פנינים לפני ארוחת בוקר

יוסי דהאן, איציק ספורטא

הקטע המעניין הזה נשלח לאתר על ידי קורא של האתר בשם מכלוף.

אדם נעמד בתחנת הרכבת בוושינגטון הבירה, והחל לנגן בכינור; היה זה בוקר קר בינואר.
הוא ניגן שש יצירות של באך במשך 45 דקות. במשך הזמן הזה, כיוון שהייתה זו שעת השיא, נאמד שאלפי אנשים חלפו בתחנה, רובם בדרכם לעבודה.
שלוש דקות חלפו, ואדם בגיל העמידה הבחין במוזיקאי המנגן. הוא האט את הילוכו ונעצר לכמה שניות ואז מיהר לדרכו.
כמה דקות אחר-כך הכנר קיבל את הדולר הראשון שלו: אישה השליכה את הכסף לקופה מבלי לעצור, והמשיכה ללכת.
כמה דקות אחר-כך מישהו נשען אל הקיר והאזין, אבל האיש הציץ בשעונו והחל לצעוד. ברור היה שהוא מאחר לעבודה.
מי שהעניק את תשומת הלב הרבה ביותר, היה ילד בן שלוש. אימא משכה אותו משם, ממהרת, אבל הילד נעצר להביט בכנר.
לבסוף האם דחפה את הילד שהמשיך לצעוד כשראשו פונה אל הכנר. כך קרה עם עוד כמה ילדים.
כל ההורים ללא יוצא מן הכלל אילצו אותם להמשיך לנוע.
במשך 45 הדקות שבהן ניגן המוזיקאי, רק שישה אנשים עצרו לזמן מה. כעשרים אנשים נתנו לו כסף, אבל המשיכו לצעוד בקצב הרגיל. הוא צבר 32 דולרים. כאשר סיים לנגן והשתררה דממה, אף אחד לא שם לב. אף אחד לא מחא כפיים. לא ניתנה שום הכרה.
אף אחד לא ידע, אבל הכנר היה ג`ושוע בל, אחד מגדולי הכנרים בעולם.
הוא ניגן כמה מהיצירות המסובכות ביותר שנכתבו אי פעם, בכינור ששוויו 3.5 מיליון דולרים.
יומיים קודם שניגן בתחנת הרכבת, ג`ושוע בל ניגן בפני אולם מלא עד אפס מקום בבוסטון.
כרטיס עלה כמאה דולרים בממוצע.
זה סיפור אמיתי. ג`ושוע בל ניגן כאלמוני בתחנת הרכבת, והדבר אורגן על-ידי עיתון הוושינגטון פוסט כחלק מניסוי חברתי בתפיסה, טעם ועדיפויות של בני האדם.
הניסוי היה: בסביבה רגילה בשעה לא הולמת – האם אנו שמים לב ליופי?
האם אנחנו עוצרים להעריך אותו?
האם אנו מכירים בכישרון בהקשר לא-צפוי?
אחת המסקנות האפשריות מהניסוי הזה יכולה להיות:
אם אין לנו זמן לעצור ולהאזין לאחד המוזיקאים הטובים ביותר בעולם, המנגן את המוזיקה הטובה ביותר שנכתבה אי פעם, כמה דברים אחרים אנחנו מפספסים?

למטה קישור לסרטון בתחנת הרכבת

http://vodpod.com/watch/61439-joshua-bell-no-metro

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אהרון תמוז

    מה שמראים בסרטון זה השאקון מתוך פרטיטה מספר 2 של באך
    אפשר לשמוע את היצירה מאות פעמים והחויה תהיה שונה
    מה שמפתיע שאיש לא זיהה שהכנר הוא ג'ושוע בל

  2. יוסי לוס

    אבל הטענה שהיתה צריכה לטעמי לעלות מהאירוע היא שההקשר הוא זה שקובע את האופן שבו אנשים תופסים "איכות" יותר מאשר הכישרון הטבוע או הנרכש, בנגן וביוצרים אחרים. אבל, הפוסט בעצמו מדבר על "המוזיקה הטובה ביותר שנכתבה אי פעם" כאילו האיכות טבועה בה בלי תלות בהקשר שבו היא מבוצעת, ועל "אחד הנגנים הטובים ביותר" כאילו הוא כזה מנקודת מבט אובייקטיבית מובהקת. בכך הפוסט משכפל את הטענה המהותנית ומערער את מרכזיותו של ההקשר.

