אם לא היה אבו אל-עייש, היה צריך להמציא אותו

חגי מטר

למרבה האימה, המוות הטלוויזיוני של משפחת הד"ר עז א-דין אבו אל-עייש הוא בדיוק מה שהיה חסר בתקשורת הישראלית לכל אורך המתקפה על עזה. הסיפור כולל את כל המרכיבים שצריך בשביל לשכנע ישראלים שמדובר בקורבן, באדם אמיתי שחיילינו הרסו את חייו בלחיצת כפתור. הד"ר אל-עייש יודע עברית, עובד בישראל, עשה מחקר על השפעת המלחמה על ילדי שדרות, מתנגד לחמאס, ויש לו הרבה חברים יהודים שיעידו על כל זה. "כמעט הייתי אומר פלסטיני ציוני", אמר גבי גזית. אם מוסיפים לקלחת את השידור החי קורע הלב בערוץ 10 ואת התעקשותו של שלומי אלדר להישאר דקות ארוכות באולפן עם השיחה מעזה – מקבלים את התמונה האמיתית הראשונה של הסבל הפלסטיני שהצליחה לזעזע את הציבור הישראלי. פתאום המוני אנשים התחילו לשלוח זה לזה את הלינק המצמרר, ובטוקבקים לראשונה נרשמה חריגה משמעותית מקו ה"מגיע להם, להיכנס בהם" האופייני.

אסונו של אבו אל-עייש הוא אדיר, ובצדק תואר כ"איוב מודרני" על ידי חבריו. אבל קשה לחמוק מהשאלה המציקה: למה רק הוא? למה 300 ילדים מתים מתוך 1,300 הרוגים סך הכל לא הזיזו לישראלים? למה הגרסאות העדכניות של כפר כנא כבר לא הפריעו לאף אחד?

"אל-עייש" בערבית הוא "החי". "אבו אל-עייש" הוא "אבי החי". אבי כל חי הרי הוא אדם. ואכן, אבו אל-עייש הוא כל-אדם, וביתר דיוק: כל-אדם פלסטיני בעזה של היום. עשרות בני אדם נוספים נהרגו אתמול בעזה. מי הם, ומה שמותיהם? מה סיפוריהם? האם פחות חשוב שנשמע עליהם כי אינם דוברים עברית? האם גורלו של פועל החקלאות שעבד בישראל ושאישור העבודה שלו נשלל כשהתחילו לייבא תאילנדים זולים יותר לא מעניין אותנו? ומה אם אחד הנערים שנהרגו לא חשב הרבה על ילדי שדרות, אבל ארגן קבוצת כדורגל כדי לנתב את התסכול והייאוש של חבריו? והאמהות, שהצלב האדום מצא את גופותיהן בבית ליד ילדיהן הבוכים – האם מותן היה מוצדק בגלל שאולי, רק אולי, הצביעו למפלגת חמאס בבחירות הדמוקרטיות שישראל כל כך התעקשה שיתקיימו?

על כל אלה, ועל מאות אחרים, לא שמענו דבר במהלך המבצע. הם לא היו יותר ממספרים שמספקים דובר צה"ל או אונר"א, לסירוגין. כך גם לא קיבלנו דיווח על כל פצצה, על כל בניין שנהרס, על כל שעה שבה אין חשמל או מים בעזה. כך גם ידענו לזכור שמונה שנות קסאם, אבל בו-זמנית לדבר על שמונה שנות "הבלגה", ולשכוח שחמש מתוכן היו שנות כיבוש ישיר אחרי יותר משלושים נוספות, ושלוש היו שנות מצור חונק. ושוב אנו שוכחים אינספור מבצעים צבאיים שקדמו לזה הנוכחי, כמו "גשמי קיץ", או זוכה פרס השם הטוב למבצע צבאי: "אולי הפעם".

וזו, בסופו של דבר, מהותה האמיתית של ההפרדה שישראל מקדמת, הפרדה שרואה בני אדם אחדים ולא רואה אחרים, ושיודעת לסלוח ולשכוח הרג סיטונאי של אזרחים מסוימים, וכך לא להבין את מותם של אחרים. זו מהות הגזענות. הד"ר אל-עייש מייחל שלפחות מותן של בנותיו יביא לשלום. בינתיים הוכרזה הפסקת אש, אבל כולם מעריכים שהיא רק זמנית, עד הסיבוב הבא. אך אם לכל הילדות הפלסטיניות שיהרגו מעכשיו יהיו שמות וסיפורים בתקשורת הישראלית, אפשר לקוות שנוכל להימנע מהסיבוב הבא, ושתפילתו של האב השכול תענה.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אירית הלפרין

    חגי יקר אתה צודק התעמולה והפסיכוזה הלאומית אטמו את מוחם ליבם של אשים. היה צריך לראות בשידור חי אב זועק למראה גופות מרוסקות כדיי להבין את גודל הזוועה. אם אפשר היה להקרין למנהיגים שלנו כחינוך מחדש ולצרוב בתודעתם את הטבח המחריד שהם הנהיגו על אוכלוסית עזה, אולי גם הם היו נפגשים עם המשמעות האמיתית של אחריות של מנהיגים.הנהיגים שהובילו עם רעיון מעוות שבהרס וטבח אפשר לפתור את הקונפליקט בין העמים והעם שהלך אחריהם ולא חשב אולי המלך הוא עירום ואכזר ולא אנושי ומושחת עד בלי די?

  2. דני זמיר

    חגי , הסבל והאסון שנגרם לפלסטינאים תושבי רצועת עזה הוא נורא וכבד.עם זאת, שיפוט על פיו בלבד מחמיץ את המורכבות הנדרשת לבחינה מוסרית של כל האירועים.
    כפי שאין לנו אחריות מוסרית לאסונם של הפלסטינאים ב48 על בחירתם לא לקבל את החלטת האום ולהלחם להשתלטות מלאה על הארץ ולסילוקנו המוחלט מכאן, כך גם בחירתם השגויה להמליחך עליהם ארגון טירור רודני שמלבד מדיניותו המוצהרת לג'נסוייד של העם היהודי, פעל באופן עקבי בצורה שחייבה והצדיקה מבחינה מוסרית את המבצע, אשר בנתוניה של רצועת עזה ברור שהפך לאסון נוסף של הפלסטינאים.
    בעיני, חוסר הרגישות לכאב לנזק ולאובדן שמגלים חלקים רבים בחברה הישראלית לאסון של הפלסטינאים עקב ההשתלשלות דלעיל, הוא נצחון – זמני אני מקווה- של הטרור האיסלאמי עלינו, כי הוא הופך את החברה השיראלית במצוקתה לקהה לחיי אדם באשר הוא אדם.
    עדיין- אין מקום לבלבול הניכר מכתיבתך בין סיבה למסובב.

  3. תום פסח

    אכן, אחד ממנגנוני התעמולה הוא לבודד מקרה ספציפי אחד ולהתווכח עליו, תוך כדי העלמת המקרים האחרים (למשל מחמוד א-דורה, לא בדיוק הילד הפלסטיני היחיד שנהרג באינתיפאדה, או סברא ושתילא, לא בדיוק המקרה היחיד של הרג אזרחים במלחמת לבנון הראשונה). חשוב מאוד שאתה מצביע על המנגנון הזה.

