על הימורים, גיליוטינה והגברת סמית`

שלמה סבירסקי

 אחרי שלושה עשורים שבהן היו העיניים בישראל ובעולם נשואות אל בעלי ההון, מה שמכונה "המגזר העסקי", עתה הן נשואות אל עבר המדינה.

שלושה עשורים תמימים ניסו לשכנע אותנו כי "כוחות השוק" יודעים להקצות משאבים טוב יותר מן המדינה; שמעורבות המדינה רק גורמת ל"הקצאה מעוותת" של משאבים; ש"כוחות השוק" יודעים טוב יותר מכולם כיצד לחולל צמיחה ולהביא רווחה; וגם, ש"השוק החופשי" הוא המנגנון הטוב ביותר לתיגמול בני האדם המפעילים את הכלכלה.

עתה, כשהתברר שבעלי הון אוהבים להקצות משאבים בעיקר למה שמצמיח את הונם-הם; לאחר שהתברר כי חלק גדול מן ההון אינו משמש כלל להקצאה כלכלית אלא להימורים פיננסיים; לאחר שהתברר כי ניוטון טעה וכי פירות הצמיחה מחלחלים דווקא כלפי מעלה ולא כלפי מטה – כל העיניים, ובראשן אלה של בעלי ההון שנקלעו למצוקת אשראי, מופנות אל עבר המדינה.

והמדינה ממהרת להיענות. בעלי ההון, כך מתברר עתה – אם למישהו היה אי פעם ספק בכך – יש להם על מי לסמוך. ומה מבטיחה המדינה לנו, האזרחים? את תרופת הפלא, כמובן – רגולציה. הרגולציה, שמעולם לא נועדה למנוע מבעלי ההון לרכז בידיהם עוד ועוד ממשאבי החברה, אלא רק שיעשו זאת על פי חוק – שהוא ממילא נדיב עד מאוד כלפיהם.  הרגולציה, מבטיחים לנו, תוחמר לא רק בארצות הברית או באנגליה או בישראל אלא בכל העולם כולו. על כן מתכנסים ראשי מדינות ומצהירים על נכונותם ליצור משטר פיקוח – עולמי! – שימנע אחת ולתמיד הימורים כמות אלה שיצרו את המשבר הנוכחי.

השאלה היא האם אנו, האזרחים מן השורה, יכולים לסמוך על המדינה שתטיל חיתתה על "כוחות השוק"? האם אכן מהווה המדינה תעודת ביטוח אמינה בפני הימורים?

בימים כתיקונם אני נמנה עם המחנה הטוען בזכות מעורבות רחבה של המדינה, אם כמוסד שהוא-עצמו "כוח שוק" אשר ראוי כי יתרום ככל האפשר לפיתוח חברתי וכלכלי ואם כמוסד שמתפקידו לפקוח עין על פעולתם של "כוחות השוק" האחרים. עם זאת, אינני שוכח לרגע כי "כוח השוק" ששמו מדינה יכול הוא עצמו להיות מהמר, מונופולי, כוחני ודורסני ממש כמו "כוחות השוק" האחרים, וכי אם אנו חפצים שהמדינה תשמור עלינו מפני "כוחות השוק" האחרים מן הראוי שאנו, כל האזרחים, נפקח עין על השומרים.

שכן המדינה, וליתר דיוק ראשי מדינה, עלולים להתגלות כמהמרים שלוחי-רסן לא פחות מבעלי ההון. לעתים הם מהמרים על כסף, ממש כמו בעלי ההון: למשל, על הכסף המצוי בקופת המדינה. אבל יש להם גם שולחן הימורים ייחודי משל עצמם – ההימור בחיי אדם.

אמנם, בבית הספר מלמדים אותנו שזה קורה רק אצל מלכים ודיקטטורים. אבל כשאנחנו גדלים אנו לומדים, לעתים על בשרנו, כי משטר דמוקרטי אינו ערובה בפני הימורים שכאלה: ארצות הברית, המנהלת-מטעם-עצמה של בית הספר העולמי לדמוקרטיה, היא אולי המהמרת הגדולה ביותר, החל מן המלחמות נגד הילידים המקומיים ונגד מקסיקו, קובה והפיליפינים בעבר הרחוק, עבור דרך וייטנאם וכלה בעיראק ואפגניסטן בימינו. אנגליה, "אם הפרלמנטים", לא היססה בימיה של מרגרט ת`אצ`ר לשלוח את צבאה מרחק אלפי מילין ימיים כדי ליטול את איי המלווינאס מידי הקולונלים המהמרים של ארגנטינה. ואצלנו, "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", החליט אולמרט בתוך שעות לצאת למלחמת לבנון השנייה; ומזה ארבעים שנה מהמרות ממשלות ישראל על האשלייה שהפלסטינים, הערבים ושאר אומות העולם יסכימו לשליטה נצחית שלנו בפלסטינים. וממשלותינו מוכנות להמר לשם כך לא רק בחיי החיילים אלא גם בכספי ההשכלה הגבוהה, החינוך ורשת הביטחון הסוציאלי.

הבה לא נשכח כי במהלך רוב ההיסטוריה, לפחות מאז ימי הנביאים שלנו, נושא הרגולציה עלה בדרך כלל בהקשר של מלכים ולא של בעלי הון. המגנה כרטא, אחד המסמכים המכוננים של העידן המודרני, לא היתה אלא ניסיון של האצולה הבריטית להטיל רגולציה על בית המלוכה, שקופתו התרוקנה בעקבות הימור מלכותי שהיה אופנתי באותה תקופה, מסע צלב לארץ הקודש. כדי למלא את הקופה ביקש המלך החדש להטיל על הברונים בעלי האדמות מס כבד במיוחד ואלה התנו את העלאת המס בהיוועצות בהם – סוג של רגולציה.

הבה לא נשכח עוד כי מה שהתחיל באנגליה במאה ה-13 לא הסתיים אלא כעבור חמש מאות שנה, ב-1779, כאשר העם הצרפתי הפעיל על המלך שלו רגולציה חד-משמעית בדמותה של הגיליוטינה. אלא שהגיליוטינה לא הביאה לצרפת, לפחות לא מיד, משטר דמוקרטי של ממש, כי אם דווקא את נפוליאון בונפרטה, שבלהט בלתי נשלט של הימור אימפריאלי גרר עשרות אלפי צרפתים אל מוות קפוא במישוריה המושלגים של רוסיה.