    מה שאפשר אולי היה לומר בלי לבטל את חשיבותו של ההקשר של הנגינה הוא שאולי לפחות חלק מאלה שרכשו כרטיס במאה דולר כדי להאזין לג'ושוע בל לא עשו זאת משום שהם כל כך מתענגים על נגינתו אלא משום שזוהי פרקטיקה חברתית מקובלת בחוגים החברתיים שלהם. אין זו פרקטיקה חברתית מקובלת עליהם לעצור ולהאזין לנגן רחוב. המוזיקה, עבור חלקם, היא עניין שולי.

    ואגב, גם אני לא הייתי מזהה את ג'ושוע בל ואת המוזיקה שהוא מנגן. אפילו לא באולם קונצרטים. אני אוהב מוזיקה אחרת, ואין לי צורך לדרג את המוזיקה שאני אוהב כטובה יותר משל בל או משל אחרים.

  3. חזי מחלב

    נדמה לי שזה היה ברואים עולם, בכתבתו של בוב סיימון, לפני כחודשיים. אבדוק זאת מחר בתוכנה של מחלקת החדשות במחשב. ואולם כל כל פנים, אין לי ספק שראיתי את הכתבה הזאת, כולל הראיונות עם הנגן הנפלא ג'ושוע בל.

  4. גוסטאב מאהלר/דבוז'ק

    מי שא-פריורי מבטל יצירה ולא מתפנה להאזין לה רק מפני שמבצעה נראה לו קבצן – נמצא בבעייה רצינית.
    יש להניח שהוא מכור ומשעובד לעולם של דימויים ומיתוגים חברתיים כוזבים. ההסתכלות על הקנקן תוך התעלמות מוחלטת מתוכנו הופכת את עולמנו קר, מנוכר ודל. לאמור, הכל צורה, יוקרה מדומה וכסף, ולכל הרוחות התכנים, הצלילים, המהויות והמשמעויות. חבל.

  5. ירון אסא

    אנחנו חושבים שאנחנו מסוגלים לחוות משהו אובייקטיבית – במקרה הזה, את המוסיקה שניגנו. אנחנו מניחים שהיות וזאת חוויה בפני עצמה, העובדה שלא שמנו לב אליה ברכבת אומרת משהו ברמה החברתית, וכנראה שבמידה /מסויימת/ זה גם נכון.

    אבל, וזה אבל גדול, אנחנו לא חויים את המוסיקה כחוויה נפרדת מהמקום שבו אנחנו נמצאים, מהמשימות שעומדות בפנינו, מהמצב הרגשי שלנו, מהעומס הויזואלי בסצנה, וכו'. כלומר, האנשים שעברו במקום לא היו יכולים לחוות את המוסיקה כאילו הם היו באולם קונצרטים, ולו משום שכשהם באים לקונצרט, הם במצב מנטלי אחר, מערכת ציפיות שונה, וחושים שמכוונים לסט מאוד ספציפי של גירויים. לדעתי זה אומר הרבה יותר ברמה הביולוגית מאשר החברתית / סוציולוגית.

    אם תבדקו את המצב המוחי של מישהו שממהר לעבודה ומישהו שהרגע התיישב בכיסא באולם קונצרטים, הם יהיו שונים לגמרי. היות והמוח הוא זה שמנתח, מעבד וחווה חוויות, אין פה חווית "מוסיקה" טהורה שפעם שמים לב אליה ופעם מתעלמים ממנה. יש חוויה שלמה, כוללת ובלתי ניתנת לחלוקה של המצב המוחי, שכולל גם מוסיקה, וגם 1001 דברים אחרים.

    זה כמו להראות ציור יפה למישהו שנמלט מנמר, ולטעון שהוא לא רגיש ליופי. במובנים מסויימים הוא באמת /לא רואה/ את הציור, בדיוק כמו שרוב האנשים לא באמת שמעו את המוסיקה. המוח שם את זה בצד, כפריט מעניין לקטלוג, אבל לא משהו שמקבל קדימות על המשימה הנוכחית של לחשוב על יום העבודה / לשמור על הארנק / לשמור מרחק מעשרות האנשים שמסביבי / להגיע בזמן לעבודה.

  6. אורן א.

    סליחה, אבל למה שמישהו בכלל יזהה את הכנר המפורסם?
    באמת סליחה…
    קהל מאזיניו מסתכם בפחות מחלקיק פרומיל(וגם זה בקושי) והסיכוי שמישהו מאותם מאזינים יעבור בקירבתו שואף לאפס,
    אני משוכנע שאם היה עומד שם פאף-דדי אמינם או ארתה פרנקלין הם היו מזוהים מייד.
    דרך אגב, כרטיס להופעותיהם עולה יותר מאשר כרטיס להופעה של הכנר המהולל.
    מעמדם של כוכבי המוסיקה האירופית הקלאסית הולך ודועך וזה כולל גם את ירידת קרנם של המנצחים המפורסמים (שהפכו לכוכבים) ובוודאי שגם המבצעים.

