קריסת השווקים (4)

דרור ניסן

הקונגרס האמריקאי אישר הלילה את תכנית המימשל להזרמת 700 מיליארד דולר מכספי משלמי המיסים, לצורך רכישת האג"חים הבעייתיים – אחת ההרפתקאות היותר מופקרות של בנקים ובתי השקעות בשנים האחרונות. אבל דומה שהסוסים כבר ברחו מהאורווה, המשבר מזמן כבר לא במקום  הזה, הוא גלש א לכל תחומי הכלכלה, הפך קולוסאלי ומסלים וקיצו כלל אינו נראה באופק.  

חרף התכנית, שבו מדדי וול-סטריט לצלול. טרם המסחר פורסם ש כמעט 150,000 משרות נגרעו מהמשק האמריקני רק בחודש האחרון. המימשל ביקש לאשר בבהילות אספירין למחלה ממארת.

הדרמה המתרחשת בכלכלה העולמית והסערה בשווקים הפיננסיים המשקפת אותה, מזמנת כמובן עניין על בסיס יומיומי. אולם, זו גם הזדמנות נאותה להניח מעט לכרוניקה, לנסות ולפתוח את העדשה ולבחון את הכלכלה העולמית והתמורות שחלו בה במבט רחב יותר , כזה החורג מעט מהתזזיות היומיומיות והתנודות החריפות במדדים.

הנה נסיון (רדוקציוני וטלגרפי משהו), להבין בעצם, מתי ולמה הפכו השווקים לחזות הכלכלה כולה וכיצד זה קשור לירידת קרנה הדרמטית של הסוציאל-דמוקרטיה?

קיצור נמרץ של תולדות מדינת הרווחה:

מדינת הרווחה כביטוייה המובהק של הסוציאל-דמוקרטיה נולדה למעשה עם תום מלחמת העולם השנייה, כפשרה בין התנועות השמרניות למפלגות הפועלים וכפיצויי על איימי המלחמה.

לאחר שתי מלחמות עולם וחורבן מוחלט של היבשת, החליטו האירופאים על מודל אמצע: לא שרדנות ודרוויניזם מחד (מזה היה מספיק במלחמה), ולא קומוניזם טוטליטרי מאידך.

למדינת הרווחה בכל המדינות  שיושמה היו שלוש מטרות מרכזיות משותפות:

1. הרחבת ההגנה החברתית והביטחון הסוציאלית:  ביטוייה ניכר בעיקר במנגנוני קיצבאות ריאליות ומערכות פנסיוניות למיניהם, האמורות לכסות  את סיכוני החיים העיקריים: מחלות, נכות, מות מפרנס, זיקנה, יתמות, אובדן כושר עבודה ועוד, ולמנוע ירידה פתאומית ברמת החיים בשל הסיבות האמורות.

2. צימצום אי-השיוויון : המטרה כאן, היתה להשיג מידה צנועה של צדק והוגנות חברתית,שאינם ניתנים להשגה ללא התערבות הכלל. התבטא בעיקר באמצעות מערכת מיסויי פרוגרסיבית, ובחלק ניכר מהמדינות גם באמצעות מיסי ירושות, אשר בהעדרם נוצרים פערים אדירים שמקורם בהון בין-דורי.

3.העמקת האינטגרציה החברתית: הכוונה כאן היא לנקיטת מדיניות מכוונת במגוון של תחומים, על-מנת להביא לשילוב חברתי ופוליטי בין קבוצות ומעמדות שונים ומגוונים. אתגר מורכב ופעמים רבות גם שנוי במחלוקת  בשל דרך יישומו. קהל היעד שלו לרוב הוא צעירים והזירות למימושו הן בד"כ מערכות החינוך.

היו מי שראו במדינת הרווחה ניצחון (מתון אמנם), לשמרנות. אין כאן הרי שינויי סדרי בראשית, התמוטטות "עדי יסוד" ויצירת "עולם חדש". אלא ש"האוייב של הטוב הוא הטוב מאוד".

מבקרי מדינת הרווחה משמאל לא שיערו בנפשם שהיא תהייה פסגת השיויוניות היחסית אליה הגיע העולם החופשי, ושלפתח רובצת קריסתה.

מדינת הרווחה, אף שסימנה מטרה צנועה: לייצר בסה"כ "רצפה" לאזרחים שלא יפלו מתחתיה, הלכה והתכרסמה בשיטתיות.

די לנו להתבונן פנימה, במשבר המוסדי העמוק ובשקיעתה של תנועת העבודה הישראלית, בשלושים שנה האחרונות, כדי להבין את כברת הדרך הרגרסיבית שנעשתה. כל מה שיצרה חוסל בהתמדה ובהשתתפותה הפעילה – הקיבוץ, ההסתדרות, משק העובדים (אך לפני שלושה עשורים מחצית מהמשק הישראלי היה ציבורי (הסתדרותי או ממשלתי), שירותי חינוך ורווחה, תרבות מעמדית שלמה היתה ואיננה עוד.

גאות ושפל:

ימי הזוהר של הסוציאל-דמוקרטיה (סוף שנות ה-40 עד ראשית שנות ה-80), השתלבו היטב עם תהליכים נוספים בכלכלה שקדמו לה:

למן שנות ה-30 ועד שלהי שנות ה-70 משלו בכיפה בכלכלת המערב תפיסותיו של ג`ון מיינרד קיינס.

ד`ה זוו: על רקע המשבר הכלכלי הגדול והאבטלה ההמונית בארה"ב, התגבש הרעיון כי על מנת להשיג ייצוב והתקדמות כלכלית, יש צורך במעורבות מרחיקת לכת של המדינה בפעילותו של השוק.

בין השאר, טענו התפיסות הקיינסיאניות כי במשק קפיטליסטי קיימות מגמות העלולות להביא לאבטלה המונית . על-מנת למנוע סכנה זו, יש לפעול להגדלת הביקושים לסחורות ושירותים במשק, ולשם כך יש צורך, רחמנא ליצלן, במעורבות ממשלתית פעילה ונמרצת. קיינס אף המליץ על יצירת גירעונות תקציביים (הדפסת כסף).

כל הארצות בהן התקבלו התפיסות הללו התבססו על יסודות משותפים: מדיניות כלכלית "מרחיבה", הרחבת התעסוקה והצמיחה עד כדי תעסוקה לכל (עבודות יזומות ופרוייקטים ציבוריים ענקיים), פיתוח הביטחון הסוציאלי ויישום כלכלה מעורבת, שבה לצד הסקטור הפרטי היה תפקיד חשוב לסקטור הציבורי-ממשלתי.

הכסף הופך לעיקר:

התפיסות הקיינסיאניות נועדו לתת מענה למצבי שפל ואבטלה המונית בארצות המתועשות, אך נותרו ללא תשובה מול האתגרים החדשים של הכלכלה המערבית בסוף שנות ה-70 : אינפלציה מואצת, ולצידה עלייתן והתחזקותן המהירה של החברות הרב-לאומיות (תאגידים), והפיכת המערב למשק גלובלי.

הגלובליזציה הזניקה בפראות את עוצמת הסקטור הפרטי-עסקי, קיינס ירד איפוא מן הבמה (תיכף ישוב), ופינה אותה להשקפות המוניטריסטיות, כאלה המייחסות לכמות הכסף השפעה מכרעת על התפתחות המשק.

הגישה המוניטריסטית, זו הרואה בדיכויי האינפלצייה את העיקר, תובעת פיקוח הדוק על כמות הכסף במשק, בולמת אשראים ונוקטת ריסון מתמיד (בעיקר כלפיי משקיי הבית), תואמת את האינטרסים של השכבות האמידות והשמרניות בחברה, אלה החיות מהון צבור (פיננסי) ולא מעבודה שוטפת (הון יצרני).

דרך הכסף:

שני תהליכים משמעותיים נוספים הם שחרצו את גורלה של המציאות הכלכלית המודרנית הם הצטברות הררי הפיננסים והתפתחות טכנולוגיות התקשורת.

התמ"ג העולמי טרם המשבר עמד על יותר מ-30 טריליון דולר. מדי שנה (לא משברית), מצטברים כ-5% בממוצע חסכונות הצוברים ריבית. הסכומים הללו נאספים להררי פיננסים באירופה, בארה"ב, ביפן ובענק המתעורר (סין). עכשיו הכסף מתאדה. השילוב המודרני של כסף, מידע מיידי וזמין לכל ורשתות דיגטליות להעברתו – הם שאפשרו "לזנב להפוך לכלב", כלומר לדחוק את העבודה והעובדים ולהאדיר את ההון. הרווח למתי מעט החליף את הרווחה לכל. מכאן גם החשיבות העצומה שהחלו לקבל השווקים ושווי החברות הנסחרות בהן.

