מתה הזמרת מרים מקבה, לוחמת זכויות האדם

שושנה גבאי

ביום שני לפנות בוקר, מתה הזמרת הידועה מרים מקבה בת ה-76 "ממה אפריקה", מי שנאבקה רוב שנות חייה נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. מקבה קרסה בסוף קונצרט מחאה בנפולי. זה היה קונצרט מחווה לרוברט סבינו ,שיצא בכתב אישום חריף נגד המאפיה בספרו  "קמורה" ומאז חייו נתונים בסכנה. בתום ההופעה, אחרי שהפריחה נשיקות לקהל וירדה מהמדרגות, היא התמוטטה מאחורי הקלעים. לאחר כשלוש שעות נקבע מותה.

ביום שישי שעבר, יומיים לפני מותה, עוד זכיתי לראותה ב"פרדיסו" מקדש המוזיקה שבאמסטרדם. עייפה וצולעת עלתה על הבמה. היא התנשמה בכבדות וקולה התקשה להגיע לטונים הגבוהים. מקבה התיישבה על הכיסא באפיסת כוחות ומחתה את זיעתה .היא הציגה את הנגנים במשך שעה ארוכה .התעצבתי לראות את אחת הזמרות הנערצות עלי גוררת את עצמה משיר לשיר. הקהל  דווקא שיתף פעולה בהתלהבות.

אבל היו כמה רגעי חסד קטנים כשהתחילה להשמיע במיקרופון אחד מהנאמברים המפורסמים שלה, קולות של התנשמות קצבית, במקצב אפריקאי ובסוף ההופעה את השיר פאטה פאטה  (גע, מלשון לגעת) באפריקאית. זה השיר שאיתו זכתה לתהילה בעולם ב-1960.

זהו השיר שדרכו התוודעתי לזמרת הדגולה בסוף שנות השישים. מוזיקה אפשר היה אז לשמוע רק ברדיו, ותקליטים היו רק לכמה ברי מזל בשכונה. טייפ הסלילים הענק של המרקיד בחוג לריקודי עם, במועדון הנוער השכונתי בפתח תקווה, השמיע בדרך כלל הורות רוסיות משמימות. ואז ,פתאום יום אחד, הגיעו צלילי פאטה פאטה המחשמלים לשכונה .כל הילדים נעמדו בזריזות בשורות, מהדקים את הבהונות אחת לשנייה ואחר כך את העקבים. בעודי מקשיבה למקבה בהופעה ניסיתי לשחזר את תנועות הריקוד הנשכחות.

אבל מקבה הדגולה לא הייתה זמרת של להיט אחד. המוזיקה שלה, שילוב של מוזיקה אפריקאית מסורתית עם ג`ז, היתה פס הקול של המאבק בשלטון הלבן של דרום אפריקה הגזענית.

מקבה שילמה מחיר כבד על מאבקה, היא גורשה מארצה ב- 1960 אחרי מסע הופעות בארצות הברית בו  הביאה לידיעת העולם את מעללי שלטון החושך במולדתה. בתגובה החרימה ממשלת דרום אפריקה את דרכונה ולא איפשרה לה להגיע אפילו להלוויית אימה. יותר מ-30 שנים נדדה מקבה בעולם עד שדה קלרק, ראש הממשלה הלבן האחרון ,התיר את שובה ב-1992.

תלאותיה של מקבה לא תמו בהגלייתה מארצה. אחרי שנישאה לאחד ממנהיגי הפנתרים השחורים, סטוקלי קולמייקל (זה שטבע את המונח כוח שחור) היא הוחרמה גם בארצות הברית והזוג עבר לגיניאה בשנת 1967, שם בילתה את רוב ימי גלותה, התגרשה מקולמייקל, קברה את בתה היחידה, הזמרת והמלחינה המוכשרת בונגי מקבה, ובעיקר לחמה כדי שהעולם ידע כל הזמן על זוועות האפרטהייד. גם אחרי שובה למולדתה היא ניצלה את פרסומה, כדי להילחם עבור שוויון לנשים ויצאה במסע באפריקה נגד אונס נשים.

