על הקשר בין אמון, מתקפות מנע ופאשיזם

יריב מוהר

אני מחפש את נקודת המגוז של טיעוני הימין הלאומני בישראל ובכלל, על מנת לנסות להבין הסברה ימנית מהי.

יש הטוענים נגד הימין הלאומני בכך שמייחסים לו אי-ראציונליות. זה יותר מדיי פעמים לא מדוייק. טיעוניו לא פעם בנויים לתלפיות.

נדמה שהסוגייה נסובה בעיקר סביב המעמד שיש בהסברה הימנית לתכונה האנושית של נתינת אמון – היכולת, הצורך וההגיון שבנתינת אמון באחר.

נקודת המוצא האנושית לדיון צריכה להיות כזו: למרות שנתינת אמון באחר עשוייה להיות טעות פטאלית במקרים מסויימים, מידה מסויימת של אמון באחר היא תכונה הכרחית על מנת להתנהל בעולם. אם היינו יוצאים בקביעות מתוך נקודת הנחה שלילית ומניחת רע, ביחס לכוונותיהם של אנשים או קבוצות שאנו נתקלים בהם ביומיום, מצבינו היה בלתי נסבל.

גם לו היינו מניחים תמיד כוונות רעות, בקיצוניות מוחלטת, לגבי אנשים שאכן הזיקו לנו או איימו עלינו, מצבינו היה רע. דמיינו לעצמכם מה היה קורה לו כל נהג הגון היה מניח שהנהג שקרא לו ברמזור "אני יהרוג אותך יא בן-זונה", אכן מתכוון אופרטיבית להרוג אותו בזמן הקרוב? הקטל בכבישים היה עולה בצורה דראסטית ולאוו דווקא בשל תאונות. גם זה סוג של אמון, שאיננו אמון במובן המקובל – לא מדובר באמון באותו שרץ, אלא אמון בכוחן של נורמות חברתיות מחד ושיקולים תועלתניים מאידך, ופסיכולוגיים לסיום, ליצור פער ברור בין הצהרותיו הרברבניות של הנהג המקלל, לבין כוונותיו המעשיות (וזה לא מכוון על מנת לומר משהו על הסכסוך האזורי שלנו).

בכל מקרה, לא פעם יש מצבים שבהם הרבה יותר קשה לתת אמון, וכלל לא בטוח שזה חכם או משתלם (למשל כשהוכחה כוונה אופרטיבית רעה). מהסיבה הזו יוצאים הרבה אנשים, ארגונים, מדינות ו"יישויות" קולקטיוויות אחרות ל"מתקפות מנע". מהן מתקפות מנע? מתקפות של הגנה עצמית מפני מה שטרם נעשה לי. לא תמיד זה שגוי, אך תמיד מסוכן ומועד לגלישה במדרון חלקלק.

טיבן של מתקפות אלו הוא שהן נראות בהירות, ראציונליות ומוסריות לחלוטין ל"מותקף העתידי" (שהוא בעצם התוקף), אך לא פעם נראות ברוטאליות, אכזריות ושרירותיות ל"מתקיף העתידי", שהוא למעשה המותקף בפועל. גם לגורמים שלישיים מהצד נראים לא פעם מתקפות כאלו כאכזריות לשמה.

כמובן, יש מצבים מורכבים יותר, למשל: צד א` דחף את צד ב`, צד ב` דחף חזרה, צד א` קילל, צד ב` הניח כי כעת צד א` יוציא אקדח וירה בו, לכן צד ב` מוציא רימון יד וזורק על צד א`. כאן התוקפנות אכן הייתה, אבל המתקפה העתידית שדמיין צד ב` – שליפת האקדח והירי על ידי צד א` – כבר איננה קשורה באמת למתקפה שאכן חווה. בתועדתו חלה קפיצת מדרגה. צד ב` גם ביטל את ההבדל המוסרי המוחשי בינו לבין מתקיפו.

קשה לדעת מתי בדיוק מתקפת מנע אכן מוצדקת, מה שברור הוא מתי הן יוצרות צורת מחשבה שצפויה להוביל לפאשיזם: כאשר, בין שמתקפת המנע מוצדקת או לא, ההנמקות לביצועה מופרכות – כלומר מציגות הגיון שחורג מהצורך לעמוד בקרטריונים שיראו סבירים לצד שלישי שאינו מעורב; כשהמתקפה חורגת מהמידתיות והסבירות, וכשהצד המתקיף מתקפת מנע שם עצמו עיוור להבנה כי הצד שמולו מגיב מתוך – או עלול לפתח את – אותם מנגנונים של חוסר אמון וחשד כלפיו – מה שמוביל למתקפת מנע הפוכה וחוזר חלילה.


כאשר אלו מתפתחים, הרי שגם אם מתקפת מנע מסויימת הייתה מובנית בנקודת זמן נתונה, הלך המחשבה שפיתח אותו צד בעקבות החשד שנוצר, שיחרר אותו באחת מהצורך להבין את האחר. מכאן מתנתק ההגיון המתגונן מהמצבים הקונקרטיים שבגינם דרושה הגנה, והופך להגיון-על, סיפור-על, תבנית דרכה מבינים את המציאות – אני המתגונן, המותקף, הקורבן; הצד השני הוא מתקיף ומסוכן.

כלומר הטיעונים להצדקת מתקפות הנגד עוברים בצורה מובהקת מהמישור של הערכת מצב למישור הסמלי והמהותני. בשלב הזה הצד שכנגד מסמל סכנה יציבה ותמידית, ולכן כל מתקפה עליו היא א-פריאורי מתקפת מנע. כעת ניתן לאט לאט לפתח אתוס של תוקפנות לשמה, ללא צורך בהתנצלות. הפאשיסט תמיד מתחיל בלראות עצמו כקורבן מתגונן, אך מתנתק מההגיון ההגנתי לעבר אובססיה התקפית.

במציאות מורכבת כמעט תמיד ימצאו נקודות אחיזה עובדתיות – לפעמים בשפע – על מנת לתמך את הנראטיב הדורש מתקפת מנע. במקביל, תמיד יתקיימו מספיק מנגנוני הכחשה על מנת להתעלם מהנקודות העובדתיות שלא מתאימות לסיפור שפיתחנו. ממש כמו במקרה של אלו הטוענים בשם היכולת להגיע בפשטות לשלום-עכשיו-ומייד בסכסוך הישראלי-פלסטיני, כך אלו הטוענים שלא ניתן אף פעם להגיע לשלום.