בכל יום "מתרוצצים" בעולם (דרך המחשבים), יותר מ2,000 מיליארד דולר, ובשבוע אחד מועברים בשווקים הפיננסיים כספים שערכם גדול מערך כל הסחורות המיוצרות בכל העולם במשך שנה.

מה זה בעצם אומר? שהשווקים הפכו לטבורה ולחזותה של הכלכלה, ששווי מניית החברה בבורסות והרווחים הצפויים לבעליה זה בעצם העיקר ושהאדם העובד, עמלו, תוצרתו, ורווחתו נהפכו זניחים.

עולם הכלכלה החדש הפך חרדתי עבור רוב העובדים, המושג ביטחון תעסוקתי מסתלק לו ומפנה את מקומו לנוודות תעסוקתית וקוששות של פרנסות ארעיות.

נכסי העם למשפחות בע"מ:

השיטה היא כזו שהכל למעשה עובד לטובת אצולת ההון: המחקר הממומן על-ידי המדינה מעביר אליהם את התוצאות, בעוד שהסובסידיה להשכלה מזרימה אליהם את ההון האנושי. הסיוע ליזמים, ההשקעות בתשתית, שיפור שדות התעופה והנמלים, הבורסה (שרוב הזמן 90% ממנה שייכים לבעלי עניין), שיטת ההפרטה (נכסי העם למשפחות בע"מ) ועוד ועוד – הכל מוליך אליהם.

האדמה רועדת:

אז מה קורה כבר יותר משנה וביתר שאת בחודשים האחרונים? לכל גיאות יש סוף, קל וחומר כאשר היא כרוכה בתאוות בצע פרועות. השווקים התנפחו להם יתר על המידה, הכלכלה המריאה לספירות מופרכות, הבנקים החלו לייצר מוצרים שאינם אלא אוויר, עסקו בשיווק אינסופי של חובות במסווה של מכשירים פיננסיים והתחילו להאמין בכלכלת גיאות נצחית.

בשל הגלובאליזצייה והקורלצייה בין השווקים השונים, הזיקות ההדוקות והחשיפות ההדדיות בין בנקים ובתי השקעות בעולם כולו, בקיצור, בשל המבנה הנוכחי של הכלכלה העולמית, הפך משבר משכנתאות בארה"ב, לקטסטרופה כלכלית כלל-עולמית. טריליונים נמחקים, בנקים ובתי השקעות קורסים, חברות ביטוח רועדות, הבורסות צוללות, פיטורים המוניים בדרך ומי ישורונו? החרדה ואי הוודאות  כבר מושלים.

קשה ולא מומלץ להתנבא, בפרט באשר לתהליכים שטרם התרחשו, ובכל זאת כבר ברור שמשהו עמוק ולא רק שלילי מתרחש בכלכלות. הממשלה שמראשית שנות ה-80 (הגמוניית רייגן-תאצ`ר), נתפסה כבעייה וכמכשלה בעיניי השווקים, הופכת לפתע למקור ישועות ולספקית חבלי הצלה שלהם.

זוהי מטמורפוזה, היפוך מוחלט בתפיסה. יש לקוות שיגבה עליו מחיר גבוה בדמות שינוי השיטה הכלכלית או לכל הפחות ריסון משמעותי שלה.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אילן תלמוד

    פוסט משובח, כרגיל.
    חלק מהתובנות זהות לאסכולת הרגולציה של הכלכלה הניאו-מרכסיסטית.

  2. אוהד ק

    למרות שאני מסכים עם השקפת העולם הסוצייאל דמוקרטית של כותב המאמר, אני מוצא כי ישנם אי-דיוקים וטעויות רבות לכל אורכו של הטקסט. כך למשל הטענה שהרחבת הגירעונות ע"פ קיינס משמעותה הדפסת כסף היא פשוט שגויה (למעשה הגדלת הגרעון על פי קיינס מתבטאת בהנפקת אג"חים ממשלתיים).

    בנוסף, אין קשר בין בועות בורסאיות לעידן הדיגטלי. בועות שכאלו נוצרו פעמים רבות בהיסטוריה, זמן רב לפני המצאת המחשב ואפילו הטלגרף. דוגמה יפה לכך היא בועת הצבעונים בהולנד במאה ה-17 שגם היא כמו המשבר הנוכחי נבעה משימוש מוגזם בנגזרים פיננסים ופעילות לא מבוקרת של ספקולנטים.

    הטענה שהשקעה במוצרים ציבורים כגון חינוך ותשתיות תחבורה פועלת לטובתם של בעלי ההון היא רטוריקה חסרת משמעות שכן שירותים אלו משמשים את כלל השחקנים בשוק ואין סיבה להניח שהם משרתים יותר את בעלי ההון (לעיתים קרובות דווקא בעלי ההון אינם נעזרים במערכת הציבורית). והרי השקעה נרחבת בשירותים ציבוריים היא מאבני היסוד של מדינת הרווחה.

  3. חן

    האם כל התהליך הזה הוא לא תוצאה של ירידת "הסכנה הקומוניסטית" שאיימה על מדינות המערב?

  4. דוד

    מתוך מכתב שכתבתי לספרים הארץ בתגובה למאמר של יהודה שנהב על הגלובליזציה:

    "חשבון פשוט של כלל העובדים במשק העולמי לפני 25 שנה נותן לנו כחצי מיליארד עובדים. המדינות העיקריות שהשתתפו במערכת העולמי היו האיחוד האירופי ארה"ב ויפן. הערכה כוללת של האוכלוסייה שלהן נותן לנו כשמונה מאות מליון תושבים שמתוכם ההשתתפות בשוק העבודה מגיע לכחצי מיליארד. נזכור שמרבית העולם השלישי דגל בסוציאליזם שמצד אחד מנע השתתפות במערכת העולמית המסחרית – כלכלת תחליפי יבוא- ומן הצד השני השאיר את רוב המדינות בקצב התפתחות איטי כתוצאה מתכנון מרכזי. כיום הערכה של כלל העובדים במערכת העולמית מגיע לשלושה וחצי מיליארד עובדים כאשר חמישה וחצי מיליארד משתתפים במערכת העולמית. המצב הנוכחי בו הצטרפה כל מזרח אסיה ודרומה, הגוש הקומוניסטי לשעבר, ואמריקה הלטינית למערכת העולמית (האזורים היחידים שנשארו בחוץ במידה מסוימת הם המזרח התיכון ואפריקה), צרפו את רובו של אוכלוסיית העולם למערכת המסחרית הכלכלית. ממצב קודם של אוכלוסייה מדוכאת במערכות תחליפי יבוא עברנו להשתתפות של 70%-80% מאוכלוסיית העולם במערכת המסחרית הקפיטליסטית. מספר העובדים עלה בתוך 25 שנה ב700% במערכת העולמית."

    הדיבורים על הכסף מתעלמים מהפן הזה. לדעתי קריסתו של המבנה הקיינסיאני הייתה קשורה בראש ובראשונה לתהליכי גלובליזציה שהחלו להתרחש כבר בשנות השישים והשבעים אלא שאז זה עדיין לא היה גלוי לעין. כיון שלא ניתן לנתק בין חשבון הסחורות לחשבון הפיננסי הרי שהתרחבותה של הגלובליזציה המסחרית מחייבת התרחבות מקבילה של הגלובליזציה הפיננסית ולכן צמיחה במערכת הבנקאות העולמית. המערכת הקיינסיאנית הייתה מבוססת על ההנחה שהכלכלות הרלבנטיות הן הכלכלות המערביות השומרות על כללי המשחק של ברטון וודס, אולם התרחבות הגלובילזציה המסחרית החלה להכניס שחקנים חדשים שחייבו את הריסת המבנה הקיינסיאני.

    את המשבר הנוכחי ניתן לדעתי להסביר טוב יותר בגירעון המסחרי האמריקאי ובניפוח האשראי על ידי הבנק המרכזי האמריקאי.

    בדרך אגב המכתב מסביר לדעתי גם מדוע שכר העובדים נשחק במערב (כולל שכר עובדי הקבלן):
    "במצב הזה לא פלא שמצב העבודה במערב לא מצליח לעמוד בקצב. המצב בו אחוזי האבטלה במערב אירופה נשארים גבוהים כל כך מוסבר היטב בגודל הגידול של המערכת העולמית. כיום השכר על עבודה איננו מתפרש על חצי מיליארד עובדים אלא על שלושה וחצי מיליארד."
    וכידוע לפי חוקי היצע וביקוש במצב תחרות, כשההצע גדל, המחירים יורדים.

