הפגנה והגנה

רונן שמיר

במוצאי שבת השתתפתי במפגן עכור של חופש הביטוי.  מדובר בהפגנה שארגנו ארגוני שמאל שונים נגד המלחמה.  מבעוד מועד, נערכו גם מפגיני נגד.  קדם להפגנה ניסיון של המשטרה למנוע את קיום ההפגנה, בטענה כי נשיאת דגלי פלסטין בחוצות תל-אביב עלולה להלהיט את הרוחות.  טיעון זה לא התקבל על דעתם של שופטי בג"צ שהורו למשטרה להיערך לקיום ההפגנה.  על היערכות זו, משמעותה ותוצאותיה, אני כותב כאן מנקודת ראות המצליבה את עיקרון חופש הביטוי עם אסטרטגיות של מישטור מרחבי.  נקודת הפתיחה להבנת מה שהתרחש במוצאי שבת, היא עמדתה של המשטרה, כפי שזו באה לידי ביטוי פומבי בתקשורת ובבית המשפט העליון.   עמדה זו, שהבליטה את שאלת הדגל הפלסטיני, הובילה באופן בלתי נמנע להפגנת נגד שהתארגנה על בסיס העיקרון של הנפת הדגל הישראלי.  אחזור לנקודה זו בהמשך הדברים.  עתה, ברצוני לעבור לתיאור סכימטי של האופן בו התארגנה המשטרה לקראת ההפגנה והפגנת הנגד. 

עיקרון היסוד של התארגנות המשטרה, היה למנוע את מה שקרוי חיכוך בין שתי קבוצות המפגינים.  עיקרון זה, כמובן, הוא פועל יוצא של המטרה המוגדרת של הנוכחות המשטרתית, קרי מניעת אלימות.  כדי למנוע את החיכוך האמור, יצרה המשטרה שני מרחבים "מוגנים", קטנים למדי, בשני מוקדים שונים בכיכר רבין, כך שבדוחק ניתן היה ליצור קשר עין בין שתי הקבוצות.  מרחב אחד הוקם בפאתי הצד הדרום-מערבי של הכיכר ומרחב שני בפינת הרחובות אבן-גבירול ושדרות דוד המלך.  כל מרחב נשמר על ידי חגורה צפופה של שוטרים וגודר במחסומים משטרתיים, כדי להבטיח שליטה על פתחי הכניסה והיציאה מהם.  כשהגענו, בני ואני, לאחד הפתחים, קידם אותנו שוטר עם חיוך גדול.  לאן אתם הערב? שאל, לשמאל או לימין?  הודענו על בחירתנו בשמאל והורשינו להיכנס.  אלו שבאו לצרוך ימין, הופנו למרחב המוגן בעבר השני.  כיכר רבין עצמה, נותרה ריקה ומאובטחת, משמשת רק להליכה מהירה לכוון אחד משני המרחבים המוגנים.  מסביב לכל השטח, נפרסה חגורת ביטחון שניה, שהפכה את כל האזור לסגור לכניסת כלי רכב.  המרחב הציבורי, דימוי שחביב עלינו, הפך איפוא למרחב סטרילי, שבו אין לצד כלשהו יכולת לנוע אלא בתוך מתווים מרחביים קשוחים ומבודדים.

עניין זה התחדד שבעתיים כשהחלו המפגינים לנוע דרומה, לאורך רחוב אבן גבירול, לכוון רחבת הסינמטק.  עבור המפגין הצועד, זה זמן רב לא נראתה תל-אביב כל כך שוממת.  השלטים, הכרזות, הסיסמאות והקריאות הופנו, בעצם, לאולם ריק, משחק ביתי ללא קהל.  כן, היו צלמי עיתונות.  הבידוד המרחבי יצר מצב שבו מיצויה של זכות ההפגנה הפכה לסימולציה של חופש הביטוי.  חופש ביטוי "כאילו".  אכן, חופש הביטוי אינו כולל בתוכו את החובה שמנגד לשמוע, אבל במקרה זה, המישטור המרחבי הבטיח כי לא ניתן יהיה לשמוע, לראות ולהיות במרחב ממשי.  אין לי ספק כי תחושה זו לוותה חלק ניכר מהמפגינים וכי זו הפכה זה מכבר לתחושה מוכרת של ניתוק ומישמוע שבמידה רבה מרוקנים את ההפגנה מהאפקטיביות שלה.

אכן, הדברים אינם חדשים, אך דומני כי במוצאי שבת לוותה חווית הבידוד בתחושה כי המישטור המרחבי מילא בהצלחה פונקציה הרסנית נוספת.  כאמור, הדינמיקה שנוצרה בעקבות סירובה הראשוני של המשטרה לאפשר את ההפגנה הייתה כי כל הפגנה נתפסה כמאורגנת תחת דגל אחר:  דגל פלסטיני מזה ודגל ישראלי מזה.  המשמעות הסימבולית ברורה:  הפגנה אחת היא "של הערבים" והפגנת הנגד היא "של היהודים".  מבחינה זו, מישטור ההפגנה נתן ביטוי קונקרטי ומקומי לאסטרטגיית-העל ולהיגיון העומק של המשטר הישראלי: הפרדה מרחבית בין יהודים לערבים.  לדעתי, אין היום איום אופוזיציוני גדול יותר בישראל מאשר הרעיון כי ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים.  על עיקרון הסולידריות הזה יש להגן במחשבה ובתכנון המחאה.  ביחד, ניתן אולי להתחיל לחשוב על דרכים לפריצת המרחבים המוגנים. 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מלי

    די כבר, כמה אפשר.

    האוריינטציה של האתר היתה אמורה להיות כלכלית חברתית
    כל ה"מדיניים" א-לה גדעון לוי נקראים להירגע!!

  2. דרור ניסן

    קודם מבטיחים את החיים, פיזית, פשוטו כמשמעו, ואח"כ עוסקים באייכות החיים ובתוך בטיב היחסים בין הקבוצות בחברה.

    מעניין לעניין באותו עניין: ייתכן ותחושת אי הנוחות שלך נבעה גם מעמדה אימביוולנטית משהו כלפיי המחאה שנטלת בה חלק, או שכל המועקה מקורה במשטרה שכל חפצה היה גם לאפשר לך לממש זכות מחאה וגם לשמור עלייך?