  4. אלכס

    כאשר אתה בזמן לחימה על חייך קשה מאוד לגלות אמפטיה לנפגעים בצד השני.

  5. זאב שפיר

    אדרבא,חוסר הרגישות של הציבור הישראלי לסבל והכאב של העם הפלשתני בעזה,אינו מלמד על אישיות מנוכרת דווקא של הישראלים.צריך להבין שזהוא מנגנון הגנה טבעי שמאמץ לו אדם נוכח המראות הקשים. את קהות החושים לכאורה שמאשימים אותנו הישראלים נובעת גם מהסיטואציה והקונפילקט בעזה. צריך לשוב ולומר ,שאילמלא נאנסו/נכבשו/בחרו העזתים את השליט הטרוריסט החמסי עליהם,הסבל ,הדם היו יכולים להיחסך.מוטב למי מהכותבים גם להישיר מבט לזווית זו ולא לפעול כאוטומט כל פעם שפורץ סיכסוך וברור לו,ל"אוטומט",איזו צד הוא בוחר.עיצה זו יפה אף לי,ואני לא מוצא לנכון לתמוך דווקא בגירסה הישראלית או של הצבא.הפתרון לסיכסוך חייב להיות פוליטי-מדיני!יחד עם זאת ,אין זה מועיל או נכון לפעול מתוך עיוורון חלקי ולטעון ולחוש מוסר ומצפון נקי.בעיני זהו חוסר יושר פנימי.

  6. מוני יקים אנטיציוני

    ברוב הטיעונים המצדיקים את מלחמת הזוועה שהביאה בטענות שקר לרצח
    של כ 400 ילדים ו 600 אזרחים נוספים משכיחים מאיתנו את העובדה
    העיקרית שמלבד אולי מ 50 אלף עזתים מקוריים כל האוכלוסיה שצופפה
    בגטו/מחנה פליטים הגדול והצפוף ביותר בעולם הם פליטים שגורשו ממגדל
    היא אשקלון מאיסדוד היא אשדוד ומעשרות ערים וכפרים פלסטיניים.
    ירי הטילים לא נעשה ע'י מדינה שכנה אחת נגד מדינה שכנה וריבונית
    אלא ע'י לוחמי חופש שגורשו מארצם ופעולתם מוצדקת לפי כל הקריטריונים
    בנוסף לכך שהם יורים על ארצם הם ועל הכובשים המסרבים כל צורה
    של פשרה צודקת לשני הצדדים…בחורבן הציונות ננוחם

  7. מיקי

    מוחמד א דורא ובנות הרופא לא נרצחו מאש צה"ל,
    אבל לא משנה.

    אני מקווה שלא ימותו סתם עוד ילדים.

  8. גיל

    ככל שירבו החיילים המציבים נושא המוסר במרכז פעילותם יפחתו מקרי ההרג באוכלוסייה חסרת האונים. כאשר אמך מגוננת על פרי בטנה ומסרבת לגיוסך לשירות צבאי, מוטב שתחריש ותחזור מתחת לסינורה.

    דפדוף באתר " העוקץ" מגלה כי במשך כל התקופה שחלפה מאז ההתנתקות מעזה שבה שרר גיהינום בנגב המערבי לא עלתה השאלה של מתן פתרון למצוקות התושבים בתחומי ישראל. מאידך כל תגובה ישראלית הציפה את האתר בלהג רצוף של ביקורת על מהות ועוצמת הפגיעות. האם לא הגיעה השעה להפעיל את המושג מידתיות בדיון?

    המבצע הצבאי בעזה הינו כשלון מהדהד של ישראל משום שהחמאס לא הושמד וימשיך לשלוט בעזה. מדוע? כי כל שלוש המפלגות הגדולות רוצות בקיומו כעדות להיעדר פרטנר לשלום. המשך שלטון החמאס מצדיק את המשך הכיבוש, לכל ידוע שלא מדובר בתנועת שחרור לאומית של הפלשתינאים אלא בארגון כנופיות איסלאמי פשיסטי המטיל חיתתו בעיקר על הפלשתינאים ועל פי הגדרתו אינו מעוניין לקיים דו שיח עם הכופרים למיניהם. אין צורך בהרתעת אלא בחיסול החמאס כדי להביא להקמת מדינה ערבית שכנה לצד ישראל. העובדה שישראל לא עשתה זאת והתברברה משך שלושה שבועות תמימים בהרס מנהרות ומבנים, תוך פגיעה בלתי נמנעת באוכלוסייה אזרחית, מעידה בבירור שמטרת הדרג המדיני הושגה ואי הפרטנר נושם ונושך. השמאל הישראלי נפל למלכודת שטמנו לו אולמרט, לבני, ברק ונתניהו שכולם ימשיכו לחזק את ההתנחלויות המטורפות ולהרחיק את התקווה לפתרון הסכסוך.

  9. עפרה

    הטענה ש"אין לנו אחריות מוסרית על מה שקרה ב-48" היא חלק מרכזי ובסיסי במנגנון התעמולה הישראלי. אפילו אם כל הפלסטינים קפצו בחדווה יום אחד ונטשו את בתיהם מרצון בימים הרעים ההם זה עדיין לא אומר שלא צריך לקחת אחריות על התוצאות האיומות. תודה חגי.

  10. מוני יקים אנטיציוני

    כמובן שצבא הכיבוש ההומני יורה רק יריות אזהרה באויר כדי שלא יפגעו
    בחפים מפשע. החיילים אוהבי האדם שחונכו על המנטרות הציוניות של אהבת
    האדם הערבי החי מקריבים את שלומם ובטחונם ומעדיפים יריות סרק על
    ציפורים כדי שלא יהיה חשש פגיעה בילדים, זה הציפורים הרעות שיורות
    בילדים המסכנים שנולדו ערבים-מי נתן רובים לציפורים הרעות שונאות
    הילדים הערבים.
    חייל ציוני לא יורה לפני שהוא בודק כפי שההוראות מחייבות אבל
    לפעמים הוא מפקשש וכל פיקשוש זה רק במקרה חיים של ילד ערבי.
    אולי צריך להעביר כל חייל קורס צלפות שיפסיקו לפקשש ובא לציון גואל !!!

