על אזרחים וחיילים ותרבות חברתית

כפיר כהן

ההבחנה בין אזרחים וחיילים, עניין המשמש בסיס הן לביקורת של גופים לזכויות אדם את ממשלת ישראל והן להאשמות של "אוהבי ישראל" את "השמאל" בכך שהוא מתנכר לתושבי הדרום דורשת ביקורת.

         ההבחנה המודרנית בין חיילים לאזרחים נשענית על לחימה בין מדינות ובין צבאות של מדינות וכן על כך שהמלחמה מתקיימה כאירוע הנפרד מחיי היומיום. המלחמה היא אירוע שיש להכריז עליו, וההכרזה מעבירה את החיים ממצב שגרה למצב חירום. זהו מצב שבו ההבדל ה"רדום" בין אזרח לחייל מתעורר והופך מפורש – החייל לובש מדים; החיילים נפרדים מהאוכלוסיה האזרחית ויוצאים לקרב. המדינה מחולקת לחזית הקרבית– בו ההרג לגיטימי – לעורף האזרחי – בו באופן עקרוני ההרג איננו לגיטימי. במילים אחרות, המלחמה מבוססת על עיקרון בינארי. כאשר מבינים את העניין כך, ברור שהמצב בין ישראל והפלשתינאים שונה עקרונית.

         המציאות של הכיבוש בפלשתין לא מאפשרת לקיים חיים מודרנים ומכך לא מאפשרת את ההפרדות המודרניות. הכיבוש מונע מהפלשתינאים את ההפרדה בין שגרה למצב חירום; הם חיים את חייהם כחיי חירום. שגרת החירום הזו מולידה התנגדות אך מכיוון שפלשתין היא לא מדינה וישראל אוסרת על הפלשתינאים להקים צבא, גם ההתנגדות תופסת צורה לא ברורה. מכיוון שהכיבוש פועל על כולם, כולם באופן עקרוני מתנגדים לכיבוש; כל הפלשתינאים הם בעת ובעונה אחת תושבים (הם לא בדיוק אזרחים) ופעילים (הם לא בדיוק חיילים). המצב שיצרה ישראל שבו אין הפרדה בין הפרטיות של התושב לעקרון הכלליות שבשמו פועל פעיל ההתנגדות הוא לב ליבו של העניין. במדינה מודרנית, כפי שמרקס טוען ב"השאלה היהודית" יש הפרדה ברורה בין הספירה אזרחית (שבה פועל האינטרס האישי) לבין הספרה הפוליטית של המדינה בה פועל עקרון הכלליות. במדינה המודרנית, הכלל והחברה נתפסים כגבולות של הפרט, כאותו עקרון שמגביל את הפעולת של הפרט (ולכן מרקס מתנגד לו). הכיבוש הישראלי לא מאפשר את ההפרדה בין הפרטי והפוליטי ולכן באופן רדיקלי כל תושב הוא פעיל פוליטי, כל פעולה היא פעולת התנגדות, האינטרס הפרטי הוא אינטרס לאומי. ככל שישראל לא מניחה לחיים המודרנים להתפתח בפלשתין, כך היא מתיכה יחד את הפרטי והפוליטי. המצב האנומלי הזה הופך את חיי היומיום עצמם ל"מסוכנים" ומכן שישראל חייבת למשטר את השגרה. כל תנועה במרחב הופכת להיות "תנועת טרור". ומכאן המחסומים והמצור. 

         אם כל תנועה הופכת ל"תנועת טרור" אנחנו יכולים לראות איך נחשף הקשר בין ישראל ופלשתין. איך ישראל מייצרת את פלשתין ונוצרת על ידה. כי צריך להבין שמי שמגייס לשורותיו את הפלשתינאי הוא לא ארגון ההתנגדות אלא ישראל עצמה. ישראל היא זו שיוצרת את ארגוני ההתארגנות, היא זו שמעניקה את הסיבה להתארגנות. כבר כאן אפשר לראות איך היחסים הבינארים שממשלת ישראל (וארה"ב והקהילה האירופאית) מתעקשת עליהם ומהם היא שואבת לגיטימיות מתערערים ובמקומם נכון יהיה לדבר על יחסים דיאלקטים. "שותפות הגורל" של הישראלים והפלשתינאים היא הביטוי הפופולרי של התפיסה הדיאלקאטית הזו.

         אי ההפרדה בין הפרטי לפוליטי הוא גם המקור לאמביוולנטיות האורבנית והנה אנחנו מתקרבים לבעיותיות ההבחנה בין אזרחים וחיילים. הרי הכיבוש איננו כובש רק את איזורי ההתנגדות, הוא כובש את כל פלשתין. לכן פלשתין היא לא עוד אזור אורבני רגיל, היא בעת ובעונה אחת גם איזור של חיים וגם איזור מוות, גם עורף וגם חזית. מכיוון שכך אין מקום להפריד בין הבית למפקדה (המפקדה היא הבית; אזור האימונים הוא השכונה; מקום הכינוס הוא המסגד; הבסיס הוא העיר) וגם אי אפשר בכל מקרה. הרי בכדי להקים בסיס צבאי הפלשתינאים צריכים, כמה מגוחך, לשלוח בקשה לאהוד ברק. ואהוד ברק יסרב כי מבחינת ישראל כל פעילות התנגדות של הפלשתינאי היא לא חוקית וטרוריסטית. ישראל כובשת את עזה ומסרבת להכיר בזכותם של הפלשתינאים להתנגד. רק הלא מודע הישראלי מכיר בכך: אם "אני הייתי צעיר פלשתינאי, הייתי מצטרף לארגון התנגדות". זוכרים?   