  5. אירית

    השיטה היא אמריקאית. עוד מוקדם להספידה. לפי התגובה בישראל, שהיא שלוחה מוקצנת של הכלכלה האמריקאית, אין שום חשיבה בכיוון שאתה מזכיר, להיפך, יש הסכמה למשל, שלאור "המשבר" על ש"ס להסיר לאלתר דרישה להגדלת קצבאות ילדים. אמנם הזכירו בחצי פה את האפשרות שהמשבר מחייב הגדלת הוצאות הממשלה (מתוך איזה חישוב מתימטי שקיים בספרי הלימוד), אך הספין המסתמן הוא קיצוץ נוסף ברווחה ברפלקס המותנה.
    העניין די פשוט, אולי. שלטון ההון הוא המצב הנורמטיבי בכלכלה, והריסון של תאוות הבצע ושלטון מעטים-החזקים צריך להסתמך על אתוס בעל הסכמה רחבה הנובע מערכי על הנמצאים מחוץ לשיטה הכלכלית. אולי מערכת דתית, או לקחים של מלחמה עקובה מדם (אירופה, והשאלה כמה זמן הלקח צרוב בתודעה).
    הסוציאל דמוקרטיה עדיין צריכה להיבחן לאורך זמן, ואין ספק שהיא קיבלה חיזוק מהמשבר בשוק ההון האמריקאי. אך למצב האמריקאי יכולות להיות הרבה תוצאות, אחת מהן ערעור היציבות באירופה באמצעות התערבות בסכסוכים במזרח אירופה או ערעור היציבות במזרח התיכון. אם ארצות הברית תרצה לשמור על הלייפסטייל שלהם, בלי לערוך שינויים מפליגים בשיטה, הרי אין להם מנוס מלטרוף מדינות אחרות ומשאבים נוספים בכוח הזרוע. לארצות הברית הגמוניה מוחלטת, ללא עוררין וללא שמץ תחרות, בתחום הצבאי בכל מדד שהוא.
    עם זאת, אין ספק שיש מורת רוח רבה מניהול הכלכלה על ידי בוש, וגם ניהול המלחמה בעירק, והלקחים עשויים להשפיע על חלוקת ההון.
    מה שבטוח שישראל תושפע מחילופי המשטר כבר בטווח הקצר, כאשר היא תהפוך למשנית במדיניות האמריקאית לעומת מדינות המפרץ הפרסי. פתיחת ההגירה (ביטול דרישת הויזה), אם להאמין לשטרית והצהרותיו מהיום, עשויה לגרור הגירה משמעותית מאד של ישראלים לארצות הברית, בנוסף לגל העצום שכבר עשה את המהלך לשם ולאירופה (שפתחה גם היא שעריה בלחץ אמריקאי) ולפרק את המבנה הקיים.

  6. אוטו פוקוס

    סדרת הפוסטים הזו מאירת עיניים. תודה!

  7. RS

    אנחנו שבים לעידן המו"מ החברתי. אחרי שההון פירק את המסורות הותיקות ואת הרצץ הפוליטי-חברתי, כעת, מול הריק שנוצר, ישנו סוג של רצון (שעדיין אינו ברור) לעצב מחדש ערכים משותפים. נבואה אחת יכולה לטעון שהדבר יתבטא לבסוך בשינוי מהותי בהרכבן של מדיניות ובהרכבן של דמוקרטיות, שינוי שיתבסס על כינון ערכים משותפים קצרי-טווח (לפחות בהתחלה) ופחות על פשרה פוליטית.
    אם המציאות הזו תתממש, אזי האיגודים המקצועיים צריכים להציע יותר מרק התאגדות מקצועית קלאסית, אלא גם תפיסת חיים המבוססת על ייצור בר-קיימא, ראייה הוליסטית של המערכת וטיפוח הקהילתיות. אני חושב שטעות להסתכל על המשבר הזה רק בעיניים כלכליות אם בכלל. זהו משבר חברתי שסדרות כמו "הסמוייה" התנבאו אודותיו בשנים האחרונות. זוהי התמודוות עם מה שמכנה הפילוסוף זיגמונד באומן – חברת התיירים מול חברת הנוודים, שזה בעצם גרסה מחודשת של אלה שיש להם מול אלה שאין להם.

  8. אלי

    הבנקים באפיקים כאלו ואחרים השקיעו כספים בעיסקות מופרכות. עיסקות הגורמות להם הפסד. האין כאן רשלנות,
    הייתי אומר רשלנות פושעת של הבנקים? מקובל בכל חברה חופשית שאדם אחראי למעשיו. השקעת כסף ללא מחשבה
    מספקת- עליך לשאת בתוצאות. מדוע שהציבור (במקרה זה המדינה) ישלם במקומך את ההפסדים שגרמת להם? ופה
    אנו מגיעים לשורש הבעיה- המערכת הבנקאית מחזיקה את המדינה בביצים. היא יודעת זאת והמדינה יודעת זאת. כעת
    המנוף שבו היא משתמשת הוא- הטענה שאין היא יכולה לספק את האשראי האלמנטרי הדרוש למשק כדי שימשיך
    להתנהל כרגיל. או בלשונם של הפוליטיקאים האמריקאים- בעל עסק לא יכול לקבל ביום שישי את הקרדיט הדרוש לו
    כדי לשלם משכורות ביום ראשון, או, דוגמא אחרת, את הקרדיט הדרוש לו לחידוש המלאי ההולך ואוזל. האם באמת
    אין כאן מצב שהבנקים מנצלים את המונופול שלהם כדי לכפות על הממשלה את הצלתם מהניהול הכושל, נכון יותר-
    הפלילי, הפלילי מדעת, שבו הם נהגו תקופה ארוכה, וכנראה ימשיכו לנהוג אחרי יעבור זעם?
    עד כאן הצד המורלי, הבסיסי, של המשבר, שצורת הפתרון המסתמן שלו נוטלת, מנפצת, את ערכי היסוד של התרבות
    המערבית.
    אבל בואו נלך צעד אחד יותר רחוק. אדם קונה בית ומתחייב במשכנתא. הוא יודע וכך גם הבנקאי שנותן לו את המשכנתא,
    פחות או יותר מהן אפשרויות התשלום שלו. הרי ברור לו שאם יפגר בתשלומים הוא יזרק החוצה וכל מה ששילם בעבר
    ילך לאיבוד. באותה עת, כשחתם על המשכנתא, לוח התשלומים לא נראה אבסורדי. ואחרי הכל, מדובר בבית למשפחה,
    דבר הכרחי בחברה שמטיפה תמיד לשיפור רמת החיים, ושהתחרות היא בה יסוד מובנה. האם לא מגיע לו בית כמו לכל
    אחד משכניו שעובד קשה ושומר על הכללים כמוהו? אך בהמשך הזמן, אחרי שהבית נקנה ונוכח ההוצאות האחרות ההולכות וגדלות, הוא נוכח שלא יספיק לו הכסף. שלא יהיה בפניו מנוס כי אם לוותר על הכל. זוהי בעצם הטרגדיה של
    המשבר הנוכחי.
    אז אם לחזור ללשון המופשטת שחכמי הכלכלה, בעיקר אלו החכמים בעיני עצמם, נוקטים בה, מבלי, כך יש לי רושם, שהם
    מתרגמים אותה ללשון קונקרטית, או במילים אחרות,. אם נשתמש בלשון מופשטת הנישאבת מהמציאות הקונקרטית בשטח, הדיאגנוזה האמיתית של המשבר, תרשו לי להגיד- האפוקליפטי הזה, היא- החלוקה המתעתעת של ההון,
    של העושר, בין השכבות השונות בציבור. כל עוד לא תהיה חלוקה בריאה יותר, מותאמת למושגי היסוד, שהיום הם ניכסי
    צאן ברזל, של התודעה הציבורית הרווחת, כל עוד לא תהיה חלוקה אחרת של ההון הכולל, כלום לא פתרנו. איבדנו את
    התשתית המוסרית של ההתנהלות הכלכלית היום- יומית, ולא מצאנו שום תרופה שתחזיר אותנו לאותה מידה של שפיות
    הנתבעת מחברה אנושית.