  11. סלים בריק

    מה שקרה בעזה הוא אובדן צלם אנוש. החברה הישראלית עשתה דמוניזציה מוחלטת לפלסטינאי באשר הוא, לכן, לרוב אין תחושה של אמפתיה או הזדהות עם סבלם של הפלסטיני או הם האובן שלהם. הייתי אומר יותר מז: אילו הישראלים היו רואים חיות מופגזות בצורה כזו רחמיהם היו נכמרים עליהם. אולם ברגע שאתה עושה דמוניזציה של האחר, אתה אוטם את עצמך בפני כל רגש או חמלה כלפיו. ברגעים שאל-ג'ירה שידה תמונות חלקי ילדים שצה"ל חיסל ללא אבחנה בעזה, בערוצי הטלוויזיה הישראלית הקרינו תכניות בידור (ופעם אחת תכנית בישול.. דבר שהיה מחליא במיוחד).
    כמובן, העיתונות המתלהמת (להוציא את גדעון לוי ועמירה הס), אשר מילאה תפקידי מרכזי במלאכת הדמניזציה של הפלסטינאים, נבהלה כנראה מדמותה שלה, ולכן היה צורך להמציא "סיפור אינושי" שעליו יוכלו למרק את מצפונם (שאיננו). כך יכולים עיתונאים יהירים ואטומים להעמיד פנים שיש להם רגשות אנושיים כלפי הפלסטיני, ולשם כך מצאו "פלסטיני מחמד" קלאסי שאסונו כבד, כדי שיעשו בו שימוש שישרת את מטרותיהם, שהן גם תעמולתיות, בבחינת, הנה אנו יהודים רחמנים וגו'. אני חושב שהאישה האטומה והמכוערת שהתפרצה, ואשר שיקפה את פרצופו האמיתי של הישראלי המצוי, קיקלה להם את מלאכת המניפולציה ההמוניסטית כביכול, וחשפה את הדמות האמיתית של הציבור הישראלי ויחסו האמיתי לפלסטינים ולערבים בכלל: העדר כל רגש אנושי אלמנטרי כלפי חייהם, סבלם ומצוקויהם.
    כל ישראלי שעדיין יש לו מצפון וערכים אנושיים (ויש הרבה כאלה) צריך להזדעזע לעומק נפשו מהתהליך המסוכן שעובר על החברה הישראל, שמתחיל בנטיות פשיסטיות שהופכות להיות מיין-סטרים (ראו למשל את הטוקבים באתרי החדשות ותתמלאו חלחלה), וזה ממשיך לאטימות רגשית ואנושית מסוכנת וחסרת רסן.
    אולי הישראל ניצחה בעזה בכך שהטילה אימה ומורא על ל הפלסטינים (ועל כל אדם שרגש אנושי והומני מפעם בו), אבל הפסידה דבר אחד שולי: צלם אנוש.

  12. דרור ק

    שלומי אלדר הוא אחד האנשים המופלאים החיים בינינו. הוא עיתונאי חרוץ ומסור המביא ידיעות חיוניות לציבור בישראל, ויש לו רגישות אנושית שלצערנו היא יוצאת דופן. שלומי אלדר משדר בערוץ מרכזי בישראל ומקבל תשומת לב רבה, גם בתקופת ההתלהמות המלחמתית של התקשורת הישראלית. האם ראיתם פעם בטלוויזיה הפלסטינית שדר מודיע בדאגה שזה עתה נשמעה אזעקה בשדרות? האם ראיתם פעם סיקור של נזקי המחבלים המתאבדים בעיתונות הפלסטינית? אם היה כזה הרי הוא היה נדיר וצריך להתאמץ כדי למצוא אותו. כזכור, הפלסטינים אינם אחראים לשום דבר, אפילו לא לגורלם שלהם. אני לא מנסה חלילה להפחית מעוצמת הזוועה – מה שקרה בעזה לאבו אל-עיש ולרבים אחרים מזעזע כל מי שיש לו טיפה של רגש אנושי. אני גם חושב שיש אצלנו יותר מדי גנרלים שמתלהבים מה"צעצועים" שלהם ומכים בכל הכוח, גם כשנדרשת הפעלת כוח מדודה וזהירה. העניין הוא שחטאם של הפלסטינים הוא חטא קשה וחמור – הם המליכו על עצמם ארגון לוחמני ומסוכן שלא רק איים אלא גם מימש את איומיו וסיכן את אזרחי ישראל סיכון הולך וגובר. העונש על החטא הזה חמור מדי – אני לא מאחל לאף אחד גורל כמו גורלם של תושבי עזה – אבל האחריות בכל זאת מוטלת קודם כול על כתפיהם.

  13. שחר

    דני זמיר, לא מדובר כאן בשיפוט מוסרי, אלא בפרשנותך לאירועים ובתעמולה הציונית הרגילה, השיקרית. מבחן התוצאה הוא עדיין המבחן העיקרי שאינו פרשני.
    ולגבי פרשנותך, היא לוקה בחסר: יש לנו אחריות מוסרית לנכבה של הפלסטינים מן הסיבה הפשוטה שאנו גרמנו לה. אנו באנו הנה מאירופה וגירשנו אותם מבתיהם. לא תוכל להכחיש זאת. לפיכך אתה טוען את הטענה הציונית הידועה לפיה הפלסטינים לא קיבלו את טענת החלוקה של האו"ם והחליטו להילחם בנו עד לגירושנו הסופי והמוחלט מהארץ. זה קצת מזכיר את המצב היום, לא? גם היום אין לנו פארטנר בעזה, כך טוענת הציונות.
    האמת היא שגם הישראלים לא היו מוכנים שפלסטינים יגורו בתחומי ארץ ישראל, ובניגוד לפלסטינים, תוכניתם של הישראלים צלחה. איך תסביר אחרת את כיבוש יפו לפני הכרזת המדינה? את מבצע ביעור חמץ, לפני קום המדינה, שניקה את כל איזור גוש דן מפלסטינים? ירו עלינו מיפו, תאמר. נכון, כנופיות יהודים וערבים נלחמו זה בזה בכל הארץ החל מקבלת ההחלטה באום על תוכנית החלוקה. עם זאת ארגוני ההתנגדות הישראלים ביצעו תוכניות מפורטות שהיו בידהם וכבשו את איזור גוש דן וגירשו את רוב התושבים שלהם עוד לפני שהוכרזה מדינת ישראל, בניגוד לתוכנית החלוקה. תוכניות כאלה היו לגבי כל הארץ, וכולן בוצעו, חלקן אחרי הכרזת המדינה וחלקן לפניה. הכוונה לטאטא את הפלסטינים ממקסימום שטח בארץ ישראל הייתה קיימת כבר הרבה שנים, והכוונה הוגשמה לפי התוכניות. אמור מעתה – הן הישראלים והן הפלסטינים לא הסכימו לחלוקת הארץ ממערב לירדן. ישראל הייתה הראשונה לפעול בניגוד מפורש לתוכנית החלוקה, קרי – כיבוש חלקים מן המדינה הפלסטינית המיועדת לקום על פי תוכנית החלוקה. הפלסטינים פעלו פעולות מלחמתיות או טרוריסטיות נגד הישראלים לפני הכרזת המדינה, ממש כמו שהישראלים פעלו פעולות מלחמתיות או טרוריסטיות נגד הפלסטינים לפני הקמת המדינה. אבל רק לישראלים היתה תוכנית צבאית מתוחכמת ומפורטת ל"ניקוי" הארץ מתושביה הפלסטינים, ורק לישראל היה כוח להוציא את תוכניותיה מן הכוח אל הפועל. וכך עשתה. ישראל תכננה מראש את חיסול המדינה הפלסטינית בתוכנית החלוקה. לשם ביצוע תוכנית זו ניצלה ישראל את ההתנגדות הפלסטינית לחלוקת הארץ, גרשה בתואנות "מלחמה" את הפלסטינים משטחי ארץ ישראל המערבית, וחתמה על הסכם עם המלך עבדאללה לפיו תשלוט ירדן על הגדה המערבית, וישראל תשלוט על שאר ארץ ישראל המערבית.

  14. דני זמיר

    שחר, אתה צודק לגמרי. שכחת לציין גם ש השמש זורחת ממערב ובאמצע הלילה. אל תפריע לעובדות ולמציאות לבלבל אותך חס ושלום, אם הן ממש לא מתאימות לך תקרא להן תעמולה ציונית.

