המורדת מבחוץ

יוסי דהאן

במגזין "ניו יורקר" כתבת דיוקן  ארוכה מאד (11 עמודים) על הסופרת והאקטיביסטית נעמי קליין ובן זוגה אבי לואיס. הכתבת Larissa MacFarquhar עוקבת אחרי קליין במסע הופעותיה הקדחתני שבו היא משוחחת על ספרה The Shock Doctrine – The Rise of Disaster Capitalism  (ספר שעם צאתו לאור כתבנו עליו כאן), ועל המשבר הכלכלי.

התזה המרכזית של הספר היא שהקפיטליזם בשלושים השנים האחרונות מנצל משברים פוליטיים וכלכלים , שלעיתים הוא היוצר שלהם, ואסונות טבע, על מנת להשליט באמצעות טיפול בהלם הסדרים קפיטליסטיים ולדכא אלטרנטיבות דמוקרטיות. קליין מציגה דוגמאות רבות המנסות להוכיח כיצד מדינות המערב יחד עם קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי, מנצלים את המשברים הללו להחדיר שינויים רדיקליים כהפרטה, דה רגולציה וקיצוצים מסיביים בתקציבי השירותים החברתיים, שינויים המגדילים את העוני ואי השוויון. בין הדוגמאות שהיא מציגה: ציל`ה בהפיכת איינדה שדמות מרכזית בטיפול בהלם הכלכלי בה היה הכלכלן מילטון פרידמן, רוסיה, סין לאחר הפגנות כיכר טיינאנמן, פולין שבה אולץ ארגון סולידריות על ידי קרן המטבע הבינלאומית להכניס רפורמות כלכליות, הההסדרים הכלכלים בסרי לנקה לאחר הצונמי, התנהגות המימשל האמריקאי לאחר אסון קתרינה בניו אורלינס וההתקפה על מגדלי התאומים ב 9/11. כך לדוגמה אחר האסון בניו אורלינס מקבלי ההחלטות ניצלו את ההזדמנות על מנת לצמצם את הסקטור הציבורי וליזום את הפרטתו. כך גם המלחמה בעירק היוותה הזדמנות של ממשל בוש להפריט את נכסי המדינה ולהעניק חוזים שמנים לתאגידים המקורבים לממשל כ Blackwater   ו Halbirton. קליין מצטטת בספר את הכלכלן ג`ון ווליאמסון התוהה האם אין זה מן הראוי ליצור משברים על מנת לגרום לשינויים כלכליים ברוח קפיטליסטית. (ב"ניו יורק טיימס" הופיע מאמר ביקורת של הכלכלן ג`וזף שטיגליץ על הספר של קליין)

הכתבה מספרת על השורשים היהודיים הסוציאליסטים הרדיקליים של משפחות קליין ולואיס בקנדה. המאמר מתאר את תפיסתה האנטי פוליטית של קליין, את העוינות שלה כלפי מפלגות וכלפי השלטון, עוינות שבאופן פרדוקסלי אפיינה גם את מי שמגלם בעיני קליין את השטן, הכלכלן הקפיטליסט מאוניברסיטת שיקגו, מילטון פרידמן. קליין גם מתנגדת לכל חשיבה אוטופית המנסה לתאר עולם עתידי טוב יותר וכן לכל אידיאולוגיה המנסה להציג תמונה שלימה של העולם ודרכים לתקנו. קליין היא חסידה גדולה של החברה האזרחית, בעיקר זו שאינה מחוייבת לשום פרוגרמה פוליטית חיובית. המאמר כולל גם ביקורת על קליין, בין היתר, על כך שהיא כופה על המציאות את תבנית ההסבר האחיד שלה גם כאשר המציאות מסרבת לציית לה. לקליין גם אין חיבה גדולה לאובמה, Yes We Can    סיסמת הבחירות שלו, אינה שונה לדעתה באופן עקרוני מהסיסמה של תאגיד Nike  – Just Do It. שתי הסיסמאות מעוררות בקרב שומעיהם הרגשה טובה. אולם בחדרי חדרים אובמה ממשיך לבצר את הסדר הכלכלי והפוליטי הישן.