כמו באמון עיוור כך גם בחוסר אמון דוגמטי חל טשטוש בין שאיפה, אידיאל או חשש טראומטי, לבין הערכת המציאות. אלו הכמהים לשלום נוטים לפעמים להתייחס למציאות כך ששאיפתם תראה ברת השגה מיידית, ואלו הרוצים מתקפת מנע מתכחשים, משכיחים או רואים כקונספירציה כל הושטת יד לשלום או רגיעה בצד השני. לטובת הראשונים ניתן לומר לפחות שבניגוד למלחמה שלום הוא דבר נהדר במידה והוא מושתת על צדק.

וכאן אנו מגיעים לעזה. השליטה על המרחב האווירי והימי של עזה היא מתקפת מנע מתמשכת, ללא הפסקה – רק עם הקלות כאלו או אחרות בתקופות שונות – של ישראל על שלטון החמאס. האם היא מוצדקת? – אם לעשות מעשה נבלה ולהתעלם מההקשר ההיסטורי שהוביל להתעצבות הסכסוך ניתן, במידה רבה, לומר שכן.

מצד שני, האם הגענו לאותו שלב בו אנחנו כבר אדישים ואף בזים לצורך לבחון את התנהגותינו לפי אמות מידה שמאפשרות את הצדקתה בפני צד שלישי בלתי מעורב? האם המתקפות שלנו חורגות מהמידתיות והסבירות? והעיקר, האם אנו שמים עצמנו עיוורים להבנה כי הצד שמולנו, הפלסטינים, מגיב מתוך אותם מנגנונים של חוסר אמון, חשד ושימוש במתקפות מנע (ובמקרה של הפלסטינים גם במתקפות על כיבוש ממשי)?

וחמור מכל, האם העברנו את השיח הפופולרי של מלחמות מנע מהמישור של הערכות מציאות – שטחיות ככל שיהיו – למישור הסמלי-מהותני? האם התחלנו לפתח תוקפנות וכוחנות לשמה?

תשובות כנות יוכלו למפות את מיקומה של החברה הישראלית ביחס לפאשיזם.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. ראובן

    ממליץ שתקרא ספר בשם "הכידון והמחט" – מבחר טקסטים צנוע המתעד מאה שנות מאבק נגד הימין הקיצוני בצרפת (שם נולדו המושגים האלה, ימין ושמאל). תמצא בו תובנות היסטוריות מעניינות ואנלוגיות למתרחש אצלנו.

  2. דרור ק

    ואני מוכרח להודות שהם גורמים לי מבוכה. לפי הסקר, רוב עצום בקרב הפלסטינים בגדה וברצועה מעוניין בשלום עם ישראל, ועדיין הקולות הבוקעים מהאוכלוסייה הפלסטינית (בעיקר מרצועת עזה) הם קולות מתלהמים של שלילת זכותה של ישראל להתקיים. ככה זה היה גם לפני המלחמה האחרונה. אפשר כמובן לטעון שמדובר בקולות שמגיעים מהנהגה דיקטטורית שכפתה את עצמה על הפלסטינים, אבל זה לא מתיישב עם הטענה שחמאס נבחר בבחירות דמוקרטיות. בקיצור, מה לעזאזל הפלסטינים רוצים? שלום או מלחמה? ואם שלום, איך הם מוכנים לממש את השאיפה הזאת? מה הם מוכנים לעשות למענה? לעניין הזה יש חשיבות עליונה, כי צעדי המנע האכזריים שישראל נוקטת בהם אמורים להיות לתכלית אחת – הגנה על אזרחי ישראל. אם הפלסטינים מכריזים על רצונם לבטל את מדינת ישראל, ואף מגבים זאת בירי רקטות, שליחת מחבלים מתאבדים, פעולות נגד ישראל ונגד ישראלים בעולם וכו', אין להם סיבה להתפלא על הצעדים האכזריים האלה – הם בלתי נמנעים מבחינת ישראל. אם הם באמת מתכוונים לממש את שאיפתם לשלום – אין שום סיבה לצעדים האלה.

  3. אורלי נוי

    כותב יריב מוהר: "ממש כמו במקרה של אלו הטוענים בשם היכולת להגיע בפשטות לשלום-עכשיו-ומייד בסכסוך הישראלי-פלסטיני, כך אלו הטוענים שלא ניתן אף פעם להגיע לשלום". זאת הצגה מטעה ומאד לא מדוייקת של העמדות. אני לא מכירה קול שטוען ש"אפשר להגיע בפשטות לשלום-עכשיו-ומייד". פשטות?! אתה מכיר מישהו שמדבר על הגעה לשלום בפשטות?! מה שכן אפשר לעשות, ומייד, זה להפסיק את הכיבוש. זה כן. ישראל יכולה וצריכה לסיים את הכיבוש הלא חוקי והלא מוסרי ללא כל קשר להסכם שלום. בזמן שישראל רוצחת מאות פלסטינים חפים מפשע במבצעי ראווה, אין כל משמעות לדיבור על השלום, והמאבק איננו על שלום אלא על הפסקת הכיבוש הברוטאלי.
    זאת ועוד: המצור הלא אנושי שמטילה ישראל מזה כשלוש שנים על הרצועה אין לו דבר וחצי דבר עם "מתקפת מנע". זהו עוד מושג ממכבסת המלים הישראלית ותו לא. לכל הפחות, זה הגיוני בדיוק כמו לטעון ששיגור הקסאמים הוא "מתקפת מנע" שנועדה להניא את הישראלים מלבחור בממשלת ימין השוללת את זכות הקיום של מדינת פלסטין. בשני המקרים מדובר בהבל מוחלט, ובשני המקרים משיגים בפועל את ההפך הגמור.
    ולגבי השאלה החותמת את הרשימה, "האם התחלנו לפתח כוחנות ותוקפנות לשמה" – אם היא נשאלה כשאלת תם אמיתית אז אנחנו באמת בבעיה גדולה..

  4. גיורא.

    כמו כל! מאמרי השמאל האחרים שנכתבו מאז תחילת המלחמה גם המאמר הזה בורח מהלתמודד עם נושא "קטן".

    הארגון ששולט בעזה וקרוי ""חמאס"(ואשר בניגוד למנטרות השמאל, תפס את השלטון בהפיכה צבאית ולא בהליך דמוקרטי) דוגל בכתב ובעל פה בהשמדה של מדינת ישראל, ולכן השאלה הפשוטה ביותר היא האם מדינת ישראל צריכה לאפשר למי שדוגל בהשמדתה לקבל מזון מיים ונשק?