  9. דני זמיר

    קודם כל לדרור, כל הכבוד על היכולת להסביר בפשטות תיאוריות מסובכות- כשרון נדיר, ומתוקף הצמצום ברור שישנם אי דיוקים אך בעיניי הם לא מהותיים.
    שנית, מגון הגורמים -"השחקנים" במערכת הכלכלית העולמית הם כאלה שהיכולת לצפות בוודאות מדיניות כלכלית שתביא לשיפור אושרם הפרטי של מירב בני האדם (בטחון קיומי ותעסוקתי) קשה. אותי מעניין ההקשר המדיני-פוליטי, בהנחה שהמשבר הכלכלי לא ייעצר ואף יתרחב מה תהיה השפעתו על האחזיה הדמוקרטית בעולם המערבי ובישראל. בהקשר זה כדאי זלכור שאפריקה היא אחד המקומות שבהם התושבים לא היו שותפים לחגיגות העשור האחרון, שובכל אחת ואחת ממדינות המערב היו חלקים לא קטנים באוכלוסיה שגם הם "נהנו" בצורה מאד מינורית בחגיגה.
    פגיעה דרמטית בתנאי חייהם של עניי המערב ו/או מעדמ הביניים הנמוך יגרום לתזזית שלטונית ממשית כולל סיכון המשטר הדמוקרטי שם לאחר שיתברר "דרך הרגליים" לכל מי שבקושי שרד בזמן שהאצולה חגגה, שכשהאצולה פושטת רגל הוא צריך לממן אותה.
    בהערת אגב, זו גם הסיבה מדוע מה שאירית מעריכה (נהירה ישראלית לארה"ב) שגויה לדעתי,.

  10. יגאל לביב

    הערה: תגובה זו נכתבת לטור הנוכחי בלבד לאחר שכל ניסונותי לאתר באתר את רשימותיו הקודמות של דרור ניסן לא הצליחו.

    דרור מתעלם מההיסטוריה. המשבר הנוכחי לא נוצר מעצמו וללא אזהרות. מרקס הוכיח בעובדות כי השיטה הקפיטליסטית לא יכולה להתנהל ללא משברים חוזרים ונשנים המסכנים את קיומה. עד כה המשברים קרו ויצאו מהם בעיקר באמצעות מלחמות. ארה"ב יצאה ממשבר 1929 רק הודות לפריצת מלחמת העולם השניה.
    המשבר הנוכחי הוא חוליה נוספת בהתנהלות המובנית של הקפיטליזם.
    מי שמתעלם מהמרכסיזם לא יבין שאין דרך למנוע את המשברים פרט לשינוי השיטה עצמה. לכן האלטרנטיבות של סוציאליזם או מדינת רווחה כה חשובות.

  11. אורן א.

    מענין לגלות בכל תהליכי הקריסה הנוכחיים, שלמומחים הגדולים בתחום הכלכלה אין קצה קצהו של מושג מה קורה עכשיו, כמה זמן ימשך המשבר, ואיך יוצאים מזה.

  12. שור

    לצד אי דיוקים רבים בנתונים (לדוגמא הנתון לגבי התוצר העולמי),
    חסר ניתוח כלכלי טיפונת יותר עמוק, למשל –

    1. קפיטליזם רווחה
    הבסיס למדינת הרווחה העשירה והנדיבה הוא השיטה הקפיטליסטית,
    ללא קפיטליזם תחרותי מדינת רווחה נדיבה תפשוט את הרגל או תביא עוני מנוון למיליוני אנשים.
    לדגם הזה של מדינת רווחה המבוססת על קפיטליזם קוראים "קפיטליזם רווחה" והוא נהוג במדינות אירופה רבות.
    למעשה , הדגם הזה הוא ביטוי מודרני לחזון הנביאים התנכ"י שלנו – שוק חופשי לצד רשת בטחון חברתית.
    דנמרק – אחת המדינות הקפיטליסטיות ביותר בעולם (בעיקר שוק עבודה גמיש ותחרותי בו קל מאוד לפטר עובדים), לצד רשתות בטחון חברתיות נדיבות, התוצאה היא מדד ג'יני הנמוך ביותר בעולם.

    2. משברים כלכליים
    גם במדינות רווחה יש לעיתים משברים כלכליים בשל מחזוריות עסקית (שנובעת מתכונות אנושיות כמו קנאה, חמדנות, עדריות וכדומה). לדוגמא, בתחילת שנות ה-70 התרחש משבר פיננסי עמוק בשבדיה שהביא לחחש לקריסת הבנקים שם. התערבות ממשלתית הביאה לניקוי המערכת מחובות "רעים" (אשר נבעו מאותה חמדנות).

    הקפיטליזם הנאור מנסה לעשות מתוק מעז – כלומר ליצור משהו טוב לכולם תוך ניתול החמדנות האישית שיש לכל אחד מאיתנו, זאת ע"י שוק חופשי עם רגולציה חכמה.
    ושוב, מדינות סקנדינביה מצטיינות ביישום קפיטליזם נאור עם רגולציה חכמה.

    שור

  13. שור

    ניתוח או סיסמאות –

    כתבת –

    "הגישה המוניטריסטית, זו הרואה בדיכויי האינפלצייה את העיקר, תובעת פיקוח הדוק על כמות הכסף במשק, בולמת אשראים ונוקטת ריסון מתמיד (בעיקר כלפיי משקיי הבית), תואמת את האינטרסים של השכבות האמידות והשמרניות בחברה, אלה החיות מהון צבור (פיננסי) ולא מעבודה שוטפת (הון יצרני)."

    אבל דווקא הבנק האירופאי המרכזי (ECB) מיישם מדיניות מוניטרית הרבה הרבה יותר קשוחה מאשר הפדרל בנק בארה"ב (בארה"ב מאז משבר 1929 יש מסורת של מדיניות ריבית הקשובה יותר ליצירת תעסוקה). עד כדי כך שכלכלנים רבים מבקרים את חוסר ההיענות של ה- ECB למתרחש בשווקים והדבקות במאבק באינפלציה.
    והנה בארה"ב הפער החברתי הרבה יותר גבוה מאשר באירופה.

    יתרה מכך פעם ראשונה, כלכלנים רבים מאשימים את הנגיד הקודם בארה"ב שהביא לריבית נמוכה מדי מאז שנת 2001 (בכדי לעודד תעסוקה), ותרם תרומה מכרעת למשבר הנוכחי. כלומר דווקא מדיניות מוניטרית לא קשיחה יכולה להביא לבועות ולמשברים.

    יתרה מכך פעם שנייה, אולי דווקא מדינות השומרות על עודפים תקציביים ועל מדיניות מוניטרית קשיחה מאוד (ששמה דגש בעיקר על דיכוי האינפלציה) יש בהן פער חברתי נמוך מאוד. בדקת את הנתונים ?
    דוגמא לערבוביה בין סיסמאות לבין המציאות (שהיא הרבה יותר מורכבת).

    יתרה מכך פעם שלישית, אתה יכול לשאול את עצמך כיצד מתחלק התוצר בין עבודה לבין הון בין המדינות השונות,
    אולי תגלה שמדיניות מוניטרית קשוחה (שמטרתה האחת והיחידה היא אינפלציה נמוכה) דווקא היא מביאה יותר תמורה לעבודה, שכן אולי (רק אולי) מס האינפלציה פוגע יותר בעובדים מאשר בבעלי ההון ובמעסיקים.

    קצת יותר מורכב מסיסמאות , הא ?

