפורי שואה שסופרו בחדרי חדרים,או לעטו באזני כסוד על ידי חברותי ושכנותי שהיו בנות ובנים לניצולי השואה, מעבר לזה שבאותה תקופה ידועה הסטיגמה שהודבקה לניצולי השואה "כצאן לטבח"וזוהי סטיגמה שהמימסד הנחית מגבוה,רובם של אותם ניצולים יכלו להרשות לעצמם לחיות בסביבה אמידה לא בשל השכלתם או כישוריהם ויוזמתם העיסקית (היו בינהם רבים שהיו עובדי מלאכה זעירה או עסקו במסחר זעיר)אלא בשל הפיצויים והשילומים שהם קיבלו לאחר השואה והם שאיפשרו להם להתנייד מהמעברות לצפון תל אביב,עייני כמובן אינה צרה, אולם אלה הן העובדות.אז ככה ששמעתי את הסיפורים ממקור ראשון ,וחוויתי כילדה את תוצאות ה-"טיפול "הרגשי הכושל שכן כל יום שני וחמישי היה איזה הורה של אחד מחברותי או שכנותי שאו התאבד או התאשפז לתקופות ארוכות מפני ששום הון שבעולם ושום רווחה חומרית לא פיצו על חוויית האובדן הריגשי ורובם היו מה שנקרא היום תשושי נפש שאיש לא העלה בדעתו לטפל בהם, אז כך שמהמקום הזה אני בהחלט יודעת מה עבר על הדור הזה ועל בניו אני גדלתי שם,הייתי שם וכילדה וכנערה הזדהתי עמוקות וחשתי אמפטיה עמוקה,וכמובן כאבתי את כאבן של חברותי הקרובות המעטות כשאבא או אמא שלהן או התאבדו כי לא יכלו להכיל את הכאב ובמקרים מסויימים הילד היה נוכח, או התאשפזו לתקופות ארוכות.
    אולם כילדה מזרחית לא הבנתי איך ומדוע ולמרות כאב ההשפלה של הגזענות הנוראית שהם חוו ,הם לא היססו לעשות לי את אותו הדבר, היו ילדים רבים שנאסר עליהם לדבר איתי ולשוחח איתי וכל שכן לשחק איתי אך ורק בשל מוצאי המזרחי.וזוהי אחת התמיהות הגדולות שלי עד עצם היום הזה.
    ובאשר למחיקת הזהות, לא אחת אני שומעת את הטענה הזאת מפי יוצאי מזרח אירופה "אבל גם לנו מחקו את הזהות, גם אצלינו התביישו באידיש, וכו' וכו'"שני דברים יש לי לומר בעניין
    א.- לא אמרו לכם למחוק את זהותכם הגלותית כי היא נחותה והיא תת תרבות , נתנו לה מקום של כבוד, רק מה, אמרו לכם שכאן רוצים ליצור "יהודי חדש " ועל כן ותרו על הזהות הקודמת למען הגשמת חזון חדש
    בעוד שמאיתנו המזרחים דרשו למחוק את הזהות במקרים שחשבו שיש לנו זהות כלשהי בכלל, מפני שהיא נחשבה לנחותה , אז אני לפחות רואה שיש כאן הבדל גדול ורב, בין לבקש ממישהו לוותר על זהותו ובין להתייחס למישהו כחסר זהות לחלוטין או כמעשה של פטרונות לומר לו שמה שיש לו שווה כקליפת השום.
    ב- ואם ויתרתם ומחקתם את הזהות הגלותית של מזרח אירופה , למה זה מחייב אותי או את הורי לעשות זאת?לא רוצים לוותר על הזהות ועל התרבות שלנו האם הרצון לשמור על, ולאהוב את התרבות שממנה באנו הופך אותנו ל-"מוקצים " בשל כך?ל-"אוייבי הציבור"? מושא להלעגה ולהגכחה?זה שהמימסד רצה את זה הוא רצה את זה מתוך האידואולוגיה שהוא המציא לעצמו למה אני מחוייבת לאדאולוגיה של מישהו אחר?. למשהו שלא בחרתי בו?לא שאלו את פי? הביאו את הרצונות ואת הצרכים שלי בחשבון?לנו כקהילה היו רצונות משלנו וצרכים משלנו והם יפים וטובים בעיננו ואנחנו לא רוצים לוותר עליהם זאת זכותינו הלגיטימית בדיוק כפי שזאת זכותכם למחוק את הזהות שלכם .

  59. יוני

    צריך להודות באמת, במרוקו המצב החברתי והסוציאליסטי לא טוב וראייה מעמדית קצת תעזור לך לצאת מהאידיאליזציה התרבותית שאת יצרת. במרוקו לדוגמה, מדד ג'יני שבודק אי שוויון כלכלי גבוה מבישראל (0.395 במרוקו לעומת 0.392 בישראל). כלומר, עם כל הגזענות בישראל, הניצול הכלכלי במרוקו "הפלורליסטית" גדול יותר.
    http://hdrstats.undp.org/indicators/147.html
    גם המדדים החברתיים האחרים נמצאים בכי רע: שיעור תמותת התינוקות שם עומד על 36 מיתות על כל 1000 לידות לעומת 5 מיתות בישראל על כל 1000 לידות ותוחלת החיים במרוקו עומדת על 70.4 לעומת 80.3 בישראל. אולי זה קשור לכך שתקציב הבריאות הציבורי בישראל עומד על 6.1% ואילו במרוקו הוא עומד רק על 1.7%! מהתמ"ג.
    http://hdrstats.undp.org/countries/data_sheets/cty_ds_MAR.html
    http://hdrstats.undp.org/countries/data_sheets/cty_ds_ISR.html
    כמובן שישראל היא לא המודל הראוי (וברור שלא פולין, רומניה והונגריה) אלא מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית כמו שבדיה, אשר עולה הן על ישראל והן על מרוקו בכל הנתונים הנ"ל, כולל בשוויון כלכלי.

  60. אשכנזיה שנמאס לה מהכינוי הזה

    את צודקת. בכל מה שכתבת.
    ולגבי:
    "ב- ואם ויתרתם ומחקתם את הזהות הגלותית של מזרח אירופה , למה זה מחייב אותי או את הורי לעשות זאת?לא רוצים לוותר על הזהות ועל התרבות שלנו האם הרצון לשמור על, ולאהוב את התרבות שממנה באנו הופך אותנו ל-"מוקצים " בשל כך?ל-"אוייבי הציבור"? מושא להלעגה ולהגכחה?זה שהמימסד רצה את זה הוא רצה את זה מתוך האידואולוגיה שהוא המציא לעצמו למה אני מחוייבת לאדאולוגיה של מישהו אחר?. למשהו שלא בחרתי בו?לא שאלו את פי? הביאו את הרצונות ואת הצרכים שלי בחשבון?לנו כקהילה היו רצונות משלנו וצרכים משלנו והם יפים וטובים בעיננו ואנחנו לא רוצים לוותר עליהם זאת זכותינו הלגיטימית בדיוק כפי שזאת זכותכם למחוק את הזהות שלכם . "

    לגבי הפסקה האחרונה שלך- אני לא חושבת שאת הלעג שאכן כן היה על גלותיות, ועל הטומאה שדבקה בהולכים מרצונם לטבח- לא היה לעג של אלטרנטיבות של זהות, אלא עוד אופן של מחיקת זהות. גם את הזהות של המתנשאים ביותר, הגזענים ביותר, או לפחות אלו שהם נשאו מן העבר- הם אכן בחרו למחוק אותה. אבל לגבי כל השאר, לגבי פליטים, שלא לאמר לגבי בדורות הבאים בכלל ושל כולם- כל אלו לדעתי לא היו עניין של בחירה אלא מרותה של זהות הגמונית מרודדת, שקרית, חסרה ופאשיסטית של הצבר הבלונדיני והאמיץ שאומר "לא עוד" והוא לא יותר מפוסטר פאשיסטי בצורה מהותית. זאת בפירות מחיקת זהות, ולא משנה אצל מי. אני חושבת שגם המקרים שבהם הוחלפה הזהות כביכול מבחירה ובידיעה, נעשתה פעמים רבות בלחץ חברתי. אני לא משווה אותו כלל וכלל לקיפוח המזרחי, והמחיקה הקיומית שבהכרה, אני לא משווה זאת להתנשאות המעמדית הגזענית כלל. אני אומרת שרובדי מלחמת הזהויות ופגיעותיה הן כולן גזעניות במהותן, כיוון שהן ככל גזע דימוי אפסי שממנו נגזר זהותו וטיבו של אדם. אין שום ספק שאף אחד לאצריך לעולם להדרש לוותר על זהותו, וכמובן שאסור לזלזל בו, בתרבותו ובכל מה שהוא נושא עימו. אין שום ספק. ההתעלמות מן הצרכים של הקהילות היא אינהרנטית לדיכוי ולהתנשאות., והם גם ממשיכים. המעגל מתרחב ומעמיק, ובתוכו מאות אלפים. כיום נוסף ביתר שאת גזענות הכסף-גזענות סממניו, יחד עם כל אותה ההירארכיה העתיקה של מנעד הגזענות של העליונות הלבנה על כל האחרים. הכל עדיין קיים. אבל רע ומר יהיה אם לא נהסתכל לתוך המציאות המורכבת ולראות כל סיטואציה לגופה ולמורכבותה, כל אדם עם הבאלאנס בין מי שהוא ואיך שהוא לעמידותו (או אי-עמידותו) בפני ההתניות והסטריאוטיפים החברתיים. וגם לראות איך אפשר לעזור לכל אחד לחזק עמידות זאת. מנסיוני במציאות הקליפה נסדקת מאוד מהר אל ההקשבה (האמיתית, השומעת), לבד מבמקרים קיצוניים.

  61. איציק

    ליוני,
    אם "כמובן שישראל היא לא המודל הראוי (וברור שלא פולין, רומניה והונגריה) ",
    אז מה אתה מנפנף במדידות של המצב במרוקו?

    אם כבר אתה מנופף בנתוני הרווחה במרוקו למה שלא תבדוק את אלו של היהודים שם
    במיוחד לפני הנכבה המזרחית בציון האשכנזית, תגלה הפתעות מרעישות בדבר מי היה
    משכיל יותר, היהודים ממרוקו או מהגוש הסובייטי, בניגוד גמור למה שסיפרו לך.

  62. אשכנזיה לבנה ורודה מנייקית

    "האמת שזה קצת מוזר לי לכתוב לך תחת שם הקוד הזה, שבחרת בעצמך, פעמים כולל הצבע שלך, ואחר כך יצאת נגד העובדה שמתייגים אותך ושמכלילים. אם את בוחרת לעצמך ניק כזה מייצג של קבוצה, למה את מלינה בכלל (שלא בצדק, אבל סיפור אחר) על אחרים? מי מלין על מה."

    כל הנושא פה הוא גזענות, אז עמדתי הטפשית של לכתוב את המוצא שלי אכן מערבלת אתכן לגמרי, וזאת כנראה היתה המטרה. חבל שאת לא מתמודדת עם זה טוב יותר.
    טעות אחת של הקלדה, שהיא טעות פרויידיאנית מקסימה שלך, לא תיקנת בתגובה השניה שלך. כתבת שלחיות בתוך משפחה של ניצולי שואה זה סיפור עם הפשעות רבות. ואני מניחה שהתכוונת להשפעות.
    ההטפלות שלך לטעויות פרואידיאניות כדי להפליל אותי כפושעת מבית ומלידה היא עלובה ומגעילה. ממליצה לקרוא לא מעט ביקורות פוסט קולוניאליות, בעיקר מהכיוון המרקסיסטי על פרויד וכל המשמעויות שמייחסים לחיים שלמים שפועלים כאילו היו ניסוי מעבדתי בלחץ אטמוספרי, ומה הקשר של זה לחפצון וקיטלוג. העיקר שיש לך גיל ושמחה מרושעת לאיד למצוא שבעצמם אני ממשפחה פושעת.

    "אכן יש לזה השפעות רבות, ושירה מעולם לא טענה שהיא מבינה מה זה לגדול במשפחה של קורבנות שואה. אם היית קוראת את מה שהיא כתבה לפני שקצפת וקפצת, היית רואה שהיא כתבה שמדובר בהבנה רגשית. והבנה רגשית כוללת כמובן חיים בתוך משפחה, לילות בלי שינה ועם צעקות וכל מה שכרוך בזה. מי שלא היה שם לא יבין, וגם מי שהוא שייך לדור השני יבין רק מה זה אומר להיות שייך לדור השני. אחרים יכולים לנסות להבין מהצד וללוות את הקורבן. כל קורבן: גם קורבן אונס אני יכולה רק לנסות להבין, כי למרבה המזל לא הייתי שם ואני לא אדבר בשמה של קורבן אונס, אלא אנסה לעזור לה אם תרצה עזרה. "

    תפסיקי עם הצעקות. אמרתי ששירה כותבת גם על ניצולי השואה בעצמה בצורה סטריאוטיפית (ולא באתי לחנך אף אחד לשום דבר ) אמרתי שהכתיבה הסטריאוטיפית שלה כאשר היא כותבת על אשכנזים, ויהיו ניצולי שואה או לא יהיו- סותרת את הדרישות שלה עצמה, ונוטה לגלות לא מעט קיטלוג, השטחה, גזענות ושנאה. כל הכעס נראה לי לגיטימי לחלוטין, אבל מידת הסתירה שבין דרישתה לכתיבה לא סטיראוטיפית לאיך שהיא כותבת על אחרים היא יד חמורה. אם כותבים נגד כתיבה סטריאוטיפית צריך לא לכתוב כך ברגע שכותבים על ה"גזע הלבן", גם אם כועסים עליו.

    "תרבותם של ניצולי השואה נמחקה ע"י המכבש הציוני, אין ספק בכך. אבל היה שיתוף פעולה מובן לגמרי שלהם עם זה, ולכן זה סיפור אחר מהסיפור המזרחי. "

    לא אמרתי שזה אותו הסיפור. אמרתי שיש מורכבות גם שם, כדוגמא לכך שיש בכל מקום. האמת שאין לי צורך מיותר להתדיין על ניצולי שואה, אבל הפלאקטיזציה אצל שירה הוציאה ממני את ההתיחסות לזה. אין לי שום צורך להתקרבן לא מולך ולא מול שירה ולא מול אף אחד.

    "שני פליטים שנפגשו במחנה עקורים באירופה, התחתנו ונשלחו לקיבוץ, חשו הקלה על כך שיש להם ליל סדר עם "משפחה גדולה", שיש מטפלת שעוזרת להם לגדל את התינוק, במקום האמא הרצוחה שלהם, ושיש מי ששר לילדים שיר ערש חלוצי סוציאליסטי, כי איך יכולה אישה (שאולי היו לה גם קודם כבר שני ילדים שנרצחו) לשיר שוב שיר ערש בפולנית אחרי הזוועה הזו? במקומה לא היית מאמינה ב"דור חדש" וב"עולם חדש"?

    מעניין שלכל ניצולי השואה יש בדיוק את אותו הסיפור. אני לא צריכה "במקומה" כי הנפש אפילו של ניצולות שואה! תתפלאי, היא לא בדיוק אותו דבר. אנחנו ממש נדמים לך כמעיין עדר מניקנים מתוכנת, עם קומפלקסים זהים בתכלית, עם סדר חיים זהה- מחנות-קיבוץ-מטפלת. זה מאוד מתומצת אצלך העניין של חיים של כל מני אנשים. אין ספק שנפנפו לפניכם את קורבנות השואה בלי סוף תוך כדי שדרכו על כל הקיום שלכם, אבל את ממש יצאת גזענית קשה. די מבחיל. ישר עולה המחשבה לספר לך את סיפורם של סבי וסבתי, אבל בגזענותך לא תשמעי דבר, והאמת שאין שום סיבה לספר לך. יש מספיק אנשים בעולם שלא עושים כזה דרעק מלא קלישאות מלאות ארס מקבוצות גדולות של אנשים.

    "אבל הציונים התיחסו למזרחים כאילו גם הם עברו שואה כזו: ולכן עשו להם הפשעות. מחקו להם את התרבות: אבל לנו היו משפחות לחגוג איתן ליל סדר והיתה לנו מוזיקה והיו שירי ערש שאפשר היה לשיר בלי להמית את הנפש קודם. ילד מזרחי שהגיע לקיבוץ אחרי שנלקח כשבוי מהוריו במרוקו לא היה זקוק לתחליף משפחה, כי אף אחד לא רצח אותה והוא לא היה צריך שישכיחו לו את אלוהים, כי האלוהים שלו לא בגד בו.
    השבח לאל.

    אז במקום להשמיץ את שירה סתם ממקום מושבך הסטריאוטיפי והאנונימי, תנסי רגע לצאת מהמקום הקורבני שלך: אף אחד לא לוקח לך את זה. יש מקום למספיק קורבנות בעולם.
    זה בכלל לא היה הנושא. אבל פספסת לגמרי. את חושבת שאת כל הזמן יודעת מה הנושא מראש- ובכלל לא קוראת את הטקסט, אלא הגזע מכתיב לך את הקריאה. בשביל זה הכינוי הלבן לבנבן מבונבן מתלנבן בלבן. הבנת? זה מעניין אותי כקליפת השום הצבע! אבל זה עושה עלייך את אותו האפקט המטומטם בכל פעם ופעם.

    "את מספרת על המאבקים הלא מודעים של אשכנזים בגזענות, וזה כל הסיפור. אם זה לא מודע: אז יכול להיות שזה מאבק נגד ויכול להיות שזו אשמה שדווקא פועלת עם הגזענות ובעדה."

    זה יכול להיות הרבה דברים. זה עסק די מורכב, אבל את רוצה כל הזמן להיות להגיד את המילה האחרונה בתור מי שיש לה את הטאבו על לדבר על תופעותיה של הגזענות ומה שזה עושה לאנשים במח ובמודע ובלא מודע ובתנועות הגוף. מה ששוב מחזיר אותי לתפקיד הכינוי הלבנבן -שמוציא את זה ממך את כל האוריינטליזם המופנם הזה היטב, בתור זהות, ולא בתור אידאולוגיה לשחרור.

    מה ששירה מנסה לעשות כאן, ופרסומים כאלו בכלל, זה להעלות את זה למודעות. לקורבן הגזענות יש ענין גדול שזה ידובר ויראה ולא יחזור על עצמו (מה שיהודים עושים בעולם, למשל). אנחנו לא רוצים שתפעלי באופן לא מודע ואוטומטי, אלא שקול ורפלקטיבי. שתהיה לך בחירה שם, אם תוכלי. זה הכל: רוצה תקחי, לא רוצה או לא יכולה, אז לא.
    שירה, גם אם היא מנסה לעשות דברים, היא לא כותבת כל כך טובה לדעתי. לא כל אחד שרוצה בהכרח יוצא לו. מודעות זה חשוב, ועדיין היא כל הזמן חוזרת וחוטאת בסטריאוטיפיזציה שהיא עיוורת לה לחלוטין (לא משנה כמה פעמים מנסבים להראות לה את זה ולפרק את זה, וכך גם את.) גם אצלי, הנושא היה,( אבל לא שמת לב כי הכינוי והזכרתם של ניצולי שואה- מסתירים לך את הטקסט) הנושא היה גזענות ומודעות ומידור. בדיוק מה שחסר לשירה ולך- מודעות לכך שהבינאריות הגדולה של הגזענות והקולוניאליזם עלי אדמות לבן-כבש-התנשא-דיכא-מחק-שיעבד-את כל השאר—- הוא פשוט לא מספיק על מנת לפתח את המודעות הזאת. לא כל שכן כאשר משחזרים חשיבה וכתיבה סטריאוטיפית לעילא ויעילא. אבל אתן כנראה בכלל לא רואות איפה הסטריאוטיפים, כי כל כך ברור לכן שזאת פשוט האמת המוחלטת: כל האשכנזים בלידתם נפשעים במהותם, מתנשאים במהותם, מנפנפים לכם בלי סוף בשואה כדי להוכיח שאנחנו יותר מהותיים בסיפור פה…. ובלה בלה וכהינה וכדומה.

    "ושירה לא דיברה בשום מקום על קור אשכנזי."

    זה נמצא בהרבה יותר מדי מקומות, בד"כ במובלע, אך זוהי נקודת החיצון המתמדת והקבועה הממשמעת את הלעומתיות חום-קור, אשכנזי-מזרחי :
    "כי להבדיל מריקוד הבלט האירופאי ושבריריות האחיזה שלו בקרקע, הריקוד המזרחי, כמו גם האמנות המזרחית והאסלאמית בכללותה, נטוע עמוק בקרקע. הוא אינו שואף להגיע לשמיים ולנשגב כמו הריקוד, המוסיקה והארכיטקטורה האירופאית המערבית, אלא להתחבר לקרקע, לנוף ולטבע"- זו פשוט בורות מוחלטת ונותוח סטריאוטיפי על ריקוד אירופי אחד- אגם הברבורים. לא אתחיל לפרט לך איך אין שום אפשרות לסכם את הריקוד המערבי ככה, ומעניין מאוד מה זה בכלל "ריקוד מערבי".

    "חום רגשנות ונאמנות – אלו הסטריאוטיפים הנפוצים על מזרחים, אך אני טוענת: הפוך על הפוך (כפי שנהגה לומר לי חברתנו היקרה ויקי שירן ז"ל), אין כל רע בתכונות הללו, בטח שלא אל מול האידיאולוגיה הניאו-קפיטליסטית הקרה והמנוכרת שאינה מגלה כל אנושיות לאנשים שתרמו את כל חייהם להצלחה של מפעל זה או אחר, שהורסת כל פיסה של סולידריות ונאמנות לחברה לקהילה למשפחה. "- פה זה לא נכתב מפורשות ."אשכנזי קר" – אבל זה מה שזה.

    הנה גלגולו של סטריאוטיפ: יוסי גורביץ הכניס את זה מעצמו כתגובה. כששאלתי אותו מאיפה הוא הביא את זה, הוא לא ענה. ואת כבר לוקחת את זה (באופן לא מודע אולי) ומשייכת את זה לשירה. זה מה שקורא כשפועלים באופן לא מודע: את הולכת עם הגזענות שגדלת עליה. זה סטיריאוטיפ שלך ובשום מקום שירה לא כתבה את זה. תטפלי בהם בעצמך ותעזבי אותה בשקט אם כך.
    קראתי את המאמר של שירה כמה פעמים. הכל שם. אצלך הלא מודע רואה מה שמתאים לא לראות. ולא אניח לכן עם הגזענות שלכן, גם אם אתן מזרחיות. נפלת על משהי עם אלרגיה חמורה לגזענות, גלויה או סמויה.

  63. קלריס חרבון

    שירה,
    אישה יקרה, לוחמת חופש, משוררת, אמיצה, פנתרה שחורה, אוהבת אישה ואדם, מתנגדת לגזענות. הטקסט שלך מכונן, חשוב, חזק. הוא מענטז, מנגיש, מתנגש ובפרצוף: אל תגעו לנו בקוסקוס. פשוטו כמשמעו. אל תעשו לנו שימוש ציני בזעפרן ובכמון.
    שקלתי אם לכתוב, כי הבטחתי לעצמי לפני זמן מה לא לכתוב יותר "בהעוקץ" שהפך להיות במה של אשכנזיות/ים שממשיכות/ים לקבוע לנו את כללי הלגיטימציה שבתוכם הקופה מורשית להביע את דעתה, כאבה, ראייתה את העולם המכוער הזה שלתוכו נקלענו בשל גלגליה הדורסניים של הציונות שראתה בנו עבדים שחורים שיש לרצוע את אוזנם ליד משקופיה של משטרת המשטמה.
    אז החלטתי להגיב כאן, כי אחיות לא נוטשות את האחיות שלהן. אף יוסי גורביץ, כול היוסי גורביצים למיניהם לא יכתבו את מילותיהם סרות הטעם, כמו האוכל שלהם, מבלי שתקבלי הגנה מהאחיות שלך. את לא לבד. אין בעייה פסיכולוגיסטית איתך. יש קולקטיב שלם מאחורייך. אנחנו הדפוקות.
    מה שכה טראגי בתגובות הגזעניות שחטפת שירה, הוא הרבה מעבר למיקרו הקטן של הקוסקוס והסרט שעליו כתבת. מתגלה פה מציאות עגומה של א/נשים גזעניות/ים שפוחדות/ים משירות למיניהן שחושפות את הגזענות שלהן/ם עצמן/ם. זה רחב ועמוק יותר מאיזה קוסקוס.
    ואתה יוסי גורביץ, רק בטרם אתחיל: אתה לא משטרת התנועה שלנו שאמונה על חופש המחשבה שלנו ו/או על האומץ שלנו לתקוע תריז בגלגליה של עגלתו של "הקוזאק הנגזל". אל תשאל בתמימות טוקבקית "מישהו ערך את זה? זה פשוט אוקסידנטליזם.". אנחנו לא צריכות את האישור לך לכתוב את אשר על ליבנו רדוף השדים, בערך כמו "הדיבוק" שמעטר את תרבותך המפוארת. אל תשתמש במילה אוקסידנטליזם. מן הראוי, כפי שכול תיאורטיקנית מזרחית ו/או שחורה עושה, לפרק את המילה הזאת אוקסידנטליזם ולהתמקד בחלקה הראשון: אוקסי. אוקסי הוא מה שדרוש כדי להתמודד עם החצ'קון הלאומי שנקרא הגזענות האשכנזית. במחלה הזאת ניתן לטפל רק בהתמודדות אמיתית עם המורסות שלו. לא עם לשים מייק – אפ. לקנות אוקסי. עם דיכוי מתמודדות לא עם לטאטא את האמת מתחת לשטיח (הפרסי????) או למרבד (הקסמים התימני????). אלא עם הצפה של מה שמודר שנים. מה שיצר שנים של אל – פיון למי שהאלפיון שולט בהם.
    תקנו תרופות ותתמודדו עם המורסות של התרבות הפסאודו מערבית שלכן/ם שהקיאה והוקיעה אתכן/ם, מותירה אתכן/ם זקוקות/ים נואשות להצלה הטריטוריאלית של הלבאנט שהציל וגאל אתכן/ן מן הסלאביות של עצמכן/ם. מזעזע.
    אותו לבאנט של אום – כולת'ום, שאכן, מר גורביץ כול מילה שלך בנוגע אליה הינה חקוקה בסלע – היא נצחית, אל – טבעית ואלמותית, בערך כמו צליליו של וואגנר ו/או שורותיו של קארל שמידט…. אל תחלק לנו ציונים. זה לא עובד בבתי ספרינו המקצועיים…. מי אתה שתחלק לנו ציונים. גם אוכל לנו את הקוסקוס ומעז להתלונן שאין מספיק מלח.

    הטקסט שלך, שירה, בעיקר חושף לא את "הגזענות ההפוכה" המדומה שבה כולנו מואשמות כשאנחנו מעזות לדבר אל ועל מגנוני הכוח, ככה בלי פחדים וסייגים, עם הרבה עינטוזים וחופן של תנועות בטן – אלא חושף את הגזענות של כול האשכנזיות/ים שנותרות מפוחדות למול הקופה "המשתוללת", זאת שתובעת לעצמה את מקומה על העץ ועל השטח שמקיף אותו. במובן הזה, לא אלה הם גברים נוטפי זיעה שאורבים בצד לרקדנית הבטן. מפנטזים על אינוסה והפשטתה מכול מחוך של לגיטימיות וראויות. אלה הן/ם אשכנזיות/ים שעומדות/ים בצד עטויי ועדויי משטמה ושנאה עזה ועמוקה כאורכה של הגלות שנקראת ישראל. נוטפי זיעה קרה של פחד.
    אל תחששי, שירה, האמיני לי. את לא לבד. אנחנו לא לבד. "אנחנו המקופחות הלא אמיתיות", כפי שכתב האדי הזה.