    האם יריב מוהר היה מספק מזון למי שרוצה להשמידו?

  5. ע.ג

    אין ספק שבסוף נצטרך לדבר. השאלה הגדולה היא האם החמאס ישתכנע לדבר. כאן זה לא המקרה של הנהג שצעק לך אני אהרוג אותך. כאן המקרה הוא של נהג שצעק אני אהרוג אותך גם אם אני אמות תוך כדי כך ואז ניסה להרוג אותך. לפלשתינים הוצעה כבר חמש פעמים מדינה משלהם. בכל פעם העדיפו לנסות להרוג את היהודים גם במחיר חייהם ואי הקמת מדינה משלהם. אז אין ספק שפעם נדבר. זה יהיה רק אחרי שהפלשתינים יסכימו שתהיה פה מדינה יהודית. אחרי הסכמה כזו הכל יהיה קל.

  6. שחר

    אולי ששת הימים היא נקודת המפנה של השיח הפופולרי, ממישור הגיוני במידה למישור סמלי -מהותני. כל מני סמלים התממשו במלחמת-המנע ההיא. הרבה מהסמלים האלה הוכנסו לשימוש על ידי הציונות, שהצליחה מעבר למה ששערה בחלומותיה הפרועים ביותר, ומאז היא בהיי. חוץ מכאשר היא בתפקיד הקורבן.

  7. יריב מ

    אולי תתפלאי, אבל אני מסכים איתך. שלום הוא משני לסיום האפרטהייד בשטחים ודיכוי הלאומיות הפלסטינית. הביקורת כלפי אלו הרוצים להגיע בפשטות לשלום ומייד, היא בדיוק כלפי מי שלא מוכנים לשלם את מחיר תיקון העוולות והפיוס – שהוא ארוך ומורכב ויש להתמודד במסגרתו עם כוחות פאשיסטיים ופונדמנטליסטים גם בצד השני – ורוצים כבר את השלום הקפיטליסטי שלהם. שלום בו ישראל משמרת דומיננטיות אזורית שנובעת משליטה ולא מיכולת.

  8. כ

    כל המאמר בא להראות שהתיוג של מתקפת מנע הוא מזוייף ומופרך, ולכן מתואר המצור כ"מתקפת מנע" – זה תיאור מלגלג או ביקורתי במופגן. מוזר שראית בתיאור הזה ניסיון הצדקה ולא ביקורת.

  9. סמולן

    מדהים ממש למצוא משפט כמו "הרבה פעמים הטיעונים בנויים לתלפיות". זו מחמאה, כמדומני.

    השמאל בארץ, עד כמה שהדבר הזה רלוונטי, ניתן לדיון במגוון של מישורים. כללית, מה שמכונה כאן באתר "שמאל", הוא משהו שעוסק – באופן אובססיבי לטעמי – בהכחשת אחרותו של האחר. לדעתי תפיסה זו קודמת לעניין מתן האמון באחר, ובוודאי שהיא קודמת לדמוניזציה התיאורטית של הקבוצה המכונה ימין.

    כלומר, מה שאני מזהה בשמאל הזה, הוא סוג של אידיאליזם. אידיאליזם במשמעותו העתיקה, כלומר של אנשים שחיים בעולם האידיאות, בלי קשר לשאלה אם הן נצחיות או לא. העיקר, לצורך העניין, הוא הדיון התיאורטי.

    במצב מעין זה, נדמה לי, קל לבטל את השונות הבסיסית שקיימת בין קבוצות אנושיות. המהלך הזה כמובן מרדד ומשטח, אבל שמאל אכן מרדד ומשטח. זה בפירוש במסורת של השמאל: האצולה הצרפתית הם – כולם – מדכאים שראויים לגיליוטינה, הבורגנים הם, ובכן, בורגנים, הקפיטליסטים שמנים ומעשני סיגר, וכן הלאה. דור דור והרידוד הקיצוני שהוא מבטא לקבוצות שהוא דן בהן.

    לדעתי הדבר נובע ממשהו אחר: בני אדם הם מוגבלים, וקצרה ידם לדון בכל גווני המציאות. "שמאל" הוא בחירה לדון בנסתר. על כן, השמאל עוסק בלהט לא מבוטל בשלל בני גוונים אידיאולוגים, ולעומת זאת עיוור למדי לגוונים לא אידיאולוגים, ממשיים יותר. בהקצנה ראויה, אפשר לומר ששמאל עקבי עיוור לחלוטין למציאות, ואילו ימין יהיה עיוור למדי לרעיונות.

    על כן הפרשנות של תפיסת העולם הימנית המתוארת היא שגויה לגמרי, לדעתי. אלו המכונים כאן ובשאר מועדוני ה"שיח" "ימין", קרויים כך דווקא בגלל שהם קודם כל מזהים באופן ברור – יחסית ל"שמאל" – משהו שהוא הם, ומשהו שהוא אחר. יתר על כן, הם מוכפשים באופן קיצוני דווקא בגין ניסיון לדון במהותו של האחר הזה. כך למשל, דיון שטחי באיראן יהיה ביטוי לימניות שטחית. ואילו דיון מעמיק יותר באיראן יהיה ביטוי לימין מעמיק. אבל בכל המקרים, יהיה זה דיון ששמאל פשוט לא מסוגל לבצע, למעט דיון ב"אחינו העמלים באיראן". כלומר השלכה של העצמי על שלל גווני העולם החיצוני, וללא שום פידבק. זה בערך מה שלוינס כינה "אגולוגיה", וזיהה אותו עם הפילוסופיה של היידגר. מכירים היידגר ? מעולה. נא לא לקפוץ, יש עוד פרשנויות לעמנואל השני.

    בקיצור, השמאל הוא אגולוגיה במובני הדיון שלו בקיים. כך ניתן לדעתי להבין את האובססיה המרכסיסטית, שכן הקיים מתפענח לשמאל רק דרך תיאוריה. זו כמובן הקצנה, אולם נדמה לי שהיא תופסת לפחות את רוב האמת. המקרה של מרכס מעניין עוד יותר, היות והקיים מתפענח דרך ספרים עבים מאד, שאף אחד לא קורא בהם. מכאן, שהספרים הללו מאפשרים לשים בצד את הקיים, ולדון באידיאות.