מרים מקבה. צילום: cc-by-sa Paul Weinberg
מרים מקבה. צילום: cc-by-sa Paul Weinberg

ביום שני מוקדם בבוקר עם היוודע דבר מותה, סקרו רשתות הטלוויזיה באירופה ובארצות הברית את פועלה של הזמרת הדגולה. בעמודים הראשונים של עיתונים רבים בארופה הופיעה בכותרת הראשית. התאכזבתי לראות שבישראל הוזכר דבר מותה רק בידיעה קטנה ב- ynet. עיתון הארץ, המתיימר להיות עיתון הנאורות, ושכותביו מחשיבים עצמם מאוד כאנשי העולם הגדול, לא מצא לנכון להקדיש לה כתבה או שתיים, וגם לא מעריב המתהדר בעורכיו החדשים.

בניגוד לנתן שרנסקי שנלחם על חירותו במולדתו ברה"מ ,ומייד עם הגירתו לישראל הצטרף למחנה הדוגל בדיכוי הפלסטינים, מקבה המשיכה להילחם על חירות ושיוויון גם כשזה לא נגע ישירות לה ולבני עמה. לקונצרט נגד המאפיה באיטליה, הגיעה למרות שהייתה כבר בכוחותיה האחרונים ,והתכוונה לנוח אחרי מסע ההופעות בהולנד.

סרטון המתאר את סצינת מועדוני הלילה בשנות החמישים ביוהנסבוג כולל קטעים נדירים מהסרט משנת 1959 "come back africa",סרטו של הדוקומנטר החשוב, ליונל רוגוסין, שתיעד את הסצינה המוזיקלית הייחודית של מועדוני הלילה השחורים ביוהנסבורג, הנציח את מקבה המדהימה בתחילת דרכה והפך אותה ידועה בעולם.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. שרון

    לא ידעתי על קיומה לצערי, תודה שכתבת והכרת לי אישה מעוררת השראה.

  2. מוני יקים אנטיציוני

    אבדה גדולה לאנושות ולכל שוחרי החופש הנלחמים במשטרי
    דיכוי בעולם כולו. היא ופול רובסון הנשכח היו שני זמרים שהשפיעו
    על דורות של צעירים שוחרי ידע ואמת.

  3. איריס חפץ

    מרגש לקרוא את התיאור על הילדה שהיית עם טייפ הסלילים מפעם…
    ורק תיקון קטן, אבל לא קטנוני:
    מי ששיכנע את מרים מקבה לחזור לדרום אפריקה והזמין אותה, הוא נלסון מנדלה השחור ולא דה-קלרק הלבן.
    אכן מעט מדי מידע בעברית, שהניע גם אותי לתרגם לעברית מידע עליה, שאפשר לקרוא כאן וגם לראות את פטה פטה ושירים אחרים:
    http://www.kedma.co.il/index.php?id=2158&t=pages

  4. ניצן אביב

    על הזמרת הדגולה, לוחמת זכויות האדם, מרים מקבה.
    על התקשורת הישראלית, על מגוון ערוציה השונים, שהפכה זה מכבר לשופרם של ההון=שלטון וכוחות הרשע והדיכוי של העם הפלסטיני, המדוכא, המנושל והמשועבד – חבל להכביר מילים.

  5. שושנה גבאי אמסטרדם

    שמחתי לראות שגם את כתבת עליה. לגבי הזמנתה לדרום אפריקה ברור שלא דה קלרק הזמין אותה. לא התכוונתי לתת לשלטון הגזעני קרדיט. נכון שמנדלה הזמין אותה בשנת 90 אבל השלטון לא היה אז בידיו , רק באפריל 94 החלה מפלגת הקונגרס הלאומי לשלוט, ומקבה שהגיעה לביקור בשנת 90 השתקעה שוב במולדתה רק ב93 ולא ב92 כפי שכתבתי,אגב, בטעות. כלומר השלטון הלבן של דה קלרק הוא שהתיר לה לחזור . הייתי בדרום אפריקה כמה חודשים לפני שהשלטון חזר לשחורים, והדבר הראשון שעשיתי היה לרכוש קלטות שלה ושל עוד מוזיקאים מקומיים מופלאים. לנסוע ברחבי הארץ היפה הזאת, עם קולה של מקבה הבוקע מהטייפ של האוטו בקולי קולות, היתה חויה מסעירה. שמו של בעלה השני הוא סטוקלי קרמייקל ולא כפי שכתבתי בטעות.

