מצב העוני יציב אך קשה

איציק ספורטא

דו"ח העוני לחצי השני של שנת 2007 ולחצי הראשון של שנת 2008 ראה אור והמצב ממש לא משהו. לאחר חמש וחצי שנים של צמיחה, ולפני הצניחה, שיעור העוני השתנה בשוליים. הממשלה הזו הבטיחה רבות בנושא ואף קבעה יעדים להפחתת העוני, האם לדעתכם עמדה בכך?  "עמידה ביעד תביא לירידה של 1.5 נקודות האחוז בתחולת העוני לפי המדד היחסי (קרי, מ-20.2% כיום ל-18.7%)", אומנם מדובר רק על יעד לשנת 2010 אלא שהיום נמצא ש-20% מן המשפחות הן עניות, והסיכוי שהיעד יושג דומה לסיכוי שהיום ירד גשם. כך שיעדים שגם כך היו צנועים עד אימה ומוגבלים למצב המשק לא יושגו.

אחד הממצאים הבולטים בדו"ח הנוכחי הוא עד כמה חסרת משמעות יציאתם של נשים וגברים לעבודה. נמצא ששכר המינימום ירד ריאלית באחוז אחד. גם אם כולם היו משלמים שכר מינימום מצבם של העובדים הורע. אלא שאנו יודעים שלא כך הוא הדבר.  נמצא שכ-14% מן העובדים אינם מקבלים שכר מינימום בהשוואה ל-10.5% בשנת 1997, בקרב צעירים השיעור הזה מגיע ל-33.2%. עוד נמצא ש-46.4% מן המשפחות העניות הינם משפחות שבהן יש עובד.

כמו כן רוב המשפחות העניות שיש להן ילדים הן משפחות שבהן עד שלושה ילדים. 56.9% מן המשפחות העניות הן משפחות עם ילדים. מתוכן 60.6% הן משפחות עם עד שלושה ילדים. בסך הכל 34.5% מסך כל המשפחות העניות (כולל משפחות של קשישים) הן אלו שלהן שלושה ילדים.

שיעור המשפחות הערביות העניות מהסך הכל לפני תשלומי העברה ומיסים הוא 24.3% לאחר תשלומי העברה ומיסים שיעורם מסל הכל מגיע ל-34.3% בעוד שיעורם של היהודים יורד מ-75.7% ל-65.7%. דבר זה מצביע שקצבאות הביטוח הלאומי למיניהן אינם מורידות את שיעור העוני של הערבים בדומה לאוכלוסיה היהודית. ואכן הקצבאות מפחיתות את שיעור העוני באוכלוסיה היהודית ב-45.5% לעומת 11.3% בקרב האוכלוסיה הערבית. הדבר בולט יותר בקרב נפשות, באוכלוסיה הערבית הפחתת שיעור העוני הינה ב-8.4% לעומת 36.8% אצל יהודים.

דגש נוסף בדו"ח הוא על העמקת העוני כל המדדים שהובאו מגלים שמצבם של העניים הורע לעומת שנים קודמות. מנכ"לית הביטוח הלאומי ביטאה חלק מאלה בראיונות ברדיו ובתקשורת, אלא שעדיין היא מנסה ליפות את המציאות הקשה. היא טענה שהקצבאות מורידות את שיעור העוני של ילדים ב-14.4% שנשמע ממש יפה, אלא שזוהי הפחתה קטנה בשיעור העוני לעומת מה שהיה בישראל בעבר ומה שמתקיים במדינות אחרות בעולם. בשנת 1998 הקצבאות הורידו את תחולת העוני של ילדים ב-37.5%, וב-2001 ב-30.1%.