התזה המרכזית של נעמי קליין בימים אלו היא:

"שההתמוטטות של וול סטריט צריכה להיות עבור הפרידמניזם (כלכלני אסכולת שיקגו הקפיטליסטים ולא אלו מ"האח הגדול"), מה שהקריסה של החומה בברלין הייתה עבור הקומוניזם. כתב אישום נגד האידיאולוגיה הקפיטליסטית".

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דרור ניסן

    קליין מרשימה מאוד וספריה חשובים. no-logo הוא בעיניי ספרות כלכלית אלטרנטיבית מכוננת.
    עם זאת התנערותה ושלילתה הגורפת את הפוליטיקה היא הזמנה לאסקפיזם. קליין בגישתה זו חותרת באורח פרדוכסאלי תחת עצמה. כיצד ובאיזו זירות ניתן להאבק בעיוותים, בשיבושים ובעוולות, שהיא מאבחנת בכישרון גדול, זולת הזירה הפוליטיקה בהגדרתה הרחבה והראוייה.

    דומני שהיה זה אריסטו שאמר "שאין מעשה מוסרי יותר מן המעשה הפוליטי".
    נכון, הפוליטיקה מתסכלת ומייאשת. הברירות שהיא מציעה הן לרוב ברירות מחדל. התיקונים איטיים והרגרסיות מהירות.
    פעמים אני חש שמעורבות פוליטית היא קיצור תולדות מפחי הנפש. אבל מה החלופה? אובדנות? תלישות?
    צריך לנסות להפוך דרך קבע את החיים לראויים והגונים יותר ואת זאת עושים רק דרך פוליטיקה במובן העמוק והרחב של ההגדרה. גם אם הנסיון לא צולח – אין להרפות. צר לי על גישתה של קליין בעניין זה.

  2. נמרוד ברנע

    מה נאמר ומה נגיד. אילו כלים משמעותיים יש לנו כאזרחים בעולם המערבי לפעול למען שינוי הסדר הכלכלי-חברתי פרט למפלגות?
    ההתנגדות למפלגות והשמצתן היא כלי שרת בידי הקפיטליזם אשר מסרס את היכולת של אזרחים להתאגד למען מטרות משותפות. במובן הזה, קליין נפלה בעצמה לתוך המלכודת הקפיטליסטית.

  3. איזי גור

    דעתה והשקפותיה של קליין על אובמה ומדיניותו הם עדיין בבחינת "אין מראין ל… חצי עבודה". נכון הוא שאובאמה התחנך (כלכלית) על ברכי הקפיטליזם, אבל יתכן בהחלט שלנוכח המשבר הכלכלי הוא יאמץ דוקטורינות אחרות. חברתיות יותר.
    לעומת זאת, יש בהחלט מקום לחשש שמי שעתיד (על פי הסקרים) לשבת בקרוב על כסא הרוה"מ, הוא מבוגר מדי מכדי שיוכל, או ירצה, לשנות את חבורבורותיו. ועדיין פליאה גדולה היא על מה ולמה יצביעו בשבילו עניים, וחולים, וחד הוריים, אלא אם כן מחצית מן העם היושב בציון מטומטם, או מוכה סנוורים ,או סתם חדור שנאה לכל מה שנושב הימנו ריח של "שמאלניות" .ואפילו תיווכח אותה מחצית שרק השמאלנים המוקצים יוכלו להביא רגיעה והסכמים יציבים עם הפלשתינים ולעודד את הכלכלה ולדאוג לנזקקים. "אני שונא – משמע אני בסדר"
    אני רחוק מלתמוך במפלגת העבודה המתפוררת, אבל למראה פעולתו של ברק בחברון והחשש שהביביון ישים במקומו איזה בוגי ווגי תומך ימין והתנחלויות, אז מה שנותר הוא התקווה שמישהו בשדרות ומישהו בקרית גת ומישהו בבאר- שבע ומישהו בקרית שמונה יתעשת ויפנים שרק מרץ + עבודה + קדימה יוכלו להגשים תקוות ולשנות מצב.
    אמן ואמן