         אי ההפרדה בין הפרטי והפוליטי יוצרת אם כך את המתווה האורבני האמביוולנטי ולכן גם כופה את עקרון הפעולה של ההתנגדות הפלשתינאית – לחימה מאזור "אזרחי". וזה הרגע של הפתולוגיה הישראלית שהיא בעת ובעונה אחת יוצרת עבור הפלשתינאי את המתווה האורבני של ההתנגדות, אוסרת על ההפרדה בין החיים והמלחמה, אך מסרבת להכיר בכך ומאשימה את ההתנגדות שהיא "מפרה את החוקים". אין שום אפשרות להלחם בישראל משום מקום אחר כי ישראל עצמה הפכה את פלשתין לאזור קרב ואת התושבים לפעילים.    

         

         אי ההפרדה בין הפרטי והפוליטי מאפשרת גם את אידיאולוגית הגיוס של פעילים. בניגוד לצבא האמריקאי, למשל, שצריך לשלוח במיוחד נציגים לאזורים אורבניים ולגייס נערים ונערות לצבא – האינטרס הלאומי נכנס אל הפרטי דרך התנועה של המגייס החוצה את הדרך מן הבסיס אל העיר – פעולה שהצבא האמריקאי מתקשה בה מאוד כי הקשר בין פרטי והפוליטי חלש מאוד בארה"ב. בניגוד לכך, הכיבוש הופך את פלשתין לאיזור גיוס טוטאלי. 

         ישראל אם כך יוצרת את הצורך בהתנגדות, את המתווה האורבני, את האידיאולוגיה ואת עקרון הפעולה של ההתנגדות על ידי הכיבוש שמונע חיים מודרנים ומתיך את הפרטי והפוליטי. המצב הזה איננו התנאי לפעולה של ההתנגדות הפלשתינאית בלבד, הוא גם התנאי לאידיאולוגיה הישראלית. בכך שהיא הפכה את פלשתין לאזור קרב, ישראל לא מכירה עוד בהפרדה בין עורף וחזית ולכן גם מתעלמת מעקרון ה"מידתיות" (שעוד רגע נחזור אליו) ועקרון ההבחנה. היא מרשה לעצמה לחסל משפחות שלמות כי פעילי ההתנגדות "מתעקשים" לגור בביתם עם משפחותיהם וכן היא פוגעת בכל האוכלוסיה האזרחית ללא ההבחנה כאשר היא מפגיזה מפעלי חשמל, מטילה מצור ומונעת עזרה הומנטרית. יותר מכך, ההתכה של הפרטי והפוליטי גם מאפשרת לממשלת ישראל להתייחס לפעיל הפוליטי כבר-מוות לא רק ברגע הקרב – מלחמה – אלא בכל רגע נתון. ישראל נתנה לעצמה את הזכות לחסל פעילים גם בבסיסי האימון, גם בשגרה, גם כשפעילים אלה נמצאים מחוץ לפלשתין. ישראל מאפשרת לעצמה, תחת העקרון הנואל של "תקיפת המנע", חופש מוחלט. עקרון זה הוא עקרון הטוטאליות. פעיל פלשתינאי הוא בר מוות בכל רגע ובכל מקום ברגע שהצטרף לתנועת ההתנגדות. מה שמאפשר את כל אלה, הוא ההכחשה של הכיבוש ואי ההכרה בלגיטימיות של ההתנגדות. ההתנגדות היא איננה צבא לגיטימי, אומרת ישראל, היא ארגון טרור ולכן החירות היחידה שלו היא החירות למות בכל רגע ובכל מקום. בכדי להבין כמה בלתי מתקבל על הדעת העקרון הזה, חישבו שלחמאס מותר יהיה לחסל את ברק במיטתו, לחסל את משפחת אולמרט ברגע שאהוד יגיע הביתה. בלתי מתקבל על הדעת.