    שור

  14. אירית

    ישראל יכולה לבלום את הנהירה החוצה (אם בכלל, לדעתי כבר לא) רק באמצעים כוחניים כפי שעשתה עד עכשיו (למשל לחץ שנמשך עד היום לחייב ויזה לישראלים באמריקה, לחץ על גרמניה למונע ויזות הגירה-מקלט מדיני ליהודים מרוסיה ולחץ על ממשלת פולין להפסיק את חידוש האזרחויות ליוצאי פולין בישראל וכולי), או ביצירת ברית חדשה לחלוטין עם אזרחיה. האמצעים הכוחניים מתרופפים רק משום שארצות הברית לא שותפה יותר לאינטרס הישראלי בכפיית היהודים להישאר פה, כך שספק אם יש פרטנר לזה, ודאי מינואר הבא.
    לגבי תמריץ חיובי, יש שתי אלטרנטיבות שאני רואה. אחת, מדינת הלכה (או מקורב לזה) שיש בה אטרקציה חד משמעית לפלח אוכלוסיה מסויים. (ומאד לא אטרקטיבי לפלח אחר), או מדינת כל אזרחיה עם תקווה להשתלבות במרחב הזה סופסוף. כרגע זה ניראה יותר כמו השלבים האחרונים של ביזה או פירטיות של קבוצה מסויימת המתעשרת מאד על חשבון הימור של ממש על חייהם של הרוב השבוי פה מטעמים כלכליים.
    אתה חושב שבאמריקה יש משבר חברתי של ערכים, פה הוא כבר מבעט זמן מה, ולא הוביל לכלום, חוץ מאשר הגברת הלחץ והדחק והביזה של למעלה מחצי מתושבי המדינה. ההון הזה הועבר ומועבר לחו"ל כמו במקרה של לבייב, ביזה מאורגנת, מהירה, ענקית, בעיקר של נכסי הציבור (כמו כביש 6, בתי סוהר, מערכת החינוך) והעברת הפירות ללונדון, וכך עושים רבים אחרים מאותה שכבה.
    הדאגה לאמריקה היא קצת משאלת לב, שמא "יתעוררו ויכו על חטא" ויהפכו לשוודיה. לא ניראה שזה הכיון המסתמן, ואין שם משבר ערכים ביחס לערכים המכוננים של אותה אומה, אלא משבר ביצועי, חריף מאד שבאמת עלול להוביל למלחמה נוספת שתעשיר אותם. אומות לא "מתפכחות ומכות על חטא" בדיוק כמו שהבוזזים של ישראל לא יתעוררו לפתע עם נקיפות מצפון. זה לא עובד ככה, בדרך כלל השינוי מגיע מתבוסה במלחמה (כולל תבוסה כמו ב"מלחמה הקרה" שנוהלה לאורך זמן בעצימות נמוכה, אבל עדיין מלחמה בכל מדד) או מהפכה מבפנים. מעיון מעמיק ויומיומי בעיתונות ובפרשנות האמריקאית למתרחש עכשיו, אני לא מרגישה שום "משבר ערכים" חברתי כלכלי מכונן, אלא שינאה עזה, מכל הספקטרום הפוליטי, לממשל בוש, אשר יוחלף בקרוב (למרות הפרנויות שהוא עומד להשליט ממשל צבאי ולחטוף את השלטון עם איזה פיגוע מדומה, אני אל חושבת שזה יקרה, או אולי משבר יזום בפקיסטן, יותר הגיוני דוקא). האמריקאים מכל גווני המפה הפוליטית די מאוחדים סביב ארצם והערכים שהם סבורים שהם מחזיקים בהם (חירות פרטית בעיקר, שלטון החוק, ומחויבות להגמוניה מדעית-טכנולוגית), ומאוחדים בדעה שממשל בוש הוא כושל, מופרע, מסוכן, בוגדני, ונגוע בפשיעה מאורגנת ושחיתות שלטונית (בעיקר דיק צ'ייני וחבריו מקומפלקס תעשיית הבטחון והפארמה). לא ראיתי גלי הגירה מאמריקה לדנמרק או לאנגליה, ולא לקנדה, למעט מאתיים יהודים שעלו לארץ לפני חודש, כניראה ברחו מחקירות של האף בי איי.).
    הערכים החיוניים היחידים שיכולים בישראל להרים פה מהפכה הם כרגע מהצד הדתי (על כל פלגיו וזרמיו) ובטח לא איזה אתוס סוציאל דמוקרטי שאינו קיים בשטח, אלא רק באינטרנט בינתיים ובין כתלי האקדמיה בכמה מחלקות. (השבח להן, כמובן). האתוס הסוציאל דמוקרטי , או קהילתיות ובלה בלה, לא מחזיק מים על המפה הפוליטית ונגוע בשחיתות מראש, ולא ניכנס לזה, ומכל מקום, ניראה יותר כמו "פרופלורים" עם אויר חם. יש התארגנות מרשימה לדעתי בתחום יחסי העבודה, דוקא מלמטה, כל מיני ועדי מאבטחים וכאלה, אבל זה לעומת ויזה והגירה למערב, נידמה לי שהתשובה ברורה. אם מדובר על שיקול תעסוקתי, התקווה לא נמצאת פה במלחמת התשה להעלות את השכר לשעה מעשרים לעשרים וחמשה ש"ח – לאנשים שסיימו תואר באוניברסיטה ויכולים בקלות בחו"ל להשתלב במעמד הבינוני גבוה או לפחות להבטיח עתיד מעולה לילדיהם, גם אם הם כבר לא יגיעו רחוק. בינתיים כולם פה עסוקים בלרדוף אחרי הזנב של עצמם ולהציק לאזרחים אחרים בתור תחביב להעברת הזמן. לא ראיתי איזה קהילתיות לאחרונה סביבי, למעט עדרים של כרישי נדל"ן, חוליות פשיעה מאורגנת, וכנופיות שעיסוקן במרמה וקילוף הציבור מנכסיו במהירות האפשרית. האם החמצתי איזו התארגנות קהילתית ? אשמח לדעת.

  15. דני זמיר

    זה אשר הוצאתי מנסיונות ימי-הויתי

    וזוהי צואתי האישית:

    החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המות רע.

    העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.

    האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.

    לעם-ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד.

    צריך, בכל זאת, לעבוד.

    כל זמן שנשמתך בך יש מעשים נשגבים

    ויש רגעים מרוממים.

    תחי העבודה העברית האנושית!

    (יוסף חיים ברנר)

    וגם:-

    "שמע, בן-ישראל, שמע בן-הצער, שא ראשך, שא ראשך – ויינשאו פתחי-עולם. אַל מנוחה ואל הונאה עצמית, תהי איזו שתהיה, אַל יראה מפני כל תוצאות, תהיינה מה שתהיינה. אַל קורט של שקר ורכות-הלב. הלאה עננים, צא מניקרת הצוּר. הסר מעליך את הכף. גשה עד הערפל, עלה לפרדס, ראה את פני ההוויה. השג את מהותה, את כבודה. התקדש!…

    (יוסף חיים ב"על הדרך")

    בקיצור: תמיד הלכו המתייאשים מהארץ הקשה החמה והלא רחומה הזו.

    יש הרבה נסיונות קבוצות וקהילות גם וודווקא בזמן הזה, כמעט כולם מלמטה אגב.

    אני כאן, כי זה הבית שלי היחיד. לא משהו אני יודע, אבל בית. והאמת : אני מאד אוהב אותו למרות החסרונות והקשיים שלו. מהמקום הזה אני מנסה לעשות כל מה שאשפר כדי שהביתצ הזה ישרוד ויהיה הוגן וראוי ליושביו.
    וייאוש, ייאוש זה ממש לא תכנית עבודה.

  16. אלי

    אתה צודק, הבעיה האמיתית נעוצה בנפש האדם. החמדנות, ההתנשאות, היוהרה, הקנאה, וכו' וכו'. האם אתה חושב
    שע"י "רגולציה", קפדנית ככל שתהיה, ישנה הכושי את עורו? תוליד אדם חדש שיעשה בדיוק את מה שהמדינה מצפה ממנו ולעזאזל יצרו הגובר עליו? הרי אם לא בהזדמנות הראשונה כי אז בשניה או בשלישית הוא יחזור לסורו. קורטוב קל
    של רמאות וכבר הרגולציה הופכת להיות בדיחה. ומי לא מוכן, פה ושם, כשיש לו סבה טובה להאמין שלא יתפסו אותו,
    לרמות על מנת לזכות בנתח ראוי לשמו?
    אז אם התקדמנו קצת ואיתרנו את קצהו של שורש הרע, קרי- נפש האדם, יצריו ההרסניים של האדם, כדאי לנו לזכור
    שדווקא הקפיטליזם מעלה על נס כמה מהתכונות השליליות הללו ורואה בהן את הכוח המניע שלו, כגון- התאווה לצבור הון, או האגואיזם הכוחני בדרך להצלחה, וישנם עוד. די לראות את רשימת "האידיאלים" שהקפיטליזם האמריקני מטיף לדור הצעיר כדי להבין את הסתירה הפנימית, שהיא בראש וראשונה סתירה ערכית, מוסרית, שהחברה נקלעת אליה בשל רצונה להגיע להישגים כלכליים, ושכעת, במשבר הנוכחי, גוררת אותה לתהום.
    דרך אגב, שלא כמו קפיטליסטים אופטימיים רבים, אני לא חושב שהמשבר הזה הוא חלק מההתנהלות הרגילה של
    גאות ושפל הטבועה בשיטה, ושלא ירחק הזמן והכל יחזור לקדמותו כשכל ההבדל יהיה "רגולציה חכמה". נדמה לי
    שעל המשבר הזה הקפיטליזם לא יתגבר, וכי אין זו רק משאלת לב.

  17. אירית

    כמעט שמעתי את לחניה של שרהלה שרון מדבריך, וראיתי בעיני רוחי את שלמה בר אבא מגלם אותך וצועק בחן "לשמוח בכוח".