    סלים, קהות החושים הנרחבת בישראל היא תולדה ישירה של אכזריות החמאס. מתי יישמע קולך הצלול ונטול המורא כנגד מעשיו הנפשעים של החמאס שגרמו באופן ישיר למותם של אלפי פלסטינאים? בנוסף, למה דווקא האשה המתפרצת היא ישראל האמיתית ולא ההתגיייסות לעזרה הומניטרית לטובת תושבי עזה? על דבריך נאמר "כל הפוסל במומו פוסל". מרוב עויינות ושנאה (עטופה במשפטים מחוכמים) אתה לא מסוגל לשאת שום גילוי חמלה ואמפטיה מצד יהודי ישראל כפשוטו וחייב לקשר כל גילוי כזה להסבר שלילי ועויין.

  15. מרקו

    הקטסטרופה ההומנטירית בעזה לא מעלה בי כאב מעיק ומערער. לעיתים כן מתעוררים בי הבזקים של חמלה וצער כאשר משווקי המסכנות הפלסטינית הציניים חושפים תמונות קשות של גופות והרס, אולם אלה מתפוגגים לאחר דרות ספורות. האם המוסר שלי לקוי או שאני סובל מבעיה אישיותית כלשהי? ניסיתי להתבונן פנימה ולענות על השאלות. להלן התשובות שמצאתי:

    ראשית, קיבולת רגשות הכאב והאמפתיה היא כנראה מוגבלת. סכנת המוות, הפציעות, ההרס והמתחים הנפשיים של ילדי הדרום לא הותירו בי מקום לאמפתיה גם כלפי תושבי עזה. שנית ההזדהות האינסטקטיבית שלי היא עם קבוצת ההתייחסות שלי- מזרחים, מסורתיים, דתיים, יהודים וישראלים. דבר נוסף מביך ובלבל להזדהות עם האוייב הלוחם בנשק והמעגל האזרחי התומך בו.

  16. דרור ק

    למה כל טענה פרו-ישראלית היא "תעמולה ציונית" וכל טענה פרו-פלסטינית היא עובדה היסטורית?

    הנה בעצם ימי מלה"ע ה-2 הלך מנהיג הפלסטינים דאז חאג' אמין אל-חוסיני להיפגש עם היטלר, ולדון באפשרות השמדת היהודים בפלסטין לאחר כיבושה בידי גייסותיו של רומל, ולאחר מכן הוא הצטרף לאס-אס וניסה לגייס מוסלמים בבוסניה ליחידת החיסול הזאת. האם אתה מוכן לראות בכך תוכנית פלסטינית, או לפחות ניסיון לתכנן תוכנית להשמדת היישוב היהודי בפלשתינה-א"י?

    לאחר המלחמה, כשכבר היה ברור שהכף נוטה לרעת הפלסטינים, בחרה ההנהגה הפלסטינית להחרים את ועדת אונסקו"פ של האו"ם. ההנהגה הציונית דווקא שיתפה איתה פעולה. זאת הייתה טעות חמורה מצדם של הפלסטינים שגרמה להם נזק אדיר. שיתוף פעולה פלסטיני עם האו"ם לפני ה-29 בנובמבר 1947 ואחרי התאריך הזה, היה עשוי לסכל את התוכניות של ההנהגה הציונית לגרש פלסטינים משטח המדינה היהודית העתידית (בהנחה שבאמת היו תוכניות מסודרות כאלה, כפי שאתה טוען).

    המקרה הראשון הוא ממש שיתוף פעולה עם פשעי מלחמה. המקרה השני הוא סכלות פוליטית חמורה. שני המקרים הם עובדות היסטוריות מתועדות, ובשניהם לא אשמה ההנהגה הציונית.

  17. ירדנה אלון

    הנה שוב פולחן המוות, שהוא כל כך ישראלי,כותב הרשימה מתגולל מחד על הישראליות שרואה רק את עצמה ולא רואה את המוות של הצד השני ומציע לנו הישראלים שנתחיל לספר את סיפורם של הפלשתינים שנהרגו במלחמה האחרונה.רעיון ששאוב מהישראליות וממהותה של הישראליות , ופולחן המוות של הישראליות, לנו הישראלים יש כבר את הפולחן הזה החל מיום השואה שבו מספרים את סיפורם של היהודים שנהרגו בשואה ומונים את שמותיהם תחת הכותרת "לכל איש יש שם, ויש לנו את ימי הזכרון לחללי צה"ל, בו במשך יום שלם מספרים את סיפורי הלוחמים שנפלו ונסיבות נפילתם, במשך השנה יש לנו לא מעט הרוגים בפיגועים,ובהתקפות טרור שתמונותיהם מתנוססות בעמוד הראשון של העיתונות הכתובה והאלקטרונית, ואחר כך בהמשך סיפורו של כל הרוג והרוג, וכך במשך כל ימות השנה,סיפורם של הרוגים,סיפורן של המשפחות ודרך התמודדותן עם השכול,ועכשיו רוצה כותב הרשימה להוסיף על הפולחן הזה עוד מיימד פולחני כל כך הרבה מוות עד שלא נותר מקום יותר לספר את סיפור החיים,ואת סיפורם של אלה שחיים .
    ואל תבינו אותי שלא כהלכה, אני מצרה ודואבת את המוות ואת אובדן החיים,בעיקר חיים שנגדעו בטרם היה סיפק בידם להגיע לפריחה ולמימוש.
    יחד עם זאת אני לא רואה שהצד השני מביע את אותה חרטה ואותו כאב כשזה קורה אצלנו, כשאיזה שאהיד נכנס לאוטובוס או למסעדה מלאים בגברים,נשים וילדים ומתפוצף עליהם וכל זאת כשמטרה אחת עומדת לנגד עיניו להרוג כמה שיותר, אם הוא הצליח בזה או לא , זה לא תמיד בשליטתו אולם אני לא מתעלמת מהכוונה שלו גם אם היא לא צלחה.
    אני גם לא מתעלמת מהכוונה לפגוע בתושבי ישובי עוטף עזה שאמנם לא מתו בהמונים מהטילים ששוגרו לעברם, אבל הייתה כוונה כזאת,ופשע לעיתים רבות נמדד לא רק על פי התוצאות שלו אלא גם על פי הכוונות שעמדו מאחוריו (בגלל זה אני סבורה עושים את ההבחנה בין רצח להריגה וגם נסיון לרצח כמוהו כרצח שלא הצליח)
    עכשיו הצד השני לא מביע צער וכאב ,נהפוך הוא, הוא יוצא בצהלולים ובקריאות שמחה לאיד. אצלינו לפחות מדברים על זה ,מתווכחים על זה,בכל מקום, בעיתונות,בפאנלים בטלויזיה, בשוק, בשכונה, בפאב השכונתי, בבתי הקפה,מדברים מתווכחים מעלים תשובות לא מטאטאים את הנושא מתחת לשטיח,לא מתעלמים,לוקחים אחריות,נוקטים עמדה,בעד,נגד,מתחבטים,
    אני לא רואה את זה מהצד השני
    עכשיו כולם מדברים על מידתיות, אולי כדאי להתחיל לדבר על הדדיות?שאת אותה התחבטות והתלבטות אני רוצה לראות גם אצל הצד השני?ושם זה או שמחה לאיד או שתיקה, ופה ושם מס-שפתיים בקול רפה,
    תגידו לי, הו לא, אצלינו זה לא כמו אצלם, הם לא יכולים להביע את דעתם בחופשיות,הם לא דמוקרטים כמונו הם שונים, הם אחרים,ואנחנו מצפים מעצמנו להיות מוסרים ושואלי שאלות, אבל אין לנו ציפיות כאלה מהם,
    או קיי,יש להם את כל החופש להביע את השינאה,ואת השמחה לאיד כשהם שולחים שאהיד לפוצץ אותנו,ואין להם את אותו חופש להביע חמלה ואהדה והוקעה של אלה שעושים את אותו הדבר לנו?
    אני לא אמא תרזה,( אני מנסה , ולא תמיד מצליח לי) ולרוב אני שואפת להדדיות ביחסים ,אני בסדר איתך-תהייה בסדר איתי,אני כנה איתך?אל תתחמן אותי,אני אומרת לך מה אני רוצה- אל תתמרן אותי לאיך שנוח לך,אני מתמודדת איתך פנים מול פנים- אל תנעץ לי סכין בגב,
    לא תהייה הדדיות?- יש אלטרנטיבות ,או אדישות נוסח you can go and whistle dixie,או שליפת טלפי נמרה כשזה מגיע למצב של סכנה על בטחוני ושלומי הפיסיים או הרגשיים-מנטליים(וכל מה שבאמצע,בטווח שבין אדישות לבין הכרזת מלחמה)
    אבל אני לא מוכנה לחד צדדיות, רוצים לספר את הסיפור הפלשתיני? אחלה, ספרו גם את הסיפור הישראלי תוציאו אסופה או אנתולוגיה של שני הצדדים לא רק של צד אחד
    ואם כבר פולחן מוות, רב לי ממה שיש לי.