  3. שניר

    הפגנות מהסוג הזה תמיד מסתיימות אותו הדבר – תסכול אחד שמן וגדול. חוץ מללכת להוציא עצבים לא ראיתי שום תרומה בהליכה המסודרת הזו. השוטרים חייכו בנחמדות, תינוקות נופפו לי מהחלונות והמפגש החברתי היה נעים, לא יותר. מה שווים כל התכנים מחממי הלב אם הצורה חסרת כל מחאה?

    הפעם, בניגוד למחאה המעוקרת בזמן מלחמת לבנון השניה, באמת התלבטתי עם עצמי למה אני צריך את זה. רק החברה ששכנעה אותי שהיא רוצה שלום בית וקצת פחות עצבים לקחה אותי ביד והצליחה להוציא אותי מהפיג'מה. אם לא היתה פעולה קרקעית חדשה שתקבל אותי בבית אולי אפילו הייתי ישן יותר טוב אתמול בלילה. מי לעזה-זל רוצה לישון טוב, מי?

  4. סיני

    אם גם כנגד מילוי תפקידה של המשטרה במניעת אלימות יש תלונות

  5. sushi

    גם בהפגנות הסטודנטים של השנים הקודמות המשטרה יצרה מרחבים סטריליים כאלו.

    בשנים האחרונות המשטרה פשוט לא לוקחת סיכונים (ומבחינת הסדר הציבורי, חייבים להודות שזה מוכיח את עצמו).

  6. דניאל

    גם אני נכחתי בהפגנה, ולא יכולתי שלא לשים לב למה שרונן מתאר. כל מאפייני הצעדה, מהתוואי שלה ועד הזמנים הקצובים שניתנו לכל אחד משלביה כאילו היו אמורים לחסום ולגונן על הציבור מפני המפגינים המסוכנים. גם הנוכחות הרבה של השוטרים, שהיתה אמנם מוצדקת בהתחשב בהלך הרוח הציבורי, אך גרמה למפגינים להראות כמו אובייקט מסוכן שראוי להרחיק מהעין ומהנוף, ורק לחכות שיעבור בלי הרבה בעיות.
    לכל זאת מצטרף כמובן בג"צ הדגלים, שבמסגרתו המדינה "הואילה בטובה" המדינה לגונן על המפגינים מפני כאלה העלולים להתנכל אליהם בגלל מסריהם, ושלחה לנו את המסר שמותר לצעוד, אבל דמנו בראשנו.

  7. גיל

    אני מציע כי בפנייה הבאה לבג"צ יתבע הכותב שהמשטרה גם תדאג להוציא לרחובות תושבים שיחויבו להריע למפגינים.

    מודה שנבצר מבינתי הקשר בין השמאל להנפת דגלי אש"פ וחמאס. חזרתי אתמול מלונדון ועברתי בכיכר טרפלגר שבה הונפו הדגלים האלה עם פלקטים הקוראים לעריפת ראשיהם של הכופרים בשלטון האיסלאם. האם כאיש שמאל הייתי אמור לשים ראשי מתחת הגליוטינה? עריפת ראשים היתה לחיילים שנכנסו בטעות לרמאללה ולאנשי אש"פ כאשר החמאס נטל השלטון בעזה ואם זכרוני אינו מטעני שמיר לא הפגין לאחר ארועים אלה על התועבות שבצעו נושאי הדגלים הפלשתינאים,כשם שמרצי אוקספורד וקמברידג לא הפגינו מעולם נגד טייסי חיל האויר הבריטי שהרסו כליל את העיר הגרמנית דרזדן על אוכלוסייתה האזרחית וזאת למרות העובדה שבעיר לא היו מוצבים כל כלי מלחמה. הגדרת המפגינים עבור הפלשתינים כאנשי שמאל הינה שגוייה לחלוטין וגורמת לזיהוי השמאל כתומך עקבי בשלטון הטוטאליטארי של האיסלאם. בנר יצחק ויד מרדכי לא חיים מתנחלים צמאי דם ערבי אלא אנשי שמאל צרופים והעובדה שחמאס מאיים על חיי תושביהם במשך שנים מעידה ללא כחל ושרק על תומתם של נשואי ההפגנה בה נטל חלק שמיר.

  8. יואל קורנבלום

    באמת מעייף כבר לראות את התגובה האוטומאטית של השמאל ההזוי. יש מלחמות צודקות ומלחמות אין ברירה והמלחמה האחרונה מוצדקת וגם לא הייתה לנו ברירה אלה לצאת למלחמה כדי להגן על זכותך להפגין ולהסתובב עם דגל אויבינו. אני מניח שתושבי תל אביב מבינים את זה ופשוט לא באו לראות כמה הזויים מסתובבים עם דגל שונאי ישראל. יפה דרשת שאף אחד לא חייב לראות את התהלוכה המוזרה הזאת. האם זה הגבלת חופש ביטוי כפי שאתה מנסה לספר לנו? את תצחיק אותנו.

    ולסיכום ישראל מנסה להגן על עצמה ואז בא השמאל הבלתי שפוי ומפגין נגד הגנת ישראל על עצמה. אני מניח שהפגנה הזאת באה לאחר כל ההפגנות השמאל ההזוי בעולם כדי שחס וחלילה לא יאבד השמאל הבלתי שפוי בישראל את מקומו בדרוג השמאל הבלתי שפוי בעולם.

    בנוסף קשה לי להאמין שהתחבבתם על תושבי תל אביב כי הדבר גרם לסבל לאנשי תל אביב בגלל סגירתו את עורק ראשי בתל אביב במוצאי שבת כשכולם בחוץ. לא יכולים לזוז וגם לא למצוא חנייה בגלל שכמה הזויים מסתובבים עם דגלי האויב. הייתי בסביבת משכן האומנויות והלחץ בגללכם היה די קשה כי הרבה כבישים היו סגורים כולל שאול המלך.

    אז תתחשבו בפעם הבאה במיוחד כשאין לכם כל סיבה להפגין.

  9. עמית

    ללא קשר למה שקרה. ההפרדה בין יהודים לערבים בארץ היא מטעם האזרחים היהודים עצמם, שברובם משתדלים להמנע מקשר עם ערבים. זה לא מטעם המשטרה או המדינה. המדינה שמחה מאד לערבב יהודים באזורים ערבים ולייהד אותם. כך כללית בגליל, וספציפית בערים (או כפרים) ערביות שהפכו למעורבות: עכו, תרשיחא, לוד, רמלה וכו'.
    מה שקרה בכיכר לא היה ניסיון להפריד בין היהודים לערבים, כי הרי איש לא מנע ממך ומשאר היהודים להצטרף להפגנה עם הערבים. זה היה ניסיון באמת ליצור הפרדה סטרילית בין המפגינים משני הצדדים. ואגב, לא הם המפגינים מהימין הקהל שיהיה מוכן לשמוע את קולנו. אם בכלל מישהו זה יהיה החלק הדומם, לא אלה שבאים להפגין וקוראים לנו בוגדים ולערבים גייס חמישי.