    עניין האמון באחר, הוא נקודה אפיינית. מן הסתם, יש אחרים שיש לתת בהם אמון, ויש אחרים שאין לתת בהם אמון. יש אחרים שפעם נתנו בהם אמון והיה בסדר, ויכשילו אותנו בעתיד, ויש אחרים שלא נתנו בהם אמון פעם ואפשר לסמוך עליהם כעת. יש כלכלה שלמה, אקולוגיה שלמה של נתינת אמון: לא ממש נותנים אמון, אלא יותר סוחרים בו. ולכן ההשוואה לכלכלה נראית בסדר. יש אנשים שאפשר לסמוך עליהם יותר, ולכן הם מין עשירי אמון, ויש כאלו שהם די עניין באמון. יש מרכיבים רציונאליים, ויש אי-רציונאליים במתן אמון. וכל המעללים הללו, כאשר הם עוסקים במה שלא קיים, הם שמאל, וכאשר הם עוסקים במה שקיים, הם ימין לגמרי. הימין מצטיין בעיסוק במתן אמון ואי מתן אמון.

    להזכיר לכולנו, שהנאצים נוצחו על ידי קואליציה של ימין מתון (רוזוולט) עם ימין קיצוני (סטלין וצ'רצ'יל). אם כן, היה בידם לבנות אמון בין מה שנחשב רגע קודם לכן ורגע לאחר מכן ליריב א-י-ד-א-ו-ל-ו-ג-י בלתי ניתן לגישור. הימין לא נורא מתעניין באידיאולוגיה, ולכן הבלתי ניתן לגישור אידיאולוגי פתיר עבורו לחלוטין ובקלות. גם באזור שלנו, נדהמנו לא פעם לגלות את הליכוד חותם על הסכמי שלום, בעוד המערך מוביל מלחמות מוצלחות יותר ופחות. האם הדבר מבטא באופן ברור כיצד ימין יכול להיות גמיש וחכם ומ-צ-י-א-ו-ת-י יותר מאשר שמאל ? האם הדבר מבטא משהו נוסף, היינו ששמאל טוב בעיקר כדי להלחם, בעוד שימין טוב יותר לעשיית שלום ? כדאי לשים לב לסטטיסטיקה הישראלית הזו, שכן היא מצביעה, אולי (נא לקרוא את ה"אולי" הזה עשר פעמים ברצף) על כך שימין היא תפיסה שיש לה יתרון עקרוני, אידיאולוגית, על שמאל. ושיתרון זה לא זכה לביטוי תיאורטי בעיקר בגלל שימנים הם מי שלא עוסק בדיון תיאורטי. אני לא מכיר תפיסות ימניות שיש להן את העקביות והשיטתיות של שלל גווני השמאל, למעט אולי האוביקטיביזם של אין ראנד, ואולי טוב שאין עוד כאלו.

    בקיצור, מדובר על שיטות שונות להערכה של מציאות ורעיונות. לשמאלנים יש שיטה א', טבועה בהם גנטית-תרבותית, ולימנים יש שיטה ב', טבועה אף היא. מדי פעם המציאות טופחת על פני השמאל בעוצמה, ואז מופיעים אנשים שהם שמאל באורינטציה שלהם, ומבססים משהו עקבי למען הימין. איין ראנד ואולי גם קרל פופר. מדי פעם הרעיונות מכים באנשי הימין, והם עוברים שמאלה, ומבססים שם משהו מציאותי שפועל למען (גרסה פשטנית וסוחפת של) המסכת העקבית של השמאל. באמצע נמצאים בני התמותה הפשוטים, שאין להם לא את א' ולא את ב', שלא רוצים לחשוד בכולם אבל נראה להם מטומטם לתת אמון דווקא במחמוד א-זאהר. שלא רוצים ארץ ישראל שלמה, אבל גם מרגישים דבילי לוותר על ירושלים לפלסטינים לנצח בגלל איזו אופנה בתיאוריה הביקורתית, ובעיקר, יודעים ש"האחר" לא היה מוותר על שום פיסת זכות ששייכת לו.

    במובנים האלו, ההתקפה על עזה מבטאת קבלה מוחלטת של שיטת המוסר הפלסטינית, כולל מוסר הלחימה הפלסטיני. אולי הביטוי "לחלוטין" מוגזם בהקשר הזה, אבל מתברר יותר ויותר שצה"ל נטש את הרעיון שתהיה לו מערכת מוסרית עצמאית, והוא עוסק יותר ויותר בעבודה לפי מה שמקובל בעולם, ובעולם מקובל מאד התרה של הרג חסר אבחנה של יהודים. צה"ל שגה – אבל לא לגמרי – כאשר הניח שגם לגבי ערבים תהיה התרה שכזו, בעקבות מצב שבו ערבים פגעו ב"זכות" (לחיים ללא איום טילים מתמיד). שהרי הרג היהודים מתבצע גם הוא בשם מאבק למען "זכות". זהו אותו מבנה עצמו, ומבחינת הצד הישראלי הוא מחליף את עניין ההרג למען השרדות, שהוא צידוק ההרג המנותח במאמר. לישראל, נאמר על ידי שלל דוברים רשמיים, יש "זכות" זו זכות שיש להרבה מדינות אחרות, והיא מופעלת ברגע שיורים טילים על עריהן. ובגין הפרתה השיטתית ישראל יצאה למלחמה. לא כדי לשרוד, אלא בגין הזכות הזו. האם המעבר בין צידוקי ההריגה הזוו הוא יותר שמאל או יותר ימין, זו שאלה טובה. אני נוטה לחשוב שמדובר ביותר שמאל.

  10. יורם גת

    גם אם ישנו חוסר אמון מוחלט בין שני צדדים, אפשר לבנות את האמון בהדרגה. מדינת ישראל יכולה בקלות לנקוט מדיניות של מידה-כנגד-מידה (הרוג-תחת-הרוג, פגז-תחת-פגז). לשם כך, אין כל צורך באמון.

    שורש הבעיה הוא שממשלת ישראל אינה מוכנה להגיע להסדר הוגן עם הפלסטינים. על מנת למנוע את פינוי הגדה, אין כל ברירה אלא לאמלל את העזתים, במצור ובהפגזות, וכך ייעשה לעם שישראל רוצה ברעתו. חוסר האמון הוא פשוט טכניקת תעמולה שנועדה לאפשר את המדיניות הישראלית הזאת.