    קטע מקסים מ1966 בו היא מציגה את הנגנים בהופעה בסטוקהולם.

    http://www.youtube.com/watch?v=k4LAIR4tLfI

    עוד קישורים על הגלות של מקבה
    http://www.youtube.com/watch?v=gB108Q6t1UA&feature=related

  6. דרור ניסן

    כתבת באהבה גדולה על אשה גדולה. יהי זכרה ברוך. שבת שלום וגעגועים.

  7. ירדנה אלון

    נכון וראוי בימים טרופים אלה לומר דברי הספד על מרים מקבה,בעיקר לנו הישראלים,על שום מה? מפני שהאייקונים התרבותיים שלנו נמנעים במודע מנקיטת עמדה פוליטית ביצירות שלהם (בעיקר במוסיקה)ולא מעט מהם טוענים שהם לא מוכנים לומר מהיא עמדתם הפוליטית על מנת להישאר בקונצנזוס ושנקיטת עמדה פוליטית תפגע בפרנסתם ותפגע באהדת הקהל אליהם. הטענה המקובלת השנייה של אייקוני התרבות שלנו היא כי ליצירה האמנותית אין השפעה על הלך הרוח הפוליטי, ועל כן אין טעם לעסוק בכך,מרים מקבה היא אחת מהסמלים של אמן שלא פחד לנקוט עמדה פוליטית והשתמש בכלים שניחן בהם (במקרה של מקבה המוסיקאליות שלה והאיכויות הווקאליות שלה) על מנת לנקוט עמדה, בהזדמנות זאת אני מבקשת להעיר כי היא לא הייתה היחידה שעשתה זאת,קדמו לה זמרות הבלוז בתחילת המאה העשרים (על בלוז ופמיניזם כתבתי רשימה שהתפרסמה בזמנו בבלוג שלי "העולם כמרקחה" והיא נקראית "בלוז קוסמי")וכמובן איך אפשר שלא להזכיר גם את מרסדס סוסה, את בוב מארלי,ועוד רבים וטובים,
    הם לא פחדו ולא חששו מלנקוט עמדה מוצקה ברורה ועיקבית לאורך כל הקריירה שלהם,הם גם שילמו מחיר יקר כפי שמשלמים כל אלה שנוקטים עמדה אנטי מימסדית שמערערת את יציבותו של ההגמון המדכא שרואה אך ורק את האינטרס הכוחני שלו לנגד עיניו.אז נכון שמבחינת החיים הפרטיים שלהם הם שילמו מחיר יקר מאוד על כך,אולם הם נתנו השראה למיליוני בני אדם,היו לפה לכל השתוקים שחשו וחיו את הדיכוי על בשרם,ובדרכם הם התמירו את הכעס,והעלבון,והפכו אותו ליצירה אמנותית ,ולנכס צאן וברזל תרבותי שעומד מעבר לזמן ולמקום בו הם חיו ופעלו.
    נכון שגם אצלינו היו לא מעט מוסיקאים בעיקר מוסיקאים מזרחיים שנאבקו על קבלת במה,אבל המאבק היה יותר על ז'אנר מוסיקאלי ופחות על זכויות אדם.

  8. איריס עודד

    שושקה היקרה, נהנתי מכל מלה. תמשיכי לכתוב.

  9. גל לוי

    חשוב שכתבת.

  10. יעל

    לעתים מאמרים כאן הופכים לחוויה. נכנסתי ללינק המצורף וראיתי הופעות שלה. זה היה מפעים ומרגש.