אילו הממשלה הייתה שומרת את אותו יחס של הורדת עוניים של ילדים כמו בשנת 1998 אזי שיעור העוני של ילדים היה היום 24.9% שיעור הדומה לשיעור הילדים העניים ב-1999. אילו ההקצבות לילדים היו כמו בשבדיה אזי שיעור הילדים בעניים בישראל היה 9.2%.  בעקבות התוכניות הכלכליות הנאצלות שהביאו לצמיחה, פריחה וגאות כלכלית עלה שיעור הילדים העניים בעיקר כיון שהממשלה החליטה שבמקום לחלץ ילדים מעוני יש לדאוג שיהיו עניים ככל שניתן כדי שהוריהם יאלצו לעבוד בשוק עבודה שמנצל ומתעמר בהם.  

אבל זה מה שיש ובעתיד הקרוב אני משוכנע שנשמע עד כמה המצב רע ולכן צריך לקצץ בתקציב כדי שלא יהיה גירעון, כדי שהחוב החיצוני לא יגדל, כיון שגביית המיסים בירידה, כיון שהפצצנו את עזה בלי חשבון והצבא זקוק לכסף נוסף, ועוד ועוד. ולא משנה איזו מפלגה תיבחר ולא משנה כלום.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. מוני יקים אנטיציוני

    על העוני המתוכנן הזה עם חפיפתו הלאומית מעמדית בנויה כל הציונות
    ומשטר האפרטהייד שלה…בחורבן הציונות ננוחם

  2. נפתלי אור-נר

    חוסר היכולת להפנות משאבים לפתירת בעיות החברה הישראלית פנימה נובע בעיקר מכיוון שאת "חלבנו ודמינו" אנו משקיעים בטיפוח ובהרחבת ההתנחלויות, ומנהלים מדיניות כוחנית מול העולם הערבי במטרה לשמר את הכיבוש. נראה לי שישראל כבר חצתה את היכולת להפרד מהשטחים ותיהפך למדינת אפרטהייד מוצהרת, במקרה הרע, ולמדינה דו-לאומית, במקרה הטוב

  3. איילה סבאג

    המפלגות הגדולות הליכוד, קדימה והמערך שילבו ידיים עם צבא הגנה לישראל ו"פיצצו" את הכסף הרזרבי שהיה בקופת המדינה על "עופרת יצוקה" ואלהם הצטרפו בעלי האלפיון העליון וביחד הם חבורה אשר מנהיגה את הציבור בדרך שלהם, על פי האינטרסים האישיים שלהם, על פי ראייתם המצומצמת שהפכה לחריץ אחד אשר מביט אך ורק למעלה אל עשירי המדינה הקפיטליזם הוא המטרה והם מקדשים את האמצעים בכדי לשמור על הקוו החזירי. אם נביטה לכל כיוון נמצא שהעניים נפגעים מכל סיטואציה ודרך שהממשלה בחרה ובוחרת להשתמש בו המלחמה האחרונה שבאה עלינו כקללה מי שסבלו הם בעצם אנשי הפריפריות אשר ברובם הגדול 97% הינם מזרחים ומי שיסבול מתוצאות המלחמה הינם העניים שהממשלה לא תעשה מאומה בכדי לשפר את מצבם נהפוכו יש לנציגי הציבור שלנו סיבה מאוד טובה וראינו אותה באור ברור "מלחמה" בכך מצליחה הממשלה לרמות ולהפחיד את האוכלוסיות המוחלשות ולמנוע מהם לצאת החוצה לרחובות ולמחות על מר גורלם. ממש לא משנה איזו מפלגה תבחר נושא העוני לא עומד על סדר היום וגם לא יעמוד למעגל העוני יצטרפו עוד ועוד משפחות ומשם קשה מאוד לצאת לעניות דעתי מי שנכנס למעגל העוני זו בעצם גזרה ולא משמיים משום שממעגל העוני לא ניתן לצאת אין דרך יציאה מגיהנום העוני בדיוק כמי שנפטר מהחיים האלה טרם חזר אלינו גם אם ילכו לעבוד הרי שהיום לא משתלם לעבוד כאשר אתה עובד אתה עני יותר מעני אבל יש לך את ה"כבוד" של עובד עבודה בעיניים ושטיפת מוח של הממסד על האוכלוסיות המבוססות זה בדיוק כמו להתגייס לצבא יש לך כרטיס "כבוד" אתה חייל אבל הצבא לוקח אותך לרצוח להחריב ולהרוס.
    בגדול אסון גדול קרב ובא על העניים במדינה אשר קולם ימשיך לא להשמע, אשר ילדיהם יצאו לתרבות רעה, אשר יחיו את החיים שנתן להם האלוקים בסבל ועינויים גדולים. במקום שאנו נמצאים בו היום מתוך חוסר האונים הגדול מה שנותר לעשות זה לשאול "איפה אתה אלוקים"???