באנגליה הצמיחה המגנה כרטא את הפרלמנט הבריטי, אם כל הפרלמנטים. אלא שהצלחותיהם של פרלמנטים במלאכת הרגולציה אינן מזהירות, כידוע: הכנסת שלנו כושלת בכך שנה אחר שנה, כאשר הצעת התקציב היוצאת מבין כתליה אינה שונה במאומה מן ההצעה שהונחה על שולחנה חודשיים קודם לכן על ידי שר האוצר. הקונגרס האמריקני רב העוצמה גם הוא אינו מצליח למנוע הימורים מדינתיים, בין אם בחיי אדם ובין אם בכסף: הוא לא הצליח למנוע את ההימור הווייטנאמי של הנשיאים קנדי, ג`ונסון וניקסון, בין השאר משום ששלושת אלה פשוט התעלמו מן הסעיף בחוקה המחייב בקבלת אישור מן הקונגרס לפני יציאה למלחמה; והוא לא הצליח להבין את סוד פעולתה של מכונת ההימורים הפיננסיים שגרמה למשבר הנוכחי – למרות שעומדים לרשותו כלים רבים וטובים מאלה של כל פרלמנט אחר בעולם. 

מרגע שהותז ראשו של המלך החל לפרוח לו "השוק החופשי", ביטוי שבו התיבה "חופשי" ביטאה במקורה חופש מן המשטר המלוכני, שעד אז הכפיף את המשק הלאומי לצרכיו ולגחמותיו. חופש של מי? חופש של הבורגנות הקפיטליסטית, כמובן – לא חופש של כולנו, שהרי רובנו "לא כוחות [שוק]", כמאמר פרשני  הכדורגל של ימינו. ובורגנים אלה הלכו התעצמו עד אשר עוררו את התפעלותם של קרל מרקס ופרידריך אנגלס, שתיארו אותם כמי שמצליחים לחולל פלאים גדולים מאלה של הגדולים במלכי העבר.   

עתה עלתה השאלה, מי יכול להטיל רגולציה על הבורגנות? בתחילה, התשובה היתה:  רק אלוהים. עובדה היא ש"הברונים השודדים" של ארצות הברית הימרו, שדדו, חמסו ורמסו בלא מעצורים – והתמלאו יראה לראשונה רק בשוכבם על ערש דווי, ערב המפגש הבלתי נמנע עם בורא עולם. רק אז הם התרככו וציוו חלק מכספם לצדקה, לתרבות ולחינוך. רבים מאיתנו חבים את משכורותיהם לקרנות שהקימו אז אותם שודדים.

בתיאוריה, כל זה לא אמור היה להתרחש, שהרי אותם שודדים פעלו בארצות הברית, מדינה בעלת משטר דמוקרטי – one wo/man one vote, ובעברית, אדם אחד קול אחד (וליתר דיוק, אדם לבן אחד). ובכן, אז התברר כי למרות שכל הקולות שווים, יש קולות השווים יותר. בבית הספר מלמדים אותנו שהמדינה היא של כולנו, אבל קרל מרקס התריס כנגד וטען זמן לא רב לפני הופעתם של הברונים השודדים כי המדינה איננה אלא הוועד הפועל של הבורגנות. שכן הבורגנות ידעה לזהות מיד את מוקדי הכוח בדמוקרטיה החדשה ובמקביל, ראשי הדמוקרטיה, שהיו מנועים על פי חוק מניכוס משאבים לעצמם כפי שעשו זאת המלכים של פעם, למדו מהר מאוד לעמוד על חשיבותה של הבורגנות להצלחתם הפוליטית. כך נוצרה זהות אינטרסים חדשה, כאשר הבורגנות תומכת ואף מממנת את הימוריה של המדינה ובתמורה היא מבקשת מהמדינה תמיכה בהימוריה-היא.   

ובכל זאת, הנוסחה "אדם אחד קול אחד", גם אם היא רחוקה מאוד מלשקף את המציאות, עדיפה על ריכוז רשמי של הכוח בידי אדם אחד או משפחה אחת. בסופו של דבר, לינדון ג`ונסון פרש מן הפוליטיקה בשל ההימור הווייטנאמי הכושל ומקקיין הפסיד לאובאמה בגלל הזיהוי שלו עם ממשלו של ג`ורג` בוש, שהימר בעצמו הן על עיראק והן על אפגניסטן ובו בזמן איפשר לבעלי ההון להמר על הנגזרים הפיננסיים. וגולדה מאיר, שהאמינה בכל ליבה שהגנרלים המהמרים שלה מחזיקים בכל הקלפים המנצחים, נאלצה לשלם בכסאה לאחר שמוטי אשכנזי החליט לזעוק בשם שלושת אלפים חללים, עשרות אלפי פצועים ומאות אלפי המגוייסים במלחמת יום כיפור.

הרגולציה הטובה ביותר שניתן להטיל על השלטון, אם כן, היא כוח דמוקרטי אפקטיבי המפוזר באופן שווה בין כל האזרחים. האם כוח שווה הוא ערובה מוחלטת בפני הימורי מלחמה ובורסה? לא בהכרח, שהרי תמיד ניתן יהיה לאגד בני אדם ולשכנע אותם לעשות שטויות בצורה מאוגדת. ובכל זאת, אולי עצם הקושי שביצירת האיגוד יכול לפעול גם הוא כבלם בפני פעולה הימורית.  

בתחום הכלכלי, המקבילה ההגיונית של one wo/man one vote היא one wo/man one salary. ובעברית פשוטה: שכר שווה לכל. טוב, מותר להתפרע קצת, הלא כן?

הכלכלנים מתחנכים על ברכי התיאוריה של היצע וביקוש, שלפיה לכל אחד ואחת מאיתנו יש ערך שוק שונה. אבל הם דווקא מכירים את הנוסחה של one wo/man one salary. הם נתקלים בנוסחה בכל פעם שהם בודקים את מידת האי שוויון בחברה באמצעות מדד ג`יני, שכן אז הם נדרשים לדרג את האי שוויון על פני רצף המשתרע בין שתי נקודות-קצה לוגיות: בקצה האחד, מצב שבו כל ההכנסה מצויה בידי אדם אחד ובקצה השני, מצב שבו ההכנסה מתחלקת באופן שווה בין כל האנשים. הבעייה היא שהמרצים בבתי הספר לכלכלה טורחים לציין  כי שני הקצוות כאחד מייצגים מצבים אפשריים מבחינה לוגית אך כלל וכלל לא סבירים.

בפועל אנו יודעים כי האנושות ידעה ברוב שנותיה מצבים הקרובים לקצה הראשון יותר מאשר לקצה השני. אבל אנו גם יודעים שהיו תנודות משמעותיות. לדוגמא: במשך שלושה עשורים לאחר מלחמת העולם השנייה צעדה מרבית האנושות מן הקצה הריכוזי של מדד ג`יני אל עבר הקצה השוויוני שלו, ואילו בשלושה העשורים האחרונים היא צעדה בכיוון ההפוך. הגיעו הדברים לידי כך שמידת ריכוז העושר שנרשמה בשנים האחרונות, ערב המשבר הפיננסי הנוכחי, היתה דומה רק לזאת שנרשמה ערב המשבר הגדול של 1929. המשבר הפיננסי של ימים אלה דומה בחומרתו, כך אומרים כולם, לזה של 1929. לעומת זה, בשלושת העשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, שבהם ההכנסות התחלקו באופן שוויוני יותר, היו מעט הימורים.