  11. דרור ניסן

    החמאס שהינו הגורם השלטוני כיום בעזה אינו פרטנר כלל ועיקר לשלום, בקושי להפסקות אש טאקטיות.
    אני מכבד ומאמין ומתייחס ברצינות למה שהחמאס אומר במילותיו ובהתלהמויותיו: והוא אומר שאין לנו היהודים שום מקום כאן כריבון, אלא כמיעוט דתי. כאשר אני רואה את טוב הלב ואהבת האדם שניבטת מפני מנהיגיו, אני גם מבין שאפילו כמיעוט דתי לא תהייה לי כאן זכות קיום תחתיהם, אולי בטאבונים. תם המשחק, אורלי. צריך להביט נכוחה, ביושר, באומץ (ואולי גם בייאוש), אל פני האוייב.

  12. זהר

    כפי שניסח זאת גרינג שידע היטב על מה הוא מדבר (ציטוטו של שרגא עילם באתר זה לפני ימים מספר), שוב:

    חומר למחשבה על הפחד ומקומו במניפלוציות של השלטון
    27\1\2009 [שרגא עילם] -העןקץ

    Nazi leader Hermann Goering, interviewed by the US psychologist Gustave Gilbert during
    the Easter recess of the Nuremberg trials, 1946 April 18, quoted in Gilbert's book 'Nuremberg Diary.' Gilbert recorded Goering's observations that the common people can always be manipulated into supporting and fighting wars by their political leaders:

    We got around to the subject of war again and I said that, contrary to his attitude, I did not think that the common people are very thankful for leaders who bring them war and destruction.

    Goering: Why, of course, the people don't want war. Why would some poor slob on a farm want to risk his life in a war when the best that he can get out of it is to come back to his farm in one piece.

    Naturally, the common people don't want war; neither in Russia, nor in England, nor in America, nor for that matter in Germany. That is understood. But, after all, it is the leaders of the country who determine the policy and it is always a simple matter to drag the people along, whether it is a democracy, or a fascist dictatorship, or a parliament, or a communist dictatorship.

    Gilbert: There is one difference. In a democracy the people have some say in the matter through their elected representatives, and in the United States only Congress can declare wars.

    Goering: Voice or no voice, the people can always be brought to the bidding of the leaders. That is easy. All you have to do is tell them they are being attacked, and denounce the pacifists for lack of patriotism and exposing the country to danger. It works the same in any country."

  13. איציק ניסני

    הטענה השחוקה הנכתבת על ידי פסיאודו פוסט פילוסופו-ציונים =פפפ
    שוכחת ומטעה רבים בהנחות יסוד שלה ומזהירה אותנו שאנו פועלים או מגיבים בעצימות גבוהה ובקרוב נהיה פאשיסטים חו"ח .

    ולא כן אנו נמצאים בתוך עולם איראניסט
    הנחת היסוד של הפפפ שמולנו
    יש עם=אומה=ישות החיה במרחב מקום וזמן משלו ומולנו והם מונהגים על ידי משנתו של וולטאר וזן זק רוסו….
    והם אוהבים את ילדיהם ונשותיהם ….
    והם בנו לעצמם שכונות ומפעלים ובתי חרושת ובתי ספר ומפרנסים עצמם …..
    אין אצלם רצח בתוך משפחה והנשים שלהם אינם כנועות וצייתניות אלא בעלות חזון ועצמאיות…..
    והם אוהבים איש את רעהו ומעולם לא ירו אלא יריות שמחה באוויר שלפעמים סטו ופגעו בברכים של שכניהם שחשבו אחרת ונשארו נכים בלי רגלים .
    והאמת הינה
    בנוסף לכך שמולנו יושבים ההיפוך הגמור לנ"ל או בקצרה איראניזים במלוא הדרו
    מולנו מתבוססים במצוקתם משפחות שלמות מוסלמיות בעיקר שברחו לפני 60 שנה בזמן מלחמה יזומה על ידי שכניהם הערבים כאשר הערבים כאן איימו על שכניהם היהודים (כולל הורי שהיו פליטים וגורשו מירושלים ומשכונת שבזי.. ואז הם קראו להורי לא איטבח אל יהוד אלא וואלד אל מתין=לא שווים שיירו בהם כדור )
    הם ברחו כדי לחזור ולשחוט את משפחתי ולמזלנו עולים נחושים אודים מוצלים מאש סייעו למשפחתי והשיבו מלחמה שערה
    עבור הפלשתינים ישראל=פלסטין לא היתה מולדת אלא מקום לחיות בו ארץ שוממה ונמדברית
    הם היו בעלי ותק של 100-200 שנה גם לפי ספר הספרים שלהם הקוראן ירושלים לא מוזכרת אפילו פעם אחת.
    (ראה זסר א זרקה =משרתי התורכים , אום אל פחם= בדואים ליצור פחמים עבור השיירות בואדי )
    ומנהיגי העמים האחרים וכמובן ידידנו הערבים בתוכנו החליטו שמה שטוב בשבילו בשבילם הינה לשכנם בעליבות ובתקווה=שנאה=בלד בבתי טיט בעליבות עם אספםקה סדירה של מוצרי יסוד=אונרא
    ושנאת יסוד=חמס/קוראן/מופתי גדול/מופתי קטן/ עיז א דין/אחמד יאסין
    זה הרציונל ומכאן תתחיל לחשוב

    ולהרחבה מתוך דברי הכותב אותם לא שיניתי כמעט אלא תיקנתי

    אני מחפש את נקודת המפגש של טיעוני השמאל הלאומני בישראל ובכלל, על מנת לנסות להבין הסברה שמאלנית מהי.

    יש הטוענים נגד השמאל בכך שמייחסים לו אי-ראציונליות. זה יותר מדיי פעמים מדוייק. טיעוניו לא פעם בנויים לתלפיות.

    נדמה שהסוגייה נסובה בעיקר סביב המעמד שיש בהסברה השמאלנית לתכונה האנושית של נתינת אמון – היכולת, הצורך וההגיון שבנתינת אמון באחר.

    נקודת המוצא האנושית לדיון צריכה להיות כזו: למרות שנתינת אמון באחר עשוייה להיות טעות פטאלית במקרים מסויימים, מידה מסויימת של אמון באחר היא תכונה הכרחית על מנת להתנהל בעולם. אם היינו יוצאים בקביעות מתוך נקודת הנחה שלילית ומניחת רע, ביחס לכוונותיהם של אנשים או קבוצות שאנו נתקלים בהם ביומיום, מצבינו היה בלתי נסבל.