    ואתה דויד "שלא יודע מה היה בשנות החמישים": קצת בעייתי להתמודד עם סינדרום "ראש היענה שתקוע עמוק בחול". מאות ילדות/ים תימניות/ים חטופות/ים ו/או אין ספור חולות/ים סרטן בשל הקרנות שואתיות חסרות תקדים על ראשן/ם של ילדות/ים מזרחיות/ים בשל "הגזזת" שלהן/ם אולי יעוררו וירעננו את זיכרונך. הייתי ממליצה לפנות לגנזך המדינה ולקרוא חומרים. אבל, במחשבה שנייה, כול החומרים הללו מוחבאים היטב לבל נוכל לקרוא על השואה הסיסטמתית של מה "שאתה לא יודע שקרה בשנות החמישים". אולי תמצא את ספרו הגנוז של קלמן כצנלסון שנקרא "המהפכה האשכנזית", ספר שקורא להשלטת משטר אפרטהייד תוך שימוש בפרע'קיות/ים כפרולטאר זול וחסר חשיבות, אותו פרולטאר שבציניות אתה קורא לו כיום "משפחות אצולה"….
    אל תעשה שימוש ציני באותן "משפחות אצולה מרוקאיות ששולטות בנמל אשדוד". ואל תעשה שימוש בשפה הזואולוגית שעליה כתב פראנץ פאנון. אל תכתוב "גנים משובחים". השפה הזאת שלך מזכירה מושגים אפילים מספרים, חוקים ומשטרים נוראיים במסגרת ההיסטורייה המפוארת של המערב, שמינוחים של "טיפת דם" היו ועדיין אבן בוחן להתנהלותם.
    ואם אכן אותן משפחות מרוקאיות שולטות בנמל אשדוד – נהדר ומצויין. מדוע שאיזה פרע'נק/ית לא תהנה מעט מאותה עוגת קצפת אירופאית שיועדה רק "למשפחות האצולה" של חברת החשמל ו/או סולל בונה. הבעייה שלכן/ם היא לא עם הקונספט המפא"יניקי של שליטה במרחב הציבורי, אלא אם מי שולטות/ים בו ומהי הלגיטימיות שלה/ו. זה בסדר כול עוד משפחות אשכנזיות עושות זאת בחברת החשמל. זה נורא, איום ומושחת כאשר איזה שוואערצה עושה זאת. הן לא זוכות לאותה ראויות ולגיטימיות תרבותית לה זוכות "האחרות". הן מוצאות/ים את עצמן ישנות/ים בתא האסיר/ה ליד א/נשים מדהימות/ים כמו דרעי. לא חלילה ליד עבריין מין כמו חיים רמון ו/או איזה "לוחם" גנב עתיקות.
    ואת הגבירה "הלבנה האשכנזייה". את לא באמת מצפה מנשים כמונו להתייחס לטענות הכה "קלאסיות", סרות הטעם, הכה בנאליות (בנאליות של רשע….) של "גזענות הפוכה". באמת, את לא באמת מצפה שנגיב לקטנות טענות שכזאת. טענות כה משמימות וכה משעממות. פשוט מדהים אותי, איך הקורבן הופכת בעל כורחה למקרבנת. באמת, הגזמתן/ם. איזו מניפולצייה. ופה אני מזמינה אותך ואת חברותיך/חבריך לקרוא ספרות פוסט – קולוניאליסטית ולא בשביל הפולקלור. תקראו ותבינו כמה הטענה של "גזענות הפוכה" היא טענה לעוסה בערך ברמה של ילדות/ים שלמדות לקרוא (הסטטיסטיקה אומרת שמזרחיות/ים "מאחרות/ים" ביכולתן/ם לקרוא….). פשוט מביכה הטענה הזאת. השוחט שוחט ולכבשה המובלת כצאן לטבח אין את הזכות לפעות. הפעייה היחידה שמתירה לה התליינית "הרחומה" היא פעייה שתהיה נוחה לאוזניה של השוחטת, כזאת שלא כופה עליה, השוחטת, צרמונייה. הכבשה מועלית עקידה על מזבח הגרגרנות האשכנזית והיא עוד צריכה לוודא שהיא טעימה מספיק.
    את כותבת על "גזענות הפוכה" ובאותה הנשימה, ככה מבלי להרגיש, כפי שתמיד יוצא לכן/ם, כותבת "דווקא מנסיוני קוסקוס טוב הוא אכן מאכל נהדר, שדורש הרבה השקעה ועבודה. אפילו למדתי מחברים טובים מרוקאים…"
    אז ראשית, אני וכול "המרוקאים הטובים" מודות/ים לך על המחמאות על איכות הקוסקוס וטעמו. תודה רבה על השיפוט חסר הפניות שלך. השיפוט האנתרופולוגי שלך על איכות ההשקעה והעבודה הנדרשות להכנת הקוסקוס פשוט מביכה ומלאת פטרוניות וגזענות.
    בעיקר מזעזעת בעיניי האמירה "חברים טובים מרוקאים". מעניין איפה התכוונת למקם את הסופרלטיב "טובים", לפני ו/או אחרי "המרוקאים". אמירה כמו שלך היא היא הנותנת, ו/או בהקשר האשכנזי, היא היא הגוזלת. היא היא זאת שמוכיחה כמה את נטועה בתפיסות ביסטייאליות של המזרחיות והאחרות בכלל, תפיסה שמחפשת המשגות קליניות של "טובים", "קוסקוס טוב" וכדומה בכדי להמשיג את מה שבחדרי חדרייך את רואה כנחות. כמה חשוב היה לציין את "הטובים" בסגנון של "כמה מחבריי הטובים". מרוקאי טוב הוא מרוקאי שיכול ללמד אותך איך לבשל ומקסימום לסחוט ממך איזה אבחנה קארל פרנקנשטיינית על איכות, טיב והשקעה. מרוקאית טובה היא כזאת שיכולה לספק לכן את התחליף לשמיכת הפוך שממלאת אתכן "בחום ואהבה". אני וחברותיי כמו שירה לבטח לא נופלות לתוך ההגדרה היורוצנטרית והגזענית של חברות טובות. מה לעשות, אנחנו לא נחמדות!!!!

    אני מפנה אותך לעצתך את: "אולי אם תנקי את הגזענות ההפוכה ממבטך תוכלי לראות בהיר יותר, ולעזור לאחרים שגזענות מערפלת את ראייתם גם כן לראות טוב יותר." אולי באמת תנקי את גזענותך ההפוכה ואז תוכלי לאפשר לך, לא ראות בהירה ולבנה כשמך, אלא ראות שחורה. כזאת שלא מלבינה אותנו ברבות/ים, תרתי משמע. אני מאחלת לכולכן לראות שחורות. זה משחרר.
    ובזה שירה את צריכה להיות גאה. הרימי ראשך והיי גאה על "גזענותך ההפוכה". היי גאה והתהלכי כמנצחת על שהצלחת לגרום לכול האלה להתמודד לא עם הגזענות המדומה שלנו, אלא עם זאת שלהן/ם, מגלות לראשונה את הלבנות המושרשת שלהן/ם, שכותבות ביקורתיות של גזע כותבות עליה שנים.
    אם כך אתן/ם רואות אותנו, אז ככה אפוא זה ייוותר. אז אנחנו גזעניות הפוכות. לא מרגשות אותנו יותר ההגדרות הקליניות המניפולטיביות שלכן/ם. זה משעמם ולא עמוק. אלא, שהגזענות פה היא שלכן/ם. היא הגזענות "ההפוך על הפוך" שלכן. זאת שהעבירה אתכן על דעתכן. אלה שברוב נדיבותן ההגמונית מאשרות ש"אין ספק שהיתה ושיש התנשאות וגזענות". תודה לך הגבירה על האישור של הזהות הדפוקה והמיואשת שלנו שאת ברוב גבירותך יצרת וממשיכה לשמר, לחוצה מן החייה שנחלצת מכורי העכביש של השוחטת שלה. תודה על שאת לוקחת אחריות. תודה על שאת מתירה לנו מעט נחמה פורתא. אנחנו לא צריכות את האישור שלך. לבטח איננו צריכות ו/או מתרגשות ממעות החסד האחרונות שאת זורקת לנו כמו אל כלבלב שרעב למעט חיבה. אל תתני לנו עצות בסגנונך: "אבל למה את חייבת לאמץ אותה אם בה את נלחמת? כל אדם רע או טוב באופן מוחלט לפי מוצאו? זה גורף מדי, מרעיל מדי. גזעני.".
    את לא תמשטרי אותנו ולא תאמרי לנו איך, מתי ובאיזה אופן להתבטא. את לא גבולות השיח שלנו. את לא הסוהרת שלנו. את לא אמת המידה השיחנית שקובעת את כללי ההתנהלות וההתנהגות למי שמסוגלות, חרף כול הדיכוי והפחדים ממשטרת הגזענות שכופה עלינו יראה ופחד, לומר את האמת, ככה בלי הרבה סייגים ועם הרבה תנועות בטן.
    אז תקראו לנו גזעניות, עצבניות, מלאות זעם, שונאות. זה לא מרגש אותנו. מזרחיות שמשוללות את הפרביליגייה הבסיסית של לחלום מרגשות אותנו. אנחנו לא מתרגשת מאמירות גזעניות בולמות שיח ומעקרות כול אפשרות לדיאלוג.

    גבירה לבנה, לך אני מקדישה את השורה הבאה, שלקוחה ממשנתו של בן – גוריון, הגיבור שלכן/ם שהשווה אותנו: ל"שחורים שנלקחו לאמריקה כעבדי מטעים." (נצח ישראל, 9, 14, 23, 34, ו-37. גם הוועד הפועל הציוני 1949, עמוד 118.). ודרך אגב, את יכולה לבדוק את מראה המקום. אנחנו לא ממציאות דבר. גם בזה הואשמנו.
    אל תבלבלו לנו את המוח עם גזענות הפוכה. נשים כמו שירה מוציאות מכן החוצה את השד העדתי – ולא את זה הסטריאוטיפי שלנו המזרחיות/ים. אנחנו חושפות את הגזענות של אלה שמעדיפות אותנו מסעודות. לא שהמסעודות הן שלב אבולוציוני אסור. חשיפה של אלה שלא סובלות אותנו ועושות עלינו הון ואון.
    תרענו את הטענה הזאת. היא לא מכבדת ולא עמוקה. אל תאשימו את הקורבן. ואני באמת מקווה שלא תעלו טענה נוספת בסגנון של "את מקרבנת ומתקרבנת". כול הטענות הללו ידועות היטב. המוגזעת יודעת כיצד המגזיעה שלה עסוקה בלהדיר אותה תוך גרימת אשמה בלתי פוסקת על "התבכיינותה". המוגזעת מכירה את הגביר/ה שלה/ו. אם אין לך יכולת להכיל, אין לך מקום במאבק. מאבק לא נעשה לפי התנאים שלך, אלא לפי מה שהמיעוט הכבוש, תרתי משמע, קובעת. אל תשימי לנו מגבלות, בטח לא כאלה מדומות של גזענות. הטענה הזאת, כמו אלה בסגנון של "יש לכן/ם רגשי נחיתות" כאמור כבר לא מרגשות אותנו. הגבולות שאנחנו צריכות/ים להציב לעצמנו, הפנתרות/ים השחורות/ים, זה לא סוגר על הפה, בטח לא כזה שיוצר בבית החרושת של הציונות האשכנזית. אל תשימי לנו סוגרים ו/או מגבלות. בטח לא בימים בו אנחנו עוד מבררות/ים מי אנחנו ואיך יכולנו ואיפה להיות לולא הפכנו לפרולטאר, לעבד ולשפחה של החזון הזה שאת כה מתעקשת לשמר ושבזכותו את קיימת.
    איזה אבסורד. מאשימות/ים אותנו "בגזענות הפוכה", גורמות/ים שוב לקורבן להרגיש אשמה על הכאב שלה, על הגזענות שאיננה המצאה שלה. את וחברותיך/חבריך למעשה אומרות/ים שאנחנו מדמיינות את מה שהופעל כלפינו. שהביטוי היחיד שהכאב שלנו צריך לקבל הוא אך ורק במסגרת גבולות הלגיטימציה שאתן/ם מתירות/ים ומותירות/ים לנו. ביטוי של נשים, שפחות, שמחפשות מזוזה על משקופיה של גבולות הדיסציפלינה, שלאורן תוכלנה להירצע שוב ושוב על פי כלליה של הגבירה. לא עוד.
    תנסי, גבירה לבנה, להתחבר למילותייך את נגד אותם פשיסטיים, ימניים. ראשית, דברייך את עצמך מלאים בשנאה לאחרות/ים. אם את שמאלנית כפי שאת מתיימרת להציג את עצמך, אנא דיבקי בעקרונות אמיתיים של שמאל. שמאל, זה הרבה מעבר "לשמאל – טוק" שלך. שמאל הוא לא מידה של בגד. זוהי השקפת עולם משחררת ומשוחררת. זוהי זהות אישית ופוליטית הרבה מעבר ללנגב חומוס ערבי ו/או לאכול קוסקוס ליד איזה גדר הפרדה שהממשל שלך הקים. שמאל איננו טרנד אופנתי של א/נשים שאוהבות/ים שחור רק על בגדן. אהבת השחור צריכה להיות באתוס המכונן שלך. כמה קל להצטייר כשמאלנית כשאת מכתיבה את כללי השיח. בואי תיפרדי מכמה אדמות בתוך גבולות הדיסציפלינה הירוקים כירוקת הקו הנוראי הזה שהחזון שלך יצר, ולא מחוץ ומעבר לגדר ואז נוכל לדבר על כמה את שמאלנית. מסיק זיתים ו/או איזה "הפגנת פנקייק" "מגניבה" ו/או ללמוד איך מכינות/ים קוסקוס ו/או לקרוא לאחרות/ים פשיסטיות כאשר באותה הנשימה את סותמת פיות לאחרות ולא מאפשרת להן את מה שאת אמורה כבייכול במלוא יוהרתך להילחם עליו איננו שמאל. זה מחריד יותר מהאיחוד הלאומי. מפד"ל במקרה "הטוב"….

    ואתה אדי, אל תיגע לנו בפופיק. זהו בדיוק החיתוך של הצומת המורכב של מגדר ואתניות. העלבון הזה של המזרחיות והנשיות שלנו. אל תדבר על ואל שירה במושגים של פופיק. אין לך כול זכות לדבר עליה ואליה באופן שכזה. אל תנמיך אותה ואותנו. ההגזעה המטרידנית שלך הינה מעבר לכול ביקורת. הפופיק, כמו הקוסקוס, איננו שלך. הפרע'נקינות כבר מזמן לא אמחייה…. שמור את הסופרלטיבים שלך על "הפריזמה המעוותת" של שירה לעצמך. לעיוות הנוראי של המציאות שבתוכו/ה אתה חיי.
    ואתה עודד אפרתי. אתה שמעז לחלק ציונים "למקופחים האמיתיים". אתה נוקט באותו מהלך מניפולטיבי של סרסרות טרגדיות שמניחה אותנו המזרחיות/ים כהופכי האידיאולוגי של הערביות. אז בוא, עודד, ארענן את זיכרונך.
    "הקשיבו עוד רגע
    לפני שאתם מורידים את המכנסיים
    ישמעאל ויצחק אחים היו
    ואב לנו אחד בשמים
    לא ידי הילדה שלי
    גירשו את ילדיכם
    לא הפה שלי שהיה חתום
    אמר ג'וקים עליכם
    לא הרגליים העייפות שלי
    צעדו בחברון ובשכם
    ולא בעלי בכיסא הגלגלים
    הוא הסיוט הציוני שלכם". (שיר האונס, מתוך אופרת הרוק מאמי).

    היו אלה מזרחים שכבר בשנת 1949 סירבו להיות בשר של תותחים בתעלות הכיבוש. אל תטיף לנו. אין לך זכות. מי אתה שתעמיד אותנו על סולם שמודד סבל ו/או מקופחות אמיתית. חוצפה. גזענות. שנאה.
    בשורה אחת הגדרת את הזוועה הציונית במילותיך אתה: "מה בדיוק האידיאולוגיה חוץ מהרצון לשמר את תחושת הקיפוח. שווה ערך להיות היהודים, בלי רצון לויתורים, לקורבן האולימטיבי."
    אתה מעז להפנות אלינו את החץ הציני מלא המשטמה שיוצר ונועד עבורנו מבית המיטבחיים של החזון שלך. אתה הוא זה שלא רוצה ו/או לא יכול ו/או לא מסוגל להיפרד מן הלבנות ההגמונית שלך שמאפשרת לך להפוך אותנו לבעייה בכלל ולבעייה הפלשתינאית בפרט. איך אתה יכול, כשאת הלבנטיניות שלנו אתה לא מקבל ומעז לדבר על "המקופחים באמת". האם אתה באמת חושב שהם רואים בך איזשהו פרטנר. פרטנר הוא במקרה הטוב שם של חברה סלולארית, לא שם של קשר אמיתי ואמיץ עם הערביות, כזאת שלא מעטרת איזה שיר אקזוטי של מאיר אריאל שמדבר על לעשות גשר. אתה לא מקבל את הערביות שלהם. אתה מוכן "לסייע" להם במאבק כול עוד זה לא מאיים על האתוס שלך ו/או על שכר המינימום של איזה סעיד שנאבק על חייו באיזה מסעדה בתל אביב – יפו שאין לו כול וויזיביליות וניראות כשאתה עסוק בלעזור לכמה ערביות/ים מבילעין. אתה יצרת את בילעין. אתה הוא גדר ההפרדה. ואתה הוא זה שיצטרך למצוא לה פיתרון. אל תפיל עלינו את הפיתרון לטרגדייה שאתם יצרתם. בוא נראה אותך מוותר על הביית שלך בכדי שערבי מבילעין יוכל לחיות במרחב הפיסי והתרבותי שאתה גזלת לו וממנו. אל תהיה לי פעיל שלום מתחסד כאשר כול מה שזה דורש ממך זה מקסימום חולצה מגניבה של צ'ה גאוורה ו/או נסיעה פולקלוריסטית לניעלין. יש כאלה מזרחיות/ים ופלשתינאיות/ים, כאלה שלא רואות/ים בהפגנות המעומלנות שלך כביטוי של שיתוף פעולה, אלא של הכפפה לאותן אמות מידה שאנחנו מנסות נואשות להיחלץ מהן ושאתה ושכמותך הינחת והיצבת ושברוב יוהרתך יע'נו שותף למלחמה בהן. נשים כמונו, אינטלקטואליות של צבע כותבות כבר מזה זמן רב על זה שאנחנו כבר לא מתרגשות ממאלפת החיות שעובדת עם הילידות. גוד וויל, או רצון טוב בעברית כבר לא מרגש אותנו. אנחנו כבר לא שבט אפריקאי שמתרגש ממעות חסד אחרונות של לבנות פרוטסטאנטית שמחפשת כמו שכותב אגמבן את עיניהן/ם של ילדות/ים רעבות/ים ברואנדה, שמחפשת "לתרום" במסגרת מנגנוני הכוח, משמרת אותם ומגבילה אותנו אל בינות "מסך הבערות" של ג'ון רולס, מתעלמות מהיד הנעלמה של אדם סמית' או רוברט נוזיק, שממשיכה לכוון ולמשוך במושכות ומאפשרת מקסימום לישון "היטב בלילה", תחת המחשבה שהילידה קיבלה איזה סל תרופות או מעט מזון. מדבר על עזרה לערביות/ים ובאותה הנשימה מקיא כול מה שהוא ערבי. מגוחך.
    אפרתי. כאשר אנחנו המזרחיות באמת נתחיל להתבכיין על מאה השנים של הבדידות והשואה שנגזרו עלינו, כי אז, אנחנו המקופחות/ים, לא אלה שסובלות לדעתך ממחלה מדומה בסגנון מוליירי, נתחבר באמת לערביות שלנו שנגזלה מאיתנו, על – ידי מי שכיום לוקחות/ים כהרגלן/ם בעלות על המאבק הפלשתינאי. וכשנתחבר לערביות שלנו ונתחבר "למקופחים באמת", אתה לא תוזמן להיות שותף במאבק. המעוול/ת ת/יורשה להשתתף רק כאשר היא/הוא תיפרד מכול "המתנות" שהאימפריאליזם שלכן/ם מ/התיר לכן/ם. רק כאשר היא/הוא ת/יודה בלבנות שלה/ו כפי שכתבה מרילין פריי. רק כאשר תודו בעוול המתמשך שלכן/ם. רק אז יתחיל פה תהליך של שלום אמיתי עם האחיות/ים שלנו. אלה יהיו ימים שההפרד/י ומשול/י שלך כבר לא יפעל עלינו.
    כול ההתבטאות של כולכן/ם רק מדגישה את השיח ההגמוני ואת הבעלות של החוקר/ת האנתרופולוגי/ת שנותר/ת ללא נקודת המבט המאשרת. פחדניות/ים. ורק לשם סיבור האוזן. לפחות פלשתינאיות/ים קיימות בשיח הגיאופוליטי. אנחנו המזרחיות/ים בגלל השואה התרבותית, הכלכלית והחברתית שכפיתן/ם וכופות/ים עלינו לא נהנות מאותה לגיטימצייה זהותית. דיי. מספיק עם ההתבכיינות האשכנזית הזאת. דיי. ואנחנו בסופו של דבר הן/ם אלה שנחשדות/ים "בהתבכיינות". אנחנו מעזות להרים את הראש ומיד הצד המדכא מגיב "באתן/ם פוגעות/ים בנו". דיי. שוב פעם, טענות כה משמימות וכה עולבות באינטליגנציה הכה בסיסית. כה מגוחך להמציא אותנו כקטיגורייה מובחנת ובאותה הנשימה להתבאס מזה שהנוצרת תובעת זכויות יוצרות על הגדרתה מחדש. זוהי מהותו של הפוסט – קולוניאליזם ושל הדהקונסטרוקציה. הגדרה מחדש ממקומה של המודרת.

    לא נותר אלא לסיים כפי שאתה, אפרתי, כתבת "כשתחושת הקיפוח תיגמר, האם תיצטרפו למאבקים של מקופחים אמיתיים, כמו תושבי ניעלין, בילעין, ג"יוס, סאלם." על עגלת המדכאים אתם לא צריכים לקפוץ. אתן/ם כבר עליה אוחזות/ים במושכות היטב ובחוזקה יותר מכול ליפא עגלון.

    ואת זאת "שמחפשת היגיון". את מוזמנת למצוא אותו בכתביו של קארל פראנקנשטיין (כשמו כן הוא) ו/או אייזנשטאדט ו/או פויירשטיין. לנו "בנות/י עדות המזרח" אלה "שמארקס לא נמצא בכיסם" אלה "שנמצאים דרגה אחת מעל הערבים" (בן – גוריון, איש ההיגיון….) אין היגיון שיכול לתת מזור לחיפושייך הבלתי נלאים. אנחנו רדופות/י ואחוזות/ים שדים ורוחות שמונעות/ים מאיתנו יכולות קוגניטיביות אמיתיות, כאלה נעלות כמו שאת ניחנת בהן בשל מקום היוולדך ו/או מוצאך….
    יא' אללה', איזו גזענות. צר לי שירה שעם זה את צריכה להתמודד. עצוב. קלטי כמה הן פוחדות/ים. זה צריך למלא אותך בגאווה. אל תפחדי. גם כך אנחנו משלמות מחירים, אז לפחות נמשיך במלאכת הקודש של הלחימה העיקשת בכול ביטוי של דיכוי ושל גזענות. במיוחד בכול אלה "שמודות" ברוב אדיבותן בגזענות כלפינו. שלום אמיתי יוצרות רק באמצעות אמת. לא באמצעות הכחשה. לא באמצעות המניפולציה המסורתית של המערב שמקבע אותנו בתוך הגדרות בינאריות של מקופחים ומקופחים באמת. אל תסכסכו בינינו לבין הערביות והערביות/ים.
    ודבר נוסף לגבי מעמד האישה בחברה הערבית. אל תהיו ציניות/ים כלפי משטמה מיזוגינית כלפי נשים שחוצה גבולות פיסיים, טריטוריאליים, תרבותיים וכלכליים. גם גברים רוסים רוצחים את הנשים שלהן. זאת לא טרגדייה ששמורה רק לנשים "שעדויות" בבורקה ו/או רחמנא ליצלן חושפות טפחיים בריקודי בטן, נשים שהנעימו לא מעט את זמנם של גברים לבנים שמאסו במחוך הנורא שלתוכו ובתוכו כלאו את הנשים הלבנות והמהוגנות שלהם. האישה הערבייה לא חייבת לכן/ם דבר. תשמרו את הרעיונות "המהפכניים" שלכן/ם לכול הנערות במערב שחולות במחלות מערביות מזעזעות כמו אנורקסיה ובולמייה, כאלה שמכריחות נשים להשיל ק"ג מגופן ו/או להוסיף שקיות סיליקון לחזיהן בכדי למצוא חן בעיניה של אמת המידה הגברית שמטרידה אותן מינית יומיום במשרדי הממשלה ערב יציאה למלחמה נוראית. את ההתחסדות שלכן/ם תשמרו לא/נשים שמתרגשות/ים מהרדידות הטיעונית הזאת. בסופו של דבר היו אלה גברים לבנים, ארים מצוחצחים שהכניסו אין ספור נשים עירומות אל המשרפות. נשים משלמות בגופן את הגחמות של גברים, בין אם הם אלה שלבושים בחליפות מעומלנות וסוחרים בזהב ובכסף בבנקים של שווייץ, ובין אם אלה כאלה שלובשים כאפייה. בוטוקס ומתיחת פנים לא פחות חמורים מריקודי בטן…. תקראו קצת על ההיסטוריוגרפיה של ריקודי הבטן. כי אז עצם ההשוואה תראה לכן/ם בעייתית.
    אנחנו "הגזעניות" נמשיך להשמיע קולנו, לכתוב, להקריא, לפעול, להתבכיין, לעמת ולאמת, להתנגש ובעיקר להציב מראות. מי שקשה לה/ו מוזמנ/ת להסיט הצידה את המראה. הגזענות היא שדה מוקשים ואנחנו לא יצרנו לא אותה ולא את זה האחרון. אנחנו רק מספקות את שלטי החוצות עם הכתובת "סכנה, מוקש של גזענות". אל תהפכו את החץ חזרה אלינו. לא אנחנו הטמנו את המוקש. אם קשה לכן אם המראה המכוערת שנגלית לכן דרך דברינו, תתמודדו. אנחנו מאפשרות לכן חיסכון של שנים של טיפול.

  64. אדון חרדון

    בסופו של דבר, אני מסכים עם רוב מה שאתן אומרות (וחוזרות ואומרות וחוזרות) על ההגמוניה האשכנזית ודיכוי המזרחים – הכלכלי והתרבותי כאחד. המסקנות שאליהן אתן חותרות – הצורך בהכרה ממסדית בדיכוי על כל רבדיו, במתן פיצוי חומרי על האפליה ובשינוי רדיקלי במערכות הכוח ההגמוניות בארץ על מנת לתקן את האפליה הנמשכת של המזרחים. המקום האמיתי להביע דברים אלו הוא פחות "העוקץ", ויותר אל מול החזית האידאולוגית הבורגנית (והאשכנזית ברובה) ההגמונית בישראל.

    אך יש בעיה אחת בטיעוניכן, בעיה שעולה מתגובתה של ה"אשכנזייה". בסביבה אנטי הגמונית (לפחות בחלקה) כמו "העוקץ", לא כל ביקורת על דבריו של מישהו מסתירה מאחוריה תחושת אשמה מודחקת, או לפחות, היא גם כזו, אך גם ביקורת שלעיתים שווה להתייחס לתוכנה, ולהגיב אליו. נכון, יש הרבה סיפוק בלכתוב שתגובת האשכנזים היא "פבלובית", ובהצבעה על שיתוף הפעולה הלא מודע, או המודע למחצה, של אופן הדיבור שלהם עם הרטוריקה ההגמונית. אך זה לא מספיק. זו לא התייחסות לביקורת עצמה. וללא התייחסות אליה אתן לא מנהלות דו-שיח, אלא מונולוג מתמשך עם עצמכן. בהנחה שאתן כן רוצות לגרום לאנשים להבין עד כמה מושרשת הגזענות בתרבות הישראלית, הרי שאתן מפספסות את הנקודה כאשר אתן לא מגיבות לביקורת האשכנזית "בשפתה שלה", אם למחזר את ההתנשאות פעם נוספת.