  

         ועם זאת הכיבוש, ההתכה של הפרטי והפוליטי שמתירה את הכניסה של המוות לכל תחומי החיים, פועלת דיאלקטית גם על ישראל. על מנת לאפשר לעצמה את החירות להמית ישראל עצמה מתיכה את החברה האזרחית שלה עם הספירה הפוליטית (ומכאן שקשה כל-כך להפריד בין ישראל לממשלת ישראל). למרות שרק הדרום מותקף, התעמולה הישראלית פועלת על כל העם, הגיוס הוא כללי וההתנגדות של החברה האזרחית הישראלית מושתקת. ההפיכה של פלשתין לאזור קרב טוטאלי חוזרת באופן דיאלקטי במראה הלאומי. תביעת הלגיטימציה של המלחמה מחייבת את ישראל כולה להפוך ל"חזית" – "כולנו עם החיילים". את הרגע הזה מנצלת ההתנגדות הפלשתינאית – אם כל ישראל חזית, אזי מותר לתקוף אותה בכל מקום. אם כל ישראל חזית, אז לא צריך להיות הבדל בין הביטוי המכובס "מתקן צבאי" לשיכונים בשדרות. ישראל עצמה הופכת שדה קרב. ההתנגדות מנצלת באופן ערמומי את "עקרון המידתיות" של אהרון ברק ומניבה את הדפוס הבא – אם כל פלשתין היא אזור קרב, אם כל הפלשתינאים ברי מוות, אזי כל ישראל ברת מוות גם כן. עקרון המידתיות הופך לעקרון ה"מידה כנגד מידה". אבל יותר חשוב מכך, ויותר ציני, העובדה שישראל מתיכה את החברה האזרחית עם הספרה הפוליטית לא מושתת רק על תעמולה תקשורתית ואידיאולוגיה אלא גם על המוסד הלאומי מספר אחד שלה – צה"ל, צבא העם. ההפיכה של כל פלשתינאי לפעיל התנגדות באופן פוטנציאלי משתקף דיאלקטית בצבא העם של ישראל – כל אזרח הוא חייל, כל חייל הוא אזרח. במובן הזה, הטילים על הדרום עושים בדיוק מה שעושים החיסולים של ישראל: הם פוגעים בחיילים בפוטנציה של ישראל שנמצאים כרגע בחופשה. מה זו אשמתה של ההתנגדות הפלשתינאית שישראל מתעקשת לשכן את "חיילי המילואים" שלה באיזורים אזרחיים? כאשר היא מתעקשת להתיך את החברה האזרחית עם הפוליטית, הופכת ישראל את כל האזרחים שלה לחיילים בכל רגע נתון ובכל מקום.

         אם פלשתין היא איזור לחימה בכל רגע ובכל מקום אין שום סיבה שהחמאס יסתפק בתקיפות בזמן ומקום מוגבלים. אם הלגיטימיות של התקיפה בעזה נובעת מהטענה שחמאס הוא ארגון טרור, אז שתלמד ישראל לשאת בתוצאות של לחימה בארגון טרור. כאשר תכיר ישראל בחמאס כממשלה וכצבא, היא לא תאפשר לעצמה לתקוף בכל רגע ובכל מקום ומכאן גם שתדע שיש גבול לכוחותיה.

         "עקרון ההבחנה" עליו נשענים בעת ובעונה אחת (באופן לא מקרי) השמאל והימין בעיתי מיסודו. עקרון זה לא מזהה נכון את סדר העניינים החדש שיצרה ישראל – הסדר הזה טורף את מושגי המלחמה קודמים ותובע חדשים.

        ההשענות על עקרון ההבחנה בעיתי מכיוון שהוא מבוסס על הלגיטימיות של הכיבוש והמלחמה. במקום לסיים את אינטרס המוות של ישראל והחמאס, עקרון זה מנסה לנהל את המוות.

         מה שהשמאל צריך להציע הוא לא הלשון המשפטית של ארגוני זכויות האדם, לא את הלשון הבטחונית ולא את הלשון הפרגמטית של הריאל-פוליטיק, אלא את הביקורתיות של הלשון הרדיקלית. הלשון הרדיקלית תובעת דיון בשורש המציאות. השורש הזה הוא ההתעקשות של ישראל להיות מדינה דמוקרטית-יהודית. ככל שהמדינה, הספרה הפוליטית, תתעקש להיות יהודית (ולספר לעצמה שהיא דמוקרטית) כך החיסול השיטתי של אויביה יהפוך להיות הכרחי יותר ויותר. ההתכה של הפרטי והפוליטי בתוך פלשתין יהפוך ברגע מסוים את כל האוכלוסיה ל"טרוריסטית" ויתבע את חיסולה הכולל. הדיבורים על החיסול הכולל של חמאס, הוא השיח שמבשר את הצעדים הבאים. היהדות של ישראלת תובעת את הכיבוש ואת האידיאולוגיה שכל מדינה ערבית היא "שטן". האידיאולוגיה הזו חוברת לאינטרסים גלובלים התופסים את האיסלאם כסכנת מוות לקפיטליזם ולכן הופכת כל ארגון איסלמי לארגון טרור ובכך מתירה את מותו. השמאל צריך לתבוע את ההפרדה של הדת מהמדינה, להפוך את המדינה "למדינת כל תושביה" (מכיוון שעם הזמן יהיה מספר הולך וגדל של תושבים שאינם אזרחים) ומתוך כך להביא לסיום הכיבוש. העבודה ומרצ אינם מציעים זאת ולכן צריך להבין כבר שאינם שמאל, לפחות לא מה מהבחינה הפוליטית.