  10. ירדנה אלון

    בדרך כלל אני מאוד בעד מבט ביקורתי על המציאות, לרוב אני בעד אנשים שלא לוקחים כל דבר כמובן מאליו רק מפני שאדם זה או אחר נחשב "לאוטוריתה" כבעל סמכות על פרשנות המציאות ורק פרשנותו שלו היא היחידה הקיימת ,לרוב אני בעד בקורת בונה,ואחת כזאת שלאחר הטיעונים גם מביאה פתרונות משלה. אם כי ברור לי שלא תמיד גם אנשים שיש להם בקורת והיא אפילו נכוחה ושרירה יודעים לתת פתרון,אולם עצם שימת זוית הראייה הבקורתית על סדר היום ואיתגור האוטוריתה גם הם לא דבר שיש להמעיט בערכו. כך לרוב זה אצלי באופן אישי,
    ישנן ביקורות לעומת זאת שחוץ מאשר סתם לבקר,וסתם להביא מבט שולל על האחר לא נותנות כלום, לא מועילות בכלום,בקורת שבאה ממקום של למצוא פגמים לשם המעטה בערך,לא לשם בנייה או לשם הבאת זוית ראייה אחרת ושונה.
    כמדומני שזאת אחת מן הרשימות הללו שיותר משהיא באה לשפוך אור חדש היא באה לשם מציאת פגמים. רק בגלל ש-"אנחנו שמאלנים" ואולי" שמאלנים ראדיקליים" וכל ביקורת במיוחד אם היא נמתחת על המשטרה,או על הצבא או על דמות פוליטית מסויימת,שזה הפך ל -"שיק שמאלני טרנדי" למתוח עליה בקורת, ברגע שנוצר מפגש, או הזדמנות ישר נמתחת בקורת ובאות הטרוניות.טרוניה לשם הטרוניה ותו לא.
    הפעם החלטתי להגיב, (לרוב אינני מגיבה לסוג כזה של "ביקורת"),מפני שלדעתי "השמאל",הגיע הזמן שישתנה אם הוא באמת רוצה לשנות משהו,ועתה כשאנחנו לקראת בחירות והוא מבקש ללקט קולות מהקהל שמזדהה רעיונית איתו היה כדאי ורצוי מאוד שישנה את כל גישתו גם בדרך שבה הוא מבטא את רעיונותיו וגם בדרך שהוא בוחר לממש אותן.
    במשך שנים רבות הזדהתי רעיונית עם האידאלים שהשמאל הישראלי הציב ושם על סדר היום הציבורי,לאט לאט כשנכנסתי לעבי הקורה גיליתי שאינני מזדהה עם הדרך למימוש הרעיונות ,והיום למרבה הצער איבדתי אמון במנהיגיו "הרוחניים" והפוליטיים.משום מה, למרות שאני בסך הכל "הבת של השכנה" (אתם מכירים את השכנה עם הרולים והמערוך שיוצאת למרפסת וצועקת על אלה שמפריעים לה בין שתיים לארבע? אני הבת שלה).נדמה לי שיש רבים כמוני ,כשאני "עושה שכונה" (באה והולכת מתי שיוצא לי) בשמאל הישראלי, אני שומעת יותר ויותר קולות הדומים לזה שלי.בעיקר בזמנים אלה לפני בחירות שעומדות בפתח ותהיינה מאוד משמעותיות לשלוש ארבע השנים הקרובות בעיקר לנוכח כל האתגרים הכלכליים,חברתיים ומדיניים שעל סדר היום הישראלי.

  11. יריב מ

    מילים יפות.
    אולי המחנה הזה שמסרב להיות אויב זקוק לדגל משלו? יש משהו באחדות הזו שזקוק לסמל מאחד, שעוקף את הסמלים הלאומיים בסיבוב.

  12. גל לוי

    אכן, האיום הוא בלתי נסבל, ולכן רוצים שנשתוק וזהו

  13. דורי

    הייתי בהפגנה במוצאי שבת. ראיתי אלפי אנשים שזעקו נגד המלחמה. ממול ראיתי כמה עשרות מנופפים בהיסטריה בדגלי הלאום ומשפריצים חרפות וגידופים כנגד הצועדים. הכלבים נבחו והשיירה עברה. אבל למחרת, ראו זה פלא, בכל העתונים ובאתרי האינטרנט ובטלוויזיה היו ידיעות אחידות (מוכתבות?) : "אלפים הפגינו בתל-אביב בעד ונגד המלחמה". האם העתונאים ראו את האלפים שהפגינו בעד? מובן שלא, כי לא היו שם אלפים בעד, אבל הם בלעו את הגירסה שהכתיבה להם הצנזורה הצבאית, כנראה, או מה שגרוע יותר – הצנזורה העצמית . שלא לדבר על הידיעות המכסות את מבצע ההסתערות על עזה, שכולן כמו יצאו מתנור הבישול של הממשלה, הצבא והשב"כ. היה היו פעם עתונאים לוחמים. היום , פרט לכמה יחידים, אין עתונאים ואין כתבים. יש כתבלבים.

  14. טלי

    כפי שכבר כתבו מעלי, התמונה המלאה מרתקת/בעייתית וגם מפחידה בהרבה: קודם כל, השוטרים מנעו, כך מסתבר (הייתי שם אבל לא ראיתי את זה בזמן אמת) ממפגיני ה'נגד' להיכנס עם דגל ישראל, כביכול כדי להגן עליהם מ'מסתננים' ימנים. התוצאה: שהפגנת הנגד נראתה כמו הפגנה פלסטינית. ראשית, השוטרים לא מנעו באמת חיכוך בין המפגינים הימנים לשמאלנים, ובמספר סיטואציות – בתחילת ההפגנה וגם בסופה – נשקפה למפגיני השמאל סכנה של ממש ממפגיני הימין שירקו, צעקו וזרקו עליהם חפצים. אני הלכתי בשלב מסוים הביתה אבל הבנתי שבשלהי ההפגנה צרו מפגיני הימין על מפגיני השמאל בסינמטק והמשטרה הגיעה באיחור רב. אלה שעלו על אוטובוס לירושלים זכו למצור דומה שכלל גם זריקת חפצים על חלונות האוטובוס, ורק בנס איש לא נפגע. התנהגות המשטרה היתה הרבה פחות מגוננת מכפי שהכותב מתאר. למעשה היא חשפה די בבירור את מטרותיה הפוליטיות, ולכל הפחות – היא הפקירה את אלה שהיו זקוקים להגנתה, בדיוק כמו בהפגנה הקודמת בת"א, שם לא עשתה המשטרה דבר כדי למנוע את זריקת הביצים והגידופים המבעיתים כנגד המפגינים.
    עצוב.