ככל שהעושר מרוכז יותר כך עולה גם דחף ההימור בכסף. ככל שהעוצמה הפוליטית מרוכזת יותר כך עולה גם דחף ההימור בחיי אדם. שכן, ככל שהריכוזיות גבוהה יותר כך גדלה הקלות הנסבלת של ההימור, שהרי מבחינת השליט מדובר בבני אדם שמחוייבותו כלפיהם קטנה והולכת ככל שמספרם גדל. ומבחינת בעלי ההון, הימוריהם נעשים בכספים שאינם נחוצים עוד כדי למצב את עצמם במרומי סולם הנכסים והעושר. מבחינת ראשי המדינה מדובר בבני אדם disposable – שניתן לזורקם לאחר השימוש – ומבחינת בעלי ההון, כסף שהוא wasteable – שניתן לזורקו בטרם כל שימוש.   

הרגולציה הטובה ביותר, אם כן, איננה רשות ממלכתית זו או אחרת, או חוקים כאלה או אחרים, אלא מניעת ריכוזו של העושר. במלים אחרות, מידה גבוהה מאוד של שוויון. ככל שהעושר מתחלק באופן שווה יותר כך יהיה קשה יותר לאוגרו, לרכזו –  ולהמר בו.  

השילוב המנצח, כמובן, הוא זה שבין one wo/man one salary ובין one wo/man one vote.

ככל שהעושר יתפלג באופן שווה יותר, כך גם הכוח הפוליטי של כל פרט ופרט יהיה שווה יותר. החיבור בין הון לשלטון הוא אפשרי רק כאשר ההון מתרכז בידיים של מעטים וכאשר מעטים אלה משכנעים את השלטון כי ריכוז זה הוא לטובתו של השלטון באותה מידה שהוא לטובתו של ההון.

כלכלנים יגידו, אז מניין יבוא הצבר ההון, אותו הצבר הנתפס כמה שמניע את גלגלי הכלכלה באמצעות השקעות והעסקה וייצור ושיווק? ובכן, היום אנו כבר יודעים כי באותן ארצות בהן תנאי השכר מאפשרים חסכון של משקי בית, ובייחוד חיסכון לטווח ארוך כדוגמת החסכון הפנסיוני, יש גם יש הצבר הון, אלא שהוא שייך, עקרונית, לרבים – העובדים והעובדות – ולא למעטים. הון זה יכול לשמש את אותם צרכים שמשמש ההצבר שבידי מעטים – השקעות, והעסקה ופרוייקטים של פיתוח.

כאן עשוייה לבוא השאלה: או.קיי., אז לרשות מי יעמדו כספי החסכונות הפנסיוניים? מי ישתמש בהם לצורך השקעה? שוב פעם תשובה, אריסון ודנקנר? שוב פעם גולדמן זקס ומורגן סטנלי? אז מה הרווחנו?

ובכן, על זה בדיוק צריך להתנהל המשא ומתן החברתי. אצלנו, השליטה בכספי הפנסיה היתה עד לפני מספר שנים בידי ההסתדרות בגיבוי של המדינה. במצב שכזה ניתן, עקרונית, להנהיג שליטה ציבורית ודמוקרטית של ממש; ניתן גם לקדם מדיניות השקעה המבוססת על עקרונות של מוסר ועל ערכים של שוויון וצדק חברתי. ואפשר להדגיש יעדים של פיתוח חברתי והגנה על הסביבה.

למותר לציין כי לא זה היה מצב העניינים בהסתדרות. אלא שכל עוד היתה השליטה הפורמאלית בידיה ניתן היה להיאבק על שינוי מוסדי בכיוון הדמוקרטי. הבעייה היא שבמהלך האינתיפאדה נטרפו הקלפים וממשלת ישראל, שחתרה מזה שנים להעמיד עוד ועוד הון לרשות "כוחות השוק", ניצלה את המשבר הביטחוני כדי לחולל העברת הון ענקית מידי העובדים לידי בעלי ההון, באמצעות מכירתן של קופות הפנסיה לחברות ביטוח. את הקרקע למהלך זה הכשיר משרד האוצר, שניהל במשך שנים מסע השמצה נגד הניהול הכושל של ההסתדרות, מסע שהצליח לגרום לכך שברגע האמת, רגע ההפרטה, ההסתדרות לא פצתה פה. מהלך אשר בארצות אחרות היה מוציא לרחובות מאות אלפי עובדים ועובדות עבר בישראל בשקט מוחלט. לא רק ההסתדרות בגדה בנו אלא גם המפלגות, שחלקן היו שותפות למהלך וחלקן שתק. וברקע נשמעה תזמורת העיתונות הכלכלית, שברכה על "גיוון מקורות האשראי" ועל הצטרפותנו אל "המתוקנות שבמדינות העולם" הקפיטליסטי.

(כאשר התפוצצה לאחרונה הבועה העולמית של אשראי זול קלטו אנשי האוצר את גודל הסיכון שבו העמידו את כספי החסכון הפנסיוני ומיהרו לטפוח לעצמם על השכם על כך שלא פתחו את כל כספי הפנסיה להימורים אלא הותירו את החובה להשקיע לפחות 30% מכספי הפנסיה באגרות חוב ממשלתיות [בריבית פחותה מזו שהיתה נהוגה לפני ההפרטה]).

ובכן, הבה נניח כי כבר הצלחנו להחזיר את חלק הארי של החסכון של משקי הבית לבעלות ציבורית ואף לכונן הנהלות ציבוריות דמוקרטיות. האם נאפשר השקעות במגזר העסקי הפרטי? האם נסכים להשקיע בעסקיהם של תשובה, אריסון ודנקנר? התשובה היא: למה לא? אם היוזמות העסקיות שלהן יהלמו את ערכיהם של בעלי ההון (העובדים והעובדות), אם הם יתחייבו למדיניות של שכר הוגן ולחלוקת רווחים הוגנת ואם יתחייבו לפתח את כלכלת ישראל לפני שהם מפתחים את כלכלת לאס וגאס, למה לא?