    על ברנר
    עדכון אחרון – 16:14 11/09/08
    קדוש בעל כורחו
    מאת אבירמה גולן
    דיכאוני ופסימי, סופר עברי שלא התנכר ליידיש, ציוני שמתח ביקורת על הציונות, אהוב הנשים שזהותו המינית לא ברורה – פרופ' אניטה שפירא מנסה לפענח כיצד הפך ברנר לסמל עוד לפני הירצחו. בביוגרפיה חדשה היא מציגה אותו כמין "יורודיבי" מן התרבות הרוסית: קדוש נזירי בעל נפש גדולה, שמותר לו לעשות מה שאסור לאחרים

    הרשה לי להניח שלו ברנר היה בין באי "העוקץ" בימים אלה לא היית חוסך ממנו את שבט מילותיך לאורך השרשורים, עד שהיה נאלץ לעקור למדינה אחרת מחמת האופטימיות הכפויה הזו. אתה יודע, יש חלוקה לא שוויונית בישראל גם של נטל הייאוש, ואינו בלי קשר לחלוקת המשאבים האחרים. סתם הערה קטנה, כי נושא הפוסט שלנו הוא כלכלי, וכמו שידע ברנר היטב, כמות השקלים בכיס והאוכל בפה, קובעת את הבריאות הנפשית לתמיד.

    בתור בונדיסט ש"סטה מן הדרך" , הוא מסמל משהו, כולל מותו הטרגי, שכמובן הפך אותו רק אז לבן לגיטימי בתולדות הציונות. תמיד חשבתי שהסוף שתארגן לי הציונות זה איזה פיגוע על ידי ערבי, כדי שאוכל סוף סוף לחזור "הביתה". אלא מה ? ציוונו רבותנו שחיו כמה ימים לפני שרהלה שרון, "ובחרת בחיים" וזה יפה שבעתיים לברנר, שאם היה יושב בלונדון, היה מוציא ימיו בנחת ועוד מעשיר אותנו בכישרונותיו. אבל על כל הנאה משלמים, גם על חריפות העונג שמספקת הסחסחרת הציונית, "אהבת ציון" האסורה, שלא בעיתה, ושלא כדרך הטבע, אותו גירוי של בלוטות הצדקנות והשערות שנעמדות לדום מאימת ההמנון על קברים פתוחים, העונג של המוות, אינו בלתי מוכר. בעיקר כאשר המתים, הרעבים, המיואשים, הםא איזה "אחרים" הראויים לכך כניראה מתוקף מבטם הפסימי. ומדוע לא ישמחו בחלקם באמת אלה שאין להם חלק ולא נחלה, רק בנטל ובקורבנות ? בעיה נפשית ללא ספק. והייאוש, הלאה הייאוש,…לה לה לה , הורה אדמה

  18. דני זמיר

    אין שום קשר בין ברנר שאת מתארת לבין האופן שבו תפס ברנר (הבונדיסט?… מאיפה ההמצאה הזו?) את העם היהודי, את זכותו להתיישב כאן ואת זכותו להקים כאן בית לאומי. ברנר על אף הדכאון והייאוש הכרוניים שלו יצק אחדים מעמודי היסוד של הציונות הסוציאל דמוקרטית שאת כל כך מתעבת ובזה לה, ושגיבוריה האלמוניים ברובם- בניגוד לברנר- היו מגש הכסף של הארץ הזו בתקופתם.

  19. אבירם

    איך תשובתה המבישה של אירית לדני זמיר מתיישבת עם מדיניות הפרסום באתר אותה הסברתם באריכות לפני כמה פוסטים?
    כתיבתה של אירית כוללת ציניות, לגלוג וחוסר כל קשר בין מה שכתבה לבין דבריו של זמיר או בכלל בין משפט למשפט. האם העובדה שהיא מאשימה את הציונות במותו של ברנר ואת כך שהיא הורגת "אחרים" גוברת על כללי העריכה באתר?

  20. אירית

    קרא נא תולדותיו של ברנר לפני הפסקנות.

    סוציאל דמוקרטיה ברבע הראשון של המאה העשרים ? הלו ? ביקשת רשות כניסה לאורביט ?

    נידמה לי שפקעה סבלנותי בשלב זה, אני הולכת למות בעד ארצנו, רק כדי לקבל אשרור ממך..רגע חכו לי..

  21. עליזה

    קרא בויקיפדיה,לכל הפחות.
    ברנר הצטרף לבונד עוד בהיותו ברוסיה ולפני שעבר לבריטניה בשנים 1906-7 ולפני הגיעו ב-1909 לארץ ישראל-פלסטין.
    כבר בבריטניה עבר לכתוב בעברית והוציא את "המעורר" בו כתבו מיטב בסופרים העברים אז.

    בארץ עבד שבוע בחקלאות ונשבר.
    עבר ליפו והיה מורה לתנ'ך,ספרות ועוד בגימנסיה הרצליה.

    חשוב לזכור שהיו מאבקים מרים בין תומכי העברית לתומכי האידיש גם בלי בהכרח קשר ל"בונד".

    חתימה טובה

  22. דני זמיר

    אם בתקופה שבן אדםצעיר מתטלטל בעניין זהותו – עד גיל 20 נגיד – ובין השאר נמצא גם בבונד אז ברנר בונדיסט, אבל ברנר כשנעמד על רגליו הבוגרות זנח את הבונד ורעיונותיו באופן מובהק לכן להגיד שהוא בונדיסט (אפילו אם זה הויקיפדיה!) זה סתם להוציא מההקשר.
    אירית את צודקת: ברנר היה סוציאליסט בתנועה סוציאליסטית שהסוציאל דמוקרטים הישראלים היום הם צאצאים שלהם ירצו או לא.
    אני מקווה שאת נהנית מסגנון הכתיבה שלך. אני חושב שמרוב שנינות מהולה במרירות אי אפשר להבין מה את רוצה. אבל בכל מקרה אני מקווה שתמצאי לעצמך חיים טובים וגמר חתימה טובה.

  23. אירית

    אכן דני הביקורת התקבלה בחלקה. השעמום לוקח אותי לכל מיני מקומות נידחים ומיותרים.

    צאצאי הסוציאליסטים שבא עם ברנר הם גם קדימה, הליכוד (שהוקם על ידי שרון) ליברלים עצמאיים, עבודה (לא סוציאל ולא דומקרטיה), צומת, המתנחלים, אריאל שרון, ועוד. כולנו הצאצאים שלהם. האימרה שלך ריקה מתכן במיוחד התוספת הזחוחה "אם ירצו או לא", מאד פיפטיז. ואם אני נינה של סוציאליסט מאוקראינה, האם זה עובר בגנים "אם ארצה או לא"?

    כתבתי במפורש "בונדיסט שסטה", וזה כולל את ההתנצלות הבורה שלך, על מוצאו הרעיוני. האם מכאן אפשר לאמר שהסוציאל דמוקרטים של היום (אתה ?) צאצאי הבונדדיסטים "אם ירצו או לא" ? או שמא כולנו בניו של אברהם אבינו, וחיילי צבא השם, "אם נירצה או לא" ? כמאמר הרבנים המשיחיים המנבאים שבקרוב או טו טו אם תרצה או לא, תכיר בהיותך תינוק שבוי, כי אבותיך לא היו בדיוק לא סוציאל ולא דמוקרטיה, אלא אורתודוקסים גלותיים ?

    הסוציאל דמוקרטים בישראל זו קבוצה לא ברורה (וחסרת ייצוג בשלב זה) של כמה הוגים, כמה פעילים, ופלג מסויים בתוך העבודה שפרש לאחרונה גם ממנה. אני לא ידועת על מה אתה מדבר, אבל אולי אתה יודע. מה שבטוח שזה הפך לנשק בפיך כנגד הפלג המצומצם שנותר של סוציאליסטים (כניראה לא דמוקרטים, לשיטתך) מן השמאל הלא ציוני.
    הרבה יותר מאשר לפעולה חיובית למימוש העקרונות המוצהרים. .

    אולי משהו סוציאל דמוקרטי במקום ויכוח שאתה מפסיד בו על ברנר ? בוא נדבר על הדברים עצמם., על כסף.