  18. ע.ג

    ראשית לא רק הרופא האומלל נגע לליבות הישראלים. את רוב הישראלים הטרידה העובדה שאזרחים בכלל וילדים בפרט נהרגים בעזה ולמרות זאת תמכו רוב הישראלים בהמשך המבצע שעלה יותר ויותר בחיי אזרחים עזתים. הסיבה הפשוטה היא שחוץ מאנשי ה"שמאל" לכל אדם נורמלי חשובים יותר חיי אזרחי מדינתו מחיי אזרחי גוף שהכריז מלחמת שמד על מדינתו. בנגוד לכמה סהרורים מה"שמאל" רוב אזרחי המדינה ראו מול עיניהם לא רק את פניו של הרופא האומלל אלא גם את פני הישראלים שנהרגו ונעשו נכים מהרקטות של החמאס מצד אחד ואת מפגן התמיכה האדיר של אזרחי עזה בחמאס כשבועים לפני המלחמה.

  19. חגי מטר

    גם חלקים בהנהגה הציונית פנו להיטלר בניסיון לשתף פעולה נגד הבריטים,
    כמו שחלקים (קטנים) מהיישוב היהודי ומהציבור הערבי פנו לבריטים בניסיון לשתף פעולה נגד העות'מאנים,
    וכמו שערבים ויהודים גם יחד פנו לבריטים ולצרפתים בניסיון למנוע את הגעת הציונים לארץ.

    אנשים אכן מתארגנים בכל מיני צורות נגד כיבוש.

  20. אהרון תמוז

    בפיגועי התופת שמניתי היו משפחות יהודיות שנותר מהן בחיים אחד או שניים היו אנשי שמאל רדיקלי יהודים שאמרו שהם מבינים את מניעיהם של המפגעים המתאבדים. אני באופן אישי כיביתי את הטלויזיה כאשר אירועים אלו קרו ולא משום שחשבתי שהפיגועים שמניתי לא מעוררים אימה או זעזוע אלא מפני שלא היה לי הכח הנפשי לעמוד מול הזועה ולהכיל אותה.

  21. סמולן

    קראתי בפליאה מסוימת את טוקבקך, המאשר על דרך ההתקפה הנגדית את הרעיון שפלסטינים ב 48 ביקשו לזרוק את היהודים לים. שמתי לב שלא העלית שום טענה נגדית, למעט הרעיון המעניין – אם כי הזוי בטירוף – שליהודים היתה תכנית וכו'.

    אבל באותה נשימה עצמה, טרחת לקשור את הטענה שאינך סותר (שפלסטינים תכננו "לסיים את המלאכה"), יחד טענת ה"אין פרטנר". רוצה לומר, אתה אשכרה חושב שהיום אין לנו פרטנר ? איך לא התפוצצה לך המקלדת ? הרי אין פלסטיני שאינו פרטנר !

    אני מודה ששלל האנטיציוניזמים שבהם עטפת את אי ההתנגדות שלך לנארטיב הציוני מתעתע, אולם אין ספק שיש כאן מעין ניצוץ מוזר של כחול-לבן. יש משהו שבו הציונים הזקנים לא משקרים, היינו שהערבים באמת רצו להרוג אותם. ויש משהו שהציונים המזדקנים כנראה לא משקרים בו בדיוק באותה מידה, היינו שלא ממש יש לנו פרטנר לשלום. בקושי למלחמה.

    בקשר לעניין עצמו, כבר אדוארד סעיד כתב (שאלת פלסטין, בערך באמצע), שהאנטי ציונות מציגה תיזה שובת לב, אבל יש לה בעיה בפרטים. ומה שאנשים רוצים לומר לך כאן, זה שהדבר הזה נכון כמעט לכל פרט. הציונים אינם מפלצות כלל, ולעתים קרובות – בימים זוגיים, כנראה – הם ממש בסדר. כדי שתיתגלה פרקטיקה ממש ממש רעה אצל הציונים, נדרש נס, ואת הנס הזה, כבר ראינו שפלסטינים נוטים לייצר גם באופן מלאכותי. על כן, דווקא דוגמאות מובהקות לרשע הציוני בדרך כלל קורסות, או שמתגלה שהן לא ייצוגיות. והדבר הזה, כפי שסעיד רומז לך מקברו, הוא תופעה די נפוצה במה שמכונה "נארטיב" פלסטיני. לא בלעדית – נפוצה. במקרה של ד"ר אבו אל עייש, כל הניתוחים הללו כבר לא יעזרו לו.

  22. עודד

    ברצוני להתייחס למספר ציטוטים:
    דימוי הקורבן החלש של עצמנו הזוי ולכוד במיתולוגיה של יהודים כקורבן, ללא קשר למציאות. לדעתיף דוקא עם שמוכן לספוג למעלה מאלף אבידות ולקרוא לזה ניצחון חזק יותר. כמו שעושר לא נמדד ביכולת שלך להוציא הרבה כסף בנקודת זמן אלא בשאלה כמה זמן תוכל לשרוד ללא הכנסות. העם היושב בציון לא יכול לספוג אפילו חצי ממה שסובלים תושבי עזה.

    בגלל הפילוג הפנימי, חוסר האונים, האכזבה מהעולם הערבי ואובדן התקווה. השם "ינואר השחור" יוצר רצף פלסטיני השקול לספטמבר השחור (1970) בו טבחו הירדנים בפלסטינים ורדפו את ארגוניהם בגיבוי ישראל שסגרה את נתיב הבריחה לגדה המערבית. עתה ישראל נעזרה במצרים לסגירת נתיב הבריחה.
    הפילוג הפנימי באומה הערבית נובע מדרכו הקיצונית של האיסלאם הקיצוני וחשש של מנהיגים מתונים יותר ממנו. ועוד עובדה. ישראל לא הייתה במצב של שלום וגבולות פתוחים ב 9/1970 ולכן הגבול היה סגור. אגב, מחבלים שברחו מירדן והגיעו לישראל נכלאו בה ולא הוחזו לירדן.