    מטרת כל ההקדמה הזו היא לגרום לכן, אולי, להגיב לתוכן הביקורת הזו, לפחות כפי שאני מבין אותה, גם אם בכך אתן מסתכנות בהסתבכות בשיח האידאולוגי האשכנזי. ההסתבכות הזו היא לא רעה, אלא טובה, שכן צריך לתווך את התובנות שלכן לשפת ההגמוניה, ובכך לפרקה. הביקורת, אם כן, היא כזו: כאשר אתן עוברות מבלי משים מביקורת על "הגמוניה אשכנזית" לדיבור על אשכנזים ממשיים, אתן משתמשות באותה לוגיקה אידאולוגית גזענית שכנגדה אתן יוצאות – זאת שהופכת, ומצדיקה את ההיפוך, של תפיסת אנשים רק במסגרת סטראוטיפים. שוב, התיאור שלכן של הסטריאוטיפ ופעולתו התרבותית והחומרית הוא נכון וחשוב, לדעתי, אך המעבר שלכן מביקורת האידאולוגיה האשכנזית לביקורת אשכנזים הוא בעייתי, שכן הוא גורם להנציחת הלוגיקה האידאולוגית הגזענית שכנגדה אתן יוצאות.
    דוגמאות להחלפת ביקורת האידאולוגיה האשכנזית ב"ביקורת האשכנזים" בכתיבתכן הן רבות. כך למשל, באופן מפורש: "למבקרים האשכנזים אין את הכלים לבקר את התרבות המזרחית". ובאופן לא מפורש: "חום רגשנות ונאמנות – אלו הסטריאוטיפים הנפוצים על מזרחים, אך אני טוענת: הפוך על הפוך… אין כל רע בתכונות הללו, בטח שלא אל מול האידיאולוגיה הניאו-קפיטליסטית הקרה והמנוכרת שאינה מגלה כל אנושיות לאנשים שתרמו את כל חייהם להצלחה של מפעל זה או אחר". בדיוק כמו המהלכים הדה-קונסטרוקטיביים והפרוידיאניים שלכן: ההנגדה של הנאו-קפיטליזם לחשיבה הסטריאוטיפית על מזרחים, מביעה איחוד מובלע של קפיטליזם ואשכנזיות. בניגוד לשירה, ששמחה לאמץ את התכונה הסטריאוטיפית של "החום" (ועל כך בהמשך) יש כאלו שלא ששים לעשות זאת, מסיבותיהם שלהם. עצם ההשוואה בין תגובת האשכנזים לתגובות פבלוביות היא פוגענית – שכן היא יוצרת אנלוגיה בין אשכנזים לכלבים. והשוואת אנשים לחיות היא מאפיין מוכר של שיח גזעני, ושל סוגי שיח אחרים.

    בדיוק כמו שהגזענות האשכנזית כוללת מוסר כפול, כך גם הכתיבה שלכן כוללת מוסר כפול, כאשר אתן עוברות בין ביקורת האידאולוגיה האשכנזית ל"ביקורת האשכנזים": אתם, האשכנזים, צריכים להפסיק לחשוב באמצעות הסטריאוטיפים המושרשים עמוק בלא-מודע הפוליטי שלכם, אבל לנו מותר, כי אנחנו צריכות לזעוק את זעקת המזרחים והמזרחיות." כאמור, פרסומים כאלה ב"העוקץ" הם צעקה באוזן של מי שעומד קרוב ומטה אוזן, לרוב, ולא באוזן המרוחקת שצריכה לשמוע אותה.

    ומה עם השואה? אין נקודת מפגש אידאולוגית יותר חזקה ממנה בין האידאולוגיה הציונית לגזענות האשכנזית. אין שום פלא שהיא עולה מייד כאן. האפלייה האשכנזית דיכאה (וניצלה) את המזרחיים באמצעותה, גם מבחינה מטריאלית וגם מבחינה תרבותית. ואכן, לא פלא שהיא עולה באופן "פבלובי" בראשו של מי שמתמלא זעם מול הדיבור הכמו-גזעני שלעיתים אתן גולשות אליו – כך הוא ותרבותו מדכאים אותכן ואת שאר המזרחים כבר שנים, אז כך הוא "יראה לכם מה זה" בתגובה לדבריכן. אני לא אומר שזה מוצדק, אלא שאתן מסייעות להנצחת השימוש האידאולוגי בשואה ברגע שאתן עושות שימוש ב"ביקורת האשכנזים". אם "האשכנזייה", בכעס מוצדק על הלוגיקה הגזענית שהופנתה נגדה, השתמשה בכעסה ברטוריקה האשכנזית הרגילה – הרי שגם אתן אשמות בכך, שכן דחפתן אותה לתגובה ה"פבלובית" במקומות שבהן הדיבור שלכן הוא כמו-גזעני.

    אף אחד לא יכול להכחיש את עומק שיתוף הפעולה של ההתנגדות לאידאולוגיה האשכנזית עם האידאולוגיה עצמה: כל ביקורת צומחת גם מתוך מושאה. אני לא מנסה להצדיק את השימוש האשכנזי בשואה במסגרת הביקורת, אלא רק להצביע על הכרחיות של שיתוף פעולה מסוים של כל ביקורת עם מושאה. כפי שביקורת אידאולוגית של השואה, למשל, חייבת לייחס לה את התכונות האידאולוגיות שאותן היא רוצה לשלול ממנה, כך גם ביקורת האידאולוגיה האשכנזית חייבת לשתף פעולה, עד רמה מסוימת, עם אותה אידאולוגיה. אך צריך לנסות להגביל את שיתוף הפעולה הזה – בדיוק כמו שאתן פוסלות את השימוש הפוליטי ההגמוני בשואה אצל מבקרים "אשכנזים", כך גם כדאי לפסול את "ביקורת האשכנזים" שכן בהיותה אימוץ של קו מחשבה דומיננטי באידאולוגיה האשכנזית המדכאת, הרי שהיא בגדר שיתוף פעולה "מוגזם" עם אותה אידאולוגיה. אם אתן רוצות, ובצדק, להחיות תרבות מזרחית בארץ אחרי שנים של דיכוי, הנמשך גם כיום, הרי שאתן נכשלות בכך בעצם האימוץ של קו המחשבה הזה, לפחות באופן חלקי. כך גם האימוץ "בהפוך על הפוך" של שירה את "החום" המזרחי בסטראוטיפים ההגמוניים. ייתכן שהוא מזיק יותר מאשר מועיל – הרי הוא נמצא באותו יחס לסטראוטיפים המזרחיים השליליים כמו שנמצא הסטראוטיפ הקולוניאלי של "הפרא האציל" לסטראוטיפים הקולוניאליים השליליים. הוא מגביל, ומנציח את החשיבה ההגמונית באותה מידה. והערה אחת קטנה: אין רק היפוכים של דברים, אלא גם כל מיני נקודות ביניים. אני, למשל, בהיותי חרדון, לפעמים קר ולפעמים חם, כי אני לא יונק, ולכן טמפרטורת הגוף שלי אינה קבועה. כך גם אצל אנשים – הם לא תמיד "קרים" או "חמים", ובטח שלא לוקחים על עצמם להיות תמיד "קרים" או "חמים" באופן מודע או רפלקטיבי בדרך כלל, כי זה רק מגביל.

  65. שירה אוחיון

    ראשית אני מעדיפה לנהל שיח ודיאלוג עם אנשים חיים בשר ודם ולא עם שמות בדויים סטריאוטיפיים שמסתתרים מאחורי המקלדות שלהם וחוששים להביע דעתם בגלוי, תחת שמותיהם האמיתיים, אך לא מהססים לתקוף אותנו הנשים והגברים המזרחים שמזדהים פה בשם מלא. שנית, לא אכביר במילים ביחס לטענת הגזענות ההפוכה כביכול שלנו, קלאריס עשתה זאת בצורה יוצאת מן הכלל והביאה קורפוס שלם של ידע ששימש אותנו בדרך לשחרור מהתודעה הכוזבת שניסתה הציונות האשכנזית ליצוק אל תוך מוחותינו בשטיפת מוח אינטנסיבית מיום לידתנו במדינה. כפי שישבנו ללמוד את כל אבות הציונות האשכנזית ,את הגותה הגזענית והמעוותת ודיקלמנו את שירתה, כך אני ממליצה לכל מי שמגלה קשיים אינטלקטואליים ונפשיים לקרוא את כתיבתנו לעשות שיעורי בית ולהתחיל במראי המקומות שנותנת קלריס ומוכנה גם להמליץ על עוד כמה ספרי מפתח להבנת השיח הפמיניסטי המזרחי. אכן לא קל כפי שכותבת קלריס לראות את הקופה יוצאת מגבולות ההגדרה המדירה שהקצה לה הקולוניאליזם הציוני האשכנזי ומבקשת להגדיר את עמצה וזהותה מחדש וליצוק תוכן חדש ל"מזרחיותה" , אותה "מזרחיות" מהותנית פרימורדיאלית שהוגדרה ע"י מיטב הסוציולוגים והפסיכולוגים האשכנזים הגזענים. אם סוג שכזה של כתיבה הוא לשיטתכם גזענות הפוכה, אז כן- אני גזענית, אני בכיינית, אני פריחה (שם יפה), ויש לי רגשי נחיתות או קיפוח או איך שלא תקראו לזה. תתמודדו עם זה. באשר לבקשתך להסתפק בביקורת האידיאולוגיה האשכנזית ולא בביקורת "האשכנזים", מבחינתי כמוה כדרישה לבקר את האידיאולוגיה הנאצית או את המפלגה הנאצית אך לא את "הגרמנים". אך אנחנו לא מוכנות לעשות את ההנחה הזו ודורשות שכל אשכנזי/יה יעשה את חשבון הנפש שלו/שלה יברר מה מקומו ביצירת האידיאולוגיה וההירארכיה הגזענית, מה מתוך רגשי העליונות וההתנשאות חלחל לאישיותו ומה לא, מה חלקו שלו ושל אבותיו ואמהותיו בביצוע הפשעים שנעשו נגש קהילותינו: פשעי ההדרה, ההסללה, חטיפת הילדים, הקרנת ילדי הגזזת, המחיקה התרבותית וגניבת הקניין הרוחני והתרבותי שלנו. מהו המקום הפריבילגי בחברה הישראלית עליו הוא יושב ביחס למודרים ולמוחלשים על איזה אדמה הוא יושב וכו'….הימים הנוראים הם זמן טוב לחשבון נפש מסוג זה. ולמי שלא מצליח להתמודד אני ממליצה לעבור לבלוגים של "הארץ" או דה-מרקר. שם בטוח לא תמצאו רשימות של "שחורות" או "שחורים" כמונו שידירו שינה מעיניכם. שם הלובן הצח של הכותבים והכותבות שורר בכל.
    כפי שכתבה בזמנו מורתנו הדגולה ויקי שירן ז"ל: מי שמגדירה את עצמה כפמיניסטית מזרחית מאיימת על הסדר הקיים של הפאטריארכיה הציונית אשכנזית וצפויה להוקעה חברתית, אך אנחנו לא חוששות מכך. לא מפחדות לשלם מחירים. הציונים או התארים שאתם מחלקים כבר מזמן לא מעניינים אותנו. אנו מדירים מרצון את עצמנו מהאקדמיה הציונית הגזענית הרדודה, מהעיתונות המגוייסת הלבנה, ומתקשורת המעוותת שמבקשת לראות את כולנו כבבונים בובלילים, מגרשים את הזבובים שהתיישבו על גבינו או בוררים תולעים, כלואים בתוך כלובים תחת עינו הפקוחה תמיד של "האח הגדול".

  66. איריס חפץ

    אבל רק קודם אנקה את השולחן מהשאריות שמשאירה כאן האנונימית שמתכנה "אשכנזיה לבנה וכו'": אין לך מושג מי אני ומה אני יודעת, ואת מחליטה שאני רואה את כל ניצולי השואה כמקשה אחת. זה לא נושא הדיון כאן (אבל דווקא חלק גדול של עיסוקי, ובתור מישהי שחיה בגרמניה, אני יודעת על זה דבר או שניים). מישהי כמוך שמדברת על הטומאה "שדבקה בהולכים מרצונם לטבח", בלי לסייג את זה בכלל ויוצאת נגד גזענות בעצמה, היא המאמצת שיח גזעני. איזה הולכים מרצונם בדיוק? איזה רצון היה שם?
    אני נוהגת לענות גם לאנשים שלא מזדהים בשמם, כיוון שאני מאמינה שיכולות להיות סיבות טובות לאנשים לא להזדהות. אבל אם הם מנצלים את זה להדבקת כינויים פוגעניים ומוצאים מישהו שישמש שק חבטות לאגרסיות שלהם, אז לא דחוף לי. סחתין על הסובלימציה, אבל לכי תחפשי את החברים המרוקאים הטובים שלך או את החברים הטובים המרוקאים שלך (כמו שקלריס הסבירה לך יפה). אני מקווה שתביני שאני לא מתרגשת מזה ש some of your best friends are מרוקענרים…
    ולאדון חרדון,
    תודה על התגובה. לא הכל הבנתי, אבל אנסה להתייחס לחלקים שאני כן מבינה. שלא כמו שירה, שגדלה בתוך חברה מזרחית ומסומנת עם שם מזרחי, אני נולדתי עם השם חפץ והייתי ממש תקוות הכיתה הבאר שבעית שלי…כלומר, יש לנו ביוגרפיות מאוד שונות, ואני באה לגמרי מתוך השיח האשכנזי ההגמוני. הייתי שמאלנית דה לה שמעטה כמעט כמו עודד אפרתי (שאני מעריכה את פעילותם נגד הכיבוש והחומה, אבל כשזו באה עם דיכוי של מזרחים, היא מזיקה בעיני יותר מאשר מועילה).
    ראשית, אתה אומר שלא בטוח שהעוקץ הוא הבמה לביקורת שלנו: יכול להיות שאתה צודק, אבל כאן מדובר במלכודת. שירה למשל, הוזמנה לא פעם ולא פעמיים לדבר בטלויזיה מול קהלים רחבים יותר. אבל המראיינים הם כנראה בני דודים של האשכנזיה הלבנה והם מכניסים את המזרחית לרובריקה של "הבאנו לאולפן אחת שתתן קטע של זעם אותנטי" ואם את לא מספקת את הסחורה, לא תדברי. ואז כשהמנחה לא נותן לך רשות דיבור את צריכה לשבת שם ולהחליט האם את תתפרצי לשיח כדי להגיד את דעתך, שאחרת לא יהיה לה מקום ותסתכני בכך שבסוף תתני את הקטע שלשמו הוזמנת, אבל לא לשמו באת. בקיצור: בחירה בין נבלה לטריפה.
    לכן, העוקץ, הוא הבמה שלנו. זה לא בדיוק שיש לנו אפשרות להתבטא בכל מקום כאילו אנחנו איזה פרסונה מאוד גרטה. זה הרי בדיוק מה ששירה יוצאת נגדו: שמבקרי התרבות האשכנזים הם אלו שמבקרים את התרבות המזרחית ושלנו לא יתנו שם פתחון פה. שאישה כמו תמר אלאור במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה היא זו שחוקרת את הנשים המזרחיות וקובעת בשבילן שהן יכולות להיות או צדיקות מבית המדרש של ש"ס או פריחות מבית המדרש של הצ'חצ'חים. היא ההגמוניה, החוקרת והקובעת ואנחנו רק השבט שבודקים אותו במיקרוסקופ, מפרסמים עוד מאמר ונוסעים לעוד כנס כדי להתאוורר מהלבנט המתיש. אוי החום הזה…
    עכשיו, אם אני מבינה נכון, אתה מנסה להגיד לי משהו טקטי: אתה מסכים עם הביקורת שלנו ברמה האסטרטגית ומנסה לעזור לנו לבטא אותה כך שהיא תתקבל. יכול להיות שאתה צודק ואנחנו לא יודעות איך להגיד אותה, זה בטח אפשרי.
    מכיוון שאותם אשכנזים שקופצים בתגובה רפלקסיבית, אין להם שום בעיה להעביר ביקורת על מגזרים אחרים ועמים שלמים בלי להתנער מהכללות, אני מסופקת שכאן הבעיה. מכיוון שגדלתי בתוך סביבה אשכנזית, רוב החברים שלי הם אשכנזים מהאליטה. אין להם שום עכבות לדבר על הגרמנים, הדתיים, החרדים, המתנחלים, הצרפתים או ההודים. רק כשמגיעים לאשכנזים הם פתאום מגלים תכונות של שוברי סטריאוטיפים.
    אני יכולה ללמוד מהתגובות שרובן רפלקסיביות, על האופן בו הן מתקבלות. אז מה שאתה אומר לנו: יש כאן דינמיקה. אתן לוחצות על "הכפתור האשכנזי" כדי לעשות פרובוקציה והתגובה מהצד השני מתקבלת. אז קודם כל: לדעתי אתה צודק. יש כאן גם דינמיקה של פרובוקציה ותגובה אליה. והיא חשובה לי, לפחות. גם אני צריכה לעשות את הדרך שלי, והמטרה היא לא רק לשכנע את "אשכנזיה לבנה", אלא בעיקר את המזרחים. מאבק מזרחי כדאי לו שיהיו לו תומכים לא מזרחים, אבל אם המזרחים לא יעשו את המאבק שלהם, כלום לא יזוז. ואם לא יאבקו, לפחות יגלו התנגדות אחרת: שלא יתגייסו לצבא ולא לשום כור היתוך שיעשה מהם "עם אחד", שלא יאמינו לכך שהם מזרחים לא שווים שלא יכולים ללמוד. כשמישהי עם שם כמו אוחיון או חרבון כותבת ברהיטות, יש לזה הרבה מסרים מעבר לתוכן שמועבר בדברים.
    אז אני לא בטוחה שהמטרה שלנו היא בכלל לשכנע את ההגמוניה לתת לנו פיצוי: המטרה היא קודם כל לשכנע את המזרחים לדרוש אותו. האשכנזיה הלבנה, ולכן היא גם נוחה יותר כאנונימית, היא זו שמספקת את ההזדמנות לענות לאלו שלא מגלים התנגדות פעילה כמוה.
    באופן אישי אני חושבת שהתגובות הרפלקסיביות מעידות על מה שמעידה תגובה שמקורה בקשת הרפלקס: כלומר תגובה מהירה, שלא עוברת דרך המוח (ולכן רחוקה מהמודעות). אלו תגובות שיש להן משמעות הישרדותית (ואני נשארת בתחום הפזיולוגיה האנושית, למרות שאתה טועה בענין הפבלובי: הניסוי נעשה על כלבים, אבל מנגנון ההתניה הוא מאוד אנושי. יש ניסויים כאלו גם על "פטר הקטן" שמלמדים אותו להירתע מצעצוע אהוב שכל פעם שהוא נוגע בו משמיעים לו רעש מפחיד. שם זה היה נדמה לי חולדה לבנה… ומעניין שגם אתה מגיב לענין הזואולוגי ולא לענין האנושי).
    מכיוון שהייתי במקום הזה, אני קצת מכירה אותו, כי גדלתי עם זהות אשכנזית (כוזבת, אבל כשהיא היתה שלי היא היתה שלי ומאוד אמיתית. זמזמתי את באב אל וואד למקרא ה"יזכור", כאילו ראיתי עצמי יוצאת לעיר הנצורה). ויש כאן ענין גדול של זהות: כשאת גדלה על האתוס של הקורבן האולטימטיבי, הצודק, המוסרי והטוב זה לא נעים לגלות שאבא שלך מרסס ילדים בדידיטי, פלסטינים במים או בדואים ברעל נגד התבואה שלהם. את ההתנגדות הזו מגלים הרבה ישראלים כשמדברים איתם על פשעי ישראל מול הפלסטינים.
    אז בוא ננסה לחשוב יחד למה חלקים גדולים בשמאל הציוני יכולים להכיל את הכללות ומסכימים לביקורת המוצדקת ולכך שיש בישראל דיכוי של פלסטינים, בדואים ונשים אבל ילחמו כל עוד נשמת אפם בם כשיגידו להם את המילה "מזרחים" וכשיגידו שאשכנזים מדכאים מזרחים. למה כאן זה מעורר אצל אותם אנשים כזו התנגדות?
    בכל הדיבורים שלי עם חברים אשכנזים, הם מקבלים את כל זה והכי רחוק שהם הולכים זה שנות החמישים, ששם קרתה לדעתם איזו אפליונת רחוקה. וזהו, שם ההיסטוריה, אותה אחת שממשיכה לפעול על נשים ופלסטינים, עוצרת כשמדובר במזרחים.
    יש לי כמובן רעיונות משלי לענין, אבל מכיוון שעלית כאן על כמה נקודות חשובות אשמח לשמוע את שלך ולבדוק את הענין באופן יותר עמוק. מה דעתך?

  67. איציק

    לקלריס,
    חזקי ואמצי, לא צריך להרשות לאף אחד להכתיב מה כואב וכמה, זה ממש אבסורד שהגזענים מטיפים כאן מוסר
    על גזענות בפאסון של מחנכים נאורים..
    במילותייך את מצליחה לגעת בשורשי הזהות והתרבות המזרחית המחוקה ולהצליח לעורר אותה אצל אלה שנכנעו וכבר ויתרו תחת מכבש כור היתוך למחיקת המזרחים.

    לדעתי, האשכנזים לא יכולים לצאת מהרטוריקה הגזענית כי הלוגיקה שלהם בנויה על הנחה שהמזרחים באמת שחורים דפוקים שעברו שיקום אשכנזי ובכלל חייבים להם תודה על כך ומקסימום "נעשו קצת טעויות",
    כמובן שאת הנתונים האמיתיים על מצב ההשכלה של יהדות ערב שהיו אפילו גבוהים מאלו של האשכנים במיוחד ממזרח אירופה המדינה הסתירה בהתאם לאתוס הגדרת הישראלי על בסיס סלאבי.

    הם בהחלט מפחדים ואפילו משקשקים אחרת לא היו מעלים לכאן מיליון סלאבים בבת אחת תוך זמן קצר אבל נצחון בקרב לא מבטיח נצחון במערכה.

    זה אכן מייאש ומתסכל אבל כבר אמר פעם איש חכם בנושא,

    "הרבה יותר קל לפרק אטום מאשר לפרק דעה קדומה."
    – אלברט אינשטיין

    ולפני שיקפצו האשכנזים לנכס אותו לעצמם, אז הוא לא היה מרוסיה או מזרח אירופה (כשהפולנים במיוחד אוהבים לנכס את כל המערב והקידמה לעצמם תחת שם הקוד "אשכנזים") ולא ממש ראה עצמו אשכנזי, בכלל לא עניין אותו לקדם את המפעל האשכנזי ציוני או אפילו משרת כבוד יצוגית בו, מה שאף פעם לא הפריע להם להשתמש בו לטובת הדיכוי .

  68. דוד

    כיון שעוררתי את חמתך אני רוצה לענות.

    אין לי ספק בקיומם של האירועים בשנות החמישים שאותם את מתארת. לטעמי דרך אגב הסרט הישראלי הכי טוב של השנים האחרונות היה "סוף העולם שמאלה" שלא במקרה הגיע לארבע מאות אלף צופים, ולא במקרה לא התקבל אפילו למעומדות של האוסקר הישראלי. כך שבהחלט יש לי מושג מה קרה בשנות החמישים.

    אבל עכשיו עולה השאלה מהם המנגנונים שמאפשרים לשינוי להתרחש, כי תמיד יש שינוי. הפרוטנה, אלת המזל וההיסטוריה, פועלת תמיד ואנחנו בני אדם צריכים להתאים את עצמנו לפורטנה במקום לשלוט עליה. כמובן שיש אירועים של אל חזור. השמדת הילידים בטסמניה הייתה אירוע אל חזור. הילידים כבר לא יוכלו לחזור בעזרת הפורטונה ולעצב את גורלם בידיהם. אבל הילידים בדרום אמריקה בבוליביה ובפרו אולי כן יוכלו להשתחרר מהשיעבוד הספרדי שבעצם נמשך עד היום. ולכן השאלה היא מהם המנגנונים שיאפשרו לשינוי כזה להתרחש בלי חיכוכים מרביים?

    כל חיכוך הוא הרסני מבחינה חברתית. ככל שנצליח להקטין את החיכוכים כך החברה שלנו תהיה יותר בריאה ותאפשר התאמה שלמה יותר לפורטנה=שינוי הזמנים.

    לטעמי, במשך ההיסטוריה פיתחו מדעי החברה שני מנגנונים מרכזיים. האחד הוא דמוקרטיה, והשני השוק החופשי. שני המנגנונים מאפשרים ביטוי של העדפות הפרט, וכל פרט באשר הוא, ולכן גם מאפשרים שינוי מצרפי של רצונות. לרוב השוק מטפל בביקושים של מוצרים פרטיים ואילו הדמוקרטיה בביקושים למוצרים ציבוריים או מוצרי רשת (חינוך, מערכות כבישים, ביטחון, רפואה ציבורית ועוד). כל שיבוש של המנגנונים הללו מאיים על התאמת המערכת לפורטנה. ולכן יוצר חיכוך חברתי.

    כאשר כתבתי "אינני יודע מה היה בשנות החמישים" בעצם אמרתי: נכון שהיו דברים רעים במדינה אבל המנגנונים של שינוי כמו שוק חופשי ודמוקרטיה מאפשרים שינוי חברתי. זה לא קורה מהר. זה קורה לאט אבל גלגלי הזמן נעים בהתמדה. וכאשר כתבתי "אבל היום ישנן משפחות אצולה ששולטות בנמלים" התייחסתי בדיוק לנקודת חיכוך שאינה נותנת לשוק החופשי לדבר, כלומר מי שטוב מקבל משכורת גבוהה ומי שגרוע נפלט החוצה, אלא מכניסה גורמים אחרים כמו ההעדפה הגנטית של אדם לקרוביו לדבר.

    בתשובה שלך ענית לי שגם לפרענקים מגיע לקבל מעוגת הקצפת. לשיטתך צודקת. אבל בכך הסגרת צורת מחשבה מפא"יניקית: העוגה היא קבועה ולכן מי שחוטף זוכה. אני לעומת זאת אומר: העוגה היא פתוחה כל הרוצה לבוא וליטול יבוא ויטול. רק שלא יחסום את האחרים.

    בדרך אגב, אני לא יודע אם שמת לב, אבל סולל בונה כבר איננה במשחק כמו שהייתה בשנות החמישים.