  15. דני זמיר

    מעבר לשלל המילים של הכותב הנכבד שבסופו של יום אחרי כל"המישטור המרחבי" שהוא משרבט מסתתר תיאור משמים ולא חדשני על אבטחת הפגנה פרובוקטיבית בלב תל אביב (שגוררת פרובוקציה נגדית) מגיעה ההתממות לשיא. מי שמניף בהפגנתו בזמן לחימה בחמאס את דגל פלשתין, אינו מפגין "אחוה ערבית יהודית" אלא מפגין אצבע משולשת כלפי הציבור היהודי שבתוכו הוא מפגין.
    כפי שהפגנת הדגלים שתוכננה באום אל פאחם היהת הפגנה פרובוקטיבית ואוילית לאל שום מטרה ציבורית ראויה, הפגנה נגד המלחמה לו באמת נועדה להוביל מהלך ציבורי היתה מניפה את דגלי ישראל דווקא. הבחירה בדגלים הפלשתינים בלבד אכן הבהירה היטב במה מדובר ואין לכותב להלין אלא על בחירתו ובחירת חבריוש במקום לגייס אהדה ולהיאבק על דעת הקהל היהודית בחרו במעשה קנטרני שיעמיד אותם כרגיל בתחושת "המעטים, הצודקים והנצורים" ממושטרים מרחבית ומבודדים מהשפעה כלשהי.

  16. דוד

    הסמל הוא הדגל האדום. שהוא גם התשובה לכל אלה שרוצים שמאל נחמד וחייכן שמתעסק עם שכר מינימום.

  17. צחי

    גם אני השתתפתי בהפגנה שהתקיימה בשבת ובאמת הרגשתי שאנחנו לבד שם, שהמפגינים המעטים בעד המלחמה נמצאים בקרנות רחוב, מנותקים מאיתנו באמצעות שוטרים ומחסומים. כשחזרתי מההפגנה חשבתי שהשוטרים פעלו נכון. הקול שלנו אולי לא נשמע במובן שהרחובות היו חסומים והיינו מבודדים אבל עצם חסימת הרחוב והשמעת הקול האחר, נגד המלחמה, הם בעיני הישג.

    בסיום ההפגנה, כשהשוטרים ביקשו מפעילי השמאל לפנות את הכביש בקרליבך ולאפשר מעבר של מכוניות, פרצו לרחבה פעילי ימין. הם התחילו לצעוק על המפגינים, לקלל אותם והיו גם מקרים של אלימות. אחד מהמפגינים בעד המלחמה עמד על ספסל וצעק לעבר המפגינים נגד: שמאלנים בני זונות. איפה הייתם 8 שנים? לאחר מכן הוא חטף מאישה שעמדה מולו שלט וזרק אותו על הרצפה ואז ניסה לתקוף אותה. רק אז השוטרים עצרו אותו. מצד המפגינים נגד המלחמה לא הופנתה אלימות כלל כלפי הצד השני.
    אותו בחור שהפגין מולנו וקילל שאל לדעתי שאלה שראוי שננסה לענות עליה, לא בשביל לענות לו ולשכמותו אלא כי השאלה אמיתית ולי אישית היא מציקה.
    הייתי בהפגנה, אני מתנגד למלחמה, אבל איפה היינו 8 שנים כאשר על שדרות וישובי הסביבה נפלו קאסמים? למה דיברנו רק עם אנשי פתח מהגדה? אני יודע שלא הייתה לנו גישה לחמאס, שבשונה מאנשי הפתח אנשיו אינם מעודדים דיאלוג עם ישראלים, שמדובר בשלטון טוטליטארי שמחזיק באזרחים כבני ערובה. יכולנו לפעול בדרכים אחרות, יכולנו לנסות ליצור לחץ על ממשלת ישראל על מנת שתיצור מסלול הידברות עקיף באמצעות המצרים או האיחוד האירופי. היינו שאננים, לא ראינו לאן המצב הזה מוביל, לא צפינו את הקטסטרופה של המלחמה.
    ועכשיו, לאחר שתיגמר המלחמה, מה יהיה אז בעזה? מה יהיו אז יחסיה של ישראל עם הרצועה?

    עופר, הקישור שנתת לTheMarker Café נפתח אבל אני לא יכול להיכנס לרשימה אם אני לא רשום לאתר.

  18. צחי

    גם אני השתתפתי בהפגנה שהתקיימה בשבת ובאמת הרגשתי שאנחנו לבד שם, שהמפגינים המעטים בעד המלחמה נמצאים בקרנות רחוב, מנותקים מאיתנו באמצעות שוטרים ומחסומים. כשחזרתי מההפגנה חשבתי שהשוטרים פעלו נכון. הקול שלנו אולי לא נשמע במובן שהרחובות היו חסומים והיינו מבודדים אבל עצם חסימת הרחוב והשמעת הקול האחר, נגד המלחמה, הם בעיני הישג.