    גם לו היינו מניחים תמיד כוונות רעות, בקיצוניות מוחלטת, לגבי אנשים שאכן הזיקו לנו או איימו עלינו, מצבינו היה רע. דמיינו לעצמכם מה היה קורה לו כל נהג הגון היה מניח שהנהג שקרא לו ברמזור "אני יהרוג אותך יא בן-זונה", אכן מתכוון אופרטיבית להרוג אותו בזמן הקרוב? הקטל בכבישים היה עולה בצורה דראסטית ולאוו דווקא בשל תאונות. גם זה סוג של אמון, שאיננו אמון במובן המקובל – לא מדובר באמון באותו שרץ, אלא אמון בכוחן של נורמות חברתיות מחד ושיקולים תועלתניים מאידך, ופסיכולוגיים לסיום, ליצור פער ברור בין הצהרותיו הרברבניות של הנהג המקלל, לבין כוונותיו המעשיות (וזה לא מכוון על מנת לומר משהו על הסכסוך האזורי שלנו).

    בכל מקרה, לא פעם יש מצבים שבהם הרבה יותר קשה לתת אמון, וכלל לא בטוח שזה חכם או משתלם (למשל כשהוכחה כוונה אופרטיבית רעה). מהסיבה הזו יוצאים הרבה אנשים, ארגונים, מדינות ו"יישויות" קולקטיוויות אחרות ל"מתקפות מנע". מהן מתקפות מנע? מתקפות של הגנה עצמית מפני מה שטרם נעשה לי. לא תמיד זה שגוי, אך תמיד מסוכן ומועד לגלישה במדרון חלקלק.

    טיבן של מתקפות אלו הוא שהן נראות בהירות, ראציונליות ומוסריות לחלוטין ל"מותקף העתידי" (שהוא בעצם התוקף), אך לא פעם נראות ברוטאליות, אכזריות ושרירותיות ל"מתקיף העתידי", שהוא למעשה המותקף בפועל. גם לגורמים שלישיים מהצד נראים לא פעם מתקפות כאלו כאכזריות לשמה.

    כמובן, יש מצבים מורכבים יותר, למשל: צד א' דחף את צד ב', צד ב' דחף חזרה, צד א' קילל, צד ב' הניח כי כעת צד א' יוציא אקדח וירה בו, לכן צד ב' מוציא רימון יד וזורק על צד א'. כאן התוקפנות אכן הייתה, אבל המתקפה העתידית שדמיין צד ב' – שליפת האקדח והירי על ידי צד א' – כבר איננה קשורה באמת למתקפה שאכן חווה. בתועדתו חלה קפיצת מדרגה. צד ב' גם ביטל את ההבדל המוסרי המוחשי בינו לבין מתקיפו.

    קשה לדעת מתי בדיוק מתקפת מנע אכן מוצדקת, מה שברור הוא מתי הן יוצרות צורת מחשבה שצפויה להוביל לאיראניזים : כאשר, בין שמתקפת המנע מוצדקת או לא, ההנמקות לביצועה מופרכות – כלומר מציגות הגיון שחורג מהצורך לעמוד בקרטריונים שיראו סבירים לצד שלישי שאינו מעורב; כשהמתקפה חורגת מהמידתיות והסבירות, וכשהצד המתקיף מתקפת מנע שם עצמו עיוור להבנה כי הצד שמולו מגיב מתוך – או עלול לפתח את – אותם מנגנונים של חוסר אמון וחשד כלפיו – מה שמוביל למתקפת מנע הפוכה וחוזר חלילה.

    איראניזים =התקפת פתע חסרת פרופורציות בנשק מלוכלך ולא קונוונציונאלי כמו מתאבדים רקטות פצצות
    מתוך ולתוך אוכלוסיה לא חמושה תוך לקיחת שבויים והסתרתם מתים או חיים
    ותוך קריאה ותלונה בשם אמנות כאשר הדיקטטורה וההפחדה הינה בסיס פעולתה בקרב אוכלוסייתה שלה תוך שימוש בסממני דת

    כאשר אלו מתפתחים, הרי שגם אם מתקפת מנע מסויימת הייתה מובנית בנקודת זמן נתונה, הלך המחשבה שפיתח אותו צד בעקבות החשד שנוצר, שיחרר אותו באחת מהצורך להבין את האחר. מכאן מתנתק ההגיון המתגונן מהמצבים הקונקרטיים שבגינם דרושה הגנה, והופך להגיון-על, סיפור-על, תבנית דרכה מבינים את המציאות – אני המתגונן, המותקף, הקורבן; הצד השני הוא מתקיף ומסוכן.

    כלומר הטיעונים להצדקת מתקפות הנגד עוברים בצורה מובהקת מהמישור של הערכת מצב למישור הסמלי והמהותני. בשלב הזה הצד שכנגד מסמל סכנה יציבה ותמידית, ולכן כל מתקפה עליו היא א-פריאורי מתקפת מנע. כעת ניתן לאט לאט לפתח אתוס של תוקפנות לשמה, ללא צורך בהתנצלות. האיראניסט תמיד מתחיל בלראות עצמו כקורבן מתגונן, אך מתנתק מההגיון ההגנתי לעבר אובססיה התקפית.

    במציאות מורכבת כמעט תמיד ימצאו נקודות אחיזה עובדתיות – לפעמים בשפע – על מנת לתמך את הנראטיב הדורש מתקפת מנע. במקביל, תמיד יתקיימו מספיק מנגנוני הכחשה על מנת להתעלם מהנקודות העובדתיות שלא מתאימות לסיפור שפיתחנו. ממש כמו במקרה של אלו הטוענים בשם היכולת להגיע בפשטות לשלום-עכשיו-ומייד בסכסוך הישראלי-פלסטיני, כך אלו הטוענים שלא ניתן אף פעם להגיע לשלום.

    כמו באמון עיוור כך גם בחוסר אמון דוגמטי חל טשטוש בין שאיפה, אידיאל או חשש טראומטי, לבין הערכת המציאות. אלו הכמהים לשלום נוטים לפעמים להתייחס למציאות כך ששאיפתם תראה ברת השגה מיידית, ואלו הרוצים מתקפת מנע מתכחשים, משכיחים או רואים כקונספירציה כל הושטת יד לשלום או רגיעה בצד השני. לטובת הראשונים ניתן לומר לפחות שבניגוד למלחמה שלום הוא דבר נהדר במידה והוא מושתת על צדק.