         הדיון על ההבדל בין חיילים לאזרחים בעת מלחמה הוא דיון מטעה; הוא עוסק באפקטים של הכיבוש ולא בסיבת הכיבוש והשמאל לא צריך להגרר אליו. על השמאל להחזיר את הדיון בכיבוש וביהדותה של ישראל. אם הספירה הפוליטית – המדינית – איננה מאפשרת פעולה במישורים הללו, על השמאל להתחיל לאגף את הספירה המדינית ולהחליש אותה. השמאל צריך לפעול והוא כבר פועל במסגרות פוליטיות ואזרחניות אחרות – במישור העירוני, וכמובן, במישור התרבותי. העובדה שישראל עדין לא למדה להפריד בין הפרטי והפוליטי (הכוחות הקפיטליסטים עובדים על כך במרץ) היא בעת ובעונה אחת עניין פסימי ואופטימי.

פסימי, מכיוון שההתכה הזו מאפשרת את הטשטוש בין החברה האזרחית לספרה הפוליטית. אופטימי, מכיוון שהיא מאפשרת לכל התארגנות, כל תנועה, כל שיר, כל רומאן, כל ציור, כל בלוג, כל מאמר – כל ביטוי תרבותי להיות תמיד גם ביטוי פרטי וגם ביטוי חברתי. זה הרגע של התרבות לסרב לפיתוי הקפיטליסטי (זה שהאומנות הפלסטית והקולנוע והטלוויזיה הישראלים כבר נענים לו), לסרב להפוך לעניין של הצלחה אישית, ולהפוך לתרבות חברתית. התשוקה של התרבות הזו היא הכלל, הקולקטיב החדש. היא צריכה לדמיין צורות אסתטיות חדשות שיאפשרו בעת ובעונה אחת לדמיין את הכלל הזה ולהביא אתו לכדי חיים. אם אפשר לדמיין כלל חדש כזה משמע שהכלל הזה כבר קיים, ואני מאמין שהוא כבר קיים באינטרנט ובמסגרות אלטרנטיביות אחרות. הצורות האסטתיות החדשות האלו ישאפו להפוך את עצמם לצורות חיים קולקטיביות ואילו צורות החיים הקולקטיביות האלו ישאפו לממש את האוטופיה של הצורות האסתטיות. מרקס. וגם כאן הלוגיקה היא דיאלקטית. כשם שהאמת של ישראל נמצאת בפלשתין, כך האמת של תנועת התרבות החדשה הזו נמצאת בציונות. כשם שבתחילת דרכה הציונות לא היתה אלא תנועה ספרותית של כמה משוגעים לדבר, כך התנועה התרבותית החדשה תתחיל במילים. היא  כבר החלה.               

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. ע.ג

    בקצור החלטת שישראל אשמה בכל מדווי העולם ובטח שבאלה של הפלשתינים ועכשיו צריך למצוא הסבר ברוח לאורנטי בריה למה מותר לרצוח יהודים וליהודים אסור להתגונן. מכל ההסבר הגאוני שלך לא ברור מה הפריע לחמאס להקים בעזה מדינה שתעסוק בפתוח כלכלי וברווחת תושביה בשלב ראשון ואח"כ תעשה למדינה מלאה. נכון שלא תהיה בשלב ראשון אפשרות למדינה הזו לרצוח ישראלים אבל אם זה כל מה שמפריע להם להקים כלכלה אז הבעיה היא שלהם ולא "במצור" הישראלי.

  2. מוני יקים אנטיציוני

    הוא התהליך שיביא את השלום…בחורבן הציונות ננוחם.

  3. דוד

    כבר אמרו אותם המן, ופאולוס, ואוגיסטינוס, ומוחמד, ולותר, ומרקס, ולבסוף בדרכו המעוותת גם היטלר.

    עד מתי אתם היהודים שומרים על הייחוד שלכם? אתם לא מבינים שאתם צריכים להיות ככל העמים, להיות אוניברסאליים, חסרי זהות עצמית פרטיקולרית? מדוע לכם הדבקות הזו בלאומיות שלכם, הדורסנית, ההרסנית, שונאת האדם, השוויצרית? בוא תצטרפו אלינו אל כלל המין האנושי. תקימו מדינת כל אזרחיה, תחיו בשלום עם הערבים, תכירו בעוול שאתם גורמים, באכזריות שלו, בדכאנות שלו. למה לכם לשמור על הזהות הפרטית שלכם המדכאת והאכזרית.

    וכך מדי דור אומרים לנו את זה, ואחר כך מצדיקים את כל העוולות שבעולם, שכן אם היהודים משום מה מסרבים, אז כנראה מגיע להם העונש. וכך במשך כל הדורות הציעו המן, ופואלוס, ולותר, ופאולוס, ואוגסיטינוס, ולותר, ומרקס, וכן היטלר, לדכא את היהודים על חוצפתם הרבה. העובדה שהיהודים ממשיכים להיות חצופים, ועדיין לתבוע יחס שוויוני בתור חברה ומדינה, משגעת את השכל. לא יאומן עד כמה היהודים חצופים. אולי נערוך בהם איזה ג'יהד קטן, או מסע צלב קטן, או שואה קטנה כדי להחזיר אותם למימדיהם הטבעיים? האם זכותם הטבעית לשוויון מצדיקה את החוצפה שלהם?

