האם אובמה כבר מאכזב?

עמירם גיל

ברק אובמה מרבה להתבטא אודות ההשראה שהוא מוצא בדמותו של אברהם לינקולן, נשיא ארצות הברית במהלך מלחמת האזרחים וסיום העבדות. גם שמו של הנשיא פרנקלין רוזוולט, מחולל ה"ניו-דיל", אשר חילץ את ארצות הברית מהשפל הכלכלי הגדול, מוזכר לעתים קרובות כמקור השראה. ואולם, במקביל להשוואות ההיסטוריות הללו וההתרגשות הסוחפת את אמריקה והעולם לנוכח השבעתו של אובמה לנשיא, מרחפים באחרונה גם סימני שאלה מעל מידת מחוייבותו לשינוי. סימני השאלה האלה זכו להד ציבורי לאחר שאובמה מינה כמה חברי קבינט ויועצים כלכליים המזוהים דווקא עם עמדות שמרניות והתחזקו לאחר שהציג בחודש שעבר את תכניתו הכלכלית.

תכניתו של אובמה לחילוץ המשק האמריקאי מהמיתון כוללת השקעות בסך 825 מיליארד דולר בתשתיות ויצירת מקומות עבודה. סכום העתק הזה נשמע אמנם מבטיח, אבל כלכלנים דוגמת חתן פרס נובל, פול קרוגמן, מסבירים כי במצב הנוכחי מדובר בעצם בהשקעה נמוכה מדי, אשר אין בכוחה להניע את גלגלי הצמיחה. בנוסף, מתברר כי לא פחות מ-40% מהסכום הזה כלל אינם מיועדים לתשתיות אלא למימון הטבות מס, חלקן הגדול לתאגידים, וכי אובמה מבקש להותיר בשלב זה על כנן את ההטבות המפליגות במיסוי שהעניק ממשל בוש למאיון העליון. ביטול ההטבות הללו יכול היה לפנות מאות מיליארדי דולרים כבר כעת להשקעות חיוניות בתעסוקה ורווחה להן התחייב אובמה. 

סימני השאלה לגבי מחוייבותו של אובמה לשינוי עלו גם כאשר תמך בתכניתו של הנשיא בוש להעניק סיוע ממשלתי לחברות הפיננסים שקרסו בשלהי השנה שעברה מבלי ללוות זאת בבקרה מספקת על פעילותן ובהעדר סיוע דומה לבעלי הבתים ופושטי הרגל ממעמד הביניים. עוד קודם לכן, במהלך הבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, נקט אובמה את העמדות השמרניות ביותר מבין מתחריו בסוגיות כגון ביטוח בריאות ממלכתי ומדיניות פיסקלית. במהלך הקמפיין אף הסביר אובמה שמרכיב מרכזי בהבטחתו ל"שינוי" נוגע לתיקון שיח הפוליטי בוושינגטון וכי אם ייבחר יחתור לפשרה עם הרפובליקאים במרבית הסוגיות. כבר אז נטען, כי רתיעתו זו של אובמה מעימותים מובילה לכך שרבות מהבטחותיו לשינוי הן עמומות וסופן להסתיים בקול ענות חלושה.

דומה אפוא שאובמה מעדיף לבסס את תדמיתו כמאחד בין ימין לשמאל על פני הובלת רפורמה אמיתית. בעוד שניתן לראות את הטעם שבכך בעיתות של שקט ושגשוג, עולה החשש כי בעידן של מלחמה ומיתון הדבר עלולה להוביל להססנות ומשכך להעמיק את המשבר העמוק בו מצויה כעת ארצות הברית. ההיסטוריה מלמדת שבמצב כזה עשוי אובמה לשלם גם מחיר פוליטי כבד: כשם שהאכזבה מג`ימי קרטר העלתה לשלטון את רונלד רייגן בשנות ה-80` והאכזבה מביל קלינטון הובילה לאובדן הרוב הדמוקרטי בקונגרס בשנות ה-90`, כך עלולה האכזבה מאובמה להביא לעלייתם מחדש של פוליטיקאים נוסח בוש. אם לא יגבה אפוא אובמה את מסר השינוי במעשים, הוא עלול למצוא את עצמו בשורה אחת לא עם לינקולן ורווזולט אלא עם אותם נשיאים אשר החלישו את אמריקה ונדחקו בעצמם לשולי ההיסטוריה.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. שי

    הוא הורה להמשיך את החרם. זו האכזבה.

  2. ע.ג

    למה היה נדמה לכם שהוא מרקסיסט.

  3. דרור ק

    פעם היה מקובל לתת 100 ימים של חסד, היום אפילו יומיים זה יותר מדי. כדאי מאוד להנמיך ציפיות, בייחוד לאור העובדה שכבר מדברים על אובמה כאילו היה המשיח, אבל את הקינה על האכזבות אפשר לשמור לינואר 2010.

  4. אורה אביב

    לדעתי, ראוי לתת לו את מאת ימי החסד כמו לכל נבחר חדש. אל תמהרו לדון אותו לחובה.

  5. ניצן אביב

    גל האופוריה ששוטף חלקים מסויימים בארה"ב עלול לדעוך ולהיעלם ככל שנסיונו הנואל של אובמה ל"אחד" בין ימין ושמאל ולרצות את כולם ייכשל וככל שהססנותו, לשנות את המדיניות התוקפנית, של קודמו בתפקיד, בעניני ביטחון וכן הנטייה המסתמנת להמשיך ולחזק את אצולת הממון – המאיון העליון והתאגידים על-חשבון השקעות חיוניות מיידיות בתשתיות, בתעסוקה וברווחה, תגבר.