שהרי הרעיון איננו בלימה של יזמות אלא מניעה של ריכוז ההון והאון בידי מעטים. בעלות ציבורית דמוקרטית על ההון לא תפגע ביצר היזמות: מה שכן ייפגע הוא המודל המפרנס את הכלכלנים, המניח כי מה שמפעיל את הפרט ההוא מניע הרווח. אם אין אפשרות לצבור עוד ועוד הון, מה טעם ימצאו אנשים כדוגמת תשובה, אריסון ודנקנר, בפעילות כלכלית? ובכן, הבה ניזכר ביוזף שומפטר, הכלכלן האוסטרי שטען ערב מלחמת העולם הראשונה כי הכוח המניע את הקפיטליזם הוא דחף היזמות. חוזר שנית: לא צבירת הון אלא יזמות – הרצון לחדש, להמציא, להוביל מהלכים בדרכים לא סלולות. ומה מניע את היזמים? הרצון להרוויח כסף, אמר שומפטר, הוא בוודאי אחד הגורמים, אבל לאו דווקא החשוב שבהם. שלא כמו בעלי הון, שמבוקשם הוא האדרת הונם ואונם, מעייניהם של יזמים נתונים בראש ובראשונה ליוזמה עצמה, לרצון להתבלט כחדשנים וכפורצי דרך.

ועדיין נותרת השאלה, כיצד נמנע הימורים, גם כאשר עיקר ההון יהיה בבעלות ובניהול ציבורי דמוקרטי. שהרי תמיד יהיו נוכלים המוכנים לשווק דירות צמודות קרקע עם דשא ובריכה באנטרטיקה ותמיד יהיו אנשים שיתפתו להשקיע את כל חסכונותיהם בדירת נופש באילת. וכידוע כי גם קופות פנסיה אינן נרתעות מהימורים –  ואין זה משנה אם הדבר נעשה בשם הגדלת חבילות השכר של המנהלים או בשם שיפור התשואה של החוסכים. כיצד אפשר למנוע זאת?

התשובה הרגילה היא רגולציה – למשל, של אגף שוק ההון במשרד האוצר. או ועדה בינשרדית. או ועדת מומחים. או ועדה בראשותו של שופט. או מבקר המדינה. המשותף לכל אלה הוא האצלה של סמכות שלנו ושל אחריות שלנו למישהו אחר. מצד אחד, אין אלטרנטיבה להאצלה שכזאת, שהרי אי אפשר להעלות על הדעת קיום קולקטיבי בלא מוסדות ייצוגיים. מצד שני, אין תחליף למעורבות פעילה ומתמדת של כל אחד ואחת בתוך הקולקטיב. ויתור על מעורבות והסתמכות על בעלי סמכות היא הצעד הראשון לקראת ריכוזה של העוצמה הקולקטיבית בידי מעטים. אם המעורבות שלנו מתבטאת בהשתרכות אחת לארבע שנים בתור לקלפי, אין אנו יכולים להלין על כך שבוקר בהיר אחד מנהל חברת ביטוח הפך בלי ידיעתנו שותף לחסכונות שלנו, או על כך שכספי הפנסיה שלנו איבדו מערכם לאחר שהושקעו בבורסה הקופצנית במקום באג"ח ממשלתיות, או על כך שמנהלי חברות ביטוח מקבלים, בין השאר הודות לדמי ניהול שערורייתיים המנוכים מכספי הפנסיה שלנו, שכר חודשי שאותו רבים מאיתנו מרוויחים ב-35 שנות עבודה.

השורה התחתונה היא שגם בזירה הפוליטית וגם בזו הכלכלית, אין חלופה של ממש למעורבות מתמדת, המושתתת על אחריות קולקטיבית, על מידע ציבורי ועל סולידריות קהילתית. חיי קהילה מחייבים מינויים של שומרים, אך חיי קהילה ראויים מחייבים גם שמירה מתמדת על השומרים.      

ועוד משפט אחד, כדי למנוע אי הבנה: מידה גדולה של שוויון היא הערובה הטובה ביותר כנגד הימורים. אבל זו אינה מטרתה העיקרית: שוויון הוא דרך חיים טובה יותר, נאורה יותר והוגנת יותר בזמנים כתיקונם – שהם רוב הזמנים.

את זאת כדאי להזכיר דווקא עתה, כאשר האליטות הפוליטיות והכלכליות ברחבי העולם משקיעות את כל כוח המוח שלהם בניסיונות לשדל את הגב` סמית` לחזור אל הסופרמרקט הסמוך לביתה בפרבר עירוני אמריקני, כדי שתפתח שם את ארנקה ותתחיל להניע מחדש את גלגלי הכלכלה העולמית. וכל זאת על מנת להחזיר אותנו בדיוק אל אותה נקודה בה היינו לפני מספר חודשים. אל "המצב הנורמלי".  

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. נפתלי אור-נר

    מעורבותם של פרטים רבים ככל האפשר בפעילותם של הגורמים המייצגים והמבצעים של הציבור היא, אכן, הערובה היחידה לכך שהמייצגים יגשימו את האינטרסים של כלל החברה ולא את שלהם עצמם.

  2. עומר

    כוח לעובדים הוא הארגון המתאים ליישום חלק מהרעיונות שהובעו כאן – השקעת כספי הפנסיה בכפוף לערכים של החוסכים ולא האינטרסים של הטייקונים ומנהלי ההשקעות. יש בארגון הזה אנשים עם יכולת ביצועית – הרימו את הכפפה

  3. יוסי מדמוני

    מרתק. גם אם אין לי את הכלים לקיים חשיבה ביקורתית כלפי חלק מהטענות,
    מזמן לא קראתי מאמר כלכלי שיש בו כל כך הרבה חוכמת לב והבנה אנושית.

  4. טלילה סטן

    הסיפור של העברת חסכונות הפנסיה לגופים החוץ בנקאיים נראה לי מיד חשוד.

    חשדתי שזו דרכו של השלטוהון – המכונה "המדינה" – להתנער מאחריות לכספי הפנסיה,
    כדי שתמנון הממון הרב-זרועי יוכל ב"ידו הנעלמה" לכייס את החוסכים ולהעלים כספים לטובת ההונאים.

  5. שיקו

    אני מקווה ששלומך, שלום ברברה ושלום אדוה מצויינים מאוד. משמח, מרני ומרענן לקרוא טקסט 'מאמרי' מסוג זה שנכתב על ידך. בשנים האחרונות בלהט הפוזיטיביזם חמור הסבר של אדוה כמעט ונשכחו מדעת מעלותיך המעולות ככותב "איכותן" של טקסטים 'נארטיביים' יותר. אני בטוח שהכל ישמחו לעוד מן הטובין הזה. ברכות מרחוק.

  6. אזרח.

    ”Civil government, so far as it is instituted for the security of property, is in reality instituted for the defense of the rich against the poor, or of those who have some property, against those who have none at all.‘’

    ADAM SMITH

    וחוץ מזה,כתבת נכון,מר סבירסקי. ותודה לך על פועלך רב השנים.