  4. אוטו פוקוס

    דוד,
    אם כך, אתה מבין לגמרי את זעמם של הפלסטינים כשישראל דורשת מהם לדכא את הייחודיות הלאומית שלהם. אתה בוודאי גם מבין את האבסורד שבכיבוש, בו מיליונים של פלסטינים הם לא רק אך חסרי כל יכולת הגדרה עצמית, אלא אפילו חסרי זכויות אזרח, וכל זה כבר יותר מ-40 שנים במסגרת ה"דמוקרטיה" ה"שיוויונית" שלנו. כמובן, אתה גם מבין איך כל הגזירות וכל הפצצות שאנו מטילים עליהם ללא רחם לא מצליחים לדכא את הצורך הבסיסי והמהותי שלהם בהגדרה עצמית נפרדת. הרי תסכים איתי, לא רק ליהודים יש רגשות לאומיים, ולא רק יהודים זכאים לחופש לבטא אותם במסגרת עצמאית וחופשית משלהם.

  5. בנר

    להערכתי מקרב היהודים יצאו יותר הוגי דעות בעלי חשיבה רדיקלית מיתר העמים, כך שדעותיך כבר הושמעו פעמים רבות וניסו להרכיב מהם מתכונים לשינוי וקיום,בדרך כלל זה הסתיים באסון(כמובן תלוי בעייני מי)
    בעולם אדיאלי ,ודאי שאתה צודק אם כי לא מקורי,בעולם הפרקטי ובמציאות האיזורית דבריך נשמעים כמו כל שונא ישראל אינטלקטואל, כמובן שאם החברה היהודית לא תנהג בחוכמה ומתינות ,זה בהחלט יכול להתרחש ,מבחינתו של האזרח היהודי זה יהיה שקול לחורבן הבית,יתכן בקצב איטי ,אבל חורבן,אם זה מה שאתה מיחל ונראה שכן ,אתה בהחלט בחבורה מכובדת ומפורסמת,
    נסה נא להציג מיעוט ,המקבל מהרוב האיסלמי במזר"הת תנאי קיום סבירים בכלל ולפי הגישה המודרנית בפרט,
    נסה נא להראות ,מדינה במזרח התיכון שנותנת לאזרחיה אפשרות לחיים מודרנים (מלבד ישראל)
    לדעתי כל אנשי השמאל בסכגנונך, במידה ויצליחו לישם תוכניתם ,יהיו בין הראשונים לברוח ממדינת יצירתם

  6. דרור ניסן

    יש לדאוג לפרט מבלי לזנוח את הכלל, אבל גם להיפך. ובכלל, ראוי לשאול האם משפט שאינו מודולרי, כלומר שאינו הולך גם מהסוף להתחלה, אלא רק מההתחלה אל הסוף, ראויי בכלל שייכתב. זו דרך חד-צדדית ללא מוצא של ממש.
    כמו שיש להתיך את הפרטי והציבורי, כך גם יש לאפשר להם קיום אוטונומי לצד האינטגרלי באופן מעגלי וממשקי.
    הכדור עגול וחיים משבת לשבת על (גבינה מותכת כמובן), כאמור באופן מעגלי, אבל גם קווי, אנכי, אופקי, אורכי ורוחבי. העיקר שהכל בתוך המעגל ואין ניסיון הרסני לצאת ממנו ולהמציא את הפיסיקה מחדש תחת לחדש.

  7. דרור ק

    טוב, נתחיל מההתחלה. ההפרדה בין אזרחים לחיילים הייתה תמיד מלאכותית. מאז ומעולם אזרחים היו קורבנות של מלחמות, אלא שהם ראו מלחמות כגזרת גורל ולא כמשהו שאפשר למחות עליו. בתנ"ך מתוארת פגיעה באזרחים בזמן מלחמה כעונש מהאל על חטאיו של עם מסוים. בימי הביניים יצרו את "כללי האבירות" כי חיי האזרחים בצל המלחמות הפכו פשוט בלתי נסבלים. במסגרת הכללים האלה, האביר הלוחם אינו פוגע בנשים, בילדים, בכמרים, בנזירים ובמוסדות הכנסייה. בפועל אזרחים המשיכו להיפגע. אמנות ז'נבה השונות הן ניסיון לחדש ולעדכן את כללי האבירות, אבל ההצלחה שלהן מוגבלת מאוד, ולא רק במזרח התיכון.

    הכותב מתייחס ל"מציאות הכיבוש בפלסטין" משל הייתה "פלסטין" צרפת הכבושה בידי גרמניה. העניין הוא שאותה "פלסטין" שהכותב מתייחס אליה מעולם לא הייתה ישות מדינית מסודרת, ובמצב העניינים הנוכחי, הפלסטינים גם לא מתאמצים ליצור איזו ישות מדינית מסודרת שאפשר להתייחס אליה. ברצועת עזה, שאותה ישראל פינתה, שלט חמאס (עד למלחמה הנוכחית), בגדה שולט פתח, כל ארגון כזה נחלק לפלגים ולסיעות. הכותב ודאי רוצה להאשים את ישראל גם בזה, אבל זוהי אחריות מלאה של הפלסטינים. אילו הם היו מציגים הנהגה מסודרת ואחראית, הם כבר היו זוכים בעצמאות.