    בסיום ההפגנה, כשהשוטרים ביקשו מפעילי השמאל לפנות את הכביש בקרליבך ולאפשר מעבר של מכוניות, פרצו לרחבה פעילי ימין. הם התחילו לצעוק על המפגינים, לקלל אותם והיו גם מקרים של אלימות. אחד מהמפגינים בעד המלחמה עמד על ספסל וצעק לעבר המפגינים נגד: שמאלנים בני זונות. איפה הייתם 8 שנים? לאחר מכן הוא חטף מאישה שעמדה מולו שלט וזרק אותו על הרצפה ואז ניסה לתקוף אותה. רק אז השוטרים עצרו אותו. מצד המפגינים נגד המלחמה לא הופנתה אלימות כלל כלפי הצד השני.
    אותו בחור שהפגין מולנו וקילל שאל לדעתי שאלה שראוי שננסה לענות עליה, לא בשביל לענות לו ולשכמותו אלא כי השאלה אמיתית ולי אישית היא מציקה.
    הייתי בהפגנה, אני מתנגד למלחמה, אבל איפה היינו 8 שנים כאשר על שדרות וישובי הסביבה נפלו קאסמים? למה דיברנו רק עם אנשי פתח מהגדה? אני יודע שלא הייתה לנו גישה לחמאס, שבשונה מאנשי הפתח אנשיו אינם מעודדים דיאלוג עם ישראלים, שמדובר בשלטון טוטליטארי שמחזיק באזרחים כבני ערובה. יכולנו לפעול בדרכים אחרות, יכולנו לנסות ליצור לחץ על ממשלת ישראל על מנת שתיצור מסלול הידברות עקיף באמצעות המצרים או האיחוד האירופי. היינו שאננים, לא ראינו לאן המצב הזה מוביל, לא צפינו את הקטסטרופה של המלחמה.
    ועכשיו, לאחר שתיגמר המלחמה, מה יהיה אז בעזה? מה יהיו אז יחסיה של ישראל עם הרצועה?

    עופר, הקישור שנתת לTheMarker Café נפתח אבל אני לא יכול להיכנס לרשימה אם אני לא רשום לאתר.

  19. אמנון רז-קרקוצקין

    רונן, אתה מציב נקודה חשובה ביותר, אבל אני חושב שאתה טועה בניתוח. ראשית ההפגנות האלה מטרידות לא בגלל המשטרה אלא בגלל שאין להן מסר פוליטי מספק. אבל להפגנה היה גם כוח.
    אלא שהאבחנה בין יהודים וערבים נבעה ויכלה להתרחש רק כי בגלל ההפגנה הגיעו ערבים לתל אביב, והפעם, בניגוד להפגנות בלבנון, לא נענו יותר לתביעות שלא לקרוא סיסמאות בערבית. הפגנות זה הזמן היחידי שבו יש נוכחות של ערבים בתל אביב.
    בתל אביל לא מרגישים במשטור כי בתל אביב אין ערבים – כי תל אביב היא העיר היחידה במערב שאין בה ערבים ואין בה כל נוכחות של ערבים. לא צריך משטרה בשביל זה, יש קודים אחרים שמונעים מערבים אפילו לחשוב על מגורים בכרך היחידי בארץ יש כמובן את הערבים ש(עדיין) חיים ביפו, בשוליים – אבל העיר הישראלית הליברלית בעיני עצמה היא עיר שאין בה מקום לערבים. אפילו הסטודנטים הערבים באוניברסיטת תל אביב לא חשים בנוח בעיר, ואינם חלק מחיי השכבות הנאורות והמתקדמות. רק מעטים בשוליים מתקיימים חיים משותפים של יהודים וערבים. והשמאל לא יוצר אוירה שבה יחושו בנוח, יחושו בחלק. רק בודדים גרים בה, רובם אמנים שבסופו של דבר העיר מקבלת אותם "למרות שהם ערבים". השמאל הליברלי התל אביבי תומך בשתי מדינות (ועל בסיס זה תמך גם בגירוש הערבים מעזה שחיו בעיר בתנאים מחפירים עד הסכם אוסלו), אבל לא מעלה אפילו את השאלה איך זה שבעיר הגדולה בישראל אין כל נוכחות לחמישית מהאוכלוסיה, שנערים ונערות ערבים לא יכולים אפילו לחלום לחיות בעיר הגדולה היחידה בישראל.
    ומעבר לכך שוללים המחסומים התרבותיים והחברתיים במתחם ההפגנות גם את מקומם של תושבי דרום העיר, של מזרחים מבת ים וחולון שמועדונים רבים של העיר נותרים סגורים בפניהם. חלקם עמדו אתמול עם דגלי ישראל, גם הם לא מרבים לפקוד את רחבת הסינמטק.
    זה מה שקרה שם. זה מה שקורה בהרבה הפגנות. שהרי הפושעים האמיתיים אינם אנשי הימין שמפגינים. והמפגינים (האשכנזים ברובם) של השמאל רוצים להיות לא יהודים ולא ערבים. לפתע אנחנו מוצאים את עצמנו בין שתי הקבוצות שאין להן מקום במרחב הציבורי התל אביבי – הערבים ובמידה מסויימת גם היהודים (המקום שבו מוצאים מזרחים רבים את עצמם מול הישראליות המרחיקה) – והמשטרה דווקא מקצה להן מקום לזמן קצר ומוגבל. כמובן שבין המפגינים מהשמאל יש רבים שבהחלט מודעים וחיים במסגרות משותפות של יהודים וערבים. אבל הם מיעוט. זו המציאות שלנו.
    ומה יש לדבר על המשטור כאשר את ההפרדה הזו עצמה ביצעה חד"ש בבחירות האחרונות, כאשר יהודיה רצו ברשימה אחת, בעוד חברי חד"ש הערבים מתאחדים עם חבריהם ואחיהם בבל"ד למפלגה משותפת? אני לא נכנס כרגע לגורמים שהובילו לכך, אלא מציב את העובדות העצובות. אלה צריכות להיות בסיס לבחינת המשטור העצמי של השמאל, שלנו. לשם השגת כוח פוליטי, הופרדו היהודים מהערבים, ועטפו את הרשימה היהודית בכינויים כמו "אזרחית" ו"חברתית", מלים שבעוונותינו הפכו להיות אקסקלוסיביות ליהודים. הערבים לעומת זאת הם "בדלנים" בדיוק מכיוון שהם למדו שאת המאבקים המתמידים שלהם הם מנהלים לבד, ובגלל שכמו שרונן מדגיש בצדק, ההפרדה בין יהודים וערבים היא יסוד המשטר. מבלי להטיל שמץ ספק בכך שאם חנין היה נבחר, היה מצבה של יפו משתנה משמעותית.

    אני חושב שרונן מתעד חוויה חשובה, ואני שותף מלא לעמדתו שהמאבק נגד ההפרדה שיוצר המשטר הישראלי היא הדבר המרכזי שצריך לעמוד בפנינו. אבל המסקנות אינן מספקות. "מסרבים להיות אויבים" – זה מינימום, אבל הוא צריך להתבטא בצעדים. בשביל לא להיות אויבים צריך לצאת נגד המצור על עזה, להכיר בהנהגה, להכיר בסולידריות הפלסטינית.