  24. דני זמיר

    בתנאי שתסבירי בשפהנ פשוטה מה אומרת כדי שאני אוכל להבין.
    ואגב במפלגת העבודה יש מאות חברי מפלגה פעילים ואקטיביבסטיים, ואפילו צעירים, שמגדירים את עצמם כסוציאל דמוקרטים מאוגדים במספר התאגדויות משנה בתוך המפלגה ומתים על ברנר.
    ואם בהשלמת השכלה עסקינן: יש נכון לשעה זו מעל מאה קבוצות צעירים/קהילות חילוניות שיושבות ברחבי הפריפריה הגיאו חברתית מתוך אמונה בתפיסת עולם סוציאל דמוקרטית וציונית.
    אני מצטער אם זה מעצבן אותך שאני אופטימי, חושב שברנר היה סוציאליסט ציוני שחרש תלמים שהולכים בהם היום אנשים צעירים שמגשימים בדרכו ובדרכים שהוא ובחריו היו גאים בהם, ומקווה שמה שיהיה לנו להציע לחברים שלנו יהיה שותפות במעשה בריאה חזוני של חברה שמתמודדת על דרכה וערכיה הראויים בתוך ים של עוינות פנימית וחיצונית. (איפה שרל'ה שרון כשצריכים אותה?)
    גמר חתימה טובה, אדום עולה, אפשר להשמיע צפירת הרגעה.

  25. אירית

    דני, אני לא יודעת בן כמה אתה וכולי וגם לא רוצה להישמע כמו זה שדורק שמיכות רטובות על אש החזון הלוהבת. אתה כותב מאד נחרץ, אבל גם צריך להבין את גבולות המציאות. יפה שיש חלקיק משמרת צעירה בתוך מפלגת האבודה, אותו גוף שמתמחה בכיבוי ניצוץ החיים מזה דורות ובהשחתת חלומות יפים. מבחינה פוליטית זה נון אייטם, גם אם אתה (ואולי אני) היינו מאד שמחים שזה היה הבון טון. להזכירך מפלגת העבודה היא שותף זוטר מתרסק בממשלת קדימה. שנית, מפלגת העבודה לא הלכה בקו הזה, ובחרה את ברק שהוא נציג ניאו ליברלי מובהק ולא אמר מעולם חצי מילה על סוציאליזם (ולדעתי גם דמוקרטיה זה לא הצד החזק שלו). בזה זה נגמר. השאר זה חלומות, וגם תחושה של "לשלטון בחרתנו" המלמדת אותי ששום דבר לא השתנה במפלגת העבודה, כולל חדוות ההרס שלה, כלפי חוץ ובעיקר פנים.
    צר לי גם שהזכרתי לך שחביבכם ברנר, במונחים של היום, היה מוקע (כרגיל בקרב הציונים-סוציאליסטים) על עמוד הקלון, כדכאוני ופסימי, מייאש ומיואש, מסובך ועוכר ישראל. בדיעבד, ואחרי שמוציאים את הדם והמיץ, מפלגת העבודה, בעיקר פרס (המומחה), היה מפאר ומרומם את מי שהוא הרג במו ידיו או פיו.

    ממה שאני רואה באינטרנט על "הסוציאל דמוקרטים" החדשים, זה לבן, צפוני, שבע ובעיקר מלא מעצמו ומלא קומבינות (עם טביעות אצבעות של מפאי, לכל האורך). מפלגת העבודה מומחית ב"הכלה וניתוב" של מחאה צעירה, ומסמוסה לכדי עוד "מחנה פרס", ועד שאותם ראשי משמרת צעירה הופכים לפארסה, גם לא צעירים, וגם "חלק מהשיטה". זו ההסטוריה של המפלגה העכורה הזו, והסיבה שהיא סולקה למדבר, לזמן רב. קח את זה כשיעור קטן חינם ממני, נצר לאנשי מרכז מפלגת העבודה עוד מימי ברנר.

    אותך, בתור סוציאליסט צעיר לא צריך לעניין מצב רוחי ולא התבטאויותי עוכרות האדם והציונות, אלא מצבי הכלכלי והזכויות שלי. הבעיה במפלגת העבודה שכדי לקבל קשב, וזה היה תמיד, דורשים קודם שתשיר שרהלה שרון, תגיד שאתה שמח בחלקך, ותצדיע לברל. או לפרס.
    זו ורסיה מסויימת – למעשה מוקדמת ומקורית – של יתנו יקבלו המפורסם.


    לעניין הכסף, והפעילות הצופה פני עתיד חיובי של עבודה משותפת וחזון, אגיד לך ככה – ראשית, כמי שמתיימר להיות פעיל פוליטית עליך להגיב אחרת לדברי מראש. לא לפסול אותי ולא את דברי וקיומי, אלא לאמר מייד "אנחנו נפעל אחרת. אצלנו לא תרגישי כך ולא תהיי במצב זה. נסה ותהנה". כלומר, להרכין ראש ולגייס, להוביל, להנהיג לטעת תקווה, לא להרוג את המבשר. להראות דרך, להראות התייחסות אחרת ובעיקר תקווה לעתיד אחר,ולא משנה מה טרוניית האזרחית , היא תמיד נובעת מתביעה מוצדקת, ומעוול ונישול. לגבי הטקטיקה בנושא האנטי ציונים, או שמדובר ברפלקס שלא שולטים עליו, ואז זה עניין לפסיכולוג, או שמסבירים מדוע ציר מרכזי בכל הדיונים עם "הסוציאל דמוקרטייה" הזו, הוא ההתנצחות האינסופית על "צדקת הציונות", שמא זו הוראה מלמעלה (ואז יש לנמק) או הוראה מצה"ל. בתור פלג קטן במפלגה עוד יותר קטנה, הטקטיקה של "דחיה" ושל פלגנות, ושל ניסיון לדה לגיטימציה של השותפים הטבעיים לדרך החברתית כלכלית (אנטי ציונים סוציאליסטים, שגרים פה, כלומר אנשים שחרף אי ציונותם המובהקת הם תושבי ישראל ופעילים למענם ודואגים לשלומם). זה נוגע גם לשמאל ה"קיצוני" (כמו הח"מ במובן הזה, למרות שאינני רואה בזה בכלל שמאל קיצוני אלא המשך ישיר של אבותי ואבות אבותי) לחרדים ולערבים. אני מבינה את החשש של אנשי מפלגת העבודה, תמיד, שיגידו בקרב הימין ההזוי והקיצוני שהם לא מספיק פטריוטיים. ההתיישרות הזו עם הקו המדומה של הימין (שזנח אותו בפועל, כפי שרואים אצל אולמרט ולבני וכולי), לא הביאה לעבודה אפילו קול אחד עד היום. אם מישהו הוא פנאט ימני, הוא יבחר בליכוד או ישראל ביתנו. מה שעושה העבודה לאחרונה זה חבירה ליסודות פשיסטים הזויים במעשה של לינץ ודה לגיטימציה נגד השוליים הלא מוגנים של החברה, כדי להדליק שוב איזה מדורת שבט לא קיימת. כך או כך, פוליטית זה לא משתלם לעבודה, ובטח לא לפלג הסוציאל דמוקרטי שלה. חרף זאת, ואני באינטרנט לא מהיום, העיסוק הכמעט מרכזי, הוא בניגוח הצד היותר שמאלי, וניגוח מסוג מפאיניקי "מהשיטה הישנה והרעה" סתימת פיות, הכפשה, תיוג, בקיצור איון.

    את הלהט רצוי להפנות נגד ניאו ליברלים, באתרים שלהם, ולא נגד מי שבעצם תומך ברוב עמדותיך, למעט זה שהיה שמח לו "מדינת ישראל" במתכונתה הנוכחית היתה נופחת נשמתה (זה אולי יקרה בסוף, בצורה הכי לא צפויה, דוקא מתוך תאוות הבצע ולא מתוך המצוקה הבטחונית כביכול. זה יהיה מאד מעניין). נופחת נשמתה לא משום שליהודים לא "מגיע בית לאומי" (תיכף אקיא אם אשמע את זה שוב), אלא משום שזה לא בית בכלל. לא ליהודים ולא לאף אחד אחר, למעט קומץ נוגסים ופיראטים חסרי אחריות שקיבלו הזדמנות והפכו אותה על ראשה, סיכנו את עמם ודכאו מיליוני אנשים כדי "לעשות קופה".

    לא תהפוך אותי לציונית בצעקות ודה לגיטימציה, אתה יכול רק להראות לי אלטרנטיבה טובה יותר ולהרוויח קול. (גם אם קול מסוייג). ובמצב העגום של מחנך, זה מה שעליך לעשות ולא "להרגיש צודק" על קוצו של יוד.
    שנית, לגבי עניינים אחרים, אולי אפנה באימייל אליך.