  69. ירדנה אלון

    או שאת נגד גזענות , או שאת נגד גזענות כשזה פוגע בך ואז מתחילה התכתשות מילולית ילדותית של הטחת בוץ הדדית גם אם היא נעשית בעברית מסוגננת הייטב.
    מי שהוא נגד גזענות לא משתמש בכלים של הגזענים על מנת להשיב להם מנה אחת אפיים ופותר זאת ב"אז אנחנו גזעניות הפוכות" .
    נכון יש מרכיבים גזעניים בתגובות שעלו כאן ,אולם אין זה מצדיק שימוש באותם כלים "להביא אותה בהפוכה" ולענות בכלים שמבטאים גזענות .השיח הזה במהותו נקרא כמו שיח שבו א אומר לב' "אתה אידיוט" וב' עונה לו "אתה קראת לי אידיוט ואני אגיד עליך שאתה חמור גרם"ואז מתחילה "תחרות" של מי עשיר יותר בקללות ,נאצות, אלות, וחרפות. ומי שאמתחתו מלאה יותר בביטויי גנאי הוא המנצח.זה לא מאבק נגד גזענות לא על כל פנים כפי שאני תופשת מאבקים נגד גזענות ואינני שותפה לדו קרב מילולי זה למרות שהוא מופרט לפרוטות והוא מנומק כדבעי אבל במהותו ולכל אורכו הוא משתמש בדיוק באותם הכלים שהשתמש מי שהוגדר ע"י אחד הצדדים כגזען.אי אפשר לטעון נגד גזענות ולהיות גזען או להשתמש בכלים שמשתמש בהם הגזען, למאבק נגד גזענות מתחמשים בנשק אחר לחלוטין מזה שמשתמש בו הגזען אם לא ישנה היוצא למאבק נגד גזענות את ארגז הכלים שלו אלא ישתמש באותו ארגז כלים שבו משתמש הגזען, או אז בעיני לפחות הוא איינו שונה בהרבה מזה שהוא יוצא כנגד גזענותו.
    וזה מתקשר לי לתגובה של אחד המגיבים כאן שטען שצריך לעשות הפרדה בין האידאולוגיה ובין האנשים וצריך לצאת נגד האידאולוגיה לא נגד האנשים, זה עובד נהדר בתיאוריה, על הנייר, זה נשמע כל כך אצילי וג'נטלמני אולם יש כאן מכשול לא קטן, אם אנשים לא חיים את האידאולוגיה שהם מאמינים בה והופכים אותה לדרך חיים, כל מה שיש לנו זה מעין מתכון לחיים טובים שלעולם לא ינוסה במטבח או יוגש לשולחן,אם זה כל כך לא נחוץ ולא משתמשים בזה למה להחזיק בזה?והאין זה מוביל אותנו בסופו של יום למעין לזות שפתיים בה אנחנו ממלמלים סיסמאות מתוך אוטומטיות כמו תלמיד צייתן שמוכרח ללמוד שיר בע"פ ולא מנסה אפילו להבין או להרגיש אותו להתנסות בחוויה שלו,הוא מצטט אותו בע"פ כי מחר בחינה והוא חייב לעבור אותה על מנת לקבל את התעודה הנכספת שתפתח שערים בבוא העת להתניידות מעמדית כלכלית.
    אם אתה לא חי את מה שאתה מאמין בו באמת ובתמים,חפש לך אמונה אחרת,אידאולוגיה אחרת.אידאלים אחרים,שאותם כן תרצה לחיות,ואיתם תרגיש בנוח, ותוכל לקום בבוקר ולהתבונן בדמותך במראה ולהרגיש טוב עם עצמך כי היה איזשהו ערך שהאמנת בו ונאבקת בפיתוי לעשות לעצמך את החיים קלים או מתוך צורך לרצות את סביבתך הקרובה,וכן הגשמת את הערך הזה.והנסיון האנושי מלמד שאף ערך לא מוגש לנו על טס של כסף, לכל דבר שהוא בעל ערך ומשמעות עבורינו קדם מאבק אם פנימי ואם חיצוני על מנת לממש אותו,ערך זה לא תחפושת ערך זה חלק מן האישיות של האדם.
    על כן אי אפשר לנתק אידאולוגיה אשכנזית מאשכנזים מפני שהיא במקרים לא מעטים דרך חיים,צורת מחשבה,והיא לא תת תודעתית, נהפוך הוא היא מאוד מודעת לעצמה, אבל היא רוצה לאכול מן העוגה ולשמור אותה שלימה, ללכת עם ולהרגיש בלי,היא רק שוכחת שזה שהיא מרגישה שהיא בלי לא אומר שהמתבונן לא מזהה מה שנמצא מתחת לחולצה ולמה שמתחת לחולצה הוא מתייחס,המתבונן לא מביט בתחפושת, המזרחים כבר מזמן הפסיקו להתבונן בתחפושת הם מתייחסים למה ולמי שנמצא מתחתיה,ואת זה לא מבינה האשכנזיות שהמזרחים כבר מזמן לא מתייחסים ל "להרגיש בלי" הם מתייחסים ל-"ללכת עם".ומי שמבין את זה מתחיל לשנות את השיח שלו קודם כל עם עצמו
    וכאן אני סבורה יכול להתפתח דו שיח מעניין בין הצדדים, כשהאשכנזיות תקבל את זה שהשיח המזרחי אינו מתעסק עם המסיכה הוא מתעסק עם היישות שעומדת מאחוריה,אולי האשכנזיות תלמד דבר אחד או שניים על עצמה, ותבנה לעצמה זהות משלה לא שנקבעה לה ע"י תיאורטיקנים אלא כמשהו שצומח מבפנים,לא משהו שהוצנח מבחוץ,אנחנו המזרחים יש לנו ארגז כלים מצוייד הייטב בנושאים של זהות מפני שלא ויתרנו עליה,והחיים במחיצת האשכנזיות מוחקת הזהויות לימדו אותנו דבר או שניים על מאבק לשימור הזהות, ובמקום להתכתש איתנו אתם מוזמנים להסתייע בו, ואולי אחרי שתשיבו לעצמכם את הזהות המחוקה שלכם והיא תהייה פחות מעורפלת ומטושטשת עבורכם לא תרגישו מאויימים מעוצמת הזהות שלנו,
    ועוד דבר- זה שיש לנו את הזהות שלנו עדיין לא אומר שאנחנו רוצים לבלוע כל מה שבדרכנו כאילו היינו חור שחור גדול ומאיים .אנחנו סתם אוהבים את עצמנו כמו שאנחנו ולא רוצים להשתנות, תלמדו אתם לאהוב את עצמכם כפי שאתם,ואם ישנם דברים שאתם לא אוהבים בעצמכם תשנו אותם אצליכם אל תתבעו מהסביבה לשנות את עצמה רק כי לכם לא נוח
    אנחנו יודעים הייטב שאנחנו הולכים עם וגם מרגישים את זה.

  70. אדון חרדון

    שלום איריס,
    אני מודה לך על שאת מגיבה גם למי שאינו מזדהה בשמו.
    אגיב לנקודות שהעלית, ולתוכן אכניס גם חלק מהדברים שלא הגבת אליהם. ראשית, עניין "העוקץ" כבמה. "העוקץ" הוא במה מצוינת לביקורת שלך, כל עוד את לא גולשת למה שקראתי לו "ביקורת האשכנזים". לדעתי, התלהמות נגד אשכנזים מקומה בהפגנות מסוג מסוים, או בפעולות מחאה, אבל לא בטלויזיה – כי כמו שאמרת, בפעמים הנדירות שכן זוכים לבמה כזו, זה רק כאשר מנסים להביא מישהי ש"תביא לאולפן זעם אותנטי", וזו רק עוד סוג של השתקה. כאשר שירה (או כל דוברת אחרת) מביעה בדיוק את הזעם הזה בטלויזיה, היא ממלאת באופן מושלם את התפקיד שייעדו לה, וכך משתפת פעולה עם אלו שרוצים להשתיקה. במצב כזה עדיף לא לבוא, או לקחת את זכות הדיבור בדרך יצירתית. כאמור, "העוקץ" הוא מקום נהדר לביקורת מזרחית, אבל לא לזו הכוללת דיבור כמו-גזעני כלפי כל מגזר שהוא.

    שנית, בעניין "מבקרי התרבות האשכנזים": קודם כל, תרשי לי (אני מקווה) תיקון קטן: "מבקרי התרבות שמנציחים את דיכוי המזרחים". הרי יש גם מזרחים שעושים זאת. ושוב, המוצא האתני של המבקר לא כל כך משנה בקונטקסט של ביקורת תרבות (אם כי מומלץ שיהיה מהמגזר המדוכא), אלא מה שהוא אומר. אני מסכים לחלוטין לגבי תמר אלאור – אבל לא בגלל שהיא אשכנזייה, אלא בגלל שהיא מנציחה את הביקורת ההגמונית הדכאנית בישראל.

    שלישית, בעניין הרפלקסים ואופן הביקורת: נכון, הדבקים באידאולוגיה האשכנזית לא בוחלים בהכללות גזעניות. רוב המחשבה התרבותית שלהם לא מסוגלת לתפוס עד כמה היא מבוססת על סטריאוטיפים ותו לא. הטענה שלך היא, אם אני מבין נכון, ש"זה מה שהם מבינים, ולכן כך אדבר אליהם". יש שתי בעיות בטענה הזו: ראשית, את מתעלמת מכך שההכללות הגזעניות מובנות להם רק כאשר הן מופנות כלפי מזרחים\אתיופים\ערבים ושאר מגזרים מדוכאים. הן לא מובנות להם לחלוטין כאשר ההכללות הגזעניות מופנות כלפי אשכנזים. שנית, בכך את מסכימה לדבר לפי קווי המתאר של הלוגיקה האידאולוגית ההגמונית. כפי שאמרתי בתגובה הקודמת, אי אפשר להימנע לחלוטין מ"שיתוף פעולה" שכזה, אבל בהחלט אפשר להגביל אותו, עד כמה שאנו יכולים לשלוט בו. הדיבור אל הצד המדכא רק בשפת הגזענות אינו רק לא מובן לו כאשר הדיבור הגזעני מופנה אליו, אלא הוא גם משמר יחסי כוח בהם הצד שעליו מדברים נשאר בגדר אובייקט לניצול ולדיכוי – וכך בטוח שלא תצליחי לשכנע אף אחד שמדבר מתוך האידאולוגיה בכך שהוא גם אשם בדיכוי.
    רביעית, בעניין עדיפות שכנוע המזרחים להאבק: טענת ש"גם אני צריכה לעשות את הדרך שלי". אם את מנסה לנהל דיאלוג ב"העוקץ", ברור שאת לא כאן רק כדי לפרוק זעם, או כדי לעשות סובלימציה לזעם המזרחי. אני מניח שאת רוצה, וגם אני, לחשוב על דרכים לתקן את המצב הקיים. הבעת זעם היא לא תמיד הדרך לעשות זאת. ברור שצריך לחזור על "עשיית הדרך" יותר מפעם אחת, כי הדיכוי והניצול ממשיכים, אבל בין לבין אפשר גם לנסות לצאת מההבניות הליברליות של הסובייקטיביות ולחשוב אם "עשיית הדרך" באותו אופן תועיל למשהו, או אם את אכן במצב הסטורי-חברתי דומה לזה של השחורים בכתביו של פאנון. אנחנו לא. וזה לא אומר שהמצב המזרחי בארץ הוא יותר טוב בכל אספקט – בהחלט לא. וכאן אני מגיע לחשיבות שכנוע המזרחים להאבק נגד האידאולוגיה האשכנזית: ראשית, לא ברור שהוא חשוב יותר משכנוע ההגמוניה בכך שהיא אחראית לדיכוי. אני אומר זאת משום שמחוסר ברירה, וכדי להיות מובנים גם לרבים מהמזרחים (אבל לא יותר מדי מובנים, כאמור לעיל), אנחנו צריכים לשתף פעולה ברמה מסוימת עם האידאולוגיה ההגמונית – כי היא זו שאחראית לג'נטריפיקציה של רבים מהמזרחים, דהיינו, לכך שרבים מהם מאמינים בצדקת האידאולוגיה ההגמונית, ופועלים לפיה (ומכאן נגזרת השנאה העצמית והדיכוי העצמי שהם מפנימים יחד איתה). מאחר ששיח האידאולוגיה ההגמונית בארץ נוטה לא לכלול צורות דיבור קולוניאליסטיות קלאסיות (בזכות טרנדים של "פוליטיקלי קורקט"), שבהן מובעת גזענות מפורשת כלפי המזרחים, הרי שהפניית הזעם כלפי "האשכנזים" לא מובנת על ידי מזרחיים רבים. לכן, חלק גדול מאד מהמזרחים לא ישתכנע כלל מהזעם שבאמצעותו את מנסה לגייס אותם למאבק. נכון, יש סיטואציות שבהן הזעם הזה הוא מאד יעיל להפחת חיים במאבק. אך רשימה ב"העוקץ" היא בהחלט לא אחת מהן.

    טענתי שהבעת הזעם היא לאו דווקא אסטרטגיה מוצלחת בכל מצב. אכשיו אטען שיש חשיבות מאד גדולה בהשפעה על חברי ההגמוניה. החשיבות הזו לא נעוצה בלהצליח להכריח אותם להתנצל, ולהכיר ולהודות בהסטוריה של הדיכוי, כפי ניסו לעשות בפרויקט של "הסטוריות של מוכפפים" (subaltern histories) בהודו. כי התנצלויות קולוניאליות אי אפשר לאכול, והן לא מאפשרות לשלוח את הילדים לבית ספר, כפי שמוכיחות ההתנצלויות הקולוניאליות שכבר התרחשו. חשיבות שכנוע ההגמוניה היא בכך שקיום בכבוד ותרבות גאה דורשים מימון ציבורי, שעליו אמונה ההגמוניה. מספרי ההסטוריה בבתי הספר היסודיים ועד לחיסול האפלייה בכלל – הכל תלוי במבני הכוח הכלכליים. לכן שכנוע האליטות חשוב. ואם הוא חסר משמעויות כלכליות, אז הוא נכשל.

    חמישית, הערה לגבי פבלוב ותגליתו: נכון, הממצאים נכונים גם לבני אדם. אני לא אמרתי את ההפך, אלא רק שבהשוואה בין הרפלקסים שיוצרת האידאולוגיה ההגמונית לבין אלו של הכלב בניסוי של פבלוב, יש משום רמיזה לאנלוגיה בין אשכנזים לכלבים. אם הייתי הופך את זה לטיעון חשוב, הוא היה דה-קונסטרוקציוניסטי, והיה נסמך על אותם עקרונות "פרוידיאניים" שאת ושירה כל כך אוהבות. זו היתממות לטעון שרובד משמעות כזה לא קיים, גם אם לא התכוונת להבליט אותו. ובנוגע לרפלקסים האשכנזיים – איך עוד לא נמאס לכן להביע פליאה מזויפת באמצעות השאלה "אז למה הם מגיבים ככה???" שנינו יודעים את התשובה – בגלל חלקם הלא מודע בדיכוי המזרחים. כדאי לנסות לעבור הלאה – לראות איך מפרקים את הסיבה לתגובה המותנית, ולא להמשיך להפעיל את הרפלקס בהנאה, בלי להתחשב בקונטקסט, לשם סדיזם בלבד.

    צר לי שהחברים האשכנזים שלך לא מודים בפה מלא בכך שהדיכוי והניצול של המזרחים, כמו גם של הפלסטינים, כמו גם של הנשים, התקיים לכל אורך שנות המדינה וממשיך להתקיים. אם את כועסת עליהם – תשפכי את זה עליהם, לא על "אשכנזיה לבנה", שבסך הכל קראה מה שבחלקו הוא כתב שטנה נגדה, והתעצבנה. את היית עושה אותו דבר במקרה הפוך. אם חברייך האשכנזים ממשיכים, אני ממליץ להחליף חלק מהם (אם אפשר), בתור דוקטור חרדון לרפואת הנפש

    נראה לי שהגבתי לרוב טענותייך. אגיב לשירה בהמשך, ברמת אגרסיביות מתאימה

    א. חרדון

  71. מוני יקים

    דבריך החכמים והאמיצים כאש בעצמותי, ראיתי ברכה בעמלי לראות את הדור של הצעירות והצעירים שממשיכים את המאבק בגזענות האשכנזו/כוזרית , הבקורת של על מה שקורה בהעוקץ במקומה , לי הם פוסלים כמחצית התגובות ללא
    הצדקה הנראית לעין. אל תשימי לב לחרדונים ולצבועים ש 60 שנה לא ראו את השואה שעשו לנו והתחלקו בעוגה ממנה זרקו לנו פרורים והיום טובלים ושרץ בידם.

  72. שוש

    והנה דווקא אנשים שמזמינים את כולם לגעת להם בקוסקוס: פסטיבל קוסקוס בסיציליה:
    http://www.couscousfest.it/
    עם נציגות ממדינות שונות באפריקה, הרשות הפלשתינית ו..ישראל, אשר זכתה בשנה שעברה במקום הראשון (שף רוני בסון).

  73. אדון חרדון

    שלום ירדנה,

    אחרי שאת דנה בתגובתך בצורה מאד שטחית בדיבור הכמו-גזעני, מגיעה הפנינה הבאה: "וזה מתקשר לי לתגובה של אחד המגיבים כאן שטען שצריך לעשות הפרדה בין האידאולוגיה ובין האנשים וצריך לצאת נגד האידאולוגיה לא נגד האנשים, זה עובד נהדר בתיאוריה, על הנייר, זה נשמע כל כך אצילי וג'נטלמני אולם יש כאן מכשול לא קטן, אם אנשים לא חיים את האידאולוגיה שהם מאמינים בה והופכים אותה לדרך חיים, כל מה שיש לנו זה מעין מתכון לחיים טובים שלעולם לא ינוסה במטבח או יוגש לשולחן, אם זה כל כך לא נחוץ ולא משתמשים בזה למה להחזיק בזה?" ואז המשך ההשתפכות: "…אם אתה לא חי את מה שאתה מאמין בו באמת ובתמים,חפש לך אמונה אחרת,אידאולוגיה אחרת.אידאלים אחרים,שאותם כן תרצה לחיות,ואיתם תרגיש בנוח, ותוכל לקום בבוקר ולהתבונן בדמותך במראה ולהרגיש טוב עם עצמך כי היה איזשהו ערך שהאמנת בו ונאבקת בפיתוי לעשות לעצמך את החיים קלים ערך זה לא תחפושת ערך זה חלק מן האישיות של האדם… על כן אי אפשר לנתק אידאולוגיה אשכנזית מאשכנזים מפני שהיא במקרים לא מעטים דרך חיים,צורת מחשבה,והיא לא תת תודעתית, נהפוך הוא היא מאוד מודעת לעצמה, אבל היא רוצה לאכול מן העוגה ולשמור אותה שלימה, ללכת עם ולהרגיש בלי…" אלון, י., 2008

    כמה טעויות בקטע הנ"ל: ראשית, אני מעולם לא טענתי בפשטות שיש להפריד בין אידאולוגיה לבין אנשים.דעתי היא הפוכה. אני טענתי שצריך לתקן את אופן ההתבטאות כאשר הוא גולש לדיבר כמו-גזעני נגד אשכנזים. כמובן שצריך לצאת נגד אנשים – אבל נגד האנשים שמנציחים את הגזענות, ולא נגד אשכנזים באופן גורף – שכן יש אשכנזים "טובים" (אם כי מעטים) ויש מזרחים "רעים". ההפרדה היא בין האנשים שמסייעים להמשיך את הדיכוי והניצול (להלן: "הרעים"), לבין אלו שלא, או שעושים זאת פחות (להלן: "הטובים"). שווה להשתמש בהאשמות גורפות נגד אשכנזים במקרים מסוימים, אבל ממש לא ברובם.

    נראה כאילו מושג האידאולוגיה שלך שאוב ממפגשים של תנועת נוער ציונית, והוא נושא את חותם ההגמוניה הליברלית "עשה לפי אמונתך", "היה נאמן לעצמך". נפנוף ידיים לצדדים וזיק נעורים בעיניים מלווים את זה יופי. אידאולוגיה, כפי שאני ואחרים מדברים עליה, היא דבר שלא נתון לבחירתנו. הוא תלוי בחלקו במבנה חברתי-כלכלי, והוא מסייע להגמוניה לשמר את עליונותה באמצעות יצירת מישטור עצמי של יחידים בחברה. אנחנו לא בוחרים באידאולוגיה ציונית או אשכנזית, אלא נולדים לתוכה ומכירים את עצמנו ואת הסובב אותנו באמצעותה – גם אם אנחנו לא אשכנזים, וגם אם אנחנו מנסים להתנגד לאידאולוגיה זו. להגיד לעצמך "עכשיו אני מרקסיסט\אנטי אשכנזי" לא הופך אותך למתנגד לאידאולוגיה, אפילו אם את\ה משקיע כמה שעות בחודש בללכת להפגנות. שכן שאר השעות באותו חודש את\ה מנציח, בלית ברירה, את האידאולוגיה קפיטליסטית – למשל באמצעות קנייה פשוטה במכולת. אין זה אומר שמיותר להתנגד לאידאולוגיה, אלא רק שמחויבות לרעיון אינה "מטהרת" אף אחד מהאידאולוגיה ההגמונית שבה הוא חי. לכן האידאולוגיה היא לא רק "במקרים לא מעטים דרך חיים, צורת מחשבה…", אלא היא תמיד כזו, והיא לא ניתנת לבחירה, בניגוד לדימוי הסובייקט החופשי לבחור שהיא כוללת. ולא, אנשים לא יכולים לחיות מחץ לאידאולוגיה, או לא לפיה – כן זה לא נתון לבחירה שלהם. במילים אחרות, ההרואיות הרומנטית שאת רואה במאבק באידאולוגיה היא תוצר של הסכמה הקבועה של סרטים הוליוודיים על מאבקים "במה שאתה מאמין", שרק מנציחים את האדאולוגיה ההגמונית.

    א. חרדון

  74. מה זה משנה מה השם שלי

    שם זה שם. אז היה כתוב פה איזה שם, זה או אחר. אני מישהי, ויש תוכן למה שכתבתי. ויש שם כעס, כעס שנובע מפגיעה, מעין רעה, מהסתכלות שונאת, מעמדה קיומית ששונאים אותה באמת ובתמים- וזה באמת כואב, באמת לא משהו שאפשר לקבל בשום תנאי- זה פשוט פוגע ומרגיש כמו רעל- רעל של שנאה, של לא להיות אינדיבידואל- שזאת
    שלילה שמבטלת את האינדיבידואליות – גם שלי- אתן אמורות להכיר את זה

    בסיפורו של אנדריי פלטונוב "חופרים יסודות" (בספר "עולם נפלא ואכזר") ישנה ההמחשה לסימון של סטאלין את הקולאקים בתור מעמד באופן שמאשר את החיסול בפועל שלהם. סטאלין מזהה בדיבורו בין נפש כל הקולאקים (האיכרות העצמאית) עם תכונת היות מעמדם- בעלי רכוש פרטי- זאת אומרת – קפיטליסטים מסוכנים שלא ירפו ממעמדם כבעלי רכוש פרטי ולכן יש להשמידם על מנת לקדם את הנפש של חיי השיתוף – ואיכרים אלה שהם איכרים גם עניים מרודים קשי יום וחיסולם במסגרת המאבק נראית יותר ויותר כהגיונית, על מנת להשתחרר. הם מעמד.

    אני בלי ספק אשמה בנשיאה של אותן האידאולוגיות, בלחיות בתוכן והחוצה מהן- בהתמודדות עמן, בשחרור מהן ובהתחזקות זו של יצירת העשתיד של החיים- חולמות עליו, על עתיד העולם- עלמ מנת לדעת מה לעשות- כיצד לשנות גם שיח מעמדי שגם מנטרל את הכפייה של המגגף המעמדית, ועל שיתוף הפעולה איתה וכיצד אפשר להתנגדלה, ולשבור אותה, ואת המניירות המעמדיות שישנן בכל מקום}(לא, לא בהסתחבקות "מרפאה" כשמו שכתבתן כי כך אני תופסת בוודאי את חבריי המזרחים- אתן בהכרח מניחות התנשאות. מניחות שזו תרמית מוחלטת, שזה קישוט ולא קשר עם אדם אחר ועניין והערכה, וצרות ותקופותיהן, ושהמעמסות, והסיטואציות המחורבנות האינסופיות של המציאות, וההתמודדות עם הניתוק המוחלט, וה\עם המוסדות שכל הזמן מפעילים המון כח ולא מסייעים ושנפשם נאטמה לחלוטין ורבים מהם תמימים בסתימותם ובחוסר עמוד שדרתם של הרכבת תמונה קוהרנטית ופקוחה לגבי המציאות. בטמטמת כללית-עם השנאה הפנימית של הגזענות המרתיחה לא פחות של אי-הבנת האקוטיות של המצב ובהתנהגות שאינה מבינה את המעמסה. מעורבות חלקית. תחושה חלקית. ושל כל כך הרבה אנשים-על הסתגרותם האטומה שמטילה כל הזמן ספק בכוונות השניה, בעיניים צרות או מפוחדות, או כוחניות (מה שמורגש היטב מציבור המתנחלים במיוחד, וכלל לא רק. היכן ששהגזענות חזקה והגזענים מסורים לאמונתם אומנותם הפאשיסטית – הרצח ניבט מן העיניים מאוד ב'קלות. אלימות אחרת של אנשים המסתובבים כרוצחים מורגשים- שבנוכחותם מורגשת ההכרה ההדדית בזה שהנוכח הבין מול מי הוא עומד. זה קורה הרבה לאחרונה. לי. במציאות הזאת גם אני חיה, גם אני מרגישה- גם אני סופגת כל אותו הצער וכל אותה אי הקבלה. אבל אצלכן בהגדרה אני אינני כלל משהי שאומרת דבר מה מן ההתחלה. אני מעמד, אני גזע, ואין לי הזכות. לא משנה כמה פעמים הבהרתי שאינני מזלזלת כלל וכלל ואינני מכחישה כלל וכלל ובשום אופן, אלא גם רואה וגם חווה- את האפליה והנישול והדיכוי והמחיקה- אמרתי שיש מרחבי כיוונים לגגזענות שהם פה כל הזמן ומהמוני כיוונים, שמציפים בצורה שונה, שמתגלים בצורה שונה- ושהגזענות הזאת חונקת את האנשים- את התחושה העצמית שלהם ואת הזולת שסביבם וכל הקיום הזה הוא מקולל ועלוב ואכזר ומצליף- ומכור והצלפותיו ולמחיקת האחרים, האנשים האחרים, ומתמסרים יותר ויותר למודעות המקטלגת שהקפיטל מתאר- ושיש להלחם על הסולידריות האנושית- זו שאיננה מוכתבת על ידי התגברותה של ברוטליות הניצול- אשר מטביעה את קיומה אל תוך תצורות השאדנות הכלכלית על החברה, אשר מספרות סיפור שקרי על חופש, על מהי עבודה, על תודעה מעמדית שישנה- אבל צריך להלחם על השליטה על חלוקת המשאבים ועל המשמעויות המציאותיות של אושר, של קיטלוגים—- אתן תגידו זה תמים וזה התייפיפות. לא. זהו המאבק על שהשנוי המטריאצלי והתודעתי שקשורים זה בזה- וכן במובן של מיתוג אנושי. הדבר נוגע גם לחיי המין שלנו, גם לדימויים המשתנים של המיגניות וחשיבותה ואפששרויות הביטוי שלה- ומה הנזקים של הדימויים הקיימים. כיצד משפחה צריכה להיקראות ואיך אנשים צריכים לדבר בנימוס ומבלי "להעליב" אחד את הזני או במילים אחרות לכעוס, לכעוס באמת (כמו שלי פה אסור לכעוס-הכעס שלי מתפרש כיללה שלקורבן-כלל לא שומעים את כעסי-רק את "בכיינותי המנותקת"-וזה דימוי שקרי שלא חושב שיש לזאת סיבה לכעוס- כי אין לה זכות לכעוס בהגדרה-לא יכולה להיות לה הצדקה-כי היא המדכא שבהגדרה)…ועם הכעס (שאינו רק נחלתו הבלעדית אצלכן), להראות ולהתריע על סכנה ושכלות וחוסר אחריות, ורדידות רוחנית, ופגעיה, ואת אכזריותה, ועליבותה, והפגיעה שהיא מייצרת – ולחשוף גזענות- שהיא חוסר שיתוף פעולה עם המניירות המעמדיות- להתנהג לשר כאילו הוא השר- , לכל מי שרודים בכוחניותם המעמדית-להזכיר להם בבטחון לצאת מהסרט ולהעמיד את חוצפתם וכסילותם במקומם. שחרור מהפחד של אנשים ממעסיקיהם, מן החברות המעסיקות אותם, מן הממשלה שמעמידה את חייהם כלא שווים קיסם – הפחד של האנשים להתאגד נגדם- למרות שאין ממה לפחד, כאשר סולדריות היא ברורה. ולא כל הזמן כבתוך מעיים של גועל עם ספסל אשמים ענק ומדור גיהנומי (שמה שגיהנומי בו זה הרפטיציה על העינוי-נצחיותו של אותו האירוע בדיוק, אותו העינוי, ובאותה החוזקה)- שמחקו את אישיותך- – – ואתן מצליפות ומצליפות בנאשמת ושונאות ואומרות: את לא אינדיבידואל! את מעמד! את מעמד נגוןע ברוע! קבוצה נגוע באשמת המדכא המתמיד בכל רגע! ואני לא מדכא מתמיד! אני מדכאת לא פחות משכל אחת מכן- אבל אני אינני גזענית ! אני לא חושבת עליכן רק דרך סטריאוטיפים, ואני לא עוטפת את שמותיכן המזרחיים (אם השם מזרחי) בסטריאוטיפים והנחות יסוד, ואין לי אשליה שאני מכירה מי מכן ויודעת איך חייכן ואיך להיות אתכן. אני לא עושה מהקיום האינדידואלי (בתור הנחת יסוד) עיסה של מעמד שנוא. אני לא מזלזלת כלל בפגיעה שלכן, בהוריכן, באחיות ובאחים ובמחיקה הקיומית שהיא זאת שאתן עושות לי. בלי להקשיב לנעימת קולי, ליבי, דברי, מענותי. אתן מבטלות את זכותי בכלל להתייחס לנושאים מסויימים, וגם חייבת לאמר שכמעט ולא להצלחן לעבוד את מעטה ההגבלות האלה על מנת להפריד בין העלבון! בין הפגיעה מכן הכועסת, ויחד עם זאת שאינה מסכימה להתפשר על העובדה שארס השנאה המוחלטת, והמצליפה אישית מפאת מוצאי ש"כמו בא לעשות פרובוקציה". הפואנטה שלי- מדוע זאת פרובוקציה? אם אתן אינכן גזעניות שם כמו קירשנבוים (או… לא זוכרת שמות שמשפחה אשכנזים כרגע.) היה יוצר בדיוק את אותו האפקט. לכן המהות היא האשכנזיה, ואתן פשוט לא עומדות במבחן. וגם לכן יש איזה שם? אז זה אומר שאני מכירה אתכן? אישית? אני מכירה אתכן באופן אישי?, אני מניחה כל הזמן שאתן נחותות באיזשהו אופן – כמו שאתן מייחסות לי גועל אינהרנטי מקיומי! כבוד לאדם ואף (לדעתי) לגבי מיש שהוא, ולדעת שאי אפשר לחוש נפשו ונעימתו של איזה של אדם דרך הצלפות חוזרת ונשנות- מבלי לשמוע את קולו, את סגנונו, את מה שהוא מנסה להדגיש. כלום. פשוט מוגדרת מראש ולחלוטין, כמו כל בני "מיני". בלי חמלה ועם כעס שהולך ומתגבר מרגע שהוא מוצת- אובייקט שמגיע לו להיות מוכה- המכות הן הגזר דין הראוי והצודק והמוכח במשפט ההסטורי- העולמי- המקומי- – ואני מי אני, מי אתן שכל שנאת וסבלו העולם יכולה להתנקם בו- כי הוא אשם ואכזר מטבעו, רקוב מטבעו, ואף מגעיל מטבעו.