    בסופו של דבר מה שהעיק בהפגנה זה שהיא העניקה את האפשרות לחוש מעט מן המעט את מה שמרגישים אזרחיה הערבים של ישראל יום יום ובכל מקום. מבנה ההפגנה אפשר את זה. מה שהיה כאן היוצא מן הכלל, הוא לגבי הערבים בישראל הכלל. והמסקנה של זה צריכה להיות הצורך בחיפוש אחרי דרכי סולידריות עם האזרחים הפלסטינים, שמסע הרדיפה כנגדם רק יגבר, וממילא יטשטש את נסיונות האבחנה בין "מתונים" ו"קיצוניים". כי זו הדרך להילחם בהפרדה, בפרט בימים שבהם אישי ציבור נקראים לחקירות ולאזהרות. בפרט כאשר מצפים לנו ימים קשים ביותר, ושפה לנו אין.

    וכדי לשכנע את אחינו המפגינים נגדנו, נצטרך קצת יותר מאשר "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". הם מתריסים בדגל כחול, שהוצב בזמנו נגד הכתום, ומשמשים כמראה המזכירה את חטא השתיקה על האסון שכונה "התנתקות". אבל לא ניתן להתעלם מהסתירות, ובעת הזאת, תוך כדי סולידריות עם מאבק הפלסטינים, נידרש לתת דעתנו לשאלה כיצד ניתן לדבר על זהות יהודית חלופית, שתהיה מבוססת על הכרה בזכויות הלאומיות הפלסטיניות. נצטרך למצוא חזון שבו הליברליות התל אביבית איננה מבוססת על ההיעדר המוחלט של ערבים מהמרחב הציבורי, ומתוך כך גם איננה מתעלמת מיהודים.
    ובינתיים מתגשמות תחזיות הזעם. חגיגות סוף הכיבוש מביאות כצפוי את האסון הגדול בכל ימי הכיבוש. וכל זה בשם הסיסמא שאימצה ציפי ליבני: "שתי מדינות לאום". הפרדה. מה שבטוח זה שממה שישאר מעזה כבר לא יפרדו כל כך מהר.
    נונו

  20. שרי

    התיאור היפה של רונן שמיר משקף את האופן שבו ה"פסיכולוגיה של המלחמה" מופיעה בציבור הרחב- הצורך המיידי לחלק הכל לשחור ולבן- בלי שום דרך אמצע, בלי מורכבויות, בלי שאלות. זוהי דרישה שמאפיינת קהילות שנמצאות בסכסוך ועלינו לדעת שתמיד אשר האלימות מרימה את הראש גם הדרישה ליישר קו עם אחת הקבוצות מופיעה במלוא התקיפות.
    לכל מי שמסוגלת לעצור ולחשוב- זה הזמן לאחוז במורכבויות ולסרב "לתפוס צד"- משום שבעוד כמה ימים או שבועו זה יהיה הקול הנחוץ ביותר.

  21. מאור

    א. כך בדיוק חשתי בזמנו בהפגנות הימין השקטות נגד דיוני הסכם אוסלו ב- 94': קהל קטן ושקט, המפגין מול המון שוטרים וללא כל קשר לציבור. למשטרה בהחלט יש נטיה לנטרל הפגנות של מה שהיא תופסת כשוליים.
    ב. אשמח לשמוע מה האבחנה החדה והרגישה תעלה לגבי השאלה: למה היו בהפגנה מלכתחילה אלפי מפגינים בלבד?

  22. עוד תל אביבי

    משטרה היא משטרה היא משטרה. כל ציבור שנתקל במשטרה טוען למדיניות בעייתית, בראש ובראשונה כוחנית, המופנית במיוחד מולם. ראו את אוהדי הספורט ששם מתפתח ניכור מסוכן למשטרה.

    מי שרוצה להבין למה לא היו רבים, כדאי שיבין שהעטיפה קובעת. מי שהתעקש לשאת את דגלי פלסטין הדיר ציבור גדול שאין לו ענין להופיע בארוע עם דימוי כזה.

  23. איציק ניסני

    המקום הבטוח להפגין הינו עזה
    ושיגשים את מאוייך הינו בעזה
    שם לא תהיה הפרדה סטרילית
    שם כדאי עם דגל אשף להניף דגל חמס
    שם אין כלבים נובחים אבל יש שיירות של טילים ץ

  24. יוסי שורץ

    היום, היום העשירי למלחמה, ישראל רצחה לפחות עוד 12 אזרחים בעזה לפני הצהריים . מאז התחילה ההתקפה של חיל הרגלים לפחות 64 פלסטינים נרצחו. על רצח של 53 יהודים בקישנייב ב1903 כתב המשורר הציוני: נקמת מותו שלילד קטן השטן לא ברא.

    הפורעים הציונים מפציצים מסגדים , מפגיזים אמבולנסים ומחריבים בתים על המשפחות החיות בהן..
    זהו אחד ממעשי הרצח הנרחבים שישראל מבצעת מאז הטיהור האתני של 1947-8. אולם למרות הרג של למעלה מ500 פלסטינים ופציעתם של 2400 פצועים חלקם הניכר אזרחים, המאבק האיתן כנגד מכונת המלחמה הציונית ממשיך. מטרת המבצע הציוני לשבור את רוח הלחימה בדיכוי נכשלה בגדול.

    כבר עתה ברור כי ההפגנות כנגד המדינה הציונית ומעשי הטבח שלה הן הגדולות ביותר מאז ערב מלחמת ארצות הברית כנגד עיראק במרס 2003. מרבת ועד רבת המון, מלונדון ועד ג'קרטה, מקבול ועד וושינגטון המוני העולם אומרים די לזוועה הציונית.

    מאבק זה בין מכונת המלחמה הציונית לבין הגטו הנצור בעזה מעלה בזיכרון אירוע היסטורי אחר והוא המאבק ההרואי של נצורי גטו ווארשה. אותם נצורים שהבריחו נשק ומזון דרך רשת תעלות אותן הפציץ הצבא הגרמני ונלחמו מלחמת גבורה.

    שלא יספרו לנו הציונים עד כמה הם נעלבים מהשוואה זו, מי שעוסק ברצח עם אינו שונה מאותם חיות אדם ששלטו על גרמניה. דמם של ילדים ערבים אינו פחות סמוק מדמם של ילדים יהודים.