  7. שחר דולב

    שתי נקודות כלכליות לחיזוק הטענה בדבר הצורך בשוויון בחברה:

    1. התועלת השולית הפוחתת של הכסף: כמו כל דבר שכלכלנים אוהבים להטיל עליו את חוק השוליות הפוחתת, כך גם התועלת שמופקת מכסף יורדת עם הגידול בהצבר. תוספת של אלף שקלים בחודש לדנקנר לא תעלה ולא תוריד, אך עבור גב' כהן מחדרה סכום כזה יכול לאפשר שיפור משמעותי ברווחה ובאיכות החיים. לכן, אם כלכלנים היו מנסים לבצע אופטימיזציה של הרווחה בחברה (מה שהם נרתעים ממנו כמו ממגפה), היו מוצאים שהרווחה מכסימלית כשהפערים מינימליים.

    2. כוח הקנייה כביטוי לרצון הצרכנים: אחד היתרונות הגלומים ב'שוק חופשי' הוא העובדה כי בנקודת שיווי המשקל כל 'שחקן' מקבל מוצרים ושירותים לפי העדפותיו – שמעון אוהב תותים ומוכן להשקיע בהם את מיטב כספו, ולכן יקבל תותים, בעוד ראובן מעדיף צפייה בסרטים ולכן השקעת חלק נכבד ממשכורתו בקולנוע תספק את אהבתו. אך מודל זה מחייב כי ההכנסות של שמעון וראובן תהיינה דומות – אחרת, אם שמעון מרוויח פי מיליון מראובן, הוא יכול לרכוש את כל הסרטים בספריית הווידאו המקומית בסכום שעבורו הוא זעום, אך ראובן גם אם ישקיע את כל משכורתו לא יוכל להתחרות בהצעתו של שמעון. כך יצא ששמעון שלא אוהב סרטים יקבל גישה לספרייה המקומית בעוד ראובן שמשתוקק לצפות בסרט ישאר עם הפופקורן ביד. כך הלך העיקרון כי השוק מחלק את המוצרים על פי העדפות הצרכנים…

    כך שגם מנקודת ראות כלכלית בלבד נמצא שחברה שוויונית עדיפה על פני חברה מקוטבת.

  8. מודי תולשששש

    מעניין. חכם. נכון.

  9. אלון ר.

    לטלילה סטן.

    כשאת אומרת "אני לא מבינה בכלכלה",
    את בעצם מתכוונת שאת לא מבינה בהימורים? שאת לא מבינה את השפה של אלו שלמדו "כלכלה" מדברים?
    כי בכלכלה סביר שאת מבינה הרבה יותר מ"כלכלנים בכירים" כגון פרופ' פרנקל ושלל שיבוטיו אשר נחשבים מומחים ונזקיהם לשווקים גדולים מכל נזק כלכלי שאי פעם תעשי.

  10. שירה אוחיון

    מאמר מצויין, חכם ועמוק, שמגלה עד כמה חשובה השכלה הומניסטית המשלבת ידע בתחומי היסטוריה, אזרחות וסוציולוגיה לצד ההבנה בכלכלה. העומק ההיסטורי שניתן במאמר זה לצד הרגישות החברתית ויכולת הניתוח הביקורתי הם אלו שכל כך נעדרים בחברה שלנו הן בקרב בוגרי החוגים לכלכלה וניהול שמנהלים את האוצר ואת חיינו, והן בקרב האזרחים הבורים שמייצרת מערכת ה"חינוך" הכושלת. המידע המועבר במאמר זה ובמאמרים חשובים אחרים שמתפרסמים באתר זה אינו נחלת הציבור הרחב , שלרובו אין את הכלים לנתח את המצב החברתי והכלכלי ולהבינו, והוא נאלץ לבלוע את הקלישאות של התקשורת. וכך אנו חיים במדינה שפיתחה הערצה מטורפת לברונים השודדים ולברוני העולם התחתון, מבלי יכולת לשאול את השאלות על מקור ההון שצברו, על מידת המוסריות שבצבירת הון על גב מדינות מנוחשלות באפריקה ועל גב האזרחים המנוחשלים פה אצלנו. לא אחת יוצא לי לשמוע פה באשדוד את אמרת הכנף ש"ביבי הציל את הכלכלה הישראלית מקריסה" כפי שארע בארה"ב. בקרוב ההבנה הזו תתורגם לכוח פוליטי שימשיך להרוס את חיינו.
    הבעיה העיקרית היא שאין מפלגת שמאל סוציאל דמוקרטית בישראל, שתנסח את ההבנות שמביא המאמר לציבור בלשון פשוטה, שתארגן את הכוח של האזרח הפשוט ותתרגם אותו לכוח אלקטורלי ולחקיקה סוציאלית שתפקח על בעלי ההון ועל "המדינה". שתיתן גב לארגוני העובדים, לכוח לעובדים ולהסתדרות העובדים ולא תותיר אותם הפקר לאלימות הביריונים שלוחי המעסיקים החמדנים.
    בימים אלו יחד עם חברי לועד העובדים וההסתדרות אני מובילה מאבק עובדים של התזמורת האנדלוסית נגד ההנהלה. מאבק זה החל לפני כששה חודשים והתחושה העיקרית שלי היא של בדידות והפקרות מצד כל הגופים שאמורים לפקח ולאכוף מנהל תקין, ומצד כל ה"ארגונים החברתיים". למעשה אנחנו נלחמים לא נגד ההנהלה אלא נגד המדינה, כי מאחורי המאבק עומדים בעיקר כוחות פוליטים מקומיים שמגובים ע"י מר נתניהו ברמה הארצית. עיקר ההבנה שלי היא שההסתדרות או הכוח לעובדים לא שווים הרבה בלי גב פוליטי מאחריהם והיום למעט חבר/ת כנסת אחד או אולי שניים אין בנמצא שום כוח פוליטי שיגבה את העובדים. על רקע גל הפיטורים והמשבר הכלכלי שבפתח נדרש יותר מתמיד כוח פוליטי כזה שילווה את התארגנויות העובדים (שהיום אני אומרת מניסיונ הלא דל, קיימת בחוק על הנייר בלבד. ראו הסרט "שביתה", ומאבק העובדים במכון וייצמן וכל המאבקים להתארגנות שכשלו).
    לסיום ברצוני להפנות שאלה לכותב המאמר ולעורכי האתר: מדוע לא יקומו אנשים בעלי אמינות ציבורית כמו הזוג שלמה וברברה סבירסקי, יוסי דהאן, איציק ספורטא ורבים טובים וטובות אחרים ויקימו מפלגה סוציאל דמוקרטית חדשה. נקיה.
    הארגונים החברתיים הוכיחו את אזלת ידם אל מול הדורסנות הקפיטליסטית וסייעו לרוקן את הדמוקרטיה מכל תוכן מוסרי. רק כוח פוליטי שינהיג ויוביל את הציבור יוכל לשנות את המצב. עידן ההמונים השועטים ברחובות תם. אני חושבת שסוג כזה של התארגנות ברמה המקומית "עיר לכולנו" בת"א הוכיח עצמו. כעת הגיע הזמן לעבור למישור הארצי.