  4. זהר עתי

    מסכימה עם מה שכתב דרור ניסן והאחרים. ל"חברה אזרחית" יש דרך ארוכה (בפרט יחד עם הסתירה שבהתנגדותה של קליין לאוטופיזם), האזרחים צריכים לפעול ביחס למנגנונים השלטוניים הקיימים ובנסיון לשפר את המבנה שלהם ואת תפקודם. עצם המאבק על מעורבות חברתית בתוך הקונטקסט הקיים של המנגנונים השלטוניים וביחס אליהם איננו מובן מאליו כלל ועיקר, כפי שכולנו יודעים.

    מעבר לזה, הגישה השמאלנית הרווחת (והסיבה לכך ששמאל, בעיקר בארץ, כמעט ואינו קיים) המכוונת לקראת לשלול מראש כל מה שאינו מריח כמו האוטופיה (שוב סתירה עצמית קלאסית) היא החרב פיפיות המרכזית שגורמת לשמאל ולדעותיו, להיות לא רלוונטי. כלומר מקהלת התלונות, הגינויים וצקצוקי הלשון. דווקא מה שהעלה את ברק אובאמה לשלטון הן תנועות שמאל חדשות, הדמוקרטים ה"פרוגרסיביים", התנועות הירוקים הרבות, תנועות סוציאליסטיות מסוגים שונים, קהילות ניו אייג' מסוגים שונים, ומליוני אנשים שהקשיבו והחליטו להאמין ולדחוף את ההבטחות של הקמפיין הדמוקרטי. האזרחים והתנועות שדחפו את הקמפיין בכספם ובמעורבותם ממש- מצפים לתמורה. גם אם ברק אובמה בא ממסלולי ג'נטריפיקציה הוא פולייקאי, ואחד חכם במיוחד במקרה זה. הוא רואה שזו רוח הזמן, הוא בחר לרכב על הגל, אם הוא לא כנה אף יותר ממה שמתחשק לנו לייחס לו.
    את הפוליטיקה יש להוליד, לדחוף עם ייצור דרישה של פתרונות אופרטיביים- של מה יש לעשות וכיצד *אפשרי* לעשות זאת. רק להתלונן "הם לא מתכוונים לזה", "הם פוליטיקאים בדיוק כמו שאר הניאו-קונים וכו', זאת ההתאבדות הרגילה. צריך להשתמש בכוח קיים (אם הוא קיים, פה הוא לא קיים) למטרות הרצויות ולא לשפוך הכל לתהום האכזבה ההסטורית לפני שלוקחים חלק בתהליך הארוך של השמת האלטרנטיבות המציאותיות על השולחן, וקידום ציבורי שלהן. זה מה שקרה בקמפיין הזה בארה"ב, ולדעתי ססמת הבחירות, לעוסה ככל שהיא נשמעת, דווקא הייתה מלאת תכנים. רק מי שעיניו רוצות להתמסר לדמגוגיה הקורבנית, של הסרוס העצמי הישן והטוב, לא ישים לב לכך שברק אובמה עוד לא ראש ממשלה. על כך שרם עימנואל, לדוגמא, הוא הבולדוג של הסנאט, ושראש ממשלה צריך בולדוג שיפלס את הדרך. לכך שאי אפשר לדעת מה המדיניות בפועל לפני שהיא מתרחשת, לכך שחכם יותר לא להתחיל למשול בזמן שיש שלטון אחר. כל השיפוט המוקדם ביחס למדיניות של אובמה במקהלת הלול הטרחנית של השלילה המוחלטת לא לוקחת אחריות על האזור המקומי שלה- ביצירת הדרישה לאותם הדברים.
    לדעתי הפוליטיקאי הזה כן מאמין למה שהוא אומר, גם אם באיפיקים שוודאי רובנו לא לגמרי נסכים עמם, גם אם תוך מידה רבה של ססמאתיות. תפקיד האזרחים לדרוש את יציקת התוכן המלא והרפורמות הנכונות. בארה"ב לפחות יש "האקאונטביליות"- פוליטיקאי שלא מקיים מועף ממושבו. אם אובמה רוצה להזכר כפוליטיקאי אהוד, הוא צריך לעמוד במידה כלשהי בהבחטותיות, והאמרקאים שקדניים מספיק ובעלי תודעה אזרחית (מפותחת עשרות מונים של כמעט כל טוקבקיסט ישראלי מצוי). הם בעצמו השקיעו בו את כספם- בקמפיין, והם ידרשו פיי-אוף.