    שר ההיסטוריה כאילו ביקש להראות ליהודים כי ההידרדרות המוסרית של גרמניה בשנות ה-30' יכולה להיות מנת חלקו של כל עם, אם הנסיבות ההיסטוריות, ההנהגה הפוליטית והתקשורת ההמונית מובילים לשם.
    החשש הזה תמיד קיים בכל עם והוא מדאיג מאד. הפתרון, הוא קיומם של אתרים חשובים מאד כמו זה שמאפשר במה ודיון בדעות שלא מופיעות בטלוויזיה מסחרית הנתונה למרותם של ברוני תקשורת. אני חושב גם שחלק מאותה הידרדרות מוסרית נובע מהרמה המוסרית הנמוכה של הצד השני. כידוע, אהבה (ומלחמה) זה שיר לשניים. אני מקווה שלמרות הכל אנחנו נזכור להיות מוסריים יותר, להשתפר, לחקור ולהעניש את מי שחטא.

    שאלה לסיום
    איזה צעדים נוספים צריכה ישראל לעשות כדי לא להחשב ככובשת של עזה? אני מניח שהכוונה היא לפתיחת המעברים. יכול להיות שגם זו הטעיה אבל התחושה היא שגם החמאס לא רוצה בכך – כולל מעבר רפיח. ליתר דיוק, הוא רוצה מעברים פתוחים ללא פיקוח.

  23. דרור ק

    אל תנסה לשכתב את ההיסטוריה. זה באמת מפלט גרוע. תנועת לח"י אכן ניסתה ליצור קשר עם הנאצים, אבל זו הייתה תנועה קיקיונית שההנהגה הציונית נידתה, ואף שיתפה פעולה עם השלטונות הבריטים כדי למגר אותה. לעומת זאת חאג' אמין אל-חוסייני היה באותה תקופה המנהיג, בה"א הידיעה, של הערבים הפלסטינים. מנהיג התנועה הציונית, דוד בן גוריון, אמר נילחם בספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה באירופה, ונילחם בנאצים כאילו לא היה ספר לבן". המנהיג הפלסטיני, חאג' אמין אל-חוסייני הלך להתגייס לאס-אס. זה ההבדל. איך אומרים בצרפתית? Vive la difference.

  24. שחר

    הצגתי שתי דוגמאות המראות שישראל ניצלה את ההתנגדות הפלסטינית לתוכנית החלוקה כדי לכבוש חלקים מן המדינה הפלסטינית העתידית, כפי שנקבעה באותה תוכנית חלוקה, וזה עוד לפני מלחמת העצמאות ופלישת צבאות ערב למדינה החדשה. מן הדוגמאות שהבאתי ניתן להסיק שישראל לא התכוונה מלכתחילה לבצע את תוכנית החלוקה, תוך ניצול ההתנגדות הפלסטינית. שתי הדוגמאות הן: כיבוש יפו, שנעשה לפני הקמת המדינה. ההסכם עם המלך עבדאללה לחלוקת ארץ ישראל המערבית בין ישראל לירדן.
    אלו הן עובדות. האם מישהו מהמגיבים – דני זמיר, סמולן, דרור ק. – מוכן להתייחס לכך? אנא, אל תענו לי שוב בכמה הפלסטינים רצו להשמיד את ישראל, או כמה הם היו פרו-נאצים במלחה"ע השניה. אמרתי, ואני לא חושב שזה נתון לויכוח, שהפלסטינים התנגדו להקמת מדינה יהודית על חלקים של ארץ ישראל. אני מוסיף ואומר שגם ישראל התנגדה להקמת מדינה פלסטינית על חלקים של אט"י המערבית.
    ועוד כמה פכים קטנים:
    דרור ק. – בתל אביב, ובטח בערים אחרות יש רחוב על שם יאיר שטרן, מפקד הלח"י. יש אגודות הפועלות להנצחת מורשתו. האם זוהי אותה "תנועה קיקיונית שההנהגה הציונית נידתה, ואף שיתפה פעולה עם השלטונות הבריטים כדי למגר אותה"?
    סמולן – "לזרוק אותנו לים" הוא מונח ציוני, טעון, חדצדדי. הפלסטינים התנגדו למדינה ישראלית בין הים לירדן, בדיוק כמו שהיהודים התנגדו למדינה פלסטינית באותו מקום. הרי לא תאמר שהציונים רצו לזרוק את הפלסטינים לים . דרך אגב, הפעם היחידה שזרקו בא"י בהקשר הנוכחי אנשים לים היה במהומת הבריחה מיפו לאחר כיבושה, והטובעים היו פלסטינים.
    לדני זמיר – התגובה שלך אינה ויכוח רציונאלי. סתם השמצה חסרת בסיס. תבושם לך תגובתך.
    לירדנה – האם חשבת פעם שאולי אינך רואה תגובות פלסטיניות מן הסוג שאת מייחלת לו משום שהטלוויזיה הישראלית לא מראה לך אותן? לא מחפשת אותן, ואם היא מוצאת כאלה – מעלימה אותן? או שהמלחמה האחרונה (וכל שאר המלחמות) הוכיחה לך כמה הטלווייה הישראלית אובייקטיבית וחסרת פניות? את כותבת בשכנוע רב שאת שואפת להדדיות ביחסים, כל יחסים. זה יפה ונכון, בוודאי ברמה הבינאישית. קצת מסובך כשמנסים לתרגם את השאיפה הזאת לרמה בינלאומית. לצערי, מדינות וממשלות אינן מתנהגות כך. הן מונעות משיקולים של תועלתיות ולא משיקולי מוסר. ועוד משהו – המדינה שוטפת אותנו מיום היוולדנו בתעמולה הציונית. משום כך אין טעם בחזרה על התעמולה הזאת, בלי קשר כרגע למידת אמיתותה. כל נימוק של "הדדיות" אינו תופש כאן, בציון. לו היינו רוצים להיות אהדדים היינו צריכים לשנות את כל הספרים (כמעט) שנכתבו על הסכסוך בידי ישראלים, את כל תוכניות הרדיו והטלוויזיה, את כל תוכניות הלימודים – להוסיף אליהם את הגרסה הפלסטינית.
    ועוד הערה לסיום: קראתי כאן בהקשר לפוסט אחר, בעצם בכמה מקומות, והדברים עולים, גם אם לא במפורש, מהרבה תגובות אחרות: חלק מהאנשים כאן מזדהים קודם כל עם סבלם של יהודים. ובכן, אני לא. אני מזדהה עם סבלם של אנשים, בלי קשר לדתם, מוצאם או כל דבר אחר. אני לא חושב שאני צריך להתנצל על כך. זה לא אומר שאני לא מזדהה עם סבל של יהודים רק משום שהם יהודים. אני כן. רק משום שהם בני אדם.