    הם פינו את מתנחלי גוש קטיף שהפריעו למדינה הציונית להטיל מצור הרמטי על מליון וחצי בני אדם. אולם מזה שנתיים ישראל בסיוע של שליטי מצריים ושל משתפי הפעולה סביב אבו מאזן הפכו את עזה לגטו מסוגר ונצור.

    המלחמה הציונית איננה להפסקת הירי של הקאסמים על יישובים מהם גורשו הפלסטינים ובהם יושבים כיום יהודים כשדרות. ששמה המקורי נג'ד. המלחמה הציונית נועדה לשבור את ההתנגדות הפלסטינית לדיכוי הנמשך מאז התנחלו הקולוניאליסטים הציוניים בארץ זו. הפלסטינים בחרו בממשלת החמאס, על כן לפי ההיגיון הציוני שכבר עשה טרנספר המוני ב48 וב-67 יש לחסל את הפלסטינים.

    למעשי הטבח של הציונים בפלסטינים יש היסטוריה ארוכה. היא לא התחילה בג'נין , היא התחילה ב 30 עד 40 מעשי הטבח ב47-8 וההיסטוריון הציוני הימני בני מוריס תיעד גרוש מסיבי זה בעכו ובאר שבע, בית שאן, לוד, אל מג'דל נצרת, חיפה, טבריה, יפו, ירושלים. הרס המוני של בתים לא החל היום גם לא במלחמת לבנון אלא בהרס כחמש מאות כפרים פלסטינים. לא אחר ממשה דיין שהיה פעם הרמטכ"ל של ישראל אמר בהרצאה כי אין מקום בארץ שלא היה יישוב ערבי.

    לפשע המתרחש בעזה שותפים רבים, לא רק ממשלות אימפריאליסטיות השולטות במועצת הביטחון של האו"ם-מטבח הגנבים , אלא מדינות ערביות הבוגדות בהמונים הערבים כמצרים ירדן ולבנון. בהקשר זה נזכיר כי במכתב האחרון של לוחמי גטו וארשה הם כתבו: אל תאשימו רק את הנאצים לפשעים שלהם היו שותפים רבים. הם התכוונו למדינות האימפריאליסטיות האחרות כאנגליה וארצות הברית ואולי גם למנהיגי הציונים ששיתפו פעולה כנגד המוני היהודים ובמיוחד לסגירת השערים בארצות הברית ובריטניה לפני המוני פליטי החרב היהודים.

    ישראל אינה שונה במהותה משלטון האפרטהייד שהתקיים עד 1993 בדרום אפריקה. בניגוד לרפורמיסטיים למיניהם שרצו לקיים את המשך שלטון הלבנים על השחורים הרי טרוצקי המהפכן הרוסי הגדול כתב בנושא זה כי הוא תומך ברפובליקה שחורה בדרום אפריקה.
    Leon Trotsky: The Agrarian and National Questions (1935)
    אנו תומכים בעמדה זו לגבי הארץ. לא רק מהסיבה הליברלית שיחד עם הפליטים הפלסטינים הם הרוב, לא רק מהסיבה כי הארץ נשדדה מהעם הפלסטיני, אלא משום שהגורם המהפכני הם הפלסטינים ובעיקר הפועלים בעוד שהיהודים בארץ, כולל הפועלים הם חלק מהמתנחלים הקולוניאליסטים הזוכים לפריבילגיות המונעות מרובם להיאבק כנגד מדינה זו עמה הם מזדהים כשם שהפועלים הלבנים בדרום אפריקה הזדהו עם שלטון האפרטהייד. אולם ככול שהמשבר הכלכלי הפוליטי והצבאי יחריף חלק מהפועלים היהודים יצטרפו למאבק המהפכני.

    יש מי שמצפה מהנשיא החדש אובמה כי ינקוט בעמדות שונות מבוש, אולם שתיקתו הנמשכת של הנשיא החדש שהקיף עצמו ביועצים מהאדמיניסטרציות הישנות הפרו ציוניות כשם שדבריו בעת ביקורו בארץ מעידים על כך שישראל סנדלה אותו בהסכמתו. אימפריאליסט הוא אימפריאליסט ולא חשוב צבע עורו.

    העובדה שמועצת הביטחון נתנה לישראל אור ירוק לתקוף בעזה אינה צריכה להפתיע אותנו . אחר הכול היה זה האו"ם שתמך בפשע של חלוקת הארץ ב-1947 גם כאשר היה ברור כי חלוקה זו תביא לטיהור אתני.. חלוקת הארץ הייתה חלק מהסכמי יאלטה ופוסדם של חלוקת אזורי השפעה בין האימפריאליזם המערבי לסובייטי. מסיבה זו אין מעמידים את שליטי ישראל למשפט בהאג וזאת אשליה להניח כי ישפטו את פושעי המלחמה הציוניים בהאג.

    ישראל לא הייתה מסוגלת לבצע את פשעיה כנגד תושבי עזה ללא שיתוף הפעולה של מובארק של המלך עבדאללה ושל סניורה בלבנון. ישראל לא הייתה מעיזה לשלוח את חיל הרגלים אילו כל אדם ממיליון וחצי התושבים היו חמוש. אולם מצרים נלחמת בהברחת הנשק לתושבי עזה ובכך פועלת כשוטר אמריקאי ופרו ציוני. בדומה אבו מאזן מסייע בכול דרך לממשלה היושבת בירושלים .
    כאן אנו מבקרים גם את הנהגת תנועת החמאס על שלא מחמשת את המוני עזה. אילו היא הייתה מחמשת את המוני עזה, במקום לחפש הסכמי הפסקת אש עם ישראל, ישראל לא הייתה מעיזה לשלוח חיילים.

    המלחמה של מדינת ישראל באזרחי עזה היא המשך המצור על עזה. מעשה של טרור ממלכתי. הדרך היחידה להסירו היא לשבור אותו בכוח, כפי שעשו בפברואר 2008 כאשר העיפו את החומות בין עזה למצרים.

    מלחמה זו של מדינת ישראל באזרחי עזה כפי שמלחמתה ב2006 בלבנון מעידה כי כל הקשקושים בדבר שלום אפשרי בין מדינת ישראל לערבים אינו אלא הזיה. כל עוד ישראל קיימת לא יהיה שלום במזרח התיכון ולא יהיה שלום בין ערבים ליהודים בארץ זו. כל הקיום של ישראל נשען על תפקידה הצבאי למען האימפריאליזם ולכן כל הכספים הזורמים למדינה הציונית ומחלחלים לכל השכבות אף כי לא באופן שווה. אילו שלום היה אפשרי בין ישראל לערבים הרי מזמן היה מושג. במציאות לא ניתן לגשר בין זכות ההגדרה העצמית של מתנחלים קולוניאליסטים ובין זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני כולל את הפליטים שגורשו. יש לבחור באיזו זכות עצמית תומכים ואנו תומכים בזו הפלסטינית.