  4. אליהו שם-טוב

    דיכוי ורמיסת זכויות האדם,,עיי מערכת המשפט,
    והתוצאה,,עוני יציב ומתמשך,
    מהמדוכא שחי בעיר המדוכאים טבריה

  5. אחשל אחמד

    מה גורם להבדל בהפחתת שיעור העוני כתוצאה מקצבאות ביטוח לאומי בין יהודים לערבים?

  6. משה קריף

    איציק/יוסי: אשמח באם תפרסמו: להת' משה

    הפחד לשלטון

    זה הפחד- אומרים גיבוריו של ארי פולמן ב"ולס עם באשיר"- זה הפחד שבגללו יורים בלי הבחנה. זה הפחד שחוגג עכשיו אצלנו את נצחונו המלא ושאת תוצאותיו סופרים עכשיו בעזה. היה זה סופר ערבי-ישראלי שכתב פעם שהיהודים יכולים לעשות מה שהם רוצים לערבים, יש להם ששה מיליון סיבות לעשות זאת.
    אפשרנו לפחד לחדור אל ערכינו, למוסר שלנו, הוא הפך אותנו להיות כמו כולם. אנחנו עכשיו בצדק, כמו הרוסים בגורגיה, כמו האמריקאים בעיראק, כמו הטורקים בכורדיסטן. רק שלהיות כמו כולם היא לא המשימה שלנו, היא לא הציווי שלנו, כך לפחות קוראים בבתי הכנסת כל שבת מחדש.
    ו"הייתם קדושים" אצל היהודים היא משימה לעשות מחר, עבודה שלא מבוססת על זכות אבות אלא רק על ההתנהגות ביום הבא. לקיום שלנו יש עוד משהו שבו אנחנו חייבים אבל היום אומרים, עזוב אותך מערכים כשמסביב יש מלא ערבים.
    האמת יש לנו סיבות טובות לפחד, מהמופתי היושב ליד היטלר, מנאצר, מערפאת, החיזבאללה ועכשיו אחמדינג'ת והחמאס. כל אחד בתורו קם עלינו לכלותינו אבל רבים מהם ניצחנו גם בלי טילים מונחים בלווינים.
    מי מפחיד אותנו עד כדי כך שגם אנחנו לפעמים לא מאמינים בכוחנו. יש לנו את הכוח הכי חזק במרחב ואנחנו רוצים להראות אותו, שיחשבו שהשתגענו, שלא יתעסקו איתנו.
    נגיד את האמת, הפחד היהודי הנסמך על פרעות וגרמנים , לאפשרות חיסולו הסופי של העם היהודי נטמע גם אצל אלה שמוצא הוריהם רחוק משם. איך זה שמזרחים שונאים ערבים? הכי שונאים.
    איך זה שצעיר מזרחי שתובע כיום מועדון ריקודים בקיבוץ בצפון שלא התיר לו להיכנס עם אשתו רק בגלל צבע עורו יכול לומר שהחוויה החזקה ביותר בחייו היתה הטיול עם הכיתה לפולין. כיצד ביציע של בית"ר השאירו רבים מהאוהדים בבית אמא עם מבטא צפון אפריקאי כבד אבל בפיהם נישאת שירה של שנאה לערבים.
    הפרויקט הצליח מעל למשוער והוטמעו כל הפחדים, החוויה של יהודי מזרח אירופה הפכה לחוויה המכוננת של כולנו. נצחון הפחד האשכנזי על הסיכוי המזרחי הוא נצחון פירוס שמסכסך אותנו לעד עם הסביבה שלנו.
    היה כאן קומץ שניסה להגיד כי הבחירה במזרחיות ובפניה למרחב המקומי והמזרחי היא הסיכוי היחיד להשלים עם המקום ושכניו. הקומץ צעק במלוא גרון כי יש במזרחיות נדבכים של קרן אור, היא מקפלת מסורתיות שיכולה לתרום לזהות היהודית, היא מכילה פיוס עם האיסלאם משם באו הוריו, יש בה יסודות של תרבות מפוארת המגיעה עד לרמב"ם וכתביו, היו לו אינספור הוכחות שאפשר אחרת אבל ההתנגדות ממול הייתה עיקשת. אף אחד לא ויתר, הגחיכו את הכוונה, לעגו לתרבות, והריצו דאחקות על המבטא.
    המסורת הישראלית של התבצרות, בונקר, ציפוף השורות, שהעדיפה את המוכר על פני השונה לא יצרה כאן באמת חברה רב תרבותית ופלורליסטית. התפיסה לפיה אם אתה לא איתי אז בטח שאתה נגדי לא אפשרה לכל קול לחדור את ההגמוניה. אליטות ישראליות רמסו כל אפשרות לשנות כאן את הליבה שראתה בנו מעוז מערבי מול ים אוריינטליזם חשוך. בעיניה כל סדק היה בבחינת פורענות מזרחית המבוססת על "שדים עדתיים" ו"טענות קיפוח".
    הקומץ לא הצליח לשכנע אותנו ואנחנו כל כך מפחדים שהרחקנו מעלינו את כל הנושאים האחרים, לא יושרה, לא מלחמה בשחיתות, לא פערים חברתיים, לא אבטלה ומובטלים הכל מתבטל כי אנחנו מפחדים.
    עוד מעט בבחירות הקרובות פוליטיקאים מנוסים מאוד בלהבהיל יבהילו אותנו, ימשלו בנו וילמדנו אותנו על מה שלמדנו רק בספרים, מה זה שלטון הפחד.