    ההפרדה בין אזרחים לחיילים היא בידי הפלסטינים ולא בידי ישראל. הפלסטינים הקימו מליציות חמושות היטב בהסכמת ישראל ובלעדיה. כשמיליציה כזאת שולחת מחבל מתאבד בלבוש אזרחי ללב עיר ישראלית, היא עושה זאת במודע ובמתכוון כדי לפגוע באזרחים ישראלים. כשמליציה כזאת משגרת רקטות לעבר עיר ישראלית, היא קובעת שאין עורף ואין חזית מבחינתה. מי שיוצר את הטשטוש בין אזרחים ללוחמים, הן בצד הפלסטיני והן בצד הישראלי, הן אותן מליציות פלסטיניות שחושבות שהטשטוש הזה יפעל לטובתן. אחר כך הן מזילות דמעות תנין על מאות אזרחים פלסטינים שנהרגים במלחמה בגלל הטשטוש הזה. קודם לכן הן חילקו סוכריות כשנהרגו אזרחים ישראלים.

    הפלסטינים לא צריכים לבקש אישור מישראל כדי להקים בסיס צבאי. הם צריכים פשוט להקים אותו. ישראל תנסה לפגוע בו כל עוד הבסיס הזה מאיים עליה, אבל אם הבסיס יוקם מחוץ לשטח האורבני, ייפגעו פחות אזרחים תמימים. המלציות הפלסטיניות סבורות שהרג של אזרחים פלסטינים יפעל לטובתן. אלה אותן מליציות שלא מהססות לקחת נער בן 16, להלביש אותו בחגורת נפץ ולשלוח אותו להתאבד תוך הבטחות מגוחכות על בתולות שמחכות לו בשמים.

    ישראל נמצאת ביחסים תקינים עם ירדן, ביחסים סבירים עם מצרים, יש לה קשרים עם מדינות צפון-אפריקה וקשרים כלכליים עם מדינות ערביות אחרות (הסוד הזה התגלה כבר מזמן בידי מדינות ערב עצמן). אין לישראל יכולת "לכבוש" את מדינות ערב, ודאי שלא לחסל אותן, ועד כה ישראל גם לא הפגינה רצון כזה. להפך. לעומת זאת ישראל צריכה להתמודד השכם והערב עם דה-לגיטימציה במדינות ערב ובמדינות המוסלמיות, אירן היא הדוגמה הקיצונית ביותר. חמאס שייך לארגונים ששוללים מכול וכול את זכותה של ישראל להתקיים. מבחינת חמאס כל "פלסטין ההיסטורית" היא וקף מוסלמי, וכל שלטון שאינו מוסלמי דתי בה הוא שלטון פסול (כך כתוב באמנת חמאס). חמאס לא מסתפק בהצהרות אלא גם מנסה לממש אותן. למרבה המזל, אין לו די כוח לכך, אבל יש לו הרבה נחישות. אם ישראל תניח לארגון כזה להתחזק, היא חורצת בכך את גורלה ואת גורל אזרחיה.

  8. דוד

    זו כבר טענה של רעיון ההגדרה העצמית: כשם שלנו מגיעה מדינה כך מגיעה מדינה לקבוצות אתניות אחרות. רעיון שניסח הרדר בסוף המאה השמונה עשרה וכך יצר את הלאומיות המודרנית. זו טענה שעליה אני לא מתווכח. הציונות ברגע שנקטה ברעיון ההגדרה העצמית טענה את הטענה הזאת למפרע כפי שהבין ביילין. מה שהוביל אותו בתחילת שנות התשעים להסכם אוסלו.

    אבל שים לב, זו לא הטענה של הכותב כאן. הטענה של הכותב כאן, אם אני מבין נכון, מחולקת לשניים. בחלק הראשון מנסה הכותב לערוך אנליזה של המציאות דרך הטענה לאי ההפרדה בין האזרחי לצבאי שיוצר הכיבוש. אני לא כל כך מסכים איתו. אני חושב שהאינתפאדה הראשונה בהחלט מראה על הפרדה שכזו, אבל עד שם האנליזה אפשרית, ואולי אפילו הגיונית. החלק השני, שאליו הוא עובר בלוליינות מחשבתית ניכרת, הוא הטענה, שבעייתיות זו נוצרת כתוצאה מ"ההתעקשות של ישראל להיות מדינה דמוקרטית-יהודית.", עובדה שהוא מייחס לחוצפה היהודית של המדינה, שעוד "מתעקשת" שזו דמוקרטיה. כאלה חצופים היהודים, זה משהו.