    ישנם רעיונות רבים של ההגדרות הטכניות, המעמדיות, התיאורטיות של הדברים. ישנם הסמלים, הדימ\נצמיקות המוכרות, הקאנון מן התחומים השונים- הרגישויות המקומיות, המאבק המקומי, ה"סצינה" המקומית, – וכל אלו הם כלים- אבל הם לא התהליך, הן לא השחרור התודעתי שהוא מאבק כשאלעצו- הן לא משחשררות את האחרים, וגם לא את העצמי, אלא המידה מוגבלת. במיד מוגבלצת על מנת לפרש את הסביבה, על מנת לפרש לחיות עם הסבר מציאותי שמסביר מן המציאות- ולדעת מהיכן בא הכאב. וישנן הקריאות למאבק וישנו הזעם שהוא הכרחי בתכלית ואין בלתו על מנת לשנות. אבל השינוי התודעתי חייב ליצור את המציאות המייחלים לה, והיא צליחה להיות גם מלאה בחמלה לעיתים-כאשר האנשים הם תמימים בהפעילתם את אותן המנטרות של שביונם שלהם. ופעמים אלו יכולים םהיות גם אנשים עשירים. וגם אשכנזים.
    והדור הצעיר איננו בכלל כשלי וזה שלפניו ואלו שביניהם…-וישנה תנועה, וישנם אירגונים המוסרים את מסריהם שאינם כלל בקו החזית של התודעה- ויש עולם גדול והתחממות גלובלית ודאגות של ילדים- וניצול כלכלי גלוי-והבהרות של מעמדות -שלה רוב של עבדים ושל אדונים שמרוקנים את משאביהם- וגם כאן. והכל עוזר. ואי אפשר ככה. צריך לראות את השינוי קורה על מנת לטעון שאנחנו במאבק.

    וההסתכלות שלך על דה-מארקר היא כן מתנשאת. שם זה דיון ציבורי. פה זה ציבור שלא מייצר סולידריות ומרחיב אותה כי הוא אינו פונה לאחרים. ולהגיד ש'כל אחד יכול להכנס לקרוא ולהגיב, זה כמו הפיקציה של שוויון הזדמנויות ובחירה אם להשתתף בדיון הדמוקרטי או לא. לרוב אנשים הכתבות פה ארוכות מדי, ההכתבות מלאות תאוריות מאחוריהן, מושגים, ניואנסים, פנייה לציבור שעסוק בנושאים מסוימים ומניח מודעות לכל מני דברים שקורים ולכל מני "שיח" שמכירים פה וכו'. לעומת זאת הציבור שרוצה להיות יאפי, או מצליחנים וחתיכות, יש גם רבים שמשתמשים בזה כרשת חברתית, בלדבר על כל מני ענייניהם דיומא ותחביביהם ושמעניינים אותם, ואחד מצלם, ואחד כותב נגד תעשיית החלב, ואחר על מתקני השקייה, ואלו שמתעניינים במיסטיקה, ופורום ירושלים- למה לא להיות בתוך הציבור? כי אי אפשר לדבר דוגרי בלי כל התיאוריות והנפנופים המתמידים? חייבים לדבר רק למי שמכיר את המאבקים? אתן חיות בסרט- רב האנשים לא עסוקים בזה, אלא בחיים שלהם, ועם הפיקציות של זה שפה זהדמוקרטיה ואם הבטחוניסטים בכלל מבינים בבטחון ומה זה בטחון, ו"אדוני אתה פשוט גזען" ואחרת שתגיד משהו אחר. וכן הלאה. ללמד קורסים באוניברסיטה זה לא מספיק. רוב האנשים לא שם, ויש הרבה מאוד סטודנטים ומרצים שטובים מאוד בלשנן.

    חג שמח, ובהצלחה בהשתלבות במאבק שאינו מושקע בעיקר בליטופי האגו ההדדיים אלא המאבק שבו יפתחו הלבבות, החמלה והבטחון באנשים, ובהסתכלות עליהם בסבלנות, תגדל התודעה, ואיתן הסולדריות ואיתן תחושת הלבד נגד המערכות , ושזה שילך ויתרחב, אינשאללה (בעיניים פקוחות, ברצון ובהולדה כשאומרים.).

  75. שוב- גזע כלשהו

    את המדקלמת חלקי תיאוריות ורסיסי אידאולוגיות הכי מוכשרת וחסרת רעיון כלשהו לטקסט (חוץ מ"לך אסור לדבר! מי את בכלל! תראי מה עשית למלכת הכיתה!! בן גוריון אמר! " ) שאי פעם ראיתי.
    זה המישמש האידאולוגי-עם קישוטי תיאוריה מבין הכי חסרי תועלת שיצא לי לראות מימי. (לבד מכל מני דרידה וונבייז והוא בעצמו ומגבבים אחרים שמרצים באוניברסיטאות (חוץ מהמיעוט שכן אפשר ללמוד מהם משהו.)

    גם פספסת שלא התנצלתי בשום מקום. רק אמרתי שאני מודעת היטב לדיכוי ולמה אני מודעת בזה.

  76. דן

    דורשת שירה שאשכנזים לא ישפטו את תרבות המזרח/הערבית/המיוצגת לעניננו ע'י הקוסקוס("אל תיגעו לנו בקוסקוס).
    מדוע?
    כי אין להם כלים לשפוט את תרבות המזרח.
    אבל…….היא עצמה אינה נרתעת, או נמנעת, מ"לגעת" לנו בגפילטע פיש.האבסורדי שבדבריה שהיא בוחנת, או נונגידה תרבות אירופית מערבית
    מול תרבות מזרחית/ערבית.
    מדוע אבסורד?
    כי בד'כ טוענים כלפי האשכנזים המזרח אירופאים שאינם משתייכים לתרבות המערב; שלמעשה תרבותם הינה יידישאית דתית ושאין לה דבר עם התרבות המערבית האירופית האמיתית.
    הפעם בחרה שירה לטעון שתרבות האשכנזים הינה מערב אירופית.

    וכך היא כותבת:

    "הוא(במאי הסרט "הגרגיר והדג",דן) מעלה את בעיית ההגירה למדינות המערב העשירות, סוגיות פמיניסטיות כמו דיאטה ואנורקסיה, עבודת נשים, נתינה וקבלה ועוד. מאחורי כל הסוגיות הללו יש פילוסופיות שלמות. גם מאחורי המחול המזרחי שאותו מכנה המבקר בכינוי האוריינטליסטי "ריקוד בטן" עומדת פילוסופיה מזרחית שלמה. לכותב אין מה לחשוש מנפילת הרקדנית המזרחית, כי להבדיל מריקוד הבלט האירופאי ושבריריות האחיזה שלו בקרקע, הריקוד המזרחי, כמו גם האמנות המזרחית והאסלאמית בכללותה, נטוע עמוק בקרקע. הוא אינו שואף להגיע לשמיים ולנשגב כמו הריקוד, המוסיקה והארכיטקטורה האירופאית המערבית, אלא להתחבר לקרקע, לנוף ולטבע. הוא בנוי מתנועות מעגליות ספירליות אינסופיות החוזרות על עצמן בקצב הולך וגובר, בדיוק כמו בשיריה הנצחיים של אום כלת'ום, או במוזיקה האנדלוסית, שמסתיימת בטראנס עד להגעה לנקודת השיא, הקתרזיס, או בשפה הערבית: ה"טרב" שיוצר אצל הצופה או המאזין תחושה של התעלות ושחרור. החרדה של הכותב היא אולי לא מפני הסחרור, אלא מפני השחרור שבריקוד המשמש לעיתים לגירוש השדים, אולי השדים הגזעניים האירופאים? ".

    ובכן,גב' שירה,קביעתך שאין לנו "כלים" אינה מדויקת,בהמעטה רבה.
    יש לנו את הכלים שלנו כמו שלך יש את הכלים שלך.
    וזכותנו להשתמש בהם אינה נופלת מזכותך.

    ארחיב מעט את הדיון בפילוסופייות המערביות והמזרחיות בהקשר למוזיקה ולמחול.

    השאיפה "לשמיים ולנשגב"הבאים לביטוי במוזיקה,במחול,בארכיטקטורה המערבית אולי שבריריים ולא נטועים/מחוברים/מהודקים לקרקע אבל לחילופין הם ביטוי לסקרנות המולידה חקרנות פשפשנית במעשה הבריאה המולידה כלים שאף אחד בעולם אינו מסרב להשתמש בהם.
    גם בעלי דבקות אידאולוגית/פילוסופית בתרבות "השואפת להתחבר לקרקע לנוף ולטבע" אינם נמנעים מלהשתמש בכלים אלה.

    אכן במוזיקה ובמחול המזרחיים/ערביים יש חזרה מעגלית אינסופית על אותם מוטיבים כביטוי לסוג של אדישות/אפאטיה/חוסר אונים,מעין השלמה,בבחינת מה שהיה אין לשנותו והוא שיהיה.

    אולי כאן הלב של העניין,השוני הכה מהותי(פילוסופי?) בגישה לחיים-מול קריאת התיגר של התרבות המערבית על היקום ונסיון נחוש לשנות לטובת האדם את שאפשר לשנות, מתיצבת תרבות המזרח המרימה ידיים לנוכח המציאות ומנסה לשרוד איכשהו בתוכה.

    זהו ההבדל בין דינמיות ויזמות לבין אפאטיה וקבלת הקיים כגזרה משמיים.
    זהו אולי ההבדל העיקרי והבסיסי בין אשכנזים למזרחים בישראל-עשייה מול אפאטייה.

  77. אדון חרדון

    גם לי יש הרבה ביקורת כלפי דבריה של קלריס, אבל אתה פשוט חוזר לדבוק בגזענות הישנה והטובה. הסיבה שקלריס מרשה לעצמה "לגעת בגפילטע" ודורשת ש"לא נגע בקוסקוס", היא בגלל שבמשך שנים ארוכות ההגמוניה בארץ חנקה כל נסיון להחיות תרבות מזרחית בארץ, בהציגה את התרבות האירופאית שממנה היא היתה מורכבת כתרבות "של כולם". התגובה של קלריס היא פשוט להכות בחזרה במי שדיכא אותה במשך שנים. ולכן היא "נוגעת בגפילטע". נכון, דבריה מלאים טעויות, אבל הרוב אמת. עיקר הטעויות הן בטקטיקת ההתנגדות שהיא בוחרת (או לא בוחרת), ולא בעצם הדחף להתנגד לדיכוי ולניצול.

    נקודה שניה: מהי אותה "תרבות אירופאית אמיתית"? תרבות צרפת המודרנית, תרבות מרכז אירופה של ימי הביניים, או אולי תרבות אנגליה של העידן הויקטוריאני? כל התרבויות הללו לא היו מקשה אחת בפני עצמן, אלא היו מורכבות מתרבות הגמונית (או כמה כאלו) ותרבויות שוליים, בינהן תרבויות אירופאיות אחרות, ותרבויות "מזרחיות" למיניהן. תרבויות השוליים הושתקו, כמובן, גם אז, אם כי לא תמיד באותה מידה, ולא כולן באותה מידה. לכן הדיבור שלך על "תרבות אירופאית אמיתית" הוא דבילי וחסר תוכן.

    בניגוד לתמונה הדמוקרטית שאתה מצייר, רוב המבקרים מטעם ההגמוניה לוקחים לעצמם את הזכות לבקר, וטוענים שרק להם יש כלים לכך, ולכן לא נכון ש"זכותנו להשתמש בהם [בכלים] לא נופלת מזכותך". זכות זו אינה דבר ערטילאי, אלא היא מעוגנת בפרקטיקות מקובלות ובמוסדות שביקורתם נחשבת יותר חשובה (כמו האקדמיה), ולכן מקשיבים רק לה. מי ששופט את איכות הביקורת הוא אותו גוף הגמוני – כך שאין טעם להיתלות בעצים של "איכות" הביקורת. שוב, הדיכוטומיה "מזרחים" מול "אשכנזים" שעליה קלריס חוגגת, ולדעתי בצורה שמזיקה למאבק, נמצאת גם בדבריך – וגם בהם היא רק מזיקה.

    ואז הפאנץ' ליין: "זהו אולי ההבדל העיקרי והבסיסי בין אשכנזים למזרחים בישראל-עשייה מול אפאטייה". זו כבר גזענות במובן הישן והרע. היא מבוססת על מיתוסים סטראוטיפיים של מזרחיות ואשכנזיות, שלא רק שאין להם קשר למציאות, אלא שהם משרתים את מטרות ההגמוניה טוב מאד – מרמלה, לוד ו-וואדי סליב ועד כפר שלם.

    אם זה מה שאתה חושב, אולי פשוט תצטרף לקו-קלוקס-קלאן, או שתמשיך לשחק אותה פתוח לכל מיני תרבויות.

    א. חרדון

  78. שוב-אשכנזיה בלה בלה

    שניכם גזענים עלובים.
    ובנוסף- למוני יקים- אתה מבזה את שורשינו האשכנזים! אנחנו לא רק אשכנזו-כוזרים, אלא גם אשכנזו-כזריה-טאטרים-גרמאנים-מלדוזים-בזוויראים-קרדוזים. אל תמעט בעוצם המעמד!

  79. יוני

    מה בעצם רע במערב אירופה? האם לא עדיף לחיות כמו בשבדיה, שוויץ או צרפת יותר מאשר לחיות כמו במרוקו, תימן ועיראק? בכלל האם מדינות המערב הללו לא סוציאליסטיות יותר מאשר מדינות המזרח? איפה זכויות העובדים טובות יותר? איפה יש יותר שוויון כלכלי? איפה המדינה משקיעה יותר בבריאות, חינוך, דיור ורווחה?
    בתגובה שהייתה כאן מקודם מצויין שהשוויון הכלכלי במרוקו אפילו גרוע מזה שבישראל ושממשלת מרוקו מוציאה רק 1.7% מהתמ"ג שלה על בריאות, אז על מה ההערצה הגדולה למרוקו?

  80. שירה אוחיון

    אתה כותב שלכם יש את הכלים ולכן זכותכם לבקר את התרבות שלנו ולחקור. אכן כן אלא שהבעיה היא שבכל מחלקות האנתרופולוגיה והסוציולוגיה הרוב המוחלט של החוקרים הוא אשכנזים ורוב הנחקרים הם מזרחים, ערבים, אתיופים ובדואים. תלונה שהוגשה למבקר המדינה על האפליה הבוטה בקבלת התקנים באקדמיה וכן תלונה לאגודה האמריקאית לאנתרופולוגיה מסתבר שאין זו ממש "זכותכם" . יש זכויות של קניין רוחני ותרבותי, יש אתיקה של כללי מחקר, יש קודים של מוסר ועוד דברים שרק במדינת האשכנזים מרשים החוקרים לעצמם להפר בבוטות. אז היום יש כבר פיקוח חיצוני וכבר אי אפשר לומר זכותנו לעשות מה שאנחנו רוצים כולל שדידת נכסים חומריים ורוחניים מקהילות מזרחיות והעברתם למוזיאונים (בעיקר של התימנים)…

  81. מוני יקים

    ישנה התבטאות גזענית אישית של אדם זה או אחר וישנה גזענות מימסדית של קבוצה פוליטית האוחזת בשלטון ומנצלת מעמדה זה כדיליצור מערכות של פריבילגיות אנטי דמוקרטיות המנחשלות קבוצות של אנשים בהתאם למוצאם האתני, גזעם ולאומיותם. את הטיפול בהתבטאויות גזעניות אישיות אפשר להניח לכללי הנימוס ובמקרה הצורך לבתי המשפט.
    הדיון כאן הוא יותר במישור השני של גזענות מיבנית במערכת שלטונית שאימצה את ההסללות הגזעניות בתחיקה ובעיצוב המדיניןת השלטונית.
    האשכנזים המתמרמרים על המזרחים והמזרחיות שמתקוממים נגד מדיניות זו עושים עוול לענין ולעצמם, אילו הם טוענים שאין כל אמת בטיעוני המזרחים אז שיפרשו מהדיון ואילו הם ממשיכים בדיון באופן כוחני וגורף הרי שהם מתעלמים למעשה מכל מערכות הטיעונים והעובדות הסטטיסטיות המעידים על קיומה של הגזענות המובנית לתוך השיטה הציונית הכוזרו/אשכנזית. אילו הם שמציגים עצמם כשוחרי טוב צדק ואמת אכן חרדים לערכים דמוקרטיים ולצדק שיוויוני במדינה הציונית הרי שהיו להם 60 שנה להוכיח עצמם במאבק לצדק, מדוע מאבק כזה לא התקיים מדוע כל האשכנזים אם כקולקטיב ואם כפרטים השתתפו בחינגת חלוקת העוגה בחוסר שיוויוניות משווע, מדוע אטמו האשכנזים את פיהם כאשר התקוממויות צודקות ולגיטימיות כמו ואדי סאליב והפנתרים השחורים נרמסו בכח הזרוע תוך שימוש האמצעים פליליים מעשי רצח ואלימות. מדוע מנסים האשכנזים להפוך כל דיון ולהציגו כגזענות שכנגד, מדוע הם מתעלמים מהעמקת הפערים ומכך שיש 750 אלף ילדים מתחת לקו העוני מרביתם מזרחים וערבים.
    מה שקורה בדיון זה מאפיין את ההתיחסות האשכנזית האופיינית של העברת האש לשדה היריב ולא הזדהות וסיוע לביטול העוולות, מעין מדיניות בת יענה היסטורית ונמשכת . אם נסתום את פיה של קלריס חרבון אז העניין ישתתק ונוכל להמשיך לאכול מהעוגה.
    חטאם של האשכנזו/כוזרים לא רק באופן בו שמרו את העוגה לעצמם תוך השלכת פרורים אלא ויותר גם באופן בו הם משלחים גזענים וגזעניות לבנות לסתום את פיותיהם של החושפים את ערוותן הלא קוסקוסית.

  82. דן

    כנראה השתבשה עליך דעתך.

    ראשית,לא הגבתי כלל לדבריה של קלריס אלא לחלק קטן מדבריה של שירה.
    בעיקר התיחסתי לתביעה שלה שאשכנזים לא ידונו/ישפטו/יבקרו את תרבות המזרח/ים משום שאין להם כלים לכך. .

    שנית, ניסיתי להמשיך ולפתח את הפילוסופיות שלדברי שירה עומדות בבסיס התרבות האשכנזית/אירופית לעומת המזרחית/ערבית/מוסלמית.

    תגובתך המכמירה באומללותה מצביעה על כך שפשוט לא קראת את דברי.

    הרבה נחת.

    ושנה טובה.

  83. ירדנה אלון

    אני מעדיפה חרדון על פני אדון מפני שבעולמי ההוליבודי אין מקום לאדונים ולמשרתים,אז כך שבעצם הכינוי שבחרת לעצמך "אדון חרדון"ומהמקום האדנותי הזה אתה מרשה לעצמך "לחנך" אותי" מעבר לכך שום דבר בתגובה שלך לא מגרה אותי לענות לך תחשוב עלי מה שתחשוב , מה שחשוב זה מה שאני חושבת ואיך אני רואה את הדברים ומאחר ואני חושבת שאני צודקת בראייתי ובפרשנותי את הדברים אשאר בכך.
    מעבר לכך שאינני סבורה שכעס ושינאה כפי שהם באים לידי ביטוי ע"י המגיבים/ות מהצד המזרחי ,לאו דווקא מעידים על "להט מהפכני",לעיתים הם לא יותר ממה שהם, סתם הבעת שינאה שיותר משהיא מועילה למאבק נגד גזענות (באשר היא לאו דווקא זאת המופנית כלפי מזרחיים) היא מזיקה לו.והגיע הזמן שמישהו יאמר זאת בפה מלא וישים את הדברים על השולחן. מאחר ואני נחשבת ל"אחר המובחן" גם במחנה המזרחי אין לי שום בעייה לומר להן/ם זאת.השינאה והמרירות הנוטפים מהמקלדת לאו דווקא מעידים בעיני על כל פנים על לוחמות חופש ומהפכניות זה הדימוי שרוצים ליצור,בעיני עצמן/ם או בעיני הציבור אבל אותי על כל פנים זה לא משכנע למרות שהדברים נאמרים בסגנון רהוט,אני לא מתייחסת לסגנון אני מתייחסת לתוכן שמסתתר מאחורי הסגנון.
    יתרה מזאת, אני יודעת (יש לי הן הנסיון והן הקבלות) שתגענה תגובות שממעיטות ומגחיכות את מה שאני כותבת עכשיו, אולם בעוד מספר שבועות או חודשים הן/ם יאמרו בדיוק את מה שאני כותבת עכשיו רק ינכסו את זה לעצמן/ם .והגיע הזמן שגם את זה אני אשים על השולחן.
    ואני מקווה שעורכי האתר יעלו את תגובתי זאת הפעם לשם שינוי.

  84. דן

    לצערי,ככל העולה מתגובתך, לא קראת את דברי,גב' שירה.

    לא אמרתי שיש בידינו,האשכנזים את "ה" כלים בהא הידיעה לחקור וגומר.
    אמרתי שיש לנו את הכלים שלנו במובן שכך אנחנו וכנראה ייארך הזמן עד שנשתנה; כמו גם שלכם יש את הכלים שלכם ובמובן כך אתם אתם.וגם אתם תשתנו לאיטכם.

    באשר לזכויות:זכויותיך לחקור,לבדוק,לפשפש,להפוך,לנער לבעוט להכפיש לבוז וכד' שמורות לך בדיוק כמו שהן שמורות לי.
    הטענות על כך שבמחלקות שבהן מתקיים מחקר מדעי(או "מדעי") על "אחרים" ע'י אשכנזים בלבד ייתכן והן צודקות מהפן שבאקדמיה משתכרים החוקרים מכספי הציבור.למיטב הבנתי אין לכך דבר עם זכויות אדם פרטי לחקור על חשבון זמנו וכספו כל דבר שמעניין אותו.

    ולא ידעתי שאת תומכת גדולה כל כך בזכויות הקנין.או שזה מיוחד רק לזכויות הקנין שלך.

  85. איריס חפץ

    שמחה על תשובתך ועל זה שאתה לא מפחד מגברת חרדונה…
    אתחיל קודם מהקל אל הכבד: אני כמובן מסכימה שיש בשימוש במטאפורה הפבלובית רבדים שכורכים אותו למשהו חייתי ואטביסטי. ניסיתי גם להגיד למה זה חשוב, ובסך הכל אנחנו מסכימים על הענין הזה נראה לי. באופן כללי אני לא שוללת דימויים לחיות, אלא מתייחסת לגופה של מטאפורה ולהקשר בו היא נאמרת. אין דינו של "מסתובב כמו טווס" או "כמו תרנגול בלול" כדינו של "כמו ג'וקים מסוממים בבקבוק". נכון שבשניהם יש שימוש זואולוגי, אבל הוא לא בהכרח גזעני. בשביל זה המציאו מטאפורות והשאלה היא למה משווים. כאן לדעתי ההקבלה של שירה לא בעייתית, כי אכן מדובר בתגובה רפלקסיבית ולא רפלקטיבית.
    בענין הפניה להגמוניה:
    שאלה קשה. אתה צודק שהמזרחים צריכים לשכנע את בעלי הכוח לחלוקה שווה של המשאבים. אבל בעלי הכוח חושבים שהיא שווה היום, והמזרחים הם בסך הכל בטלנים ובגלל כל מיני בעיות שהיו בשנות החמישים זה נמשך ככה. השאלה היא אם זכויות זה משהו שמבקשים או דורשים. בעלי הכוח לעולם לא יוותרו עליו מרצונם: והנה, הרי בשנות התשעים היתה פריחה של המאבק המזרחי, מאז מצטרפים יותר ויותר אשכנזים אליו (חלקם כי הם יותר מודעים ושוחרי צדק אמיתיים וחלקם כי הם מסתפחים בעל כורחם למעמד השחור העני ומגלים אותו על בשרם): ובמקביל חוסר השוויון בישראל רק מחמיר. במשטר דמוקרטי (ולצורך הדיון נחליט שבישראל יש משטר כזה בגבולות הקו הירוק) צריך לשכנע את הבוחרים לא להצביע ולהשפיע בין בחירות לבחירות ולא את ההגמוניה, לדעתי. אלא אם כן יש לך דוגמא לאיזה שטראוס שהחליט לקחת את כל הדנקרים והגנגרים איתו ולעשות מהפכה…
    ההנחה שלך שאני טוענת ש"אדבר איתם בשפה שהם מבינים" היא הנחה שלך. לא אמרתי את זה, כיוון שאני לא חושבת (לפחות לא באופן מודע ומתוכנן, צריכה לחשוב עוד על האופציה שזה מה שאני מכירה ופועלת ככה באופן אוטומטי) ש"אשכנזים מבינים רק גזענות" חס וחלילה. אנשים חושבים באופן סטריאוטיפי, וזה מנגנון הישרדותי. ממה שאני יודעת ולמדתי, אפשר לפרק את זה רק דרך המודעות, ולכן הכתיבה כאן היא חלק מהפירוק הזה. היא מיועדת בעיקר למזרחים שיקראו את זה, כיוון שככה אני עשיתי את הדרך שלי מלב הקונצנזוס הציוני אל מחוצה לו ואני מכירה כמעט רק אקדמאים מזרחים שמנהלים כזה שיח עם אנשים וחולקים את הידע שלהם על בסיס יומיומי כמעט עם אחרים: וזה מתוך הבנה שלמזרחים אין אוניברסיטה ללמוד בה.
    ההתייחסות שלי היא לא אתנית לרוב: לא מעניין אותי אם למישהו יש גנים אשכנזים או לא. אני מגדלת את הילדים שלי עם אשכנזים וגויים, אבל יכולה לעשות את זה כיוון שיש לנו הבנה משותפת למערכות הכוח שמפעילות את העולם. בן הזוג שלי גם קופץ לפעמים כשאני אומרת משהו על "הגרמנים", גם כי הוא כלוא ולא מרגיש חופשי (ובמידה מסויימת של צדק, אין סימטריה בין הקורבן לתוקפן ומה שמותר לי כיהודיה להגיד על יהודים אסור לו כגרמני להגיד עלינו) להגיב בלי עכבות. אז אם מדובר על העברת ביקורת: במצב בו המשאבים היו מחולקים באופן שווה ואשכנזים היו מבקרים תרבות מזרחית באותה מידה בה מזרחים היו מבקרים תרבות אשכנזית, סחטין. למה לא? זה רק יכול להעשיר. אבל כש92% מהאקדמאים הם אשכנזים, אז תופעת תמר אלאור היא לא בעייתית רק בגלל התיזה שהיא מציגה. הרי שלמה סבירסקי, אשכנזי שנלחם להציג את התיזה שמראה איך המזרחים מנוחשלים הוקא מהאקדמיה האשכנזית: אז כן, אקדמיה שיותר מתשעים אחוז מאנשי הסגל שלה הם אשכנזים היא אקדמיה אשכנזית ולא אקדמיה של מייצגי-תזות-שלא-משאירות-מקום-למזרחים. ויש קורלציה בין ההרכב האתני שלה לבין האידיאולוגיה שהיא מייצגת. אתה לא חושב ככה? האקדמאים לא מגיעים למקומם דרך ועדות קידום? הם נמשחים למשרת פרופסור ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו?
    יכול להיות שאני מדברת בשפה של ההגמוניה ויכול להיות שלא, גם את זה אני צריכה לבדוק ולא מספיק מבינה עדיין. אבל אני עוד לא מכירה שפה אחרת: באותה השפה אני יכולה לדבר בלי בעיה עם יהודים לא ישראלים, שמקבלים את הנכבה, את דיכוי הנשים ואת דיכוי המזרחים כי אלו תופעות חובקות עולם. ליהודים בישראל אין מונופול על גזענות כידוע, אלא שהיא מכוסה ב"כולנו עם אחד" דביק. אתה בעצם אומר שאני זורקת על אשכנזיה לבנה מה שאני לא יכולה לזרוק על החברים שלי. אז כמו כל טיעון פרוידיאני, זה משהו שאי אפשר לסתור. אני רק יכולה להגיד שעם חלק מהחברים הללו אין לי הרבה קשר, ועם חלק כן. אני לא בוחרת חברים רק לפי הדעות שלהם (אבל ערכים בסיסיים משותפים עוזרים, ולפעמים מה שהיה נכון ללפני 20 שנה עומד במבחן הזמן גם אם אין דעות ועמדות משותפות ולא אחליף אותם עכשיו בכזו קלות). אם האשכנזיה הלבנה ראתה את מה ששירה כתבה ככתב שטנה, אז חבל לי בשבילה שהיא שם, אבל זו הבעיה שלה, ומכיוון שאין לי יותר מדי צורך לשכנע אותה, אלא את החברים המרוקאים (הטובים?) שלה, זה לא ממש משנה. אני יכולה להיות אחראית רק על החלק שלי בדיאלוג, ולבדוק אם הוא באמת מונע מסדיזם, כמו שאתה אומר. אם זה היה ככה, האם הייתי מקיימת איתך עכשיו דיאלוג? זה הרי בכלל לא מספק יצרים סדיסטיים אבל הרבה יותר מספק צרכים מנוגדים, לא?
    אני אנסה לקחת ממה שאתה כותב את החלקים שהם שלי, אבל יש כאן לא מעט אשכנזים שמגיבים לכתוב של שירה כאילו מדובר רק ב"זעם". בטח שיש כאן כעס, וצריך להיות. אבל יש כאן עוד דברים רבים שאתם מפספסים, וחבל.
    אם אנחנו מסכימים על זה שהתגובה של האשכנזים כאן נובעת מאשם, אז איך פורצים את המעגל הזה? את האשמה או כל רגש אישי, יכול רק בעל הרגש עצמו לפרק. אם זה ככה, ואם אנחנו רוצות לקיים איתם דיאלוג, אז דווקא כדאי לנו, לשיטתך, לעשות להם פרובוקציה, כדי שיגעו ברגש הזה לפחות ויטפלו בו. מכיר דרך אחרת לפרק אשמה?

