להשאר מחוברים – נצחון הדמוקרטים ואתגר הקהילה

אבל טיבם של קמפיינים פוליטיים להסתיים, וההתלבות גוועת עם תום המירוץ. בבוקר שלאחר הנצחון חוזרים הפעילים הנמרצים להיות ככל האמריקאים: "מליוני אנשים לבד". ההתגייסות הפוליטית היא הסוכר המשכיח את הרעב לזמן מה, אך אינו מספיק כדי להזין. הלחם, שביכולתו להשביע את הרעב ולהזין את גופו, הוא פעילות בצוותא עם אנשים אחרים, באופן שגרתי ומתמשך, ביום הקטנות. את התשוקה להשתתפות ולהשתייכות אפשר לספק רק באמצעות קהילה.

סוציולוגים אמריקאים מודאגים

מספר גדל והולך של סוציולוגים ואנשי מדע המדינה באמריקה מבטאים דאגה חמורה לנוכח אובדנה של הקהילה. הם מצביעים על כך שהאמריקאים כבר אינם עושים דברים ביחד (מחוץ למקום העבודה). הם מסתגרים בבתיהם (או במכוניותיהם) ומאבדים את היכולת לתקשר עם אחרים ולתת בהם אמון. הם נעשים בודדים, דלים, פאסיביים וחסרי-אונים. להתליך זה השפעה הרסנית על החברה, על התרבות, ואולי יותר מכל – על הדמוקרטיה.

בשנת 2000 פרסם רוברט פטנם את הספר "Bowling Alone" ("לשחק באולינג לבד"), שעורר עניין רב באמריקה. פטנם בחן בספרו מגוון רחב ומגוון של מוסדות חברתיים אמריקאים: מפלגות, כנסיות, מועדוני ספורט, קבוצות לריקמה בצוותא, ארגוני צדקה של מתנדבים, חוגים, ליגות חובבים, קמפיינים לקידום מטרות ציבוריות, מפגשי תרבות… כמעט כל מוסד או מקום שבו בני אדם נפגשים אלה עם אלה ועושים משהו בצוותא (שאינו רק קניה ומכירה) נכלל בסקירה של פטנם. המסקנה, על פי הספר, היא אחת: כל המוסדות הללו, בלי יוצא מן הכלל, נמצאים בנסיגה. מספר המשתתפים בהם הולך ופוחת, ובכל שנה נסגרים רבים מהם, בכל רחבי ארצות-הברית, מחוסר משתתפים. מאז שנות השבעים, בקצב גדל והולך, מסתלקים האמריקים ממרחבי הפעילות המשותפת.

"Bowling Alone" התריע על הסכנה. אולם אין זה ספר קודר או פסימי. כותרת המשנה שלו היא: "קריסתה ותחייתה של הקהילה האמריקאית". פטנם מציג בספר קריאה נרגשת להחייאת הקהילה האמריקאית, כצעד אפשרי והכרחי לשם בניתו מחדש של "ההון החברתי" ("Social Capital"): אמון, השתתפות, ויכולת ממשית של האמריקאים לעצב, בצוותא עם אחרים, את חייהם.

אולם העניין לא פשוט כל כך. כפי שהראו כמה ממבקריו של פטנם, ה"קהילה" אינה בהכרח מוסד סימפטי וחיובי ללא סייג. קהילות מסוגים שונים עשויות להפעיל פרקטיקות של הדרה, השתקה ודיכוי של החברים החלשים בקהילה (נשים למשל). תחת דגל הקהילתיות יכולים הסקטורים החזקים בחברה לבצר את מעמדם והעמיק את הפערים החברתיים. וכן: הקהילה עשויה לא פעם להיות מצע לצמיחתן של אדישות ואף איבה כלפי קהילות אחרות ואנשים אחרים. פטנם הרבה לדבר בספרו על ההון החברתי כעל כוח "מקשר" ("Bonding" בתוך הקהילה) ו"מגשר" ("Bridging" בין קהילות שונות). הוא לא נתן מספיק את דעתו על המתח שבין שני המאפיינים הללו. דווקא קשר פנים קהילתי עמוק ואינטנסיבי עלול להתפתח לאגואיזם קהילתי ואדישות כלפי יתר בני החברה, ושנאת הזר והשונה עשויה גם היא להיות דבק מלכד לקהילה.