    מעבר לבעייתיות של הטיעון המהותני, ברוך קימרלניג, למשל, כשנזקק לאותה סוגיה, לא טען טיעון המהותני,אלא הניח שחברת מתיישבים מקבלת, כמובן מאליו, שהיא יכולה להתפשט לכל מקום; טענה שהיא די פשוטה והגיונית ואפילו נסמכת על סיפורי התיישבות אחרים כמו ההתיישבות הדורית ביוון, הקולינזציה הסינית של דרום סינית, וכן ההתיישבות האוסטרניזית באינדונזיה (שכיום נמשכת בכיבוש האינדוניזי של חצי המערבי של ניו גינאה). ברוך קימרלניג, אולי היה, אחד האחרונים בארץ שיכל לעשות מחקר משווה, ולא נתלה במיומנות מנדרינית בכל השיח "הרדיקלי", שהכותב משוויץ בה; שיח, שבניסוחו של דנג – 'יושב על האסלה ואפילו לחרבן לא מצליח'. הדור הצעיר, ולמעשה אף המבוגר, לא יכולים לעשות מחקר משווה. הם יודעים כמובן להשתמש בכל המילים הנכונות, אחרת הם לא היו מצליחים במבחנים, אבל היכולת לחקור באופן משווה אפסה. במקום זה, הכותב, ואחרים, נגררים למהותנות פשוטה ופרמיטיבית, ישראלית אפילו, של חקר המציאות (אנחנו האומה המוסרית ביותר בעולם; לא אנחנו לא!). מהותנות הטוענת כי הגורם לכיבוש בצורתו הנוכחית קשורה לקשר בין הדת היהודית למדינה. טענה בעייתית ומסובכת מאין כמותה.

    אבל מעבר לבעיה של המהותנות של הכותב מבצבצת לה בעיה נרחבת יותר, וזו האג'נדה של הכותב, שמתיימרת להציג לנו שחר חדש וטוב יותר (brave new world), אג'נדה שרק ממחזרת טענות קודמות של הרשימה המכובדת שהבאתי. אג'נדה שאין בה שום דבר חדש. זה לא רציני. זה הופך את מה שמתחיל בתור רשימה, שמנסה להיות רצינית, לכתב תעמולה פוליטי ריק מתוכן. הייתי אפילו חושד שזה ניסיון להצביע על שייכות לאופנה הנכונה. מה שמכונה בז'אנר המקצועי – סיגנאל: "אני שייך לקבוצה הנכונה ואני רוצה את היוקרה שבשייכות זו על כל ההטבות הנלוות". אני לא מתנגד שיזכה להטבות, אבל לא באופן גס.

  9. גיורא.

    כותב המאמר צודק.

    כבר שמונה שנים שראשי ה"חמאס" טוענים בכל הזדמנות שמה שמפריע להם במדינת ישראל היא העובדה שהיא מתעקשת להיות מדינה יהודית-דמוקטית ולא " מדינת כל תושבייה".

    אילו רק הסכימה ישראל לדרישה הפשוטה הזאת מיד היה מניח ה"חמאס" את נשקו ומשקיע את כל כוחו בהקמת חברה משגשגת שוחרת שלום ודוגלת בזכויות אזרח.

    או שאולי….

    זה בעצם מה שהשמאל הישראלי רוצה והוא פשוט "רוכב" על הטרור של החמאס בשביל להטיף למטרותיו בבחינת "הידיים ידי עשו והקול קול השמאל".

    חומר למחשבה.

  10. נפתלי אור-נר

    תיאור המציאות – נכון. הפתרון? בכך איני בטוח אך התיזה ראוייה למחשבה והערכה רצינית

  11. יואש

    כפיר היקר, פרט להציע לנו היהודים בישראל להתאבד קולקטיבית ולהניח לפלשתינאים, לחמאס ,לחיזבאללה, לג'יהאד, ולחבריהם לרקוד על גופותינו, הצעת את רוב הפתרונות. בתור התחלה :זכות וכבוד ראשוניים לך להדגים לנו מה יהודי כמוך מוכן לעשות למען "שחרור פלסטין הכבושה והשמדת יהודיה".
    בהצלחה

  12. שור

    לפני הרבה הרבה שנים דיכא קיסר רומאי בשם אדריאנוס מרד יהודי בארץ ישראל,
    כחלק מהתבססות האימפריאליסטית של רומא באזור.

    לאחר דיכוי המרד היהודי העז (שעלה במחיר כבד של השמדת ליגיון רומי שלם) והחרבת ערים רבות כולל ירושלים,
    החליט הקיסר על איסור קיום מצוות יהודיות בארץ ישראל.
    כמו כן החליט שתי החלטות סימבוליות שחלק מנקמתו בעמנו:
    – העיר שתוקם על חורבותיה של ירושלים תיקרא "איליה קפיטולינה".
    – שמה של הארץ תיקרא מעתה "פלשתינה".

    החלטות אינפנטיליות של כובש אכזר, לא ?

    כמובן השמות הללו לאחר זמן לא החזיקו מים ונשכחו לחלוטין.
    לירושלים קראו ירושלים (גם בלועזית),
    ולארץ קראו ישראל.

    לאחר שנים רבות אומץ השם פלשתין ע"י שונאי ישראל.