  86. 100 מילים ואף אחד לא בודק

    וגם: ברור מהסרט שקוסקוס דגים זו לא האופציה הנבחרת של העדה המתוארת, כל החוכמה היא שהמהגר החכם רוצה לעשות משהו מתוחכם עם עודף הדגים המיותרים בעיר הנמל שכוחת האל. ממש כמו שהוא רוצה ומצליח להפוך גרוטאת ספינה למסעדה נחמדה.
    וגם: בתור חצי יהודיה ערביה תזכרו שהסרט הוא לא על מזרחים – שזה יהודים ערבים שמותר להם להתנשא על ערבים לא יהודים אבל אוי ואבוי אם יתנשאו עליהם פולנים – אלא על ערבים מוסלמים.
    וגם: בסרט החכם מאוד הזה (שבאמת ארוך מדי ומייגע ומעייף וכל חוכמתו לא תועיל לו) יש הומניות מוחלטת, אין שנאת "לבנים" ואין עליונות של עם המהגרים; יש מהגרים נפלאים, נלחמים, מקסימים; יש "לבנים" קרבנות; יש צרפתים הגונים יותר והגונים פחות, אבל כולם מוכנים לשחק את המשחק: אם הקוסקוס יצליח, הם יצטרפו אל המנצח, לא חשוב אם קוראים לו עבדאללה או תשובה; ויש מהגרים דור שני מרושעים קטנוניים. איזה פלא, ממש כמו בחיים. ממש כמו באתר "העוקץ".

  87. גנטיקה ואדנות חברתית שמגדירים אותי

    "אבל יש כאן לא מעט אשכנזים שמגיבים לכתוב של שירה כאילו מדובר רק ב"זעם". בטח שיש כאן כעס, וצריך להיות. אבל יש כאן עוד דברים רבים שאתם מפספסים, וחבל."

    את שוב ושוב מפספסת, לא משנה כמה מפורש וברור אני כותבת שוב ושוב: אני כותבת בכעס. אני כותבת בזעם כיוון שהשנאה פוגעת, הדיבור הגזעני פוגע, הדיבור עלי כעל מין- ההחלפה שלי האישית בכל דיכוי העולם, והביטול שלי הוא פוגע. ולכן זה מעורר בי כעס, זעם, עלבון ופגיעה. גם אצל שירה וקלריס חרבון ואצל כולם אותה הפגיעה כועסת וזועקת- וזה בסדר. עם זה אין לי שום בעיה. הבעיה היא שברגע שאני כותבת את המילה "כעס" את בכלל לא קוראת את המשפט, אלא רק חושבת 'מה זו זכותה של האשכנזיה לכעוס'- ולא שמה לב למה אני מפנה את תשומת ליבך. מספיק לשלול ממני את אנושיותי, את אישיותי, את כעסי גם כן! ואני לא מפספסת כלל וכלל עוד דברים רבים שנאמרים מעבר לכעס זה, והמחשבות ונקודות הבוחן והאבחנות הרבהות שיש כאן על דיכוי, על מלחמת זהויות, על תופעות ההירארכיות וכו'- לא אצל שירה ולא אצל קלריס ולא אצלך. רק נגד הפיכה המוחלטת שלי למשהי שאין לה זכות דבר בכל מה שקשור לדיכוי ואפלייה- כי נקודת המוצא היא שאני מדכא, ולא יכולה לחוש דיכוי בהגדרה, וכי לי אין כעס אלא רק אדנות (כמו שקפצה ירדנה אלון על אדון חרדון על שום היותו "אדון או קפצה שירה עליו על שום שהעיז לטעון שגם בידו, למרות היותו אשכנזי, כן יכולים להיות הכלים – ישר היא פירשה- אתה מגבה את האחזקה של האקדמיה בידיכם האשכנזיות- אתה אומר שלך יש הכלים ולנו למזרחים לא יהיו הכלים— זה ממש משתלט על הקריאה. )
    אף לא לרגע ולא בשום מקום, אם תחפשי טוב טוב ציטוט, לא תמצאי מקום שאני אומרת שהכל "זעם"- זה סטריאטיפ מטופש שמלבישים אותו על מה שכתבתי בלי לקרוא- כאילו בהכרח אם אני אשכנזייה אז גם אוריינטליסטית ועושה מכם שחורים כועסות שלא יכולות לשלוט על עצביהן בקור רוח מתורבת וכו' וכדומה. זה מגוחך. א-נ-י כעסתי. וניסיתי להסביר ממה כעסתי, וממה נפגעתי. אולי משהי תבין סוף סוף?? בנאדם, אשה, מזרחית מן הדיון פה- תסכים לדמיין את הדמיון המופרע כי אני יכולה להיות כועסת עליכן בצדק כלשהו, יכולה לא להיות גזענית עד לשד עצמותי ויכול להיות שלא משתמשת בחברה המזרחית שלי כקישוט בלבד? אתן באמת לא מסוגלת להעלות את זה על הדעת? אז מה המסקנה מזה אם כן?

  88. מוני יקים

    אולי בכלל צריך שנדון בינינו לבין עצמנו כמו שהם מתדיינים בינם לבין עצמם מזה 120 שנות ציונות אשכנזית. האם מערכי הכוחות שיוויוניים שדיון כזה יש לו פוטנציאל לפוריות כל שהיא ?
    אפשר לטעון בשם העקרון הדמוקרטי לפתיחות הדיון ולאפשרות שפתיחות כזו מאתגרת ומחזקת , אבל זה נראה לי שיקול מוטעה כי יש מאזן כוחות חסר שיוויוניות אותו מייצגת הגזענית המתקראת אשכנזיה לבנה שכנראה חברה באיזה ארגון קלו קלאקס קליין אשכנזי כל שהוא. היא בכוחניות המאפיינת את אלו שיש להם לאן לסגת מתבכיינת על הפגיעות האישיות שהיא נפגעת מכך שמאשימים אותה בהשתייכות לקולקטיב האשכנזי הגזעני ויורה מטחים אין סופיים ובילתי מובנים על הבעיות הנפשיות שנגרמות לה עקב הפיכתה למטרה להאשמות.
    אין בדבריה ולו חצי דבר מהנושא המדובר עצמו אלא רק הטקטיקה הישנה "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה".
    אם אתר העוקץ מצעו העיקרי הוא יציאה כל שהיא מהמחנק של הדיון הציבורי בנושאים הנידונים אז מן הראוי שלא תבוצענה פסילות של תגובות ללא סיבות נראות לעין כשהמתלוננים היחידים בענין הם המזרחים. גם אם אנו בעלי רגישות, האם אין בכך בגידה ברעיון הבסיסי עליו קם אתר זה ?
    זה קשור לראשית דברי בקשר לחוסר הטעם בדיונים עם אשכנזים שכל מה שהם מנסים לעשות זה לנער מעל
    כתפיהם את אדרת הגזענות המולבשת עליהם הן כקולקטיב והן כיחידים. וכך האתר הופך לבמה של התנצחויות בין הטיעונים המבוססים והצודקים על הווית הגזענות האשכנזית כבסיס מודע לכל ההפרדות והריבודים המעמדיים
    בחברה שבה מסכן כל יחיד את חייו לפי הוראות המעמד השליט במלחמות בהן "כל העם צבא" ואילו במציאות
    היום יומית יש "שווים ושווים יותר" וכל זה על בסיס ההשתייכות האתנית לאומית, גזענות לבנה די נמאסת !!!

  89. איריס חפץ

    בכלל לא התכוונתי לזעם שלך, אלא לכך שיש מגיבים שרואים אצל שירה בעיקר זעם, שחושבים שהיא הזועמת כאן. מכיוון שאני מכירה את שירה ויודעת שהיא כלכך רחוקה מאיך שמציירים אותה כאן, כתבתי את זה. אותך אני כמובן לא מכירה. לא מבינה למה קפצת מזה. רוצה לכעוס? לכי על זה. אני בטח לא התכוונתי לעמוד בדרכך.
    רוצה לדבר על זה? גם אפשר, כמו שכתבתי לך בתחילה. אבל כמו בני אדם. ממקום מושבך האנונימי, את לא יכולה להשמיץ ככה אנשים שמזדהים בשמם וגם לקיים דיאלוג תחת חמישה שמות בדויים שונים ואת בטח לא יכולה לבקש ממני גם שאהיה אחראית לתגובות של אחרים כלפייך. כל הנשים שציינת, כתבו לך בשמן המלא והמזוהה והן לא מסתתרות מאחורי כינויים.

  90. ירדנה אלון

    לגנטיקה ואדנות חברתית – ובכן זה היחס הדו ערכי שמאפיין את החשיבה ואת המבט האירופוצנטרי, וזה ניכר לא מעט גם בגישתך,מצד אחד את כועסת על הייחס המבייש והמשפיל שאת זוכה לו מחלקינו, וזכותך לכעוס בעצם זו זכות השמורה לכל אדם וזאת מפני שהכעס מגדיר את הגבולות של הטריטוריה האישית, כשאנחנו כועסים אנחנו בעצם אומרים לצד המכעיס "עד כאן" ומכאן זה לא עובר", ולכל אחד יש את גבולות הטריטוריה שלו ,וכמובן ניתן להפריד בין כעס ובין שינאה, (גם אמא שכועסת על ילדה בגלל שהוא חצה את הגבולות כועסת אולם עדיין אוהבת)ולכן נכון וחשוב לעניות דעתי לעשות את ההבחנה בין השניים.)אולם מתגובותייך עד כה עולים בד בבד שני קולות, קול אחד שמסכים שאנחנו חברה גזענית בין היתר גם כלפי מזרחיים אולם לא רק, ומאידך כשהמזרחים מתמקדים לרגע בכאב האישי שלהם (בדיוק כפי שאת התמקדת בכאב האישי שלך כבת לדור ניצולי השואה) ומותחים בקורת ,את מבטלת את הביקורת הזאת,כאילו לנו אסור לבקר,ומציבה לנו את הגבולות של מה מותר לנו לבקר,ועד כמה מותר לנו לבקר,ומהם גבולות הביקורת שאת מתירה לנו,מותר לנו לכעוס אולם עלינו לכעוס בנימוס,כי מי יודע לאיזה השתלחות ייצרית נגיע,
    היחס הדו ערכי הזה, ואמרתי שהוא מאפיין של האירופוצנטריות מתבטא לא רק בתגובותייך מתבטא בעוד תחומים, מצד אחד אתם מבקשים מאיתנו שותפות גורל בכאב (של השואה למשל למרות שלא חווינו אותה)אולםמאידך האירופוצנטריות אטומה לחלוטין לכאב ההגירה שלנו ולתוצאותיו ההרסניות לגבינו,שותפות גורל של מאבק צבאי התובע קורבנות מכולנו,וניכוס השכול וההקרבה רק לצד שלכם, מצד אחד מציעים השתתפות בבנייה של המפעל הציוני ומאידך מנכסים את כל המפעל הציוני רק לכם ומדירים וממדרים את חלקנו בו(ואני לא נכנסת כלל לסוגייה על המפעל הציוני לכשעצמו )
    מצד אחד רוצים ליצור כאן תרבות של כולם- אולם זורקים אותנו לשוליים כשאנחנו באים לתרום את חלקנו ומציבים לנו גבולות של מה קביל בעינכם תרבותית ומה לא קביל מה אתם מוכנים לקחת ומה פסול ונחשב כתת תרבות,דרך אגב זהו גם היחס שהפלשתינאים מקבלים מכם מצד אחד מדברים על שלום אולם כל הזמן מתכננים ועושים את המלחמה הבאה,
    ובתור אלה שלקחו תחת חסותם את ההגמוניה להחליט עבור אחרים , ולהציב גבולות, לא הצלחתם בדבר הכי עמוק והכי משמעותי וזה הצבת גבולות ברורים ומוגדרים של הטריטוריה הפיסית של הבית, במשך כל שנות שילטונכם לא הצלחתם להכריע מה יהיו גבולות המדינה, ועם ללא גבולות ברורים ומוגדרים , יוצר חברה ללא גבולות ברורים ומוגדרים.
    היחס הדו ערכי הזה הוא מאוד מבלבל,שכן הצד השני לעולם לא יודע מתי הוא בסדר ומתי לא, וגם כשהוא בסדר הוא חוטף, פעם ליטוף ופעם סטירה, זה יוצר חוסר אמון משווע כלפיכם,חשדנות,ועוד דברים רבים שלא מסייעים לרצון של שיתוף פעולה ושל הסכמות הדדיות, ואת אותה התוצאה אנחנו רואים גם בצד של מערכת היחסים עם הפלשיתנאים, שגם הם לא רוחשם כבוד רב ואמון רב בעיקר ודווקא לשמאל הישראלי מפני שעם הימין הישראלי הם יודעים טוב מאוד הייכן הם עומדים.
    הפרשנות שלי האישית מאוד היא שזה נובע מחוסר זהות שלכם, מטישטוש ועירפול של ההגדרה העצמית שלכם, אתם לא אירופאים ועמוק בתוככם אתם יודעים זאת למרות שאתם מסרבים לקבל זאת.אבל האידאולוגיה הציונית שיצרתם דורשת מכם להיות "וינה שעל גדות הים התיכון"וכבר גיליתם שזה בלתי אפשרי,
    האידאולוגיה של "היהודי החדש", הציבה בפניכם סט של מה מותר לכם להיות ומה אסור לכם להיות מבלי להתחשב במציאות שאליה נולדתם ובה אתם חיים ויש לה הדינאמיקה שלה, והצמיחה הטבעית שלה מפני שהמציאות היא דינאמית ומשתנה אבל סט ההתנהגויות לא מעוניין להשתנות(ממש כמו ההלכה היהודית האירופוצנטרית שמתקשה בשינויי הזמנים ובהתחדשות של המציאות ודנה רבבות אנשים במקום לחיי סיפוק ואושר באמונה לחיי אומללות)
    ואם רוצים למגר את הגזענות, להפיל את החומות, ליצור כאן חיים של שוויון ואחווה (לאו דווקא של אהבה) משהו צריך להשתנות אצלכם, אתם חייבים להגדיר את עצמכם, להחליט מי אתם, ואז לעניות דעתי יהיה נקל על כל הצדדים האחרים להתדיין איתכם ביישוב הדעת ולא מתוך התפרצויות רגשיות של זעם כעס תסכול שתוצאתם שינאה,מפני שהיחס הדו ערכי שאתם נוקטים בו יותר משיש בו הגיון כלשהו יש תחושה של גחמה, של קפריזה, ככה אנחנו רוצים עכשיו וככה אנחנו רוצים אחר כך בלי שום הגיון שעוזר להבין למה עכשיו ככה ומחר בדיוק ההפך, זאת לא סמכותיות זו מרותנות וכנגד המרותנות הזאת יוצאים נגדכם וחוסר ההגיון ששולט בהתייחסות שלכם לכל הסובב אתכם.

  91. יוני

    ירדנה, את מודעת לכך שרוב האשכנזים הגיעו לכאן בשנות ה-50 ואין להם כלום עם האידיאולוגיה של "אדם חדש"?
    בכלל לא ענית לי, מה טוב במרוקו, בתימן ובעירק? האם לא עדיף לשאוף להיות כמו שבדיה וצרפת?

  92. די לרציונליזציות המצדיקות גזענות!

    "לגנטיקה ואדנות חברתית – ובכן זה היחס הדו ערכי שמאפיין את החשיבה ואת המבט האירופוצנטרי, וזה ניכר לא מעט גם בגישתך,מצד אחד את כועסת על הייחס המבייש והמשפיל שאת זוכה לו מחלקינו, וזכותך לכעוס בעצם זו זכות השמורה לכל אדם וזאת מפני שהכעס מגדיר את הגבולות של הטריטוריה האישית, כשאנחנו כועסים אנחנו בעצם אומרים לצד המכעיס "עד כאן" ומכאן זה לא עובר", ולכל אחד יש את גבולות הטריטוריה שלו ,וכמובן ניתן להפריד בין כעס ובין שינאה, (גם אמא שכועסת על ילדה בגלל שהוא חצה את הגבולות כועסת אולם עדיין אוהבת)ולכן נכון וחשוב לעניות דעתי לעשות את ההבחנה בין השניים.)אולם מתגובותייך עד כה עולים בד בבד שני קולות, קול אחד שמסכים שאנחנו חברה גזענית בין היתר גם כלפי מזרחיים אולם לא רק, ומאידך כשהמזרחים מתמקדים לרגע בכאב האישי שלהם (בדיוק כפי שאת התמקדת בכאב האישי שלך כבת לדור ניצולי השואה)"

    לא התמקדתי בכאב שלי כבת דור לניצולי שואה. מחיתי על כתיבה סטיראוטיפית של שירה והן של עוד משהי שם ביחס לשואה. זה לא מן העניין כאן מבחינת מה שאני מנסה להגיד לדבר על כאב השואה, והאמת היא ש"כאב" השואה לא משחק כזה תפקיד בחיי. ניסיתי להצביע על כתיבה סטריאוטיפית, לא שונה במהותה מהתיחסות סטריאוטיפית-אוריינטליסטית כלפי "האוריינט". כך גם שירה כתבה על השואה, וזה מגוחך.

    " ומותחים בקורת ,את מבטלת את הביקורת הזאת,כאילו לנו אסור לבקר,ומציבה לנו את הגבולות של מה מותר לנו לבקר,ועד כמה מותר לנו לבקר,ומהם גבולות הביקורת שאת מתירה לנו,מותר לנו לכעוס אולם עלינו לכעוס בנימוס,כי מי יודע לאיזה השתלחות ייצרית נגיע,"

    לא אמרתי בשום מקום שאתן צריכות לכעוס בנימוס. להיפך. אין לי צורך בדיון מנומס כדי להתנות את הלגיטימיות שלו. בכלל לא. בנוסף, אני לא מבטלת שום ביקורת על ההגמוניה האשכנזית, על האפליה, על המחיקה, על הפגיעה, על הדיכוי, ועל המשכן של כל אלו. אני טוענת, בדומה לאדון חרדון- כי בתוך הביקורת הלחלוטין לגיטימית, רצוייה, ומציאותית, חשובה והכרחית לשינוי תודעתי,
    כאשר ביקרות חשובה זאת ספוגה בגזענות אשר מדברת כל הזמן על "האשכנזים"- כולם- ומדברת אל אשכנזיה ספציפית- אני- ושוב0 מה זה משנה איך קוראים לי?) כעל כובשת במהותה, מדכאת במהותה, גועלית ונחותה (משתמע כל הזמן ממוטיב החום-קור) תרבותית ואנושית מאשר כל מזרחי- כי זה עניין של תרבות, אבל בהכרח אני נחותה. ככה אתן כותבות עלי, ועל אשכנזים בהגדרה, תוך כדי שאתן כותבות כביכול נגד גזענות.
    אין ספק, שישנה התנשאות, אין ספק שישנה הדרה, אין ספק שכל הדברים הללו נוכחים כמו לפני 30 שנה. אבל כן יש שיפור. חפשו בבקשה טוב טוב, ברצינות- ולא בכל מני טריקים פרואידיאנים – ולא תמצאו שהכחשתי, שהפחתתי, או שזלזלתי, לא תמצאו זאת. וגם לא תמצאו שום התשאות משום סוג על מזרחיות- ערביות- או כלפי שום דבר. בבקשה הביאו לי ציטוט שיש בו מן ההתנשאות.
    פשוט לא תמצאו כי אין.
    איפה קראת שאני כותבת שאתן צריכות לכתוב בנימוס?
    בבקשה הראי לי

    לא אמרתי בשום מקום שאתן צריכות לכעוס בנימוס. להיפך. כעסתי בעצמי. אמרתי שאתן לא יכולות להלחם בגזענות, לכתוב בכעס בפגיעה של גזענות ובאותה העת לדבר בצורה גזענית. לא באופן כללי (האשכנזים כולם חראות, נחותים תרבותית, גזענים מדכאים כולם במהותם) וגם באופן פרטני וממוקד- כלפי, כאשר פעם אחת לא קראו את מה שאני כתבתי בצורה שלא קוראת מתוך גזענות ומלבישה ומחפשת בנרות את ההתנשאות שלי- את הגזענות אצלי- וגם הצליחו למצוא אותה -0 אבל כהנחת יסוד. כיוון שלא הבעתי התנשאות ולו במקום אחד.

    "היחס הדו ערכי הזה, ואמרתי שהוא מאפיין של האירופוצנטריות מתבטא לא רק בתגובותייך מתבטא בעוד תחומים, מצד אחד אתם מבקשים מאיתנו שותפות גורל בכאב (של השואה למשל למרות שלא חווינו אותה)"

    לא ביקשתי מאף אחד שותפות גורל בכאב על שום דבר, לא על השואה, ולא על שום דבר. שוב, אין לי שום עניין בשחייה בביצת השואה. אמרתי שגם הכתיבה על השואה פה היתה סטריאוטיפית, ואבהיר טוב יותר- לא פחות מאשר בטקסים של הסוכנות. לא ביקשתי מאף אחת מכן להזדהות עם שום דבר באופן כללי חוץ מלהפסיק לכתוב בצורה סטריאוטיפית.גם אין לי שום צורך כזה וגם אף אחד לא צריך לבקש שותפות גורל לגורל לא משותף.

    "אולםמאידך האירופוצנטריות אטומה לחלוטין לכאב ההגירה שלנו ולתוצאותיו ההרסניות לגבינו,שותפות גורל של מאבק צבאי התובע קורבנות מכולנו,וניכוס השכול וההקרבה רק לצד שלכם, מצד אחד מציעים השתתפות בבנייה של המפעל הציוני ומאידך מנכסים את כל המפעל הציוני רק לכם ומדירים וממדרים את חלקנו בו(ואני לא נכנסת כלל לסוגייה על המפעל הציוני לכשעצמו )"

    תגידי, את בסדר? כמה פעמים אפשר לכתוב שאני חושבת שהכאב הוא מוצדק, שאני חווה (אמנם לא בדיוק מהזווית שלכם) את הגזענות יום יום, שאני רואה אותה, שאני חווה אותה מהכיוונים של השנאה שלכן לדוגמא, של הרבה אחרים, הגזענות היא ממש מכל הכיוונים, ולא כולם מכוונים אלי, ואני בהחלט עדה לה וחשה אותה. אז מה את רוצה?
    מתי ניכסתי את השכול וההקרבה? עם מי את חושבת שאת מדברת? עם לימור לבנת? מאיפה את ממציאה דברים כאלה שאף פעם לא כתבתי?
    מה אכפת לי מהמפעל הציוני? ואין לי שום גאווה להיות חלק ממנו. אני אנטי-ציונית בכל רמ"ח איברי וממה הסקת שיש לי איזה שיח על כך שאתם לא לוקחים מספיק חלק בציונות או משהו כזה אין לי מושג? את קוראת את התגובות שלי בכלל? מי מדיר אותך ממה? אמרתי חזור ושנו שהדיבור הגזעני על הגזע האשכנזי , הדיבור הסטריאוטיפי, רדוד, בינארי, לעוס, שונא שנאה גזענית- אינו משחרר, אינו בונה תודעה אנטי גזענית ואיננו מקובל עלי.

    "מצד אחד רוצים ליצור כאן תרבות של כולם- אולם זורקים אותנו לשוליים כשאנחנו באים לתרום את חלקנו ומציבים לנו גבולות של מה קביל בעינכם תרבותית ומה לא קביל מה אתם מוכנים לקחת ומה פסול ונחשב כתת תרבות,דרך אגב זהו גם היחס שהפלשתינאים מקבלים מכם מצד אחד מדברים על שלום אולם כל הזמן מתכננים ועושים את המלחמה הבאה,"

    איפה זרקתי אותך לשוליים- אני – בדברי פה. על ההדרה והגזענות וההשתקה והאאפליה והדיכוי אני יודעת. בואי תראי לי איפה זרקתי אותך לשוליים.
    מי זה "אתם"? שוב, פה את פשוט משתפכת בלי שום קשר לשום דבר שכתבתי. גזענות לא כבילה נקודה. בשום מקום. כתיבה סטריאוטיפית רדודה לא מוצלחת לשום שחרור תודעתי ומאבק מעמדי וחברתי.
    מתי כתבתי על תת תרבות? למה את ממציאה דברים? מי מתכנן את המלחמה הבאה? אני ? מענין מאוד.

    "ובתור אלה שלקחו תחת חסותם את ההגמוניה להחליט עבור אחרים , ולהציב גבולות, לא הצלחתם בדבר הכי עמוק והכי משמעותי וזה הצבת גבולות ברורים ומוגדרים של הטריטוריה הפיסית של הבית, במשך כל שנות שילטונכם לא הצלחתם להכריע מה יהיו גבולות המדינה, ועם ללא גבולות ברורים ומוגדרים , יוצר חברה ללא גבולות ברורים ומוגדרים."