    וכאן אנו מגיעים לעזה. השליטה על המרחב האווירי והימי של עזה היא מתקפת מנע מתמשכת, ללא הפסקה – רק עם הקלות כאלו או אחרות בתקופות שונות – של ישראל על שלטון החמאס. האם היא מוצדקת? – מידה רבה, לומר שכן.

    מצד שני, האם הגענו לאותו שלב בו אנחנו כבר אדישים ואף בזים לצורך לבחון את התנהגותינו לפי אמות מידה שמאפשרות את הצדקתה בפני צד שלישי בלתי מעורב? האם המתקפות שלנו חורגות מהמידתיות והסבירות? והעיקר, האם אנו שמים עצמנו עיוורים להבנה כי הצד שמולנו, הפלסטינים, מגיב מתוך אותם מנגנונים של חוסר אמון, חשד ושימוש במתקפות מנע (ובמקרה של הפלסטינים גם במתקפות על כיבוש ממשי)?

    וחמור מכל, האם העברנו את השיח הפופולרי של מלחמות מנע מהמישור של הערכות מציאות – שטחיות ככל שיהיו – למישור הסמלי-מהותני? האם התחלנו לפתח תוקפנות וכוחנות לשמה?

    תשובות כנות יוכלו למפות את תגובתה של החברה הישראלית ביחס לאיראניזים

    ולסיום אצטט את גולדה מאיר :יותר משכועסת אני על שנהרגים ילדינו כועסת אני על שגורמים לנו להרוג את ילדיהם

  14. שניר

    גם ביבי, ליברמן וברק כולם מצהירים במפורש שאין מקום למשא ומתן. הם הממשלה הבאה שלך. אולי תפציץ גם אותם? אולי תתמוך בטרור נגד ילדים ישראלים? אולי תבכה כשאוטובוס ישראלי יתפוצץ אבל תגיד ש"אין ברירה"?

  15. ב.א

    היא שאין יכולת בצד הפלסטיני לקבל החלטות קולקטיביות לאומיות מתונות שמוותרות על "החלום הגדול".
    הרעיון של שתי מדינות לשני עמים איננו חדש, למרות שכל רפורמטור ואוונגרדיסט בעיני עצמו מציג אותו מפעם לפעם כאילו המציא זה הרגע את מה שיביא גאולה לעולם. החלטת החלוקה מדברת בדיוק על זה, ואני רוצה להזכיר לכולם מה קרה: היהודים קיבלו את ההחלטה והפלסטינים דחו אותה. למה ? כולם קיצוניים? לא. באותה העת היו גורמים מתונים (הנששיבים) וגורמים קיצוניים (החוסיינים). הבעיה היה שמנהיגות פלסטינית יכולה לשרוד רק אם היא "מיישרת קו" עם הגורמים הקיצוניים שלא מוותרים על "החלום הגדול".
    לכן הפלסטינים בעזה הצביעו לחמאס, וכפי שכותב דרור ניסן – אני מכבדת את דובריו ומאמינה להם כשהם אומרים מה שהם אומרים – שמבחינתם אין לנו זכות לריבונות מדינית.
    לכן בכל פעם כשהם מקבלים הזדמנות להקים מדינה הם מפקששים אותה. תנועת הטרור האיסלמי אינה רוצה שלטון (ולכן לא ממש חשוב לה שתהיה מדינה), אלא היא רוצה תסיסה.
    אלה הם היריבים/אויבים שלנו- הכחשה לא תעזור לנו.
    נצטרך לדבר איתם ? ודאי ! המחלוקת הזאת בחברה הישראלית כבר הוכרעה.
    הבעיה היא על מה נדבר – ברגע זה אין כל כך בסיס לשיח או למשא ומתן – נקודת המוצא של החמאס לא מאפשרת דיבור תכליתי.
    טרגדיה כבר אמרנו ?
    מכך, אגב, לא מתחייב לכבוש (אני נגד), לא מתחייב להתלהם, לא מתחייב שלא לבקר את עצמנו לא מתחייב לעשות את המירב כדי לפעול באמות מידה ראויות גם במלחמה ועוד ועוד ועוד…רק מתחייב להביט במציאות בעינים מפוכחות ולא להשאב ל"סיפור הקולוניאליסטי/פאשיסטי ושאר מיני "איסטי" .

  16. אורלי נוי

    אתה צודק דרור. החמאס איננו פרטנר לשלום. וגם אנחנו לא. אנחנו פרטנר לשיחות שלום, שכל יעדן הוא להמשיך את קיומן האינסופי בעוד אנחנו מעבים ומעמיקים את הכיבוש שהן צריכות לסיים. ישראל היא חמאס, דרור, אבל חמאס מתוחכם יותר- היא לא מצהירה על אי-הכרה במדינה הפלסטינית (למרות שראש הממשלה הבא אומר גם את זה, מה שבפירוש הופך אותו לחמאס ישראלי, כי למה זה לגיטימי לא להכיר בזכות הפלסטינים למדינה וזה לא לגיטימי לא להכיר בזכות המדינה היהודית להתקיים?), אדרבא- היא משלה את הפלסטינים במו"מ ארוך ופתלתל, שכל תוחלתו היא הצגת הפלסטינים כלא ראויים/מוכנים למדינה משלהם (כאילו שלנו עשו מבחני בשלות!), והצגת הפארסה של "ידינו המושטת לשלום". זה משתלם לאללה, דרור- שיחות השלום, ולא השלום עצמו, הם הסטארט-אפ ההיסטרי ביותר שהגתה ישראל בשישים שנות קיומה.
    אבל החמאס יכול היה להיות פרטנר להפסקת אש, למשל, והוא אכן היה כזה עד שישראל הפרה את הפסקת האש – כל פעם מחדש. אבל כמובן שמה שאסור לחמאס, או לפלסטינים בכלל, לנו מותר תמיד. תמיד נמצא תירוצים למה היינו חייבים, אבל ממש חייבים להפר כל התחייבות קודמת, תמיד מתוך אותה עמדה פאתטית של הבריון המתעמר בתושבי השכונה מתוך "הגנה עצמית". תראה לאן הגענו דרור- רוב תושבי המדינה מצדיקים בלי להניד עפעף רצח המוני של מאות אנשים חפים מפשע, כשההצדקה מתחילה בדיוק במשפט שלך – "החמאס איננו פרטנר לשלום". ואם הוא לא פרטנר לשלום, מותר לטבוח בפלסטינים שבחרו אותו? מה זה אומר עלינו, כשבעוד שבועיים ישראל ביתנו תהיה המפלגה השלישית בגודלה כאן? האם דם כל אזרחי ישראל יותר אז בשם המלחמה בפשיזם הליברמני?
    יש סרטון וידאו קצר שמסתובב ברשת, אולי יצא לך לראות אותו, שמראה איך ישראלים לוקחים את הילדים שלהם והולכים לעשות פיקניק על הגבעה ממנה נשקפו ההתקפות על עזה. זוגות צעירים מתחבקים מול ענני העשן והאבק שנראים באופק הלא-רחוק, הורים מצביעים בהתלהבות לילדיהם על ההפגזות, והכל באווירת חג מצמררת ממש. זה מה שנהיה מאיתנו מרוב שהצדקנו לעצמנו הכל, הכל, הכל. זה באמת לא מחליא אותך, דרור?