הרפובליקאים מתלהבים

כאילו על-מנת להמחיש את הבעיתיות שבקריאתם של הסוציולוגים המודאגים לחידוש הקהילה באמריקה, ממשל בוש עט על ספרו של פטנם (ועל דו"ח ההמלצות שחובר בעקבותיו) כמוצא שלל רב. בגל ההתעוררות הלאומית ששטף את אמריקה אחרי הפיגוע במגדלי התאומים, קרא הנשיא לאמריקאים לחזור לפעילות קהילתית. קריאה זו שמשה מטריה אידאולוגית להעברת סיוע ממשלתי לזרמים הנוצריים הפונדמנטליסטיים בארצות-הברית. הנשיא יכול היה להסתמך על כך שמחקרו של פטנם זיהה את הכנסיות האוונגליסטיות כמוסד הקהילתי המרכזי בארה"ב של ימינו שמספר חבריו גדל משנה לשנה, כלומר – כסוכן פוטנציאלי מצויין לפרוייקט חידוש הקהילה. כך סייעה הקריאה להחייאת הקהילה לחיזוק הפונדמנטליזם הנוצרי החשוך השוביניסטי והקסנופובי.

אין זה מקרה. דגל ה"קהילה" נישא ברמה הן על ידי הימין השמרני והן על ידי הגורמים הפרוגרסיביים בארצות הברית (ובעולם כולו). דבר זה מוליד לפעמים פריצות-דרך מחשבתיות ומעשיות, ושיתופי-פעולה מעניינים השוברים את קווי החלוקה המסורתית בין ימין ושמאל. אולם, לא פעם הדבר מוליד בלבול, מבוכה וטעויות. בעוד שחסידי הקהילה מן האגף השמרני ראו בצעדיו של בוש יישום כן של משנתם, ה"קהילתיים" מן האגף הפרוגרסיבי ראו בכך שימוש לרעה ברעיון החייאת הקהילה. בויכוח הזה שני הצדדים צודקים. אכן, הכנסיות האוונגליסטיות הן קהילות חזקות ומתפתחות, אך לא כל התארגנות קהילתית מסייעת בהכרח להגדלת חירותם, רווחתם וריבונותם של בני האדם.

אתגר הקהילה – תשובה דמוקרטית?

נצחונם הסוחף של הדמוקרטים בבחירות לנשיאות, יחד עם הצלחתם לגבש רוב בשני בתי הקונגרס, יוצרת סיכוי למדיניות חדשה: מדיניות העצמה  קהילתית בגירסה דמוקרטית-פרוגרסיבית ולא שמרנית-פונדומנטליסטית. אובמה, שהחל את דרכו הציבורית, לפני 23 שנים, כ"מארגן קהילתי" ("Community Organizer") הודה בנאום הנצחון לאלפי הפעילים שהתגייסו כדי להביא לבחירתו. הוא לא אמר להם כיצד לשמר את האנרגיה החיובית שהוציאה אותם מבתיהם, ולתרגם אותה לפעילות קהילתית רציפה ויום-יומית; כיצד להישאר מחוברים.

יחד עם שיקום הכלכלה ופתרון הקונפליקטים הבינלאומיים, גם אתגר זה מונח לפתחו של הממשל החדש. תהיה זו טעות להשאיר את הכל להתארגנות ספונטנית "מלמטה". ממש כשם שמנהלי קמפיין הבחירות של אובמה ידעו כיצד לכוון ולתעל את האנרגיה הספונטנית, כך צריך הממשל החדש לתת מענה "מלמעלה" לשאיפות הספונטניות "מלמטה" – הממשל צריך לעצב אפיקים חדשים שיאפשרו לאמריקאים לשוב ולהתאסף יחדיו. בבתי-הספר, בשכונות, ברובעים ובעיירות, בקבוצות פוליטיות, בארגוני מתנדבים, במפעלי תרבות – האפשרויות רבות ומגוונות. תכנית ארצית לפיתוח, לעידוד ולחיזוק של קהילות פרוגרסיביות יכולה להיות נקודת מוצא לשינוי עומק אמיתי בחברה האמריקאית. בטווח הארוך, תכנית כזאת עשויה לממש את האפשרות שזרחה לרגע כברק בליל הבחירות בארצות-הברית: להחזיר את אמריקה לאמריקאים.