    זה פשוט מגוחך. מעולם לא הייתי עם כמו בשירו הדגול של שלמה ארצי כמו עכשיו, או בנאומים של מנהיגים פאשיסטים למניהם כאשר מדברים אלי בלשון "לא הצלחתם להכריע מה יהיו גבולות המדינה.)ץ.
    גברת ירדנה, אם אני הייתי מחליטה מה היו גבולות המדינה, הם מזמן היו גבולות 67, ולאחרונה מדינה אחת , אולי. למרות שזה נראה לי לא ריאלי.

    "היחס הדו ערכי הזה הוא מאוד מבלבל,שכן הצד השני לעולם לא יודע מתי הוא בסדר ומתי לא, וגם כשהוא בסדר הוא חוטף, פעם ליטוף ופעם סטירה, "

    מכיוון שהמאבק המזרחי לא בחיתוליו, ומכיוון שגזענות אינה מקובלת בשום תנאי (ומזיקה למאבק מזרחי גם כן, כמו לכל דבר ומאבק בעולם), וכתיבה גזענית ושנאה גזענית (לא מעמדית- גזענית- מהות הנובעת מגזע) הן לא מקובלות בשום תנאי- אז תמשיכי להתבלבל את. אותי זה לא מבלבל, ויש לי את הנטייה לאפס סובלנות כלפי גזענות. לאחרונה גם הסמוייה, יותר או פחות- נהיות לי ברורות יותר ויותר.
    אולי אם תקחי יותר זמן לקרוא את התגובות שלי ולא תנחשי מראש מה כתוב שם תדעי שלא מדובר בליטופים אלא בסדרת סטירות שאומרת "לא אקבל את הגזענות הזאת ואת הרציונליזציות שלה."

    "זה יוצר חוסר אמון משווע כלפיכם,חשדנות,ועוד דברים רבים שלא מסייעים לרצון של שיתוף פעולה ושל הסכמות הדדיות, ואת אותה התוצאה אנחנו רואים גם בצד של מערכת היחסים עם הפלשיתנאים, שגם הם לא רוחשים כבוד רב ואמון רב בעיקר ודווקא לשמאל הישראלי מפני שעם הימין הישראלי הם יודעים טוב מאוד הייכן הם עומדים."

    אין ספק שאלו אבחנות חשובות לגבי פתולוגיות השמאל הרבות. למדנו המון מזה.
    נרשום למאבקים הבאים.

    "הפרשנות שלי האישית מאוד היא שזה נובע מחוסר זהות שלכם, מטישטוש ועירפול של ההגדרה העצמית שלכם, אתם לא אירופאים ועמוק בתוככם אתם יודעים זאת למרות שאתם מסרבים לקבל זאת.אבל האידאולוגיה הציונית שיצרתם דורשת מכם להיות "וינה שעל גדות הים התיכון"וכבר גיליתם שזה בלתי אפשרי, "

    הזהות שלי בסדר גמור. תודה לך על עוד נסיון למחיקת זהות. החוצפה הזאת פשוט לא מפסיקה מה? "כבר גיליתם", "האידאולוגיה הציונית שיצרתם"- גברת פסיכופתית- גם בשנות העשרים היו אנטי ציונים. היה בובר, מאגנס, היו כאלה שלא הסכימו לשתף פעולה עם הציונות, היה ברנר, היה ליבוביץ. כולם פולנים או גרמנים- אשכנזים בקיצור, ומה לעשות שזה לא מתיישב יפה עם התיאוריה הגזענית שלך והפיכת כל ה"אשכנזים" למפלצת מרובת ראשים.
    זה פשוט עלוב כל כך.

    "האידאולוגיה של "היהודי החדש", הציבה בפניכם סט של מה מותר לכם להיות ומה אסור לכם להיות מבלי להתחשב במציאות שאליה נולדתם ובה אתם חיים ויש לה הדינאמיקה שלה, והצמיחה הטבעית שלה מפני שהמציאות היא דינאמית ומשתנה אבל סט ההתנהגויות לא מעוניין להשתנות(ממש כמו ההלכה היהודית האירופוצנטרית שמתקשה בשינויי הזמנים ובהתחדשות של המציאות ודנה רבבות אנשים במקום לחיי סיפוק ואושר באמונה לחיי אומללות)"

    אין ספק שהציונות חסלה את כל הנופח התרבותי של התפוצות השונות בכפייתה הכוחנית של "יהודי חדש" עם פוסטר פאשיסטי שאמור להחליף תרבויות שלמות. זה עשה את החיסול הממוקד הזה לכולם- וזה אכן נושא מורכב, שאותו לא הכחשתי לרגע. מה שמפתיע הוא שאת מאשימה אותי באופן אישי בקונספרציה הזו, , בהרס הזה. תודה רבה.

    "ואם רוצים למגר את הגזענות, להפיל את החומות, ליצור כאן חיים של שוויון ואחווה (לאו דווקא של אהבה) "משהו צריך להשתנות אצלכם, אתם חייבים להגדיר את עצמכם, להחליט מי אתם, ואז לעניות דעתי יהיה נקל על כל הצדדים האחרים להתדיין איתכם ביישוב הדעת ולא מתוך התפרצויות רגשיות של זעם כעס תסכול שתוצאתם שינאה,מפני שהיחס הדו ערכי שאתם נוקטים בו יותר משיש בו הגיון כלשהו יש תחושה של גחמה, של קפריזה, ככה אנחנו רוצים עכשיו וככה אנחנו רוצים אחר כך בלי שום הגיון שעוזר להבין למה עכשיו ככה ומחר בדיוק ההפך, זאת לא סמכותיות זו מרותנות וכנגד המרותנות הזאת יוצאים נגדכם וחוסר ההגיון ששולט בהתייחסות שלכם לכל הסובב אתכם."

    "משהו צריך להשתנות אצלכם, אתם חייבים להגדיר את עצמכם, להחליט מי אתם"
    אני יודעת היטב מי אני. אני חוזרת ומבקשת להפסיק להתייחס אלי כאל אובייקט מוגדר מראש, נחות, פוגעני בהגדרה. הבנת? זאת גזענות.
    "וחוסר ההגיון ששולט בהתייחסות שלכם לכל הסובב אתכם"
    את זה אדוארד סעיד הסביר טוב מאוד. אוריינטליזם הפוך.
    שוב- התנשאות, גזענות- הכללה שלי עם כל הגזענים האשכנזים. הפחתה של יכולת השיפוט שלי וכו'.
    כל מה שמניע אותי בהגדרה זה גזענות, זה התנשאות.
    אבל א-ת כתבת את הציטוט הנ"ל ירדנה. לא גולדה. את בעצמך.

    אין אצלי שום יחס דו ערכי. את פשוט לא יודעת לקרוא.

    מעניין איפה נפגשים זקני אשכנז כדי שאוכל לבוא להתעדכן בכל הרוע המתוכנן הזה (על ידי כל האשכנים החארות בכל רגע מאז תחילת הציונות ועד רגע זה), כי לפי מה שאת כותבת זאת קונספרציה ברורה, שמפאת מוצאי אני חייבת למצוא שם את מקומי.
    כבר מתחילה לתפוראת הכובע הלבן הגבוה, אבל עם מגן דוד באמצע.

  93. ירדנה אלון

    ליוני – בקשר לשאלה הראשונה, אז מה אם עלו בשנות החמישים הם אימצו מהר מאוד את האידאולוגיה של אלה שכבר היו כאן .
    בקשר לשאלה השנייה , אל תסמוך על האינפורמציה שלי רוצה לדעת מה טוב במקומות האלה? לך תקרא,לך תלמד,לך תתעניין, שב בספריות ציבוריות וקרא ספרים , לך לסטימצקי (יש להם כל כך הרבה ספרים שהם אפילו מוכרים אותם)לך תחקור את הדברים בעצמך ואז תלמד מה היה טוב שם ומה לא היה טוב שם,בדיוק כמו בשווייץ ובצרפת ובשבדיה, (יש שם דברים טובים ויש דברים פחות טובים)שום דבר ככל שזה נוגע למקומות גיאו תרבותיים הוא לא רע מוחלט או טוב מוחלט.אבל לך תלמד את הנושא, פתח לעצמך טעם וסגנון אישי ודיעה עצמאית למה לך לסמוך עלי ועל טעמי האישי?ועל דעותי?

  94. יוני

    מה לדעתך הדברים היותר טובים בצרפת ושבדיה לעומת תימן ומרוקו? האם בתרבות המערב האירופאית ישנם גם דברים שטובים יותר מתרבות המזרח (לדעתך) כשם שישנם דברים רעים יותר? ואם את משיבה על שאלה זו בחיוב, מה הדברים הטובים יותר (לדעתך) בתרבות המערב אירופאית לעומת התרבות המוסלמית?

  95. מוני יקים

    הבעיה היא שבמקום להביא לנו את הדברים הטובים מייבאים את תת התרבות המערבית. במקום דמוקרטיה וזכויות האדם מביאים את הקפיטליזם החזירי ואת הוליבוד. במקום הומניזם וסוציאליזם מביאים לנו את הגזענות והגלובליזם. פקח עינים ותמשיך עם קו המחשבה. אם זה לא יספיק לך תכנס לתגובותיה של האשכנזיה הלבנה על שלל מסכותיה ותחכים.

  96. איציק

    ליוני הסקרן

    אירופה זאת תרבות שיסודה בברבריות אכזרית עקב תחרות על כיבוש העולם ושליטה גורפת באמונתה הדתית של תושביו ובמשאביהם החומריים והאנושיים,
    העולם עד לא מזמן היה מחולק בין הקולוניות האירופאיות למינהן אחרי מסעות צלב רצחניים החל מאסיה, אפריקה אמריקה והשיא השואה בגרמניה (כן מדובר באירופים נאורים ותרבותיים ביותר על פי ההיררכיה האשכנזית..).

    היום האירופים הם קובעי הטון התרבותי והמדעי בזכות הרווחה שהתאפשרה מההון החומרי והאנושי ששדדו משאר העולם לאורך השנים.

    אגב, לאף אחד לא ברור עדיין מה הקשר בין מזרח אירופה של לפני המלחמה, ופולין בעיקר, למערב הנוכחי,
    קשר טבעי באופן חשוד ומוזר המתקיים במדינת ישראל בלבד, קשר שלא יעלה על הדעת בשאר העולם,
    קשר שהיווה הנחת מוצא בהצדקת היררכית הגזע שבשמה דוכאו המזרחים ולפיה קודמו אינטרסים של אנשים ממוצא פולני באופן חריג בכל קנה מידה ביחס להתפלגות הטבעית שלהם באוכלוסיה, אלא אם כן מדובר באמת
    באליטה אינטלקטואלית גנטית מה שלא ממש עולה מבדיקת יצוגם בין מקבלי פרס הנובל..

  97. עוד פעם אני

    "רוצה לכעוס? לכי על זה. אני בטח לא התכוונתי לעמוד בדרכך."

    את לא יכולה לעמוד בדרכי. גם אשכנזיות לפעמים כועסות בצדק. תודה רבה על נדיבותך.
    סוף סוף מישהי פה התגברה על איזה מחסום.

    "רוצה לדבר על זה? גם אפשר, כמו שכתבתי לך בתחילה. אבל כמו בני אדם. ממקום מושבך האנונימי, את לא יכולה להשמיץ ככה אנשים שמזדהים בשמם וגם לקיים דיאלוג תחת חמישה שמות בדויים שונים ואת בטח לא יכולה לבקש ממני גם שאהיה אחראית לתגובות של אחרים כלפייך. כל הנשים שציינת, כתבו לך בשמן המלא והמזוהה והן לא מסתתרות מאחורי כינויים. "
    לא השמצתי אף אחד. אשמח אם תצטטי איזו השמצה כדי להצדיק את אשמת ההשמצה. מה שכן יש והרבה זה עשרות סילופים של מה שכתבתי, נסיון להשתיק אשכנזיה שלא יכול להיות שהיא כועסת על משהו, התנשאות מתמשכת וגזענית מן הכוון שלכן. לא דברתי כל כך בנימוס, אבל באופן יחסי למה שכתבו כלפי האינטלקטואליות המכובדות, זה לא היה הרבה פחות מכובד. אז כעסתי בחזרה.

    לגבי הכינויים השונים- כל הכינויים כולם (חמש או עשר-לא משנה- ) הם ביסודו של דבר אותו הכינוי, וכולם לוחצים על אותה הנקודה באופן מהותי וכולם משחקות את אותו התפקיד – של חידוד נושא הדיון. זה נתפס כפרובוקטיבי, אבל כמו ששאלתי כבר- מדוע זה כל כך פרובוקטיבי? אתן כל הזמן מצהירות על עצמכן מזרחיות, מזרחיות פמיניסטיות, מזרחיות שחורות גאות, יש לזה מאה וורסיות. אבל אם אני כותבת אשכנזיה לבנה (לא בגלל שזה ממלא אותי איזו גאווה יתרה או שיש לי צורך במאבק על גאווה כנגד דיכוי והתנשאות (כמו black is beautiful)- כלל או כלל לא-, אין אני מכחידה שלי היתה וישנה הפריוילגיה לא לספוג גזענות כלפי עורי ה(לא) כהה, אבל לאורך כל ילדותי בהחלט ספגתי זעם מזרחי, מילדים ומבוגרים, בדומה מאוד ממה שקורה בדיון פה. שלעגו לי "ילדת שמנת" עוד בגן, ואח"כ בביה"ס, וגם כמה אמהות בשכונה שעודו את ילדיהם להרביץ לי- כי מגיע לי- לנו- וביחס קר ברחוב ובמקומות בעסקים ממזרחים- והאפולוגטיקה הקיומית היא חלק ממני, והצורך להוכיח שאני "בסדר" היא חלק ממני, וואת כל זה אני מבינה ומקבלת, את הסיבות לכל זה אני מבינה, אבל אני לא יכולה להגיד שלא נמאס לי. אז תגידו ברפלקס- טוב מאוד! מגיע לך. וזה בדיוק אותו הדבר. אולי זה לימד אותי באמת על אותו הדבר, אבל כאשר מקיימים כביכול מאבק נגד הגזענות זה פשוט לא מתקבל. זה פשוט יריה ברגל. כשעוד מוסיפים לזה כביכול דיון תרבותי ואינטלקטואלי, אבל חשוב מכל מאבק מעמדי ואנטי גזעני- זה אבסורד חולני .) אז זו הפואנטה המרכזית של הדיון. המוצא שלי לא יכול להיות הנחת יסוד להיותי גזענית, נחותה ומדכאת בהגדרה, ולא יכול להצדיק התנשאות. פשוט ככה. אז למרות שזו לא אמורה להיות פרובוקציה, לצערי זאת כן פרובוקציה שנועדה להדגיש את האבסורד שבזה שוב ושוב.
    לגבי שמי- אז לך קוראים איריס חפץ, לירדנה קוראים ירדנה, לשירה שירה.. .. אבל הפואנטה של השם חסר הזהות- זו שהיא מוצא בלבד- הייתה חשובה לי לעין שיעור מאשר לבלבל אותה עם זהות מסויימת. השארתי אותה מבוססת על הגזע ה"נאשם" בלבד, כי התעקשתי שיש לי לגיטימיות להסתובב עם גנים, ועדיין להיות אינדיבידואל, ולאוו דווקא גזענית בדברי ובליבי. הפואנטה של מחיקת שמי לא הייתה מחיקת הפרסונה (שלי) שיושבת שם, בדיוק כמו שאת יושבת שם-אי אפשר למחוק פרסונה. רק את מסמן השם, שאותו דווקא היה לי חשוב להחליף במוצא. "אשכנזיה לבנה ורודה מנייקית"- הייתה בחורה כועסת, ורחמנא ליצלן- אשכנזיה. מחיקת המסמן הפרסונלי והדגשת הנטייה להנחות הנחות היסוד לגבי טיבה- ("אדנות תרבותית" אינהרנטית וכו' -כפי שכל הזמן מתייחסים אלי וכפי ש-לא- קוראות את תוכן דברי) על בסיס הגזע הייתה חשובה הרבה יותר משמי, וזה מבחינתי שמר על ה"פרובוקציה" המגוחכת הזו. מבחינתי המבחן שלכן הוא מתי תתגברו וזו תחדל להיות כזו פרובוקציה. אם אצליח (בכלל) להעביר את הפואנטה.- אם יווצר איזה דיאלוג עם מה שיש לי להגיד. זה הולך די קשה.

    ושוב, מה זה כל כך משנה. בכל "תרבות" הטוקבקים יש את 'אומץ' המשימה – לכתוב מי אתה. לדעתי התוכן חשוב הרבה יותר. וגם אם כתובתן כולכן את שמכן- אני לא מכירה, ואין לי את האשלייה שאני מכירה אף אחת מכן. אני כן לומדת על הבילבול הכל כך גדול שיש בין מאבק נגד גזענות, בין מאבק מזרחי לבין הכלה של דפוסי הגזענות בעצמם. את הכעס אני לא רק מבינה, אני גם חושבת שהוא הכרחי, אבל מתי שהוא בעצמו סטריאוטיפי וגזעני- אין לקבל זאת. אני לא חושבת שזה עושה "לכן", למאבק "שלכן" נזק. כי כמה שתרצו לתפוס בלעדיות על המאבק הזה (או חלק מכן) הוא בפירוש לא רק שלכן. אני "סוכנת" שווה בתוך החברה הזאת למאבק המתמיד בגזענות ולא צריכה אישר מאף אחת מכן להיות חלק ממאבק זה. אני חלק ממנו בין אם ימצא חן בעיניכן ובין אם לא., וכאשר השיח שלכן נגוע בכל כך הרבה גזענות סמוייה, ולעיתים אף גלויה ומנוסחת בדיוק כמו אצל שולמית אלוני וגזענים אחרים- רק הפוך- – אז לפחות מן הכוון שלכן הוא די נידון מראש לכישלון. לא רק זה, אלא שזה משפיע לרעה על המאבק הכללי- זה שבו הכל קשור בהכל.
    ושוב, להזכיר, לא אמרתי שאסור לכעוס, שאסור לקרוא לגזענים "גזענים", לא אמרתי שלא צריך לספר על העובדות של האפליה וההתנשאות וההדרה. להיפך! הם כולם הכרחיים! אבל אם כל אחת מאתנו לא תעמוד בסטנדרטים שלא נופלים לתוך קלישאות וסטריאוטיפים, אם לא תזהר בדבריה מגזענות והתנשאות, (ואפילו יש כאן מעיין התמסרות – שהיא נושא חשוב מאוד לדין וחשבון הפנימים של "לוחמות פמיניסטיות באשר הן"- של "שיקום" גאווה וזהות על בסיס הdegredation, של הקבוצה ההגמונית המדכאת. זה יכשיל אתכן. אתכן ואותנו.) יש דור צעיר. מעניין אותי, אם שירה את ילדיה מלמדת באופן לא מפורש שהם נעלים יותר מוסרית ותרבותית מילדים אחרים אשכנזים- כי האשכנזים באים מבתים מתנשאים (תמיד), כי הם תמיד שלטו עלינו וגם הילד הזה (למעשה) מדכא אותנו באדנותו המולדת, כי הם מנייקים ונצלנים באופיים, או שזה רק יוצא בניתוח ספרותי של טקסט (כלשהו- אם סרט או שירה). כלומר, איפה הגבולות של זה.

    זעם צריך להיות מכוון כלפי גזענים – סמוים או גלויים. לא כלפי גזעים. זעם צריך להיות מכוון כלפי מערכת מדכאת, כלפי הדרה מערכתית, כלפי הזנחה מערכתית. בחוקים, בנורמות, באפלייה תעסוקתית באוניברסיטאות ובכל השאר.
    הקו הוא דק, הכעס מפתה ומבלבל אבל צריך גם לבחון את עצמנו כל הזמן, ולא להניח שאם מישהי חווה דיכוי אז היא נקיה בהגדרה מן האפשרות שתושפע על ידי אותן האידאולוגיות, המיתוסים, הדעות הקדומות, ושהצורך המוצדק לבעוט- יתמסר לדרך אשר שופכת עם הכעס את תוכנו.

  98. אשכנזיה לבנה

    חשבתי להשתיל עוד עין? אולי תוכל גם להבין מה אתה קורא, חוץ מפעולת הקריאה עצמה. וזו לא התנשאות עליך כי אתה מזרחי, אלא כי אתה בעצמך, גם אם היית נסיכה שוודית-לא רוצה להבין מה ש'אצבעותיה המטונפות של בת הגזע המדכא ומפיץ את רעל הגלובליזציה והקולוניאליזם והגזענות העולמיים' כתבה. (איזה כח הרס אינהרנטי ועצום יש לי בזכות פיגמנטציה. יא אללא.)

    ניסית טיפולים אלטרנטיביים? דיקור? כדורי פלסבו של הומאופתים?

  99. איריס חפץ

    השם שלך דווקא מאוד משנה, מכיוון שלכתוב משהו תחת שם מסויים זה לקחת אחריות על הדברים. בתגובה הבאה תכתבי בדיוק את ההיפך תחת שם אחר ותנהלי עם עצמך שיח פיקטיבי. בעבר העורכים כאן מחקו תגובות של אותם אנשים שהתכנו בשמות שונים, אבל גם הם בטח לא תמיד שמים לב לזה.
    אף אחד לא התייחס אלייך כאן בשום צורה בשל מוצאך, אלא בשל התוכן של דברייך. את מתקשטת בחברים מרוקאים, כמיטב המסורת האנטישמית ומציבה לנו מבחנים: "מבחינתי המבחן שלכן הוא מתי תתגברו". ואנחנו פשוט לא תלמידות שלך. את יכולה לעשות מבחנים או לא למי שאת רוצה (איך בכלל אנונימית יכולה לעשות מבחן למישהו שמזוהה בשמו?), אבל כמה נשים הודיעו לך שהן פשוט לא תלמידות שלך ולכן בכלל לא מעניין אותנו איזה ציון תתני לנו. את הקול של המורה שרה, שמספרת לנו כמה "יש לכן פוטנציאל אבל אתן לא מממשות אותו" שמענו כבר מספיק בימי חלדנו ולא דחוף לנו לחזור לשם. אם עוד לא הבנת, אז את עומדת מול כיתה ריקה.
    אף אחד גם לא אמר שהיה לך מגיע בעבר לעבור השפלות והתנכלויות, מאף אחד. מאיפה הבאת את זה בכלל? (אם זו אותה את בכלל)
    כשתחליטי להזדהות בשם ולא תשתמשי במילים שופטות בלי לדעת מול מי את עומדת בכלל, אפשר יהיה לדבר. בינתיים יש לך הנחות גזעניות (מה את יודעת בכלל על הילד של שירה? מי אמר לך שהוא לא אשכנזי?) ולכן זו התגובה האחרונה שלי אלייך תחת שם עלום. את מוזמנת להגיב בשמך ולהזדהות ואז נוכל לתקשר, אבל אני לא יודעת איך מתקשרים עם סטריאוטיפ, רק עם בן או בת אדם שלוקחת אחריות על דבריה.

  100. דיון על גזענות וחד מימדיותה

    השם שלך דווקא מאוד משנה, מכיוון שלכתוב משהו תחת שם מסויים זה לקחת אחריות על הדברים. בתגובה הבאה תכתבי בדיוק את ההיפך תחת שם אחר ותנהלי עם עצמך שיח פיקטיבי. בעבר העורכים כאן מחקו תגובות של אותם אנשים שהתכנו בשמות שונים, אבל גם הם בטח לא תמיד שמים לב לזה.
    לא. אני לא אכתוב את ההיפך תחת שם אחר. יש לי את האינטגריטי של קונסיסטנטיות. עובדה שעד עכשיו זיהיתן שאני אותה הכותבת כל הזמן, ושוב, לשם הזה היתה פואנטה ברורה, שאותה הסברתי בתגובה הקודמת.
    עוד מימד לשם הזה, הוא שכל עוד אתן (ואתן בהחלט כן, למרות שרק ירדנה אלון הודתה בזה בחצי פה בתגובתה הראשונה) מתייחסות לתוכן דברי בצורה שמניחה עלי הנחות גזעניות "ההגמוניה שלכם" "אני המורה שרה" "ספגנו מכם מספיק" "הציונות שאני יחד עם זקני ציון דיכאנו בה את כל המזרחים" וכו' "הרצון של כביכול לנפנף לכן בשואה, למרות שכל מה שאמרתי על זה הוא שהקטע של שירה היא לא טוב יותר בהתייחסות לשואה מאשר טקסים של הסוכנות. "
    וכן, גם אשכנזיה יכולה להעמיד אתכן במבחן, גם מאשכנזיה יש אפשרות ללמוד דבר מה, בדיוק כפי שמכל אדם אפשר ללמוד דבר מה ולווא דווקא על דרך השלילה. מה? אני לא אלמד יותר דבר מגרמני/גרמניה בגלל השואה? זה מגוחך. השאלה מה הבנאדם אומר. אף אחת מכן לא התייחסה לדברי בלי לסלף אותן, כאשר מה שכתוב שם מחפש שם את שגיאות ההקלדה בתור העיקר, כאשר לגופם של דברי לא התייחסתן כלל, כי קודם לכל דבר קדם תמיד הכינוי שלי. וזה אכן מבחן לכל דבר. אני לא "האשכנזים" אני לא שום "המורות שרה ותלמדי על בלט ותקראי רק ביאליק." אני אני- הפרסונלית, ואני לא מדברת בשם הגזע שלי ולא מתנצלת בשמו. שני הדברים לא אפשריים ואין להם שום תוחלת. גם אם לכל אחת פה יש את האגו שלה וימי חלדה ומכות חייה וכאביה ומאבקיה, למרו כל זאת נראה לי שיש לי איזה מבחן ללמד אתכן. נראה לי שללמוד מאנשים לפי גזעם זה מטופש מאוד. ולא, אתן לא שפטתן כלום לפי תוכן הדברים שלי. לא כנגד אף משפט, אלא בהשתפכויות הרגילות של לחזור על כל העוול של ההגמוניה האשכנזית כאילו אני בהכרח משחזרת את אותה המניירה, וזה בדיוק אותו הסיפור. זה מבחינתכן מוכל לתוך הכינוי המצוץ הזה, אבל הכל כך טעון הזה- חזק יותר מכל דבק מגע. אז הייתי מזדהה לאורך כל הדיון תחת שם אחד- יעל נרי. לא הייתן יודעות אם אני אשכנזיה או לא. אולי הייתן מקשיבות יותר. לא. הפואנטה שלי היא בדיוק הפרובוקציה המטומטמת הזו. וחוץ מזה, כל עוד כל האשכנזים מורשעים מראש בהתנשאות וגזענות (גם אם אין שום עדות לשום התנשאות- אוי ווי זמיר לאיזו אשכנזיה יש את החוצפה ללמדני משהו! זה הרי אוכסימורון מציאותי. אולי גם מה שמרכס אמר זה בעצם התנשאות מחורטטת. [לא שאני משווה עצמי למרכס באיזה אופן קלוש כלשהו] מי זאת שתנסה ללמדנו לקח! זאת מן צדקנות שבד"כ מתיישבת סטריאוטיפית יפה מאוד על צדקנות וגבהות פולנית דווקא.)

    אף אחד לא התייחס אלייך כאן בשום צורה בשל מוצאך, אלא בשל התוכן של דברייך. את מתקשטת בחברים מרוקאים
    שוב מתקשטת. עצם הטענה (איפה אתן גרות? על מאדים? באמת לא פגשתן חברים מעדות שונות? חברים של ממש, לא מתוך אפולוגטיקה ולא בכאילו? אפילו לא בעבור הספק הקלוש בכל אופן זוהי פיקציה מעוררת גיחוך – עצם הרעיון. מה יש לך? לגבי התוכן של דברי, את כל הזמן מתלוננת על התוכן של דברי, אבל לא את ולא ירדנה לא הבאתן משפט אחד שלי לרפואה עם איזו התנשאות גזענית-נסתרת ככל שלא תהא. אולי, אני חוזרת ומבקשת בואי והוכיחי אותי קונקרטית, בואי והצדיקי את טענתך זו על התוכן המתנשא שלי.