    לאחר מלחמת לבנון אילו הייתה למעמד הפועלים הנהגה מהפכנית לא רק ממשלת סניורה שמדכאת היום הפגנות פרו פלסטיניות הייתה עפה, אלא לבנון הייתה הופכת להיות מדינת פועלים. אולם חיזבאללה העדיף הסכם עם סניורה מאשר מהפכה של עובדים ממנה הוא פוחד. גם היום במקום לפתוח בחזית נוספת בצפון הוא מסתפק במילים יפות.

    רק מעמד הפועלים הערבי החמוש שישליך את השלטון הרקוב של שליטי ערב המשתפים פעולה עם האימפריאליזם יכול לנצח את ישראל במלחמה מהפכנית. רק לו יש את האינטרס ואת הכוח לשנות את פני המזרח התיכון אולם מה שחסר עדיין למעמד הפועלים הערבי היא הכרה מהפכנית, דהיינו הנהגה מהפכנית בצורה של מפלגה מהפכנית בכול מדינה. הכרה זו תתפתח ככול שהמאבק יתפתח והמציאות תתגלה בכול מערומיה.

    הפרספקטיבה הריאליסטית היחידה היא רפובליקת פועלים פלסטינית מהים עד הנהר כחלק מהפדרציה הסוציאליסטית של המזרח התיכון.

    .

  25. עמוס

    נתחיל מהסוף: בניגוד לרושם שיש מי שרוצה שיווצר, היתה הפגנה גדולה, גדולה מאוד אפילו (כתשעת אלפים בני אדם, להערכתי). למרות ההסתה הפרועה כנגד המתנגדים היהודים והפלסטינים למלחמה ו/או לאופיה. למרות השיסוי בכל העיתונים ובכל ערוצי הטלויזיה (כולל התרת הדם ב"הארץ"). למרות ההתגייסות המסורתית המביכה-עד-מבחילה של בן-דרור-ימיני-ארי-שביט-בן-כספית-דן-מרגלית למיניהו למכונת התעמולה שעיקרה – הפצה ביודעין של שקרים וחצאי אמיתות לצד הסתרה והכחשה מכוונים של עובדות והשקפות אחרות. למרות הצנזורה מרצון על כל דיווח על התנגדות למלחמה (גם בצבא).

    ונמשיך להתחלה: נגד מלחמת לבנון הראשונה, וההתקפה נגד הפלסטינים בישראל באוטובר 2000, ומלחמת לבנון השנייה, צעדו בהתחלה פחות. גם אז העדיף ציבור גדול, אנושי והגון בכללותו, לחזור ולהיות מתומרן כדי להאמין למנהיגיו ולקול שופריהם (בעיקר ההוא, נו, בן-דרור-ימיני-ארי-שביט-בן-כספית-דן-מרגלית. שופר גדול) במצבים של עמימות מוסרית, ונוכח יאוש כללי, וחרדות קיומיות. רק בהדרגה נחשף היקפה של התרמית, כדי להפוך אלפי מוחים לעשרות ומאות אלפים.

    אבל מה שעצוב הוא, גם בתגובות כאן, שהסיפור הזה חוזר על עצמו ואף אחד לא לומד, לעזאזל. למשל, זהו בדיוק הרגע לצפייה בסרט החשוב מיליון קליעים באוקטובר, שבו שורה של פוליטיקאים ואנשי תקשורת בכירים מספרים כיצד הטעו והוטעו, כיצד תומרנו ורומו ושיקרו אחרים (ואת הציבור), על ידי הנהגה בטחונית אינטרסנטית, וכיצד הם יחזרו לעשות זאת שוב. אחר כך, בדיעבד, הם יקוננו בסרט הבא, כפי שיעשו ללא ספק כמה מהכותבים כאן בהפגנות עוד שנה, כיצד "נגררנו אחרי הגל הכללי של ההתלהמות: להכנס בהם" (כספית), "ברור שהתגובה הטבעית שלך היא להאמין לכתב הצבאי" (דרוקר) וכו וכו וכו.

    ועכשו לשאלה: מי שמשקר אותך עשר פעמים הוא שקרן מועד. ומי שמחלק באופן קבוע צ'קים בלי כיסוי הופך ללקוח מוגבל. אבל איך קוראים להוא שמתעקש שוב ושוב שלא ללמוד מניסיונו ולתת אמון בשקריו חסרי הכיסוי של "עיתונאי" מוגבל בשירות תעמולה אינטרסנטית? בטוח יש לזה שם…

    וזהו הקישור לסרט, אם הקודם לא עבר: http://video.google.com/videoplay?docid=-3101465086995206636

  26. יוסי לוס

    המשטרה אוסרת על מפגינים את הנפת דגל פלסטין על אף שהמדינה יצאה לדברי המנהיגים למלחמה נגד החמאס (שאף הוא אינו מניף את דגל פלסטין אלא את דגלו הירוק) ובעד שלטון הפתח (שמניף את דגל פלסטין). הלא ביציאה למלחמה נגד שלטון החמאס ובעד שלטון הפתח, המדינה עצמה מניפה במעשיה את דגל פלסטין. באופן ממשי ולא רק באופן סימבולי.

  27. בובליל

    התמיכה היא בעם הפלסטיני ובזכויות האדם שלו.

  28. יניב ר.א

    ולגבי האופוזיציה למשטר ההפרדה הישראלי – עמותת שביל הזהב מקיימת פעילויות והליכות משותפות:
    http://www.middleway.org

  29. הטלוויזיה החברתית

    בזמן שהתקשורת הישראלית מתלהמת ולא מבקרת כלל את פעולות הצבא בעזה ואת מדיניותה של ממשלת ישראל, היא גם לא מביאה בקול רם וברור את מחאת הציבור הישראלי מהתקיפה בעזה ("עופרת יצוקה"). התקשורת מציגה את המחאה כאילו היא שייכת לציבור הערבי בלבד.

    בכתבה – ההפגנה ביום שבת בערב 3.1.2009.

    http://www.tv.social.org.il/medini/stv-aza-oferet-3-1-09.htm