  25. רמי

    לתגובתך

    איזו השוואה אתה עושה בין הפניה של מנהיגם של הפלסט' לרוצח וטובח היהודים הגדול ביותר מול פנייה של איש שבקושי ייצג את עצמו,שלהגדירו מנהיג תהיה הגזמנ הזויה לנציגים זוטרים של היטלר בהצעה לעזור לגרמנים במלחמתם בבריטים?
    הרי חאג' אמין לא פנה לנציג זוטר.הוא היה אורחו האישי של היטלר.
    גם שאר ההשואות סובלות מחוסר רלבנטיות סופני.

    שמע,דומני שתגובתך/הערתך פשוט אומללה ומציבה שיאים חדשים לאימרה "שהעובדות לא יבלבלו אותך".

  26. שיר

    ישראלים רואים את אבו אל עייש וליבם הקר נמס. מדוע?

    ראשית כי זהו טבע האדם: אם מצגים מישהו שדומה לנו אנו חשים אמפתיה. הישראלים מרגישים שהם "מתורבתים", "אנושיים", פגיעים. האחרים הם מפלצות או חיות. מאוד קל לחשוב כך כשאותם אחרים אינם זוכים להשכלה, סובלים מעוני מחפיר, נתונים למניפולציה דתית כתוצאה מפחד קיומי מתמיד.

    אבל הפתולוגיה הישראלית היא יותר מנגזרת של טבע האדם לחפש את הדומים לנו: הישראלי רוצה את הערבי גזור לפי המידות שהוא קובע. הישראלי רואה את אבו אל עייש ואומר: "ככה צריך להיראות ערבי. משכיל, דובר עברית, צייתן".

    ומכאן הסכנה: כי לדידו של הישראלי "מדע הם אינם כולם כך??? מדוע בחרו בשלטון חושך?"

    הישראלי לא מחפש לענות באמת על שאלות אלה. כי את התשובות הוא לא מכן לשמוע: שהחמאס הוא תוצר של המדיניות הישראלית, שהטילים הם התנגדות קלושה מאוד יחסית לכוח הישראלי, שבאה כי החיים בעזה הפכו לבלתי נסבלים. שהממשלה הישראלית אינה מוסרית יותר, אינה מתונה יותר מהחמאס, ברמת העובדות והמספרים בשטח.

    נורא קל לשכוח שאילו היה מי מאיתנו במצבם היינו גם אנחנו נראים כך ואולי אף גרוע מזה. קל לעצום עין אל מול הגבורה וכוח העמידה, התושייה וכוח ההמצאה של העם הפלסטיני הנתון בכיבוש. הם לא רואים זאת על אף שהם חשים אמפתיה שטחית כלפי אבו אל עייש.
    את הכאב למראהו הם משתיקים ע"י אמירות כגון "הם הביאו את זה על עצמם". זוהי גישה שלא רוצה תשובות, שלא רוצה לדעת, לשמוע או לראות.

  27. דרור ק

    ליד הבית שלי יש רחוב ראשי שנקרא רחוב יוסף סרלין. אתה יודע מי הוא היה? מדובר בשר התחבורה, שאחר כך מונה לשר הבריאות, מטעם מפלגת "הציונים הכלליים" בממשלה הרביעית, אי-שם בשנות ה-50 (המידע באדיבות ויקיפדיה). אני מניח שמדובר באדם טוב שעשה אי אילו דברים למען הציבור, אבל אילו הייתי הולך לפי ההיגיון שלך, הייתי צריך להניח שמדובר במאור הגולה, שכן קראו על שמו רחוב ראשי בעיר די מרכזית בארץ.

    אם נהיה רגע רציניים – אני יודע שיש אידאליזציה ואולי אפילו האדרה של המחתרות (או שמא נאמר ארגוני טרור…) שפעלו כאופוזיציה למוסדות התנועה הציונית לפני הקמת המדינה ובשנים הראשונות לקיומה. זה לא היה המצב בעת התרחשות הדברים. מנהיגי התנועה הציונית סלדו מהמחתרות האלה ואף היו מוכנים להסגיר את מנהיגיהן לבריטים כדי למגרן. המחתרות האלה מעולם לא הצליחו לזכות לתמיכה רחבה. למעשה, הפעם הראשונה שמנהיג לשעבר של אחת המחתרות האלה זכה לתמיכה ציבורית רחבה הייתה בשנת 1977.

    לגבי האירועים ההיסטוריים האחרים שהבאת – אתה שוכח שמלחמת העצמאות לא החלה ב-14 במאי 1948, אלא ב-30 בנובמבר 1947. באותו יום, מועד הקמת המדינה לא היה ידוע. למעשה, ההחלטה על הקמת המדינה התקבלה ב"מועצת העם" על חודו של קול יומיים לפני ההכרזה. הסיבה המרכזית הייתה החשש מאנרכיה עם סיום המנדט הבריטי, בלי שישות מדינית כלשהי תתפוס את מקומו, וכמו כן ניסיון לתפוס מומנטום באמצעות הכרזה על ישות מדינית עצמאית שתירש את המנדט.

    תוכנית החלוקה של האו"ם מתה ימים ספורים לאחר אישורה. בראשית 1948 כבר היה ברור לכולי עלמא שהתוכנית לא תוכל לצאת לפועל, וחיפשו חלופות. הבריטים מצדם החליטו לעזוב את הארץ בהקדם, ולא היה אכפת להם מי ישתלט עליה (הם קיוו שהערבים, אבל זה לא עניין אותם יותר מדי). מבחינת התנועה הציונית היה ברור בשלב הזה, שכדי לקבל שטחים לשם הקמת המדינה היהודית יש לתפוס אותם בכוח.

    התנועה הציונית לא התלהבה מתוכנית החלוקה, אבל היא עשתה שמיניות באוויר כדי שהיא תתקבל. הערבים הפלסטינים דחו אותה עוד בשלב שבו היא נדונה עקרונית.

  28. סמולן

    להלן תיאור מדויק יותר של מה שכתבת, היות והוא כנראה לא כוון לישראלים המוסלמים, הישראלים הנוצרים, וכיוב'

    ====================================

    יהודים רואים את אבו אל עייש וליבם הקר נמס. מדוע?

    ראשית כי זהו טבע האדם: אם מצגים מישהו שדומה לנו אנו חשים אמפתיה. היהודים מרגישים שהם "מתורבתים", "אנושיים", פגיעים. האחרים הם מפלצות או חיות. מאוד קל לחשוב כך כשאותם אחרים אינם זוכים להשכלה, סובלים מעוני מחפיר, נתונים למניפולציה דתית כתוצאה מפחד קיומי מתמיד.

    אבל הפתולוגיה היהודית היא יותר מנגזרת של טבע האדם לחפש את הדומים לנו: היהודי רוצה את הערבי גזור לפי המידות שהוא קובע. היהודי רואה את אבו אל עייש ואומר: "ככה צריך להיראות ערבי. משכיל, דובר עברית, צייתן".

    ומכאן הסכנה: כי לדידו של היהודי "מדע הם אינם כולם כך??? מדוע בחרו בשלטון חושך?"

    היהודי לא מחפש לענות באמת על שאלות אלה. כי את התשובות הוא לא מכן לשמוע: שהחמאס הוא תוצר של המדיניות היהודית, שהטילים הם התנגדות קלושה מאוד יחסית לכוח היהודי, שבאה כי החיים בעזה הפכו לבלתי נסבלים. שהממשלה היהודית אינה מוסרית יותר, אינה מתונה יותר מהחמאס, ברמת העובדות והמספרים בשטח.