  11. חנה קים

    על הבלחה של שפיות בטרוף המערכות הנוכחי. זו היתה הן סקירה היסטורית מרתקת וקריאה לקראת מה שנכון לנו לעתיד. זו הפעם הראשונה שקראתי בזמן האחרון טקסט חוקר שאינו נכנס למגירות המוכרות של מרקסיסם, סוציאל-דמוקרטיזם, קפיטליזם וכו'. פשוט צילום תמונה. אולי הגיע יומו, שלמה, של ספר חדש פרי-עטך?

  12. מני אביב

    הסקירה המעולה של מר סבירסקי מעלה שוב את שאלת מהות הדמוקרטיה, כפי שהיא אמורה להיות כיום, כלומר: לא רק דמוקרטיה פוליטית של ייצוג פרלמנטרי, בחירות, מוסדות ציבור וכו', אלא גם דמוקרטיה כלכלית של ציבור האחראי על ההון החברתי, על המשאבים, על אמצעי הייצור והמנגנון הפיננסי. השיטה המתבקשת אינה ריכוזיות כלשהי, אשר מייצרת שחיתות (בין אם בידי המדינה או בידי נפילי הון נבחרים) אלא ביזור של ההון וכיוצא מכך ביזור הכוח.

  13. טלילה סטן

    כשאני אומרת שאני לא מבינה בכלכלה הכוונה היא שעד היום אין לי מושג מה זה "אופציות" וכאלה, ולקרוא מדור כלכלי זה סינית בשבילי…

    כל ההבנות שלי מבוססות על תפיסתי כיצד המדינה הזאת, שאינה אלא חברת פשע מאורגן חובק עולם, מתנהלת.

  14. דרור ניסן

    מאמר מרתק, מקורי ורחב יריעה, שכמותו לא מתפרסמים כלל בעיתונות הכלכלית הענפה אך הצחיחה שלנו. תודה רבה.

    שתי הערות: אחת לגבי הכלכלן שומפטר ששלמה מזכיר במאמרו בחיוב רב ובצדק. מדובר בפילוסוף ותיאוריקן כלכלי מקורי ופורה מאוד. עם זאת, ראויי גם לציין בצער מסויים, ששומפטר גילם בקריירה המגוונת שלו את הפער בין התיאורייה לפרקטיקה. בעוד שבאקדמייה הוא נחשב למרצה מחונן ואדם בעל בקיאות נדירה, הרי שבתפקידיו הכלכליים המעשיים נחל כישלון חרוץ. שומפטר שימש שר האוצר של אוסטריה ולמעשה הודח, בין השאר בשל כישלונו להתמודד עם ההיפר אינפלצייה. לאחר מכן מונה למנהל בנק גדול באוסטריה שאותו הוביל לפשיטת רגל.
    שומפטר הוא דוגמא מובהקת למימרה: "תיאורייה לחוד ומציאות לחוד" ולכושר של החיים לתעתע ולהביך את התורות והוגיהם. יתר על-כן, שומפטר שלל כל התערבות פיסיקלית ומוניטרית, יהיו הנסיבות אשר יהיו (אף בשפל הגדול).
    לפיכך, ניתן לומר בזהירות שבכשלונותיו בתפקידיו המעשיים נפל בעצם קורבן לתפיסותיו שלו.

    הערה שנייה: נוגעת לפערים הבין-דוריים ובעיקר הקונספטואליים בין התעשיינים והייזמים של הדור האחרון לקודמיהם. לצורך קיצור ותימצות אקח רק את הזירה הישראלית כדוגמא.
    אנשים כמו האחים גד ודן פרופר ואביהם ("אסם"), דב לאוטמן, משפחת רוט-לוי (טכסטיל), סטף ורטהיימר ורבים אחרים, היו תעשיינים ויזמים במהותם. הם גם התרכזו בד"כ בתחום מסויים.
    ואילו הדור הנוכחי (פישמן, תשובה, לבייב ועוד), הם סיפור שונה. גם הם יזמים שלהם כלכלה ריאלית (נדל"ן, תשתיות, קמעונאות ועוד ועוד), אולם פריסתם העסקית כאמור רב-תחומית וגלובאלית, אבל הם בעיקר פיננסיירים במהותם.
    פישמן מגיע למשל מראיית חשבון. זה דור שמכור לסיכונים, מינופים וגמבלריות מתמדת.
    התנהלותם משקפת את המהפך שעברה הכלכלה: שורת הרווח ושווי המנייה הפכו חזות הכל, ועצם מהות היזמות והחדשנות נדחקו. בעניין זה הם לא רק רחוקים משומפטר, אלא גם מהדור המקומי שקדם להם.

  15. צבי בן-דור

    שלמה שלום, תודה רבה.
    אפשר להזכיר כאן את היחלצות המדינה לטובת הקיבוצים שהסתבכו בהימורים בשוק האפור ואת הפניה הג ל ו י ה לשמעון יצטרף לממשלת האחדות השניה ב1988 ויכהן כשר אוצר כדי "להציל" את הקיבוצים. במי נוהגים כבמהמר כושל, רק במי שלא מהמרים אף פעם: אלו שעובדים בתמימותם ומשלמים משכנתא כל ימי חייהם בגלל שהם לא מהמרים. את מותר להשליך לרחוב או לבית הסוהר לחייבים.

  16. שור

    אתה כותב:

    "אם המעורבות שלנו מתבטאת בהשתרכות אחת לארבע שנים בתור לקלפי, אין אנו יכולים להלין על כך שבוקר בהיר אחד מנהל חברת ביטוח הפך בלי ידיעתנו שותף לחסכונות שלנו, או על כך שכספי הפנסיה שלנו איבדו מערכם לאחר שהושקעו בבורסה הקופצנית במקום באג"ח ממשלתיות,"

    בשנת 1995-6 מחירי האג"ח הממשלתיות בישראל צנחו,
    תשואות קופות הגמל ירדו באופן חד,
    עד כדי שבנק ישראל רכש אג"ח ממשלתי בהיקף של מיליארדי שק'.

    ממש כמו קונצרן שנופל פיננסית והאג"ח שלו הופך לזבל,
    גם מדינה יכולה ליפול פיננסית והאג"ח שלה יהפוך לזבל.
    זה קרה בארגנטינה,
    זה קורה באיסלנד,
    וזה כמובן יקרה שוב ושוב בעיקר בגלל גרעונות ענק.

    הנסיון מלמד כי הטענה כאילו אג"ח ממשלתי סחיר או ייעודי ימנע לחלוטין תשואות נמוכות של חיסכון לטווח ארוך אינה נכונה.
    גם אג"ח ממשלתי יכול ליפול,
    גם מדינות יכולות לקרוס מבחינה פיננסית ולשמוט חובות,
    והכי קל לצערנו לשמוט חובות לעובדים ולפנסיונרים.