  17. יריב מ

    סמולן, ניתוח מעניין ויש בו משהו. אבל לא הייתי ממהר לתייג את השמאל כראציונליסט העוסק באידיאות מופשטות ואת הימין הפרגמטי כמעין אמפריציסט העוסק ב"עובדות קשות" (ברור לנו שפייגלין למשל שייך יותר לתחום האידיאות)..

    דווקא סוציאל-דמוקרטיה היא – במיטבה – תפישה שהיא מופת לשילוב בין אידיאות (כלומר שאיפות לעתיד) לבין הכרה נכוחה במציאות על מגבלותיה, כולל טבעו של האדם ומגבלותיו. ולכן יש נסיונות רבים בתוף הפרדיגמה העיונית של הס"ד, לשפר את תפישת מדינת הרווחה ולהפוך אותה מיותר ריכוזית ליותר יזמית-צומחת-מלמטה (תקרא על הקואופרטיבים-החברתיים באיטליה עליהם כתב ד"ר יאיר לוי). זה נסיון כנה להתאים אידיאל למציאות.

    ללא אידיאלים בכלל נהייה כמו מדוזות ששוחות בזרם ונשלים עם כל מה שקורא (כביכול) מאליו: עבדות, דיכוי, שיעבוד נשים – כולם היו עובדות חברתיות רווחות, וניתן היה לטעון כנגד המתנגדים להן: אתם אנשי אידיאלים, שוללים את אחרותו של האחר ולא רואים שאלו מנגנונים שבני אדם פיתחו לאורך הדורות. אפשר היה להראות איך נשים ו"גזעים נחותים" נמשכים לתפקידים רצסיביים וכנועים, ושמערכות של עבד-אדון הם לעולם לא חד-כיווניות וכפויות תחלוטין. אפשר היה להראות שהעבדים כבר הפנימו את עבדותם – כאינטרפלציה, אם להעז ולהשתמש במונח ניאו-מרקסיאני – ולכן מבקשים את שיעבודם וחוששים מהחופש. כל העובדות הללו אכן היו עובדות. לפיכך השמאל הוא אולי אמנות האפשרי. כפי שגם טוען קלהון, כשהוא מנתח את המשותף לכל התיאוריות הביקורתיות. במובן הזה ההכחשה של המציאות היא בת בית בעיקר בזרמים מאוד דוגמטיים או בפופולריזציות טפשיות של השיח השמאלני.

    ובהקשר של נתינת אמון, בפירוש כתבתי במאמר שלעיתים נתינת אמון היא עניין טפשי. טפשי הוא להפוך את חוסר האמון לעיקרון-על המנותק מהמציאות. במובן הזה אני כנראה איש ימין לפי ההגדרות שלך.

  18. סמולן

    *לא* רציונאליזם, אידיאליזם. ולא השמאל באשר הוא, אלא רק השמאל בארץ.

    כמו שהשאלה הראויה לימנית הישראלית, מבלי לנסות להגחיך אותה לפשיזם אירופאי מלפני מאה שנה, היא מתי ובאילו תנאים היא תיתן אמו בערבים, השאלה לשמאלני הישראלי (תוך שלילה של הקשר ההכרחי בינו ובין אנשים שלחמו בגזענות ושוביניזם לפני מאה שנה, כאשר היא היתה עובדה קיימת וברורה סביבם), היא באילו תנאים כן מותר להרוג ערבים. שמאל, כזכור עד כאב, לא ממש נגד הרג פר סה. האם לערבים, ל"אחרים" יש מעמד מיוחס ?

    בניסוח יותר מעודן, מהסוג שלך, השאלה היא באיזה ערבי אין לתת אמון. האם יש כזה ? האם פעם היה כזה (נניח, חאג' אמין אל חוסייני, או יאסר עראפת), אבל כיום הם כולם אחלה ? בוא נעלה את רף העקביות – מיהם הערבים שלדעתך אין לתת בהם אמון ?

  19. מאור מלחי

    א. לישראל בהחלט עשו "מבחן בשלות"- קראו לזה ועדת האו"מ לפלסטינה UNSCOP. עברנו את המבחן בהצלחה, בין היתר כי היישוב העברי היה מהציבורים המאורגנים ביותר פוליטית בעולם, מה שקשה לומר על הפלסטינים כיום.
    ב. "החמאס הינו פרטנר להפסקת אש " ובלבד שתהא מוגבלת בזמן, והוא סבור שהיא מקדמת אותו בדרך להשמדתנו.
    ג. "ישראל אינה פרטנר לשלום"- חוץ מעם מצרים וירדן. מזל שאין להן את דקות האבחון שלך, והצלחנו לרמות אותן לשלום שקרי. אם ערפאת היה לומד קצת מסדאת, פלסטין היתה כבר קיימת- הרי רוב הישראלים נקשורים לסיני יותר מלקבר יוסף, ובכ,ז וויתרנו עליה.

    לעצם המאמר: מאז 96' (פיגועי החמאס ואירועי מנהרת הכותל, שלזכרוני שברו את האמון בין הממשלה והרש"פ) נעשו אינספור "צעדים בוני אמון" ללא הצלחה. אני חושב שבשלב זה אין סיכוי לאמון- עדיף להשקיע ב"צעדים בוני יכולת" בפלסטין (למשל, הקמת החטיבות החדשות של המשטרה הפלסטינית) וב-"צעדים בוני הומאניות" בישראל. אני יודע שזה תיאור גרוע לפעולות חינוכיות שיילמדו שגם פלסטינים הם בני אדם.