    אני מוצא שהניסוי מעיד בעיקר על עורכי הניסוי אשר יצאו מנקודת הנחה מסוימת לגבי תרבות קאנונית ומידת הצביעות של צרכניה.

  7. דרור ק

    קודם כול, מבחינה לוגית אפשר להגיע למסקנה שהכנר אינו כל כך מוכשר, או שהיצירה אינה כל כך מדהימה, או שהוא שילם מחיר מופרז על הכינור. ממתי הופעה באולם יוקרתי, בפני קהל גדול של אנשים עם עודף כסף, היא אמת מידה לאיכות אמנותית? חוץ מזה, כפי שנכתב כאן בתגובות אחרות, ההקשר והאווירה חשובים מאוד לחוויית ההנאה מאמנות. זוג מאוהב על ספסל בגן הציבורי יעריך שיר פסטיבלי דביק שבוקע מרדיו עם קליטה גרועה הרבה יותר מקונצרט באולם מפואר עם אקוסטיקה מעולה וצוות נגנים מוכשר. לעומת זאת כשבן-אדם ממהר לעבודה (תוך סכנת פיטורים אם ייאחר) הוא לא ייהנה אפילו מהטובה שביצירות.

  8. האפגני

    להלן חצי הכוס המלאה, בראייה מעמדית ולא מהותנית: 35 דולר ל-45 דקות זה הרבה מעבר לשכר המינימום, גם בארה"ב. בכלל לא רע לנגן רחוב אלמוני (מבחינת מאזיניו).

  9. ירדנה אלון

    חוויה זאת של הכנר מוכרת לי הייטב,לפני למעלה מעשרים שנים כך התחלתי את דרכי האמנותית, ברחוב,ובסמטאות של יפו העתיקה (בסימטת מזל דגים,מול הכניסה של תיאטרון הסימטה) היינו קבוצה קטנה שמורכבת ברובה הגדול מנשים צעירות,שעיצבו כל מיני דברים בבית,ויצאו לרחוב למכור את מעשה ידיהן בתקופה שלא רק שהדבר לא היה מקובל,אלא אף נירדפנו ע"י פקחי עיריית תל אביב וחטפנו קנסות בעוון "רוכלות" ,למרות זאת התעקשנו,צ'יץ' היה אז ראש העיר,והתעמתנו איתו ועם פקחיו ועם מחלקת התרבות של עיריית תל אביב מפני שעמדנו על דעתנו שמה שאנחנו מוכרות בדוכנים קטנים שהקמנו זה לא רוכלות אנחנו לא מוכרות פטרוזיליה אנחנו מוכרות אמנות עד שהוחלט להקים את מדרחוב נחלת בנימין שהיום מפרנס אמנים רבים(בעיקר נשים),היה לי מזל(או כישרון) ובעלי הגלריות מסביבי פנו אלי והתחילו לקנות ממני את עבודותי כך שאט אט כבר לא נצרכתי(וגם לא היה לי הזמן) לצאת לרחוב ולמכור,אולם אני זוכרת הייטב את ההליכה העדרית הזאת של קהל (בעיקר בימים שהיינו מעמידות את הדוכנים שלנו ברחוב דיזינגוף בין קפה כסית לקפה רוול,בעיני הציבור באותה תקופה זה נחשב לנחות,לקנות מדוכן שעומד ברחוב ולא להיכנס לגלריה ולשלם פי שלוש על אותו דבר (אחר כך כשהתחלתי למכור בגלריות והתחלתי למכור לגופים כמו "משכית" תמיד צחקתי בייני לבין עצמי,איך אותו קהל שחלף על פני ברחוב והחשיב עצמו "אנין" היה מוכן להיכנס לגלריות יוקרתיות ולקנות את אותו הדבר בפי שלוש מהמחיר) או וזה עד היום כשרואים את העבודות שלי ושואלים אותי באיזה בית ספר לאמנות למדתי וכשאני אומרת שאני אוטודידאקטית,יש מבט של תמיהה והרמת גבה ולא אחת של זלזול (המבט המזלזל בא לרוב כשסתם שואלים אותי לאחר שאני אומרת שאני אמנית ולא רואים את העבודות שלי) כאילו ניתן ללמוד להיות אמן בבית ספר לאמנות או תעודה שסיימת לימודי אמנות אוטומטית הופכת אותך לאמן , אני ורבים שכמותי מהווים הוכחה כי לא כך הדבר,אין בית ספר בעולם שמלמד להיות אמן,זה משהו שאו שיש לך את זה ואם זה בוער בעצמותיך אתה מתפתח להיות כזה, או שאין לך את זה ולא יעזור לא בית ספר ולא תעודות או תארים.
    טוב, זרמו לא מעט מים בירדן מאז אותם ימים, אני גם זוכרת שכאשר התחלתי לעצב חמסות באותם ימים רוב הגלריות באותם ימים זרקו אותי מכל המדרגות כי אמרו שזה פרימיטיבי ונחות וכי כל העניין הזה של קמיעות ואמונות טפלות כמו חמסה לא מתאים להם,(אנחנו מדינה מערבית ומתקדמת ולא ערבים ולא מרוקאים, זה מה שלרוב אמרו לי)אז כך שאת עיקר החמסות ועוד דברי יודאייקה בסגנון מזרחי ותכשיטים שעיצבתי בסגנון מזרחי קנו בעיקר גלריות שעבדו עם תיירים שאהבו את זה, אט אט הכנסתי מוטיבים שלא היו מקובלים בעיצוב החמסה ולשלב בהן שושנים ומלאכים, שילוב של מזרח ומערב,(כי זה מה שאני באופן אישי, שילוב של מזרח ומערב ועל כן אך טבעי היה לי לעשות זאת),היום הסגנון הזה נראה בכל מקום וקמו לו מחקים רבים,והוא הפך לנחלת הכלל, אז כך שכאמנית ניתן לומר שייצרתי סגנון (אפשר לאהוב אותו ואפשר שלא, אולם היום אין בית כמעט שאין לו ליד הדלת חמסה זה הפך לאובייקט עיצובי ישראלי, ואני שמחה שהמצאתי ויצרתי סגנון שהוא חלק מההוויה התרבותית הישראלית)
    ולחשוב שכל זה התחיל ברחוב מדוכן קטן.