    וד"א,
    גם ניהול קרנות הפנסיה ע"י עובדים יכול להיכשל,
    לדוגמא – קרנות הפנסיה בניהול הסתדרות העובדים הכללית עמדו בפני פשיטת רגל עד שהולאמו בשנת 2003,
    קרן הפנסיה של פועלי בניין פשטה את הרגל בשנת 1996, והולאמה ע"י הממשלה שמאז מממנת את תשלומי הפנסיה לגימלאים.

    מה הפתרון ?
    לנהל מדיניות כזו שלא תיצור גרעונות ענק, חובות גדולים ושלא תביא לנפילות,
    לנהל קרנות פנסיה בצורה לא גרעונית לחלוטין, כם ר\פיקוח הדוק. כן פיקוח.

    שור

  17. עמית

    מזמן לא קראנו בצורה כל-כך בהירה מאין הכלכלה שלנו באה ולאן היא הולכת, מה המשמעות של שיוויון ואי שיוויון, ומה באמת ניתן לעשות, ממש היום, לא "אחרי המהפכה", כדי לאפשר לנו חיים בכבוד ושוויון יחסי.
    שאפו

  18. RS

    "וממשלת ישראל, שחתרה מזה שנים להעמיד עוד ועוד הון לרשות "כוחות השוק", ניצלה את המשבר הביטחוני כדי לחולל העברת הון ענקית מידי העובדים לידי בעלי ההון, באמצעות מכירתן של קופות הפנסיה לחברות ביטוח."

    היא המשיגה זאת בתור "disaster capitalism". יעני, רפורמות קפיטליסטיות שבחיים לא היו עוברות בדרך דמוקרטית בתקופה רגועה ויציבה.

  19. מיקי

    מאמר מצויין בכללותו.מה שחסר בו לדעתי הן הסנקציות שיש להטיל על שודדים כספי ציבור.אם בחוק יהיה עונשו של גוף שהוכח שמעל בכספים דינו יגזר ל-10שנות מאסר לפחות וכל רכושו יוחרם עד המכונית האחרונה שלו,ובצמוד לפיקוח הדוק.אני רוצה למי יהיו ביצים א"חכ.ראה למשל ענין הירשזון,אם יחטוף אותה יקנו שקט תעשייתי לזמן מה.

  20. צבי בן-דור

    לפעמים קוראים להן: מהפכה.

  21. מיקי

    באמצעות התארגנות פוליטית-מפלגתית? (עכשיו בחירות, זמן טוב לדרוש את האג'נדה הזאת). אני מסופק. בסופו של דבר יהיה צורך לחוקק, אבל יש תחושה ששום דבר טוב לא יוכל לצמוח מהפוליטיקה של הכנסת. זה יהיה חייב לצמוח יותר מלמטה. אז איך מתחילים? מי מרים את הכפפה? רעיונות?

  22. ג. אביבי

    מאמר מחכים. מי ייתן ובמקום עיתונות שבה כל נושאי הכלכלה המיוצגים / מפורשנים ע"י השטרסלרים למיניהם (היחצ"נים של בעלי ההון) – יופיעו פרשני כלכלה ועיתונאים שמצטטים את ד"ר סבירסקי ואת מכון אדווה. מאחר והתקשורת נשלטת ע"י בעלי ההון וחזון כזה לא יתממש במהרה, כנראה שלא נותרת ברירה אלא לשלוח את בעלי התפיסה אותה מבטא סבירסקי לפרלמנט. לציבור בעלי הפנסיות המרוששות או המאוימות אין מגפון אחר.

  23. דוד מהאינטרנט

    אבל האם יש לו איזושהי אחיזה במציאות?
    אפילו הנחת המוצא במאמר, כאילו השיטה הנוכחית נכשלה, טעונה לא רק הוכחה אלא גם הגדרה.
    הרי לא היה בתולדות האנושות שפע כמו זה של העשורים האחרונים. מעולם לא הצטרפו רבים כל כך אל מעגל העושר, גם אם הוא עושר שמהווה שבריר ממה שמצטבר למעלה, אצל הברונים השודדים. אנשים בעולם המערבי מסתובבים עם ג'אדג'טים מגניבים, אוכלים חלקי פרה שלפני שלושה דורות היו זמינים רק לאצולה, נוסעים לנופש בקצה השני של העולם — וכל זה במסגרת חייהם כמנוצלים חסרי מודעות במעמד הבינוני.

    כלומר, ההיסטוריה לא התחילה אתמול וגם לא לפני שבועיים. חלילה לי מלטעון שכבר ניסינו הכל – וודאי שלא – אבל בטח היו כבר די נסיונות כדי שנוכל להתחיל לאמוד, אם יש בכלל אפשרות למצב יציב בחברה האנושית. אם יש בכלל אינדיקציה לכך שאפשר לקיים חברה שוויונית ויצרנית. אם קיים בדל ראיה, או אפילו רמז, לטענה שבני אדם יכולים לכוון את הכלכלה למצב יציב חזוי מראש.

    היומרה הגדולה ביותר – לא היחידה, אבל הראשית – שיש במאמר היפה של מר סבירסקי, היא להקים מערכת שתיצור שווי משקל חברתי וכלכלי. שווי משקל כזה לא נחזה מעולם, למרות שהיו בעולם אלפי משטרים באלפי דורות שונים. הכלכלה, כמו כל תופעה חברתית מורכבת, נעה בין שוויי משקל מקומיים. אנחנו נמצאים היום בתקופה של הפרת שווי המשקל. קל לאתר את שורשיו, אבל זה לא אומר שאלמלא הם היו קיימים, היינו שומרים על יציבות. בינתיים, אף מערכת כלכלית לא התקרבה להיקף הרווחה, ההשכלה והבידור שעומדות לרשות ההמונים תחת הצרוף של דמוקרטיה ו
    וקפיטליזם. האם סביר לזרוק את ההישג הזה, רק בגלל שהוא סובל מתנודתיות שעד שיוכח אחרת, היא חלק בלתי נמנע בכל כלכלה?

    לגבי הרעיון של משכורות שוות לכולם, הרי שלפני שמפליגים בפנטזיות עליו, צריך לנסות לדמיין איך הוא מתנהג במציאות בלתי נמנעת שבה אחוז מסויים מהפרטים הם נצלנים/חמדנים/סוציופתים/מפגרים. איך הוא מתנהג במציאות בלתי נמנעת שבה ההנהגה נמסרת מדי פעם לטפשים ו/או מוכי שגעון גדלות. די באחוז קטן – קטן בהרבה ממה שאנו רואים ביום יום – של אנשים שלא ישחקו לפי חוקי המערכת, כדי להכניס אי יציבות שעלולה למוטט הכל. יכול מאד להיות שעם חינוך המוני מתאים ועם הטמעה מינקות של ערכי המערכת החדשה, היא תוכל לעבוד לפרק זמן מסוים. אם המונח הזה – "חינוך המוני" – נשמע מוכר באופן מצמרר, הרי זה בדיוק מהסיבה שהוא מוכר באופן מצמרר.