    התזה ה"נוכחית" של נעמי קליין כפי שמתומצתת בסוף המאמר, לא צריכה עזרה מהגברת קליין. זאת לא תזה כי אם עובדה- הקפיטליזם פשט את הרגל מבחינה אידאולוגית, כל העולם רואה זאת. השלטון עדיין בידי המושחתים אבל המיליארדים האחרים מבינים זאת היטב. השאלה לאן אנחנו, האנשים, האזרחים נכוון את המשבר ההפוך הזה- מה נעשה ממנו.
    אינני אומרת שלא צריך לעשות ביקורת על השלטון, אבל רק להתלונן מבלי לעשות את העבודה האזרחית על ייצור הדרישה האזרחית ליישם תכניות שהן לטובת הכלל- זה בדיוק לא להשפיע על המציאות האפשרית ולהשאיר את הכל לידי חבורת הבבונים הקבועה. יצירת המציאות צריך לבוא לא בשפה אפוקליפטית – מאשימה- יוצרת ציר-רשע אלטרנטיבי, אלא משיבה את הכח שבמשאבים הפטנציאלים ובאמצעי השלטון לחזקתם של האזרחים- דרך המנגנונים השלטוניים. כלומר, לספר על מציאות הפוקליפטית שבה אנו האזרחים חסרי אונים ותמיד נהייה- מוליד את המציאות הזאת= מסרס. לשים על השולחן את אלטרנטיבות ואת הדרכים הקונקרטיות שבהן *ניתן וגם ניתן* ליישמן (yes we can, תסלחו לי) הן תנאי לשינוי עתידי כלשהו. יצירה של סולידריות בתהליך זה – צריכה לכלול את רוב הציבור ולא קבוצות קיפוח נבחרות בלבד, אחרת שינוי לא יבוא.

    ביקורת מתמדת מתוך מוטיבציה של קורבנות , ברמת האגו בלבד (הכאבת לי אז אעליב אותך בחזרה ) איננה מעמידה את האלטרנטיבה הבוגרת למה יכול להיות שמאל. "לעקוץ" זה את זה, לפרוש אינספוף נתונים על אי-השוויון ועל קונספרצית הון-שלטון – אינם מספיקים. יש להציב את האלטרנטיבות הממשיות בידיו של הציבור הרחב, ולאמר לו בפה מלא שהדבר אפשרי. אחרת – מה?

    ההסטוריה איננה רק עכשיו, הרגע, במאה השנה האחרונות. היא אלפי שנים, והיא עברה תהפוכות ושינויים חברתיים ותרבותיים רבים. התובנות, השינויים של התיעוש והטכנולוגיה, רעיונות ה"נאורות", הפמיניזם, הפוסט קולוניאליזם ועכשיו גם הפוסט-קפיטליזם- כל אלה בלתי ניתנים לעיכול לחברות גדולות כל כך ובזמן קצר כל כך, וודאי שלא להתמודדות מושכלת עם המציאות שהם מייצרים. דרוש אספקט הסטורי רחב וארוך טווח, כדי לדעת לנצל בזמן הנכון את ההזדמנויות, ולשקוד בסבלנות ובחכמה על טיפוח הדרכים שיועילו בעתיד- וזאת בכל זירה מקומית באשר היא.