  10. איילה סבאג

    האם חשבו עורכי הניסוי שהציבור אשר הולך לקונצרטים יסתובב בתחנת רכבת? כאן מדובר במגזרי מעמדות ההולכים לקונצרטים שהם בדרך כלל אנשים אמידים . זה כמו להביא לתחנה המרכזית בירושלים את בטהובן.

  11. מישהו

    למה הקטע עם הכנר מופיע פעמיים?(פרסמתם פעמיים את הפוסט עם הכותרת פנינים לארוחת בוקר)
    מענין לראות שחלק מהקוראים מגיבים בראשון וחלק בשני

  12. יואש

    הניסוי מדגים את תופעת הקשב האנושי הממוקד במטרה, ונאטם בו זמנית ל"רעשים" אחרים מהסביבה ללא קשר לאיכותם, חשיבותם וערכם. כן, אנו מפספסים הרבה יופי, הרבה חוויות, מחמיצים הזדמנויות בגלל הצורך הקיומי/הישרדותי לקשב ממוקד שתודעתנו מאלצת להיות כמעט חד-ערוצי ולנטר רב-ערוציות שמוגדרת בכל זמן נתון כ"רעש".
    לכן גם הוירטואוז המוכשר נזנח בתחנת המטרו כעוד רעש. כיום חלק גדול מהצעירים צועד לעניניו בשעות בוקר או ערב עם אזניות שמשמיעות מוסיקה לפי בחירתו ובאיכות שהוא מעדיף ואוטמות אותו לכל רעשי הרקע האחרים. צעיר כזה שיעבור ליד נגן רחוב, כלל לא יבחין בקיומו ולא יוכל לשמוע את ביצועיו.

  13. יוסי דהאן

    הקטע מופיע פעמיים בגלל בעייה בתכנת האתר. לא קראתי על הקטע הזה קודם ואיציק צפה בכתבת טלוויזיה שעסקה בכך. בכל זאת חשבנו שהקטע שמכלוף כתב מעניין ומעורר מחשבה ולכן פרסמנו אותו. אנחנו בלוג לא חדשות ערוץ 2.

  14. אורלי

    ממהרים, ממהרים… להגיע לאן? איך אפשר להקשיב כאשר המחשבות שלנו נמצאות במקום שאליו אנו הולכים או במחשבות על מה שהיה אתמול ? מה קורה לרגע הנוכחי ? לאן הוא נעלם? איך הוא מתפספס ? ובפיספוס הזה מה חומק מאיתנו ?