  26. דני זמיר

    תודה על ההסבר.
    הנחת העבודה והטרמינולוגיה שאת חוזרת עליה שוב ושוב מייחסת לי התנהגויות ומחשבות שאינן שלי.
    בעניין הפוליטיקה ומפלגת העבודה: אני לא חבר ולא הייתי חבר לעולם במשמרת הצעירה (היום אני מעבר לגיל ככה שזה לא רלבנטי) אני כן שותף לאותו פלג קטן אך משמעותי שלהערכתי מונה כמה אלפי צעירים ולא צעירים מקרב פעילי העבודה |(Aרובם, כמוני, הצטרפו אליה בנשתיים האחרונות) שהם בעלי תפיסה סוציאל דמוקרטית וציונית שהצטרפו והתאגדו בשנתיים האחרונות במסגרת מפלגת העבודה.
    העובדה שהאדם שתמכתי בו- פרץ- כבר איננו ראש המפלגה ושגם בתקופה שכיהן כראש מפלגה העשייה הסוציאל דמוקרטית שלו לא היתה – איך להגיד – משהוט מרנין, לא יכולה להכתיב לדעתי את ההתנהגות הפוליטית הרצויה. אם רוצים להוביל קו משמעותי מנצח ומעצב מציאות צריך לעבוד במקביל בשלושה ערוצים: התודעתי/תקשורתי, החינוכי והפוליטי. בהקשר הפוליטי בלבד אני לא רואה היום שום מפלגה עם בסיס כח מסורתי שיכול לסייע במהלך ההשתלטות על המרחב הציבורי חוץ מהעבודה.

    מכל מה שכתבתי את וודאי מבינה שהאופן שבו אני מנסה להתייחס למצאיות ולקשיים (ולפתרונות האפשריים) שהיא מעמידה בפני היאי לשים את עצמי במקום שבו אני כאילו שר בממשלה ולכן מטבע הדברים דרכי הפעולה שבהם אני תומך לא יכולות לכלול פסילה גורפת של המציאות, כי אני הרי כאילו אחראי ושותף ישיר לעיצובה (וסליחה על המגלומניה).

    הביקורת הכעס וחוסר ההזדהות שלך עם דברים רבים שקורים כאן ועם מפלגת העבודה מובנת לי אבל בעיניי היא לא תכגנית פעולה. אז א הדיון כאן הוא מי מתאר באופן יותר קטלני ומושחז את המציאות השיראלית את צודקת ועולה עלי בכל פרמטר, אבל אני חושב שהדיון כאן הוא מעשי מה אפשר לעשות, מה צריך לעשות, כדי לשנות.

    המשבר הכללי העולמי המתפתח הוא נקודת מפנה וקן פרשת מים יוצא דופן מבחינה הסטורית שבעבודה נכונה יכול להזניק בחזרה למררכז הבימה את הדרך החברתית הסוציאל דמוקרטית,( ולא דע"ם, מר"צ או חד"ש יעשו את זה).

    אחרונה חביבה היא הציונות וישראל כבית. זו פשוט אקסיומה שלי אירית, תנסי לקבל את זה בלי להתרגז. ישראל כבית על המשמעות הציונית שלו היא המגרש שלי ולכן הנסיונות להדוף את זה או לקבוע שזה לא שייך פשוט בלתי רלבנטי לדיון הפוליטי שלו אני שותף. אם להגיד את האמת הכואבת: עצוב אבל לא מפתיע שאנשים שהם מאד שותפים שלי ברוב מישורי החיים שלנו, מתנגדים להגדרה העצמית שלי בתוקף, אבל זה המצב.

  27. מיכה רחמן

    צר לי שאינני יכול להצטרף להתלהבות מהפוסט הזה. הגישה המרכסיסטית או הניאו-מרכסיסטית נוטה א) לראות בקאפיטליזם מכלול אחד הקיים בכל המדינות המפותחות ב) להספיד את הסוציאל-דמוקרטיה בצורה גורפת. המאמר באמת יותר מדי פשוט (אולי אפילו פשטני) ויותר מדי מאיר עיניים. רק כמה הערות לאי-דיוקים במאמר.
    1. מודלים שונים של מדינת הרווחה. אני חוזר בכל פעם מחדש כתגובה לידידי המרכסיסטים על העובדה שבשום אופן אין לדבר על מדינת רווחה אחת. קיימים מודלים שונים השונים זה מזה באופן מהותי. ישנם אפילו ניאו -מרכסיסטים מאסכולת הרגוליציה שהוזכרנה באחת התגובות, שגם הם מכירים בעובדה של קיומם של שלושה מודלים שונים: המודל הנורדי (מדינות סקנדינביה), המודל השמרני-קורפורטיסטי (גרמניה צרפת איטליה, אירופה היבשתית) והמודל האנגלו-סכסי (בריטניה ארה"ב, וישראל כנראה מצטרפת). ההתייחסות לקאפיטליזמים השונים ככמכלול אחד עלול להביא למסקנות מוטעות הן מבחינה תיאורטית, והן במסקנות לגבי מאבקי שמאל סוציאל-דמוקרטיים ממשיים.
    2. מדינת הרווחה קיימת חיה ונושמת. קיומן וחוזקן של מדינות הרווחה תלוי במודל שלהן. אלו הן מסקנות מחקריות. מחקרים רבים מאוד של אסכולות שונות מראים שכושר ההשרדות של מדינת הרווחה גדול יותר במודל הנורדי, קיים גם במודל השמרני-קורפורטיסטי, והשינויים הגדולים ביותר הם במודל האנגלו-סכסי. מדינת הרווחה הנורדית והשמרנית-קורפורטיסטית עברה את משבר המעבר ממשטר הצבר פורדיסטי למשטר הצבר פוסט-פורדיסטי (בשפת האסכולות המשתמשות בג'רגון הזה). במילים אחרות, מדינת הרווחה אינה שייכת רק לתקופת תור-הזהב שאחרי מלחמת העולם הראשונה. התיאור של שקיעת מדינת הרווחה עם תום התקופה הקיינסיאנית, ומעבר למשק גלובלבאלי ושקיעת מדינת הרווחה הלאומית, הוא מאוד פשטני, מאוד שנוי במחלוקת, וישנו גוף מחקר גדול הטוען ההפך (חשיבותה של מדינת הלאום). אני בטוח שבתום המשבר הנוכחי יכתבו עוד מחקרים איך עבור המודלים השונים של מדינת הרווחה את המשבר הזה (הרי מדינה כמו שבדיה, עברה ליצור פוסט-פורדיסטי, גלובאלי, עברה את משבר ראשית שנות התשעים עם שעורי אבטלה גבוהים וגו, וכמעט לא שינתה את דפוסי מדינת הרווחה).
    3. קיומה של הסוציאל-דמוקרטיה ושל דפוסי שיתוף פעולה קורפורטיסיטים. הסוציאל דמוקרטיה במדינות הנורדיות קיימות וחזקות. במקומות אחרים קיימים דפוסי שיתןף פעולה בין מעסיקים לעבודה בנוסח המכונה ניאו-קורפורטיזם. השקיעה של הסוציאל דמוקרטיה (שאולי מעולם לא הייתה קיימת בכלל) בארה"ב ובישראל, אינה דוגמה למדינות הנורדיות והשמרניות-קורוטיסטיות.
    4. שליטת המדינה בהון במשק גלובאלי. נכון שהמצב היום מראה שמשבר במעצמה הגדולה ביותר שהמטבע שלה עובד בכל העולם, מביא לגל של משברים כמו דומינו שנופל. אבל עדיין קיימים דפוסים שונים של שליטת המדינה בהון ודפוסי רגולציה שונים מאוד. המודל הסקנדינבי למשל שם השליטה בהון קרנות הפנסיה ורוב ההון בכלל היא בידי המדינה, וכן דפוסי רגולציה שונים אפילו בישראל. צריך לחכות ולראות מה יהיו תוצאות המשבר ולנתח ניתוח ספציפי. היום לא מוקדם להכיר בסתירות הקאפיטליזם כמשטר כוללני, לא מוקדם להראות לניאו-ליבראלים את מגבלות גישתם, אבל מוקדם להסיק מסקנות לגבי ההשפעה על המודלים השונים ועל פתרוון המשבר מול קריסת הקפיטליזם.

  28. מיכאל לינדנבאום

    כשאתה אומר שאתה סוציאל-דמוקרט,למה אתה מתכוון בעצם? מה היית עושה אם היה לך (ולנו בעצם) הכח הפוליטי?להבנת שאלתי-אני מובטל בן 64 .בברכה-מיכאל.

  29. דני זמיר

    מאחר ואני כותב כאן רק כמגיב ולא ניתן לענות על שאלה כזו בחמש שורות, צור איתי קשר באימייל ואעביר אליך קובץ של רשימות ותכניות שלי או בשותפותי בנושאים השונים.
    בתמצית, הלבוש הפוליטי מדיני של הסוציאל דמוקרטיה הוא מדול מדינת הרווחה, והדרך להקמתה מחדש הוא הסיפרו שלנו.