    כל המאמץ שם זה של ארץ ישראל או חלקה הוא למעשה חסיד לא נבון של האמפריאליזם הרומאי שרצה למחוק אותנו מכאן.
    יש ארץ ישראל ויש ערבים שגרים בכל האזור ויש להם 22 מדינות בריבונות ערבית.
    פלשתין או פלסתינה זה שם שנועד למנוע את הקיום שלנו כאן.

    שור

  13. רתם

    התרבו כאן בבמה היקרה של "העוקץ" מגיבים המעלים שאלות כמו:
    האם על היהודים להתאבד?
    האם על מדינת ישראל להתאבד?
    האם אנחנו אמורים לשנוא את עצמנו?
    ועוד ועוד וחוזר חלילה

    לא, אתם רק אמורים להיות בני אדם מוסריים

  14. אירית

    תנועות שחרור לאומיות מלאימות גם את הרחם והתינוקות, כך היה תמיד. הציונות יצרה טשטוש, כמו תנועות אחרות, בין האזרח לחייל, "כולנו חיילי המהפכה", מאחר שזו אידיאולוגיה מהפכנית באופן עקבי, נותרות גם תופעות הלוואי הממאירות.

    רותם
    מדובר בדמגוגיה זולה. והרי מי שמגלם נטיה אובדנית זחוחה הם המציבים את השאלה לחפצי החיים. מובן שפרופגנדה תאמץ ותסב את השיח המחאתי נגדו עצמו. מחרחרי מעגל הדמים התרוקנו מטיעונים צופי עתיד, ומבטיחי קיום, ועתה פונים לסתום פניות של מי שמנסה לעצור את הרכבת. מעניין שהדאגה לחיים נעלמת כאשר מדובר במי שמת מעוני, חוסר תרופות, ודיירות רחוב או סמים. זה מפוברק, לא חייבים להשיב. במגדלי אקירוב הכל בסדר, הקפה טעים ומשובח ואפשר להגות עצות ותחבולות נגד ההמונים.

  15. דרור ק

    זה לא כל כך קשור, אבל לקרוא טעויות בהיסטוריה בלי לתקן אותן זה עינוי גדול מדי. הנה התיקונים:

    השם Palestina או ליתר דיוק Syria Palestinae ("סוריה הפלסטינית") מופיע לראשונה אצל ההיסטוריון היווני הרודוטוס במאה ה-5 לפנה"ס. השם "סוריה" נגזר כנראה משמה של הממלכה הקדומה "אשור", והשם "פלסטינה" (שנכתב בעברית בד"כ "פלשתינה") נגזר כנראה מהשם הקדום "פלשת" שהתייחס לאזור שבין יפו לעזה בערך, מקום מושבם של הפלישתים בעבר הרחוק. לא ברור למה הרודוטוס בחר את השמות האלה. בתוך "סוריה" הוא כלל שטח ענק וחילק אותו בשיטה שגם היא לא לגמרי ברורה. השם "סוריה הפלסטינית" הפך רשמי רק במאה ה-2 לספירה אחרי מרד בר-כוכבא, אז הוחלף השם Provincia Iudeae ("הפרובינקיה היהודית") בשם Provincia Syria Palestinae ("הפרובינקיה של סוריה הפלסטינית"). כנראה שהחלפת השם באה באמת כדי לבטא את דיכוי המרד.

    השם Palestina הוא דווקא השם שהפך מקובל ברוב שפות העולם, למעט בקרב יהודים. הערבים קלטו אותו לאחר שכבשו את הארץ. גם השם "איליא" (קיצור של Colonia Aelia Capitolina) היה די מקובל במשך כמה מאות שנים, כפי שעולה מכתבים ערביים מימי הביניים, שבהם מכונה ירושלים בשם זה, שהערבים קלטו מתושבי העיר. בסופו של דבר השם ירושלים "ניצח" כיוון שזה שמה של העיר בתנ"ך, ואולי גם בגלל שהגרסה היוונית של השם "היירוסלימה" כוללת את המילה "היירוס", כלומר "קדוש" ביוונית.

  16. שור

    תודה על השיעור,
    אבל כנראה היסטוריה זה סוג של רשומון.

    מתוך ויקי –

    "מכתוצאה ממרד בר כוכבא נעשה ניסיון על ידי אדריאנוס להטיל גזירות על היהדות במטרה לפרק את אחידותה של היהדות מבחינה תרבותית ולאומית, ולעקור את הדת היהודית מארץ ישראל וכך לשבור את מוקד ההתנגדות לשלטונה של רומא בארץ. בהתאם למגמה זאת שינה הקיסר אדריאנוס את שם הפרובינקיה מיהודה לפלשתינה על שם העם הפלשתי שנכחד זה מכבר במטרה לנתק את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. "

    מהלינק הבא –

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%9C%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%A0%D7%94_(%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%A7%D7%99%D7%94)

    כמו כן,
    רונן צפריר ז"ל ערך סרט בשם "קללת אדריאנוס" בדיוק על הנושא הזה (צפריר נפטר בפתאומיות לפני כשבועיים). תוכל להקיש את שם הסרט בגוגל ולקרוא על הושא.

    שור