  24. נער הייתי וגם בגרתי

    דוד אמר

    בינתיים, אף מערכת כלכלית לא התקרבה להיקף הרווחה, ההשכלה והבידור שעומדות לרשות ההמונים תחת הצרוף של דמוקרטיה ו
    וקפיטליזם. האם סביר לזרוק את ההישג הזה, רק בגלל שהוא סובל מתנודתיות שעד שיוכח אחרת, היא חלק בלתי נמנע בכל כלכלה?

    עד 1977 או 1985 לא היו אייפונים או אייפודים אבל לא היו הזוועות הבאות

    עבדים של חברות כח אדם
    סיכון החסכונות של העובדים על ידי ליהמן ברדרס
    רכישת דירה שדורשת משכנתא של 4000 או 5000 שקל לחודש כאשר יש חוסר ביטחון תעסוקתי
    חרדה קיומית מהדוט קום או נגזרים או תעודות סל
    הומלסים

    דאגו למדינת רוחה שהבטיחה קיום בכבוד ועם קורת גג בלי לחרוד לפת הלחם של מחר

  25. ירדנה אלון

    סוף סוף הצלחתי להבין מי זאת גברת "רגולציה" ולמה היא הפכה לסלבריטי כזאת שמככבת בכל כותרות העיתונים ומוספי הכלכלה,

  26. ירדנה אלון

    סוף סוף הצלחתי להבין מי זאת גברת "רגולציה" ולמה היא הפכה לסלבריטי כזאת שמככבת בכל כותרות העיתונים ומוספי הכלכלה,

  27. ד"ר אהרון יצחקי

    תיאור המצב וכן המסקנות שמגיע אליהן סבירסקי הם נכונים. השאלה היא כיצד לבצע את המסקנות הנכונות ולפצות את קורבנות עוולות שלטון הפלוטוקרטיה הגזענית. השאלה היא כיצד להקים משטר סוציאל דמוקרטי במקום שלטון בעלי הון.
    כל אמצעי התקשורת אינם רק מושפעים מאילי הון, הם בבעלותם של בעלי הון, עקב בעלותם על המניות. לכן, רק על פיהם יישק דבר. עולם הרוח כולו ולא רק התקשורת תלוי בבעלי הון. האקדמיה והמחקר במסגרתה תלויים בבעלי הון. כך גם לגבי האומנות לענפיה. הפוליטיקאים נתונים לחסדי אמצעי התקשורת שבבעלות אילי הון, שכל מה שמעניין אותם הוא גובה הרווחים שלהם. לכן, הפוליטיקאים מתחרים ביניהם, מי יצליח לשרת יותר את האינטרסים של בעלי ההון.
    אנחנו לכודים מכל הצדדים בכבלים גלויים ובעיקר סמויים אידיאולוגיים לשירותם של בעלי הון. כל אלה משתקים אותנו לפעול בכיוון הנכון.

    לכן, בתנאי הארץ מסתברת הפופולאריות של נתניהו בציבור, למרות שהוא שלח את קופות הפנסיה, קופות הגמל וקופות ההשתלמות שלנו להימורים בבורסה והרס את מדינת הרווחה. למרות האידיאולוגיה הקיצונית שלו לטובת בעלי הון: שוק חופשי (לבעלי אמצעים בלבד), הפרטות, ריפורמות במיסים לטובת בעלי הון וכיוצא בכל אלה. הכל על חשבוננו, על חשבון השכבות הבינוניות ומטה.

    שינויים של ממש ניתן לבצע רק באמצעות חברי כנסת. לכן, ג. אביבי בהחלט צודק. אולם גם כאן קיימת בעיה. חברי הכנסת מוגבלים בכללים במסגרת המפלגות וראשיהן, שמדיניותן נשלטת על-ידי בעלי הון.

    בנוף הפוליטי הישראלי חסרה מפלגה סוציאל דמוקראטית אנטי גזענית, שתהיה לה השפעה ממשית בציבור. תופעה כזו בתנאי הארץ אינה מן הדברים הקלים, כי הדבר מחייב הכרה בציבור, שנמצא בתנאי בתנאי שטיפת מוח מתמדת לטובת בעלי הון וכן, חינוך והטפה אינטינסיביים ללאומנות וגזענות, שאף הן, בשירות בעלי הון.

    לדעתי טוב לחשוב ולחפש דרכים על הכלים לביצוע מדיניות עממית דמוקראטית אמיתית, שתתחשב גם באלי שאינם בעלי הון, במיוחד ביחס לשכבות שבתחתית הסטוטוס הכלכלי.

    אנחנו זקוקים למפלגה סוציאל דמוקראטית כאוויר לנשימה.

    הדבר מחייב הכרה ואמונה עמוקה בצדקת הדרך מידנו.

  28. ד"ר אהרון יצחקי

    שאלת ה"כיצד", להתחילו לתקן את העוולות היא דווקא שאלה פשוטה לפיתרון, כיוון שזו בעיה טכנית שמחייבת מהפך בערכים, העדפה מתקנת ופיצוי הנפגעים וצאציהם.
    הבעיה הקשה טמונה בתחום אחר. מדינת ישראל צריכה להודות בעובדה שהתקיימה הפליה ויש בה נכונות לנהוג אחרת, להיפך ממה שנעשהעד עכשיו לפי תורת הגזענות. הקושי נובע מהבעיה שהפליה אתנית-גזענית משרתת אינטרסים כלכליים, חברתיים ומוראליים לטובת המגזר האשכנזי, ונציגיו, הן כיחידים והן כמגזר. הם אינם מודים בהתנהלותם המפלה ביישוב ולאחר מכן במדינת ישראל.
    הבעיה אינה תיאורטית בלבד. תיקון המצב יחייב את המגזר המועדף באוכלוסיית המדינה לוותר על הגישה המפלה, שמשמעותה ויתורים על טובות הנאה בכל תחומי החיים, ובכלל זה במובן הכלכלי. עם הקמת המדינה לא התביישו להודות בכך להבטיח את עתיד הדורות הבאים של האשכנזים על חשבון בנינו.
    במאמרי האחרון: "צדק חברתי מחייב העדפה מתקנת, פיצויים ומהפכה בערכים", מה-3.10.2011 http://www.planetnana.co.il/ohalim60/aharon_y_zedeq_3.10.2011.htm מה-3.10.2011 עניתי על השאלה הזו. הופיע באתר :"מאהל נודד".
    בכבוד רב – אהרון