    נורא קל לשכוח שאילו היה מי מאיתנו במצבם היינו גם אנחנו נראים כך ואולי אף גרוע מזה. קל לעצום עין אל מול הגבורה וכוח העמידה, התושייה וכוח ההמצאה של העם הפלסטיני הנתון בכיבוש. הם לא רואים זאת על אף שהם חשים אמפתיה שטחית כלפי אבו אל עייש.
    את הכאב למראהו הם משתיקים ע"י אמירות כגון "הם הביאו את זה על עצמם". זוהי גישה שלא רוצה תשובות, שלא רוצה לדעת, לשמוע או לראות.

  29. סמולן

    לא הבנתי מה אצלך "עובדות" שצריך להודות בהן, ומה הוא "מסקנות". בדרך כלל נהוג להתווכח על מסקנות, לפחות בעדה שלי, שחובבת ויכוחים עד מאד.

    הבנתי שאתה בסופו של דבר לא ממש רוצה להיות ציוני שכזה, אבל שלפחות לגבי העבר, יש לך עמדה אישית שרואה בערבים משהו די רצחני בכוונותיו, אבל, אבוי, טמבל בביצוע. ושכדי להסתיר את המחשבות הללו לגבי הערבים, אתה שוב ושוב תוקף.

  30. ירדנה אלון

    לשחר – האם חשבת אי פעם שאת האינפורמציה אני לא שואבת רק מהטלביזיה הישראלית? כאילו יש עוד תחנות טלביזיה באנגלית ובצרפתית שאפשר לראות ולקבל אינפורמציה? ובאשר לסבלו של כל העולם,ולצער העולם,אני לא נכנסת כאן לתחרות איתך של מי משא הסבל העולמי גדול יותר שלי או שלך, יחד עם זאת כבר כתבתי בתגובתי כי אחמד טיבי כשנשאל ענה כי אכן דם פלשתיני יקר לו יותר מדם של יהודים ,ולי אין בעיה עם זה,אם לך יש בעיה עם זה הואל נא לפנות למר טיבי,ולהטיף לו ברוב צדקנות על הצער האוניברסאלי שלך.
    אתה כותב לי,בקשר להדדיות כי מדינות וממשלות מונעות משיקולים של תועלתיות ולא של מוסר, אני מסכימה איתך (אולם אין זה מבטל את השאיפה שלי על כל פנים שהדברים לא יהיו כך,קוראים לרצון לממש שאיפות מאין אלה "שינוי" הרצון לשנות,מפני שאם היינו תמיד מקבלים את הדברים כפי שהם היינו ממשיכים לחיות כמו בתקופת הפיאודליזם בימי הביניים, העבדות הייתה ממשיכה בארה"ב,וכד')אז זה שהדברים היו תמיד כך עדיין לא אומר שאין רצון ושאיפה לשנות אותם אני לא מחזיקה בישן ובמסורתי רק בגלל שזה ישן ,ומסורתי לראות את הדברים כך)
    על כל פנים אם ללכת על פי שיטתך שכך נוהגות מדינות , ממשלות, או קלקטיבים, הרי ניתן לומר את אותו הדבר גם על החמאס,גם הוא פועל מתוך שיקולים של תועלת ואינטרסים שלו ולא על פי שיקולי מוסר, או שמא לדעתך החמאס הוא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל,רק החמאס הם הטובים וכולו עלמא הם הרעים
    זכותך להאמין שזה כך, אולם זכור כי זה שאתה מאמין במשהו גם אם בכל לבבך ומאודך עדיין לא עושה את זה נכון או צודק.

  31. שיר

    צודק, טעות שלי.

    מדובר ביהודים. ואדרבא, לא רק ביהודים ישראלים אלא גם ביהודי התפוצות שמפחדים לא להזדהות עם עמדת ישראל פן זהותם תועמד בספק.

    את הטעות הזאת בשפה עשיתי כתגובה לקושי לראות את עמיתיי אזרחי המדינה מפגינים דורסנות גזענות ואטימות בזמן המלחמה (ולא רק הזאת, גם לפני שנתיים אותו סיפור).

    אבל לא בכדי היה פה שימוש במילה "ישראלים" לתיאור יהודים אזרחי המדינה, שכן אלו האחרונים הם היחידים בשיח התרבותי הקיים במחוזותנו אשר באמת מזוהים עם מדינת הלאום ישראל. כל היתר הם "חוצניקים", נמצאים מחוץ לקונסנזוס, "מיעוטים" וכו'. ישראל מזוהה עם היהודים ויהודים הם ה-ישראלים.

    אבל מעבר לכך, יש ליהודים שהם ספציפית אזרחי מדינת ישראל (או, אם תרצה, לאזרחים ישראליים יהודים) פתולוגיה ברורה בעיניי, של להיות מאוימים מכל דבר, רדופים ע"י זכר השואה ותפקיד הקורבן, ובעיקר מוצפים תודעתית בחשיבה של "אם הם בעדם, אזי הם נגדנו" \ "מי שמבקר אותי הוא אנטישמי". כמו שהגדיר את זה גבי ניצן בספרו "באדולינה": אם הוא זכה אז אני נדפקתי, אין מספיק לכולם.

    תודעת מחסור.

  32. איתי

    לעניין תכניות כיבוש המדינה הערבית שעמדה לקום על פי החלטת או"ם מ29.11.47.מעניין מה היינו אומרים אילו היה מסתבר שלא הוכנו תכניות כאלו?
    במחשבה נוספת סביר שלא היינו,לכן לא היה מי שמבקר ומתאונן.

    מכל מקום,העובדה הפשוטה,ואתה אוהב מאד עובדות,היא, שמהמדינה המיועדת ביפו, ובעוד הרבה הרבה מקומות בארץ,למדינה הפלסט' פתחו הפלסט' בהתקפה על היהודים שחיו במדינתם המיועדת.
    בהרבה מובנים יש דמיון למה שקורה עם העזתים.הם נלחמים בנו,בשכניהם,ממדינתם, ומצפים שלא נגיב כי זו מדינתם.

    כך היה עם יפו.ממנה רצחו כל יום יהודים שחיו במדינתם המיועדת.עובדה,שחר,מיפו,מצריח מסגד חסן בק,שהיתה אמורה להיכלל במדינה הפלסט' המיועדת, רצחו כל יום יהודים.

    כאוהב עובדות אבל כמי שאינו בוחל

    בעובדות?מה תגובתך לעובדות שהבאתי?

    שחר,הגיע הזמן שגם עבורך יגיע השחר ותקיץ ותצא מהבועה בה אתה חי,לפחות נפשית.

  33. י

    כתבת -"פועל החקלאות שעבד בישראל ושאישור העבודה שלו נשלל כשהתחילו לייבא תאילנדים זולים "
    כאשר האמת היא שהחלו לייבא פועלים זרים (למרות אי הנוחות והבעייתיות הרבה שבכך) כתחליף לפועלים מהשטחים לאחר מקרים רבים וחוזרים של מעשי רצח כנגד המעבידים.
    כל עוד לא תכתוב את האמת, רק את האמת , ואת כל האמת – כל הטיעונים שלך והמסקנות מהם לא שווים דבר.