    ", כמיטב המסורת האנטישמית ומציבה לנו מבחנים: "מבחינתי המבחן שלכן הוא מתי תתגברו". ואנחנו פשוט לא תלמידות שלך. את יכולה לעשות מבחנים או לא למי שאת רוצה (איך בכלל אנונימית יכולה לעשות מבחן למישהו שמזוהה בשמו?),
    הנה. אני עושה. בדיוק כמו שפאנון לא הכרתי אישית אבל הוא העמיד רבים למבחן. בדיוק כמו שאת דודי מחלב אף פעם לא פגשתי, אבל הוא העמיד רבים במבחן. תנסי לחשוב ברצינות מה הקוהרנטיות של הדרישה לשם? כל עוד אני עוד איזו גזענית, אז מה זה משנה? או באופן מדוייק יותר, כל עוד אני רואה שקוראים את דברי אפריורי כגזענים במהותם ובהכרח (למרות שהתוכן איננו גזעני) אז אני לא רואה שום טעם לעבור לצד של הסובייקטים. כל עוד אני גזע בעינייך, כל עוד אני מדכא בהגדרה (את אומרת שזה בתוכן, אבל אני חוזרת ומפצירה לדבר על משהו קונקרטי שאמרתי, ולא על איזו מציאה סימבולית של טעות הקלדה תוך התעלמות מכל השאר) אז מה לי לצאת מן האנונימיות שלי? כדי שתדעי בדיוק מי זו שאת שונאת? מי זו שאת בטוחה שהיא גזענית? גם ככה את שונאת אותי בהיותי עם הגנים הלא נכונים, אז את תשנאי אותי בכל מקרה. ברגע שאולי נתחיל לדבר פה ברצינות על משהו, ברגע שיתחילו להתייחס אלי כאל סובייקט לא תוך התניות טפשיות של "תזדהי!" ו"תעמדי מאחורי דברייך"- אלא כמשהו אפריורי- כבוד בסיסי שיש כלפי כל אדם. מה שבפירוש אין פה, לא במאמרה של שירה ולא עד רגע זה… אז אשקול לחזור למצבי הסובייקטיבי. בכל אופן, אם זה מסב למשהי נחת מן ההצלפות- כן לקחתי את הדיון הזה די קשה, הוא עלה וטיפס לי לתוך הגוף והשרירים והנשמה והעייפו, הכבס והעצב הלך וגבר עלי. אחרי שנזכרתי בסיפור של פלאטונוב התבהרו לי יותר הדברים, ואחרי שניסיתי להסביר את עצמי לאורו, הוקל לי מן המועקה הסרוחה, המרושעת, חסרת התקווה- שעלתה מן הדיון הזה. ביקרתי משפחה במרכז ולא יכלתי ללכת עוד. שכבתי על הספה עמוסת בחילה ומועקה, ואז נזכרתי בפלטונוב. ככל שכתבתי ירדה ממני המועקה. אז כל עוד תופסים אותי גזע שלם, ובדיוןק כמו עכשיו שאני מייצגת בשבילך את כל הדיכוי האשכנזי אי פעם (והאנטישמיות והמורה שרה, ואת בן גוריון) מה טעם לתת לך את הפריווילגיה של לדעת מה שמי. אני הרי לא אדם- אני נושאת ביומרה הנוראית ללמכן משהו, להעביר איזו פואנטה, ומאחר ואני לא אינסיבידואל וגם כל מה שאני כותבת לא נכתב כדבריו של אינדיבידואל, אלא הוא שופרה של מזימה (או לא מזימה) ציונו-אשכנזית חצופה ומתנשאת – מדוע שאומר לכן מי אני. לכן אני אומרת- תתגברו על להגדיר אותי ככל אותו הר צחנה הסטורי, ואולי אשקול להזדהות. כל עוד לא מכבדים אותי בתור אדם אלא מניחים שבאופן מהותי אני אדם מתנשא, מדכא וגזען תוך כדי שמתעלמים (ואת עדיין מתעלמת) ממה שאני כותבת ומלבישים על זה אינסוף ססמאתנות של קורס בסיסי בלימודי מגדר ופוסט קולוניאליזם שנה ראשונה- ומשוכנעים-לא משנה מה אני אומרת-שזו האמת של קיומי ונפשי- אז לא אתן לכן את הפריווילגיה של לדעת במי אתן משתלחות. פגעתן מספיק.
    ואם היו לא מעלים את תגובותי- אז לא היו. אבל הן כן עלו.

    " אבל כמה נשים הודיעו לך שהן פשוט לא תלמידות שלך ולכן בכלל לא מעניין אותנו איזה ציון תתני לנו. את הקול של המורה שרה, שמספרת לנו כמה "יש לכן פוטנציאל אבל אתן לא מממשות אותו" שמענו כבר מספיק בימי חלדנו ולא דחוף לנו לחזור לשם. אם עוד לא הבנת, אז את עומדת מול כיתה ריקה."
    אני לא טיפוס כל כך דידקטי. יש לי בעיה להפסיק עם הוויכוח הזה, בגל שזה כביכול אתר שאמור לעודד את המאבק המעמדי והמגדרי, ואמור להוות אלטרנטיבה חיה ל(אי)דיון ההגמוני. אז כמו שאמרתי- לא אוותר לכן. השפה שלכן כל הזמן מניחה גזענות וממלאות את הפרשנות של דברי בדברים שלא נמצאים שם, ומייד תמיד גולשים לכל מני ספקולציות שמאלציות על המוטיבציה המתנשאת שלי. שוב, תני איזה ציטוי מרשיע למען השם.
    הכיתה היא לא כיתה, אלא נשים שאני מתווכחת איתן על נושא הגזענות. לי נדמה שגם את מנסה ללמדני דברים, אז תפסיקי עם ההתנשאות הזאת.

    "אף אחד גם לא אמר שהיה לך מגיע בעבר לעבור השפלות והתנכלויות, מאף אחד. מאיפה הבאת את זה בכלל? (אם זו אותה את בכלל) לא אמרתי שהיה מגיע לי . אמרתי שלדעתי זה לא הגיע לי אישית, אלא הבנתי מאיפה זה בא, והבנתי מהי ההצדקה ההסטורית של זה. אלימות לא תמיד מייצרת אצל הקורבן את העיבוד המחוכם והשקול כדי שידע לא למחזר אותה. מה שקורה כאן. מה זה "מאיפה הבאת את זה בכלל?" – מהמציאות. מזה שניסיתי להגיד שעין גזענית ואת השנאה הגזענית אני מכירה, ואת ההרשעה המגדרית אני מכירה מתמיד, כמו שהיא חוזרת על עצמה עכשיו. לא בשביל לבקש ממך איזה רחמים או שתתנצלי בשם עדתך וכל מני דברים מורכים. התפקיד של זה ברצף הטיעון היה להראות שהגזענות החוזרת הזאת מוכרת לי מגיל עיר, שהתמודדתי איתה מגיל צעיר (עוד פעם, עכשיו תגידי שלא מעניינות אתכם חוויות של אשכנזים שמספרים על חייהם ושזה לא האתר הנכון, ושיש מספיק אתרים לעשות את זה. לא. היה לזה תפקיד של להמחיש שאת האלימות הזאת, שאני מבינה אותה עכשיו והבנתי אותה גם אז- אני לא מוכנה לקבל היכן שמגדירים חברתית וציבורית כי פה מרפאים גזענות. זה שקר גס מדי, זאת רציונליזציה מתייפיפת שמגיעה מ"פמיניסטיות גזעניות" שמטילות את אותו הרפש הגזעני בלי לשים לב בכלל, ואפילו בקושי אפשר להפנות את תשומת לבכן לזה. אני הרי בעמדה שמוגדרת גזענית ולגבי יש חוקי התנהלות (לאוו דווקא לפי הסדר הזה): 1. ממני אין אפשרות ללמוד דבר מה. 2. אני לא יודעת מהחיים שלי כלום. 3. דיכוי תרבותי הוא נחלתם של המזרחים בלבד. (זאת פעם ראשונה ששמעתי את הטיעון הזה והוא חד מימדי והוא שקרי לחלוטין.)המשך אותו החוק- אשכנזים בחרו בין זהות ציונית לזהות גלותית ובחרו בציונית. 4. כל האשכנזים אותו הדבר. 5. כולם מתנשאים, גזענים, מדכאים, בורים ועמי ארצות ונטוי סקרנות בסיסית ביחס לסביבה שלהם. 6. אם אשכנזי טוען שיש לו חברים מזרחים הוא משקר ומתיפייף בהכרח. ועוד כהנה וכהנה חוקים שכל הדיון הזה מציית לו יפה מאוד.

    כשתחליטי להזדהות בשם ולא תשתמשי במילים שופטות בלי לדעת מול מי את עומדת בכלל,
    דווקא מפני שאני יודעת על פועלן של הנשים כאן (מול מי אני עומדת? כרוביות אלוה? ומול מי את עומדת? מול ההגדרות 1-6 ממקודם פחות או יותר. )

    אפשר יהיה לדבר. בינתיים יש לך הנחות גזעניות (מה את יודעת בכלל על הילד של שירה? מי אמר לך שהוא לא אשכנזי?) אני לא יודעת כלום על הילד של שירה. שאלתי שאלה תיאורטית- אם גם לילדיה היא מעבירה מסרים מתנשאים בשחור לבן כלפי אשכנזים כמו שבמה שהיא כותבת. אולי אין לה ילדים, אם כי אני זוכרת שכתבה על עצמה כאמא באחד מהפוסטים שלה. זה בכלל לא משנה לטיעון אם יש לה או אין לה ילדים וכמה.

    " ולכן זו התגובה האחרונה שלי אלייך תחת שם עלום. את מוזמנת להגיב בשמך ולהזדהות ואז נוכל לתקשר, אבל אני לא יודעת איך מתקשרים עם סטריאוטיפ, רק עם בן או בת אדם שלוקחת אחריות על דבריה."

    אני לוקחת- מי שאני- אחריות מלאה לחלוטין על דברי. הסטריאוטיפ בתגובותי הוא בכינוי בלבד- וכפי שהסברתי יש לו מטרה בדיון הזה. הסטריאוטיפיזציה שאתן עושות לי (ואני אותה האחת כל הזמן כפי שזיהיתן יפה מאוד) היא הסטריאוטיפיזציה שלכן, ואיתה אני לא מוכנה להסכים ולהתפשר.
    להגיד שאת לא מוכנה להמשיך להתדיין זה לעשות לעצמך פתרון קל. את ממשיכה להלביש את היומרה הנוראית שלי להעביר פה איזו פואנטה בכל הדיכוי החינוכי האשכנזי על המזרחים אי פעם. אז איפה הסטריאוטיפיזציה?
    ההתניה שלי היא הפוכה. אזדהה בשמי רק אחרי שיאמינו לכנות דברי בלי לעשות להם דמוניזציה מתמדת. כבוד בסיסי. לפני זה, אין לי צורך לחטוף יותר מכות והצלפות, שכואבות לי באכזריותן הגזענית גם תחת שם הגזע הסטריאוטיפי שבתוכו אתן סוגרות אותי.

  101. אחת מהזבל

    לגבי שמות, לא הייתי ממהרת להחשף, בהתחשב במנהג של גברת חפץ להכליל אותו מייד במניין "הבלונדיניות שחטפו את וענונו עבור המוסד", ממקום מושבה בגרמניה. קל למי שיושב בחו"ל לדרוש מאחרים להיחשף בארץ, בפורום שעניינו ישראל והמצב בה.

    שלא תמצא עצמה האשכנזיה מככבת בתיאורים דומים, אולי ארוטיים של הסיוע שנתנה בודאי לפשיסטים הציונים, שאיריס חפץ "התפכחה מהם" רק ממרחק בטוח באשכנז ההסטורית" ולא לפני שגדלה אצלם בבית, התחתנה איתם, והוציאה כל מה שאפשר מ"הממסד הדכאני". פריווילגיית ההתפכחות הנוחה בשלב ההתבססות החומרית, שמורה רק למי שיש לה שני כרומוזומים מזרחיים לרפואה..

    גם בדיון פה, אני לא רואה סולדריות של "אחיות מזרחיות" אלא בדיוק ההיפך. הכתה היתה ריקה קודם, והקומץ שהיה שם מסוכסך עד מאד, למעט ברגעי החסד שנכנסת סמי-טרולית עם שם אשכנזי. ממש ניסויים מן המלחקה לסוציולוגיה, ההיא.

  102. ירדנה אלון

    ל- די לראציונאליזציות המצדיקות גזענות – אני מניחה שאת גם אשכנזייה לבנה ועוד כיוצא באלה כינויים , ובכן לוא היית מופיעה בשמך האמיתי והיית כותבת כאדם פרטי או אז ניתן היה להתייחס אך ורק לאישיותך האינבדואלית, אולם מאחר ובכל תגובותייך את/ה מופיעה תחת הכינוי של האשכנזייה את מחקת את אישיותך האינבדואלית,ולא נתת סיכוי להתייחס אלייך כאינדבדואל, אלא כמייצג ארכיטיפ, ארכיטיפ של האשכנזיות. ולכן אני נאלצת לקיים דיון עם זהות עלומה עם ארכיטיפ.(נאלצת מפני שהדיון בגזענות חשוב בעיני ולכן בחרתי להקדיש לו מזמני)ומאחר ואת מופיעה כמייצגת הארכיטיפ האשכנזי אני מכילה עלייך את כל אותם דברים שמסמלת ההגמוניה האשכנזית
    לוא היית מופיעה כאינדבדואל ומקיימת דיון כאינדבדואל או אז הייתי בשמחה נענית לשיח הזה(אני באופן אישי אוהבת מאוד את האינטימיות שנוצרת בשיח בין שני אינדבדואלים)אולם שוב את/ה מצד אחד מופיעה כארכיטיפ ומאידך תובעת התייחסות כאל אינדבדואל, ומבקשת הוכחות ל-"הייכן אמרתי כך והייכן אמרתי אחרת"ובאה בטענות אלינו המגיבים שאנחנו מגיבים לדימוי שנוצר אצלינו בקשר לארכיטיפ האשכנזי ולא אלייך ולטיעונייך האינדבדואליים
    וכך את רק מוכיחה את הטיעון שלי באחת מתגובותי, שאין לכם זהות והגדרה,כקולקטיב, ואני התייחסתי לקולקטיב לא אלייך באופן אישי מפני שקשה מאוד להתייחס לארכיטיפ כאל אינדבדואל,ושוב אותו "משחק מלוכלך" של מצד אחד להופיע כארכיטיפ ומצד שני לדרוש התייחסות אינדבדואלית.מה שמעלה את התחושה באופן אינדבדואלי מאוד אצלי שלא באת באמת לדון על גזענות כי זה בנפשך, את/ה כאן על מנת להוכיח לנו המזרחים שבדיוק כמו הגזענות של הקולקטיב האשכנזי ,אנחנו המזרחים לא שונים גם אנחנו גזענים/יות.(לצערי היו כאן מגיבים/ות שנפלו לתוך המלכודת שטמנת אפריורי, וחבל חבל מאוד, עלינו למשול ברוחינו בעיקר כשאנו מקיימים דיון עם ארכיטיפים) ועל כן אין לנו זכות הזעקה,ועולם כמנהגו ינהג כל עוד השליטה והכוח נמצאים בצד של ההגמוניה האשכנזית.
    את/ה לא באת/ה בלב טהור ובידיים נקיות לדיון הזה.הגזענות והמאבק בגזענות לא באמת בנפשך.כל מבוקשך היה להוכיח שגם המזרחים/יות המלינים על גזענות הם כאלה.וגם בתגובתך אליי יש מעין דו-פרצופיות, מצד אחד את/ה מתחבאת מאחורי ארכיטיפ ומצד שני דורש/ת התייחסות כאל אינדבדואל,מתפלא/ת שזה מעורר חוסר אמון ומורת רוח?
    ולעניות דעתי כל החברה הישראלית נגועה בנגע הזה,ואלה שהחליטו לצאת למאבק נגדה כל אחד זכותו לקחת על עצמו נישה מסויימת ולהאבק שם, יש כאלה שבחרו בנישה המזרחית, יש כאלה שבחרו בנישה החילונית, יש כאלה שבחרו בנישה הפמיניסטית. מאחר ובכל אשר נפנה נמצא את זרעי הפורענות של הגזענות,וקשה להתמודד עם כל פניה והיבטיה בכל המישורים, כל אחד לוקח על עצמו נתח מן המאבק ועושה כמייטב יכולתו אם המאבק נגד גזענות באמת חשוב לו.יש שיוצאים להפגנות, יש שמקיימים כנסים, ויש שנאבקים על התודעה דרך ערוצים כמו העוקץ בעידן האינטרנט אין שום סיבה שלא נשתמש בטכנולוגיה החדשנית הזאת על מנת להציף את הבעייה .ואני רואה בשימוש באינטרנט חשיבות לא פחותה מהליכה להפגנות או מעריכת כנסים ומתן הרצאות בעיני זה שווה ערך כי זה מגיע ללא מעט אנשים.
    אז לסיכום לאשכנזייה לבנה וכל שאר כינויים – אם ברצונך שיתייחסו אלייך כאל אינדבדואל הופיע/י כאינדבדואל, אולם אם בחרת להופיע כארכיטיפ אל תתגוללי עלינו שאנחנו מתייחסים אלייך כאל ארכיטיפ , את/ה בחרת בזה, תעמד/י מאחורי הבחירות שלך,ואל תצפי ממני לפחות לעשות סאלטה מורטלה ופליק פלאקים על פי הגחמות של הייצוגים שאת בוחרת לעצמך כל פעם.והבחירה להתייחס אלייך אך ורק כאל ארכיטיפ היא שלי כי כך הצגת/ה עצמך, אם את/ה רוצה שאתייחס אלייך כאל אנידבדואל אנא הופיעי כאינדבדואל, אל תשחק/י משחקי כוח מנטליים הנושא של הגזענות יותר מדי חשוב(לי לפחות)מכדי להוזיל אותו ולהוריד אותו לדרגת משחקי כוח מנטליים.

  103. ירדנה אלון

    ליוני – ראשית כבר כתבתי שאין תרבות אחת נעלה על תרבות אחרת, אלה תרבויות שונות,ולכל אחת מעלותיה ומגרעותיה,השוני אינו מעיד על נחיתותה של האחת על פני האחרת.זה שתרבות אחת שונה מהאחרת אינו מעיד על נחיתות שוני מעולם לא העיד על נחיתות .רק בעיני המתבונן שחש מאויים מהשוני זה נחשב לנחות, וכך גם בני אדם זה שאדם אחד שונה מהקולקטיב שבו הוא חי ומתפקד לא מעיד על נחיתותו או על נעלותו, זה רק מעיד על שונותו לטוב ולרע (שוני מהקולקטיב יכול לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, אדם שיכולתו המנטלית גבוהה ואז מכנים אותו גאון או אדם שנולד עם תסמונות כאלה ואחרות פגיעה מוחית או משהו כזה ועל כן הוא שונה אולם השוני הזה אסור שיפגע בזכויותיו הלגיטימיות כאדם)
    ואת אותה תשובה שנתתי לך בקשר למה טוב בתימן מרוקו וכ'וכו' אני נותנת לך בקשר לתרבויות המערב, רוצה לדעת?לך תלמד ותסיק את המסקנות בעצמך ותבחר לעצמך מה טוב ויפה בהן ומה לא טוב ולא מקובל עליך כאדם שמגבש זהות וערכים, לי אין שום כוונות להאכיל אותך או כל אחד אחר בכפית, גבש לעצמך ערכים וזהות וטעם אישי וסגנון אישי בכוחות עצמך ואם אתה יודע לכתוב אני מניחה שאתה גם יודע לקרוא אז לך תקרא, לך תלמד , ואני לא אתחיל "להתחרבש" איתך בנושא מפני שטעמי האישי הוא שלי ושלי בלבד אם ארצה אתחלק איתו וכאמנית אני עושה זאת בשטח הזה מביעה את האהבה שלי לשתי התרבויות בשטח שלי, אינני יודעת מי אתה אולם לך תלמד,ואחרי שתלמד תבטא את האהבה שלך לתרבות זאת או אחרת או לשתיהן גם יחד בדרכך שלך.תחצוב לך את הערכים שלך ואת הטעמים שלך בעצמך.אני בטח לא מתכוונת לא להסביר, ולא להצטדק ,ולא להתמודד ולהכנס למאבקי כוח מילוליים על טעמי וערכי האישיים.

  104. רציונליזציות

    אני חושבת שאתן בוחרות להתפס לעניין הכינוי רק כדי לעשות לעצמכן חיים קלים, ועל ידי מתחמקות מדיון לגופו של תוכן הדברים. שוב, אז אני יודעת שלך קוראים ירדנה. אז אני מכירה אותך? אז הנה-תקראי לי יעל. עכשיו זה אחרת?
    סיבת נוספות לכך שאני לא מוותרת על האנונימייות הארכיטיפית- כתבתי עליהן (השנאה והפגיעה בכל מקרה לאשכנזיה, אז למה לטרוח להפגע באופן ממוקד יותר אם זה פוגע מספיק גם ככה, וגם הדרישה שלי להניח קודם שאני אינדיבידואל ואח"כ ארכיטיפים וכל מני תירוצים כאלה.).
    עדיין *אמורה* להיות לכן הנחת היסוד שמעבר לעובדה שהכינוי הוא אותו "ארכיטיפ" (למרות שפמניסטית מזרחית מבחינתכן זה הרבה פחות 'ארכיטיפי' והרבה פחות פרובוקטיבי )- ברור לכולכן שיש פה בן אדם מסויים, עם אופי מסויים ועם גילויי לב, נסיון חיים גם כן, ואמירה ומחשבה ודיון לא של ארכיטיפ אלא של אינדיבידואל, ועדיין אתן מגנות על זכותכן להתייחס לבנאדם הזה כארכיטיפ בגלל כינוי טפשי במקום לכל אותה האינדיבידואליות. אפשר לטעון באותה המידה ש"ירדנה" זה לא מספיק, ואני דורשת גם מספר טלפון ות.ז. וכתובת וקורות חיים. זה לא אומר כלום. יכולה להיות אחת בדיוק עם אותו השם שלך, או של איריס, אבל שגרה באלון שבות. (ואני מניחה שאת לא. לדוגמא.)
    שוב, אתן עושות לעצמכן חיים קלים, בתירוץ גזעני: "את בשם שלך הפכת את עצמך לגזע". ובדיוק זו הנקודה- אתן אפריורי הופכות אותי לגזע, ואני מבקשת שתצאו מנקודת מוצא הפוכה, לא משנה מה הכינוי. אז אתן מתנות את ההתיחסות לכל תוכן דברי כאל אינדיבידואל בזה שתדעו במי אישית למקד את הנקמנות והשנאה. לא אתן. נקודת המוצא אמורה להיות לא גזענית. אז מה אם כתוב שם "אשכנזיה"? אז מה? ומה עם תוכן הדברים? מה הנאמנות הזאת למחיקת אישיות כל כך בקלות- בעבור כינוי (שאמור להיות,אבל מתעקש על הפואנטה) סתמי.

  105. ירדנה אלון

    לרציונליזציות- ראשית אם היית מנסה היית רואה שדווקא המייל שלי מופיע כשלוחצים על שמי, אז אני לא מסתתרת מאחורי שום דבר, ומה לעשות ככל שאת מגיבה יותר כך אני משתכנעת פחות שבאת לדיון הזה בלב טהור ובידיים נקיות כדי באמת לדון בנושא הגזענות ולא על מנת להוכיח שאנחנו גזענים לא פחות ועל כן אין לנו סיבות להתגולל על אחרים.אני לא טוענת שאנחנו מושלמים אולם אנחנו מנסים לפחות להתמודד עם הנושא על כל היבטיו מנסים להסתכל הן פנימה והן החוצה (כמו יאנוס בעל שני הראשים מן המיתולוגיה שהוא ארכיטיפ שבצידו המואר מסמל את האדם המסתכל הן החוצה אל העולם והן פנימה לתוככי עצמו ומנסה ליישב את הניגודים ואת הסתירות הן החיצוניות והן הפנימיות שאתגרי החיים מזמנים לו, וצידו האפל הוא האדם הדו פרצופי בעל המוסר הכפול שפיו וליבו אינם שווים, שאומר דבר אחד ועושה בדיוק ההפך בקיצור "פוליטיקאי,")בתחילה חשבתי שיש סיכוי לקיים איתך ועם מי ומה שאת מייצגת דיון טעון ככל שיהיה אבל בסופו פורה ומפרה שבו שני הצדדים יוצאים עם תובנות ואולי אפילו עם שיתוף פעולה כלשהו, זה ייתכן וזה גם קרה לי בעבר כאשר התקיימה סדרת מפגשים בין הקשת הדמוקרטית ובין קבוצות של אשכנזים שם ניסינו באמת ובתמים להניח יסודות לדיאלוג שהוא מעבר להטחת האשמות הדדית הגחכה והלעגה,אולם טעיתי במקרה של הדיון איתך ועם מה שאת מייצגת וחבל, מפני ששעון החול של החברה הישראלית אוזל אם לא נעשה מאמצים הדדיים וכנים לפתור את בעיית הגזענות בחברה שלנו אנחנו נמצא את עצמינו בעוד דור או שניים באותו מצב שבו נמצאת שכנתינו הצפונית לבנון, זה לא מה שאני מאחלת לילדים שלי או לנכדים שלי ובעצם לילדים של כולנו ולנכדים של כולנו, מפני שאם לא נתמודד עם זה עכשיו זה מה שצפוי לדורות הבאים.ולכן אין מקום לשיח כמו זה שהצגת בפנינו ברשימה זאת, כלומר הטיית מטרת המאבק למקומות שלא יועילו לו כלל,וכולו נועד להתנצחויות מילוליות והפגנת כוח מנטלית כביכול, אמנם את/ה שוטחת את טעונייך בעברית רהוטה ובהירה למדי על כך אני מחמיאה לך, אולם הגישה שלך לא נראית לי, זה מחבל במאבק בדיוק כמו שהשינאה מחבלת במאבק,מאחר ונסיון העבר לימד אותי שישנם אנשים שמתכוונים בכל ליבם ובכל מאודם להירתם למאבק נגד הגזענות .אני סבורה שעתה משעמדתי על טיבך, עדיף לי לחפש פארטנרים אחרים לדיון , אני יודעת שהם קיימים, מפני שכבר נפגשתי איתם בעבר.אז כך שלא אלמן ישראל.

  106. מוני יקים

    אפשר לחשוב שהראציונלית הלבנה האשכנזיה רואה עצמה עומדת מול עדר בבונים אמוציונלים חסרי כל רציו. היא שוכחת שהטענות שלנו הן נגד קיום הקולקטיב האשכנזי שסגר עצמו בחומות של אטימות כלםי כל מי שאינו בצלמו, וכתוצאה
    מכך זה יוצא גם נגד כל אינדיבידואל הנהנה מקיום החומות על הפריבילגיות הכרוכות בכך.
    היא כל כך מדברת על מאבק בגזענות אך אינה מתייחסת למהות הגזענות בהקשר המדובר, צדקה איריס וצודקת ירדנה שאין כל טעם להתייחסות לזהות העמומה חסרת היושר מתפתלת הדעות המייצגת את נינוחות הדעת וההשלמה עם המצב החמים והנוח של מקבלי הפריבילגיות. אין עם מי לדבר ויעדו על כך חמשת השחצנים מיוסי גורביץ ועד ללבנה האשכנזיה שמנסים באדנות להשליט את אורח חשיבתם ללא הקשבה לאחר.

  107. רציונליזציות של רציונליזציות

    אין לך שום סיבה להשתכנע במה שאמרת שהשתכנעת, אלא שבזה כנראה רצית להשתכנע.
    שוב, לא הראית ציטוט אחד שעומד מאחורי מה שהשתכנעת בו.

    זה שיש שם את המייל שלך זה באמת מאוד אמיץ. לא ברור בדיוק למה (לא הבנת שאין לזה משמעות, לבד מלתוכן הדיון שרק הוא שיש לו איזו חשיבות.)

    בהצלחה בפגישות הבאות עם אשכנזים- כאילו שצריך להתארגן לקראת מעבר גבול לפגישה הבין עדתית.

    לרטוריקה פה לא היה שום תפקיד, רק לתוכן- שאליו כמעט ולא התייחסתן, אלא על דרך ההכחשה. מה שהיה שם זה כעס והשאר דיון. אבל זה לא משנה. מי שלא רוצה משהו אי אפשר להכריח אותו.
    טוב שהיה לכן במה להתלות (הכינוי) כדי לפתור את עצמכן מן ההתמודדות.