    משה קריף

  7. שור

    בשנים 2003 עד 2008 ירד שיעור האבטלה באופן חד ונוצרו מאות אלפי מקומות עבודה חדשים,
    תהליך הצמיחה הביא ראשית לירידה בשיעור העוני לפני מיסים וקצבאות,
    הביא שנית לעצירת הגידול החד בשיעור העוני לאחר מיסים וקצבאות,
    והחל משנת 2007-8 אף הביא לירידה מתונה בשיעור העוני לאחר מיסים וקצבאות, לראשונה זה שנים רבות.
    אלו הנתונים לפי דוחות העוני בשנים האחרונות.

    לגבי קצבאות,
    יש הבדל בין קצבאות לאלו שלא יכולים לעבוד, כמו קצבאות זיקנה, שהגדלתן באופן ניכר אכן תביא לירידה חדה בשיעור העוני באוכלוסיה זו,
    ובין קצבאות לאלו שיכולים לעבוד, כמו קיצבאות ילדים, שהגדלתן באופן ניכר עלולה להביא דווקא להגדלת העוני (כפי שקרה בשנים 2001 עד 2003).
    לכן אני חושב שיש אמנם להגדיל קצבאות ילדים ואבטלה,
    אולם לעשות זאת באופן שחלילה לא יביא לירידה בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה.

    והכי חשוב,
    יש לחדש במהרה את תהליך הצמיחה כי אין רווחה אמיתית ללא צמיחה ורווחים.
    רוב אזרחי ישראל מבינים מיהו המועמד שיחדש את תהליך הצמיחה,
    אל נא תזלזלו בדעת הרוב כפי שתבוא לידי ביטוי בבחירות הקרובות.