  6. גיל

    אונמה היה בטוח שעד להכתרה ישראל תשמיד את החמאס ולכן התאכזב שהשארנו את הכנופייה ללא פגע עם צלומים מחרידים של אזרחים מתים ונפגעים. הוא שואל עצמו אם הצבא החזק ביותר באזור אינו מסוגל להשמיד תוך שלושה שבועות 1000 חלאות אדם עם השבכ והמוסד המהוללים. זו התמונה שעומדת בפני ברק אובמה ולפיה תיגזר מדיניותו כלפי ישראל. עתה ברור לו שחמאס הוא הקלף של ישראל כדי לא להביא שלום.

  7. אלון

    עם כל הכבוד לכלכן זוכה פרס הנובל, כבר למדנו במשבר הנוכחי את יכולתם של כלכלנים(דוקטורים פרופסורים ושאר תארים) לחזות את העתיד כשאפילו על העבר אין ביניהם הסכמה.

  8. מיכאל לינדנבאום

    אובמה ,הבועה הפוליטית הבאה?

  9. עופר כסיף

    אין להפריז בציפיות מן הנשיא הנבחר, וזאת ממספר סיבות. בגדול, את השינויים אותם מתעתד אובאמה לחולל הוא מצדיק בשם "הערכים האמריקאיים" ולא כביקורת עליהם עצמם. אם עוקבים אחר נאומיו, הרי שביקורתו על ממשל בוש איננה בשל הישענותו על אותם ערכים אלא בשל התרחקותו מהם לכאורה (שלא לומר בגידתו בהם). כוונת אובאמה, אם כך, היא "להחזיר עטרה ליושנה" – שיבה נצחית לערכים "הישנים והטובים". במובן זה, אובאמה מגלה תפיסה שמרנית (conservative, אך לאו דווקא Conservative). הדבר מזכיר לי את תמיכתו של אדמונד ברק, אבי המחשבה השמרנית, במושבות האמריקאיות במלחמתן נגד אנגליה (בה, אגב, שירת ברק כחבר פרלמנט) וביקורתו על המלך, לא בשם ערכים ליברליים או דמוקרטיים אלא להיפך: בשם הערכים השמרנים בהם, לדבריו, בגד המלך עצמו. בקיצור, בל נצפה ליותר מדי. התקווה תבוא מביקורת על הערכים הנ"ל עצמם ולא מניסיונות לממשם.

  10. טל בירב

    דבר ראשון, אנחנו עוסקים בפוליטיקה. כמה משחקים פוליטיים, אובמה היה צריך לשחק כדי להגיע למעמדו?
    דבר שני, כמו שכבר נאמר, אולי ניתן לאיש הזדמנות? הוא נכנס למצב מאוד לא פשוט. הציפיה ממנו היא גבוהה ביותר, והרצון לפתרונות מהירים גבוה גם הוא.
    כמה שנרצה, הוא לא קוסם, ואינו יכול לנופף במטה הקסמים, כמו הארי פוטר, כדי לגרום לאור בחושך. הפתרונות שלו, אולי לא נראים מעשיים כרגע, אבל הם גם לא אמורים להיות פלסטר. צריך לחלק את הפתרון לשניים:
    1. פתרון שיתן מענה מיידי, כגון תזרים כסףבסכום שהוא נמוך מהמצופה, אך כזה שמאפשר להתחיל להניע את גלגלי השוק.
    2. פתרון לטווח ארוך, כזה שימנע מפולת כזו בשנית. כגון שינוי שיטת הרגולציה והפיקוח של המוסדות הפיננסיים.

    בלי כל קשר, אני שמחה שיש מורכבות בדעותיו. זה נותן לו לגיטימציה להיות נשיא של מרבית הציבור האמריקאי. בעיני, הדרך עוד ארוכה, להגיע לדמוקרטיה מלאה, והצעדים הקטנים שהוא עושה, או לפחות מתכנן לעשות, הם צעדים קטנים בדרך הארוכה הזו.

    ומלה קטנה לסיום. אם יש משהו שגרם לי קצת לקנא באמריקאים השבוע, זו האחווה שהייתה בעת השבעתו של אובמה. בישראל, בהיותה מדינה קטנה עם דעות הרבה, נדיר למצוא רגע שכזה.

    ובבחירות הקרבות שלנו – שיהיה לנו בהצלחה.

  11. אורי עידן

    מלכתחילה הקיף עצמו באנשים שהם הנאו-ליברליזם במהותו, דוגמת פול וולקר, שהיה בשנות ה-70-80 יו"ר הפדראל ריזרב ומונה לראש צוות יעוץ כלכלי לממשל החדש.
    בעת כהונתו יזם וולקר את הפיטורים ההמוניים את ושבירת האיגודים כפתרון לאינפלציה, והקדים אפילו את רייגן במהלכים להעצמת האליטה הכלכלית ולהחלשת מעמד הביניים.
    מכאן, שלתקווה לשינוי המתבקש בחלוקת העושר בחברה האמריקנית ובהכפפת התאגידים לרגולציה אמיתית מעולם לא היה על מה להתבסס.
    אז מאיפה יבוא שינוי?
    בשנה האחרונה מתווספים חצי מיליון אמריקנים בכל חודש למעגל האבטלה.
    כולי תקווה שרבים מהם יבינו את מה שרק מעטים רצו לדעת עד לא מזמן –
    הדמוקרטיה האמריקנית בוגדת בעמה ומפעילה את כוחה למען האליטה הכלכלית ונגד העם עצמו.
    התגובה לא חייבת להיות סוציאליזם, היא פשוט תהיה דמוקרטיה פלורליסטית אשר תבזר את ההון ותעזור לאדם הפשוט.