    שור

  8. יואש

    לאיציק שלום, משהו בהצגת הנתונים שלך לא מסתדר לי.
    א. נכון שכל המשפחות עם 4 ילדים ומעלה הן גם משפחות עם 3 ילדים , אבל תחולת העוני בקרב משפחות עם 1-3 ילדים אחרי תשלומי העברה ומסים ירדה קלות מ-18.4% ל-18.0% ב2007/8. לעומת זאת במשפחות עם 4 ילדים ויותר עלתה תחולת העוני מ56.5% ל 58.1% ב 2007/8.
    ב. הסיכום שלך הוא פסימי ונוטה לייאש בלי להתייחס חיובית לדברים שניתן לעשות כדי להשפיע על המצב. באתר שיש בו חשיבה חברתית כמו העוקץ, אמירה ש"לא משנה איזו ממשלה תבחר כי כולן תהיינה אותו דבר", זו קריאה לאכזבה וייאוש אפריורי מהממשל הדמוקרטי בישראל. בהתחשב בכך שרבים מאד מהאנשים בעלי תודעת קיפוח וחסר חברתית
    נוטים לבחור במי שאחרי בחירתו מיישם את "קודמי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים" – נחוצה אמירה חברתית אסרטיבית וברורה יותר שעשויה להטות את המשוואה לצד החיובי יותר.

  9. יעל

    לדעתי הדו'ח אינו משקף את המציאות בשלמותה. מה גם שחסרים בדו"ח החודשים האחרונים של שנת 2007 להם יש משמעות רבה. יחד עם זאת יש למשל אזרחים שאינם מוצאים את ביטויים בשום דו'ח שהוא. הם אינם מקבלים אבטלה ואף אינם זכאים להבטחת הכנסה. ביחידה המשפחתית שלהם ההכנסה כל כך נמוכה שהם אינם מצליחים להתקיים לנוכח יוקר המחיה.

  10. שור

    הסיסמא היא כולה שלך.

    הדברים שלי הם נכונים ומבוססים על דוחות העוני.
    קרא היטב.

    שור

  11. מיכה רחמן

    נדמה לי שיריב מוהר קצת פילוסופי מדי, וקצת נאיבי מדי. כבר מזמן מזמן עברנו את הנקודה בה אנו שוקלים האם להבחון את התנהגותנו לפי קני מידה סבירים של צד שלישי. אם אתה בוחן את התגובות של ישראלים-יהודים רבים, כפי שהופיעו בטלבזיה ובעיתנוות הכתובה, אתה תמיד מוצא את המוטו: קודם כל להגן על ילידנו, וזה בכל מחיר, כל נזק שנסב להם הכרחי. ומצד הצבא מוטיב דומה: הגנה על חיילנו ויצירת הרתעה בכל מחיר. גם ההגיון המנחה את השיח "ההגנתי" שלנו מראה אל אותו דבר: אנחנו בלבד קיימים. הם יורים עלינו טילים (זה נכון, וזה פשע מלחמה ראוי לגינוי), אבל תמיד הטיוען הזה מתעלם ממה אנחנו עשינו קודם, מההקשר הכולל של כיבוש ותוקפנות הדדית (התוקפנות הדדית, קשה לאומנית תוך פשעי מלחמה משני הצדדים, הכיבוש רק שלנו). אבל הנקודה כאן היא שרק בעזרת ההתעלמות המוחלטת מהצד האחר, כלומר לאומנות טהורה, ניתן להגיע לטיעונים כאלה. זה הרבה יותר פשוט יריב: אותה לאומנות שמביאה בסוף, ואולי כבר עכשיו אצלנו לניצני הפאשיזם. וראוי לזכור שזו אותה לאומנות מצד החאמס המוכן בכל מחיר לנהל את מאבקו הלאומי.